הדרך אל המחשבה הטובה

בע"ה

כ"ה/כ"ו טבת מ"ג – ירושלים

שיעורים בתניא (10) – תניא פרק טז

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[חסרה ההתחלה.]

מחשבה נוגעת

...מה הכוונה "מצרפה למעשה"? שבדרך הרגילה מחשבה לא יכולה לפעול על המעשה, להעלות את המעשה בבחינת "גדפין", אי אפשר לחבר אותם. אבל הקב"ה עושה שהמחשבה הטובה שלו כן תעלה את המעשה. זאת אומרת שהוא מצרף אותה למעשה, נותן למחשבה הטובה את הכח להעלות את המעשה עד עולם הבריאה – כך הוא כותב – לשם עולים כל המעשים על ידי דחילו ורחימו שכליים. הכוונה שהוא באמת הוליד בלב אהבה ויראה, על ידי התבוננות, ואז הן מעלות את המעשים לבריאה. דחילו ורחימו טבעיים היינו זכרון האהבה המסותרת שיש לכל יהודי – והם מעלים את המעשים עד עולם היצירה. דחילו ורחימו מתוך התבוננות מעלים את המעשים לעולם הבריאה. אבל אם הוא מתבונן ולא מצליח לעורר אהבה ויראה בלב – זו מחשבה טובה.

קודם כל נאמר את הפשט של "מחשבה טובה" שמסביר אדמו"ר האמצעי בקונטרס ההתפעלות: אם יש "מחשבה טובה" משמע שיש גם מחשבה לא טובה – שאדם יכול להתבונן כמה שעות וזו לא מחשבה טובה. מהי מחשבה טובה? שאדם מתבונן והדבר נוגע באמת. יש כמה משלים בחסידות שאדם יכול לחשוב על משה והוא רחוק ממנו לגמרי, לא נוגע לו בכלל – אפשר להתבונן בזה שעות, אבל זה לא נוגע לי. אם לא נוגע – זה מחשבה קרה. דוגמה הכי פשוטה, שאדם קורא עיתון – מאד מענין אותו, לכן קורא אותו, אבל זה סיפור של מישהו אחר. יכול לקרוא את העיתון שעות, אבל לא נוגע לו בכלל – זו מחשבה קרה. אבל אם פתאום באים ומספרים לו משהו שנוגע לו, שייך לו, כמו העסק שלו בגשמיות – אז המחשבה נוגעת לו, זו מחשבה טובה. אם המחשבה היא טובה, אבל בכל זאת לא מספיקה לעורר אהבה ויראה בלב – רק מחשבה טובה במח – הקב"ה מצרף למעשה כאילו היה גלוי, כי הוא לא מסוגל להוליד זאת, בבחינת עיבור אצלו עדיין.

תעלמות חכמה ותעלמות לב

יש כאן ביטוי שכתוב בכל החסידות – "תעלומות לב". כדאי לראות מאיפה בא הביטוי – מפרק מד בתהלים. יש במשלי "תעלומות חכמה" ויש בתהלים "תעלומות לב", תהלים מד, כב (מד ו-כב הם "שלם וחצי"). יש מחלוקת חשובה מאד בחז"ל – מובאת בתחלת ילקוט שמעוני משלי – איפה מקום החכמה. כתוב שדוד המלך סובר שמקום החכמה הוא בראש ושלמה המלך סובר שמקום החכמה הוא בלב. דוד מתחיל את תהלים ב"אשרי", אותיות ראש. מכאן מרמזים – אולי יש עוד פסוק שכעת איני זוכר – שהוא סובר שהחכמה בראש. שלמה המלך אומר "לבי ראה הרבה חכמה" – ועוד פסוק, שכעת איני זוכר – וסובר שמקום החכמה בלב. לכאורה בדיוק הפוך, פלא שסוברים, כי כל ספר תהלים הוא צעקת הלב של דוד, ענינו "עבודה שבלב", ודוד עצמו נקרא "לב ישראל". מה שאין כן שלמה, בו נאמר "ויחכם מכל האדם" – הוא החכם, הכוונה במח, משכיל ויודע הרבה דברים, כותב משלים.

לכאורה ההיפך ממה שמסתבר – לכאורה דוד היה צריך לומר שמקום החכמה בלב, כל ענינו הלב. חוץ מזה שהוא "לב ישראל" הוא הגיבור. ההבדל הפשוט בין דוד לשלמה שדוד היא איש מלחמה, הוא נלחם, ושלמה היה "איש שלום", ישב בביתו בשקט. הגבורה היא בלב והשכל הוא במח – זה לעיון. עם היות שכתוב שדוד הוא המח, יש התכללות – בתהלים, של דוד, כתוב "כי הוא ידע תעלומות לב", רואים שהתעלומות הן בלב, ובמשלי של שלמה המלך כתוב "תעלומות חכמה". יש שתי תעלומות בתנ"ך – תעלומות לב בתהלים ותעלומות חכמה במשלי.

הפסוק של "תעלומות לב" הוא כנראה מקור מה שמביא כאן בתניא, על "תעלומות לב" והצירוף של המחשבה הטובה למעשה. איך רמוז כאן? מה כתוב? "הלא אלהים יחקר זאת כי הוא יֹדע תעלֻמות לב". "ידע [תעלמות]" הוא לשון חיבור והתקשרות ו"[יחקר] זאת" היינו המעשה. "הלא אלהים" – הקב"ה – "יחקר זאת", יחקור את המעשה, "כי הוא ידע תעלמות לב", הכוונה שיחבר ל"זאת", המעשה, את תעלומות הלב, את המחשבה הטובה. "זאת" היינו המלכות, המעשה, כמו שכותב בהגהה. הוא כותב בהגהה ש"לפעמים התבונה יורדת להיות מוחין בנוק' דזעיר אנפין שהן אותיות התורה והמצות והמשכיל יבין". המעשה כאן הוא הנוקבא והנוקבא נקראת "זאת". כתוב ש"אלהים יחקר זאת כי הוא ידע תעלמות לב" – כנראה מהפסוק הזה בא הסוד שכותב כאן, שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה.

נכונות למסירות נפש – תנאי למחשבה טובה

השאלה איך אדם יבוא ל"מחשבה הטובה" – שנוגע לו באמת. אפשר ללמוד טוב ולהתבונן ולא נוגע בו כלל, כמו שקורה עיתון על מישהו אחר. הפסוק ממשיך ומסביר – זהו הסוד העיקרי של כל ספר התניא. ההתבוננות השכלית, לעורר דחילו ורחימו שכלים, צריכה להיות מיוסדת על האהבה הטבעית, הזכרון שיהודי מוכן למסור תמיד את הנפש על קידוש ה'. זה ממש כתוב כאן בהמשך. הפסוק הבא מסביר איך הוא בא ל"תעלֻמות לב", שהן המחשבה הטובה – "כי עליך הֹרגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה". זהו הפסוק בכל התנ"ך שמבטא את מסירות הנפש של היהודי כל הזמן – שחושב כל היום על הנכונות שלו למסור את הנפש – ומביאים אותו תמיד ללמד על מסירות הנפש.

איזה "כל היום" בא לתקן כאן? יש הרבה פסוקים של "היום", אבל ה"כל היום" כאן בא לתקן את "כל היום" הראשון. הראשון הוא בסוף פרשת בראשית, על דור המבול – "וכל יצר מחשבֹת לבו רק רע כל היום". היצר של האדם הוא המחשבות שלו – "מחשבות לבו" – המחשבות שלו היו רעות ולכן היה צריך להרוג את כל המבול. למה מרמז? הענש עצמו מרמז על התיקון – שהתיקון לענין של "רק כל רע כל היום" הוא המחשבה הזו – "כי עלינו הרגנו כל היום נחשבנו [תיקון המחשבה] כצאן טבחה". יש עוד רמז, ש"טבחה" גם אותיות "בטחה" – הנושא שדברנו עליו אתמול, "בטח בדד עין יעקב". מתיקון המחשבה, "נחשבנו כצאן טבחה", בא הבטחון ליהודי, שהוא ההמשך – "עורה למה תישן הוי' הקיצה אל תזנח לנצח".

זה סוף פרק כה בתניא. שם כותב באותיות שלו וכאן כתוב אחרת, אבל זה אותו דבר. שם כותב שצריך לחשוב על זה הרבה, אבל כאן הכוונה ב"כל היום" היינו שבתת-מודע המחשבה הזו צריכה להיות כל הזמן. מה עושה שיש מחשבה כזו כל היום, "כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה"? זה בסיס שעושה שמחשבה באלקות אחר כך תהיה מחשבה טובה, שנוגעת. בלי הבסיס הוא יכול ללמוד הכל, להבין הכל, להתבונן בהכל, אבל לא נוגע לו – תמיד יהיה מחשבה קרה. זה התנאי ל"תעלומות לב". עכשיו נבין יותר עמוק למה הקב"ה מצרפן למעשה. הקב"ה נוהג מדה כנגד מדה. היות שהמחשבה של היהודי מבוססת על ה"כי עליך הרגנו כל היום", האהבה הטבעית המסותרת בלבו, בלב כל ישראל, שיש לו נכונות למסור את עצמו – להמסר לקב"ה, שזה נקרא דילוג הערך, לדלג לההרג על קידוש ה', גם ה' עושה אותו דבר מלמעלה למטה, לוקח דבר שלא שייך למעשה וממשיך אותו, מחבר אותו למעשה. זה הפשט של הענין.

אם כן, הפרק הזה קשור עם הפסוקים כאן. תיכף נראה למה קשור למלים "עורה למה תישן הוי'".

חבת המחשבה הטובה

כעת נסתכל על המלים "מחשבה טובה [הקב"ה מצרפה למעשה]" – מה הוא רומז כאן? יש הרבה סודות במלה מחשבה. אחד מהם, ראש-תוך-סוף של מחשבה אותיות משה. השרש הוא חשב. כתוב שחשב הוא חש ב... – לחוש במשהו, להרגיש משהו. המחשבה הטובה היא ה-חש של החשמל. עוד פעם, במחשבה יש אותיות משה ועוד חב. יש שני פירושים ב-חב. או ש-חב הם ר"ת חכמה-בינה, כאשר משה הוא סוד הדעת, המחבר ומייחד את החכמה והבינה – ואז מחשבה כוללת את כל החב"ד. יש עוד פירוש, והא בהא תליא, שמחבר על ידי חבה, חב כמו חביב. זה בכלל הפירוש של חב"ד, שיש חב ו-ד – חכמה ובינה הן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", והמצב הזה נקרא חבה, חבה תמידית. חכמה ובינה עצמן הן סוד החבה.

יש שרש של אהבה שהוא למעלה מטעם ודעת, כמו בכתר, ויש אהבה בחכמה ובינה ויש אהבה בזו"נ. על האהבה שבזו"נ כתוב בתורה "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו [אבא ואמא] ודבק באשתו והיו לבשר אחד". האהבה בזו"נ נקרא "ודבק" – דבקות. זהו אחד מרמזי המלה "אחד" – בשמע ישראל – ר"ת אהבה-חבה-דבקות (אהבה שוה אחד בגימטריא). אלה שלש מדרגות של דיבוק. שרש האהבה בכתר, רב-חסד, למעלה מטעם ודעת. חבה היא הכח ליחד חכמה ובינה. דבקות היא ה"ודבק באשתו והיו לבשר אחד", יחוד קוב"ה ושכינתיה ממש, זו"נ. מכיון שעיקר היחוד הוא זו"נ ה-ד היא גדולה, מרמזת ליחודם, דבקות. ה-ח היא היחוד בשכל, החבה. שרש הכל האהבה שבכתר, שלמעלה מטעם ודעת. אהבה בגימטריא יג – יג מדות הרחמים שבכתר, הכל נכלל באהבה. זהו סוד מחשבה טובה – מחשבה שיש בה חבה. משה מגלה ומחבר את החכמה והבינה בסוד חבה – זה סוד מחשבה. "מצרפה" הוא סוד אשתו של משה, אותיות צפרה. יש כאן סוד של יחוד משה-צפרה.

טו נקודות התקשרות

הדבר הכי יקר נקרא צפור הנפש. לפי קבלה היא נקודה כאן, בחזה. משה הוא הדעת. צפור הנפש היא המשכה מהדעת שבמח לחבר למעשה. משה נקודת הדעת במח, לייחד חכמה ובינה, וצפרה באמת בסוד צפור הנפש שבחזה, למעלה מהנקודה שבלב. יש נקודה שנקראת 'טבור הלב'. אולי למדנו זאת פעם – לא יודע אם יש כאן אנשים שהיו אז. יש אין סוף דברים שקשורים ללב, אבל יש נקודות התקשרות באמצע הגוף – חמש עשרה נקודות של התקשרות מהגלגלת עד הברית. אחת הנקודות נקראת צפור הנפש.

זה דבר חשוב שאולי לא כולם שמעו כאן. יש 15 חיבורים – 15 נקודות יסודות שרמוזות ב-טו ווין של "ויציב ונכון וגו'", נקודות חיבור. הראשון הוא ראש הגלגלת, השני מקום הנחת תפילין של ראש, השלישי אמצע המצח, הרביעי בין העינים, החמישי האף (חוטמא, נקודת החטם), הששי הנקודה בה המלאך סותר את הולד בשפה העליונה, השביעי-החביב הפה ("כל השביעין חביבין" – חביב עולה כב, כב אותיות שיוצאות מהפה), השמיני הסנטר, התשיעי הגרון, העשירי נקודה דבין כתפין, האחד-עשרה צפור הנפש (קצת יותר למטה בחזה), השתים עשרה טבור הלב ("טבורא דלבא" בחז"ל), השלש עשרה הטבור ("טבורא דגופא"), הארבע עשרה היסוד הפנימי (כמו הרחם באשה), החמש עשרה היסוד החיצוני (כמו הברית באיש). זו כוונת "אמת ויציב" – חמש עשרה נקודות התחברות, כולן בקו האמצעי. כעת למדנו דבר חשוב מאד, שיש 15 נקודות של התקשרות, כמו "אמת ויציב ונכון וקים".

טו ווין ב"אמת ויציב"

נקח סידור ונראה בפנים איך הולכת הכוונה – תאמר יחד עם המלים בסידור, 15 ווין מ"ויציב". "אמת" היא למעלה מהגלגלת – רדל"א. 15 ווין הן 15 יסודות, 15 נקודות התקשרות – 9 כנגד הפנים ואחר כך עוד 6. הולך בשלישיות. יש בתוך הגוף חמשה פרצופים. יש סיפור שאדמו"ר הזקן נכנס למגיד וראה עליו את כל הפרצופים – כמו הרבה בני אדם יחד – אריך, אבא, אמא, ז"א, נוקבא דז"א. בתוך האדם יש חמשה פרצופים ובכל פרצוף שלש נקודות התקשרות, שלשה יסודות – פה, חזה, ברית. זה דבר חשוב בקבלה, שלשה יסודות בכל פרצוף. אם האדם כולל חמשה פרצופים יש חמשה עשר יסודות – בכל עולם יש חמשה עשר יסודות, שלשה יסודות בכל פרצוף: מהגלגלת עד המצח – פרצוף הכתר, אריך אנפין, כי למעלה מטעם ודעת; מהעינים, שמתחילה התחלקות, עד השפה העליונה – פרצוף אבא; מהפה, שנקרא תבונה, עד הגרון – פרצוף אמא. בגרון יכול להיות חרון – "מינה דינין מתערין"; מהכתפים עד הלב – פרצוף ז"א; מטבור הגוף עד הברית – כנגד נוקבא דז"א.

הגלגלת היא כמו הפה דאריך, מקום הנחת תפילין כמו החזה דאריך והמצח הוא הברית. הפה ממש הוא הפה של התבונה; למה "וישר" זה בין העינים? שאדם רואה ישר – יושר שייך לראיה. יש ביטוי "איש הישר בעיניו" – זה הרמז. יש גם "ישר יחזו פנימו"; שבולת הזקן היא "ונחמד"; צפור הנפש היא נקודת הרגש בחזה – כשאדם מתרגש היא מתכווצת. אך קשור ל"ואדיר"? איזו צפור עם אותיות אדיר? [דרור.] נכון; "ומתוקן" היינו טבור הלב – תיקון מדות הלב, העיקר בעולם הזה, נקרא "ומתוקן"; כשהולד היה ברחם הוא קבל תזונה דרך טבור הגוף – מקור הקבלה, "ומקובל"; "וטוב" ביסוד הנוקבא – צדיק תמיד נקרא "טוב", אבל למה דווקא הרחם הפנימי נקרא "טוב"? מתאים למה שלמדנו אתמול. הלשון בזהר, שאנו תמיד מביאים ומסבירים, הוא "טוביה גנוז בגויה" – כמו האור שגנוז בתוך הרחם, טוב הוא דבר מופנם. היסוד הפנימי, שגונז את הטוב בתוכו, נקרא טוב; היסוד החיצוני הוא "ויפה" – עצם המושג יפי הוא רק משהו בחיצוניות. למה היסוד הוא היפי? יוסף, שהוא היסוד, נקרא "יפה תאר ויפה מראה". היסוד החיצוני, יוסף, הוא היפה. בזהר היסוד החיצוני נקרא "הידורא דגופא", ההדר-היפי של הגוף. כל הנקודות האלה נקראות יסודות, כולן "צדיק יסוד עולם", אבל היסוד האמתי הוא האחרון, ה"ויפה". [מהו עולם?] הדבר שצריך להתקשר אליו. "יסוד עולם" הוא הכח להתקשר לכל העולם כולו. נקודות התקשרות הן הצדיקים שמתקשרים למציאות כולה, ועל ידי ההתקשרות הם מקיימים את המציאות – זהו כח הקיום. הסברנו כמעט את כולם. בהתחלה לא הסברנו.

אמרו קודם ש"אמת", שלמעלה מהגלגלת, כמו "הוי' נצב עליו" – הנקודה שעליה נצבת האמת, כמו "הוי' נצב עליו", נצבת על הנקודה של "ויציב", כאילו ממנה באה כל היציבות.

"ונכון" הוא בסיס למשהו – לשון כן, כמו הכיור וכנו – וזה מקום הנחת תפילין, הבסיס עליו מניחים את התפילין. נכון גם לשון מכוון – לכן יש ענין לכוון התפילין, שיעמדו נכון.

"וקים" הוא שרש כי גבוה של יסוד הגוף – כי היינו הברית של הכתר. קיום היינו הברית התחתון. הברית הכי גבוהה הא היסוד שמאיר בנצח.

"וישר" אמרנו, "ונאמן" שייך למשה רבינו – "בכל ביתי נאמן הוא". איך קשור לנקודה שבגרון? היה יכול להמתיק, בלשון הקבלה, את האף. בכל התורה, כל פעם שה' כועס משה ממתיק – הצדיק שמבטל את הגזרה בכל פעם הוא הנאמן. יודע מכל הגזרות וגם יכול להמתיק אותן. כך מסביר אדמו"ר הזקן בפשט, שנאמן בית הוא אחד שיודע כל מה שגוזרים, כל מה שהולכים לעשות, ובמדה שזהו הכעס של ה' הוא יכול להמתיק. זו נקודת ה"נאמן". [אולי קשור למן.] כתוב שהמן ירד בזכות משה רבינו. בחז"ל האות נון היא הנאמן – נון כפופה ונון פשוטה, נאמן כפוף ונאמן פשוט. בזהר כתוב שהנון רומזת למשה – יהושע בן  נון הוא תלמיד משה – לכן הוא הנאמן.

על "ואהוב" אפשר לרמז שזה מהפסוק "את אשר יאהב הוי' יוכיח" – שאהבה לפעמים מתגלה בתור תוכחה, "טוב תוכחת מגולה מאהבה מסותרת". התוכחה של ה' היא האהבה שלו. אפשר לומר שסטירת השפה של העליונה, שבה משכח את הלמוד, זו התוכחה הראשונה שה' מוכיח אדם לפני שנולד. מקור התוכחה הזו היא אהבה מסותרת. הסטירה שהשכיחה, שלכאורה לא רצויה, היא בבחינת תוכחת מגולה מאהבה מסותרת.

"חביב", חוץ מ-כב אותיות, אמרנו שגם חב, לשון חבה. כתוב שדעת, שמחברת חכמה ובינה, גנוזה בפה – "דעת גניז בפומא", זו החבה שמחברת בין חכמה ובינה.

שמירת הזקן מ"לא תחמוד"

"ונחמד" הולך על הזקן, כל הזקן מרוכז בנקודה שבלת הזקן. עיקר הזקן שיורד הוא נוצר חסד, אבא יונק מתקון הלב, ה"נחמד". בקבלה היה אפשר לומר ש"נחמד" היינו ח, תיקון ה-ח (ור"ת נוצר – חסד). הפשט של נחמד כמו "לא תחמוד" בסיום עשרת הדברות. כנראה יש קשר בן הזקן לדבר האחרון. למה? כי כתוב בקבלה שהזקן בגוף הוא שרש בת הזוג שלו, שרש כל הרכוש שלו. הזקן בכלל מרמז לכל מה שקשור, כל מה ששייך לאדם. כל מה שיש לאדם זיקה אליו – מושרש בזקן, זיקה וקנין. זקן הוא סגולה לגלות את הזיקה והקנין האמתיים, מה שייך לאדם בחיים. בלי זקן אדם עלול להגיע ל"לא תחמוד" – להתבלבל מה שייך למישהו אחר. סגולת הזקן להגדיר מה שלי – הבית שלי, האשה שלי, העבד שלי וכו'. אם כן, שבלת הזקן היא ה"ונחמד" – מה באמת צריך להיות נחמד? מה ששלי. מה ששייך למישהו אחר אמור להזיק, כי אם נחמד אני חומד אותו. כתוב בחז"ל "חן אשה על בעלה, חן מקום על יושביו, חן מקח על לוקחו" – צריך שמה ששלך ימצא חן בעיניך. כלל גדול בתורה. הזקן הוא הכח שמה ששלך ימצא חן בעיניך ומה שלא שייך לא ימצא חן בעיניך. מה ששלך – נחמד. מה ששל מישהו אחר – טוב בשבילו, אבל לא שייך לי. משהו עמוק, שזקן הוא סגולה ל"לא תחמוד". לפי זה אפשר להבין למה בחב"ד כל כך מקפידם לא לנגוע בזקן בכלל – לא לגזור בכלל – כי נוגע ל"לא תחמוד". פגם בזקן עלול לגרום לבלבול – מה שלי ומה של מישהו אחר. זו נקודת יסוד – התקשרות למה ששלי. כאשר יש את הנקודה הזו – האדם קשור למה ששלו.

יחוד "זקן אהרן" ואלישבע

למעלה מזה הפה, בשביל להתקשר לזולת, לדבר – כל ענינו של פה להתקשר לזולת. סוד הזקן – להתקשר למה ששלו, בלי להתבלבל למה ששייך לו למה ששייך לזולת. "וחביב" – בעיני הזולת. "הנחמד" צריך להיות דבר שה' נתן לי. החטא הראשון היה שאדם חמד מה שלא שייך לו. הסוד שהזקן הוא סוד האשה, בת הזוג, נלמד מהזקן העקרי בתנ"ך – "זקן אהרן". זהו הזקן העקרי בתורה, שעולה בגימטריא 413, אלישבע. "זקן אהרן" הוא עצמו בת הזוג שלו. קודם כל, הזיווג של אהרן ואלישבע הוא הכי מיוחס והכי טוב והכי מוצלח בתורה. למה? יש אבן עזרא על זה, מאד מענין, בפרשת וארא – ביחוס משה ואהרן כתוב שאהרן לקח את "אלישבע בת עמינדב אחות נחשון לו לאשה", והאבן עזרא מסביר למה התורה מאריכה לומר כך. רש"י גם מביא משהו מחז"ל, אבל מה שהאבן עזרא אומר לא ראיתי אף אחד אומר. התורה רוצה לומר את עיקר הסבה לכך שאהרן דווקא זכה לכהונה, ולא משה ולא אף אחד אחר. הוא אומר שהכהונה צריכה להיות מדורי דורות – כהן זהו יחוס. הכהונה היא אהבה. היחוס הזה של הכהונה יכול לבוא רק מהזיווג הכי מושלם בתורה. אין זיווג כל כך מושלם כמו זיווג אהרן ואלישבע – זיווג הכי שלם, הכי אהבה והכי שלם מצד היחוס ומצד הכל, בכל התורה, הוא זיווג אהרן ואלישבע. בזכות זה יש את כל שבט הכהונה. זה לא רק בזכות היחוס שלו, כי אז היה יכול להיות גם משה. הרבה הסברים למה אהרן ולא משה, והאבן עזרא אומר לפי פשט שלא מעלת אהרן על משה, אלא כי זיווג אהרן היה יותר מוצלח מזיווג משה וצפורה, מצד היחוס ומצד הכל, ולכן דווקא אהרן הוא הראש של שבט הכהונה, כי זו השלמות של אהבה ושל יחוס ושל שייכות אחד לשני. כדאי לראות זאת בפנים, משהו חשוב מאד. דווקא בזיווג הזה רואים את השלמות שנקראת "זקן אהרן", בגימטריא אלישבע. באלישבע יש רמז שיותר קשורה לבעלה מכל אשה אחרת. איזה שתי מלים אפשר לעשות מ-אלישבע? איש-בעל, שתי מדרגות של הבעל. בעולם הזה הוא נקרא בעל ולעולם הבא איש. אלה שתי מדרגות – קנין וזיקה. הזיקה היא "על כן קרא שמה אשה כי מאיש לקחה זאת" – איש ואשה הם זיקה עצמית. בעל ואשה זה יחס של קנין. בדיוק מה שאמרנו על סוד הזקן, שהוא זיקה וקנין. אלישבע הא שלמות שתי מדרגות ההתקשרות הללו, לכן היא עצמה אותיות איש-בעל, שוה "זקן אהרן". כל זה היה להסביר את סוד המלה נחמד כאן.

זהו, אחר כך הסברנו את הכל. זו התבוננות יפה על חמש עשרה מדרגות, חמש עשרה נקודות התקשרות, משהו מאד חשוב גם בתודעה של הגוף – משהו הכי חשוב.

כל זה היה להסביר כאן שמשה הוא המחשבה הטובה, והכח לצרף למעשה הוא צפרה, "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה".

מחשבה טובה קושרת משה-משיח

עכשיו נראה משהו יותר:

על משה רבינו כתוב "הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון". לומדים זאת מפסוק בקהלת – כמו שלמדנו בלקוטי מוהר"ן לפני כמה ימים[ב] – "מה שהיה הוא שיהיה", ר"ת משה. "מה שהיה הוא" שוה 377, "מחשבה טובה". כל מחשבה טובה היא בחינת משה – הקשר בין משה למשיח, שנקרא "מה שהיה הוא". אם כן, מחשבה טובה היא לחשוב על המשיח, ואיך שמשיח הוא משה רבינו. יש אחד ששקול כנגד משה ואהרן, עליהם דברנו, שהוא עצמו מחשבה טובה – שמואל בגימטריא "מחשבה טובה". שמואל הוא הכח לחבר בן משה למשיח – הוא הכח המושח, מושח את המשיח. לכן שמואל הוא מחשבה טובה, הכח לחבר את משה והמשיח, מה שהיה הוא. שמואל בא אחרי משה, אבל הוא כח לחבר את משה למשיח – להמשיך ממשה להיות משיח. לכן שמואל אומר בתנ"ך "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם" – הוא סוד ההנצחה, להנציח משהו, להמשיך משהו (נצח קשור למצח ובמצח נקודת "קים"). כתוב ש"נצח ישראל" ע"ה זה "משה משה" – "'משה משה' לא פסיק טעמא בגוויהו", להמשיך ממשה הראשון להיות משה השני, המשיח.

בטול הרצון לבעל הרצון

עוד דבר – נתחיל להדגיש משהו שהוא רומז כאן, וגם הקשר לפסוק "עורה למה תישן הוי'" שהזכרנו, ברצף הפסוקים כאן. כתוב ש-מחשבה בגימטריא שנה – גימטריא מהקבלה הראשונה. כתוב שיש שלשה דברים ששוים – מחשבה-שנה-ספירה. כל מחשבה היא ספירה וכל ספירה היא שנה שלמה, כך בקבלה הראשונה. זאת אומרת ש"מחשבה טובה" היא שנה טובה. לשלוח למישהו שנה טובה זו מחשבה טובה, כמו שנסביר.

אם כן, "מחשבה טובה" קשורה לראש השנה. עכשיו נסביר את כל הסודות כאן. כל סוד הפרק הזה הוא סוד ראש השנה, וגם מה שלמדנו אתמול שיש לפעמים המשכה ישר מבריאה לעשיה, או כאן ישר מתבונה למלכות שלא באמצעות הז"א – זו בקבלה הכוונה של ראש השנה. בראש השנה ז"א נמצא בדורמיטא – המדות, ה-ו, ישנות – ולכן המוחין נמשכים ישר מאמא לנוקבא דז"א. אז בנפש המצב שכל המדות בסוד העיבור, בתעלומות הלב ובתעלומות המח בלשון כאן, והקב"ה עצמו מצרף למעשה, אז "הקב"ה מצרפה למעשה" זה ממש הכוונה של ראש השנה, מה שקורה בראש השנה. ראש השנה הוא "מחשבה טובה" על כל השנה, מצד העבודה שלנו – בטול הרצון. כעת אנחנו מסבירים שהמחשבה הטובה היא בטול הרצון, המחשבה של ראש השנה. לכן כתוב בזהר ש"מחשבה" אותיות חשב-מה, מחשבה של בטול עצמך. כמו ש"חכמה" היא כח-מה "מחשבה" היא חשב-מה. זו המחשבה הטובה שצריכה להיות בראש השנה אפילו שהאדם לא מוליד מזה אהבה ויראה בלב, רק שנשאר בתעלומות הלב – הקב"ה מצרפה למעשה. איך? בסוד השופר. צרף אותיות שפר – צ-ש מתחלפות באותיות השינים. זהו הקול הפשוט, א, שיוצא מהשופר. כאשר מחברים ל-שמואל – שנה טובה, מחשבה טובה – א (קול שופר, הסוד של "הקב"ה מצרפה למעשה") יוצא חשמל. חש-מל אומר שמה ש-חש עכשיו מל, מה שהיה בתעלומות הלב מתגלה ומצטרף למעשה, "מצרפה למעשה" ר"ת מל. עוד פעם, צירוף ה-א הפשוטה, קול השופר, עושה מה"מחשבה טובה" חשמל, דהיינו שמה שהיה חש מתחבר למעשה. כל הכח של ראש השנה הוא להמשיך את המחשבה טובה של ראש השנה למעשה של כל השנה כולה. ל-שנה (מספר ימי שנת הלבנה) צריך לצרף טובה – כב אותיות – וכמשצרפים את ה-א, קול פשוט, פנימיות כל כב האותיות הופך לחשמל, סוד "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה".

מוסבר בקבלה שהפסוק הבא, "עורה למה תישן הוי'", הוא ההתעוררות של הקול שופר שמעורר מהדורמיטא דז"א. כאשר הז"א מתעורר לגמרי המדות גם מתגלות בלב. אם כן, כל הדבר הזה הוא הפסוקים האלה בפרק מד – "הלא אלהים יחקר זאת כי הוא ידע תעלמות לב. כי עליך הרגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה. עורה למה תישן א-דני הקיצה אל תזנח לנצח". ה"נצח" בסוף רומז ל"נצח ישראל" שאמר שמואל, שנה טובה, מחשבה טובה, כנ"ל.

יש איזה חסידישע-ניגון על הפסוקים האלה – אתה מכיר? ניגון יפה שאיני זוכר כרגע.

"מחשבה טובה" היא "נעשה ונשמע"? אמרנו שהמחשבה הטובה של ראש השנה הא בטול הרצון לבעל הרצון, חשב-מה, אז זהו באמת ה"נעשה" שלפני ה"נשמע". זו המלכה, שהיא בטול הרצון האמתי לבעל הרצון, וכתוב בפירוש שזהו ה"נעשה" שלפני ה"נשמע", שהוא בטול לבעל הרצון. בטול לרצון הגלוי, שכתוב בשו"ע, הוא "נשמע". בטול הרצון לבעל הרצון הוא "נעשה" שלפני "נשמע". זהו כלל גדול בחסידות, שהעבודה של ראש השנה היא בטול הרצון לבעל הרצון, כמו ה"נעשה" שלפני "נשמע". אחר כך השמיעה היא "לשמוע קול שופר", אבל קודם צריך "נעשה", בטול הרצון לבעל הרצון.