שליחות לא-מקומית

בע"ה

יום שבת פינחס י"ט תמוז תשפ"ג – כפ"ח

שבת לישיבת ירדן יריחו

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

הפרשות המסיימות את חומש במדבר מעמידות את עם ישראל על גבול הארץ, עוסקות בנחלת הארץ ובגבולותיה ומהוות הכנה קרובה לכניסה לארץ (כאשר כל חומש דברים, הבא עלינו לטובה, נאמר בנקודת המקום והזמן הזו). בשיעורי השבת האחרונה – שעסוק, כרגיל, בתורות מכתר שם טוב ומקול שמחה – עלתה כבדרך-אגב התבוננות השייכת לעמידת עם ישראל במקום הזה, כהכנה לכיבוש הארץ הקרוב, בימי יהושע בן נון, וגם כהכנה להתפשטות כיבוש הארץ לעתיד לבוא, על ידי משיח צדקנו. זו התבוננות קצרה ואקטואלית על הפיכת השליחות שלנו משליחות-מקומית, הקשורה בטבורה לארץ ישראל המצומצמת, לשליחות-לא-מקומית, כהכנה לגאולה והתפשטות ארץ ישראל לעולם כולו.

"בערבֹת מואב על ירדן ירחו"

נמצאים כאן השבת תלמידי ישיבת "ירדן יריחו". בסיום פרשת חקת חנו בני ישראל "בערבות מואב מעבר לירדן ירחו"[ב]. אחר כך, בפרשת פינחס, המנין של בני ישראל פותח ב"וידבר משה ואלעזר הכהן אֹתם בערבֹת מואב על ירדן ירחו לאמר"[ג] וחותם "אלה פקודי משה ואלעזר הכהן אשר פקדו את בני ישראל בערבֹת מואב על ירדן ירחו"[ד]. הביטוי הזה חוזר בשתי הפרשות הבאות – מטות-מסעי, שמתחילים לקרוא במנחה – עוד חמש פעמים[ה] ובו חותם חומש במדבר. כלומר, "ערבֹת מואב על ירדן ירחו"[ו] הוא בעצם המקום של ההכנה האחרונה של עם ישראל לפני הכניסה לארץ.

מה המשמעות הפנימית של המקום הזה? "ערבֹת" הוא לשון עריבות ותענוג ו"מואב" הוא לשון אבא[ז] כך ש"ערבֹת מואב" היינו התענוג שמתגלה בחכמה, בפרצוף אבא. "על ירדן" אומר שהאור של "ערבֹת מואב" בא מלמעלה ("על") ויורד ("ירדן") מטה-מטה – עד שהוא מגיע ל"ירחו". בתורה העיר נקראת תמיד "ירחו" ובספר יהושע היא נקראת תמיד "יריחו"[ח]. "ירחו" היא על שם הירח (שייך ל"פני יהושע כפני לבנה"[ט]) ו"יריחו" על שם הריח[י]. אפשר היה לחשוב שהשם "יריחו", על שם הריח – החוש של המשיח[יא] – הוא נעלה יותר, אבל עם ישראל נמשלו דווקא לירח[יב]. "ערבֹת מואב על ירדן ירחו" אומר שיש המשכה מאבא – כולל "פנימיות אבא פנימיות עתיק"[יג] (התענוג שבאבא) – עד לתיקון המלכות-הירח, "הוי' בחכמה יסד ארץ"[יד], "אבא יסד ברתא"[טו].

קבורת משה

גם הקבורה של משה, אחרי ההכנה שלו את עם ישראל לכניסה לארץ, שייכת לאותו מקום – "ויעל משה מערבֹת מואב אל הר נבו ראש הפסגה אשר על פני ירחו"[טז]. למה משה רבינו לא נכנס לארץ? אפשר לומר סוג של "טעם לשבח" – משה רבינו הוא לוי וללויים אין חלק ונחלה בארץ ישראל. חז"ל אומרים[יז] שמשה רבינו התאווה לקיים את המצוות התלויות בארץ, אבל הלויים, שאין להם נחלה, לא מקיימים את רוב המצוות הללו – הם מקבלים את המעשרות, אבל הם לא מפרישים אותם (אך הם מפרישים מהם תרומת מעשר). אם כן, במובן הזה, משה רבינו לא צריך להכנס לארץ – לנחלת שבעת העממים בה אין לו נחלה.

אבל מה יהיה לעתיד לבוא? יש מי שאומר[יח] שכאשר יכבשו את הנחלה השלמה שהובטחה לאברהם אבינו, כולל "את הקיני ואת הקנִזי ואת הקדמֹני"[יט], תהיה שם נחלה גם לבני לוי. הר"ת של קיני-קנזי-קדמני הם קק"ק – "קדוש קדוש קדוש"[כ] – וביחד הם עולים ישראל (ויש בהם עוד המון רמזים[כא]). מי הם קיני-קנִזי-קדמֹני? עמון-מואב-אדום (שכנגד בינה-חכמה-כתר[כב]). אם כן, משה רבינו נקבר בארץ מואב (שכנגד החכמה, בחינתו שלו[כג]), בתוך שלשת העממים שבהם תהיה נחלה גם לשבט לוי – משה רבינו נקבר בנחלה העתידית שלו.

האם ארץ עשרת העממים, הארץ המובטחת לאברהם, היא תכלית השלמות של ארץ ישראל? כתוב ש"עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות"[כד]. השלב הבא, אחרי כיבוש ארץ שבעת העממים בכניסה הראשונה לארץ, הוא כיבוש ארץ שלשת העממים – זו שלמות הארץ לעתיד לבוא. אבל לא צריכים להסתפק בכך, אחרי הכיבוש של ארץ עשרת העממים ממשיכים לכבוש את כל העולם.

כמו שאנחנו מסבירים באריכות במלכות ישראל[כה], הכיבוש של העולם הזה, ארץ שבעת העממים, הוא כנגד הכוחות הפנימיים של הנשמה, נר"נ (כאשר גבולות עולי בבל-גבולות עולי מצרים-גבולות פרשת מסעי הם כנגד נר"נ, ה-ו-ה שבשם, מלמטה למעלה); הכיבוש של עבר הירדן המזרחי, ארץ שלשת העממים קיני-קנזי-קדמני, הוא המקיף הקרוב, המקיף דחיה (ה-י שבשם); והכיבוש של כל העולם כולו הוא המקיף הרחוק, המקיף דיחידה. משה רבינו כ"גואל ראשון" שייך בפרט למקיף דחיה (כנודע[כו] ש-משה עולה י-ה פעמים חיה) אך כ"גואל אחרון", משיח, הוא עולה למדרגת היחידה[כז] (קוצו של י).

שליחות לא מקומית

דברנו לאחרונה[כח] על סוד ההצלחה של חב"ד – רבי ומסירות נפש. מה היה החידוש של הרבי בענין השליחות? יש היום מושגים בפיזיקה, תופעה-מקומית ותופעה-לא-מקומית – יש תופעות שההתפשטות שלהן במרחב ברורה, לפי קשר של סבה ומסובב ובמגבלות מהירות האור, ויש תופעות שקורות בד בבד בשני קצוות של היקום, במרחק של מיליארדי שנות אור, כשאין לנו שום דרך להסביר את הקשר בין הדברים. אפשר להגיד שהרבי הפך את חב"ד מתופעה-מקומית לתופעה-לא-מקומית – הוא שלח שליחים לכל העולם.

איפה אנחנו 'תקועים'? אנחנו מתנהלים כמו תופעה-מקומית – אפילו כשאני מציע למישהו שליחות בחיפה הוא אומר לי שזה רחוק מדי... אנחנו נמצאים בארץ ישראל, ולא רוצים לוותר על המעלה הזו – "הכל מעלין לארץ ישראל" וגם "הכל מעלין לירושלים"[כט] – אבל צריכים גם להגיע למדרגה של תופעה-לא-מקומית. עם כל הקשר החזק של הרבי לארץ, המלחמה על שלמות הארץ ואפילו ההכרה שיש קשר בין שיבת ציון לגאולה[ל], הרבי נשאר בניו-יורק – דווקא משם הוא היה יכול להנהיג את חב"ד כתופעה-לא-מקומית. אנחנו היום צריכים להיות נושאי הפכים – להיות עם כל המעלה של ארץ ישראל, כל המעלה שתלויה במקום, אבל גם לפעול, כמו שהרבי הדריך, כתופעה-לא-מקומית, עם פעילות בכל העולם. כאשר נמצאים במדרגה של תופעה-לא-מקומית אין מקום רחוק מדי – כל המקומות קשורים לגמרי ביחד. בעצם, מי שהתחיל עם הדבר הזה הוא הרבי הצמח-צדק (שהרבי קרוי על שמו), שאמר "מאך דא ארץ ישראל"[לא] ('עשה פה ארץ ישראל', גם בחו"ל) – השליחות כתופעה-לא-מקומית דווקא מתוך הקשר לארץ ישראל היא ההכנה הקרובה לקיום היעוד המשיחי של "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות".