סעודת פורים ע"א, כפר חב"ד

התוועדות פורים (2)

א. חינוך הבת במגילה

"אֹמן את הדסה היא אסתר"

כתוב "ויהי אֹמן את הדסה היא אסתר". אחרי התאור "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר [חכמה] בן שמעי [בינה] בן קיש [דעת]" – הוא חב"דניק. הדבר הראשון שהמגלה מתארת כפעולה שלו, מה משמעות הכינוי "איש יהודי", לא כותבים שיושב בשער המלך, אלא מתארים קודם כל את הרקע של הגלות – איך הגיע יהודי לשושן הבירה? גלות – ומה הוא עושה בגלות היהודי הזה? יהודי שהזדמן לו להגיע לשושן הבירה, בגלות, מה עושים שם? הדבר הראשון שאומרים – "ויהי אֹמן את הדסה היא אסתר". כל הענין שלו, יש לו אחיינית, "ותהי לו לבת", חז"ל דורשים "לבית", שהוא גם התחתן איתה, וכל הענין שלו שהוא אומן את הדסה היא אסתר. יש לה שני שמות. אומן הוא מחנך. במה האיש היהודי הזה עוסק? בחינוך בנות, זה המקצוע שלו. הכתה שלו היא סך הכל בת אחת, אבל יש לה שני שמות. "ויהי אמן את הדסה היא אסתר". הוא מכניס בה אמונה. כתוב ש"אומן" לשון אמונה. הוא גם מלמד אותה אמנות, כתוב ש"אמן" זה גם אמנות – אמנות של אמונה, אמונה בה'.

למה יש לה שני שמות (חוץ מהענין של התקציב...)? כתוב בקבלה שיש לה שם למעלה, באצילות, שהיא "מלכות דאצילות", ובעוד המלכות דאצילות נמצאת במקור קוראים לה הדסה, אבל ברגע שהמלכות דאצילות יורדת נקראת אסתר. "אסתר מן התורה מנין? 'ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא'"[א], היא על שם ההסתר של המלכות, שהיא יורדת פלאים מטה מטה, אבל היא היא. אסתר הוא השם של ירידת המלכות. למה היה צריך לכתוב את שני השמות? קודם כל צריכים לדעת שהיא היא במקום שהיא יורדת, שהיא בעצמה אסתר. אבל אחרי הפעם הזאת אין יותר את השם הדסה בכל המגלה. בהמשך יש רק אסתר. השם "הדסה" הוא השרש שלה. רק בסליחות של תענית אסתר אומרים "מור והדס". כמה פעמים בתפלה מזכירים אותה כ"הדס". כתוב[ב] "והוא עֹמד בין ההדסים". כשמישהו מוסר את הנפש הוא נותן ריח טוב כמו הדס. כתוב שהקב"ה עומד בין ההדסים, ודורשים את זה על חנניה מישאל ועזריה. אלה ההדסים, בערך באותו תקופה.

לפי זה, יש שלשה הדסים – חנניה מישאל ועזריה – ויש הדסה אחת. כנראה שהיא המקבלת. אם יש שלשה הדסים והדסה אחת אז שלשת ההדסים, כמו שלוקחים בלולב שלשה הדסים וכמו שיש מריחים בשבת הדסים, הם כנגד חג"ת, חנניה מישאל ועזריה הם כמו אברהם יצחק ויעקב (כך מופיע בחז"ל[ג]), והדסה היא מלכות, היא המקבלת. בכל אופן, היא שם למעלה באצילות.

מחנך בשתי בחינות הנוקבא

"ויהי אֹמן את הדסה היא אסתר", כתוב בספרי הקבלה, במיוחד בספרי הרמ"ע מפאנו, שמרדכי שהוא בעצם נשוי לאסתר – "ותהי לו לבת", "לבית" – הוא נשוי להדסה, והזיווג שלו הוא בעולם האצילות, למעלה. אסתר בסוף מתגלגלת ונשאת לאחשורוש – היא נושאת חן בעיני כל רואיה, ובזכות נשיאת החן שלה אחשורוש המלך לוקח אותה לאשה והיא נשאת לו, "כאשר אבדתי אבדתי", במיוחד כשהיא הולכת ברצון כדי להציל את עמה, אז היא אומרת "כאשר אבדתי [ממך] אבדתי". מה הווארט? שבעצם מרדכי נשוי להדסה. יש בזה גם רמז יפה בגימטריא – בפורים עושים הרבה גימטריאות – כשמאחלים "פורים שמח" (וכך שמח כל השנה) מכוונים ש-שמח עולה מרדכי הדסה. זה הזיווג שלהם, כלומר ששמחת פורים היא היחוד והזיווג של מרדכי והדסה. הרבי אומר ש-שמח עולה שליח, וכאשר מוסיפים את י כחות הנפש עולה משיח, אותיות ישמח וישמח. השרש הוא שמח, מרדכי ועוד הדסה.

חוץ מזה הוא כותב עוד רמז, ש-מרדכי עולה לאה רחל. האר"י כותב שלאה ורחל הם בעצם חוה ראשונה וחוה שניה, התקון של שתי החוות. בחסידות תמיד מבואר שלאה היא אותיות המחשבה, עלמא דאתכסיא, ורחל אותיות הדבור, עלמא דאתגליא. מרדכי הוא שתיהן יחד. הוא הרי גבר, אבל הגימטריא שלו היא שתי נשים[ד] – הוא שוה שתי נשים שקדמו לו לפי סדר הדורות, שתי האם-טיפוס של עם ישראל, אתכסיא ואתגליא. מכאן גם כן ניתן להבין, וככה גם יוצא מדבריו, שהחינוך – "ויהי אמן את הדסה היא אסתר" – הוא גם שהוא מחנך אותה, זה שיעור בחינוך בנות, שצריך מחנך, שהוא מרדכי (כך פותחים את הספור, "ויהי אמן את הדסה היא אסתר"), שהוא לאה-רחל.

חינוך לתנועה בין שתי דמויות

אפשר לומר בכלל, שלמחנך צריך להיות חוש בכל ילד. "חושׂך שבטו שונא בנו" – צריך לזהות את החושׁ של הילד ולחנך אותו לפי החוש, לפי השבט[ה]. אצל בנות בעיקר צריך לדעת אם הבת היא משרש לאה או משרש רחל. כל הבנות הן או משרש לאה או משרש רחל, על דרך שכתוב שכלל הנשמות הן או משרש קין או משרש הבל. כל הבנות הן או עלמא דאתכסיא, בת חושבת, או עלמא דאתגליא, בת מדברת. בדרך כלל בנות מדברות, "תשעה קבין של דבור נתנו לנשים", הייתי יכול לחשוב שכל הבנות הן רחל, אותיות הדבור, אבל לא ככה – יש בנות חושבות. על זה כתוב "ומה' אשה משכלת". "בית והון נחלת אבות" – יש דברים שיורשים מהאבות, אבל "מה' אשה לאיש", בלשון חז"ל, ובכתובים הפסוק הוא "מהוי' אשה משכלת", זו לאה. לא שהיא לא מדברת, יש התכללות.

שוב, ההוה-אמינא הראשונה היתה שצריך להבחין בין לאה לרחל. לכל אחת יש התכללות של הכל, אבל צריך להבחין מה העיקר – האם לאה או רחל. אבל כאן במגלה לומדים הפוך. קשור למה שדובר אמש בהתוועדות. העיקר כאן שהוא מחנך אותה, "ויהי אמן את הדסה היא אסתר" – כך הוא מחנך אותה, להיות הדסה מתי שצריך להיות הדסה, וכאשר צריך להיות אסתר להיות מאה אחוז אסתר. כך גם הוא שוה לאה-רחל, לא רק שהוא מחנך עם חוש טוב בחניכים שלו – זה טוב, אבל עדיין לא משיח. משיח הוא שאתה יכול לשחק שני תפקידים, דבר והיפוכו, אפשר לשחק כאילו סכיזופרניה. אמרנו פעם שהחג שמתקן סכיזופרניה הוא פורים, כמבואר באריכות במ"א[ו]. כלומר, שאפשר להיות שני טיפוסים.

שוב, זה דבר מאד מאד חשוב. ההוה-אמינא הראשונה של חינוך היא לחקור מה השרש שלך, מי אתה באמת, לגלות את החוש שלך, את הכשרון שלך – כל אחד הוא משהו אחר – ולעזור לך לפתח את זה. יפה מאד, אבל פורים, משיח, זה יותר מזה. בפורים החינוך הוא לשחק בהרבה תפקידים, ותפקידים שונים ומשונים, תפקידים הפוכים – "ונהפוך הוא". אני המחנך, מרדכי היהודי, שוה לאה-רחל. בשביל מה אני? בשביל לחנך בנות, אז המהות שלי שאני גם לאה וגם רחל, כך הגימטריא שלי. לכן "ויהי אמן את הדסה היא אסתר" – הדסה בחינת לאה ואסתר בחינת רחל, שיורדת לתחתונים, ואני מחנך לשתיהן. מתי שצריך להיות הדסה – הדסה, ומתי שצריך להיות אסתר – אסתר.

פיצול אישיות מבוקר

לאורך כל המגלה התפקיד העיקרי הוא אסתר, אבל כשהיא בחיקו של מרדכי היא הדסה. אפילו אחרי שהיא אומרת "כאשר אבדתי אבדתי", לא רק שהיא ידעה או שהוא ידע, אלא ששניהם ידעו את הסוד איך להשביע את השד, לשלוח את השד של אסתר לשכב עם אחשורוש, ואילו היא בעצמה נשארת שוכבת בחיקו של מרדכי הצדיק. שניהם ידעו את זה. כנראה שלא עוזר אם רק אחד יודע להשביע את השד, לא מספיק טוב, גם הוא צריך לדעת להשביע את השד וגם היא צריכה לדעת.

דברנו הרבה שנים על כך שיש אצל אסתר פצול אישיות, אבל הכל בשליטה. חסידים בדורנו נוהגים לומר ש'הכל בשליט"א'. מי שבאמת חולה נפש הפיצול לא בשליטה אצלו, לא שולט על שני הצדדים שבנפש, במציאות כזאת "וי א מאל" – "יעלו שמים ירדו תהומות", אותו אחד הוא מטורף, נקרא בן אדם מטורף. לפעמים הוא ב"היי" גדול ולפעמים הוא נופל והוא ב"לואו" גדול. זה לא בשליטה, אבל הדור שלנו הוא דור של שליט"א, שהכל צריך להיות בשליטה. אם הפיצול בשליטה זה טוב מאד, הכי שמח והכי מבדר. מי יכול לתקן את הפיצול? "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה"[ז]. הסוד של טירוף הדעת – היא שולטת עליו, וגם נותנת אותו לביתה וחוק לנערותיה, ה"אשת חיל מי ימצא".

בכל אופן, זה הווארט הראשון, שנסביר יותר את הקשר למה שדובר אתמול, שמרדכי הוא אמן את הדסה היא אסתר והוא שוה לאה-רחל והוא זה שכל ענינו לחנך את האחיינית שלו איך להתנהג. היום מדברים על "מאמן", האומן כאן הוא מאמן. התכל'ס, כמו שיש איזה מאמן כדורגל – התהלה הולכת על השחקן, לא על המאמן. צריך מאמן טוב, אבל עיקר התהלה בסוף היא של השחקן שמנצח, שלמד את העבודה טוב. ככה גם בעניננו, מי שלומד את חכמת השליטה בפיצול הוא במצב טוב, "ומתלמידי יותר מכולם", הוא גם עולה על המאמן שלו – זו אסתר. לכן כל המגלה נקראת על שם אסתר, "מגלת אסתר", כידוע הווארט ש"מגלת אסתר" פירושו של דבר לגלות את ההסתר, לא רק לגלות את ה"אנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא", אלא לגלות את הסוד הזה איך משחקים אסתר. הרי כל המגלה זו הצגה, עיקר ההצגה של השנה כולה היא פורים. זו הצגה של "הדסה היא אסתר", והמאמן הוא מרדכי.

לשחק בכל התפקידים

זאת העבודה הנצרכת בימינו, "עשו כל אשר ביכלתכם" אומר הרבי "להביא את המשיח בפועל ממש". צריך לדעת לשחק לא רק תפקיד אחד. זו עיקר הבעיה, שרוצים לקבע אותך, כל אחד – או שאתה רבי או שאתה משהו אחר, אבל העיקר שתהיה משהו מוגדר. ברגע שמקבעים אותך אין לך סיכוי להביא את הגאולה. אתה כבר לא יכול לקיים את "עשו כל אשר ביכלתכם להביא את המשיח בפועל ממש". צריך גמישות, יכולת להיות גם מה'פורים' וגם מהריצ'ים. אם כי עיקר היסוד הוא הפורים, צריך גם ריצ'ים.

נאמר כמה רמזים על הפורים והריצ'ים: פורים ריצ'ים = 676, הוי' ברבוע. "הריצ'ים יצאו מבוהלים ודחופים בדבר המלך". ידוע הכלל שהמושג השני יוצא מהאות השניה של המושג הראשון. מאיפה הרצים יצאו מבוהלים ודחופים? מה-ר של פורים. ביחד הפורים והריצים הם הוי' ברבוע, סימן יפה שמשלימים אחד את השני.

העיקר הוא פורים, עומק תחת, אבל צריך גם לשחק את עומק רום. כמו שאמרנו אתמול, שצריך לדעת גם להתחפש כאחד מהריצ'ים. כולם רצים, "אנו רצים והם רצים", כמו שאומרים בסיום מסכת. הם רצים לגיהנם ואנחנו רצים לחיי העולם הבא. אלו שני סוגים של ריצ'ים. באמת הרבי רוצה שהריצ'ים שלנו, היהודים, יהיו הרצים לחיי העולם הבא, שאין עשיר אלא בדעת, להבין הרבה תורה, בנגלה ובחסידות גם יחד. להיות אותם ריצ'ים שרצים לחיי העולם הבא, אבל בכל אופן היסוד הוא ה'פורים'. זאת האמת, שכולנו 'פורים'.

נגנו "פורים פורים פורים לנו".

העיקר הוא להיות 'פור'

[באמצע הניגון:] איך אני יודע שהיסוד הוא ה'פורים'? כי "פור הוא הגורל", ובדרך כלל לא אומרים "גורל" על מי שיש לו גורל להיות עשיר. בדרך כלל הבטוי הוא הפוך, שמה אפשר לעשות – זה הגורל שלו, להיות poor. גם בגמרא יש בטויים כאלה. הפור הוא הגורל, וככלל השימוש הוא שיש לך גורל נעבעך, זה מה שנפל בגורל, וכדי לשנות את הגורל צריך להחזיר את העולם לתהו ובהו ולברוא אותו מחדש, וכולי האי ואולי, יצא לך גורל אחר. אבל "הפור הוא הגורל", הגורל הוא להיות 'פור'. הרופא הופך את הפור ולוקח א מה-ים של פורים, ואז הים נשאר חולה, ואז יש רופא וחולה. אחר כך יש את הבוזונים שמתחלפים, חלקיקי הכח, וברגע שהרופא מחזיר את ה-א הוא שוב נעשה פור. הוא היה 'פור', כדי להיות רופא הלך ללמוד כמה שנים באוניברסיטה, ובשביל לקבל את התואר היה צריך חולים – לקח מאנשים את ה-א והשאיר אותם חולים, אבל התקון של פורים שיחזיר לו את ה-א והכל יתהפך, וגם הוא יתהפך ויחזור להיות פור עוד הפעם. לחיים לחיים.

ב. "ברוך המן"

האריז"ל[ח] אומר ש"עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" אין הכוונה שצריך להתבלבל ולומר "ארור" על מרדכי, ח"ו, רק צריך להתבלבל ולומר "ברוך" על המן, כי אז, על ידי המשכת ההארה להמן (באמירת "ברוך המן"), מבררים אותו ומוציאים ממנו את ניצוץ הקדושה שבו (היינו מה ש"מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק"[ט]). צריך להעלות את הניצוץ על ידי שבאים למצב של "עד דלא ידע", שאומרים "ברוך" על המן – זה השיא של פורים. זו הכוונה של אהבה בפורים – ארור המן ברוך המן. "ארור המן" זה פשיטא, בהשקפה ראשונה, אך אחר ששותים ומתבסמים-מתמתקים – המתקה בלשון הבעל שם טוב, "אתבסמת נוקבא", שעיקר ה"אתבסמת נוקבא" זו יכולת הנוקבא לשחק את שני התפקידים – אפשר להוציא את הניצוץ גם מהמן. אם הייתי עם שכל ה"ברוך המן" היה נותן יניקה לחיצונים, לכן איני יכול לומר זאת עם שכל, אבל כשעולים למעלה מהשכל צריך להגיע ל"ברוך המן", וזה משלים את האהבה. המדרגה הזאת נקראת "אהבה בתענוגים" של פורים, שקודם היה רק "ארור המן", אה, אין בזה חידוש, אבל עיקר החידוש של פורים הוא "ברוך המן", שיש גם בה. זה תקון ה"ברוך" שלנו עכשיו, שמעלים את כל הניצוצות, גם מה שהיה אצל המן ש"מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק".

מי שמענין אותו יכול לעשות את הגימטריא של האהבה של פורים – ארור המן ברוך המן, דבר והפוכו, ראשי תבות אהבה. המלה אהבה היא יחודא עילאה של יה ויחודא תתאה של וה, וכתוב ששרש יחודא תתאה גבוה מיחודא עילאה, בה למעלה מ-אה. יחודא עילאה הוא יחוד של שכל, אבל שרש ה-וה הוא למעלה מהשכל, למעלה מחב"ד. כשעולים למעלה מחב"ד אפשר להגיע עד כדי "ברוך המן". כמו שאמרנו אמש, "ויגד לו מרדכי", שהוא ממשיך מוחין של זכר – "נזכרים ונעשים" – גם לנוקבא, זה הענין של חג פורים. פורים הוא לא "כה תאמר לבית יעקב", אלא "ותגיד לבני ישראל" – גם לנשים. זו מסירות הנפש בפועל, ועל זה כתוב שבזכות נשים צדקניות תבוא הגאולה.

ג. "ממקום אחר" – להיות תופעה לא מקומית

"ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו", "אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים. כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות". הגעת למלכות כדי להיות מלך. גם מלך משחק הרבה תפקידים, אם הוא מלך מוצלח. ואם אתה לא יודע לשחק, מכל מקום "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר". ואם את כן יודעת לשחק, אז גם את "מקום אחר" – את גם "את" וגם "מקום אחר".

ידוע ש"רוח והצלה יעמד ליהודים ממקום אחר" עולה השגחה פרטית (1020). הבעל שם טוב אומר שהאמונה בהשגחה פרטית קשורה לדוד המלך, "ובקשו את הוי' אלהיהם ואת דוד מלכם"[י], כמו שמסיימים קדוש לבנה כל חדש. האמונה בה' היא האמור בפסוק "את הוי' אלהיהם" והאמונה בהשגח"פ היא "ואת דוד מלכם". את בעצמך צריכה להתעצם עם ה"רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר", זו את בעצמך, שאת צריכה להיות לא מקומית, "הדסה היא אסתר". כידוע שיש תופעות מקומיות ויש תופעות לא מקומיות, כמו שהיום מדובר במדע. יש דברים מקובעים גם בטבע, בתפיסה שהאדם תופס את הטבע, אבל התפיסה הכי עמוקה היום בטבע היא לתפוס את המציאות לא כדבר מקובע, תופעה מקומית, אלא כדבר שהוא תופעה לא מקומית. השרש של התופעה הזאות בתורה הוא מגלת אסתר, "ויהי אמן את הדסה היא אסתר".

ד. "וילחם עם ישראל ברפידם"

"רפו ידיהם מן התורה"

כתוב בסוף פרשת בשלח "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידִם". חז"ל מדייקים בלשון התורה המתארת את המקום שעמלק בא בו להלחם עם ישראל – כל דבר בתורה הוא מדויק ומכוון – "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידִם". מה פירוש "רפידִם"? במקום שרפו ידיהם מדברי תורה. כל האחיזה של עמלק, "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים", כל ה'בְּרוֹך' של המן-עמלק הוא בגלל רפידים, שברפידים רפו ידיהם מדברי תורה. כמה שיש מצוה בפורים של "עד דלא ידע", שיוצאים מהכלים, מההגבלות והמגבלות של הטעם ודעת, אבל צריך... [מישהו נכנס והיתה קצת הפסקה].

"ויסעו מאלוש ויחנו ברפידם"

המלה "ברפידם" עולה פורים. כתוב בתנ"ך רק פעמיים "ברפידם", בפסוק "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידם", ובפרשת המסעות כתוב "ויסעו מאלוש ויחנו ברפידם". פעמיים כתוב באותו כתיב וממילא באותה גימטריא, שהיא פורים. על פי פשט גם כתוב לפורים, מחית עמלק. מה הרמז ב"ויסעו מאלוש ויחנו ברפידם"? אלוש אותיות שאול. הרי מרדכי ואסתר הם צאצאי שאול המלך, בן קיש, איש ימיני משבט בנימין. מבנימין בא שאול המלך הראשון. הסברנו שבפנימיות, מרדכי ואסתר הם גם תקון דוד ובת שבע, ותיכף נסביר עוד, אבל שאול הוא משבט בנימין.

מי שקרא את ההפטרה בשבת זכור ושם לב, ראה שאותו חטא של "רפו ידיהם" הוא מה ששאול לא קיים את דבר ה' – לא קיים את המצוה של "תמחה את זכר עמלק", ולכן לקב"ה נמאס ממנו להיות מלך, וכבר עלה במחשבה לפניו יתברך שיבחר מישהו יותר טוב, "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם", והתרגום מתרגם ש"נצח ישראל" קאי על מלכות בית דוד, "בית נאמן" (לא כמו בית שאול). קשור דווקא לפורים. הרי הקטע הזה הוא השיא של ההפטרה, אם כן ודאי שהוא קשור לפורים. שיא ההפטרה שה' מואס בשאול שלא קיים את העבודה. הוא הנביא, הרבי הזקן (לא היה כל כך זקן, נפטר בן 52, אבל כך נקרא לו), היה צריך לקרוא לאגג ולשסף אותו – חתך לארבע (שמענו לפני זמן שהיו בפלמ"ח שהתנסו בזה, בלי דעת שזה כבר עבודה של שמואל).

ידוע הרמז ששיסוף אגג כולל [למה אתה לא מחייך? הנה, הוא מחייך. אתה יודע מה נקרא לשסף?] את כל החגים – שבועות, סוכות, פסח. מתחיל ממתן תורה. מי שיודע לשסף את אגג, קודם כל נחשב לו שהוא שמר את כל החגים. אבל מכאן לומדים – הרי באותו לילה אגג הוליד את המן (את מי שהמן בא מזרעו, שרש המן), יוצא ששמואל לא גמר את התקון בכך ששיסף אותו – לומדים מכאן ששיסוף אגג היה כללות כל חגי ישראל מדאורייתא, אבל בכך לא היה מספיק בכדי להכרית את זרעו של עמלק. סימן שצריך עוד חג חוץ מאלה שבראשי תבות שסף, שבועות-סוכות-פסח. צריך גם את פורים שלמעשה כלול אף הוא בראשי התבות שסף – אפשר לומר שה-פ היא גם פסח וגם פורים. בכל אופן, "ויסעו מאלוש", משאול – משום שהוא לא מספיק, לא מצליח לגמור את המלאכה – "ויחנו ברפידם", צריכים להגיע לפורים ולתקן את המקום שרפו ידיהם מדברי תורה.

"רפידם" – רפואה בידים

דיברנו אתמול על רופא וחולה שבגימטריא פורים. ידוע[יא] שלרופא יש כח בעינים, בפה, וגם בידים. כשעיקר הכח שלו נקרא "יד הרופא", זה הבטוי. בכל פרשת בשלח, ששם כתוב את סיפור מלחמת עמלק, מופיעה המלה "יד" בכמה הקשרים – "יד רמה" ו"ידיו אמונה", סימן שיש לה שייכות לכל הפרשה[יב]. בכל אופן, פורים עולה "ברפידם". פור אותיות רפו – לא סתם גימטריא, מאד קרוב לאותיות. בשביל להפוך "ברפידם" לפורים צריך רק לחבר ב ו-ד כדי שיהפכו להיות ו. ממש כמעט אותן אותיות. זו "יד הרופא", הידים המאומנות של "ויהי אֹמן את הדסה היא אסתר".

השלמה: כפרת דוד ביום הפורים

השלמה למה שהתבאר אתמול: נסיים את הנקודה של חטא דוד ובת שבע, שאמרנו אתמול שהיות ופורים חל במוצאי שבת, בסעודתא דדוד מלכא משיחא, יש ענין מיוחד לקשר בין פורים לדוד המלך, כאשר ידוע שמרדכי ואסתר הם תקון אדם וחוה וגם דוד ובת שבע, הגם שהם משבט בנימין. כמדומני שמה שצריך להשלים, שלא אמרנו, אבל זו היתה הכוונה – שיום כפורים זה כפרה, וכתוב שפורים כמו כפורים אבל יותר גבוה. הכפרה של פורים יותר גבוהה מהכפרה של כפורים. חז"ל אומרים שהקב"ה כפר לעם ישראל על חטא העגל, "ויאמר הוי' סלחתי כדבריך", ביום כפורים, בפעם השלישית שמשה ירד מההר. ככה כתוב שהחטא של דוד ובת שבע היה בכ"ד אלול, לאחר מכן נתן בא לדוד והוכיח אותו, ודוד מרים ידים ואומר "חטאתי להוי'", ואזלאחר כל הדו-שיח שביארנו אתמול על פי דרשת חז"ל דוד מסכים לקבל יסורים ומקבל יסורים – וכתוב בספרים שעיקר הסליחה של דוד המלך, ה"סלחתי" הפרטי שלו היה ביום כפור, כמו סליחת חטא העגל.

אם כן, היות שפורים הוא יום כפורים, עכשיו בפורים הוא יום הסליחה של דוד. פורים בפרט הוא הכפרה השלמה של דוד המלך. אפשר לומר גם על פי פשט, בפרט בשנה מעוברת. אם ה' הסכים לסלוח לגמרי, "ונקיתי מפשע רב", "תמחול לי על החטא כולו", והקב"ה אומר שאיני יכול, הרי שלמה אמר "לא ינקה כל הנֹגע בה", אז דוד אומר שהוא אבוד והקב"ה אומר שעם יסורים יש תקוה. מתי נגמרה חצי השנה של היסורים? בפורים, בפרט בשנה כמו זו, שנה מעוברת. אם כן, ביום כפורים הוא הסכים לקבל את היסורים על מנת להתכפר כפרה גמורה, "ונקיתי מפשע רב", והתקון בפועל של ה"ונקיתי מפשע רב" הוא היום, בפורים. אחר כך, ה"עשה עמי אות לטובה" הוא חנוכת הבית בימי שלמה המלך. ההודעה ברבים שה' כיפר על חטאו תהיה בביאת דוד מלכא משיחא תיכף ומיד ממש, שאז תתמלא בקשתו של דוד "עשה עמי אות לטובה ויראו שונאי ויבושו כי אתה הוי' עזרתי ונחמתני". אז זה יתגלה בראש כל חוצות, בכל העולם כולו.