1

ח' אלול ע"ט – כפ"ח

"אשת יפת תאר" – גאולת הנשמה

שיעור אור החיים פרשת כי תצא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "אשת יפת תאר" – סוד הצלם

ביאור פרשת "אשת יפת תאר" בנפש האדם

פרשת כי תצא נקראת תמיד בחדש אלול ובוודאי קשורה לעבודת התשובה של החדש. "כי תצא למלחמה" מתחולל גם בנפש פנימה, במלחמת היצר בכלל ובפרט ב"מלחמתה של תורה"[ב] – של חדש אלול, ה"עיר מקלט" של השנה, כרמוז בפסוק "אנה לידו ושמתי לך"[ג] ראשי תבות אלול. תורת אלול היא ענין "כי תצא למלחמה וגו' וראית בשביה אשת יפת תאר וגו'".

לראות בשביה "אשת יפת תאר" זו באמת זכות עצומה, וכפי שכתוב בחסידות – ונראה גם באוה"ח הק' – שה"אשת יפת תאר" היא שרש הנשמה של כל אחד, המזל, "מזליה חזי"[ד] (חוש ראיה באלקות למעלה מטעם ודעת, שממנו נוזלים, מהלא-מודע למודע, הרהורי תשובה), של כל יהודי. בפני "אשת יפת תאר" משתקפים ה"פנים מאירות" ו"פנים שוחקות" של הקב"ה, המלך העליון, בדרגה הכי פנימית ועצמית.

גם בעל אור החיים הקדוש (בפירושו השני לפסוקים, פירוש "בדרך רמז", אלגוריה בלע"ז) וגם אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה[ה] מפרשים באריכות את פרשת אשת יפת תאר כמתייחסת לנפשו של היהודי. כלומר, לכל יהודי – אני ואתה ואת – יש "אשת יפת תאר" בנשמה, שרש הנשמה שלו, ובהתאם לכך צריך לפרש את כל הפרשה. יש הרבה קוים משותפים, קוי דמיון, בין ביאורי אדמו"ר הזקן לפירוש בעל אוה"ח הק'. לכן התכלית הערב היא גם לחבר בין הפירושים שלהם.

"תאר", "יפת תאר" ו"אשת יפת תאר"

לפני ביאור סדר הפסוקים ופירושו בעבודה נקדים הקדמה יסודית ועיקרית – עיקר הווארט בדברי אדמו"ר הזקן – אודות כינוי הנשמה "אשת יפת תאר" (שלאורו ניתן להבין יותר לעומק, עם יותר געשמאק, גם את דברי בעל אוה"ח[ו]):

בביטוי "אשת יפת תאר" "אשת" היא סמיכות וגם "יפת" סמיכות. כלומר, יש כאן שלשה דברים – הכל מתחיל מ"תאר", יש "יפת תאר" ויש "אשת יפת תאר". בדרך כלל בחסידות רק מסבירים את ה"יפת תאר" בפני עצמה – מזל-שרש הנשמה – ו"אשת יפת תאר" היינו כאשר השרש מאיר ומתלבש בתוך גוף האדם[ז].

אמרנו שגם "יפת תאר" היינו סמיכות – יש את ה"תאר" עצמו, כמו בפיוט של שבועות "תאר כלה מאד נתעלה"[ח]. יש פסוק בנביא "יתארהו בשרד... ובמחוגה יתארהו"[ט]. "תאר" – חוץ מ"יפה תאר" – הוא עצם התאר עצמו – הוא המקיף המגדיר ומגביל את הגדר של משהו, התאר שלו, כמו בהגדרת גבולות ארץ ישראל[י]. מתארים במחוגה, שמציירת עיגול, וגם בשרד – חוט צבוע[יא] בו מתארים את הצורה הרצויה. שרד בא מאותו שרש כמו משרד – כנראה יש משרד מיוחד בממשלה שזהו תפקידו, לתאר-להגביל בצורה הנאותה ביותר גבולות כל שטח וכל מבנה (סוד יחוד מה-בן, סוד מהיטבאל, כנודע).

איפה נמצא המושג המופשט "תאר"? כתוב גם שתורה לשון תאר[יב] – "תורת האדם"[יג] היא "תאר האדם"[יד] (ביטוי בתנ"ך). עצם התאר המופשט הוא בכתר (כתר היינו כ-תאר[טו]). הכתר הוא המחוגה[טז], הכח המשרטט את העיגול ומגדיר את הקודש לעומת החול – הקודש בפנים ומחוץ לקו, לעיגול, כבר משהו אחר, מחוץ לתחום. ה"יפת תאר" היא בתפארת (כמפורש בלקו"ת) וה"אשת יפת תאר" היא כבר מלכות. יש פה סוד מאד יפה ופשוט – ה"תאר" המופשט בכתר[יז], ה"יפת תאר" בתפארת וה"אשת יפת תאר" במלכות – ראש-תוך-סוף של הספירות. יש בכך גם הרבה רמזים מאד מיוחדים[יח].

'אשתי תפארת'

נראה משהו יפה, בתור התחלה: כל מלה ב"אשת יפת תאר" בת שלש אותיות, אז אפשר לצייר – לתת תאר, כל האהבה שלנו לציור אותיות היא נתינת תאר – כרבוע של שלש על שלש:

א  ש  ת

י  פ  ת

ת  א  ר

נסתכל על הפנות והנקודה האמצעית (שהן בעצם דילוג אותיות מההתחלה ועד הסוף, אבל ב'תאר' רואים יותר ברור) – האותיות יוצרות את המלה תפארת. רק הראש-תוך-סוף ("אשת יפת תאר") הוא אפר – "ואנכי עפר ואפר"[יט], כתוב בגמרא[כ] שאדם הוא אפר-דם-מרה, אדם מתחיל מאפר – ועם שתי הפנות האחרות כבר תפארת ("כתפארת אדם"). איזו מלה יוצרות ארבע האותיות שנשארו? "יפת תאר" קרוב למלה תפארת, וארבע האותיות האחרות הן מלה פשוטה ששייכת לענין – אשתי. "אשת יפת תאר" היינו אשתי תפארת, כך מגלה תאר הביטוי. הייתי חושב שאשתי מלכות, אבל לא – אשתי תפארת.

סוד הצלם

חוץ מההסבר ש"אשת יפת תאר" היא המלכות (חלק הנשמה שמתלבש בגוף) וה"יפת תאר" היא התפארת (השרש, המזל), אומר אדמו"ר הזקן עוד יסוד גדול – שלמדנו עליו[כא] במאמר אחר של אדמו"ר הזקן בלקו"ת[כב] – שה"אשת יפת תאר" היא בעצם סוד הצלם. הצלם הוא המחבר את הנשמה לגוף או את האור לכלי – הוא מדרגת ביניהם, ע"ד ממוצע המחבר. שוב, הוא אומר שהצלם בו ה' ברא את האדם – "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם"[כג] – הוא "אשת יפת תאר"[כד].

מוסבר בכתבי האריז"ל[כה] בסוד הצלם שה-צ היינו הנר"נ, חלקי הנשמה שמתלבשים בתוך הגוף – במח (נשמה), בלב (רוח) ובכבד (נפש), המלך של הגוף[כו]. למה צ? יש כאן תשע ספירות שמתלבשות – החב"ד הן הנשמה שמתלבשת במח, החג"ת הן הרוח שמתלבשת בלב והנה"י הן הנפש שמתלבשת בכבד – וכל אחת מתשע הספירות כלולה מעשר, סה"כ צ. מדרגה זו, המתלבשת בגוף, היא ה"אשת יפת תאר".

ה-ל וה-ם הן שני מקיפים – מקיף קרוב ומקיף רחוק. כתוב[כז] שאת המקיף הקרוב (ל), שנקרא בבואה (צל), יש גם לגוי – אבל בבואה דבבואה, מקיף דמקיף, המקיף הרחוק (ם), אין לו. מה היחס ביניהם? ה-ל של הצלם – שהוא מסביר שהיא ה"יפת תאר", השרש – היינו חב"ד, שלשה כחות, אבל לא החב"ד הראשונים שאמרנו קודם, המצטרפים לחג"ת ונה"י ב-צ של הצלם, אלא חב"ד בעצם. אם האדם הזה הוא ז"א דאצילות יש לו חב"ד-חג"ת-נה"י, ואז ה-ל אינן ספירות דז"א בכלל, אלא חב"ד האמתיים, חב"ד בעצם שלגמרי למעלה מז"א. היות שכל אחד משלשת הכחות כלול מעשר עולה ל.

עד כאן יש אפילו לגוי. מה היחוד של היהודי? שיש לו ם סתומה. ם סתומה היא רבוע. יש סוד בקבלה – עגולא ברבוע[כח] – זהו עצם התאר שהסברנו לעיל. תיאור שייך במיוחד לגבולות הארץ כנ"ל, אפשר לדמיין את תאר הגבולות כ-ם הסתומה של הצלם. על ה-ם הסתומה כתוב "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ"[כט] – פסוק על משיח, הפעם היחידה שיש ם סתומה באמצע מלה. למה? המשיח בא לסגור את הרוח הצפונית[ל] – ממנה תפתח הרעה[לא], היצר הרע שנקרא צפוני[לב]. כאשר "את הצפוני ארחיק מעליכם"[לג], "את רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ"[לד] (קשור לפרשת השבוע) הרוח הצפונית נסגרת, נשלם התאר, "תאר כלה מאד נתעלה". אז נשלם אותו תאר, הרבוע השלם – סוד עולם המלבוש[לה], מה שה' שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל[לו]. כל הצפיה שלנו לשלום עולמי, "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ", היא משם.

ם היא ארבעים. מה זה אומר? האריז"ל כותב, ואדה"ז מביא בדרוש בלקו"ת, שבתוך התאר, הכתר, יש ארבע ספירות – כתר וגם חב"ד (סוד "איה מקום כבודו") – וכל אחת כלולה מעשר, סה"כ ם.

שלשה סוגי חב"דניקים

רואים שבכל מקום – ב-צ, ב-ל וב-ם של הצלם – יש חב"ד. כנראה יש שלשה סוגי חב"דניקים:

חב"דניק של ה-צ של הצלם.

חב"דניק הרבה יותר אמתי, של ה-ל של הצלם, חב"ד בעצם.

אבל עיקר השרש האמתי של חב"ד הוא החב"ד שבתוך הכתר, כח המשכיל שבנפש, עליו כתוב "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"[לז] – למשיח יש בחינה זו של חב"ד שבכתר (מה שכתר עולה חכמה בינה ודעת). על מדרגה זו כתוב כשגבריאל המלאך (ששרשו העליון בגבורה דעתיק המתלבשת במוחא סתימאה דאריך, בוצינא דקרדוניתא, סוד "קו המדה", "קו המתאר" הנ"ל) בא ואומר לדניאל – "יצאתי להשכילך בינה"[לח]. קראנו כעת בתניא את אגרת הקדש יא, אולי הפרק הכי חשוב בתניא, שמתחילה "להשכילך בינה" – משכיל (כח המשכיל בנפש, מוצא סתימאה כנ"ל) איך הכל טוב, עצם הטוב, טוב מאד. המדרגה הזו היא חב"ד דכתר (כפי שכל החב"ד נכללו ב"חכמה מוחא" דכתר, היינו מוחא סתימאה, שהרי בכתר יש רק מח אחד, הכולל חב"ד, בעוד הבינה דאריך נמצאת בגרון והדעת בין כתפין, וד"ל), ושם האדם גם ממתיק הכל – הכל הופך להיות טוב הנראה והנגלה.

בכל אופן, כך האריז"ל ואדמו"ר הזקן מסבירים את סוד הצלם, ולעניננו יוצא שה-ם היא ה"תאר", ה-ל היא ה"יפת תאר" וה-צ ה"אשת יפת תאר".

ב. ביאור הפרשה בעבודת התשובה

לאחר הקדמה זו נסכם בקיצור נמרץ פירוש הפסוקים כסדרם, כתהליך של עלית הנשמה ותיקונה, תוך שילוב דברי בעל אוה"ח ואדמו"ר הזקן. כמובן, מי שרוצה להבין טוב צריך ללמוד את דבריהם בפנים. כדרכנו, נסדר את הדברים לפי הספירות – אם מתבוננים, מתוארת בפסוקים עליה מובהקת כסדר הספירות:

"ושבית שביו" – קיבוץ הניצוצות שהאדם פִזר

כשאדם עדיין לא מושלם, שהוא חוטא – חושב מחשבות, מדבר דיבורים ועושה מעשים אשר לא לה' המה – הוא מפזר ניצוצות קדושה בקליפות העולמות התחתונים בי"ע, וצריך לקיים בהם "חיל בלע ויקִאנו מבטנו יֹרִשנו אל"[לט]. הפעולה הראשונה הנדרשת בתשובה, עכשיו באלול, היא "מקבץ נדחי עמו ישראל"[מ] – לקבץ את הניצוצות שהוא פִזר בעולמות התחתונים על ידי מחשבותיו, דבוריו ומעשיו (שלשת העולמות התחתונים, בריאה יצירה עשיה, הם כנגד שלשת לבושי הנפש, מחשבה דבור מעשה, כנודע). כדי שהאדם יוכל להעלות חזרה את הניצוצות (לעולם האצילות, מקור נשמות ישראל) עליו קודם לקבץ אותם[מא] (במקומם, סוד "ובקשת משם"[מב], "משם" דווקא[מג]).

על כך נאמר "כי תצא" מתחום האצילות, לבי"ע[מד], אתה פוגש את "שביו" של הסטרא-אחרא, ששבה ממך, לקח ממך חיל של מחשבות, דבורים ומעשים אשר לא לה' המה. צריך "ושבית שביו" – לקבץ את כל השבויים למחנה שבויים. זו הפעולה הראשונה, עדיין למטה, בעולמות התחתונים.

העלאת הניצוצות לאצילות

אחר כך, בהיותך למטה בבי"ע, עסוק בשבי כנ"ל, לפתע "וראית בשביה [התורה מדגישה זאת] אשת יפת תאר"[מה]. שלש המלים יחד מכוונות למלכות, כנ"ל – מתוך מחנה השבי פתאום מתנוצצת נשמה טהורה, המלכות דאצילות. דווקא מהשבי יוצאים ניצוצות מלכות דאצילות, דוגמת רות המואביה ונעמה העמונית (וכמו שכתוב על רבקה אמנו – "והיא יוצאת", מתחום הקליפה לתחום הקדושה העליונה) – לכן דווקא מהן יוצא דוד מלכא משיחא ושלמה המלך (ממנו המשיח).

"וחשקת בה ולקחת לך לאשה" – זו ביאה ראשונה, יסוד דאצילות. אחר כך "והבאתה אל תוך ביתך" – להעלות אותה יחד עם כל המחנה, כל המחשבות והדבורים והמעשים שלך ששבויים בעולמות התחתונים, בקליפות, "והבאתה" כולה "אל תוך ביתך", להעלות הכל לאצילות. כאן "ביתך" היינו מלכות דאצילות. אם אתה רוצה בסוף לגייר את ה"אשת יפת תאר" – כולה צריכה להיות בקדושה.

הסרת מותרי המוחין ומותרי המדות

אחר כך, "וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה". כאן מוסבר בחסידות[מו] שיש מותרי מוחין ומותרי מדות. השערות נקראות "מותרי מוחין", משהו מיותר שיוצא מהמח, וצריך לגלח אותו – להוריד אותו. הצפרנים הן יניקה מהידים, מהמדות, אהבה ויראה – מותרי מדות.

הייתי חושב שמותרי המוחין יותר גבוהים ממותרי המדות. הדוגמה, שאדה"ז מסביר באריכות – ראוי לשיעור שלם – היא שמותרי המוחין הם התחכמות יתר בעניני פרנסה. "לא לחכמים לחם"[מז] – כשאתה חושב, מתכנן יותר מדי עצות איך להרויח כסף, אלה הם מותרי המוחין. אם אתה תלמיד חכם מותרי המוחין הם "שיחת חולין של תלמידי חכמים"[מח] שצריכים לימוד, משהו טוב, אבל אם אתה צריך לעשות תשובה – מותרי המוחין הם התחכמות יתר. התחכמות זו באה מהחכמה של המלכות שמקורה מהכליות היועצות דז"א, בהן ההתחכמות איך להצליח – נצח והוד הם המוחין של המלכות, החכמה והבינה של המלכות, וגם העינים של המלכות.

מותרי המדות, הצפרנים, הם כמו ישמעאל שיצא מאברהם ועשו שיצא מיצחק[מט]. מהחסד של אברהם אבינו, יד ימין, יוצאים דברים מיותרים, חסדים מיותרים (חסד דישמעאל הוא בחינת "חסד לאומים חטאת", שהוא על מנת להתיהר, כמבואר בספ"א דתניא). 'מיותר' מזכיר את סוד התאר, גוף הקדושה שמתאר הכתר במחוגה ובשרד שלו. הדבר המיותר הוא מחוץ לתאר. יש מותרי מוחין, שאתה חושב ומתכנן יותר מדי, ויש מותרי מדות, שאתה יותר מדי אוהב ויותר מדי ירא (היינו שיש באהבה וביראה שלך יותר מדי "יש מי שאוהב" ו"יש מי שירא" – ישות פסולה). ממותרי יד ימין יוצא ישמעאל מאברהם וממותרי יד שמאל יוצא עשו מיצחק. צריך להפטר מהם, על ידי "ועשתה את צפרניה" – תקון צפורני היתר. עד כאן הפסוק השלישי.

תשובה ותורה

הפסוק הרביעי, "והסירה את שמלת שביה מעליה", הוא עצם התשובה, שהיא בחינת תשובה תתאה יחסית למה שיבוא בהמשך, והוא מה שאדם מסיר מעצמו את כל הלבושים אשר לא לה' המה[נ]. זו עשית תשובה במקום ששייך לתשובה בעצם, ספירת הבינה – "ולבבו יבין ושב ורפא לו"[נא]. אחריה יש תשובה עילאה. בדרך כלל תשובה תתאה היא במלכות ותשובה עילאה בבינה (תשוב ה תתאה ותשוב ה עילאה[נב]), אבל כאן תשובה תתאה ("והסירה את שמלת שביה מעליה") בבינה ותשובה עילאה בכתר, גבוה באין ערוך.

האוה"ח מסביר[נג] ש"וישבה בביתך" היינו להכניס אותה לבית המדרש[נד]. זו כבר חכמה – "אורייתא מחכמה נפקת"[נה]. הכל כעת שלבים של עליה באצילות – "והסירה את שמלת שביה מעליה" בבינה ו"וישבה [כמו 'ישיבה בוח'ער'] בביתך" בחכמה (קודם, ב"והבאתה אל תוך ביתך", "ביתך" היה מלכות, היינו "ביתך" כפשוטו, אך כעת "ביתך" היינו בית המדרש שלך, "בחכמה יבנה בית"[נו] – שרש הבית בחכמה).

העליה לכתר

אחר כך "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים" [נז]היינו, כפי שכותב אדה"ז[נח], בכי שהוא שלמעלה מטעם ודעת לגמרי, כמו הבכי שזלגו עיניו של רבי עקיבא כששמע את סודות שיר השירים[נט]. על בכי כזה אומר האר"י שמי שלא בוכה בימים נוראים סימן שנשמתו חסרה[ס]. זהו בכי של כתר, "בבכי יבֹאו"[סא], בכי של גאולה – בכי שלמעלה מטעם ודעת. זמן הבכי הוא "ירח ימים", בכי של אלול, כאשר "אביה" הוא הקב"ה ו"אמה" כנסת ישראל, כפי ששניהם בכתר – כך כותב האוה"ח[סב]. אז מגיעים לשיא הקדושה.

הסיום הוא "ואחר כן תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה" (הפסוק האחרון מדבר כבר ב"והיה אם לא חפצת בה"). מה פירוש "ואחר כן"? אחרי כל הפעולות האלה, אחרי שעלית בכל ספירות האצילות לרום עולם האצילות אליו מגיעים בתפלת שמו"ע – יש סוד נפילת אפים במסירות נפש. אדמו"ר הזקן לא מסביר בלקוטי תורה שזו בעצם חזרה למסירות הנפש שהיתה בשעת המלחמה, אבל על דרך דברי האור החיים בפירושו הראשון (בענין האש-קדש שחווה החיל בשעת המלחמה, בהיותו בתנועת מסירות נפש) מסתדר יפהפה – ב"ואחר כן תבוא אליה ובעלתה" הוא חוזר למצב מסירות נפש[סג] שלמעלה מהבכי, למעלה מתשובה עילאה. מסירות הנפש של חיל בקרב (החוזרת ב"ואחר כן תבוא אליה ובעלתה") היא רישא דאין (תענוג מהתאיינות, כמבואר אצלנו, התאיינות שעל ידי נכונותו בכל רגע למסור את נפשו, למות, על קידוש ה') והבכי הוא רישא דאריך. אדמו"ר הזקן כותב בפירוש[סד] ש"ואחר כן" היינו מסירות נפש של נפילת אפים, אחרי שהגיע לשיא הקדושה והשלים את נשמתו בבכי שלמעלה מטעם ודעת.

בסוף מתקיים "והיתה לך לאשה" – אשה עולה אמונה-אמונה-אמונה (הערך הממוצע של ג אותיות אשה), הראש העליון, לידת מלך המשיח. בסוף יש גיור מוחלט, תנאי לביאת משיח, "עד שיכלו כל הנשמות שבגוף"[סה], שיבוא משיח.

אם כן, "ובכתה את אביה ואת אמה", "ואחר כן תבוא אליה ובעלתה", "והיתה לך לאשה" היינו ג רישין שבכתר מלמטה למעלה – עד האמונה, שיש אמון, כריתת ברית מלאה, בין החיל לאשת יפת תאר שהוא מצא בעמקי הקליפות והצליח לחלץ אותה משם ולגייר אותה כהלכה. אם זוכים, אין אלול – "אני לדודי ודודי לי" – יותר מהסיפור של "אשת יפת תאר"[סו].

ולסיכום:

	כתר רדל"א – "והיתה לך לאשה" רישא דאין – "ואחר כן תבוא אליה ובעלתה" רישא דאריך – "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים"
חכמה "וישבה בביתך" – תורה		בינה "והסירה את שמלת שביה מעליה" – תשובה
	חג"ת "ועשתה את צפרניה" – תיקון מותרי המדות
	נו"ה "וגלחה את שער ראשה" – תיקון מותרי המוחין (יתר התחכמות בעניני עוה"ז)
	העלאת כל הניצוצות לאצילות "והבאתה אל תוך ביתך"
	יסוד "וחשקת בה ולקחת לך לאשה"
	מלכות "וראית בשביה אשת יפת תאר" בריאה-יצירה-עשיה "כי תצא... ושבית שביו"