דירה בתחתונים – מקום שמבינים את הבדיחות

ב. דירה בתחתונים – מקום שמבינים את הבדיחות

להפוך את דירת העראי של העוה"ז לדירת קבע לה'

נחזור לכך שההלכה היא שעיקר ענין הסוכה הוא "תשבו כעין תדורו". הדבר מזכיר מיד שתכלית הבריאה היא "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים". לא רק שכאשר ברא את העולם בנה לעצמו סוכה בירושלים עיה"ק, אלא שזה משקף את התאוה של ה' לדירה בתחתונים. כל העולם הוא דירת עראי – כמו שקוראים בקהלת – אבל ה' רוצה להפוך אותה לדירת קבע שלו. ה' רוצה להפוך את ה"עלמא דשיקרא" – שאין יותר שקר ועראי ממנו – לדירת קבע שלו. זה עוד לפני ולפנים ולפני כל ששת ימי בראשית.

ידוע[כ] שמכל הטעמים לבריאה הטעם הכי עליון והכי נסתר ונעלם הוא ש"נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים" ו"על תאוה אין קושיא", כמו שאמר אדה"ז. זה הרדל"א כביכול – הרישא דלא ידע ולא אתידע – של הקב"ה, שרוצה דירה דווקא במקום עראי, שיש בו יצר הרע (שיכול לגרום לחורבן בית המקדש, כמו שעוד נסביר לקמן לפי הירושלמי).

הבית – מקום שבו אפשר להיות חופשי

בחסידות מבואר מדוע במהות האדם שיהיה לו בית, עד שכל אדם שאין לו בית אינו אדם. חוץ מזה ש"'ביתו' זו אשתו" צריך גם דירה כפשוטה, בשבילו ואשתו לדור גם יחד. כתוב בחסידות שדירה היא מקום בו אתה יכול להיות חפשי לגמרי, בלי שום מגבלות, עד כדי כך שמובא בחסידות המשל לכך שהאדם יכול להתפשט מבגדיו בתוך הדירה וללכת חפשי לגמרי. גם הקב"ה שנמצא בעולם האצילות, בו "איהו וחיוהי חד בהון, איהו וגרמוהי חד בהון" – לכאורה ה' מיוחד שם לגמרי, ועולם האצילות נקרא רשות היחיד, בעוד העולמות התחתונים הם רשות הרבים (ודווקא בהם ה' רוצה דירה) – ובכל זאת הוא לא יכול להתפשט שם, יש לו לבוש, הוא לא מאה אחוז חפשי.

התגלות רוממות המלך בדירה בתחתונים

לפני שניתן עוד משל לענין של הדירה, נשאל מי האדם שרוצה לגור בדירה? "מלך מלכי המלכים הקב"ה" – זה מלך. יש עוד טעם של הבריאה, ש"אין מלך בלא עם". ידוע בטעמי הבריאה אצלנו שהטעם העליון הוא "נתאוה… דירה בתחתונים" והטעם התחתון הוא "אין מלך בלא עם", אבל "נעוץ סופן בתחילתן" – שני טעמים אלה יותר מהאחרים נעוצים זה בזה. שוב, מי רוצה מקום שהוא יכול להיות בו לגמרי הוא? דווקא מלך רוצה כזה דבר. מי שהוא לא מלך בעצם לא צריך. יש כאן דבר והיפוכו – למלך יש רוממות עצמית. "הוי' מלך גאות לבש" – התנשאות על עם היא לבוש מלכות, אבל המלך בעצמו מצד הרוממות העצמית שלו רוצה מקום חפשי למטה, הכי למטה והכי חפשי.

"להבין את הבדיחות" של ה'

עכשיו נאמר משל נוסף שנוגע לעניננו, וגם נתחיל מאיזו מילתא דבדיחותא כפשוטו. מה יכול להיות עוד משל חוץ מהמשל של יכולת האדם להתפשט מבגדיו? משהו טיפה יותר פנימי.

מה יכול להיות עוד ווארט חוץ מלהתפשט? ידוע שיש חמשה תנאים של מלך אצלנו, והתנאי החמישי של המנהיג הוא חוש הומור. מי שיש לו הכי הרבה חוש הומור זה המלך, באין ערוך – ת'הא ש'נת א'ין ע'רוך – לכל בני המדינה שלו. לכן דוד המלך הוא "בדחנא דמלכא" – הבדחן של מלך מלכי המלכים הקב"ה, שגם לקב"ה יש חוש הומור. כנראה שעצם הדבר שברא את העולם ורוצה לדור בתחתונים, "תשבו כעין תדורו" בחג סוכות, הוא בדיחה, כמו שתיכף נסביר. אבל מי שמרגיש זאת, מי שמשדר על אותו גל, שקולט את הבדיחות של הקב"ה, זה דוד מלך ישראל חי וקים – לכן רק הוא יכול להיות מלך. מישהו אחר לא יכול להיות מלך, כי הוא לא משדר על אותו גל של ה', וממילא ה' לא יכול להתגלות בפניו לגמרי חשוף.

'חברותא' שמבין את הבדיחות

אנחנו מדברים בעיקר על המלך, אבל כל ישראל בני מלכים ומלכים ממש[כא] – ולכל אחד יש את חוש ההומור שלו, את הבדיחות שלו. חוני המעגל חזר לעולם הזה אחרי שבעים שנה של העדרות ואז לא מצא חברותא ואמר "או חברותא או מיתותא". מהי חברותא? מי שמבין את הבדיחות שלי. הוא הגיע לדור אחר, וכבר לא מבינים בכלל מה שהוא מספר, ואז הוא נורא מסכן – בשביל מה לחיות? לא צריך לחיות בכלל. למה? הרי לא לספר בכלל בדיחות איני יכול, אבל אם לא מבינים את הבדיחות אני צריך מאד להתחשב איך אני אומר אותן, לשבור את הראש ולהכנס לתוך הראש המעוות של התלמידים שלא יפרשו את הבדיחות לא נכון, ואז לנסות לומר את הבדיחות נכון. זו גלות – גלות השכינה. כל זמן שהרב צריך להתחשב בתלמידים, שמן הסתם בתחלה לא יודעים בכלל שזו בדיחה, וגם כשחושבים שאולי זו בדיחה – לא יודעים איך לפרש אותה בכלל.

אפילו בעולם האצילות לא מבינים את הבדיחות של ה', זו לא דירה בתחתונים בשביל הקב"ה. גם אצלנו אין מי שיושב כאן שמבין את הבדיחות. יש דרגות, כמה צריך להתחשב שהוא ודאי לא יבין את הבדיחה שלי נכון – יש דרגות שונות, אבל אפשר לומר שאין פה אף אחד שלא צריך להתחשב בו, וממילא המצב הוא 'על הפנים' מבחינת הרב.

שוב, הווארט הזה הרבה יותר פנימי אפילו מאשר הווארט של להתפשט. מה ה' רוצה? מקום כזה שהוא יכול להיות הוא, לדבר חפשי. הוא גם רציני – אצלו זו נשיאת הפכים, שגם רציני וגם בדיחה הולכים ביחד. שוב, הוא מלך – דוד המלך הוא מלך הכי אמיתי שעמד אי פעם לעם ישראל, דוד מלכא משיחא, הוא הבדחן. הוא מאד רציני וגם "בדחנא דמלכא"[כב].

רמזי המלה בדיחה

צריך לחיות עם הזמן, שנת 5771, ולפני השנה החדשה נתנו סימן שהמספר הזה – הפרט גדול – מתחלק רק בשני מספרים, כלומר שיש לו שני מרכיבים ראשוניים, 29 ו‑199, ואמרנו שהמלה העיקרית שעולה 199 היא צדקה (ככתוב בכל הספרים) וב‑29 אין הרבה מילים, יש כמה (שלא אמרנו) ואחת מהן (אותה אמרנו) היא הבטחה. לכן אמרנו ששנה זו, היות שעולה הבטחה פעמים צדקה, היא שנה טובה מאד בשביל להבטיח לתת צדקה, וכל המרבה הרי זה משובח. עוד מלה ששוה 29 היא בדיחה. זה גם חלק מה'ברוֹך' – שאתה מדבר ברצינות וחושבים שזו בדיחה… זה נקרא "שמים מר למתוק ומתוק למר" – בדיחות לרצינות ורצינות לבדיחות. בדיחה עולה הבטחה וגם חגיגה, אז בדיחה והבטחה הן חגיגה (וגם אהוב-יה).

מה התכוונו שצריך הבטחה פעמים צדקה? הרי הבטחה היא בדיחה, אז הכוונה היא שצריך להבטיח כל כך הרבה צדקה, כאילו שזו בדיחה. נשמע בדיחה לומר כל כך הרבה כסף, אבל באמת אתה מבטיח כך – אם ההבטחה היא בגדר בדיחה זו גם חגיגה, אז אפשר גם להביא קרבן שלמים "וחגתם אתו חג להוי'", חגיגה אחת גדולה.

דרגות בבדיחה

יש דרגות. יש מי שממש צריך להזהר מפניו כשאתה אומר בדיחה, כי הוא לא מבין. יש מי שכמעט מבין, חושבים שיבין, אבל בסוף מתברר שגם הוא לא מבין, מפרש עקום. צריך להשמר. העולם הזה הוא בשביל "ונשמרתם מאד" מהבדיחות.

הכל מתחיל מבדיחה[כג] – ככה רבה פתח את השיעור. כמו שגימטריא היא "פרפראות לחכמה" – מפרשים שגם פרפרת לפני הסעודה, וגם בסוף, וגם באמצע. כנראה שמילתא דבדיחותא גם על דרך זה – שלשה סוגי בדיחות, בהתחלה ובאמצע ובסוף. בכסה = ג"פ בדיחה, יש שלש בדיחות, בהתחלה מכוסה אבל בסוף זה מתגלה.

מי לכאורה הכי שייך לבדיחות? יצחק, כשמו כן הוא. עיקר הבדיחות שלו היו הבארות שהוא חפר (דוד קבל את זה מיצחק – בנין המלכות מהגבורות). לכן בדח הוא הצירוף של הגבורה, מבין ששת צרופי חב"ד. זו כוונה מובהקת בקבלה. יצחק חפר בארות – זה היה הענין שלו. באר ("בראשית ברא אלהים וגו'") = ז"פ בדיחה. "בכסה" עולה רק שלש בדיחות, אבל כל באר שיצחק חפר היתה שבע בדיחות (ג בארות – אך בדיחות), לכן בסוף היה "באר שבע". כשמחברים את שלש הבדיחות העיקריות שלו – עשק שטנה רחבות – הן עולות נ פעמים בדיחה. שרה אמנו אומרת "צחק עשה לי אלהים" – שהוא מתבדח איתי, בדיחה טובה.

"עוד מעט" לפי רבי נחמן

היום מלאו 200 שנה להסתלקותו של רבי נחמן[כד]. ר' נחמן פירש[כה] את הפסוק בתהלים "ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו", שאצל כל אחד צריך לחפש את ה"עוד מעט" שבו אינו רשע, ואם תתבונן בנקודה זו תראה שכבר אינו רשע כי עלה משם – ווארט ידוע ומפורסם. הגם שכתוב בפסוק "ועוד מעט", עם ו, אבל בלקו"מ כתוב – וכך רגילים לומר – "עוד מעט" שעולה 199. אם כן, מה שאמרנו לפני ר"ה, שהמרכיבים הראשוניים של השנה הם 29 ו‑199 ואמרנו שזה הבטחה פעמים צדקה, כעת נאמר שזה בדיחה פעמים "עוד מעט". יש נקודה ששם אינך רשע, ואיפה אתה לא רשע? יש לך איזו בדיחה בפנים, בדיחה טהורה, "נשמה שנתת בי טהורה היא", טהירו עילאה.

ר' נחמן והגר"א מתגלגלים היום…

נחמן ועוד 200 – הכוונה של היום – עולה שמח, "והיית אך שמח", זו הכוונה של היום הזה אצל רבי נחמן. היום כבר היארצייט של הגר"א, הגאון מוילנא, וראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת – גם רבי נחמן, גם הגאון, גם היהודי הקדוש שהיארצייט שלו היום, גם את האושפיזין הכלליים, וגם את האושפיזין החסידיים, אדמו"ר האמצעי והצמח-צדק – אם מתחילים מהבעל טוב – או הרבי מהר"ש והרבי הרש"ב, אם מתחילים מאדמו"ר הזקן.

מי יודע אם בגלגול הנוכחי רבי נחמן אינו חסיד חב"ד? תחשבו אם זו היתה בדיחה או לא… רבי נחמן בגימטריא שכם. סתם רב נחמן בגמרא הוא רב נחמן בר יצחק[כו], רבי נחמן בר יצחק עולה 770, שם הוא נמצא – שם הוא צוחק, הוא "בר יצחק", ויתכן שבגלגול גם קוראים לו יצחק… בכל אופן, מי יודע – כולם יושבים בסוכה אחת, זה העיקר. "והיית אך שמח".

הזכרנו שהיום היארצייט של הגאון מוילנא. ידוע שפעם בא אחד לרבי הצמח-צדק ורצה להראות לו שהוא סותר את הגאון מוילנא ורצה לקבל הסכמה על ספר בנגלה. אחרי היחידות, הבנים של הצ"צ מצאו אותו בוכה והוא אמר שבוכה על כך שאותו יהודי חשב שימצא חן בעיניו שסותר את הגר"א. אם היה מוצא חן בעיניו זו היתה בדיחה, אבל זו לא בדיחה – הוא בכה. הגם שידוע הווארט של ר' הלל – שכתוב ברמ"ח אותיות ולא נחזור עליו – אבל ידוע שהצאצאים של הגאון כבר נעשו חסידים, חסידי חב"ד. אם כן, מי יודע מה איתו בגלגול הנוכחי… לא נאמר את זה כל כך חזק כמו רבי נחמן, אצל רבי נחמן זה יותר בטוח, אבל מי יודע. אין אתנו יודע עד מה, לכן יש וודאי איזה ווארט שהוא אמר שהוא ווארט חסידי מובהק, שכדאי לחזור עליו בהתוועדות חסידית (כל עם ישראל חסידים).