זיהוי-הבחנה-קישור

י"ד שבט תשמ"ה – ירושלים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

השיעור, שתחלתו חסרה, עוסק בשלבי התבגרות האדם ובהתפתחות הכרתו. נלמדו בו שלשה שלבים של פסיכולוגיה התפתחותית – זיהוי, הבחנה וקישור – שהוקבלו לשלש הספירות חכמה, בינה ודעת.

תיקון כח המדמה

[חסרה תחלת השיעור]

...אני כן צריך לרחם על התרנגולת במדה מסוימת, זה נקרא בגבול. מה זה בגבול? רחמים כאלה שהם של טבע, אותם אני לומד מהקב"ה, מהפסוק שאמרת "טוב הוי' לכל ורחמיו על כל מעשיו"[ב]. אבל לרחם על תרנגולת כמו שצריך לרחם על יהודי, ולהתבלבל-לטשטש את ההבדלה בין יהודי, בין נשמה ישראלית, לבין תרנגולת – זה אסור מוחלט, אוי ואבוי. זה בחינת זרע לבטלה.

עוד פעם, איך הגענו לכל זה? הגעתי מההסבר מהו בירור כח המדמה באמת, בפנימיות, שבירור כח המדמה בפנימיות הוא בחינת דעת, הוא כבר לא בינה. עיקר תיקון כח המדמה הוא להרגיש קשר לצורך זיווג. זה נקרא רחמים.

לכן איך אני יודע באמת שתיקון כח המדמה נוגע לדעת? כמו שרש"י כותב אצל בצלאל. רש"י כותב בחומש "דעת זו רוח הקודש"[ג]. כלומר שתיקון כח המדמה הוא רוח הקודש, כך רבי נחמן כותב בפירוש[ד], ורש"י בחומש אומר שרוח הקודש היא דעת, לא בינה. הוא אומר שבינה פרושה "להבין דבר מתוך דבר", אבל דעת זו רוח הקודש. אז אם בירור כח המדמה הוא רוח הקודש, מובן שבירור כח המדמה הוא בחינת הדעת, תיקון עץ הדעת, שזה בחינת כח המדמה. זהו הכח לא רק לומר שזה דומה לזה, אלא ממש לזווג אותם. זה מחייב, אצל יהודי כל דבר מחייב.

קשר נצחי

אמנם "כשם שאין פרצופיהם דומים כך אין דעותיהם דומות"[ה], אבל ברגע שיש דמיון אמת – זו בחינת הקב"ה שמזווג זיווגים. כמו פגישה, אסור להיפגש עם בחורה שלא על מנת להתחתן אתה. בחור שיוצא לפגישה עם בחורה בגלל שהוא חושב על חתונה, לא בגלל שהוא חושב על בילוי. זו דוגמה להסביר את ההבדל בין דמיון סתם, שזה נחמד, שיש לנו פגישה נחמדה לזיווג. זה נקרא דמיון שלא לצורך זיווג, וזה אסור. הדמיון צריך להיות לצורך התקשרות. כמו שצריך להיות בין בן לבת, כך הוא גם בין חברים, אותו דבר. במיוחד בין משפיע ומקבל, בין רב לתלמיד.

כמו שודאי סיפרתי פעם, שהרבי כותב שמי שמלמד תלמידים על דרך החסידות צריך מלכתחילה להרגיש שהוא הולך לקשור קשר עם הנשמה הזו לעולם ועד. לא כמו מורה בבית ספר שמלמד כיתה ו כל שנה, אז בשנה הזאת יש לו בכיתה ו כך וכך תלמידים, אחר כך בשנה הבאה יש לו כיתה ו חדשה. כיתה ו הראשונה כבר כיתה ז, היא כבר לא שייכת לו יותר. כמובן שיש גם מורים שלא חושבים כך, שבאמת קושרים קשר עם התלמידים שלהם, והוא נשאר אחר כך, אבל יש הוראה, מיסודי החסידות, והרבי שליט"א כותב את זה, שברגע שמלמדים אדם, זה לא בשביל המחזור הזה או בשביל השנה הזאת, שאני רק בשביל מתחילים. יכול להיות שאני רק בשיעור למתחילים, ואחר כך הוא יתבגר ויצא מהכיתה שלי, ויגיע לכיתה יותר מבוגרת. אבל זה לא אומר שאני לא קשרתי אתו קשר, והקשר הזה מתמיד, הוא "נצחי לעולם ועד"[ו].

עוד פעם, כל פגישה היא כדי לקשור קשר נצחי. הרי זהו גם כל ענין ההשגחה הפרטית. מהי השגחה פרטית, שהיא יסוד החסידות? הבעל שם טוב אומר שאם אתה הולך ברחוב ואתה פוגש מישהו סתם בלי להתכוון – זה בהשגחה פרטית. זו גם השגחה פרטית לקשור קשר, ולא סתם קשר, אלא קשר שבאמת נצחי לעולם ועד, במדה מסוימת על כל פנים. כל זה נקרא בירור כח המדמה.

באמת לפי זה יצא לנו שבירור כח המדמה הוא תיקון הדעת. אף על פי שהוא מתחיל מכח הבינה, אבל באמת הוא תיקון הדעת.

הדבר הראשון שמתפתח אצל תינוק

עד כאן היתה רק הקדמה, מה שרציתי להוסיף, שצריך להיות משהו דומה ששייך למח החכמה. הרי זה ענין של מוחין, ומוחין הם חיות, חושים פנימיים, אז צריך להיות גם משהו ששייך באופן מיוחד לחכמה וגם משהו ששייך בעצם לבינה. אמרנו שבעצם המדמה שייך לדעת, לא לבינה.

מה כתבת שם? שהאדם באמת בתור תינוק וילד קטן שמתחיל רק מתחיל לפקח את חושיו ומוחו, הוא מיד מתחיל לדמות, שזה נקרא אסוציאציה, לקשר, לעשות אסוציאציות בתודעה שלו. אבל יש עוד דברים.

הנושא הזה שנלמד הוא באמת נושא שצריך ללמוד אותו באריכות במקום אחר, נושא ששייך קצת למדע, לא למדע של פיזיקה שדיברנו עד עכשיו, אלא מה שהיום נקרא מדע של התפתחות הפסיכולוגיה. זה חסידות פשוט.

אם אני אשאל אותך מה באמת הדבר הראשון שמתפתח אצל הילד – את זה עכשיו חוקרים הרבה. כל הדברים האלו כתובים בתורה כמובן. אבל היום, כבר מאה שנה, חוקרים מאד לדעת איך האינטליגנציה של התינוק מתפתחת. כלומר, מה מתגלה אצלו קודם ומה מתגלה אצלו אחר כך. עד היום הזה זהו מדע פרימיטיבי לגמרי, עושים כל מיני בדיקות וסטטיסטיקות, עובדים עם ילדים קטנים. 'לא יודעים מהראש שלהם', כמו שאומרים. חושבים הרבה על הנושא הזה, כתבו עליו המון.

יש באמת כמה שלא רעים בזה. ההוא לגמרי קליפה, אבל יש אחד שיותר טוב ממנו, שגם הוא גוי, קוראים לו פיאז'ה. הוא היחיד שקצת יש לו משהו לומר. עוד פעם, אלו גוים. הגוים האלו, שעובדים על כך כל החיים שלהם, כבר מתו. אבל כמו שאמרנו קודם לגבי פסיכולוגיה בכלל, שהיא השפעת אחוריים מהחסידות, כך גם כל הדברים האלה הם המשך אותו דבר. אם מגיעים לאיזו מן הברקה, זו גם השפעת אחוריים מתורת הנפש של החסידות, ורואים זאת בפירוש.

מה באמת יש? קודם כל הגיעו לדבר כזה, אני עכשיו מצטט מהחיצוניים, שיש באמת שלשה מבנים. כל הרציניים שקוראים לעצמם Structural forms, מדברים על צורות מבנה, ואומרים שיש, כך הגיעו, שלשה מבנים יסודיים. כמובן שהם לא יודעים מהן חכמה, בינה ודעת, אבל יש להם שלשה מבנים של התפתחות, ומקשרים אותם גם עם מתמטיקה.

לא נכנס לפרטים, רק נסביר זאת בדוגמה פשוטה. מה שעכשיו אני אומר לא כתוב אצלם, שהם לא כותבים בצורה כזאת, אבל בדרך אפשר זו הסולת הנקיה מדבריהם. עד כאן דיברנו על כח המדמה, עכשיו אני רוצה לדבר גם מעוד כחות שכליים, איך השכל פועל. יש פעולה אחת של שכל שנקראת אסוציאציה, שהשכל מקשר, משתדל לגשר בין זה לזה. זה נקרא כח המדמה, דמיון, לדמות מילתא למילתא. עוד פעם, יש כח חשוב, אולי בסוף הכי חשוב, שהוא כח המדמה. [אלו נשמעות מלים של חסידות] כן, עכשיו זה מצד החסידות. אמרנו שבתיקון כח המדמה הוא דעת.

עכשיו אני מדבר על אמת. רק הקדמתי שיש הרבה, כל מיני הוגים בנושאים האלה, ואם יש כח שנקרא אסוציאציה, לעשות דמיון בין זה לזה, אמרנו שבסוף, בקדושה, הוא נוגע לדעת, בגלל שהתכל'ס של הדמיון הוא זיווג. זהו כח הדעת וגם רחמים.

הדבר הראשון – זיהוי

מה הדבר ששייך לחכמה? נראה אם יש למישהו רעיון. איזה מן דבר יהיה שייך לחכמה? [ראיה?] זה לא חידוש בשבילי, אני יודע שחכמה היא ראיה ובינה היא שמיעה[ז], את זה אני כבר יודע . נכון שחכמה היא ראיה, אבל איזו מן אינטליגנציה נקראת הראיה? המצאה זאת לא שייכת למדמה.

תחשוב על תינוק בעריסה. עכשיו אני שואל, איך השכל מתפתח? יש באמת משהו שמתחיל להתגלות אצלו שנקרא אסוציאציה, שהוא מתחיל לדמות שזה דומה לזה. הוא ראה שני עצים ומתחיל לראות שיש קשר בין שניהם, כלומר שזה עץ וזה עץ. אבל יש משהו לפני כן. [אתה לא יכול לקחת דבר ולדמות אותו לדבר לפני שאת הדבר הראשון לא ראית] נכון, תאמר את זה יותר טוב. [הוא מחפש את הקשר בזה שמסתכלים בו?] כאן לא שמסתכלים עליו, הוא מסתכל. הכל מה שהוא מסתכל. אבל הוא אמר משהו נכון. איך אפשר לדמות דבר לדבר אם אין לך בכלל את הדבר? אבל איך נאמר זאת? יש דבר שכתוב בחסידות[ח] לגבי פסח, לגבי מצה – "אין התינוק יודע לקרוא אבא עד שיטעם טעם דגן"[ט]. זה כבר שלב קצת יותר מאוחר, שיודע לבטא ולקרוא אבא. אבל יש משהו אחר שהוא ודאי דבר ראשון, כח זיהוי נקרא לזה. לא הבחנה, תכף נבחין בין זיהוי להבחנה.

מה ההבדל בין תינוק פקח לתינוק שעדיין לא התפתח מספיק? לכן יש באמת שאלה מה בא קודם, דמיון או זיהוי, ויכול להיות שיש זיהוי שהוא זיהוי מוטעה. למשל, אתה אבא של התינוק, השאלה מתי התינוק מכיר אותך, כלומר שיודע שאתה אבא שלו, ואם תיכנס מחר הוא יודע שוב שאתה אבא.

עוד פעם, באינטליגנציה הראשונית, מי אומר שהיום ומחר זה אותו אדם? למשל, היום נכנס מישהו לחדר מְשחק עם התינוק, כעבור שעה-שעתיים או מחר מישהו נכנס ומְשחק עם התינוק. איך התינוק יודע שזה אותו אחד? אולי זה רק נראה אותו אחד? צריך לומר שיש איזה מן שכל – אם נְפַתח את השכל – שכאילו אומר שאתה אותו אחד, אף על פי שאתמול נראית אחרת.

אני אשאל, אתמול אבא נכנס עם כובע, היום אבא נכנס בלי כובע, אז הוא רואה שזה לא בדיוק אותו דבר. איך הוא יודע שזה אותו אחד? צריך להיות איזה מן שכל כזה שאומר שאף על פי שאתמול הוא היה עם כובע, או אף על פי שאתמול היתה השעה שבע, אף על פי שבדברים חיצוניים הוא באמת אחרת, הרי הוא משתנה מרגע לרגע, בכל רגע, אבל יש משהו שהוא צד השוה, מכנה משותף שנשאר אותו דבר. עוד פעם, צריך להיות איזה מן חוש שאומר שיש דבר שנשאר אותו דבר אף על פי שכל מיני דברים מסביב משתנים, יש זהות אחידה שנשארת ללא השתנות, ואני קורא לחוש הזה חוש הזיהוי.

זיהוי – נבואת משה רבינו

חוש הזיהוי שייך לחכמה, בגלל שחכמה היא בחינת "זה" – "זה הדבר אשר צוה הוי'"[י]. זיהוי מלשון "זה", נבואת משה רבינו[יא], בחינת ראיה כמו שאמרנו, להצביע על דבר ולומר 'זהו זה'. זה קשור עם אבא. עוד פעם, הזיהוי הראשון הוא באמת הזיהוי הזה – אבא. הזיהוי הראשון כלפי האבא מלמד אותי בעצמו שכל חוש הזיהוי, לזהות משהו, קשור עם אבא. אם זה בא ממצה (כמו במה שאתה עובד) צריך לומר שיש משהו במצה עצמה שמזהים שזו מצה. מה הכוונה? שאף על פי שכל מצה היא אחרת עדיין אפשר לזהות אותה.

אני עדיין לא בטוח מה בא קודם. מה בא קודם? שהוא מזהה שזה אותו אבא, או קודם בא אצלו ההכרה שהדמות הזאת דומה לדמות שראיתי אתמול? כלומר קודם יש כביכול דמיון, רק שהוא מתקרב-מתקרב-מתקרב, מתמקד, עד שהדמיון כל כך מתמקד, כלומר שיש כל כך הרבה דעת, שזו הכרה, אפילו לא איש ואשה שמתייחדים, אלא שני אנשים שונים שמתייחדים, רק שזהו זה – הם אותו עצם, עצם אחד.

אפשר באמת לחשוב שהכל מתחיל גם כן מדמיון, רק שהוא מתמקד עד שהוא מגיע לנקודה אחת של הזדהות מוחלטת ש'זהו זה', זה בדיוק אותו דבר. זה אפילו לא כמו איש ואשה. בפנימיות אצל איש ואשה, גם כן, מה שראיתי אתמול הוא האיש ומה שאני רואה היום הוא האשה, אבל הם כל כך אותו דבר שהם לגמרי אותו דבר.

למה מברכים "מחיה המתים על ראית אדם?] אתה מביא לי ראיה. זה שאתה אומר "מחיה המתים", כלומר שיצאת, אתה מתת, זאת אומרת אתה כבר מת אצלי, אתה יצאת מהתודעה שלי, כמו אחד שמת, שנשכח. מה זה מת? כתוב שהמת משתכח מן הלב[יב], אז אף על פי שיצאת מהתודעה, שעברה שנה שלמה, עכשיו כשאני רואה אותך אני רואה שאתה קמת לתחיה. תחית המתים זה לא מישהו אחר, זה אתה, זה כל החידוש. [כל יום יש באדם שינויים קטנים] נכון, אבל זה אותו אדם. [כדי לחסוך אנרגיה שלא כל דבר שאנחנו עושים בחיים צריכים כל פעם לעשות תמונה מחדש יש לנו קונספציה במח על כל אחד ואחד] בסדר, זה בדיוק כח של אינטליגנציה שנקרא חכמה. לזהות זה בדיוק נקרא חכמה.

מה ההבדל בין משה רבינו לבין שאר הנביאים? כתוב[יג] ששאר הנביאים מתנבאים עם "כה", עם כ הדמיון. מה שאמרנו עד עכשיו הוא בדיוק מה שחז"ל אומרים שיש אספקלריא שאינה מאירה ואספקלריא שמאירה. אספקלריא שאינה מאירה נקראת "כה" – "כה אמר הוי'"[יד]. על זה כתוב "וביד הנביאים אדמה"[טו]. מה שיש לנביאים נבואה בבחינת רוח הקודש הוא בחינת "כה", זאת אומרת דומה מאד, כל כך דומה ולא סתם דומה – שמזווגים אותם כמו איש ואשה.

אבל משה רבינו הוא בחינת "זה" – "זה הדבר אשר צוה הוי'", כלומר שזה כבר משהו חדש. אף על פי שאמרתי שיכול להיות שזה מתחיל מ"כה", באמת כתוב שגם משה התחיל מ"כה" – "כה אמר הוי' כחצֹת הלילה"[טז]. רק שאחר כך כתוב "מוסיף עליהם משה רבינו" שהגיע למדרגה אחרת לגמרי לגבי שאר הנביאים ואמר "זה הדבר אשר צוה הוי'". כלומר, מהדמיון, מ"כה", הוא הגיע לזיהוי. הזיהוי ש"זה הדבר" בלי "כה", רק שזה הוא זה, זו ודאי הסתכלות ברורה לגמרי. זה נקרא אסקפליא המאירה שמצד החכמה.

[בינה היא דבר שהולך ומזדקק מלשון זיקוק ממציאויות אחרות ואילו חכמה היא תפיסה ראשונית לפני כל זיקוק] נכון, כנראה שבתפיסה ראשונית באמת אחד מזהה. השאלה כאן היא איך הוא מזהה שמה שהיה אתמול הוא גם מה שהיה היום. אבל בהסתכלות ראשונה יש כבר נקודה, גרעין של 'זה', רק שאותו 'זה' הוא רק לפי החויה האחת של עכשיו והיא ודאי לפני שהוא מדמה דבר לדבר. אז יש יחסי גומלין. קודם יש 'זה' ראשוני, אחר כך צריכה להיות בחינה כזאת שהכל הולך ומתקרב עד שהוא חוזר להיות "זה", כלומר שזה בדיוק אותו דבר. עוד פעם, לא נאריך בזה יותר, אבל לפני שנגמור יש עוד דבר, עוד תכונה. לאחר שנראה את התכונה השלישית נוכל להבין את כולם יחד.

עוד פעם, יש תכונה שאני קורא לה כח של זיהוי ויש כח שני שאני קורא לו דמיון במובן של קישור. נקרא לו קישור, כח המדמה. יש אינטליגנציה של כח הקישור בין דברים ויש כח ואינטליגנציה שנקראים כח של זיהוי.

הדבר השני – הבחנה

מה יש עוד? באמת יש עוד דבר שקצת דומה, לכאורה גם אפשר להשתמש בביטוי שמוטי אמר כאן קודם: יש כח שהוא של בינה מצד עצמה – כח השמיעה. הזיהוי הוא כח הראיה ובינה שהיא השמיעה, כח השמיעה הוא "אזן מלין תבחן"[יז]. "תבחן" היינו הבחנה. מה זו הבחנה? לחלק. בדיוק ההפך – כמו שגם דיברת קודם – הכח לחלק דבר לפרטיו. אנליזיה, זאת אומרת, יש כח אנליטי. המח האנליטי נקרא מח הבינה, כח להבחין בין פרטים. מה זה להבחין? באמת להבחין זה לראות שינוי, כלומר שזה לא זה.

עוד פעם, לפי זה חכמה ובינה הן דבר והיפוכו. צריך להיות כח בנפש שרואה ש'זה הוא זה', וצריך להיות כח בנפש שאומר 'לא, זה לא זה, הוא משהו אחר'. כמו אותו תינוק, יכול להיות שיש תינוק שיש לו זיהוי של אבא, אבל הוא גם יכול להתבלבל. כך רואים אצל הרבה תינוקות שאף על פי שמזהים את אבא שלהם, אם מישהו אחר שקצת דומה לאבא שלו יכנס הוא יחשוב שגם זה אבא, הוא יקרא גם לו אבא. יש לו זיהוי, לא שאין לו זיהוי. זיהוי יש לו, אבל אין לו עדיין הבחנה.

זאת אומרת, הוא לא יכול לומר 'לא', אין לו בשכל אינטליגנציה, יכולת להכיר שזה אחרת, שזה לא אותו אחד, זה מישהו אחר. צריך להיות כח שאומר שזה אותו אחד, וצריך להיות כח שאומר שלא, זה לא אותו אחד, זה מישהו אחר, וצריך להיות כח שאומר שיש דמיון ביניהם. [לא יתכן שאין לו זיהוי ויש לו הבחנה] אכן, איך הוא יכול לומר ש'זה לא זה' אם אין לו 'זה' בכלל? איך הוא יכול באמת לעשות קישור אם אין לו הכל?

נדבר על עצים, מחר "ראש השנה לאילן". שוב, משל שאמרתי קודם. למה זה דומה? שהתינוק עכשיו בפעם הראשונה שאמא שלו מוציאה אותו החוצה לטבע והוא רואה עץ. זה שהוא רואה עץ פעם ראשונה בחיים שלו הוא גם הסוד של גן עדן, של עץ החיים ועץ הדעת, תכף נגיע לזה. הוא רואה עץ, העץ הראשון שהוא ראה בחיים. ראית העץ היא מיד זיהוי – הוא מזהה 'הנה, יש משהו חדש, עץ'. אחר כך מטיילים אתו, לוקחים אותו לטייל בפרדס – זה נקרא טיול בפרדס – והוא פתאום רואה בטיול שלו עוד עץ, עץ אחר. הוא לא יודע, אולי הוא הסתובב? אולי חזרו לאותו עץ הראשון? איך הוא יודע אם זה אותו עץ או עץ חדש?

אם באמת עשו סיבוב וחזרו והוא רואה את העץ הראשון, הוא צריך כח לזכור. לכן כתוב שמח הזיכרון קשור גם הוא עם חכמה[יח], הוא צריך כח לזכור ולזהות שזהו אותו עץ שהיה מקודם, שזה זיהוי. אבל אם באמת עשו סיבוב ולא חזרו לאותו מקום ועכשיו רואים עץ חדש, הוא צריך כבר בינה. בינה היא "להבין דבר מתוך דבר", שלפי הפירוש הזה הכוונה פשוט להבחין שזה עץ חדש, עץ אחר, לא אותו עץ, זה משהו אחר.

אחרי הטיול הוא חוזר הביתה, ואחר כך מושיבים אותו עוד פעם בעריסה שלו, ועכשיו בעריסה יש לו זמן להתבודד ולהתבונן, ואז הוא מעלה בזיכרונו את כל החויה שלו, ופתאום משהו בראש אומר לו שבאמת היה לי קודם עץ אחד, אחר כך עץ שני, אבל יש דמיון ביניהם. כלומר שיש משהו שמקשר בין שני העצים האלו. זו הקונספציה שדוב דיבר קודם. יש משהו מופשט שמקשר את שני העצים האלה, והוא ששניהם עצים, זה נקרא מין, שיש משהו רוחני שמקשר אותם – זה עץ וזה עץ.

אם כן, זוהי דוגמה להבין מהן חכמה, בינה ודעת. עוד פעם, חכמה היא הזיהוי הראשון וזה משהו לגמרי יסודי, כמו אחד מיסודי היסודות. זה זיהוי. כמובן שהזיהוי צריך להתחזק לפי הקישור של הדעת, המעגל הזה יחזור חלילה. יש זיהוי ראשוני, אחר כך יש הבחנה, כלומר שזה לא זה, זה משהו אחר. אחר כך יש קישור, שאף על פי שזה עץ אחד וזה עץ שני אבל שניהם עצים, ויש משהו, זה נקרא צורה מופשטת, שמקשר אותם.

בהתאם לקישור הזה – הזיהוי של העץ הראשון יתעמק, בגלל שעכשיו אני אראה את העץ הראשון בהתאם לקישור ל'מטא-עץ' בלשון לעז. כלומר, הוא למעלה מעץ סתם. כעת כשאני אחזור לעץ הראשון ואראה אותו עוד פעם, הוא באמת יהיה מזוהה עם אותו עץ הראשון, אבל הוא יהיה לאחר מעגל. כלומר, הוא יהיה ב-spirle, הוא יהיה מדרגה אחת יותר גבוהה של זיהוי.

להבדיל, מתעסקים כבר מאה שנה בהתפתחות האינטליגנציה, להסביר את זה בפשטות לפי חב"ד, חכמה בינה ודעת. וכל פעם זה באמת spirle, זאת אומרת עולה ועולה, חוזר וחוזר ועולה ועולה. אבל יש ודאי הכרה ראשונית, זה נקרא זיהוי, וזה חוש. באמת כל שלשת החושים האלו הם חוש אחר. יש חוש שעיקרו הוא זיהוי.

קוראים לזה גם הבחנה, אבל אין הכוונה להבחין אחד מהשני, הוא פשוט רושם את זה, הוא מזהה את זה. אחר כך יש הבחנה. זה מה שרש"י אומר אצל בצלאל בחומש. הקב"ה אומר "ואמלא אותו חכמה תבונה ודעת"[יט] ורש"י אומר שחכמה היא מה שאדם לומד מרבו, מה שאתה מקבל בפשטות, מה שאתה מזהה, בלי שום הבחנה נוספת – רק קבלת הדברים וזיהויים – זה נקרא חכמה, כך רש"י מסביר.

אחר כך על בינה הוא אומר "מבין דבר מתוך דבר". עכשיו באמת אמרנו שלהבין דבר מתוך דבר פרושו פשוט להבחין. ברגע שמבחינים בין דבר לדבר כבר עולים, לכן בינה היא קצת עליה. השכל שאומר שזה אחרת, זה כבר מתחיל לעלות, שיש משהו מעל הפרט המזוהה.

הדבר השלישי – קישור

אחר כך יש דבר שלישי שהוא קישור, שזהו באמת בירור כח המדמה. בירור כח המדמה, כמו שהסברנו קודם, הוא כח הקישור, לקשר ביניהם. כלומר לעשות זיווג. אם יש כאן עץ חיים ועץ הדעת, אז אפשר לעשות ביניהם זיווג, שידוך. עץ החיים הוא הזכר, החתן, ועץ הדעת הוא הנקבה, הכלה. אם באמת נעשה את הזיווג הזה בין עץ החיים ועץ הדעת תהינה תולדות. [של עצים?] כן, של משהו.

[מותר להרכיב?] לפעמים, תלוי איך עושים את זה. זה בדיוק מה שצריך היה לעשות, זיווג של עץ החיים ועץ הדעת, ואז היה נשאר "עץ הדעת טוב"[כ]. כתוב[כא] שבנקבה, לפני שמקבלת זכר, יש דינים-עצבות. זה נקרא "עץ הדעת טוב ורע". אבל ברגע שמקבלת זכר הוא ממתיק את הגבורות ואז הן נכללות בתוך החסדים וזה נשאר "עץ הדעת טוב".

כתוב שלעתיד לבוא יהיה רק "עץ הדעת טוב", שהוא גופא כאשר הרע יהיה כסא לטוב[כב] ויתכלל בתוכו ואז לא יהיה רע בפני עצמו. מה זאת אומרת? שעץ החיים יזדווג עם "עץ הדעת טוב". על כך כתוב "מצא אשה מצא טוב"[כג]. שני העצים הם גם מה שלמדנו באריכות[כד] בפרשת ויגש על עץ יוסף ועץ יהודה, שצריך לזווג אותם לעשות מהם עץ אחד[כה], שזו ביאת המשיח.

רמזי "פרי צדיק"

[איזה עץ היה עץ הדעת?] רש"י באמת אומר שעץ הדעת הוא תאנה[כו] יש פסוק שכתוב "פרי צדיק עץ חיים"[כז], "פרי צדיק" בגימטריא תפוח, אז אולי על פי גימטריא... כתוב שהקב"ה נדמה לתפוח[כח], מכל העצים העץ היחיד שנמשל לה' הוא תפוח. תפוח עולה הוי' פעמים חוה, פרו-רבו. "עץ הדעת טוב ורע" הוא הקלקול של "פרו ורבו", שלא בזמן. פרו עולה יא פעמים הוי', ורבו בלי ה-ו עולה יצחק, ח פעמים הוי'. תמיד אנחנו עושים את הגימטריא פרו רבו עולה 500, אבל יש עוד כוונה חשובה, רק פרו ו-רבו, שכל אחד הוא כפולה של שם הוי'. זה פלא. ביחד הם "פרי צדיק", חוה (19) פעמים הוי'. כשמוסיפים ו זה עולה 500. חוה היא המילוי של אדם – הוי'-חוה עולה שם מ"ה, אדם. מילוי שם מ"ה נקרא אדם השלם – השורש כפול המילוי. הזכר הוא 26, הנקבה היא 19, האותיות השורשיות כפול המילוי, יחד פרו רבו, פרי צדיק-תפוח וכו'.

[חוש הריח ששייך לגן עדן, ופה הוא שייך ודעת. איך הוא קשור למשיח הדן לפי הריח?] זה בדיוק מה שאמרנו, שהכח הראשון, זיהוי, הוא ראיה; הכח השני, הבחנה, הוא שמיעה; והקשר-הקישור הוא חוש הריח. זו בחינת המשיח[כט] שנקראת רוח הקודש.

חכמה-בינה-דעת – זיהוי-הבחנה-קישור

עוד פעם, זהו יסוד מאד חשוב להבנת כל מה שנקרא מושכל, ואיך שבאמת תיקון כח המדמה הוא סוד כל שלב. כל שלב, כל מעגל של חכמה-בינה-דעת צריך להגיע לקישור יותר עמוק, אבל ההתחלה של כל מעגל היא זיהוי יותר עמוק. יש מאמר חז"ל, תמיד הרבי מביא אותו[ל], "הכל הולך אחר הפתיחה"[לא], "הכל הולך אחר החיתום"[לב]. הפתיחה היא זיהוי, והחיתום הוא קישור, "זה" ו"כה".

בכל פעם צריך להיות זיהוי יותר עמוק שמביא בסוף לקישור יותר עמוק דרך הבינה שהיא ההבחנה. כתוב שבינה היא רק ביניים, זה כלל גדול. כלומר, היא שלב ביניים. הפתיחה היא החכמה והחיתום הוא הדעת, והמעגל חוזר חלילה, ובכל פעם הוא עולה ומתעמק יותר ויותר.

כל פעם יש זיהוי יותר נעלה וקישור יותר עמוק, אלו הביטויים המדויקים, שלפי הקישור הקודם נעשה הזיהוי יותר עליון-נעלה. זו בחינת חכמה. הקישור מגלה את העומק המשותף, מה שנקרא צד השוה. לכן עומק תמיד קשור עם דעת[לג], ועליון תמיד הולך יחד עם חכמה. החכמה צריכה להתעלות מדרגה לדרגה, והתעלות החכמה תלויה לפי התעמקות הדעת בכל שלב ושלב, בכל מחזור ומחזור של התפתחות התודעה.

שלבי החינוך – זיהוי-הבחנה-קישור

מי שעכשיו יקח את הרעיון הזה ובאמת יתבונן בהתפתחות השכל אצל תינוק  יראה כמה שלבים בזה. עוד פעם, רק צריך לתפוס את הפרינציפ, מה שהולך. יש ודאי הרבה-הרבה שלבים של עיגולים בסיבוב הזה, ולכן לא שרק קודם זיהוי ואחר כך הבחנה ואחר כך קישור – באמת ככה הולך לפי הסדר הזה – אלא שהוא הולך וחוזר, עולה ומתעמק. זה סוד הגדלות, מה שנקרא התבגרות. עיקר ההתבגרות כמובן הוא להגיע לקישור, לעומק הקשר שבדעת, להיות בר דעת. בדרך כלל בכל ההתפתחות ברגע שהתינוק פותח את הפה ואומר "אבא", שניכר לפי המצה שהוא אוכל וטועם טעם דגן – זו חכמה. זהו ביטוי הזיהוי. קודם, בשלב יותר מוקדם, היו לו זיהוי הבחנה וקישור, אבל הדבר הראשון שמתבטא אצלו הוא "אבא", שזהו כבר הביטוי הראשון של חוש הזיהוי.

כשהוא נעשה בר מצוה, הרבה שנים אחר כך, כתוב שרק אז הוא מקבל דעת, הוא בר דעת. יש ודאי עוד שלב של מעגל כזה ואז יש לו עוד דעת, הרבה יותר עמוקה, שזו הדעת להתחתן – "בן שמונה עשרה לחופה"[לד]. אבל יש לו דעת כבר כשנעשה "בן שלש עשרה למצות" בבחינת דעת, בר דעת. ביני לביני צריך שתהיה לו בינה.

אם כן, צריך לומר שכל החינוך של ילד הוא בין זיהוי האבא וגם זיהוי האותיות שמלמדים אותו, לבין קישור הדעת בבר מצוה. זה גם מאד מענין, גם באותיות יש זיהוי. יש תקופה מסוימת שהתינוק רק יודע אות אחת, א, זה בדוק ומנוסה, יש תקופה מסוימת שלא יכול לחשוב שיש שתי אותיות, יש רק אות אחת א – הכל א, יש הרבה א.

['אבא' מתחיל עם א] זה טוב, כך מתחילים בדרך כלל. יש לו רק א. אחר כך יש לו כמה אותיות, שזה כבר דורש הבחנה. כלומר ש-א היא לא ב, ו-ב היא לא א. יש שלב שאפילו שמלמדים אותו א"ב והן גם מתחלפות אצלו, בגלל שהכל אותו דבר. א היא ב, ו-ב היא א, א היא ג, ו-ג היא ב. לא משנה לו, לא משחק אצלו, כך באמת נכון אצלו, הוא בשלב כזה שאם תתעקש ותאמר לו, 'לא, זה ב וזה א', אתה מטומטם, הוא יותר חכם ממך. מה אתה מתעקש שזה ב וזה א? אני רואה שזה א וזה ב, הכל אותו דבר. זה שלב ראשון. [אולי הוא לא זוכר את שמות האותיות?] לא, זה פשוט אצלו לא משנה. כמו שאמרנו, 'מה אתה מטמטם את הראש? מה זה משנה?', הוא רואה את הצורה, אבל הכל מזוהה אותו דבר. הוא עכשיו במדרגת חכמה, לא ירד עדיין למדרגת בינה, שזה אחרת, שצריך להבחין שזו דוקא א וזו דוקא ב. אחר כך יש לו הבחנה.

כל החינוך שלו הוא שלבים של הבחנה, שמבחין בין אותיות, אחר כך הוא מבחין בין מלים, אחר כך וכו' וכו', עד שהוא מגיע לבר מצוה ואז הוא מקבל גם דעת, שזו הפעם הראשונה שהוא קצת יכול לקשר בין שני דברים שעד עכשיו היו שונים. עיקר החינוך הוא באמת שמלמדים אותו להבחין, להבדיל, שאל תבלבל, אל תחשוב שזה הוא זה – זה אחרת, עלו שני דברים שונים. כשהוא נעשה בר מצוה הוא יכול לקיים מצות. מהן מצות? קישורים. לכן גם המצוה הראשונה שהוא מקיים, שמדגישים אותה, היא מצות תפלין, בגלל שתפלין ענינן לעשות קשר. זהו שכל כזה שמתפתח בקשר, שקושרים דברים. המלה מצוה היא מלשון צותא[לה], צות הוא קשר בין שני דברים.

זהו מעגל אחד כללי. ודאי יש מעגלים בתוך מעגלים, יש תמיד מעגלים של בהתפתחות הזאת של זיהוי, הבחנה וקישור.

רמזי זהוי-הבחנה-קשור

זהוי בגימטריא כח, שזהו כח מה של חכמה. הבחנה עולה בגימטריא ע, "שבעים פנים לתורה"[לו], יין, בחינת בינה[לז]. יש "שבעים פנים לתורה", כלומר אספקטים שונים מפנים לפנים, הם לא אותו דבר. [בדרך כלל ע קשורה לראיה] האות ע? לאו דוקא. היא כמו עיון, התבוננות בבינה, לעיין במשהו פרושו להתבונן, מה שנקרא הקשבת העין, לא הסתכלות העין. הזיווג הוא קישור ואילו הזהוי הוא חכמה, כח. בירור כח המדמה הוא הקישור בסוף. ביחד עם קִשּׁוּר, שעולה רות (606), יוצא הכל יחד בגימטריא נר תמיד (704), רחמנות. השכל נקרא נר. שלשה דברים אלה יחד שוים לנר תמיד. ברגע שיש לו דעת, אז יש לו רחמנות, נר תמיד. יש לו את הכל, אז הוא מסוגל לרחם.

בקבלה המספר הזה עולה "ברכם טהרם רחמי צדקתך תמיד גמלם", שייך לנר תמיד. זהו השם הרביעי משם של מ"ב, האמצעי שכולל את כולם, בגלל שעיגול כל שם של מ"ב יוצא 704 (כל שם של מ"ב עולה 3701 ובעיגול הוא 704), שהוא עצמו השם האמצעי. יש בשם זה "רחמים" ו"תמיד", כמו שאמרנו ברמז – נר תמיד ורחמנות. כתוב שהשם "ברכם טהרם רחמי צדקתך תמיד גמלם", ששוה ל-704, הוא תמצית כל שבעת השמות, שכולם יחד עולים 3701, מספר שגם מתעגל ל-704.

אם כן, היום באמת לא התקדמנו כאן, אבל למדנו את הכלל הזה. יש הרבה מה לפתח אותו.

אפשר להתפלל עכשיו מעריב.