1

בע"ה

החזרת ניצוצות משה

מוצש"ק תרומה, אור ל-ה' אדר תשפ"ו – כפ"ח (הקלטה)

מאור עינים תצוה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

הנושא העיקרי במאור עינים לפרשת תצוה הוא ההכרח בתורה כדי לגלות את ה' האין-סופי במציאות המוגבלת. כל יהודי יכול למצוא את שרש נשמתו בתורה וכך לדבוק בה' המלובש בתורה. כדרכו של המאור עינים, דגש מיוחד יש על זמן הקטנות – הדבקות דרך התורה נדרשת וגם אפשרית במיוחד כשנדמה שמשה רבינו נעדר והדעת מסתלקת.

הדבקות באין של משה

ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך וגו'[ב]. כבר התעוררו המפרשים ספיקות, ותרי מינייהו דמדכר דכירו, הא' למה לא נזכר שמו של משה רבינו ע"ה במצוה זו, ומה נשתנה מצוה זו מכל מצות שבתורה שבכולן נאמר וידבר ה' אל משה דבר אל בני ישראל ובכאן העלים והס כי לא להזכיר שמו במצוה זו,

פרשת תצוה היא הראשונה בתורה – מאז הולדתו של משה – ששמו לא נזכר בה, ורבו בכך הפירושים. מקובל[ג] שבכך התקיים במעט מאמר משה בפרשת כי תשא "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת"[ד] (שהרי "קללת חכם אפילו על תנאי היא באה"[ה]). אכן, הביאור בחסידות הוא שבפרשה זו משה לא נמחה-מתבטל, חלילה, אלא חוזר לשרשו ב"אין" (היינו הופך את ה-אני ל-אין) – "כי יש צדיק אשר הוא מדבק עצמו בהאי"ן ואחר כך חוזר לעצמותו אבל משה רבינו עליו השלום היה תמיד דבוק בה'... והיה משה בטל במציאות... וכשאדם בטל במציאות אינו נקרא שמו עליו, כי איך יקרא בשמו והוא בטל במציאות ולכך לא כתיב כלל בפרשה ואתה תצוה שם של משה רבינו עליו השלום"[ו] (הפניה כאן למשה היא לנוכח, "ואתה" – התייחסות לעצם שלו, ולא רק לשמו – ו"אתה" עולה משה-אין).

בדרוש כאן הדגש הוא לא על העלמות משה מכל הפרשה, אלא על כך שהוא נעלם דווקא במצוות "ויקחו אליך שמן זית זך". באמת, כל נשמה באה מאין – שהרי לפני שנתהוותה היא היתה בבחינת אין[ז] (בסוד "אין מזל לישראל"[ח]) – ואפשר להגיע אל האין הזה גם בחיים בעולם הזה. באין שלפני ירידת הנשמה אין לה שם, כתינוק שטרם ניתן לו שם (ואצל משה עצמו מובלט שדווקא אז מתגלה בו עצם הטוב שלו, "ותרא אֹתו כי טוב הוא"[ט] ברגע הלידה[י]). ב"ויקחו אליך"[יא] – בגימטריא אין[יב] – מצטווים בני ישראל לקחת את עצמם אל משה ולהתקשר אליו, דווקא בבחינת האין שבו (שבסוד "שמן זית זך", נשמה אותיות השמן), וכך לגלות את ניצוץ האין שקיים בתוך כל אחד, שהוא-הוא ניצוץ משה שבכל אחד[יג]. בפרט, כפי שנראה בהמשך, העלמות משה בשרשו באין מקבלת בדרוש כאן גוון מיוחד – חזרתו לשרש נשמתו בתורה – וכשיהודי מתקשר למשה הוא מוצא את שרשו הפרטי בתוך "תורת משה"[יד], את האות המיוחדת שלו בתורה[טו].

והב' מפני מה ניתוסף הוא"ו במלת ואתה תצוה וגו'.  

המלה "ואתה" חוזרת בהמשך הפרשה ("ואתה הקרב"[טז], "ואתה תדבר"[יז]), אך שם היא באה כתוספת והמשך למה שנאמר קודם, ואילו "ואתה תצוה" פותח ענין ובו ה-ו מיותרת לכאורה.

התקשרות ישראל דרך התורה

אמנם נקדים מאמר רז"ל[יח] בראשית בשביל התורה וכו' ובשביל ישראל.

פרשתנו היא היחידה בתורה שפתיחתה שוה לפתיחת התורה – "ואתה תצוה" בגימטריא "בראשית" ("ואתה" בגימטריא בית ו"תצוה" בגימטריא ראש-אשר, בסוד ראש-בית[יט] או בית-אֹשר[כ]). לפי זה, על אף שבדרך כלל קושרים את הבריאה לנשמת אברהם אבינו ("בהבראם"[כא] אותיות באברהם[כב]), יש כאן רמז שהבריאה היא דרך נשמת משה (לו נאמר "ואתה תצוה"), נותן התורה, בסוד "אסתכל באורייתא וברא עלמא"[כג] (כדלקמן).

על "בראשית" דרשו חז"ל "בשביל התורה שנקראה ראשית... בשביל ישראל שנקראו ראשית"[כד] (ב בחינות ראשית). ב"ואתה תצוה" המלה "ואתה" היא בסוד ישראל (הפניה אל משה, שעמו יכול להזדהות כל יהודי) והמלה "תצוה" היא בסוד התורה, המצוות שנתנו לישראל, כשהסדר המקדים את ישראל לתורה הוא בסוד "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"[כה] (כולל גם התורה הקדומה[כו])[כז].

והענין, שכל אחד ואחד מישראל יש לו שורש נשמתו בתורה[כח], שהוא שורש כל השרשים של כלל נשמות ישראל[כט], ועל ידי זה יתאחדו נפשות ישראל בהש"י בעת עוסקם בתורה, דאורייתא וקוב"ה חד הוא (זוהר ח"ב צ:).

ישראל – שם המעלה, הרומז לשרש הנשמה (לי-ראש, לעומת יעקב, חלק הנשמה, י, המלובש בגוף-בעקב)[ל] – ר"ת "יש ששים ריבוא אותיות לתורה"[לא]. לכל נשמה יש שרש בתורה, ועל ידי החיבור לתורה זוכים להתאחדות נפשות ישראל בינן לבין עצמן – באחדות ישראל (התכלית של אהבת ישראל) ובדבוק חברים של לומדי התורה (המביא את המשיח[לב]), בו "כל ישראל חברים"[לג] – ולהתאחדות כל הנפשות עם הש"י.

התלבשות האין-סוף במדות התורה

שהיה מבלתי אפשרי להיות העולם כי אם על ידי שנתאחד הקב"ה עם התורה[לד].

ה' יתברך הוא נמנע הנמנעות, נושא הפכים וכל יכול[לה] – ואי אפשר לומר שאצלו משהו הוא "בלתי אפשרי". אכן, בלשון החסידות[לו], תיאור זה של ה' שייך למדרגת "יחיד", כפי שהוא לגמרי בינו לבין עצמו, אך עם עלית הרצון לברוא עולם ("כד סליק ברעותיה למברי עלמא"[לז], במדות הלב של מדרגת "אחד") ה' יוצא ממדרגה זו ופועל לברוא עולם לפי הגיון מסוים שמבחין בין אפשרי לבלתי-אפשרי, ולפי ההגיון הזה עליו להתאחד עם התורה כדי לברוא עולם (כאשר התורה הקדומה היא סוד השיעור שה' שער בעצמו בכח כל מה שהוא עתיד לברוא בפועל, מדרגת "קדמון").

כי הלא הש"י הוא אין סוף ובלתי בעל תכלית ואין לו גבול וקצבה ושיעור, ולא היה באפשרי לברוא העולם הגשמי המוגבל בזמן ומקום כי אם באמצעות התורה שנתלבש הבורא ית' שהוא אור מעטה לבושו[לח], ועל ידי זה יכול להיות צמצום להגביל בה זמן ומקום.

חמש המדרגות שה' מושלל מהן, מצד אורו האין-סופי, ולכן הוא צריך להתלבש בתורה – סוף-תכלית-גבול-קצבה-שעור – עולות בדיוק 1820, מספר הופעות שם הוי' ב"ה בכל התורה (סוד פעמים הוי')! והנה, אותו מספר פלאי הוא גם הערך של חמש הספירות התחתונות – תפארת-נצח-הוד-יסוד-מלכות! וההקבלה בפרט: השעור שייך לתפארת, סוד התורה שכולה שיעורי-תורה (החל מהתורה הקדומה, סוד ה'שיעור' דקדמון, כנ"ל); הקצבה שייכת לנצח, "עומק רום"[לט] הנותן קצבה ל"למעלה עד אין קץ"[מ] של אור אין סוף; הגבול שייך להוד, "עומק תחת", המגביל את הירידה; הסוף שייך ליסוד, "סיומא דגופא"[מא] (מדת יוסף הצדיק); התכלית שייכת למלכות[מב], תכלית הכל[מג].

מכאן שגילוי אור אין סוף של ה' לפני התלבשותו בתורה הוא בבחינת חמש הספירות הראשונות (שהן יחסית צד החסד וההתפשטות, כמו חמשת הדברות הראשונים, שבלוח הימני) וההתלבשות שלו בתורה היא בבחינת חמש הספירות התחתונות (שהן יחסית צד השמאל והצמצום, כמו חמשת הדברות האחרונים, שבלוח השמאלי). בלשון החסידות, שרש הגבול הוא הכלים של הספירות דאצילות (כאשר הגבול עצמו מופיע בעולמות התחתונים בי"ע)[מד], והכלים מתגלים בעיקר מהתפארת ולמטה (שהרי היחס בין המוחין למדות הוא יחס בין "חיוהי" ו"גרמוהי"[מה], אורות וכלים, כאשר גם החסד והגבורה עדיין 'מכוסים' ביסוד אמא, והמדות-הכלים מתגלים ממש רק מהתפארת ומטה, וד"ל).

הדגש כאן – וכפי שעוד יתבאר בהמשך – הוא שהיחס בין המדרגות העליונות למדרגות התחתונות איננו רק השתלשלות (כבקבלת הרמ"ק) אלא התלבשות (כבקבלת האריז"ל)[מו] – חמש העליונות, הבלתי-מוגבלות, מתלבשות במדידה של חמש התחתונות (על דרך 'קיפול' עולם המלבוש[מז], כאשר החצי התחתון מלביש את החצי העליון, וד"ל). על ידי התלבשות זו מתאפשרת בריאת העולם, המוגבל בעצם, בגדרי הזמן והמקום.

כי בתורה מצינו שיש לה איזה גבול וקצב ומדה, כמאמר רז"ל (עירובין כא.) על פסוק מגילה עפה ארכה עשרים באמה ורחבה עשר באמה, שהיא התורה שיש לה מדה כמדתה שנתנו לה חז"ל בפירוש הפסוק הזה[מח]. ולכן על ידה צמצם הבורא ית' בתוך העולמות, עד שברא עולם הזה בגבול ותכלית. לכן נקראות המדות המקובלים אצלנו בשם מדות, מפני שככה מדד ושיער חכמתו ית' כמה שיכול העולם לסבול אור שפעת חכמת אלהותו ית'.

"אורייתא וקוב"ה כולא חד"[מט], אך בתורה ישנם כבר שיעורי תורה (כנ"ל), עד שכל לימוד תורה נקרא שיעור (שהרי בלי שיעור והגבלה לא ניתן לתפוס מאומה, "תפסת מרובה לא תפסת"[נ])[נא]. חכמתו האין-סופית של ה' (ראשית ועיקר חמש הספירות הראשונות) נמדדת במדות-שיעורי התורה.

"ובו תדבק"

וזהו פירוש הגמרא על פסוק ובו תדבק^[נב], וכי אפשר לידבק בשכינה והלא אש אוכלה הוא אלא הדבק במדותיו מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'. ולכאורה הדבר תמוה, שהרי מכל מקום יפלא הדבר על לישנא דקרא דמשמע דהדביקות בו ית' ממש ולא במדותיו, וכי אפשר וכו', ואיך נוציא הפסוק מפשוטו לומר הדבק במדותיו, ואין זה לשון הכתוב, שהרי כתיב ובו תדבק דמשמע דוקא בו ולא במדותיו.

הפסוק "ובו תדבק"[נג] מורה על דבקות בה' עצמו ואילו הדרכת חז"ל "הדבק במדותיו"[נד] נראית כסותרת את הדבקות בה' עצמו (וכמו שדרשו חז"ל עה"פ "בכל קראנו אליו"[נה] – "אליו ולא למדותיו"[נו]). אכן, כך הוא רק בתפיסה של השתלשלות, בה המדות משתלשלות מה' ו'מתרחקות' ממנו, אבל בתפיסה של התלבשות – שיש בה נשיאת הפכים, התלבשות של בלי-גבול בתוך גבול – ניתן לתפוס את ה' עצמו כפי שהוא לבוש בתוך מדותיו (וכמבואר בתניא[נז] ביחס למחבק את המלך בתוך לבושו, כפי שה' מתלבש בתורה והמצוות[נח]):

אמנם יובן עם האמור למעלה, שהמדות הם שנתצמצמו על ידי התלבשותו ית' באור הוד מעטה לבושו ית' שהיא התורה. והם י"ג מדות שהתורה שבעל פה נדרשת בהן מהתורה שבכתב, והן הן הי"ג מדות שנזכרים בפסוק (שמות לד, ו) ה' ה' אל רחום וגו'[נט] עליהם רמזו רז"ל מה הוא רחום וכו'. וכשאדם עוסק בתורה בדביקות לשורש נשמתו ששם הוא בתורה כאמור, נעשה אחדות אחד עם הבורא ית' כביכול. ולכן גם הפשוטו של מקרא אמת ובו תדבק, בו ממש, שהוא יתאחד במקורו בהתורה ושם נעשין אחדות אחד ממש. וביארו רז"ל כיצד תהיה דבקותו בו ית' ממש, ותירצו שהוא על ידי מדותיו כאמור, על ידי המדות שהתורה נדרשת בהן יוכל הוא לדבקה בו ית'.

הקב"ה האין-סופי מתלבש במדות של התורה. מעבר לשיעורי התורה בכל דבר, המושג ״מדות״ בתורה מופיע במדות שהתורה נדרשת בהן. מדות אלו מחברות בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה, יחוד תפארת ומלכות[ס] – התחלתן וסיומן של חמש הספירות שלהן שייכת המדידה וההגבלה של התורה, כנ"ל. יג המדות שהתורה נדרשת בהן מכוונות כנגד יג מדות הרחמים, עליהן בעיקר נאמר "מה הוא רחום אף אתה היה רחום וכו'" (הרחמים עצמם הם פנימיות התפארת, ממנה מתחילות המדות המוגבלות, כנ"ל[סא]), ורק דרך מדות אלו של התורה אפשר להדבק בה' עצמו. בדבקות בתורה נדבק האדם בשרש נשמתו שבתורה, האות המיוחדת שלו ב"יש ששים ריבוא אותיות לתורה", וכך מתאחד עם ה' המלובש בה. גם חבור ה' לנשמות בתורה שייך למדת התפארת – "תפארת ישראל"[סב].

וזה שאמרו מה הוא רחום וכו', שזהו עצה נכונה אל האדם אשר איננו יכול לעסוק בתורה תמיד, על כל פנים יהיה תמכין דאורייתא, שעל ידו יוכל האיש העוסק בתורה ללמוד בדביקות האמור ולדבקה בו ית'.

בדורנו כמעט אף אחד לא נמצא בדרגה של "תורתו אומנותו"[סג] וקיום "והגית בו יומם ולילה"[סד] כפשוטו, והעצה עבורו היא תמיכה במי שדבק בה' על ידי לימוד התורה – כיששכר וזבולון – ובכך לקיים בעצמו "ואתם הדבקים בהוי' חיים כלכם היום"[סה] (ובכך הוא רומז לדרשה חז"ל נוספת על "ובו תדבק" – "שתכבד תלמידי חכמים ותהנה אותם מנכסיך"[סו]).

הדעת בהסתלקות משה

והנה כבר כתוב אצלנו בפרשת תרומה[סז] כוונת המן הרשע שרצה בחודש זה דוקא, על פי מאמר רז"ל (מגילה יג:) מפני שבז' באדר מת משה ולא ידע וכו'[סח], והוא ענין והסתלקות הדעת בחינת משה. אך הדעת, אף על פי שנסתלק מזה העולם, חזר לשרשו לעולמות עליונים ונגנז בתורה. וזהו ולא ידע איש את קבורתו (דברים לד, ו)[סט], שכל אחד ואחד משיג מה שהוא לומד כפי שכלו, והדעת שיש לו הוא בחי' משה שנגנז בתורה. אך שידע כל קבורת משה, שיהיה לו כל הדעת של משה, זה אי אפשר. יעויין שם באריכות.

כפי שיוסבר בסמוך, את פרשת תצוה קוראים תמיד בסמיכות ל-ז' אדר, יום לידתו והסתלקותו של משה (וכדברי השל"ה על הקשר בין קריאת התורה לזמנה במעגל השנה[ע]). משה הוא הדעת של כל ישראל, והסתלקותו היא מצב של הסתלקות הדעת. בפרשה הקודמת הוסבר במאור עינים שבעת הסתלקותה חוזרת הדעת לעיבור שני ברחם העליון, ביסוד אמא (בסוד "משה זכה לבינה"[עא]). לעומת החזרה לאין-לשרש שבקדושת לוי, כאן זהו עיבור שני – תקופת קטנות, שדורשת עבודה מיוחדת, כמו שמוסבר שוב ושוב בתורות המאור עינים – והחידוש כאן שהכל קשור דווקא לתורה (כשרחם האם הוא בסוד "תורת אמך"[עב] דווקא). הדעת שבכל יהודי היא ניצוץ משה רבינו שבו, ניצוץ הקבור בתורה ונמצא על ידי העיסוק בה, כל אחד ב"חלקנו בתורתך" שלו, ואף להביאו אל משה בזמני הקטנות-ההסתלקות של הדעת (אכן, כל אחד יכול למצוא את הניצוץ שלו, ולקיים בעצמו "מאד מאד הוי שפל רוח"[עג], אבל לא להגיע לשלמות דעת משה, ה"ענו מאד מכל האדם"[עד], שיש לו גם השגה עצומה באותה ענוה, כפי שהתבאר שם).

והנה הדעת הוא בחינת ו', שהוא המשכת התורה[עה], וזה ואתה תצוה וגו'.

ה-ו הנוספת ב"ואתה תצוה" רומזת לסוד הדעת, "מפתחא דכליל שית"[עו] (דעת עולה ו פעמים דעה, כשכל דעה היא מדה, כלשון הרמב"ם בהלכות דעות). צורת ה-ו, י מעל קו, רומזת לעצם הדעת (י) והתפשטות הדעת (ו) למלא את ששת חדרי הלב, "ובדעת חדרים ימלאו"[עז]. הדעת היא הכח להמשיך את התורה מלמעלה למטה – לגלות את התורה שבכתב בתוך התורה שבעל פה (והוא סוד "ואתה" – המשכת ה-ו, התפארת, התורה שבכתב, ב-אתה, האותיות מ-א עד ת עם ה מוצאות הפה[עח], "מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה"[עט]).

ומתחלה נבאר למה לא נזכר שמו. כי הנה חל סדר תצוה בשבוע שחל בו ז' אדר, הוא בחי' הסתלקות משה, ולכן לא נזכר שמו בסדר פרשה זו כי נסתלק משה. אך הוא בהעלם בתורה כאמור. והוא בחי' ו', וזהו ואתה תצוה, פי' ו' אתה שהוא הדעת המשכת התורה, תצוה לשון צוותא וחיבור, פי' שתחבר את בני ישראל.

משה רבינו, המסתלק (ושוב נולד) ב-ז' אדר, לא הולך לאיבוד חלילה וגם לא מסתלק באמת מעולמנו – הוא נמצא בהעלם, מסתתר[פ] בתוך התורה שהוא נותן לנו בכל יום מחדש. אכן, משה הכללי מתעלם כדי לאפשר לגלות את כל הפרטים – את ניצוץ משה שבכל אחד – אך צריך לדעת שגם הכלל נמצא, וכאשר הפרט מתגלה לחבר אותו לכלל הנעלם, בו כלולים שרשי כל הפרטים. בכח הדעת, הרמוזה ב-ו החבור, ניתן לחבר את כל הפרטים זה לזה ואת כולם לה', נותן התורה, המתלבש בתוכה.

"ויקחו אליך שמן זית זך"

ויקחו אליך, פי' שיקחו את עצמם להתקרב אליך ולדבק במדריגתך, להמשיך בחינת הדעת של תורה. כי גם התורה נקראת על שמו של משה, כמ"ש (מלאכי ג, כב) זכרו תורת משה עבדי[פא]. וכמאמרם (תמורה טז.) שאמר לו הקב"ה ליהושע לומר לך אי אפשר שהתורה נקראת על שם של משה ומשה עבדי מת, צא וטרדן במלחמה[פב]. והענין הוא על פי האמור שמשה בחינת הדעת של כל ישראל ועל ידו היה המשכת התורה, וכשמת לא רצה הקב"ה אפילו לומר להם, ואמר צא וטרדן במלחמה פירוש במלחמתה של תורה, שעל ידי מלחמה שבתורה יוכלו לבוא בעצמם אל הדעת הגנוז בתורה.

התורה היא "תורת משה" דווקא, המתגלה דרכו באור ישר. הגמרא מספרת שלפני הסתלקות משה הוא נתן ליהושע, תלמידו וממשיך דרכו, הזדמנות לשאול את כל ספקותיו (כדי שיוכל לקיים את שליחותו על הצד הטוב ביותר) – זו הזדמנות ליהושע לפנות למשה בדרך של אור חוזר שמתחבר מיד לאור הישר (בסוד "יהי אור [ישר] ויהי אור [חוזר]"[פג]). אכן, יהושע לא נצל את ההזדמנות, במחשבה שאין לו מה לשאול את משה (שהרי כל ימיו לא מש מתוך האהל), ואותה 'התנשאות' של יהושע גרמה למשה חלישות הדעת ותשש כוחו[פד], נגרם פירוד דק בין הרב והתלמיד, ובשל כך נשכחו מיהושע שלש מאות הלכות ונתעוררו לו שבע מאות ספקות. העם רצה להרוג את יהושע בשל כך, וה' אמר לו שעליו לטרוד אותם במלחמתה של תורה – מתוך אחדות של תלמידי חכמים המחדדים זה את זה בהלכה – וכך יוכלו לגלות את ניצוץ משה הטמון בכל אחד ולברר את הספקות. בעקבות הפירוד בין משה ליהושע האור החוזר לא מתחבר מיד לאור הישר, אלא "וירא אלהים את האור כי טוב" לגנזו לצדיקים לעתיד לבוא[פה] – ה' גנז את ניצוצות משה בתורה עבור צדיקי כל הדורות, "ועמך כלם צדיקים"[פו], כדי שכל אחד יגלה ביגיעה רבה את ניצוץ משה רבינו שבו (ו"יגעתי ומצאתי תאמין"[פז]) ואף יקח-יחזיר אותו אל משה:

וזהו ויקחו אליך שמן זית זך, פי' החכמה נקראת שמן זית, כמאמר רז"ל (הוריות יג: מנחות פה:) הרוצה להחכים ירגיל את עצמו בשמן זית, זך פי' כ"ז אותיות התורה[פח]. שהתורה מחכמה נפקת[פט] והוא חכמתו ית', ועל ידי זה יוכל האדם לדבק בו ית'. כתית למאור, פי' שיכתתו את עצמם לבוא אל המאור שבתוך התורה, כמאמר רז"ל (איכ"ר פתיחתא ב) המאור שבה וכו'^[צ]. להעלות נר תמיד, שבזה תלוי כל העלאות הנשמות שנקראים נר כמ"ש (משלי כ, כז) נר ה' נשמת אדם וגו'.

"שמן זית זך" עולה ג"פ (ממוצע כל מלה) "אור הגנוז" – הוא רומז לאור הגנוז שבתורה (כשמן האצור תוך הזית, "שמן... זך" בגימטריא זית), ניצוץ משה שבכל אחד שצריך להחזירו לכלל הנעלם של משה רבינו כדי לגלותו אותו באור חוזר ("אורייתא מחכמה נפקת"[צא] – בחכמה, סוד החטה, יש כב אתוון דאורייתא[צב], האותיות הזכריות המתגלות באור ישר, אך בדרך של אור חוזר מתגלות זך אותיות התורה הנקביות[צג], המטות את ישראל לכף זכות[צד] ומביאות את הגאולה). את האור הגנוז בתורה מגלים על ידי עבודת "כתית למאור" (המלים היוצאות מ"[שמן זית] זך" ועולות מא פעמים זך) – המאמץ להגיע למאור שבתורה (המחזיר למוטב, סוד עבודת התשובה, עבודה באור חוזר). על ידי ה"כתית" זוכים "למאור" – על ידי עבודת השפלות, פנימיות המלכות[צה], עולים עד לשרש המלכות ברדל"א ול"חביון עז העצמות"[צו] שבפנימיות רדל"א, התכלית של גילוי ניצוץ משה רבינו, ומעלים את כל נשמות ישראל.