"זכור את אשר עשה לך עמלק"
אור ל-ז' אד"ש תשפ"ב – כפ"ח
מצוות מחית עמלק בנגלה ובחסידות
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]
בע"ה
קיצור מהלך השיעור
כהכנה לפורים העביר הרב שיעור לבנות התיכון במוסדותיו, לאחר שלמדו בעומק את מאמר ד"ה "זכור את אשר עשה לך עמלק" תשי"ח ונבחנו עליו. השיעור עוסק בשלש המצוות שמונה הרמב"ם בענין עמלק: מצות-עשה "זכור את אשר עשה לך עמלק", מצות-עשה "תמחה את זכר עמלק" ומצות לא-תעשה "לא תשכח". בשיעור נלמדה מצות "זכור" בספר החינוך, תוך 'תנועה' הלוך ושוב בין המושגים בהלכה לבין יסודות הדברים בחסידות (עם דגש על המאמר הנלמד).
פרק א מעורר את השנאה לעמלק, הגורם לראשית הקלקול בכלל ובפרט, ומסביר את הקרירות שהוא מחדיר בישראל עצמם וביחס האומות כלפיהם. פרק ב מקביל את שלשת פירושי "אשר קרך בדרך" לשלשת המוחין (שבדעת) ומסביר את היחס בין ישראל לעמלק כיחס בין פנים (מודע) לאחור (לא-מודע). פרק ג – שכלל לא מופיע בגרסה המודפסת – פותח במעבר מעבודת הבירורים לעבודת השבירה ועיקרו התבוננות לשונית בסוד הקריאות השונות של המלה "תמחה". פרק ד עוסק במהות זכירת עמלק, שענינה שמירה שלא יברח ללא-מודע וחיסול שלו במודע (תוך התבוננות ביחס בין שלש מצוות-עמלק שבלבושי מחשבה, דבור ומעשה), ובזמן החיוב של זכירה זו. פרק ה עוסק בזכירת עמלק בגברא ומחייתו בחפצא, תוך אריכות בנוגע לעמלק בזמן הזה. הפרק מסיים בנושא עיקרי במאמר – גילוי אלקות בתפלה (גם שם עם הסבר על היחס בין חפצא לגברא. פרק ו חותם את המהלך, שנמסר לנשים, בלימוד שייכותן של הנשים במצוות אלו (בעיקר לאור דברי המנחת-חינוך). הפרק מסיים בהתבוננות חדשה בהקבלת שלש מצוות הציבור לספירות.
א. זכירת "ראשית גוים עמלק"
שתי מצוות – "זכור" ו"תמחה"
שלום לכולן. למדנו מאמר של הרבי משבת זכור תשי"ח, "זכור את אשר עשה לך עמלק".
אני קורא רק את הפסקה הראשונה, שנדע את התוכן הכללי – מה מקשה הרבי, מה הוא בא להסביר. בכלל, יש בתורה כמה זכירות, אבל המיוחד בזכירת עמלק שיש בפרשיה שלש מצוות במנין המצוות של הרמב"ם. לפי סדר התורה, שהוא הסדר של מנין המצוות ברמב"ם ובו משתמש גם ספר החינוך, המצוות האלה מופיעות כמעט בסוף התורה – הן מצוות תרג-תרד-תרה. פרשת "זכור" היא פרשיה שחותמת את פרשת כי תצא, הפרשה עם הכי הרבה מצוות בתורה. פרשת כי תצא מתחילה בדין "אשת יפת תאר"[ב], מצוה של מלחמה, אבל לא מלחמת עמלק, ומסיימת במלחמת עמלק. יש בפרשיה שתי מצוות עשה, שבלשון חז"ל[ג] נקראות זכירה והכרתה – "זכור"[ד] ו"תמחה"[ה]. בנוסף יש מצות לא תעשה, "לא תשכח"ה. הרבי מתייחס לשתי מצוות העשה (להן הוא קורא "ציווים", במובן של מצוות):
זכור את אשר עשה לך עמלק וגו', ומסיים תמחה את זכר עמלק וגו', שיש בה ב' ציוויים, הציווי דזכור וגו' והציווי דתמחה וגו', וצריך להבין הלא. העיקר הוא הציווי דתמחה ומהו"ע הציווי דזכור,
"המעשה הוא העיקר"[ו], העיקר שנכרית את זרעו של עמלק מתחת השמים, אז למה צריך עוד מצוה? כמו שמיד נראה בספר החינוך, יש מפרשים שה"זכור" הוא בשביל ה"תמחה" – צריך לזכור כדי שנקיים את ה"תמחה". אבל, אם זו המטרה, לא היה צריך שתי מצוות – היה מספיק לומר שכהכנה נפשית ל"תמחה" צריך "זכור". אם הרמב"ם מונה שתי מצוות, אומר הרבי, סימן שה"זכור" הוא מצוה שלמה בפני עצמה, גם כשאין "תמחה". כך מסיק בעל המנחת חינוך, והרבי אומר כאן משפט שכמעט לקוח ממנו:
ומה גם שאינו בא כהכנה להציווי דתמחה, אלא בציווי בפני עצמו, שמונה בזה ב' ציוויים, זכור את אשר עשה לך וגו' ותמחה את זכר עמלק וגו'.
בשביל לענות לשאלות האלה צריך להבין מיהו עמלק – מכאן הרבי מגיע לכל המאמר.
"ראשית גוים עמלק" – הקלקול הראשון
נקרא קודם כל את ספר החינוך על מצות "זכור":
שנצטוינו לזכור מה שעשה עמלק לישראל, שהתחיל להתגרות בם בצאתם ממצרים, בטרם נשא גוי וממלכה ידו עליהם,
עמלק הוא הראשון שבא להתגרות בנו. יצאנו ממצרים, ה' עשה לנו נסים גלויים, עשר המכות וקריעת ים סוף. כל האומות ששמעו אודות הנסים שה' עשה לישראל פחדו – נפלה עליהם "אימתה ופחד"[ז], כמו שכתוב בשירת הים. אם היה נשאר המצב הזה – אף אחד לא היה מעז להתקרב להלחם עם ישראל, ואז היינו נכנסים בנחת לארץ. אם משה היה מכניס אותנו לארץ לא היו מלחמות[ח] – הכל היה בכח הדיבור שלו, כח של גילוי אלקות (תיכף נסביר את הענין של גילוי אלקות). מי שהתחיל את כל ההתדרדרות של עם ישראל לאחר הנסים והנפלאות של יציאת מצרים הוא עמלק. היינו בדרך לגאולה, או-טו-טו משיח בא, והוא נכנס בדרך וקלקל את הכל.
עמלק קלקל את הכל לאורך ימים. גם היום, עדיין, הכל בגללו – הוא התחיל את הקלקול. עמלק הוא גם משהו בתוכנו. כמו שהרבי מסביר כאן במאמר, עמלק מתחיל עם אי-התפעלות מגילוי אלקות, אָן-התפעלות של הקליפה[ט], ומכך מתחילה כל ההתדרדרות. בגלל עמלק לא זוכים לתכל'ס, קבלת פני משיח צדקנו. לכן, בשביל לקבל את המשיח צריך להכרית את זרעו של עמלק. הווארט הוא שצריך להבין שזכירת עמלק היינו זכירת הסבה הראשונה לירידה הרוחנית של האדם.
אנחנו רואים שאנחנו בעולם הזה, עלמא דשקרא, ויש עליות וירידות – "שבע יפול צדיק וקם"[י]. מי אשם? עמלק (הרמוז בסופי התיבות של "שבע יפול צדיק וקם"[יא], כמו שהסברנו פעם באריכות[יב])[יג]. מהי נקודת המוצא של קלקול האדם? אפשר לומר שהכל מתחיל מחטא אדם הראשון – שאם אדם הראשון לא היה חוטא ודאי כבר היה משיח וגאולה. אבל אחרי שאדם הראשון חטא עברו עשרים דורות[יד] והגיע אברהם אבינו, "מי העיר-האיר ממזרח"[טו], ואנחנו בדרך לגאולה – נסים ונפלאות של יציאת מצרים, עוד רגע מקבלים את התורה, "תעבדון את האלהים על ההר הזה"[טז], תכלית יציאת מצרים, ונכנסים לארץ, מגיעים לגאולה. עמלק בא בין יציאת מצרים למתן תורה, או-טו-טו מקבלים תורה ונכנסים לארץ – ואז בא עמלק. גם בנפש, כשאדם על סף הכי-טוב, פתאום בא איזה שטן שמקטרג ומקלקל, מפיל אותנו.
זהו הדבר שצריך לזכור, ואם זוכרים זאת טוב – באמת אפשר לשנוא אותו כמו שצריך. יש סיפור ידוע[יז] על ההתקרבות של רבי הלל מפאריטש לחב"ד. איך הוא הגיע? הוא היה פעם בשבת "זכור" עם חסיד חב"ד חשוב מאד, רבי זלמן זעזמיר, והוא ראה איך הוא חורק שינים בשנאה אמתית כשהזכירו את עמלק. השנאה והכעס שלו כל כך הרשימו את רבי הלל, שהוא החליט שהוא צריך לדעת איפה רוכשים כזו שנאה לעמלק וככה הוא הגיע, בסופו של דבר, לחב"ד. רואים כאן ששנאת עמלק היא תכונה חב"דית מובהקת, כמו שעוד נסביר – כל ה"זכור" שייך למוחין (הכח של ה"תמחה", עם כל הפירושים שלו, כדלקמן).
את הזכרון של עמלק כשרש הקלקול הוא מביא מביטוי של בלעם – "ראשית גוים עמלק"[יח]. זהו ביטוי שהרבי גם מביא במאמר. תיכף נאמר מה כוונת הפסוק לפי חסידות, אבל כאן הוא מסביר על פי פשט, לפי התרגום של הפסוק, שעמלק הוא הראשון שעשה קרב-מלחמה עם ישראל:
וכענין שכתוב (במדבר כד, כ) ראשית גוים עמלק. ותרגומו, ריש קרביא דישראל הוה עמלק,
"ראשית דעת"
איך מסבירים "ראשית גוים עמלק" בחסידות? מוסבר שבכוחות הנפש ה"ראשית" כאן היא "ראשית דעת"[יט]. יש בתנ"ך "ראשית חכמה"[כ] וגם "ראשית דעת" ועמלק הוא ה"ראשית דעת" של הלעומת-זה, של הקליפה. אדמו"ר הזקן מסביר בתניא[כא] שהחכמה שבנפש האלקית היא האמונה וכח המסירות-נפש של היהודי – שם עמלק לא יכול לפגוע, לכן הוא לא "ראשית חכמה". מכיון שחכמה ובינה הן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[כב] אין לעמלק גם כח להפריד ביניהן, שעל כן גם כשעמלק עוד בתוקפו נשאר שם י-ה שלם – "כי יד על כס יה מלחמה להוי' בעמלק מדֹר דֹר"[כג]. כוחו של עמלק הוא רק למלוק-להפריד בין י-ה ל-וה, כנגד דעת תחתון ("דעת המתפשט") המחברת בין המוחין והמדות (אך אינו מסוגל לפגוע בדעת עליון המחברת בין החכמה והבינה[כד])[כה].
אם כן, כדי להתגבר על עמלק צריך להמשיך כח מה"ראשית חכמה", בה אין לו אחיזה, אל ה"ראשית דעת" דקדושה. החיבור הזה תלוי ב"יראת הוי'", המשותף לשניהם. ב"ראשית חכמה" כתוב "ראשית חכמה יראת הוי'" וב"ראשית דעת" כתוב "יראת הוי' ראשית דעת" – "יראת הוי'" עומדת בין שתי הבחינות ומחברת ביניהם, מהחכמה באים ליראה ומהיראה באים לדעת, ואז אפשר להתגבר על ה"ראשית גוים עמלק" (ה"ראשית חכמה" עצמה פועלת גם את החיבור של הכתר עם החכמה והבינה, שלמעלה ממגע עמלק כנ"ל, כפי שרואים בפסוק נוסף של "ראשית חכמה": "ראשית חכמה קנה חכמה ובכל קנינך קנה בינה"[כו], פסוק של המשכת "קנה חכמה" ו"קנה בינה", שני המזלות-הקנים – "נֹצר חסד" ו"ונקה"[כז] – הנמשכים מה'יש' התחתון של הכתר, שבסוד ישיש, אל החכמה והבינה[כח], וד"ל).
"אשר קרך" – שני סוגי קרירות
נחזור למנחת חינוך. ה"ראשית גוים עמלק", שבא להלחם ראשון עם ישראל, קשור לפירוש של חז"ל[כט] ל"אשר קרך"[ל] מלשון קרירות:
שהכל היו יראים מהם בשמעם היד הגדולה אשר עשה להם השם במצרים, והעמלקים ברוע לבם ובמזגם הרע לא שתו לבם לכל זה ויתגרו בם,
יש כאן הגדרה ל"רוע לבם" ולמזג הנפשי הרע של עמלק – שהם "לא שתו לבם לכל זה", שלא הזיז להם, לא התפעלו מזה. במאמר הרבי מאריך בענין הזה, של האָן-התפעלות דקליפה של עמלק, כמו שעוד נזכיר. את המדה הרעה הזו הם מכניסים בנו – לא להתפעל מגילוי אלקות.
מה פעלה ההתגרות שלהם?
והעבירו מתוך כך יראתם הגדולה מלב שאר האמות,
כל האומות היו יראים מאתנו והם העבירו את היראה הזו, קררו אותה, המשל של חז"ל:
וכענין שמשלו בזה רבותינו זכרונם לברכה משל ליורה רותחת שאין כל בריה יכלה לירד לתוכה ובא אחד וקפץ וירד לתוכה, אף על פי שנכוה הקר אותה לאחרים,
יש יורה רותחת (ולפעמים כתוב אמבטיה רותחת) ומישהו בא, עם כאילו-מסירות-נפש, וקופץ לתוכה. הרבי כותב במאמר שעמלק הוא התנשאות שלמעלה מטעם ודעת (לעומת התנשאות שיש לה טעם). יש לו תכונה של למעלה מטעם ודעת, וכך הוא גם מסכן את עצמו למעלה מטעם ודעת – קופץ לתוך האמבטיה הרותחת, נכווה (ב"ויחלֹש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב"[לא]) ומקרר אותה.
קראנו את כל זה בשביל לומר שהקרירות של עמלק היא בשתי בחינות. יש את הקרירות שהוא מכניס בנו, מחדיר בנו את המדה שלו, שלא להתפעל מגילוי אלקות. ויש גם את הקרירות שהוא מקרר אותנו ביחס לאומות העולם, שכעת כולם חושבים שיכולים לפגוע בנו. אלה שני סוגי קרירות, שהרבי במאמר לא מחלק ביניהן – הוא הדביק אותנו בקרירות שלו וגם עשה שנהיה קרים יחסית בעיני אומות העולם.
ועל זכירת ענינם זה נאמר זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים.
צריכים לזכור את ה"ראשית גוים עמלק".
התדמות לה' – שנאת הרע ואיבודו
משרשי המצוה. לתת אל לבנו שכל המצר לישראל שנאוי לפני השם ברוך הוא,
למה אנחנו צריכים לשנוא אותו? כי יש מצוה בתורה להתדמות לה'[לב]. גם הקב"ה שונא מי שמתנגד לבנו הבכור והאהוב ומציק לו – "בני בכורי ישראל"[לג] וכל מי שרע לישראל ה' שונא אותו ומצוה שגם אנחנו נלמד ממנו לשנוא אותו.
וכי לפי רעתו וערמת רב נזקו תהיה מפלתו ורעתו, כמו שאתה מוצא בעמלק כי מפני שעשה רעה גדולה לישראל שהתחיל הוא להזיקם צונו הקדוש ברוך הוא לאבד זכרו מני ארץ ולשרש אחריו עד כלה.
צריך להאמין שכמה שהוא רע והוא ערום – כמו "הנחש היה ערום"[לד] – כך הוא יפול, כמו הנחש. עמלק הוא בעצם הנחש של גן עדן[לה]. בדיוק מה שאמרנו קודם, הראשון שבא וקלקל את הכל. מי היה עמלק בחטא אדם הראשון? הנחש הקדמוני. מי מקיים "תמחה את זכר עמלק"? כתוב[לו] שרק המשיח יהרוג את הנחש, הוא הלעומת-זה של הנחש, לכן משיח בגימטריא נחש.
שוב, ה' שונא את עמלק ואת כל מי שמיצר לישראל ומצווה גם עלינו לשנוא אותם ולאבד אותם. הוא עושה כאן כלל ומצרף לעמלק את כל שונאי ישראל, כמו שעוד נסביר. מאיפה הוא לוקח את ה"לאבד"? מהפסוק – "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אֹבד". כל הפסוק כאן הולך לקראת ה"אֹבד" – האחרית-התכלית של עמלק. כל זמן שנמשכת ה"מלחמה להוי' בעמלק מדֹר דֹר" ה"עדי אבֹד" הוא "עד ולא עד בכלל", אך ב"אחרית" ממש נזכה ל"עד ועד בכלל" ("צא הלחם בעמלק מחר"[לז] הופך להיות "היום", בסוד "היום אם בקֹלו תשמעו"[לח], יום ביאת המשיח[לט]). והרמז: המלה "עדי" עולה 12 פעמים "אבד", כך שעם "אבד" עולה 13 פעמים "אבד" (91), המשולש של "אבד". והעיקר, כל הביטוי "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אבד" (1932) עולה 23 פעמים "עדי", שהוא-הוא משולש 23 (276) פעמים "אבד"[מ]!
אם מפרשים את הפסוק ביחס לישראל, ה"ראשית גוים עמלק" פירושו שהוא התחיל להלחם בנו, כמו שכותב התרגום, "ואחריתו עדי אבד" היינו שעלינו המצוה לאבד אותו. על פי פשט נשמע שכל הפסוק בידי שמים, עובדה קיימת, "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אֹבד", ילך לאיבוד, אבל לאור התרגום ל"ראשית גוים עמלק" וגם לפי איך שהוא מסביר כאן את שרשי המצוה משמע שהכל עוסק ביחס שלו כלפינו – הוא התחיל להלחם בנו ואנחנו נצטוינו מאת הקב"ה לאבד אותו, זו האחרית שלו[מא] – שיתקיים כבר!
ב. ישראל ועמלק – פנימיות וחיצוניות
"אשר קרך" – קרי ומקריות
התחלנו לדבר על הקרירות של עמלק. הקרירות שלו היא אטימות. אטימות היא טומאה. במלים "אשר קרך בדרך" יש גם את הפירוש של קרירות, שהוא מקרר אותנו, כמו שהרבי מסביר באריכות כאן במאמר. אבל יש גם פירוש[מב] ש"קרך" הוא מלשון קרי וטומאה – שהוא מטמא אותנו. יש עוד פירוש[מג], שלישי, שהוא מכניס בנו תודעה של מקריות – "קרך" לשון מקרה, שהכל מקרה. הוא אומר שכל מה שקורה הוא במקרה, לא מכוון, אין השגחה פרטית.
כל הפירושים קשורים. הרבי כותב במאמר כמה דרגות של טענות עמלק כדי לקרר את האדם, שלא יתפעל. אחת מהן היא שאם אתה מראה לו איזה פלא גדול שקרה הוא טוען 'אז מה?! הרי ה' הוא כל יכול, אצלו הכל לא פלא'. כך הוא מבטל במחי יד את הפלא, את ההתפעלות האלקית שיש ממה שקרה. לכאורה המשפט הזה במאמר מאד קשה, ודאי הבנות הקשו בלימוד – הרי עמלק כופר בה', לא מאמין בה' בכלל. איך הוא לא מאמין בה' וגם אומר שה' כל יכול?! כשעמלק כופר בה' הוא בעצם כופר בה' שיש יחס בינו לבין האדם, בין הבורא לנברא.
יש ביטוי שוודאי שמעתן, אתן בנות גדולות: שאלו את אינשטיין אם הוא מאמין בה'. אינשטיין הוא יהודי, אנחנו מעריכים אותו, חבל שלא למד חסידות. הוא אמר שהוא מאמין בה' כפי שתפס פילוסוף גדול, גם יהודי – שפינוזה. מהו 'ה' של שפינוזה'? מה שהרבי כותב במאמר – ה' שאין שום יחס בינו לביני. הוא כל יכול, לכן שום דבר אצלו לא פלא. מצד אחד, הוא אומר שהקב"ה כל יכול, ומצד שני הוא כופר בקב"ה – כופר ביחס פרטי ומכוון מה'. בלי להסביר ככה אי אפשר להבין את המהלך של המאמר.
תיכף נאמר שעמלק הוא כולו אחור וישראל כולו פנים. בקבלה[מד] וחסידות[מה] אחת ההגדרות מה בין עמלק לישראל, "את זה לעמת זה עשה האלהים", היא פנים ואחור. הזכרנו שעמלק הוא הדעת של הקליפה, "ראשית גוים עמלק" היינו "ראשית דעת" של הקליפה. מח הדעת של האדם הוא בצד האחור[מו], בעורף. שם עומד עמלק, עם-מלק, וחותך את הראש מהגוף, מהלב, את השכל מהמדות – מפריד את ה-יה, "הנסתרֹת", מ"והנגלֹת"[מז], וה של שם הוי'[מח]. אנחנו בשנת פנים בפנים[מט] – רמז שהבנות חשבו עליו – ולפי מה שאומרים כעת זו שנת ישראל בישראל. ישראל הוא בחינת פנים ועמלק הוא בחינת אחור.
מהו האחור? אפילו אם תאמר לי שה' הוא כל יכול – ה' הוא הטבע. האלקים של שפינוזה הוא הטבע, לא חוץ מהטבע. גם בחסידות כתוב ש-הטבע בגימטריא אלהים[נ], אבל אצל שפינוזה זהו ה' שהכל קורה אצלו במקרה – גם מה שאני רואה כפלא, אצלי הוא פלא – הוא מקרה. כל-יכול נשמע טוב, אבל תכל'ס הכל-יכול של עמלק הוא 'הכל מקרה'. אם הכל מקרה – אז כל דבר יכול להיות. את התודעה הרעה הזו עמלק מכניס בנו. זהו הפירוש השלישי של "אשר קרך בדרך".
שלשת הפירושים כנגד חב"ד
אם כן, אמרנו שלשה פירושים ב"אשר קרך" – לשון קרירות, לשון טומאת קרי ולשון מקרה. בלעומת-זה, שלשת הפירושים הללו הם בעצם חב"ד – חכמה-בינה-דעת שבתוך הדעת דקליפה:
לקרר מהחום היינו לקרר מהחיוּת. חום הוא חום החיים – חיים גם מתחילים ח ונגמרים ם. הדבר הכי קר – כמו שכתוב כמה פעמים ב"היום יום"[נא] – הוא היפך החיים, מות. מות הוא קר וחיים הם חום. על החכמה כתוב "ימותו ולא בחכמה"[נב] וכתוב "החכמה תחיה בעליה"[נג]. כתוב גם ש-חם אותיות מח, וב"פתח אליהו" כתוב "חכמה – מוחא"[נד], החכמה היא "מח" סתם והיא כוללת את כל ג המוחין שבראש. המח של הקדושה הוא מקור של חיות – בקבלה כשאומרים "מוחין" היינו חיות[נה], המשכת מוחין היא המשכת חיות. מי שמוציא את כל החיות, את הרגשת החיות מהאלקות, הוא עמלק. הפירוש שהוא מקרר הוא כנגד החכמה.
"קרך" לשון קרי שייך לבינה – טהרה וטומאה הם מצד אמא, הבינה[נו]. שם השרש. אחר כך טומאת הקרי – והיפוכה בשמירת הברית – מופיעה בספירת היסוד[נז], אבל שרש המושגים טהרה וטומאה באמא. כמו שהאשה אחראית על טהרת המשפחה, הטהרה של הבית. הטהרה של האשה, טהרת המשפחה, היא מלחמת עמלק – מכריתה את זרעו של עמלק[נח]. כך, בזכות הקפדת אסתר על הטהרה (על פי נגלה, בשמירתה על הלכות טהרה למרדכי[נט], ועל פי הזהר, בכך ששלחה שד לאחשורוש ומעולם לא נטמאה לו[ס]) היא נצחה את המן-עמלק.
הפירוש השלישי, "קרך" מלשון מקריות, מקרה, שייך לדעת. מקרה ממש ההיפך ממשה – מקרה בגימטריא משה[סא] (על דרך ש-נחש בגימטריא משיח, תופעות "זה לעֻמת זה" גם ב"הוא גואל ראשון" וגם ב"הוא גואל אחרון" הנלחם ב"ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אֹבד"). נכנסנו כעת ל-ז' אדר, משה רבינו, ו"מרדכי בדורו כמשה בדורו"[סב]. עיקר העמלק שמשה רבינו נלחם בו ומאבד אותו הוא ה"מקרה", כל מה שדברנו עכשיו על מקריות. הדעת דקדושה היא הלעומת-זה של המקריות – דעת היא התקשרות[סג]. או שאתה מתקשר לדבר פנים בפנים, שהוא מסתכל עליך, או שאחור באחור – אין שום התייחסות, שום יחס מיוחד, הכל במקרה. התפיסה הזו נקראת הליכה עם ה' בקרי, כמו שמיד נסביר.
שוב, אלו שלשת הפירושים שהם כעין חב"ד.
זכירת עמלק – לעבור מלא-מודע למודע
נרחיב ביחס לפירוש של הדעת, המקריות: בתוכחה של פרשת בחקתי כתוב פעם אחר פעם שאנחנו הולכים עם ה' בקרי[סד]. כל הקללות, הדברים הלא טובים, קורות לנו כי הולכים עם ה' בקרי, במקריות, בבחינת אחור. לא מסתכלים פנים בפנים, אין הרגשת נוכחות.
מתי מסתובבים מאחור לפנים? למה צריך לזכור את עמלק? עמלק הוא האחור. לזכור אותו בשביל לטפל בו היינו לקחת דבר שהוא מצד האחור ואותו עצמו לשים מצד הפנים, להתייחס אליו ולעשות לו מה שצריך לעשות לו – למחות אותו. בכל פעם הוא מנסה להסתובב בחזרה לצד האחור. מה הכוונה? הוא רוצה שנשכח ממנו. כלומר, הוא רוצה שהתודעה הרעה שלו תכנס ללא-מודע שלנו, לתת-מודע שלנו, שלא נדע ממנו בכלל. לכן צריך מצוה שלישית, "לא תשכח". אבל אם שכחתי, אם הוא הצליח שוב להסתובב למקום שלו, צד האחור – יש לנו עוד פעם מצוה לזכור אותו, 'תביא אותו קדימה'. זה המאבק בעמלק – מי ישתלט על האדם, התת-מודע של האחור או המודע של הפנים.
פנימיות וחיצוניות
ננוח רגע לעשות גימטריא. כל מה שאמרנו כעת היה בשביל גימטריא יפה:
אמרנו שגדר ישראל הוא פנים וגדר עמלק הוא אחור. פנים ואחור נקראים גם פנימיות וחיצוניות. בעבודת ה' יש 'פנימי' ו'חיצון' – מושגים הכי חשובים בחב"ד. האריז"ל כותב[סה] שהמושגים פנימיות וחיצוניות ממצים את כל הקבלה שהוא גילה ולימד – הכל בשתי המילים האלה.
כמה עולה ישראל-פנים ועוד עמלק-אחור? נעשה כל אחד לבד: ישראל-פנים עולה 721. עמלק-אחור עולה 455. יחד – 1176. בחשבון המספר הזה, 1176, הוא סכום כל המספרים מ-1 עד 48, משולש של מח, של חם, כמו שהזכרנו קודם. הוא גם 24 פעמים 49. כמה שוה פנימיות-חיצוניות? 596 ועוד 580 – בדיוק אותו דבר, 1176. כלומר, פנימיות-חיצוניות שוה ישראל-פנים עמלק-אחור!
חוץ מזה ש-1176 הוא מספר חשוב בחשבון, "בֹאו חשבון"[סו] – משולש מח, כפולה של מט וגם של 24, ה'מעשר' של עמלק – זהו המספר שהרמב"ם בחר לפתוח בו את "משנה תורה" שלו, ה-יד החזקה שלו, כל ההלכות – "יסוד היסודות ועמוד החכמות" (ר"ת הוי'). זהו רמז מאד יפה לפתיחה של הרמב"ם, "יסוד היסודות ועמוד החכמות" – לדעת שישראל הוא הפנים ועמלק הוא האחור, פנימיות וחיצוניות.
שוב, ישראל הוא הפנים בעצם, ובשביל לקיים את כל מה שעליו לקיים – כל התורה והמצוות – הוא חייב לראות גם את האחור, להביא אותו לצד הפנים שלו. כמו שאמרנו קודם, אז הוא יכול לטפל בו. אחרת הוא בתת-מודע שלו, האחור שלו. בכלל, זו העבודה של חסידות – להביא אל תוך המודע את התת-מודע, שהוא הדברים הלא-טובים (על-מודע הוא טוב, בדרך כלל, אבל תת-מודע הוא לא טוב[סז]) – או כדי לברר אותו או כדי לדחות אותו. כמו שהרבי כותב כאן, את עמלק לא צריך לברר אלא לשבור, לאבד.
ג. מְחִיָה ומִחְיָה
מבירורים לשבירה
אם פתחנו את הנושא, נאמר שיש עוד תופעה יפה ומיוחדת של יחס בין בירור ושבירה – שניהם לשון בר. התורה מתחילה באותיות בר, "בר[אשית]". במצרים כתוב גם "יש שבר במצרים"[סח] וגם שהולכים "לשבר בר ממצרים"[סט]. הרבי כותב במאמר על ההבדל בין עמלק לשבע אומות – שאת עמלק צריך למחות לגמרי ואת שבע האומות אפשר לברר. הרבי לא מדגיש במאמר, אבל גם על שבע אומות כתוב "לא תחיה כל נשמה"[ע] וצריך להחרימן – נשמע כמו "תמחה את זכר עמלק". אף על פי כן, בשבע האומות, שכנגד המדות שבלב, יש אפשרות לברר ובעמלק אין.
הרבי אמר שלקראת משיח "נסתיימה עבודת הבירורים"[עא]. יש הרבה פירושים בענין – יש לנו מספיק לספר שלם של פירושים שונים ומגוונים[עב], וכאן יש עוד פירוש[עג]. בדרך כלל, כשמפרשים זאת למעליותא, אומרים שלא צריך לברר יותר בירורים – רק לייחד יחודים. אלו גם המושגים בתניא[עד], שיש עבודת בירורים של חול ועבודת יחודים של שבת, כמו עבודת בירורים של העולם הזה ועבודת יחודים של העולם הבא, של ימות המשיח. אבל הנה, יש לנו פירוש כאילו הפוך – שאין יותר מה לברר, מה שנשאר הוא רק לשבור משהו. את עמלק צריך לשבור (וכך להוציא ממנו את ה"שבר" שבו).
איך אני יודע שבאמת הסדר הוא קודם בירורים ואז שבירה? כי כך התורה אומרת – "והיה בהניח הוי' אלהיך לך מכל אֹיביך מסביב... [אז] תמחה את זכר עמלק". כמו שנראה גם פה, מצות מחית עמלק היא אחרי המנוחה מעבודת הבירורים. אחרי שבא הרבי ואומר "נסתיימה עבודת הבירורים", "בהניח הוי' אלהיך מכל אֹיביך מסביב", מה שנשאר לעשות הוא "תמחה את זכר עמלק" – משהו לשבור. חשוב לדעת שבשביל השבר צריך את הבר. צריך קודם בר, בירור, ואז להוסיף לו ש – שבר. שוב, בפשט גם שבר הוא בר, מחיה.
ניקודי מחיה
אם כבר, נאמר עוד תופעה יפהפיה של לשון הקדש: אם אני כותב את המלה "מחיה" (סוד שם סג, מה עם חי באמצע), בכמה אפשרויות אפשר לקרוא אותה?
עד עכשיו דברנו על מחית עמלק – המלה מחיה בניקוד מְחִיָה. אבל אני יכול לקרוא כמו שאנחנו מברכים כמה פעמים ביום, בדרך כלל, כמו מי שברכה כאן מזונות – כולן מוזמנות לברך ולטעום... – אז בסוף מברכים "על הארץ ועל המִחְיָה" (חילוף של החיריק והשבא).
איך עוד אני יכול לקרוא? הברכה השניה של שמו"ע – "ברוך אתה הוי' מְחַיֶּה המתים", אַ מְחַיֶּה. קודם כל, רואים שמחית עמלק היא ממש אַ מְחַיֶּה! באיזה עוד פסוק חשוב כתוב "מְחַיֶּה"? כתוב "ואתה מחיה את כֻלם"[עה], פסוק שאדמו"ר הזקן מסביר בתחלת שער היחוד והאמונה בתניא[עו]. הוא מסביר ש"אתה" היינו האותיות מ-א עד ת ו-ה מוצאות הפה, כאשר ה-ו בהתחלה ("ואתה") היינו חיבור הז"א למלכות ש"מחיה את כֻלם".
יש ודאי קשר בין מְחַיֶּה, נותן חיים, למִחְיה – מחיה נותנת לי חיים. בכל אופן, יש הבדל ביניהם. מִחְיָה נותנת חיים, המזון נקרא מִחְיָה כי נותן חיוּת, אבל החיות הזו כבר קבלה צורה של הגשמה. כשאני אומר "ואתה מחיה את כֻלם" הפירוש לאו דווקא שנותן להם מזונות. הרי דורשים "אל תקרא 'מחיה' אלא 'מהוה'"[עז] – קודם כל ה' מהווה אותנו יש מאין בכל רגע תמיד. עיקר ההתבוננות של אלקות, גילוי אלקות, הוא שה' מחדש ומהווה אותנו בכל רגע מחדש – בכך גופא הוא נותן בנו חיות, חיות רוחנית. "מחיה המתים" לא מחיה אותנו עם מזונות, עם חתיכת עוגה. לפעמים כן מחיים עם חתיכת עוגה, כשאחד ממש רעב, אבל כתוב[עח] שה' מחיה אותנו עם טל – טל תחיה, טל רוחני ("טל אורֹת טלך"[עט]).
בני חיי ומזוני
אז יש מְחַיֶּה מתים, מִחְיָה-מזון, שכבר מגושם, ומְחִיַת עמלק. איך נכוון את שלש הצורות לקריאת אותיות המלה מחיה (שהגימטריא שלהן סג)?
מְחַיֶּה היינו חכמה, כמו בפסוק שכבר הזכרנו קודם – "החכמה תחיה". החכמה היא המחיה, מעניקה את חום החיים שהזכרנו קודם – על ידי חום מחיים[פ]. גם ביחסי אנוש, בין אנשים, צריך להעביר חום לחבר, ליהודי. בכלל, הבעל שם טוב אמר[פא] שראשית החינוך היא לחנך להיות יהודי חם, א ווארמע איד, ואם אתה חם אתה גם מקרין את החום, מעביר את החום. זו תכונה של חכמה. החום הזה הוא דווקא חכמה. כתוב[פב] שהמח מתחמם מהמהירות שלו, כמו שכל דבר שמסתובב מהר-מהר בגשמיות מתחמם. המח, "חכמה מוחא", הוא "ברק המבריק על השכל"[פג], כל הזמן בפעילות מהירה. כך אצל תלמיד חכם, וכל אחד צריך להיות תלמיד חכם – להיות חיל היינו להיות חסיד-ירא שמים-למדן[פד]. שוב, אצל מי שהוא תלמיד חכם באמת – כל הזמן המח עובד. אם המח עובד הוא מחמם, מחמם בקדושה – המוחין הם החיות שהוא נותן. "מחיה המתים" וגם "טל תחיה" שייכים לחכמה – טל תחיה הוא טל תורה[פה], "אורייתא מחכמה נפקת"[פו].
מִחְיָה היא מזון. מחיה הולכת עם ארץ – "על הארץ ועל המחיה". הארץ התחתונה היא המלכות והארץ העליונה היא הבינה[פז]. המצב בו החיוּת, אור החיים, קבלה צורה גשמית של מזון – הוא בדיוק המעבר בין "חיוהי" ל"גרמוהי", בין חכמה לבינה, בין אורות לכלים[פח].
כתוב בחז"ל שיש שלשה דברים ש"לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא"[פט]. שלש המתנות שהאדם צריך בעולם הזה לא תלויות בזכות שלו אלא במזל שלו, בכתר, בעל-מודע שלו (לא בתת-מודע), בשרש הנשמה שלו. רק ה' יודע למה אדם צריך לחיות בעולם הזה כך או אחרת, כדי להשלים את התיקון שלו – "אתה יודע רזי עולם"[צ]. מהם שלשת הדברים האלה, שמקבלים רק מהכתר? בני, חיי ומזוני. אם יש שלשה דברים שמקבלים מהכתר, המזל, הם ודאי כנגד חב"ד – שלשת המוחין שנמשכים מהכתר. כאן רואים בפירוש את ההבדל בין חיים (חיי) למזונות (מזוני). במלה מחיה ה-מְחָיֶּה הוא החיים והמִחְיָה היא המזונות, וכתוב בפירוש[צא] שהיחס ביניהם הוא חכמה ובינה (שיחודם – המדגיש גם שהם שני דברים שונים – במאמר חז"ל "מאן דיהב חיי יהב מזוני"[צב]). הדבר השלישי, בנים, הפוריות של האיש והאשה, הוא דעת – "והאדם ידע את חוה אשתו"[צג]. מה אפשר ללמוד מכאן, בתור ווארט? שמחית עמלק היא סגולה לבנים, אז כדאי... כדאי להרבות, כל יום, במחית עמלק – ואז זוכים לבן, להוליד בנים צדיקים, "בני ישראל" שהם בבחינת פנים.
ד. מהות הזכירה וזמנה
זכירה בלב ובפה
נחזור לספר החינוך:
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (מגילה יח, א) שחיוב זכירה זו היא בלב ובפה (עי' מצוה של),
סתם זכירה היא בלב – שם יש מחשבה, כמו "מחשבת לבו". איפה עמלק רמוז פעם ראשונה בתורה? דברנו קודם על הנחש בגן עדן, אבל כעת שואלים על המלה עמלק. כתוב[צד] שהרמז הראשון גם הוא בפרשת בראשית, לפני המבול, אחרי שכל האנושות כבר נפלה והתדרדרה. כתוב שם על האדם שכל מחשבות לבו "רק רע כל היום"[צה] – סופי תיבות עמלק (בצירוף אחר). עמלק נמצא במחשבת לב האדם הרעה, לכן מדה כנגד מדה – צריך לזכור אותו בלב, לזכור את ה"רק רע כל היום" ולהפוך אותו. קודם כל לחסל, לאבד אותו. עמלק נקרא אבן נגף[צו], "לב האבן", שצריך להפוך ל"לב בשר"[צז] (כמו שהרחבנו על האטימות שלו).
שוב, החינוך אומר שהפשט ש"זכור" כולל זכירה גם בלב וגם בפה. לכאורה יש עליו קושיא, כי מצות הלא-תעשה כאן היא "לא תשכח", לא לתת לעמלק להסתובב לצד האחור, ומצות העשה של "זכור" היא להזכיר אותו בפה. כתוב בפירוש "'זכור' בפה ו'לא תשכח' בלב"[צח]. כאן הוא אומר שבתוך ה"זכור" לבד יש גם לב וגם פה. בכל אופן, את מאמר חז"ל שהיתה לנו ממנו קושיא הוא מביא דווקא כראיה:
וכן הוא בספרי (ריש פ' בחוקותי), זכור את אשר עשה וגו' יכול בלבבך, כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקים זכור, שתהא שונה בפיך, עד כאן בספרי.
הוא מסיים בהסבר למה צריך להזכיר בפה:
כדי שלא ישכח הדבר, פן תחלש איבתו ותחסר מהלבבות בארך הזמנים.
דברים היוצאים מן הלב
באמת האחרונים מקשים[צט], למה חז"ל צריכים לחלק ולומר ש"זכור" (עשה) בפה ו"לא תשכח" (לא-תעשה) בלב? הרי הרבה פעמים בתורה יש מצות עשה ומצות לא-תעשה בתוך אותו דבר – הפן החיובי והפן השלילי, המצוה לעשות את הדבר והאיסור לעשות את ההיפך שלו. לכן היה אפשר לומר, לפי הרבה דוגמאות[ק], שה"זכור" הוא רק בלב וגם ה"לא תשכח" הוא רק בלב – חלק העשה וחלק הלא-תעשה של אותו ענין. אבל חז"ל דווקא הקפידו לומר ש"זכור" הוא בפה ו"לא תשכח" הוא בלב.
בעל החינוך עושה כאן מעין מיזוג, ואומר שלא לחשוב שה"זכור" רק בפה – הוא בפה מתוך הזכירה בלב. אתה לא מדבר דבר שלא יוצא לך מהלב, צריך להיות "דברים היוצאים מן הלב"[קא], שאז "נכנסים ללב" – גם ללב שלך בחזרה (על דרך "קול מעורר הכוונה"[קב]). יש ענין בהחלט, ודאי, שמתוך ה"זכור" תבוא לקיים את המצוה המעשית ממש של "תמחה", אבל צריך דברים שיוצאים מעומק הלב שלך, ואתה מבטא אותם בדיבור – זהו ה"זכור".
מחית עמלק בדבור, מעשה ומחשבה
בעצם, יוצא כאן ששלש המצוות ביחס לעמלק הן כנגד שלשת לבושי הנפש – המחשבה שבלב, הדבור שבפה והמחיה במעשה. אכן, המצוות לא מופיעות בפסוקים בסדר של מחשבה-דבור-מעשה, אלא דבור-מעשה-מחשבה – "זכור" (בפה-דבור), "תמחה" (מעשה) "לא תשכח" (בלב-מחשבה)[קג].
שינוי הסדר 'מזמין' להקביל את שלש המצוות לחכמה-בינה-דעת ולגלות מהו הצירוף המיוחד שרמוז כאן[קד]: "זכור" ו"לא תשכח" הם זוג משלים, ביחס של פנים ואחור (כמבואר בכוונות[קה] ש"זכור" עולה עב-קסא, מילוי יודין של הוי'-אהיה – המילוי העצמי ביותר – ו"תשכח" עולה אחורי המילויים הנ"ל), היינו יחס של מוחין דאבא לעומת מוחין דאמא. אם כן, "'זכור' בפה" הוא בסוד "אבא יסד ברתא"[קו] (שרש אותיות הדבור של המלכות, סוד רחל, בחכמה שבנפש[קז]) ו"'לא תשכח' בלב" היינו "בינה לבא"[קח]. נמצא שבהקשר שלנו המעשה, "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים", היינו הדעת – עיקר שרש עמלק בלעו"ז (כנ"ל באריכות)[קט].
בסוד הצירוף, חכמה-דעת-בינה (יוה) הוא הצירוף שמוליד את ספירת הנצח – עיקר מקום המלחמה עם עמלק, כמאמר שמואל לפני ששיסף את אגג "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם"[קי]. נצח הוא מדת משה רבינו, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון", מכוחו מנצחים את עמלק (כנ"ל כמה פעמים). בעבודת האדם, פנימיות הנצח היא הבטחון הפעיל – כדי לנצח את עמלק, בעמידה מולו פנים אל פנים, צריך לקחת את ההנהגה, ליזום ולנצח.
חיסול מודע
ה"לא תשכח" הוא כל הזמן לשמור שלא יברח לך לצד האחור. ה"לא תשכח" ממש משלים את מצות "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"[קיא], לא לתור אחרי מחשבות מינות וזנות[קיב]. המינות והזנות הן דברים שלכתחילה בצד האחור. לבינוני של התניא יש נפש הבהמית, ויש לו מחשבות לא טובות[קיג] – שישאיר אותן בלא-מודע. קודם אמרנו שהעבודה היא להוציא מהלא-מודע. דווקא מחית עמלק היא להוציא אותו מהלא-מודע, לשים אותו בפנים, במודע, ושם לשבור אותו, לחסל אותו, לאבד אותו.
אבל כל זמן שאדם עסוק בעבודת הבירורים צריך לעבוד הפוך. זהו גופא ההבדל בין עבודת הבירורים לעבודת השבירה. בעבודת הבירורים – קודם כל, עד שה' יניח אותנו ממנה, שנגמור איתה – צריך להיות "לא תתורו אחרי" האחור הזה, לא תגיעו אליו, לא צריך לדעת מהלא-מודע. בירור הוא הוצאת החלקים הטובים מכל דבר. בשביל לשבור – אני מחסל את הכל, צריך לראות בדיוק מה שאני עושה.
כתוב[קיד] שאדמו"ר הזקן לא שבר שום דבר – רק פירק, אם היה צריך. לכאורה, איך הוא קיים את מצוות מחית עמלק, שהיא לתת 'זבנג וגמרנו' לעמלק? או שנאמר שהוא היה עדיין באמצע עבודת הבירורים, שלא שוברים. או שהוא נהג כך גם במלחמת עמלק – אחרי שה' הניח לנו, הכל במנוחה, הכל בכיף[קטו], אַ מְחַיֶה (כנ"ל, וכמבואר בדא"ח[קטז] שעיקר הענג בנפש הוא מנצחון המלחמה, מלחמת עמלק). אדמו"ר הזקן ודאי ראה הכל, כל מה שקורה אתו וכל מה שמסביב – הכל היה במודע. אבל אפילו את השבירה של עמלק, את החיסול הגמור שלו, הוא עשה באופן של "נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות"[קיז] – עמלק מתבטל, "ואחריתו עדי אֹבד". הכח של משה רבינו, בעל ההילולא של היום, הוא "תמֻנת הוי' יביט"[קיח] – הוא רואה את המציאות כמו שה' רואה (כפירוש אדמו"ר הזקן[קיט]). כנראה שכאשר מי שיש לו את הכח הזה רואה משהו שצריך לחסל – יש לו את הכח לכך בעינים. שרש הראיה הוא מגבורה דעתיק[קכ], כח לבטל את עמלק לגמרי, הוא הופך להיות גל של עצמות, כח של "גל עיני"[קכא]. הוא הופך להיות גל של עצמות, גם מלשון עצימת עינים – עצימת עינים עם עוצמה לבטל את מציאות עמלק שמופיע בצד הפנים שלי.
הרחבנו בכך מתוך מה שהוא כותב כאן, ודורש ביאור, שמצות "זכור" היא גם בלב וגם בפה.
זמן הזכירה
כעת הוא שואל שאלה הלכתית – מה תדירות קיום המצוה?
ואל הזכירה הזאת בלב ובפה, לא ידענו בה זמן קבוע בשנה או ביום, כמו שנצטוינו בזכירת יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה,
"למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך"[קכב], "'ימי חייך' הימים, 'כל ימי חייך' להביא את הלילות"[קכג]. בזכירת עמלק לא כתוב כך. למה?
והטעם כי בזכירה ההיא עיקר הדת, וכמו שהרחבנו הדבור על זה בהרבה מקומות בספר,
כל מצוות התורה הן "זכר ליציאת מצרים" – היא יסוד דת ישראל – לכן צריך לזכור ביום ובלילה. זכירת עמלק לא אותו דבר – משמע שלא חשובה כמו זכרון יציאת מצרים. מהרמב"ם בספר המצוות משמע להיפך, שאת יציאת מצרים מספיק לזכור רק פעם אחת ביום ופעם אחת בלילה, אבל יתכן שזכירת עמלק יותר חמורה – שצריך לא להסיח את הדעת ממנה אפילו רגע אחד. בכל אופן, לפי שיטת החינוך זכירת עמלק פחות חשובה מזכירת יציאת מצרים.
אבל טעם זכירת מה שעשה עמלק, אינו רק שלא תשכח שנאתו מלבנו, ודי לנו בזה לזכר הענין פעם אחת בשנה או בשתי שנים או שלש. והנה בכל מקומות ישראל קוראים ספר התורה בשנה אחת או בשתים או שלש לכל הפחות, והנה הם יוצאים בכך מצוה זו.
למה כותב "שתי שנים או שלש"? הוא מדבר דווקא על הקריאה של פרשת "זכור" בתורה – הזכרה בפה, ואצל המאזינים "שומע כעונה"[קכד]. כשקוראים את כל הפרשה בציבור, כשמגיעים לפרשת כי-תצא המפטיר של הפרשה הוא "זכור". לפי המנהג שלנו קוראים כל שנה את התורה, אז מגיעים בסבב הקריאה "פעם אחת בשנה" לפרשת "זכור". אבל איך היה המנהג בארץ ישראל? היו קוראים את התורה לא בשנה אחת אלא בשלש שנים[קכה]. לכן, אם קוראים את כל התורה בשלש שנים, את פרשת "זכור" אומרים פעם בשלש שנים. הוא אומר אולי זהו קיום המצוה – מה שקוראים בקריאת התורה את פרשת "זכור" פעם בשנה, לפי מנהגנו, או פעם בשלש שנים, כמו שהיה המנהג בארץ ישראל. הקריאה הזו של כל הפרשיות במעגל היא ודאי מנהג דרבנן, לא מצוה מהתורה.
יש עוד מנהג ישראל, עוד יותר מנהג, לקרוא ארבע פרשיות – שקלים, זכור, פרה, החדש:
ואולי נאמר כי מנהגם של ישראל בפרשת זכור לקרותה בשבת מיחד בכל שנה ושנה תורה היא, ומפני מצוה זו הוא שקבעו כן,
אצלנו פשוט שזו הסבה[קכו], הוא אומר ש"אולי נאמר" כך – לקיים מצות "זכור".
והוא השבת שלפני פורים לעולם, ודין יהיה לקרותה ביום פורים, לפי שהוא מענינו של יום, כי המן הרשע היה מזרעו, אבל להודיע שקדם נס זה נצטוינו בזכירה זו קבעו הפרשה קדם לפורים, אבל סמכוהו לפורים על דרך מה שיאמרו זכרונם לברכה (ברכות כא, ב) במקומות סמכו ענין לו.
סומכים מה שקשור לשבוע בשבת לפני. גם בפורים מזכירים את עמלק – קוראים את מעשה עמלק בפרשת בשלח.
זכירת עמלק והמצוות התמידיות
יוצא שיש כמה וכמה דעות באיזו תדירות שצריך לזכור – מהקצה אל הקצה. החינוך כאן אומר שלא ברור הזמן, אולי פעם בשנה או פעם בשנתיים שלוש, וממה שנקרא בהמשך דבריו משמע שצריך לזכור טוב – אבל מספיק פעם אחת בחיים בשביל לצאת ידי חובת מצוה זו מן התורה. יש דעה הפוכה ממש, מן הקצה אל הקצה – שזו מצוה תמידית. כמו שאמרנו, כך נראה הפשט כשקוראים בספר המצוות לרמב"ם.
לפי ספר החינוך יש שש מצוות תמידיות[קכז], שהן יסוד היסודות במצוות ה', ביהדות בכלל: שני הדברות הראשונים, "אנכי"[קכח] ו"לא יהיה לך"כז; "שמע ישראל"[קכט]; אהבת ה'; יראת ה'; ו"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". יש לנו ספר שלם בענין, שצריך שכל אחת תהיה בקיאה בו – "לחיות במרחב האלוקי". האסמכתא היא שיש שש ערי מקלט[קל] – רוצח בשוגג בורח לעיר מקלט ושומר עליו. אם הוא יוצא מעיר המקלט אפילו לרגע אחת הוא פגיע – יכול לבוא גואל הדם ולהרוג אותו[קלא], מותר לו ואולי אפילו מצוה עליו[קלב]. לכן, אם הוא רוצה לשמור על חייו, הוא צריך להשאר בעיר מקלט. זהו גם המשל כאן, שצריך להכנס לכל מצוה מהמצוות האלה – שהמודעות תהיה מוקפת, קלוטה בתודעה והאור וגילוי האלקות של המצוה הזו וקולטת אותם – ולא לצאת ממנה אף פעם.
הרמב"ם לא משתמש בביטוי מצוה תמידית, אבל יש כאן סברא שיש עוד מצוה תמידית. בנפש "זכור את אשר עשה לך עמלק" הכי דומה ל"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם" – שהולך על מחשבות מינות וזנות. עמלק הוא מין[קלג], כופר – כופר לשון כפור, הוא מקרר אותנו ומכניס בנו כפור. בכל אופן, הסברנו שאלה מצוות משלימות, שיש בהן משהו הפוך, ולא אותה מצוה – "זכור" הוא מצוה בפני עצמה.
ה. מחית עמלק וגילוי אלקות בגברא ובחפצא
זכור, זֵכֶר וזָכָר
אחת הסיבות שאנו קוראים את כל דברי החינוך היא ההמשך כאן, שנוגע דווקא לבנות, לנשים – מחלוקת בין ספר החינוך לפירוש עליו, מנחת חינוך, האם המצוות של זכירת ומחית עמלק הן דווקא בזכרים או מצוה של כולם, גם גברים וגם נשים. רואים כאן קשר בין "זכור", במובן של זכירה, לזכרים, וגם ל"זכר עמלק".
יש סיפור שלם בגמרא[קלד] כמה חשוב שמלמד תינוקות, מלמד דרדקי, ידייק בלימוד המקרא. זהו גם אחד הפירושים ב"קרך" כמו מקרא, לשון קריאה – מקרא עם א ומקרה עם ה מתחלפים בתורה[קלה]. גם מקרא, לימוד תורה, הוא מלחמת עמלק – צריך לדעת איך לקרוא את המלים נכון. כתוב בחז"ל סיפור שלם כיצד בזמן דוד המלך, כשהיתה מלחמה באדום ועמלק, יואב בן צרויה הרג "כל זָכָר באדום"[קלו]. יואב הרג רק את הזכרים, את האנשים, ולא את הנשים. כשהוא נשאל 'למה? הרי המצוה בתורה היא למחות את זכר עמלק, גם הזכרים וגם הנקבות?!'. הוא אמר שאותי לימדו בחיידר "תמחה את זָכָר עמלק" – כך המלמד אמר. כשנודעה לו הטעות של המלמד הוא רצה להרוג אותו. יש שם שתי דעות בחז"ל – אם הרג אותו או שלא הרג אותו, ודי בכך שהיה בכלל קללת "ארור עֹשה מלאכת הוי' רמיה"[קלז]. שוב, הוא למד "זָכר עמלק", ולכן הרג רק זכרים, אבל "זֵכֶר עמלק", כמו שכתוב, פירושו כל דבר ששם עמלק נזכר עליו[קלח].
"זכור" בגברא ו"תמחה את זכר" בחפצא
לפני שנמשיך לקרוא נאמר משהו מאד חשוב כאן בפשט, שגם הרבי, במאמר שלמדנו, לא מחלק ולא מדייק: כתוב "זכור את אשר עשה לך עמלק" – אני צריך לזכור. אבל "תמחה את זכר עמלק" לכאורה סותר – תמחה את ה"זכר", תמחה את ה"זכור". אם אני צריך לזכור אותו – הוא צריך להיות קיים. אם הוא לא קיים – אין מה לזכור. יש מצוה לזכור אותו, ואחר כך כתוב "תמחה את זכר עמלק", למחות את הזכר שלו. לכאורה סתירה, דבר והיפוכו.
אלא מה? יש כאן דוגמה יפהפיה של מה שנקרא בהלכה גברא וחפצא. אני, היהודי, הישראל, הפנים – צריך לזכור את עמלק. המצוה היא עלי – בלשון ההלכה, המצוה היא על ה"גברא" שלי. ה'אני' שלי, ה'עצמי' שלי, צריך לזכור. אבל מה הפשט למחות את זכר עמלק? ה"זכר" שלו הוא כל דבר ששייך לו, כל דבר ששמו נזכר עליו – דין בחפצא.
"תמחה את זכר עמלק" היינו כל דבר ששמו של עמלק נזכר עליו, דבר ששייך לעמלק. כמובן, גם הזכרים וגם הנקבות, ולפי הסיפור של שמואל ושאול המלך גם הבהמות. האם הדין בבהמות נוהג לעולם? גם חקירה במנחת חינוך[קלט], האם מה שכתוב בפירוש בתנ"ך להרוג את הבהמות נוהג לדורות. מאד מענין שכתוב בתורה "זכר עמלק", אפשר להתבלבל עם זָכָר, אבל בלשון חז"ל המצוה היא להכרית את זרעו של עמלק. כמו שאפשר לטעות בין "זֵכֶר עמלק" ל"זָכָר עמלק" אפשר לטעות בין "זכר עמלק" ל"זרע עמלק" – אבל שם שניהם אמתיים. מהו זרע? הוא לא כותב, אבל אם אני אומר, כמו חז"ל, בביטוי להכרית את זרעו של עמלק – משמע שרק בני אדם, זרע עמלק. זרע עמלק ודאי גם הגברים וגם הנשים, אבל רק בני אדם. לפי זה בימי שמואל היה משהו מיוחד, שגם את הבהמות. עוד יותר מיוחד לפרש שכולל כל דבר ששמו של עמלק נזכר עליו – יכול להיות גם המטלטלין, הכלים שלו, הדומם. "תמחה את זכר עמלק". יש הרבה אפשרויות כאן.
בכל אופן, כתוב כאן במפרשים שאני (הגברא) צריך לזכור את מה שהוא עשה לי, אפילו אחרי שהוא (החפצא) נמחה. כמו שנראה במנחת חינוך, יתכן שבימות המשיח, אחרי קיום המצוה הזו בשלמות, עדיין יש מצוה לזכור את העבר, כלומר ללמוד היסטוריה גם כשאין יותר עמלק.
עמלק בזמן הזה
אפילו היום, במדה מסוימת, אין עמלק על פי פשט – כי "בא סנחריב ובלבל את כל האומות"[קמ]. אי אפשר לדעת מי הוא עמלק ו"כל דפריש מרובא פריש"[קמא] – סתם גוי שבא, אפילו שונא ישראל, לפי פשט איני יכול לזהות שהוא עמלק. הוא בא מהרוב ורוב האנשים בעולם אינם עמלק.
יש סוברים[קמב], על פי הלכה ממש, שלכל שונא ישראל יש דין של עמלק. לפי זה אומרים שיש משהו יחודי לגמרי שדומה בין ישראל ועמלק, "את זה לעֻמת זה עשה האלהים"[קמג], שרק לשני העמים האלה אפשר 'להתגייר'. יש גוי שלא נולד עמלק, אבל הוא הופך להיות עמלק – איך? על ידי שהוא שונא את ישראל בתכלית, רוצה להשמיד את עם ישראל, כמו המן הרשע, שבאמת היה מעמלק. לכל מי שמחקה אותו יש דין עמלק, יש מצוה להרוג אותו, לאבד אותו. זהו חידוש. על פי פשט אי אפשר 'להתגייר' להיות עמלק, או שאתה נולד עמלק או שאתה לא, ואי אפשר לזהות היום מי הוא עמלק. אם כן, אי אפשר לקיים את המצוה הזו. אבל לפי החידוש של האחרונים, אני כן יכול להצביע על מישהו מסוים ולומר שהוא עמלק – אני יודע בדור האחרון שהנאצים הם עמלק ויש מצוה לאבד אותם, לחסל אותם. כל מי ששונא מושבע של עם ישראל – הוא רוצה לאבד את עם ישראל, אז יש מצוה לאבד אותו.
מאיפה החידוש הזה? במלחמה הראשונה עם עמלק כתוב "ויחלֹש יהושע את עמלק ואת עמו", פסוק שכבר הזכרנו. מה פירוש "את עמלק ואת עמו"? אין כזה דבר בתורה! עמלק הוא "עמו" – עמלק הוא עם-עמלק, לא שיש אדם אחד שנקרא עמלק ויש לו עם. משהו מוזר. זו שאלה מאד טובה בפשט. רואים שלעמלק יש עם. יש מי[קמד] שרוצה ללמוד מכאן שאפשר להתגייר לעמלק, שכל אחד יכול להצטרף לעם-עמלק. לפי פירושו, "עמלק" הוא מי שנולד עמלק ו"עמו" הוא מי שמצטרף אליו[קמה]. כמו הערב-רב שמשה רבינו הוציא ממצרים, הצטרפו לעם ישראל, גם עמלק הוא מגנט שמושך את כל האנשים ששונאים את היהודים, כל האנטישמים המושבעים. זהו ווארט יפה. אחרת אין הסבר ל"את עמלק ואת עמו". כתוב בכמה מקומות בחסידות[קמו] שכל פעם שכתוב "עַם" אפשר לקרוא גם עִם (גם תלוי במלמד, איך הוא קורא...). פירוש דומה מאד, אפילו מחזק אחד את השני – העם שלו הוא מי שעִמו, מי שרוצה להיות עִמו, מי שרוצה להצטרף אליו. עַם הוא עִם, אני הולך עם. אפילו אם הוא לא הופך להיות עמלק, אבל הוא עושה ברית עם עמלק – הוא עמו. עמלק של הדור שלנו הוא הנאצים – היו עוד כמה עמים שעשו ברית עם הנאצים, אז הם בכלל "עמו" של עמלק וגם אותם צריכים להכרית.
מכאן גם נלמד את עומק הגיור הטוב לישראל: הגיור הרע, של גוי סתם שלא נולד עמלק, הוא על ידי שנאת ישראל. מכאן נלמד שעצם הגיור הוא אהבת ישראל, כמו שדברנו הרבה פעמים[קמז]. גיור הוא ודאי להאמין בה' ובתורה שלו, אבל עיקר הגיור הוא רצון הכי עמוק בנפש להזדהות עם ישראל ולהיות ישראל, להיות יהודי. כלומר, גיור בא מהאהבה הכי עצמית, הכי פנימית, של ישראל – אהבת ישראל. הגר כל כך אוהב את היהודים עד שהוא רוצה להיות יהודי, אז הוא מתגייר – זהו גיור כהלכה. אצל עמלק בדיוק ההיפך – אם הוא שונא ישראל הוא הופך להיות עמלק.
לשמר את עמלק
שוב, אמרנו שיש כאן דיוק בפשט – "זכור את אשר עשה לך עמלק" ובהמשך "תמחה את זכר עמלק", גברא וחפצא. כנראה הא בהא תליא – לא רק שאין סתירה, אלא שתלויים אחד בשני. אצלי אני צריך לזכור אותו, במקום למחות אותו אני צריך להחיות אותו (פירושי "מחיה" שונים, כנ"ל). אם אני זוכר אותו אני מחיה אותו בתוכי, ויתכן שאם אני מחיה אותו בתוכי טוב אני בורא אותו, כמו שחכמים בראו אנשים עם ספר יצירה, עשו גברא[קמח].
יש שאלה איך מקיימים מתנות לאביונים כשאין אביון. כשיבוא משיח לא יהיה אביון – איך יקיימו[קמט]? יש מקום שכולם חיים ברווחה ואין עניים, איך מקיימים[קנ]? יש ווארט חסידי ש'מתנגד' שומר איזה אביון כדי שיוכל לקיים בפורים מתנות לאביונים. אותו דבר במחית עמלק, צריך עמלק אחד כדי לקיים את המצוה... אמרנו ש"זכור את אשר עשה לך עמלק" היינו להביא אותו מהתת-מודע לפנים. מצד אחד, אני באמת מוחה אותו, אבל כשאני זוכר אותו אני גם מחיה אותו – לכן תמיד יהיה איזה עמלק. בשביל מה זה טוב? בשביל מה טוב עמלק בסופו של דבר?
ניתן דוגמה אחרת, מאהבה ויראה – שתי מצוות מהמצוות התמידיות של התורה. כתוב בתניא[קנא], לפי הזהר[קנב], שאהבה ויראה הן שתי כנפים – ועוף לא יכול לעוף בכנף אחת[קנג]. יש אהבה ויראה, וכתוב שהיראה – שהיא יראה מניתוק חבל האהבה[קנד] – כל הזמן מגבירה ומקפיצה מעלה-מעלה את האהבה, השמאל מגביר את הימין. כנראה, כמו אהבה ויראה יש גם אהבה ושנאה – "אֹהבי הוי' שנאו רע"[קנה]. המציאות של הרע, בשביל לשנוא אותו, בעצם נותנת כח פיזי כזה שמגביר את האהבה. אחרי פורים כנראה צריך לאהוב את ה' הרבה יותר חזק, אחרי השנאה של הרע, של העמלק, האהבה לה' והאהבה לישראל והאהבה לתורה, כל האהבות הקדושות, נעשות הרבה יותר עצמיות מכח השנאה.
עמלק בתורה ובמשנה תורה
הזכרנו שכתוב "ויחלֹש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב". למה הוא לא גמר אתם? היתה גזרת הכתוב לא להכרית אותם באותו דור[קנו]. מענין שלפי מנהגנו קוראים את הסיפור הזה בפורים עצמו. הסוף הוא "מלחמה להוי' בעמלק מדר דר" – רואים שהתכל'ס היא שכל הזמן תהיה מלחמה עם עמלק, כל הזמן נזכור אותו מחדש, נמציא אותו מחדש. המצוה היתה "ויחלֹש יהושע", לא לאבד אותו עדיין, ובסוף הפרשה כתוב "כי יד על כס יה מלחמה להוי' בעמלק מדר דר".
כך כתוב בתורה, בפרשת בשלח. אחר כך מגיעים לפרשת כי תצא, לסוף משנה תורה, ואז יש את שלש המצוות – "זכור... תמחה... לא תשכח". המצוות הן דווקא לדור שנכנס לארץ[קנז], משנה תורה, ושם כבר לא כתוב "מדר דר" אלא עכשיו – עכשיו אנחנו בארץ ישראל, צריך לגמור עם עמלק, "זכור" ו"תמחה" ו"לא תשכח". בפרשת בשלח אין מצוה בתורה, רק סיפור. גם דבר מענין, קודם התורה מספרת סיפור. אחר כך, במשנה תורה, התורה נותנת מצוה לזכור את הסיפור הזה – תזכור מה שכתוב.
בפורים כתוב "הימים האלה נזכרים ונעשים בכל דר ודר"[קנח] – אם זוכרים את הדבר כדבעי הוא נעשה מחדש[קנט], בכל דור ודור. פה בדיוק אותו דבר, יש מצוה לזכור אותו ובעצם להחיות אותו בשביל להרוג אותו. הכל בשביל להגביר עד אין סוף, עד עוצמה שלמעלה מטעם ודעת, את מסירות הנפש שלנו, האהבה שלנו, ההתקשרות שלנו לה', שממילא היא גם גילוי האלקות – שה' מתגלה אלינו.
תפלה – נוכחות ה'
אחת השאלות שהבנות שלחו לי לגבי המאמר היא – למה תפלה היא דווקא העבודה של גילוי אלקות? אחד מיסודות המאמר הוא הקשר בין גילוי אלקות לתפלה. מהי תפלה? כתוב[קס] שתפלה לשון "התופל כלי חרס"[קסא], להדביק. תפלה היא דעת, התקשרות, דבקות. מה עוד? תפלה היא נוכחות, "דע לפני מי אתה עומד"[קסב] – בשביל להתפלל צריך לדעת לפני מי אתה עומד. מהי נוכחות? עמידה פנים בפנים. כל הענין של תפלה הוא להכנס למצב של פנים בפנים עם ה'. מה שמפריע לנוכחות הזו הוא הנוכחות הלא-מודעת של עמלק. לכן צריך להביא אותו לפנים, להשמיד אותו, לשבור אותו, לחסל אותו – ואז אפשר להיות פנים בפנים עם ה' לגמרי, "נכח פני א-דני"[קסג], "דע לפני מי אתה עומד".
מהי עוד תפלה? הכל אותו ענין. כתוב בזהר ש"לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"[קסד], אין עבודה – עבודת התפלה[קסה] – שלא מתוך אהבה. הנוכחות היא בעצם סימן שאני מאד אוהב את ה' ואני רוצה קשר אליו. בתחלת שיר השירים, שיר האהבה בין החתן והכלה, הקב"ה וכנסת ישראל, הכלה אומרת "משכני אחריך נרוצה"[קסו] – כמו חתן וכלה, שצריך שתהיה משיכה[קסז]. אני מתפלל לה' שימשוך אותי, "משכני", ואז "נרוצה", לשון רבים – כל כולי, גם עם הנפש הבהמית שלי. מוסבר בחסידות[קסח] ש"משכני" לשון יחיד ו"נרוצה" לשון רבים. התפלה היא בעצם הבקשה "משכני" – תמשוך אותי, שארגיש משיכה בלב. אז, אם ארגיש שאתה אוהב אותי ומושך אותי, "כמים הפנים לפנים"[קסט], באהבה, אני ארוץ אחריך. לא סתם שאני ארוץ אלא "נרוצה" – כל כולי ירוץ אחריך, כל מה שניתן לברר מהנפש הבהמית גם ירוץ. על ה"נרוצה" כתוב "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך"[קע], "בשני יצריך"[קעא] – גם הנפש האלקית וגם הנפש הבהמית. מתי? כאשר יש "משכני".
תפלה – גילוי אלקות פנים בפנים
נחזור למושגים שאמרנו קודם – גברא וחפצא. כשאני מדבר על גילוי אלקות – הוא יכול להיות בגברא או בחפצא. מה הכוונה? כשה' עשה נסים ונפלאות ביציאת מצרים ראיתי זאת במו עיני, וכך גם בהמשך – "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו"[קעב], "וכל העם רֹאים את הקֹלֹת"[קעג], כולם רואים ש"כבוד הוי' מלא את המשכן"[קעד] ואי אפשר להכנס – כל הדברים האלה הם ודאי גילוי אלקות, ה' מתגלה. אבל אנחנו בגלות, אין כזה גילוי אלקות. כשמשיח יבוא יהיה עוד פעם, וביתר שאת, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"[קעה]. אבל היום גילוי אלקות הוא משהו אחר – "כי אשב בחשך הוי' אור לי"[קעו].
גילוי אלקות הוא לפתוח את הלב שלי. האור נמצא, ה' נמצא, "לית אתר פנוי מיניה"[קעז], ה' נמצא בכל מקום. למה אני לא רואה זאת? כי אני אטום, טמא, עמלק. אם אני פותח את הלב שלי בתפלה, "עבודה שבלב"[קעח], ממילא האור הזה מתגלה. זהו אור שקיים כל הזמן, לא נסים מיוחדים – אור ה' קיים פה כל הזמן, אבל קודם לא הרגשתי, אז גילוי האלקות לא היה שלי. לכן עושים לתפלה הרבה הכנות – לומדים חסידות, הולכים למקוה, עושים כל מיני דברים – הכל כדי להזדכך שארגיש אלקות. זו גם הסבה שחסידים נוהגים לאחר לעתים התפלה – הכל כדי להגביר את הכוונה ובכך להרגיש גילוי אלקות בתפלה, עיקר מטרת התפלה. המאמץ להרגיש גילוי אלקות בתפלה הוא הקרב הנדרש ב"שעת צלותא שעת קרבא"[קעט] – המלחמה כנגד עמלק המשתדל למנוע זאת, כנ"ל (ועל ההורג אותו נאמר "מאן דקטיל ליה לחויא בישא יהבין ליה ברתא דמלכא, דא צלותא"[קפ])[קפא].
זו מהות התפלה. בזמן הזה – זהו עיקר גילוי האלקות. חסידים יודעים שגילוי אלקות תלוי בגברא, משהו פנימי בי. הוא לא תלוי בחפצא, בכך שה' פתאום יתגלה כאן – ה' מתגלה כל הזמן. יש ודאי זמנים מיוחדים שה' כן מתגלה יותר, כמו שבת וחג לעומת ימי החול, והדבר גם משפיע על התפלה השונה. אבל כל הזמן צריך "הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו"[קפב] – היינו להיות פתוח בבחינת הפנים שלי, לעמוד מול הפנים של ה'. כך גם ביחסים בין שני אנשים. למה אומרים לפני התפלה "הריני מקבל עלי מצות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'[קפג]"[קפד]? בלי אהבת ישראל אי אפשר להתפלל! אהבת ישראל היא כניסה למצב של פנים בפנים עם עוד יהודי. עמידה פנים בפנים מתחילה בתוך הבית, בין איש ואשה צריך להיות "ואהבת לרעך כמוך"[קפה]. גימטריא יפהפיה: "ואהבת לרעך כמוך" שוה "דע לפני מי אתה עומד" – על ידי "ואהבת לרעך כמוך" אפשר להרגיש שאתה עומד בפני ה', וזה גופא גילוי אלקות.
"על שלשה דברים העולם עומד – על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים"[קפו]. גמילות חסדים היא מתוך אהבת ישראל, עבודה שהיא תפלה וקרבן במקדש היא אהבת ה', "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא", ובתורה יש פשוט אהבת תורה, כי היא תורת ה'. אני לומד תורה בלי לשכוח את נותן התורה[קפז], שהוא וחכמתו אחד, כמו שמוסבר באריכות בתניא[קפח]. כל העמודים שהעולם עומד עליהם הם שלש אהבות. אומרים "אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב", שלשת העמודים, אבל חותמים "מגן אברהם"[קפט] כי הכל אהבה. אהבה ר"ת אור הקדוש ברוך הוא[קצ] – יש אור שמופיע באהבת ישראל, גמילות חסדים; יש אור שמופיע בתורה, אהבת התורה; ויש אור של אהבה כלפי בורא עולם, שבורא אותי בכל רגע תמיד, וזו חוית התפלה.
אמרנו הכל כדי להסביר מה שהרבי כותב במאמר, שעיקר גילוי אלקות הוא בתפלה – זהו גילוי אלקות מבפנים.
ו. מחית עמלק בזכרים ובנקבות
סיום דברי החינוך
נחזור לספר החינוך ולמחלוקת שלו עם המנחת-חינוך במי נוהגת המצוה:
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן,
כלומר, בכל דור – פעם בשנה או פעם בשנתיים-שלוש, כפי שכותב.
בזכרים, כי להם לעשות המלחמה ונקמת האויב, ולא לנשים.
הוא כותב שמצוות מחית עמלק – כל המצוות, לזכור ולמחות ולא לשכוח – הן מצוות של גברים. למה? כי גברים צריכים להלחם ולנקום באויב. האחריות לעשות נקמה היא על הגבר, לכן הוא אומר שגם המצוה של "זכור" טפלה לתכל'ס, "תמחה", "המעשה הוא העיקר" – ככה הוא סובר.
הוא מסיים את המצוה:
ועובר על זה ולא זכר וקרא בפיו מעולם מה שעשה עמלק לישראל בטל עשה זה, וגם עבר על לאו הבא על זה, שהוא "לא תשכח", כמו שנכתוב בלאוין (מצוה תרד) בעזרת השם.
הוא חוזר שהזכירה היא בלב וגם קריאה בפה. אחרי כל הדיון שלו, בסוף הוא פוסק שמספיק פעם אחת בחיים. בפרקי אבות כתוב "שאין לך אדם שאין לו שעה"[קצא]. אפשר לומר שלכל אחד יש פעם אחת בחיים שהוא פתאום שונא את עמלק. כמו שיש גילוי אלקות יש גילוי עמלק – יש זמן שעמלק מתגלה אצל האדם בכל עוצמתו, ואז הוא זוכר אותו ומעורר את השנאה אליו וגם מחסל אותו. שוב, יש כזו שעה אחת בחיים, "אין לך אדם שאין לו שעה".
עד כאן המצוה בספר החינוך.
חיוב נשים בל"ת ובמ"ע שלא הזמן גרמא
היה ראוי ללמוד את כל דברי המנחת חינוך – יהודי שחי לפני כמאה וחמשים שנה – מאד מענין. אבל כעת נקרא רק על הענין של נשים, קשור לתלמידות כאן:
והרב המחבר פוטר נשים ממצוה זו, ונראה קצת דפוטר אותם מהלאו גם כן.
אם הנשים פטורות מכל המצוות שקשורות לעמלק – כל השיעור כאן מיותר... אבל המנחת חינוך לא מסכים איתו:
ובר"מ אינו מבואר זה, וצריך ראיה לפטור נשים ממצות עשה שאין הזמן גרמא
נשים פטורות מסוג של מצוות עם גדר מאד ברור בהלכה – אשה פטורה ממצות עשה שהזמן גרמא[קצב]. התורה פוטרת אשה ממצות עשה שהזמן גרמא, מצוה שתלויה בזמן מיוחד – הזמן לא בידיה של אשה תמיד, מטופלת בילדים קטנים וכו'[קצג], ולכן התורה פוטרת אותה ממצוה שתלויה בזמן מסוים. אבל מצוות עמלק אינן כאלו – אין להן זמן מיוחד. לפי החינוך עצמו מספיק לקיים את מצות "זכור" פעם בחיים. גם לפי הקצה השני – מאד מענין שמצוה זו מהקצה אל הקצה – הדעה שזו מצוה תמידית, זו לא מצות עשה שהזמן גרמא. מצוה זו, וכל מה שקשור לעמלק, אין הזמן גרמא – אם כן נשים חייבות, לא פטורות. בשביל לומר שהן פטורות צריך להביא הוכחה מהש"ס או מהרמב"ם.
ובפרט במקום לאו גם כן.
התוספת של הלאו, "לא תשכח", מחזקת שהאשה חייבת גם בעשה. הרי בכל הלאוים אשה חייבת כמו אישקסא. המשמעות מדברי המחבר שנשים פטורות גם מהלאו היא חידוש על גבי חידוש, כמה שהוא מוציא את הנשים מהסיפור הזה של עמלק. במצות לא תעשה אין כזה דבר – נשים ודאי חייבות. אבל למנחת חינוך משמע מדברי החינוך שהיות שאין אצלה "זכור" אין אצלה עמלק בכלל!
ספרנו שיואב הרג "כל זכר באדום", רק את הזכרים, בטעות – טעות של המלמד שלו, שבמקום "זֵכֶר" לימד אותו "זָכָר". מאד דומה לדיון כאן – גם דוגמה של חפצא וגברא. אם הוא לימד אותו שצריכים להרוג רק את הזכרים – כנראה המלחמה היא זכר כנגד זכר, זו מצוה רק בשביל זכרים. אבל אליבא דאמת המלחמה ב"זֵכֶר עמלק", צריך להרוג גם את הנשים – רק אשה יכולה לעשות, זו מצוה רק לנשים. כנראה הא בהא תליא. הרי האמת שקוראים "זֵכר", לא זָכר.
שוב, המחבר כל כך מוציא את האשה מהמצוה הזו, כנראה מוציא את עמלק מהתודעה שלה – שאשה לא צריכה לחשוב על עמלק בכלל. לא בריא בשביל נשים לחשוב על עמלק, בריאות הנפש, ככה קבע משרד הבריאות – שנשים לא תחשובנה על עמלק. אם הן לא חושבות על עמלק בכלל – אין להן עסק עם עמלק. חידוש מופלא, שגם במצות לא-תעשה לא חייבות, כי אין היכי תמצי – אין מציאות של עמלק בכלל. אבל, לעומתו, אומר המנחת חינוך – במצות לא-תעשה, כולן, היא ודאי חייבת. אם כך, מסתמא היא חייבת גם במצות עשה, בן הזוג. אם כן, הוא חולק לגמרי על ספר החינוך – אומר שברמב"ם אין שום רמז לחילוק בין גברים לנשים ביחס למצוה הזו.
מסירות נפש במלחמה – גם לנשים
כעת העיקר. ההוכחה של החינוך שנשים פטורות, למרות שלא כתוב בחז"ל או ברמב"ם, היתה 'טעם עצמו' – שנשים לא יוצאות למלחמה. לכן, לדעת החינוך, האשה לא צריכה להתעסק בכלל בעמלק. הוא אומר – זה לא נכון!
ומה שכתב כי להם לעשות המלחמה ולא לנשים, באמת מלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו כלה מחופתה כמבואר בש"ס סוטה מ"ד ע"ב ובר"מ כאן פ"ז ה"ד.
מפורש בחז"ל[קצד] שבמלחמת מצוה אשה יוצאת. אפשר לשאול האם להביא משיח, לעשות מבצעים של הרבי, זו מלחמת מצוה או לא. פשיטא שזו אכן מלחמת מצוה – הרי כל מצוות התורה הן כדי לעשות את רצון ה', לעשות לו יתברך דירה בתחתונים[קצה], היינו ביאת המשיח[קצו]). במלחמת מצוה מוציאים כלה מחופתה בשביל להלחם. זהו טיעון אחד. לכן, אומר המנחת חינוך, איני מסכים – אני מבטל את הטעם שלו שרק גברים עושים מלחמה. נאמר זאת מאד פשוט: החינוך נגד גיוס בנות בתורה, בצבא של משיח, והמנחת חינוך כנראה לא מתנגד במקום הנכון. אם זו מלחמת מצוה – צריך לגייס את כולם.
בהמשך המצוות האלה, החידוש האחרון של המנחת חינוך כאן[קצז], הוא כותב שכל מצוה של מלחמה בתורה היא מסוכנת – עצם גדר המלחמה הוא שאתה הולך על משהו מסוכן באמת. בשביל ללכת על דבר שבאמת מסוכן צריך ללכת למעלה מטעם ודעת, כמו שהרבי כותב במאמר – במסירות נפש. כלומר, כל הענין של מלחמת עמלק הוא להגיע למסירות נפש. הדבר נכון לגבי כל מלחמה, אבל במיוחד לגבי מלחמת עמלק – ככה כותב המנחת חינוך. תכלית המלחמה להגיע לדרגה גבוהה של עבודת ה' – זו עבודת "בכל מאדך", מסירות נפש של יציאה לקרב.
לפי זה, אם החינוך פוטר נשים ממצוה זו – הוא פוטר אותן גם ממצות "בכל מאדך". אבל המנחת חינוך – אחרון, בתראה, שמסתמא פוסקים כמוהו – מחייב נשים במצוות אלה. כלומר, גם אשה שייכת למסירות נפש ולעבודת "בכל מאדך", ואולי ביתר שאת. אולי כלה מחופתה יותר מסוגלת לכך מכולם, שהרי הוצאת כלה מהחופה שתלך להלחם היא ודאי יותר מסירות נפש משל כל אחד אחר, וממילא מגיעה לדרגה הכי גבוהה של אהבת ה' "בכל מאדך".
שוב, אם הענין לא מסוכן – זה לא זה. יש מעלה בלעשות דברים מסוכנים. הביטוי בחסידות[קצח] הוא שלא תמיד אפשר 'לעבור על גשר של ברזל', לא תמיד אפשר ללכת על בטוח. על בטוח לא הולכים, אבל בבטחון כן הולכים – בבטחון פעיל שהוא נצח. צריך ללכת בבטחון של נצח, של "דידן נצח", אבל לא 'על-בטוח'. 'על בטוח' זה לא שוה – ה' לא ברא אותנו כאן, בעולם הזה, בשביל להיות על-בטוח. הוא כותב מאד חזק את הנקודה הזו. [צריך לקחת בחשבון שכאשר הולכים על לא-בטוח גם נכשלים.] לזה קוראים מסוכן – לא סתם נכשלים, אפשר למות. מסירות נפש היא שאתה לא יודע אם תחזור בחיים. אתה מקוה לה'[קצט], אבל לא בטוח.
גזרת הכתוב – למעלה מטעם ודעת
הוא מוסיף עוד משהו:
גם מי עמד בסוד ד' יתברך אם הטעם מחמת הנקמה,
החינוך אומר שרק גברים עושים נקמה, לא נקבות. אגב, אני הייתי חושב הפוך – נקבה-נקמה זו אותה מילה, ב-מ מתחלפות גם באותיות בומפ וגם באלב"ם. מי אמר לחינוך שרק גברים עושים נקמה ונשים לא עושות נקמה? אבל, כותב המנחת חינוך, מי אומר שהטעם בכלל הוא הנקמה? מהי נקמה? הוא עשה לי ככה ועכשיו אני נוקם את נקמתו. באמת יש מצוה לזכור מה שעמלק עשה לי, אבל לא כתוב בתורה בפירוש שהתכלית היא המצוה השניה, של "תמחה" –לעשות בו נקמה. מאד הגיוני שזהו הטעם, אבל "מי עמד בסוד ה'" לומר מה הטעם?! "טעמי מצוה" לא נתגלו עד משיח[ר].
דאפשר גזירת הכתוב שנזכור שנאתו מאיזה טעם ואנחנו אין יודעים,
מאד מענין. כל מה שהרבי כותב במאמר עוסק בשני רבדים – הרובד שלמעלה מטעם ודעת והרובד שעל פי טעם ודעת. כל מה שקשור לעמלק הוא למעלה מטעם ודעת – הוא התנשאות וחוצפה למעלה מטעם ודעת ומחיתו אצלנו היא מסירות נפש למעלה מטעם ודעת. הוא אומר שאיננו יודעים את טעמי המצוות. אפילו לפי האמת, שיש "טעם כמוס לרצון" (סוד מוחא סתימאה)[רא], יש למעלה מזה "אין טעם לרצון" (סוד הגלגלתא)[רב]. כלומר, ענייני התורה הם למעלה מטעם ודעת לגמרי, וממילא נדרשת מסירות נפש על כל קוץ וקוץ. זה נקרא "עושין רצונו של מקום"[רג]. הוא אומר אותו דבר – מי יכול לומר לי מה טעם מצוות "זכור"? אולי זו גזירת הכתוב וכו'. באמת, נקמה ("נקמת בני ישראל"[רד] ו"נקמת הוי'"[רה]) מופיעה בפירוש כטעם למלחמת מדין – מלחמת נקמה[רו] על פגם הברית שגרמו לנו בנות מדין (על דרך מלחמת עמלק על "אשר קרך בדרך", לשון קרי, כנ"ל), שהיא שיא ותכלית חיי משה רבינו[רז] (מכוחו כל מלחמת עמלק, כנ"ל) – אך כאשר עוסקים בעמלק ובמלחמה בו הכל למעלה מטעם ודעת.
כמו שאמרנו קודם, אנחנו כן יכולים להסביר, שזכרון השנאה שלו – לזכור כמה הוא שנא אותנו – משמש בסופו של דבר להגברת האהבה שלנו לה'. אנחנו שונאים אותו והשנאה פועלת תגבור בקשר לה'. בכל אופן, יש איזה טעם נסתר, טעם כמוס, גזירת הכתוב – טעם שאיננו יודעים, למעלה מהטעם שלנו.
ואפשר אף בביאת משיחנו שיכרת עמלק מכל וכל ולא יהיה זכר להם מכל מקום הזכירה יהיה תמיד מצות עשה לזכור ולא לשכוח,
בביאת המשיח מצות מחית זכר עמלק תתקיים בשלמות, ועדיין יתכן שיצטרכו לזכור את עמלק. הוא עצמו משחק כאן עם המילים זכר וזכרון. כאן הוא מחלק חזק בין החפצא והגברא – מחית "זכר עמלק" תתקיים, לא יהיה שום חפצא של עמלק, אבל תתכן שתמשיך זכירה בגברא.
לכן, המסקנה של הכל, שהוא כופל ומדגיש, היא:
על כן צריך עיון דפוטר נשים ממצות עשה זו. ונראה דכל אישי ישראל חייבים כמו כל מצות עשה שאין הזמן גרמא, כן נראה.
החינוך קישר בין ה"זכור" ו"תמחה", אבל לשיטת המנחת חינוך צריך להפריד בין המצוות.
כל זה היה רק להסביר את תחלת המאמר של הרבי – יש כאן שתי מצוות, והחינוך אומר שיש תלות ביניהן, ה"זכור" בשביל ה"תמחה", והיות שלדעתו נשים לא יוצאות להלחם בעמלק, פטורות מ"תמחה", וממילא פטורות גם מה"זכור" ואז גם פטורות מה"לא תשכח", פטורות מהכל. המנחת חינוך אומר בהכל הפוך.
סדר מצוות הציבור
נסיים ביחס אליו בעוד משהו שאומר אחר כך, בעל פה:
הוא פוסק[רח] שהמצוה של "תמחה" – המעשה של מלחמת עמלק, למחות את זכר עמלק מתחת השמים – היא לא רק מצוה של הציבור, אלא גם יחידים בכללות הציבור מחויבים בה – אבל הכל אחרי שיש מינוי מלך. יש שלש מצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ – למנות מלך, להכרית זרעו של עמלק, לבנות את בית הבחירה[רט].
יש עוד חידוש כאן, שבחינוך כותב אותן לא לפי הסדר. חז"ל אומרים בפירוש, וכך הרמב"ם פוסק בפירוש[רי], שיש כאן סדר[ריא]: דבר ראשון – צריך שיהיה מלך ורק אחר כך יש מלחמת עמלק. משמע מכאן שעיקר מלחמת עמלק הוא על ידי מלך – בלי מלך אי אפשר להלחם בעמלק. אחר כך, אחרי מחית עמלק, יש בנין בית הבחירה. אז הסדר הוא על דרך הכנעה-הבדלה-המתקה[ריב] – קודם כולנו נכנעים למלך אחד; אחר כך מתבדלים לגמרי, נבדלים מעמלק כי מחסלים אותו; בסוף ההמתקה, ה"אור כי טוב"[ריג], היינו "שבתי בבית הוי' כל ימי חיי לחזות בנעם הוי'"[ריד], בנין בית הבחירה. אבל בסדר שכותב בעל החינוך עמלק הוא בסוף. זהו חידוש של ספר החינוך. יש מי שרוצה לומר שזו פשוט טעות הדפוס וצריך לתקן, אבל בפשטות הוא כותב שהסדר הוא – מלך, בית מקדש ואחר כך עמלק.
איך אפשר בכל אופן טפה להצדיק אותו? אם נתרגם לספירות, מלך הוא מלכות – קודם צריך לתקן את ספירת המלכות. יש מלך ועם, "אין מלך בלא עם"[רטו]. משהו דומה לכך שבמגלה יש "עם מרדכי"[רטז] – אנחנו, עם ישראל. כמו שלמדנו, יש גם 'עם עמלק'.
אם העמדת מלך היא במלכות, איפה נשים את בנין בית המקדש, שאומר שבא אחר כך? אפשר לשים את בנין בית המקדש בספירת התפארת – "כתפארת אדם לשבת בית"[ריז]. לפעמים בית – בית המקדש, בית של ה', "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[ריח] – הוא ספירת התפארת (שם יש את עטרת המלכות – כתר המלכות יוצא מהתפארת של הז"א[ריט]).
כל זה בשביל להגיע למחית עמלק: איפה מחית עמלק? [בדעת.] יפה – מחית עמלק בדעת. כל מה שקשור לעמלק הוא בדעת, "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אבד", כנ"ל. תמיד מסבירים ש"ראשית גוים עמלק" בדעת ו"אחריתו עדי אבד" ביסוד, סוף קו האמצעי, לכן כתוב[רכ] שהיסוד עולה עד הדעת (להמשיך משם את הזרע, הלעומת-זה של "זרע עמלק", כנ"ל).
לשלש המצוות, המוסברות כאן כעליה בקו האמצעי, בספירות מלכות-תפארת-דעת, יש גם שרש בחב"ד: שרש המלך-המלכות בחכמה – "הוי' בחכמה יסד ארץ". שרש התפארת (בנין בית הבחירה) בבינה, בסוד "בינה לבא" (ובלשון האריז"ל, "יסוד אמא מסתיים בתפארת ז"א"[רכא]). הדעת – מחית עמלק – היא הדעת, כמובן. לאור זאת, הסדר שעולה בספר החינוך הוא חכמה-בינה-דעת כסדרן (הצירוף שמעורר בלב את מדת החסד, כאשר את מחית עמלק משאירים לסוף). לעומת זאת, הסדר המקובל בחז"ל וברמב"ם – העמדת מלך, הכרתת זרעו של עמלק ובנין בית הבחירה – הוא מימין לשמאל, חכמה-דעת-בינה (סדר הכנעה-הבדלה-המתקה במוחין, כנודע[רכב], הכנעה בבטול של החכמה, הבדלה בדעת – "אם אין דעת הבדלה מנין"[רכג] – והמתקה בבינה, בה נמתקים הדינים בשרשם[רכד]). בסוד הצירוף, זהו הצירוף המעורר את מדת הנצח (כפי שכבר הוזכר) – בסוד "נצח ישראל" האמור דווקא ביחס למלכות בית דוד[רכה]. דוד המלך קודם כל מולך, אחר כך הוא מנצח כל אויביו מסביב[רכו] ורק בסוף מגיע למנוחת "שבתי בבית הוי' כל ימי חיי"[רכז] (כאשר בגלגולו הראשון לא זכה לכך דוד בחיים חיותו, משום שידיו מלאו דמים ממלחמותיו[רכח], ורק שלמה בנו, שהיה איש מנוחה ושלום[רכט], זכה בפועל להגשים את משימת דוד אביו – הקמת המקדש, שנקרא על שמו של דוד[רל] משום שהכין עבורו הכל בגשמיות וברוחניות[רלא])
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.