הרופא לשבורי לב

י"ז שבט תשמ"ח – קשת

נחמה על מות הנופלים על קידוש השם במערכות ישראל

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

פתיחה

מצות קידוש השם – טבע היהודי

...הדבר הכי גדול בעולם הוא להקריב את עצמו, לאו דוקא בגשמיות ממש אבל לראות שהתפקיד שלו בחיים הוא ענין קידוש השם.

ידוע שבהלכה יש הבדל עקרוני בין יהודי לבין אינו-יהודי, שאפילו שהלא-יהודי מצוּוה בז' מצוות, שביניהן יש גם מצות איסור עבודה זרה – בכל זאת הוא לא שייך לקידוש השם, הוא לא צריך לקדש שם שמים בשביל האמונה שלו. אף על פי שהוא מצוּוה במצות אמונה אין בו את הענין של קידוש השם. אפשר לומר שקידוש השם הוא הדבר המייחד את היהודי יותר מכל מצוה אחרת.

הרמב"ם מחלק את המצוות לפי הלכות, לפי הסדר שנראה לו הכי הגיוני בענין הקדימה והאיחור של תרי"ג מצוות התורה, ויש לו עשר מצוות שהוא קובע בתחילת הספר שלו (הי"ד החזקה, משנה תורה) שהן יסודי התורה, כלומר המצוות שעליהן כל תרי"ג מצוות התורה מושתתות.

מבין עשר המצוות שאצל הרמב"ם הן יסודי התורה יש קודם כל חמש מצוות שהן חובת הלבבות בלבד. מצוות אלו שייכות לשש המצוות התמידיות. יש עוד מצוה תמידית אחת שכתובה בהלכות עבודה זרה[ב] שחובתה מוטלת על האדם בכל רגע – "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"[ג]. כך קובע בעל החינוך לפי שיטת הרמב"ם. מבין שש המצוות התמידיות מונה הרמב"ם חמש מצוות בתחלת החיבור שלו משנה תורה:

א) אמונה בה'; ב) האיסור להעלות על הדעת שיש א-לוה חוץ מה'[ד]; ג) יחוד ה', "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[ה]. לא קריאת שמע אלא יחוד ה' שהיא מצוה תמידית, בכל רגע צריך לייחד את ה' – לדעת, להתבונן ולהכיר שיש רק אחד יחיד ומיוחד ו"אין עוד מלבדו"; אחר כך יש שתי מצוות של הלב, ד) אהבת ה'; ה) יראת ה'.

לאחר חמש המצוות הללו יש את המצוה הששית מבין העשר, שאפשר לומר שהיא המצוה הראשונה המעשית, שיש בה מעשה, והיא מצות קידוש השם. אף על פי שמבואר בחסידות שגם המצוות שהן חובת הלבבות הן מעשיות בכך שהאדם חייב להרגיש פעימה גשמית בלב ולא מספיק שהוא רק חושב על המצוה. המצוה, גם אמונה בה' כל שכן אהבת ה' ויראת ה', צריכה להתבטא בלב הבשר שלו ממש. אם כן, יש בפנימיות גוף האדם מעשה גם במצוות הללו. בכל זאת, בחוץ לא רואים את המעשה. המצוה נלמדת מהפסוק בפרשת אמור "ונקדשתי בתוך בני ישראל"[ו].

החסידות מדייקת ומעמיקה שלא כתוב בלשון פועל יוצא, כמו כל המצוות, אלא כתוב בלשון נפעל, "ונקדשתי". אין מצוה אחרת שכתובה בצורת נפעל כמו '"נקדשתי בתוך בני ישראל". קודם כתוב "לא תחללו את שם קדשי", כמו שיש מצות קידוש השם כך יש איסור חילול השם, המצוה השביעית מבין יסודי התורה של הרמב"ם, אבל המצוה של חילול השם כתובה כמו כל מצוות לא תעשה 'לא תחללו', מה שאין כן המצוה של קידוש השם כתוב בצורה מיוחדת, "ונקדשתי בתוך בני ישראל", בלשון נפעל ממילא מעצמו, כאילו שהמצוה הזאת נעשית מעצמה.

ההסבר בחסידות הוא שהמצוה הזאת, יותר מכל מצוה אחרת, היא הביטוי העצמי והטבעי של היהודי. דבר שהוא 'נפעל' הכוונה שהוא ספונטני גמור, שהוא מבטא את העצם של האדם. אם כן, הביטוי המעשי שמבטא את עצם היהודי יותר מכל מצוה אחרת – אם כי שהיא גם מצוה ככל המצוות במנין תרי"ג, ובכל זאת היא המצוה המיוחדת המעשית שכתובה בלשון נפעל – היא מצות קידוש השם, "ונקדשתי בתוך בני ישראל".  אז אפשר לומר שהמצוה הזאת גם משמשת כמעבר מהמצוות שהן חובת הלבבות – אמונה, יחוד, אהבה ויראה – אל כל שאר המצוות המעשיות של התורה.

יש כלל גדול שמבואר בספרי המוסר והחסידות[ז], שיש שני מיני קידוש השם: יש אחד שמחפש קידוש השם בפועל כמו רבי עקיבא. רבי עקיבא היה שואף "מתי יבוא לידי ואקַיְמנה"[ח], הוא חיפש את ההזדמנות למות על קידוש השם. מה שאין כן אברהם אבינו הראשון גם היה יהודי, היהודי ה-ראשון, וההגדרה של יהודי הוא איש של מסירות נפש, איש של קידוש השם, שכל המגמה שלו בחיים היא לקדש שם שמים על ידי כך שהוא מפרסם את האלקות בעולם. הוא הולך ומקריא, "ויקרא שם"[ט] וחז"ל אומרים "ויקריא שם"[י], הוא הולך ומקריא בפי כולם שיש ה' א-ל אחד, והוא מוכן גם למות, אם בא נמרוד ומשליך אותו לכבשן האש הוא מוכן לכך, אבל כתוב שהוא לא חושב על זה, אין לו מגמה מודעת למות על קידוש השם, הוא רק חושב על התפקיד החיובי שלו, שהוא לפרסם בכל מחיר את ה' אחד בעולם, לגלות את האמת בעולם השקר, ועל ידי כך לאט לאט להפוך את השקר של העולם הזה לאמת. אם הוא מת, אם יבוא כח נגדי ויזיק לו – הוא מוכן, זה לא מרתיע אותו בכלל, אבל הוא גם לא חושב על זה, הוא רק עושה את שלו.

עיקר מסירות הנפש – חתירה אל היעד

כתוב בחסידות[יא] שזוהי גם הדרך של נחשון בן עמינדב, שקראנו עליו וענינו מסופר בהקשר לפרשת השבוע שעברה (בשלח) בקריעת ים סוף. כשהוא קפץ לתוך הים זו היתה מסירות נפש, הוא יכול היה למות, אבל הוא לא חשב אם הוא כן ימות או לא ימות, אלא הוא פשוט חשב שיש מגמה, יש יעד, והיעד הוא הר סיני.

כתוב בחז"ל[יב] שעם ישראל התפלג על הים לארבע כִתות. כת אחת אמרה "נשובה מצרימה"[יג], כת שניה אמרה נעשה מלחמה עם המצרים, כת שלישית אמרה נברח למדבר ונצעק שם, נתפלל. הכת הרביעית אמרה שכאשר ה' הוציא אותנו ממצרים הוא אמר שיש תכלית ומגמה, "תעבדון את הא-להים על ההר הזה"[יד], וממילא כל "מגמת פניהם קדימה"[טו] כמו שהפסוק אומר, והר סיני נמצא שם. אם צריכים להגיע לשם – אז הולכים לאותו כיוון, לא פונים אחורנית להילחם עם אויב שרודף אותנו מאחור.

אמנם, אם האויב רודף ומפריע ועומד בינינו לבין היעד שלנו – צריך להילחם. אכן, כך מוסבר בחסידות^יב ההבדל בין מצרים לבין עמלק: אצל עמלק שבא להפריע להתקדם לקראת היעד כתוב "בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק"[טז], צריך להילחם, אבל כשיש מישהו שרודף מאחור ורוצה לסחוב אותנו לאחור, לתוך שיעבוד מצרים ותרבות מצרים – לא צריך להסתכל עליו בכלל וגם לא לצעוק לה', רק "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו"[יז] קדימה. מי יִשֵׂם את זה? נחשון. גם כאן, אומרים שמסירות הנפש של נחשון היא מעין מסירות הנפש של אברהם אבינו, כלומר בלי לחשוב אם הוא ימות או לא ימות, אלא הוא רק עושה את שלו, וזה נקרא קידוש השם.

מבואר בחסידות שעיקר קידוש השם ששייך לכל יהודי הוא של אברהם אבינו ונחשון. אמנם יש נשמות מיוחדות שהתיקון שלהן הוא לשאוף לקידוש השם בגוף על דרך רבי עקיבא. על כל פנים קידוש השם הוא ה-ענין, בה' הידיעה, של היהודי. יהודי הוא מציאות ועצם של קידוש השם במסירות נפש, החל מאברהם אבינו הראשון, וכמו שכתוב בתורה "ונקדשתי", לשון נפעל מעצמו – "ונקדשתי בתוך בני ישראל".

שוב, לפי סדר המצוות של הרמב"ם (שהוא הסדר ההגיוני, ההגיון של הרמב"ם) ברור מאוד שהמצוה הזאת משמשת מעבר בין כל החויה הפנימית של התורה – אמונה, אהבה ויראה – לבין כל שאר מצוות התורה כולה.

פרק א – אמונה, שמחה ונחמה

לאחר ההקדמה הזאת נתחיל לקרוא את המאמר. המאמר הוא על שם פסוק בתהלים שאנחנו אומרים בכל יום בבוקר" הרֹפא לשבֻרי לב ומחבֵּשׁ לעצבותם"[יח]. הוא נכתב באופן מיוחד, כמו שכתוב כאן למטה בהערה א[יט], עבור חוברת שהמטרה שלה היתה קידוש השם וגם לנחם הורים שכולים, והיו בה הרבה מאמרים של רבנים שונים.

קול צנוריך

כאן מתחילים את המאמר מפסוק נוסף בתהלים בפרק מב: "תהום אל תהום קורא לקול צנוריך כל משבריך וגליך עלי עברו"[כ]. הביטו "כל משבריך וגליך עלי עברו" כתוב פעמיים בתנ"ך – פעם אחת כאן בספר תהלים, ופעם נוספת בספר יונה[כא] שקוראים במנחה של יום כיפור, היום הקדוש. גם שם מופיע הביטוי "כל משבריך וגליך עלי עברו".

הגמרא במסכת תענית[כב] מפרשת את הפסוק בדרך דרוש והפירוש של חז"ל שם הוא ש"תהום אל תהום" היינו התהום העליון לקראת התהום התחתון. כלומר, המים העליונים שיורדים כמי גשמים והתהום התחתון היינו התהום שמתחת לארץ שמשם עולים נובעים מים חיים.

את המלים "צנוריך" ו"קול צנוריך" מקשרים לחג הסוכות. בחג הסוכות, בנוסף לניסוך היין שישנו במשך כל ימות השנה, יש עוד מצוה שהיא הלכה למשה מסיני – ניסוך המים. רק בחג הסוכות יש שני ניסוכים, ניסוך היין וניסוך המים, וכל משקה יורד דרך צינור לשיתין לתהום.

חז"ל אומרים שכאשר בחג הסוכות יש "קול צנוריך", לשון רבים, שני הצנורות על המזבח של ניסוך היין וניסוך המים, אז יש התעוררות בין התהום המים העליונים לבין המים התחתונים. כלומר "תהום" המים העליונים "אל תהום" המים התחתונים "קורא" – קוראים ומתעוררים "לקול צנוריך" כאשר יש את ה'קול' הזה בחג הסוכות. לכן אז כל העולם כולו נידון על המים, והמים הם עיקר הפרנסה והשפע לכל העולם כולו. המים עליהם נידונים בחג הסוכות מתחילים להופיע בט"ו בשבט, אתמול, כאשר השרף מתחיל לעלות בעצים ממי הגשמים של השנה הנוכחית[כג]. על כן בית הלל, וכך היא ההלכה[כד], פוסקים שראש השנה לאילן חל בט"ו בשבט. לוקח בדיוק ארבעה חודשים מאז הדין על המים עד לזמן שהם מתחילים לעלות ולהחיות את הצומח את העץ.

בהמשך הגמרא בתענית אומרים חז"ל שיש אפילו מלאך שקוראים לו 'רִדיַא' (לא ברור בדיוק איך הניקוד, שמעתי פעם מצדיק אחד שזה 'רדיו מן התורה מנין'...) העומד בין התהום העליון לבין התהום התחתון והוא זה שקורא לכל אחד לתת את המים שלו, שהתהום העליון יוריד את המים שלו והתהום התחתון יעלה את המים שלו. אחר כך ממשיכים חז"ל במאמר הידוע ש"כנגד כל טיפה שיורדת מלמעלה יש שתי טיפות שעולות לקראתה מלמטה", זה סיום הסוגיה הזאת במסכת תענית. עד כאן פירוש חז"ל בתחילת הפסוק "תהום אל תהום קורא לקול צנוריך".

בכל זאת כאן אנחנו נפרש בצורה מליצית אבל אולי גם כן יותר קרובה לפשט, ש"תהום" היינו תהום בחיים, חויה עמוקה של תהום, של תהיה, של חוסר הבנה.

באמת מבואר בספרי הקבלה[כה] שתהום הוא צירוף אותיות המָות, היפך החיים. הפעם הראשונה שהמלה תהום מופיעה בתורה היא בפסוק השני בתורה, כמו שנסביר בהמשך בעזרת ה' – "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום", ואחר כך "ורוח אלקים מרחפת על פני המים".

אם נפרש כך את המלה תהום, דהיינו מקרה תמוה של היפך החיים, אז מה הכוונה "תהום אל תהום"? לפי המליצה והרעיון הזה "תהום אל תהום" היינו תכיפות של מקרים תהומיים, כמו בזמן לא טוב לא-עלינו. אם נזכור את השואה או כל מלחמה, שיש "תהום אל תהום", כלומר תכיפות מסויימת של מקרי אסון, וכל מקרה של אסון הוא תהום.

אז מה הפסוק הזה אומר? שכאשר יש "תהום אל תהום" יש פעולה שנקראת כאן '"קורא לקול צנוריך", אותה נצטרך להסביר. בקבלה וחסידות[כו] 'קורא' פרושו להמשיך משהו מלמעלה, 'לקרוא' היא פעולת המשכה מלמעלה למטה. כלומר, "תהום אל תהום" מושך ומוריד משהו, הוא מוריד "קול צנוריך" אותו נצטרך בעז"ה לפרש על פי סוד. אבל שוב, הפירוש המליצי הזה, שגם משתמש בערכים של סוד, של נסתר, גם קרוב מאוד למובן הפשוט של הפסוק, כיון שהמשך הפסוק אומר זאת בפירוש – "כל משבריך וגליך עלי עברו". רואים שהפסוק הזה דן במקרים לא טובים, במקרים שמתוארים כ"משבריך וגליך", כמו אצל יונה.

על יונה כתוב בפירוש שהוא קורא מתוך השאול. כשהוא אומר את הפסוק הזה, התפילה הזאת בספר יונה, הוא קורא שם מתוך השאול, מתוך התהום, שהוא היפך-החיים, ושם הוא גם כן מתבטא "כל משבריך וגליך עלי עברו". אם כן, הפירוש הזה שאנחנו מפרשים מאוד קרוב לפשט הפסוק, אם כי שקודם רצינו להקדים איך חז"ל דורשים את הפסוק הזה.

הענין הזה של "קול צנוריך" הוא כאמור על פי סוד המשכה מאוד גבוהה, צנור. כתוב בכתבי האריז"ל[כז] שצנור אותיות רצון וגם אותיות נוצר – "נֹצר חסד לאלפים"[כח]. זה סוד חשוב בקבלה. אז אם כן, "תהום אל תהום" כאן קורא  ומושך מלמעלה למטה את הצנור של "צנוריך". זהו גילוי הרצון האמתי של ה', שהוא "נֹצר חסד לאלפים", המדה השמינית מבין שלש עשרה מדות הרחמים.

אז עד כאן הקדמנו איך אנחנו נפרש את הפסוק "תהום אל תהום קורא לכל צנוריך כל משבריך וגליך עלי עברו".

מהי סבת היסורים?

הקב"ה הוא יתברך "הרֹפא לשבורי לב ומחבש לעצבותם" [הדבר הזה כתוב רק עליו, שהוא רק בכחו להיות "רופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם"]. והנה מאחר שכולנו בידיו הנאמנות "כחומר ביד היוצר"[כט] [ה' יכול לעשות איתנו מה שהוא רוצה. גם ביטוי זה הוא מתוך פיוט שאנחנו אומרים ביום כיפור היום הקדוש], לאיזה צורך מסבב סיבת כל הסיבות יתברך, שישבר לבו של אדם בקרבו ועד ל"תהום אל תהום וגו'"?

ה' הוא סיבת כל הסיבות. כלומר, אנחנו בידיו הנאמנות, הוא יכול לעשות איתנו בדיוק מה שהוא רוצה, הוא מסבב את כל הסיבות כולם. למה הוא בוחר דרכים כאלו שהוא שובר את הלב שלנו? אם כתוב "הרפא לשבורי לב", מי שבר ושיבר את הלב? רק הוא, סיבת כל הסיבות, בסופו של דבר הוא הביא את המקרה הזה. אז בשביל מה הוא עושה את זה? מה תכלית הכוונה של שבירת הלב? מה הוא רוצה מאתנו?

לא מספיקה אפילו שבירה אחת, שבר אחד. יש "כל משבריך", יש הרבה משברים, כל משבר הוא שבר, שבירת לב, תהום אל תהום בתכיפות. אז מה זה? מה הוא רוצה?

ועוד [דבר] אינו מובן, לכאורה, אם "לב נשבר"[ל] הוא דבר רצוי לפניו יתברך [אם טוב להיות בלב נשבר], וכלשון הכתוב: "קרוב ה' לנשברי לב וגו'"[לא], [רואים שה' אוהב אנשים שבורים, מי שיש לו לב נשבר הוא קרוב לה'. אז אם ה' כל כך אוהב לב נשבר עד שלשם כך הוא עושה פעולה של שבירת הלב של אנשים, שעל ידי כך האדם היהודי יתקרב אליו, וכתוב עוד פסוק] "זבחי אלקים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה", אם כן מה ענין "רפואת הלב הנשבר"?

אם לב נשבר מצד עצמו הוא דבר רצוי וטוב אז למה צריך לרפאות? אם כן, שאלה אחת היא בשביל מה לשבור? ה' ברא אותנו, אנחנו אצלו כחומר ביד היוצר, הוא יכול לעשות איתנו מה שהוא רוצה וכך הוא עושה. מה הוא רוצה ממנו שהוא שובר אותנו? ואם נאמר שלשבור אותנו זה דבר טוב, אז למה צריך לרפא את השבר – "הרֹפא לשבורי לב"?

רפואת בשבר בניקוי העצבות

אך הענין הוא כמו שמובא בשם הרה"ק רבי שמחה בונם מפרשיסחא זצ"ל זי"ע:

אחד מגדולי החסידות, התלמיד המובהק של היהודי הקדוש, גם הוא מהעיר פרשיסחא, ששניהם היו בעצם תלמידים של החוזה מלובלין, שהוא תלמיד של רבי אלימלך, תלמיד המגיד הקדוש ממעזריטש, תלמיד הבעל שם טוב. בקיצור, הוא הדור החמישי לחסידות, לבעל שם טוב.

השאלה הזאת ששאלנו כאן היא לא שלנו. הוא זה ששואל את השאלה הזאת. אם לב נשבר הוא דבר טוב אז מה המשמעות של רפואת לב נשבר? איך הוא מסביר את זה? הוא כותב כך:

לב נשבר הוא טוב מאד [באמת לב נשבר הוא דבר רצוי. אם כן מהי הרפואה?] והרפואה היא שמנקים אותו מן העצבות ונשאר לב נשבר בלא שום עצבות כלל רק בשמחה.

אפשר להיות שבור ושמח. בתחילה כשאדם שבור הוא עצוב. אז מה זה 'לרפא'? אין הכונה לבטל את השבר אלא להישאר עם מצב בנפש של שבר, של לב נשבר. ידוע הפתגם המפורסם בחסידות ש"אין כלי יותר שלם מאשר לב נשבר"[לב]. הכלי לקבל כל טוּב, כל שפע ואור השלם ביותר – הוא רק לב נשבר. מהי הרפואה של לב נשבר? בלי נדנוד עצבות, יאוש ודכאון. אפשר להיות עם לב נשבר ושמח. זו הרפואה של הלב נשבר. כך הוא מסביר^[לג].

והרפואה היא שמנקים אותו מן העצבות ונשאר לב נשבר בלא שום עצבות כלל רק בשמחה וכל ימיו צריך האדם לקוות לזה אולי 'יראה ה' בעניו' ויתן לו לב טהור בלי שום עצבות.

הפסוק "יראה הוי' בעניו" הוא בשמואל ב, בו ישנם קרי וכתיב, כמו שכתוב כאן למטה בהערה ח. זה פסוק שאמר דוד המלך. גם כשדוד מלך ישראל חי וקים עבר את המשבר אולי הכי קשה בחיים שלו, רדיפת אבשלום הבן שלו שיצא מחלציו-הוא ובקש את נפשו, ולהוסיף צער על צער ויסורים על יסורים כשהוא ברח מהבן עלה לקראתו שמעי בן גרא והתחיל ללכת ולקלל אותו קללה נמרצת הוא לא הרפה ממנו. דוד המלך אומר לא להרוג אותו אלא להניח לו והוא אומר את המלים האלו – "אולי יראה הוי' בעָניי", רק שיש כאן כתיב וקרי.

את הכתיב "בעוני" מפרשים מלשון עוֹני, עינוי ויסורים, אבל הפשט הוא תמיד לפי הקרי, והוא "עֵינִי" – "יראה ה' בעינִי', והפשטנים כאן, רש"י והשאר, מסבירים שני פירושים: או שה' יראה בדמעת עינִי, כלומר שהוא יראה את הדמעה שלי, את הבכי שלי; או מלשון 'עִניָנִי', הוא יראה מה קורה לי. זה פסוק שהוא מביא אותו דרך אגב לענין הזה.

כל אחד צריך להיות כמו דוד המלך. מה לומדים כאן מזה שדוד המלך שותק? הוא לא מגיב לסיבה של היסורים, הוא רק אומר שאולי ה' יראה בעינִי. אפשר להסביר זאת על דרך החסידות שסוד 'יראֶה' הוא על דרך "וירא אלהים את האור כי טוב"[לד], שכאשר ה' רואה [מסתכל] לתוך משהו הוא ממשיך את האור שלו וגם את הטוב שלו לתוכו, כיון שהאור הוא טוב. הפסוק בקהלת אומר "כי מתוק האור"[לה], האור הוא מתוק. כלומר, בזה שה' רואה ומסתכל בענין שלי, בעוני שלי או בעין שלי – הוא כבר מתחיל להמתיק את הצער. מהחי המתקת הצער? שאני נשאר עם לב נשבר, אבל בלי נדנוד כלשהו של עצב או יאוש, אלא עם שמחה. אף על פי שמאוד קשה לאדם לתאר לעצמו איך יכול להיות מצב כזה בו מצד אחד לבו נשבר וביחד עם זה הוא שמח.

אפשר לומר שהמציאות הזאת שאנחנו רואים שמתוארת פה, המצב הכי רצוי אידיאלי של יהודי, להיות לב נשבר-שמח – זו כל תורת הבעל שם טוב והחסידות, ובכלל כל מה שמשתמע מפנימיות התורה, הזהר, לגבי תיקון הנפש – במשפט אחד.

בזהר כתוב אותו רעיון טיפה אחרת. יש פתגם בזהר "בכיה תקיעא בליבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בליבאי מסטרא דא"[לו]. בספר התניא, ספר היסוד של החסידות, כתוב[לז] שהפתגם הזה כולל את כל המסר של המוסר סודות התורה שבזהר. להגיע למצב כזה שיש בכי תקוע בצד אחד של הלב, וביחד עם זה, באותו זמן באותו רגע ממש בבת אחת, יש חדוה ושמחה תקועים בצד השני של הלב. בלשון הזהר זה נקרא "בכיה תקיעא בליבאי מסטרא דא וחדוה בכיה בליבאי מסטרא דא'". כאן הוא מסביר בדיוק את אותו רעיון, שזה לב נשבר-טהור. כך הוא מסביר את מה שכתוב "הרֹפא לשבורי לב" – ה' גם שובר את הלב, אבל גם רופא אותו – משאיר אותו שבור אבל שמח. השבר כאן לא מאבד נוזלים, להיפך, הוא הכלי הבלעדי להכיל כל טוב, "אין לך כלי שלם כלב נשבר"^לה. מה שבור? רק האגו שבור, היש שבור. זה נקרא שאדם מגיע למצב בנפש של שפלות ובטול.

דוד המלך – שפלות עם שמחה

דוד מלך ישראל, מי שאמר את הפסוק "אולי יראה הוי' בעיני", הוא הדמות של השפלות החיובית בתורה – הוא זה שאומר "והייתי שפל בעיני"[לח]. מאידך, הוא גם האב-טיפוס של השמחה, כמו שהרמב"ם פוסק בסוף הלכות סוכה ולולב[לט]. כשהוא רוצה להביא דוגמא לשמחה של מצוה, של מישהו שעובד את ה' בשמחה, הדוגמא היא מהריקוד שדוד המלך היה "מפזז ומכרכר בכל עז"[מ] לפני ארון ה'.

דוד המלך משמש דמות איך לעבוד את ה' בשמחה – "עבדו את הוי' בשמחה"[מא] – והוא גם כן הדמות העיקרית של שפלות אמתית, עד כדי כך שחז"ל מכנים אותו "בר-נַפלָא"[מב], שהוא כמו נֵפֶל, ומרגיש את עצמו תמיד מת. כידוע, לא היו שָנִים לדוד המלך ואת כל שנות החיים שלו הוא קיבל או מאדם הראשון[מג], או לפי הזהר[מד] מאברהם יעקב ויוסף (יוסף נכנס במקום יצחק). זאת אומרת שהחיים שלו אינם שלו וכך הוא גם מרגיש.

בתפילת 'אשרי' כתוב "סומך הוי' לכל הנֹפלים"[מה]. ה-נ חסרה, אבל כתוב בהמשך שה' סומך את ה-נ הנופלת, "סֻכת דויד הנֹפלת"[מו]. דוד הוא זה שמרגיש את עצמו נופל, אבל הוא מרגיש בכל פעם שה' שם את היד תחתיו, סומך ומחיה אותו מחדש בכל רגע. זהו ה-מצב המושלם של שבר ושמחה.

נמשיך לקרוא:

נמצאנו למדים שה' הטוב [ה' הוא טוב, הוא עצם הטוב], אבינו אב הרחמן, מביא את האדם ללב נשבר על ידי משברי וגלי החיים [יש הרבה משברים וגלים בחיים שעל ידם ה' גורם ומביא אותנו למצב של 'לב נשבר'], אך הוא יתברך "הרֹפא לשבורי לב". ומהי הרפואה? [המשך הפסוק:] "ומחבש לעצבותם".

כלומר, המשך הפסוק מרמז לפירוש הזה במפורש, ובאמת כך התכוון הרבי ר' בונים, שמהמשך וסוף הפסוק רואים מהי רפואת הלב – "ומחבש לעצבותם", מלשון עצבות. כלומר, רפואת הלב היא פשוט להמתיק את העצבות, שלא יהיו עצבות ודכאון ויאוש אלא רק שמחה. אבל המצב הראשון של "שבורי לב" נשאר.

כלומר שהוא יתברך מטהר את הלב הנשבר, ומשרה בו את השמחה האמיתית, שהיא האמונה האיתנה בה' אחד וביעודי התורה של ימות המשיח ותחית המתים, שאז יקוים "כי מלאה הארץ דעה את ה' וגו'"[מז].

מאין ליהודי שמחה? במה יהודי צריך להיות שמח כל הזמן, "עבדו את הוי' בשמחה"? מבואר באריכות בכל ספרי המוסר והחסידות, במיוחד בספר התניא יש פרק שלם על זה[מח], ששמחה אמתית באה רק מאמונה חזקה, אמונה איתנה. הפסוק אומר "וצדיק באמונתו יחיה"[מט], 'יחיה' מלשון הרגשת חיים, שמחה. כלומר, כל השמחה באה מתוך אמונה.

אם יש אמונה איתנה בה' אחד, אמונה המיוחדת לנו, שאנחנו יורשים מאבותינו ואנחנו "מאמינים בני מאמינים", אם אפשר להכיר טוב-טוב את הזכות האינסופית שלנו להיות מאמינים בני מאמינים בה' אחד, וגם מאמינים בכל יעודי התורה – יעודי התורה של ימות המשיח ותחית המתים שאז יקוים "כי מלאה הארץ דעה את הוי'"[נ] וכו' – על ידי האמונה בה' אחד ובכל היעודים של התורה – יהודי נעשה שמח.

תכלית הרע – אמונה כיום ודעת לעתיד

קודם דיברנו על תחלת הרמב"ם בהלכות יסודי התורה. הסיום של הרמב"ם הוא בפסוק "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים". "דעה את הוי'" על פי פשט היא לדעת את אחדות ה', את ה' אחד, אבל לעניננו נפרש כך: מה זה 'דעה את הוי''? מהי ה'דעה' המיוחדת שתתגלה דוקא בימות המשיח לעתיד לבוא?

ה'דעה' שתתגלה לעתיד לבא היא ההכרה איך שכל צרות ויסורי עוה"ז הם הם הפרוזדור הבלעדי המוביל לטרקלין המיועד, ושכדאית כל ירידה לצורך העליה של כל אחד ואחת מעם ה', ובפרט הקדושים שמסרו את נפשם על קדושת שמו יתברך, ש[הם באופן מיוחד] ילכו "מחיל אל חיל, יראה אל אלקים בציון"[נא].

יש עוד פסוק בישעיהו שלא כתוב כאן, לגבי ביאת המשיח, "אודך הוי' כי אנפת בי ישֹב אפך ותנחמני"[נב]. לעתיד לבוא תתגלה דעה כל כך גדולה בצדק של ה' בכל היסורים שהוא הביא וכמה שהכל אך ורק טוב ויש בזה תכלית. עכשיו בעולם הזה אי אפשר בשום פנים ואופן לדעת, אפשר רק להאמין בה. לדעת את תכלית היסורים, מי שחושב שהוא יודע רק משלה ומרמה את עצמו. אף אחד לא מבין מה היתה השואה. אם הוא מתחיל לתת סברות והסברים הוא רק חוטא ומחטיא, אפשר לומר. היום אפשר לקבל את הכל רק באמונה פשוטה שלמעלה מטעם ודעת. כך לגבי המלחמות וכל מה שקורה על הציבור והכלל ועל היחיד. היום יש לקבל הכל באמונה. האמונה יכולה להיות כל כך חזקה שהאדם גם שמח בתוך האמונה שלו, כלומר שהשבר נרפא, אבל לדעת מה קרה כאן ומה הצדק בכל פרט ופרט בכל משבר וגל שעבר עלינו – זה רק לעתיד לבוא. זה פירוש בפסוק הזה, שהוא גם קרוב לפשט – "כי מלאה הארץ דעה את הוי'". כלומר, לדעת למה ה' עשה ככה ולא רק להאמין בזה.

ידוע שלגבי מציאות ה' בכלל, שיש ה', בספר המצוות משמע שעיקר המצוה הוא להאמין, בלי ידיעה פנימית, מה שאין כן בספר הי"ד של הרמב"ם הוא כותב את הלשון "מצוה לידע שיש שם א-לוה". מבואר באריכות, גם בספרי הפשט וגם בחסידות[נג], שברמב"ם גופא רואים יש תהליך מסוים מספר המצוות לספר הי"ד, שמאמונה צריך לבוא לדעת. איך באים לדעת? על ידי התבוננות. סימן שלגבי מציאות ה' אפשר לדעת גם עכשיו (עד כדי כך שיש מצוה לדעת עכשיו שה' נמצא, המצוה הראשונה של התורה לפי הרמב"ם), אבל לגבי יסורים אי אפשר לדעת עכשיו.

דרך אגב, דעת היא גם מלשון שֶׁבר ויסורים, כמו שכתוב בספר שופטים "ויֹדַע בהם אנשי סֻכֹּת"[נד], שעל כן בקבלה כתוב[נה] ששבירת הכלים התחילה מספירת הדעת. על פי הקבלה יש ספירות-כחות רוחניים עליונים. בשתי הספירות חכמה ובינה וכל שכן בכתר שלמעלה מהן – אין שבירה. השבירה מתחילה מהדעת, וממילא שלימות התיקון קשורה לדעת.

עץ הדעת ועץ החיים

כמו חטא עץ הדעת, שגם קשור לט"ו בשבט – "כי האדם עץ השדה"[נו]. התיקון של האדם הוא באמת בעץ החיים ועץ החיים הוא התורה – "עץ חיים היא למחזיקים בה"[נז] – אבל מציאות האדם מצד עצמה היא של עץ הדעת. הרמז הוא שעץ השדה שוה בגימטריא בדיוק דעת. כלומר, האדם מצד עצמו הוא-הוא עץ הדעת שיש בו טוב ורע. טוב ורע הם גם על פי פשט כמו שחז"ל אומרים "צדיק וטוב לו צדיק ורע לו"[נח], 'טוב' הוא להרגיש טוב ו'רע' הוא להרגיש רע, כלומר שעוברים על האדם בחיים גם דברים טובים, חויות נעימות וטובות, וגם כן רע. אם כן, האדם הוא מציאות של עץ הדעת טוב ורע. ידיעת סיבת הרע בפנימיות היא תיקון המשיח. כתוב שרק המשיח מתקן את חטא אדם הראשון באכילה מעץ הדעת. בפרטיות, הכונה היא לתקן את הדעת ביחס לרע, איך לדעת איך להכיר את תכלית הרע בעולם בחיים. ידיעת מציאות ה' ויחוד ה' בדעת היא מצוה גם עכשיו, אבל לדעת מה היה הרע – זה רק המשיח.

ידוע בחסידות מהמגיד ממעזריטש[נט], התלמיד המובהק וממלא מקומו של הבעל שם טוב, ש'רע' בארמית הוא מלשון 'מלרע', מלמטה, פשוט מציאות תחתונה. יש בדקדוק 'מלעיל' ו'מלרע'. מלעיל פרושו מלמעלה ומלרע פרושו מלמטה. אם כן, רע הכוונה המציאות התחתונה.

ידוע המדרש, שהוא מיסודות החסידות והתניא, "נתאוה הקב"ה" וכל תכלית בריאת העולם היא "להיות לו יתברך דירה בתחתונים"[ס]. מהי דירה? מקום בו הוא יהיה מוכר, כמבואר בספר הזהר[סא], שיכירו אותו בתחתונים. מה זה תחתונים? רע. הפירוש של רע הוא פשוט מציאות תחתונה. התכלית היא להכיר את מציאות ה' כעצם הטוב, ה' הוא אך ורק טוב, ולהכיר את הטוב בתוך התחתון, כלומר בתוך הרע. זה יעוד הלעתיד לבוא וזה נקרא "דירה לו יתברך בתחתונים".

לפי זה, כך אפשר לפרש את הפסוק "מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" לעתיד לבוא. מה שאין כן היום יודעים את ה' בכללות למעלה, אבל כל מה שקשור ליסורי עולם הזה עכשיו הם רק בגדר אמונה, אבל אמונה כל כך חזקה שיכולה לרפא את שבר הלב ולהפוך את העצב לשמחה, זה גם בעולם הזה.

כולו הטוב והמטיב

[על זה נאמר שלעתיד לבוא מברכים על הרע כשם שמברכים על הטובה?] כן, נכון, בדיוק. מתוך אמונה אנחנו מברכים היום גם על הטוב וגם על הרע, אבל על כל אחד יש ברכה אחרת. כלומר, המציאות נתפסת עדיין כמציאות אחרת. על הטוב מברכים בעולם הזה "הטוב והמטיב" ועל הרע מברכים "דיין האמת"[סב]. כלומר, כל אחת היא מציאות אחרת ומברכים את ה' מתוך אמונה שהכל הוא טוב, אבל מצד החפצא יש כאן שני חפצא – יש מציאות כזאת ומציאות כזאת. כך הוא בעולם הזה. אתה לא יכול להחדיר בעולם הזה את מציאות הטוב בתוך הרע בהכרה מלאה עד כדי כך שאתה הופך לגמרי את המציאות לטובה. מה שאין כן לעתיד לבוא תהיה רק ברכה אחת, "הטוב והמטיב", שזו הדעה האמתית של ה' לעתיד לבוא – רק הטוב והמטיב[סג].

כמו שאתמול חשבנו על האדם בתור "עץ השדה". מהו עץ השדה? כמו שאמרנו, זה עץ הדעת שהתפקיד שלו הוא להתחבר לעץ החיים, שזו התורה. על ידי שעץ הדעת, שזו מציאות האדם בתחלה, מתחבר לעץ החיים – הוא מברר את הטוב מהרע, "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ"[סד] ואז לעתיד לבוא "אודך הוי' כי אנפת בי"^נו.

יש עוד נקודה חשובה לגבי הפירוש הזה: על פי פשט שני הפסוקים האלו בישעיהו סמוכים אחד לשני. קודם כתוב באותה הנבואה (וקוראים אותה בחוץ לארץ בהפטרת אחרון של פסח) "כי מלאה הארץ דעה את הוי'"^נה ואחר כך כתוב בהמשך "אודך ה' כי אנפת בי". יש כאן ממש רמז ברור על פי פשט מהו "מלאה הארץ דעה את הוי'" – הדעת ממלאת את הארץ עד כדי שהאדם יכול להודות על "אנפת בי" – "אודך הוי' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני".

ירידה לצורך העליה של כל אחד ואחת מעם ה', ובפרט הקדושים שמסרו את נפשם על קדושת שמו יתברך, שילכו "מחיל אל חיל, יראה אל אלקים בציון"[סה].

שוב, ירידה היינו למקום הרע, מלרע, כל ירידה היא מלמעלה למטה, ולרדת למטה הכוונה לפגוש את הרע. הירידה היא צורך עליה – כל ירידה היא לצורך עליה. היום מאמינים בזה ומחר אנחנו נראה את זה בעזרת ה'. זה לגבי כל הדברים הלא טובים שעוברים עלינו בעולם הזה, ובפרט אנשי מסירות נפש, "קדֹשים אשר בארץ המה"[סו], שמסרו את נפשם על קדושת שמו יתברך ודאי ילכו מחיל אל חיל וכו'.

כל סוד החיים והיפך החיים הוא המטרה הסופית של המתקת היפך החיים, שקודם צריך להמתיק אותו בעולם הזה, לעשות מעין עולם הבא בעולם הזה. מעין עולם הבא הוא רפואת הלב בעולם הזה, אחר כך בעולם הבא תהיה האתהפכא השלימה בו יש רק "הטוב והמטיב", "ומלאה הארץ דעה את הוי'".

פרק ב – השבר וריפויו בתהליך הבריאה

אם נתבונן בתחלת התורה ממש, בשני הפסוקים הראשונים ובתחילת הפסוק השלישי, נראה בצורה מאוד מאוד ברורה ויפה את כל חיי האדם וכל הרעיון שעכשיו דיברנו:

נחמה זו מרומזת בתחלת תורתנו הקדושה: "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלקים מרחפת על פני המים. ויאמר אלקים יהי אור...".

שמים וארץ – חיבור הנשמה והגוף

האדם הוא "עולם קטן" ובו נבראו כל עניני העולם הגדול בזעיר אנפין. השמים והארץ מרמזים לנשמה (בגימטריא השמים) ולגוף (בחינת ארץ).

בכל ספרי פנימיות התורה, וגם בנגלה יש את זה, האדם נקרא 'עולם קטן' – כל מה שיש בעולם הגדול יש בתוך האדם בזעיר אנפין. הדבר הראשון והכלל הראשון לגבי העולם הגדול הוא שמים וארץ – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". כתוב בקבלה שהשמים הם נשמה והארץ היא גוף בכללות.

מהם השמים והארץ בתוך האדם? כתוב שהשמים היינו הנשמה, "נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה..."[סז]. מה זה טהורה? היא "כעצם השמים לטֹהר"[סח]. השמים נקראו בזהר ובקבלה 'טהירוּ', טוהר, מפסוק זה. כלומר, הנשמה היא השמים. עוד רמז: המלה נשמה עצמה שוה בגימטריא שמים. אם כן, הנשמה היא השמים והגוף הוא הארץ.

בתחלת ה"בריאה" – מלשון "בריאות ושלמות" – ה', המפליא לעשות ב"ה, מחבר יחד שני הפכים אלה, רוח וגשם, בקשר הדוק.

בשלחן ערוך[סט] מובא שבכל פעם שמברכים אשר יצר הסיום הוא "רופא כל בשר ומפליא לעשות" יש לכוון שפירוש הפלא של "מפליא לעשות" הוא חיבור הנפש והגוף. זהו עיקר ה"מפליא לעשות" של ה', שמחבר רוחניות וגשמיות יחד לגוף-חי.

עוד מבואר בספרי החסידות ש'ברא' הוא בין היתר מלשון בריאות. יש ווארט אצל חסידים ש"בראשית ברא" היינו 'ראשית דארף מען זיין געזונט', דבר ראשון צריך להיות בריא. זה "בראשית", זה א'. הרעיון הזה מבואר גם בעומק בהרבה ספרי חסידות[ע]. כלומר, הבריאה עצמה על פי פשט היא כמו שהרמב"ן על החומש אומר[עא], שאין לך מלה בלשון הקודש המורה על יציאה יש מאין חוץ מהמלה בריאה. ברור שהפשט של בריאה הוא יש מאין, ובכל זאת בריאה היא גם מלשון בריאות.

כתוב ש'בריא' הוא הדבר השלם, בריאה היא מלשון בריאות ושלימות. לפי הפירוש שברא הוא מלשון בריאות ושלימות, מהו "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"? שבתחלה ה', שהוא "מפליא לעשות" כמו שכתוב בשלחן ערוך, והכונה היא שהוא מחבר רוח וגשם, נפש-נשמה וגוף, "ברא אלהים את השמים ואת הארץ". כלומר, הוא מחבר אותם יחד.

ידוע בקבלה[עב] ש"את השמים ואת הארץ"[עג] הוא ראשי תבות השם הקדוש אהוה, שהוא שמו של כח החיבור, כח הדבקות שבדעת. השם הזה מופיע בפעם הראשונה בתורה בראשי תבות במלים "את השמים ואת הארץ'". השם אהוה שוה בגימטריא טוב, קוראים לו 'השם הטוב'. שם זה הוא גם סוד של האור הגנוז. בהמשך כתוב "'וירא אלהים את האור כי טוב' – לגנזו לצדיקים לעתיד לבוא"[עד], "ו"היכן גנזו? בתורה"[עה]. טוב זה הוא "דבק טוב"[עו], כמו שכתוב שטוב הוא כח מדביק ומחבר. הדבק של השם הטוב הוא הכח להדביק יחד "את השמים ואת הארץ", שעל כן הוא מרומז בתחלת התורה במלים הראשונות "את השמים ואת הארץ".

יש עוד רמז יותר מורכב: אחרי המלה הראשונה "בראשית", שתי המלים ברא אלהים שוות בעצמן בגימטריא טוב בריבוע, טוב פעמים טוב, ואחר כך שורש אותו הריבוע רמוז בראשי תיבות ארבע המלים הבאות אחריו – "את השמים ואת הארץ.

ומה הכח? הכח להדביק ולחבר יחד את השמים ואת הארץ על פי פשט, שזה לחבר רוחניות וגשמיות. שבתוך האדם, שהוא עולם קטן, שהוא דומה בכל עניניו ופרטיו לעולם הגדול – זה לחבר אצלו את הנשמה בתוך הגוף. כאשר יש חיבור בין הנשמה לבין הגוף הוא חי וקיים ובריא ושלם.

אם כן, זה פירוש מאוד פשוט ישר לכל הפסוק הראשון של התורה. "בראשית ברא אלהים", מלשון בריאות ושלימות, "את השמים ואת הארץ", את חיבור רוחניות הנשמה וגשמיות הגוף. זאת על דרך המבואר בענין "מפליא לעשות", שעיקר הפלא הוא לחבר יחד נפש וגוף, והפלא הזה הוא גם בחינת רפואה, כמו שאומרים "רופא כל בשר ומפליא לעשות".

קומה, דעת וצביון הבריאה

שהרי "כל מעשה בראשית בקומתן נבראו, בדעתן נבראו, בצביונם נבראו". ה"קומה" היא שלמות הגוף, ה"דעת" היא שלמות הנפש, וה"צביון" הוא שלמות החבור של הצורה והחומר, כלומר מיזוג הנפש והגוף ביחד, והיו לאחדים ממש, "לצבי ולתפארת".

מאין לנו שהמציאות כולה, העולם כולו והעולם הקטן, שהוא האדם-בפרט – נברא שלם? יש מאמר חז"ל ש"כל מעשה בראשית בקומתן נבראו, בדעתן נבראו, בצביונם נבראו"[עז]. כל מה שנברא – נברא בקומה שלימה, בדעת שלימה, ובצביון שלם.

כמצוין בהערה למטה, יש הרבה פירושים, גם בתוספות, מהן הלשונות הללו, מהי קומה מהי דעת ובמיוחד מהו צביון[עח]. הפירוש הפשוט של המאמר כאן הוא שכל דבר נברא עם קומה שלימה ודעת שלימה וצביון שלם: הקומה היא שלימות הגוף על פי פשט. דבר שנברא בקומה שלימה הכוונה שהגוף היה שלם; הדעת היא שלימות הנפש, כמו שהפסוק אומר "גם בלא דעת נפש לא טוב"[עט]. כלומר, עיקר מציאות הנפש הוא הדעת, ההכרה, וממילא הכתוב שכל דבר נברא בדעת שלימה הכוונה נפש שלימה; מהו אם כן צביון? החיבור הדיבוק בין הנשמה לבין הגוף.

כידוע, הפירוש בכל מקום בחסידות של תפארת הוא שילוב וחיבור בין שני הפכים[פ]. לפי התוספות כאן צביון הוא לשון תפארת, "לצבי ולתפארת"[פא]. אם כן, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", לחבר יחד את הנשמה והגוף, את הדעת והקומה – זהו ענין הצביון.

כך אנחנו מפרשים את המאמר הזה של חז"ל: "כל מעשה בראשית בקומתן נבראו [הגוף], בדעתן נבראו [הנפש], בצביונן נבראו [ליפי החיבור קוראים מיזוג, המיזוג הנכון בין הנשמה לבין הגוף]". כלומר, מיזוג הנפש והגוף יחד, "והיו לאחדים"[פב] ממש, "לצבי... ולתפארת".

תהו – התסלקות השמים מהארץ

עד כאן פירשנו את הפסוק הראשון של התורה, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". איך נמשיך לאור זה לפרש את הפסוק השני?

בהגיע, בהשגחה העליונה, עת הפרד והסתלקות הנפש מן הגוף נאמר: "והארץ היתה תהו ובהו".

מה הפסוק השני אומר? הוא מתעלם מהשמים, אין יותר שמים, והוא מדבר רק על ענין הארץ, ואומר שהמצב של הארץ היה מצב בלתי רצוי בלתי תקין, מצב של תהו ובהו. כאמור, הפסוק הראשון, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", הוא שלימות הבריאות והחיבור הצביון של נשמה וגוף יחד,

כמובן, לפני שנמשיך, אפשר להסביר כל דבר גם ביחס לגוף, שנקרא עם ישראל. כאן אנחנו מפרשים את זה ביחס לפרט, לכל אחד ואחד, אבל בדמיון הכי פשוט כל אחד ואחד יכול לתרגם את הפירוש הזה לעם כולו. כידוע, כל עם ישראל הוא קומה אחת שלימה. בזמן הבית, בזמן מתוקן, אנחנו שלמים נשמה בתוך גוף. כאשר יש חורבן, החל משבירת הלוחות, האותיות, החיוֹת, הסתלקו מהלוחות. כך בחורבן הבית הרוחניות הסתלקה מן הגשמיות. אם כן, כל מה שכתוב כאן נאמר גם לגבי הפרט, לגבי כל יהודי, וגם לגבי הכלל.

^{[הפסקה בהקלטה]}

הארץ, שהיא הגוף, נשארת חלל ריקן, וכולם תוהים ותמהים מה זה ועל מה זה: "על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת מה חרי האף הגדול הזה"?

זה פסוק בסוף התורה שמתאר את זמן החורבן והגלות. מאז מסתכלים על הארץ שלנו ארץ ישראל ושואלים ותמהים בתמיהה הכי גדולה – מה זה? מה קרה פה? אם כן, מה שכתוב בתחלת התורה "והארץ היתה תהו ובהו" הוא בדיוק כמו שכתוב קרוב לסופה – "על מה עשה הוי' ככה לארץ הזאת מה חרי האף הגדול הזה"[פג].

כמו שאמרנו שאפשר לפרש את כל הענין הזה לגבי האיש הפרט ולגבי העם כולו האומה כולה, אז כמובן ניתן לפרש גם לגבי ארץ ישראל השלמה, במיוחד כאן שכתוב בפירוש "הארץ". כמו ששמים הם נשמה ביחס לכל אחד ואחד וגם לגבי כל האומה כולה, אז לגבי "הארץ", אם נפרש אותה ממש פשוטו כמשמעו, שזו ארץ ישראל, הרי ש"השמים על הארץ" היינו חיבור השמים והארץ. בחסידות מתפרש ומוסבר חיבור זה כאשר עם ישראל שומרים תורה, שכן גם תורה נקראת שמים. גם בחז"ל, בנגלה, ובמיוחד בזהר ובחסידות[פד] מפרשים "השקיפה ממעון קדשך מן השמים"[פה] שה' רואה אותנו דרך התורה. כלומר, שמים הם הרבה פעמים כינוי לתורה.

לפי זה, כל סיפור חיבור שמים וארץ הוא בפשטות ארץ ישראל, כאשר יש דבקות ואחדות בין התורה השמים על ידי העם, שהעם הוא שמיישם את התורה – בלי העם אין תורה – והוא מחבר ממשיך את השמים, כלומר התורה, ליישם אותה על הארץ בפשטות. כאשר יש שמים וארץ יחד – "את השמים ואת הארץ – הכל בריא ושלם. אבל אם השמים מסתלקים מעל גבי הארץ אז גם הארץ בגשמיות נשארת תהו ובהו, ואז אפשר להגיע למצב כזה שמשה רבינו עצמו מוכיח אותנו בסוף התורה ואומר שאנחנו נשאל בעצמנו בתמיהה הכי גדולה, שזה נקרא תהום – "על מה עשה הוי' ככה לארץ הזאת מה חרי האף הגדול הזה".

פשר התמיהה

התמיהה הזאת היינו פירוש המלים הבאות:

וזהו: "וחשך על פני תהום" [מה זה חושך? דבר שלא מובן, שלא ניתן לתפיסה בשכל, השכל שלי לא תופס אותו, הוא חשוך], אין מי שיבין וישיג את דרכי ה' ברוך הוא ויעמוד על סוד המות – אותיות תהום.

כמו שאמרנו קודם, תהום הוא צירוף היפך החיים. מהו "חֹשך על פני תהום"? שכאשר "והארץ היתה תהו ובהו" והנשמה מסתלקת, ואז רואים את התהום לפני העינים, התהום הוא חשוך. מה הכונה חשוך? שהוא לא מובן. כמו שאמרנו קודם, עד לעתיד לבוא אי אפשר להבין את התהום, עד שלא יתקיים היעוד של דירה בתחתונים אין להבין את התהום וממילא "וחשך על פני תהום".

לפי זה נפרש עוד פסוק בנביא:

"כי גבהו שמים מארץ" – כלומר כאשר גבהה ונסתלקה הנשמה מהגוף שהם כמשל שמים וארץ כנ"ל – "כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבֹתי ממחשבֹתיכם".

לפי דרכנו כאן איך הפסוק הזה מתפרש? "כי" מלשון 'כאשר'. יש הרבה פעמים בתנ"ך ש'כי' הוא 'כאשר'. נפרש כך: "כי גבהו שמים מארץ"^[פו] – כאשר השמים גובהים מן הארץ, כלומר מסתלקים ממנה, מה שקורה אז הוא היפך החיים, המקרה הרע של היפך החיים. זה נקרא "גבהו שמים מארץ", שהשמים מסתלקים מהארץ. שוב, זה נאמר בין לגבי הפרט בין לגבי האומה בין לגבי ארץ ישראל.

ברגע שדבר כזה קורה, "כי גבהו שמים מארץ", בסוד "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום", מהו החושך? "כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבֹתי ממחשבֹתיכם", דוקא בתופעה הזאת אין להבין את ה'. דוקא ברגע ש"גבהו שמים מארץ" נאמר ש"דרכי", כלומר הדרך שלי שאני פועל ועושה כאן – זו לא הדרך שלכם. באותו רגע שהשמים גובהים ומסתלקים מן הארץ "כן גבהו דרכי מדרכיכם" בענין זה בפרט "ומחשבותי ממחשבותיכם". "מה גדלו מעשיך הוי' מאד עמקו מחשבֹתיך"[פז]. לפי הדרוש זה, "מאד עמקו מחשבתיך" הוא דוקא כאשר "גבהו שמים מארץ".

בכל זאת, "דרכי" ו"מחשבותי" של ה' עצמו כן תופסים את האמת, על זה יש עוד פסוק בפרק באיוב:

רק "אלקים הבין דרכה":

הפסוק^[פח] מדבר על פי פשט על החכמה, על התורה, אבל אפשר לפרש אותו ש"דרכה" כאן הוא על דרך הפסוק הקודם מהנביא, "כן גבוה דרכי מדרכיכם", שרק אלקים מבין אותה. אצלי הוא "חשך על פני תהום", ורק צריך להאמין ש"אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה", זהו המשך הפסוק, הוא יודע את המקום הזה. כמו "איזהו חכם? המכיר את מקומו"[פט], הוא יודע את מקום היעד והתכלית של ענין זה.

זה מרומז בסיום של הפסוק השני של התורה. לפי דרכנו כאן לפי הדרוש:

"ורוח אלקים מרחפת על פני המים". מה שבעינינו נדמה לתהום תמוה וחשוך [כאן 'לשון נופל על לשון', תהום אותיות תמוה. מה שאצלנו בגדר תהום תמוה וחשוך, "חשך על פני תהום", לא מובן], בעיניו יתברך הוא מים המרמזים למדת חסדו יתברך, "חסד אל כל היום".

מה קורה כאן בפשט הפסוק הזה? כתוב "וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים". גם הפשטנים מתלבטים מה ההבדל כאן בין התהום לבין המים. כתוב שבתחלת הבריאה, לפני יום שני של מעשה בראשית, המים היו מעורבבים יחד. עוד לפני שה' הבדיל בין המים העליונים לבין התחתונים כל המים היו יחד וזה עצמו התהום. בלשון חז"ל –"מים במים"[צ]. המצב הראשון היה מצב של "מים במים", הכל מים. אם כן, יש פה שאלה פשוטה על פי פשט: כתוב "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלקים מרחפת על פני המים", מה ההבדל בין מים ותהום? למה קודם קוראים לו תהום ואחר כך קוראים לו מים?

אלא מה? על פי פנימיות תהום הוא תמוה, אותיות היפך החיים. מים בכל מקום, על פי סוד, הם חסד וטוב. אז מה שכתוב "וחשך על פני תהום" משמע שיש פה מקרה אחד, תופעה אחת, שהיא אצלנו חשוכה ותהומית, תופעה של תהום והיא "חשך על פני תהום" לגבינו; אבל לגבי "רוח אלהים", שעליה כתוב "אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה", לגביו יתברך הוא מים. אותו דבר גופא שאצלנו הוא תהום – אצלו הוא מים, "ורוח אלהים מרחפת על פני המים". מה זה מים? חסד וטוב.

"חסד אל כל היום"

מה שבעינינו נדמה לתהום תמוה וחשוך, בעיניו יתברך הוא מים המרמזים למדת חסדו יתברך [בקבלה ובחסידות מים הם חסד, אש היא דין, וכו'], "חסד א-ל כל היום".

"כל היום"[צא] בקבלה הוא בפרט היום הראשון של מעשה בראשית, "יומם יצוה הוי' חסדו"[צב], יום אחד, שהכל אחד והכל טוב. אפשר לומר ששתי המלים העיקריות של יום ראשון הן 'טוב' ו'אחד'. יש צורת חילוף אותיות א"ב שכתובה בגמרא[צג] שנקראת אטב"ח, ש-א מתחלפת ב-ט, ב ב-ח וכך הלאה. בספרי הקבלה כתוב[צד] שאם עושים חילוף אותיות באטב"ח אז אחד מתחלף בטוב. זו כונה שאפילו טובה לקריאת שמע פעמיים בכל יום –"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[צה], שכשר אומרים "אחד" צריך גם לחשוב ולדעת שהוא עצם הטוב.

כמו שכתוב שהיום הראשון לא נקרא יום ראשון לשני אלא "יום אחד", מכיון שהקב"ה היה "יחיד בעולמו"[צו], הוא היה רק אחד, אותו "יום אחד" הוא גם אחיד כמו שה' הוא יחיד. כלומר, הוא אחיד בהיותו כולו טוב מתחלה ועד סוף. כלומר, גם הפסוק השני, "והארץ היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום", שהוא פסוק עם הרבה לא-טוב למראית עין, נכלל ב"חסד אל כל היום".

מה זה "היום"? בפרט – כתוב בקבלה – שהיום של החסד הוא "יום אחד", ו"כל היום" כולו הוא חסד. מאיזו השקפה, מאיזו נקודת מבט הוא חסד? מנקודת מבט של ה', שעליה כתוב מה שקודם אמרתי, "וחשך על פני תהום", מצד "רוח אלהים" שמרחפת (כמו שנסביר מהי) זה "על פני המים", הכל מים, וממילא "חסד אל כל היום", "יומם יצוה הוי' חסדו", "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[צז], זהו הביטוי של הזהר, הטוב של אותו יום אם נתעצם אתו גם הוא יתלווה במשך כל ימי בראשית, שכולם כנגד כל "שית אלפי שנין הוי עלמא"[צח], כל העולם כולו.

מים מצמיחים כל מיני תענוג

כמו שמים הם רמז לטוב בכל מקום בקבלה, כתוב גם כלל גדול ש"מים מצמיחים כל מיני תענוג"[צט]. בפירוש קשור לט"ו בשבט שחל אתמול – הצמח גדֵל מהמים. ראש השנה לצמח, לאילן היה אתמול ב-ט"ו בשבט, כמו שאמרנו קודם, כיון שאז המים של השנה החדשה מתחילים לעלות, להחיות ולחדש את האילן. מה התכלית של האילן? פירות. כתוב שלעתיד לבוא עתידה "ארץ ישראל שתתפשט בכל העולם כולו"[ק], וכתוב[קא] שגם עצי סרק יתנו פירות. התכלית של כל עץ היא לתת פירות.

כך מסביר גם הרבי בהרבה שיחות[קב] על ט"ו בשבט, שעיקר ההתבוננות ביום זה היא על פי הפסוק "האדם עץ השדה"^סב. מה לומדים מעץ השדה? מה הכוונה שהאדם צריך להיות דומה לעץ השדה? הוא אומר שלומדים שתי נקודות מעץ: נקודה אחת, שעץ תמיד גדֵל, לכן הוא נקרא צומח. יש מעלה בחי שאין בצומח, אבל חי מתבגר, מגיע לקומה מסוימת ונעצר. את הגדילה בפנימיות וברוחניות לא רואים – או שהיא קיימת או שלא – מה שאין כן טבע העץ הוא גדילה כל הזמן. עץ אמתי, צומח אמתי, נקרא צומח בלשון הווה כיון שכל הזמן הוא צומח. זו נקודה א' שצריך ללמוד מעץ – כל הזמן לצמוח ולגדול. הדבר השני הוא שתכלית העץ היא פירות. דוקא בעץ רואים שהוא נותן ונותן פירות, ואפילו עצי סרק עתידים לתת פירות בזכות ובכח קדושת הארץ שלנו, שכאמור עתידה שתתפשט בכל העולם כולו. אם כן, מה שהעץ גדל על פני המים וגם נותן פירות, כל זה בכח המים המצמיחים כל מיני תענוג של פירות האילן.

כתוב בחסידות שעיקר ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילן, אם כי מה שאמרנו שייך לצומח בכלל, הרומז למשיח – "צמח שמו מתחתיו יצמח"[קג], כמו שנביא בהמשך – אבל בפרט הוא ראש השנה לאילן. למה? בברכה אחרונה שאחרי "שהכל" מברכים "בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי". כתוב בשלחן ערוך[קד] שיש כאן שני סוגים של מאכלים. יש מאכלים שנחוצים וחיוניים לחיי האדם ויש מאכלים שהם "על כל מה שבראת להחיות" – להחיות מלשון תענוג, לא מה שנחוץ באופן חיוני לחיות אלא תענוג נוסף. כתוב שפירות האילן הם בעיקר תענוג נוסף לעצם צורך החיים. זה עיקר ההבדל בין ירקות לבין פירות האילן. ירקות הם חלק מהמאכלים שנחוצים כדי לחיות, מה שאין כן פירות האילן הם בעיקר לשם תענוג, שעליו כתוב "על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי", לא מה שחסר לי. הדבר מבטא בעיקר את החסד של הקב"ה שרוצה להנות אותי מעל ומעבר לצורך החיים שלי. ביחוד מתקשרים למדרגה הזאת בשבת, לכן כל עניני שבת קשורים לעונג – "וקראת לשבת עֹנג"[קה] [קשור לברכת האילנות – "להנות בהם בני אדם"?] כן, נכון. דוקא על פירות האילן נוסח הברכה הוא "להנות בהם בני אדם".

שוב, כל העצים עתידים לתת פירות. אלו שתי הנקודות שלומדים מעץ: הצמיחה התמידית של העץ וזה שעץ נותן פירות, והכל בכח המים שמצמיחים כל מיני תענוג. אם כן, מה שקודם היה תהום אותיות היפך החיים ואותיות תמוה ו"חשך על פני תהום", חשוך ולא מובן בכלל – לגבי הקב"ה הוא מים, "חסד אל כל היום", "מים מצמיחים כל מיני תענוג".

רוחו של משיח

וכן אמרו חז"ל ש"רוח אלקים" מרמז ל"רוחו של מלך המשיח" ש"צמח שמו ומתחתיו יצמח ובנה את היכל ה'".

איך חז"ל מפרשים מהי "רוח אלהים"? כתוב במדרש שהיא מרמזת ל"רוחו של מלך המשיח"[קו], ש"צמח שמו מתחתיו יצמח ובנה את היכל הוי'". אם כן, מה התכלית? שתהיה "'רוח אלקים' – זו רוחו של מלך המשיח" עצמה הצמח שצומח על פני המים האלה. מהם המים? אותם המים שקודם היו אצלנו תהום. ומהו תהום? תהום אותיות המות, היפך החיים בכלל.

כלומר שע"י המות בכלל, וע"י קדוש השם בפרט, שיהודי תורם את חייו למען עמו וארצו ושמו יתברך – ה' הטוב "זורע צדקות ['תרומות' הנ"ל] מצמיח ישועות".

ידוע בענין קידוש השם, וזה דבר שהרבי תמיד חוזר עליו, שלא צריך להיות מודע לו, קשור למה שאמרנו קודם שהביטוי של קידוש השם הוא עצמי. זה נלמד מהפסוק "ונקדשתי". יש מחלוקת לגבי שאר מצוות התורה האם הן צריכות כוונה או לא צריכות כוונה, אבל כאן לית מאן דפליג שבלי שום כוונה בכלל – "ונקדשתי בתוך בני ישראל". ברגע שיש תרומת החיים היהודי הזה הוא קדוש.

אפילו בלי קידוש השם, כל פעם שיש מקרה של היפך החיים שהוא תהום וחושך – אצל ה' התהום הזה הוא המים שיצמיחו כל מיני תענוג של ביאת המשיח, של "רוח אלהים" שזו רוחו של משיח והוא "צמח שמו מתחתיו יצמח ובנה את היכל הוי'".

משיח בונה מקדש

על היכל ה' כתוב בתחילת פרשת תרומה, וידוע בהרבה ספרי חסידות[קז], שתרומה מלבד שהיא להתנדב, "כל נדיב לבו"[קח], להביא משהו למשכן, אבל עיקר פרשת תרומה היא שיהודי תורם ומקריב את עצמו. הפסוק העיקרי בתחילת פרשת תרומה הוא "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[קט], ומי שבונה את המקדש הוא "צמח שמו", זה פסוק מפורש.

אגב, יש הרבה ששואלים: מי יבנה את המקדש? לא ניכנס עכשיו לשאלה האם התפקיד שלנו עכשיו הוא לעלות להר הבית ולבנות את בית המקדש או שצריך לחכות למלך. יש בזה דיון שלם בהלכה שאין כאן המקום בשבילו. זה שחייבים לעלות להר הבית היום ולטהר אותו, להוריד את הטומאה שמה – זה חייבים. לגבי הקרבת קרבנות כתוב[קי] שמקריבים קרבנות אפילו שאין הבית בנוי. אבל האם התפקיד שלנו הוא גם לבנות את הבית – זו כבר שאלה. משמע מסוף הרמב"ם[קיא], וככה הרבי סובר[קיב] והנה יש לנו גם פסוק מפורש בתורה, שהמשיח בונה מקדש, כלומר מלך בונה מקדש. כתוב "צמח שמו מתחתיו יצמח" הולך על מלך המשיח, "ובנה את היכל הוי'" – הוא זה שבונה את היכל ה'.

מה זה היכל ה'? "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". בזכות מה? בזכות התרומה שכל אחד מתנדב, על דרך נחשון בן עמינדב עליו כתוב שהתנדב בעד עמו. להתנדב הכוונה שהוא מוכן גם להתנדב ולתרום את כל החיים שלו.

בפרשת תרומה כתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" על דרך "צמח שמו מתחתיו יצמח ובנה את היכל הוי'". מכאן לומדים שעל ידי המות בכלל ועל ידי קידוש השם בפרט, כשיהודי תורם את חייו למען עמו וארצו ושמו יתברך – ה' הטוב זורע צדקות, כלומר תרומות. היום כשמישהו נותן צדקה קוראים לזה תרומה, וזה נכון.

ידוע שנוסח התפלה שתקנו חז"ל הוא באותו ערך של קדושה כמו פסוקי התנ"ך, ויש מאמר-מטבע שטבעו חז"ל שאומרים בתפלה "זורע צדקות מצמיח ישועות", כלומר שה' זורע את הצדקות, מהן הצדקות? התרומות. מה התרומה הכי גדולה שאין יותר גדולה ממנה? שאדם תורם את החיים שלו. ה' זורע את הצדקות-התרומות הללו, ומהן הוא מצמיח ישועות לעם ישראל בכלל ולכל אחד ואחד בפרט בתוך עם ישראל. "מצמיח ישועות" הוא בסוד המים שמצמיחים כל מיני תענוג ועיקר התענוג הוא גילוי רוחו של משיח – "רוח אלהים" שמרחפת על פני המים שהוא הצמח.

וכן מצינו בענין חרבן הבית (שנמשל למות) ובנינו לעתיד בב"א,

בחז"ל בקבלה חורבן הבית גם הוא מות כללי של כל האומה, כל הארץ, שהשמים הסתלקו מן הארץ כמו שאמרנו קודם.

עלה אריה במזל אריה

שנאמר במדרש: "עלה אריה [נבוכדנאצר שנקרא אריה, כמ"ש 'עלה אריה מסֻבכו'] במזל אריה [חדש מנחם-אב] והחריב אריאל [בית המקדש], על מנת שיבא אריה [הקב"ה שנקרא אריה, כמ"ש 'אריה שאג מי לא יירא'] במזל אריה ['והפכתי אבלם לששון'] ויבנה אריאל ['בונה ירושלם ה' נדחי ישראל יכנס']".

לגבי חורבן הבית ובנינו לעתיד במהרה בימינו אמן יש מדרש בילקוט שמעוני על ירמיהו: "עלה אריה במזל אריה והחריב אריאל על מנת שיבא במזל אריה ויבנה אריאל"[קיג]. הפירוש הוא: על נבוכדנאצר כתוב "עלה אריה מסֻבכו"[קיד]. נבוכדנאצר הוא האריה של הקליפה. בקבלה[קטו] אריה הוא ספירת הכתר שלמעלה מטעם ודעת, למי שמתמצא במונחי הקבלה. אז יש גם אריה של הקליפה של הרע ולעומתו, "את זה לעומת זה עשה האלקים", יש אריה של הקדושה.

כתוב שהאריה של הקליפה של הרע, שהוא נבוכדנאצר שהחריב את הבית, עלה במזל אריה. מתי זה מזל אריה? חודש מנחם אב. הוא החריב בית המקדש שנקרא אריאל, על מנת שיבוא אריה, שהוא הקב"ה שנקרא אריה, כמו שכתוב "אריה שאג מי לא יירא"[קטז], במזל אריה שעל חודש אב כתוב "והפכתי אבלם לששון"[קיז], באותו זמן אותו חודש, ויבנה אריאל, שזה "בונה ירושלים הוי' נדחי ישראל יכנס"[קיח], שכתוב בסמיכות לפסוק שלנו "הרֹפא לשבורי לב ומחבש לעצבותם".

כלומר, סיום המדרש זה קשור והדוק לכל הנושא – "הרפא לשבורי לב ומחבש לעצבותם, בונה ירושלים הוי' נדחי ישראל יכנס". מהמלים "בונה ירושלים הוי'" לומדים חז"ל שהאריה של הקדושה, הקב"ה, יבנה במזל אריה בחודש אב מחדש את אריאל.

בהרבה ספרים מדייקים פה את הביטוי של המדרש 'על מנת'. מה זה על מנת? היה צריך לכתוב 'עלה אריה ויבוא', מה זה על מנת שיבוא אריה במזל אריה ויבנה אריאל?

דיוק הלשון "על מנת" משמע שכל ענינו של חרבן בית המקדש ע"י נבוכדנאצר הרשע דוקא (האריה של הקליפה) וכל המסתעף מזה, מוכרח הוא, ועוד יותר מכוון הוא, על מנת שיבנה בית המקדש במהרה בימינו באופן של התגלות האריה של הקדושה – "אריה שאג מי לא יירא", שהוא משל לעצמותו של הקב"ה שעתיד להתגלות ולשרות בבית המקדש השלישי בביאת המשיח ותחית המתים.

בשביל להגיע לגילוי האריה של הקדושה צריך להיות החורבן על ידי האריה של הלעומת זה והכל מכוּון.

כלומר, יש הרבה דרגות של התגלות. כשה' ברא את העולם הוא ברא גם סדר, באלו תנאים מתגלות דרגות שונות של אור, והסדר הוא שזה גם דבר שאי אפשר להבין אותו בשכל, שהעצמוּת לא מתגלה אלא רק באמצעות מנגד. יכולים להיות כל מיני גילויים של אור אבל לא עצמוּת ה'. האור יכול להתגלות מעצמו בדרך טובה, בלי התנגדות בלי מלחמה בלי עימות, אבל העצמוּת תתגלה רק על מנת לנצח את האויב. אם אין עמלק אין אויב שצריך לנצח – העצם לא יתגלה. יכולים להיות כל מיני התגלויות של אור אבל העצם לא יתגלה אלא רק כאשר צריך לנצח את האויב.

ה' ברא את העולם כך שהטבע הזה טבוע גם בתוך הנשמה, ומכיון ש"מבשרי אחזה אלוה"[קיט], כמו שהדבר הזה טבוע בנפש כך הוא טבוע למעלה. כלומר שה' הטביע גם בעצמו כביכול את הטבע הזה, שעצמותו לא תתגלה אלא רק בדרך של נצחון נגד קליפה לעומת אותה דרגה של התעצמות שצריכה להתגלות. כך ה' ברא את העולם, כך עלה ברצונו הפשוט שודאי אין לנו דרך לדעת למה, כמו שאין לנו שום דרך לדעת למה ה' רצה בכלל לברוא את העולם, רק שכך "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"[קכ].

יש הרבה התגלויות של ה'. הדימוי הזה המיוחד של אריה הוא הכי עצום. כמו שרש"י עצמו מביא[קכא] בפרשת השבוע יתרו שה' מתדמה בברואיו. ה' הרי ברא את האריה, ובכל זאת התורה מדברת בלשון בני אדם וה' מתדמה ביְצורים שלו וכל יצור שלו הוא רמז לדרגה אחרת של התגלות. כתוב שההתגלות של ה' בתור אריה היינו ההתגלות הכי עצמית, וזה יכול להיות רק כאשר ה' צריך לבטל את האריה של הקליפה של הרע. ועל כן בפנימיות הכונה של ה' כל חורבן הבית, שהוא כאמור המות הכללי כביכול – הוא רק על מנת שיעלה אריה של הקדושה, "אריה שאג מי לא יירא", גם במזל אריה, ויבנה אריאל – "בונה ירושלים הוי' נדחי ישראל יכנס".

כך הרבה ספרים מדייקים את הביטוי 'על מנת' של חז"ל.

'אריה שאג מי לא יירא' הוא משל לעצמותו של הקב"ה שעתיד להתגלות ולשרות בבית המקדש השלישי בביאת המשיח ותחית המתים.

ובשביל זה צריך לעלות אריה של הקליפה ולהחריב את בית המקדש. למה הסדר הוא ככה – זה ודאי אי אפשר להבין בעולם הזה, למה ככה צריך להיות הסדר, אבל ככה הוא צריך להיות. את הדעה בזה נשיג "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה", כמו שהרמב"ם כותב בסוף החיבור שלו, בביאת המשיח גופא. אבל עכשיו זה צריך להיות בגדר אמונה, כל כך חזקה שהיא גם מנחמת, משמחת ומרפאת את שבר הלב.

זאת אומרת, שההסתלקות והחרבן הם גרעין צמיחת הישועה והגאולה השלמה, וע"ד מאמרם ז"ל שהמשיח נולד בתשעה באב דוקא.

חז"ל אומרים[קכב] שהמשיח בעצמו נולד בתשעה באב. כלומר, מתוך השפעת החורבן. החורבן עצמו, האפר של שריפת הבית ממש, הוא-הוא עצמו הזרע של מלך המשיח. זה סוד בקבלה שאפר הפרה הנשרף הוא בסוד זרע חי וקים.

תשובה – גילוי חסדי ה'

אחרי כל זה נחזור לפסוק בתהלים שהתחלנו ממנו, אבל לפני זה נקרא משהו תוכני שיש בהערה, לגבי דברי חז"ל ש"רוח אלהים מרחפת על פני המים" היא רוחו של המשיח:

"פני המים" – תשובה

כ. ועיין שם בהמשך:  "...באיזו זכות ממשמשת ('רוחו של מלך המשיח') ובאה, ה'מרחפת על פני המים', בזכות התשובה שנמשלה כמים שנאמר 'שפכי כמים לבך'" (איכה ב, יט). [עד כאן חז"ל. מה ההסבר?] ההתעוררות לתשובה וכן קבלת התשובה היא ממדת חסדו יתברך – ימינו הפשוטה לקבל שבים, וד"ל.

יש כאן עוד פירוש מהם מים בתור ימין ה'. ימין הוא חסד. "רוח אלהים" זו רוחו של משיח, וחז"ל ממשיכים ומסבירים באיזו זכות רוחו של משיח מתעוררת לבוא – בזכות התשובה. המדרש הזה הוא גם פסק הלכה. יש מחלוקת בחז"ל[קכג] אם ישראל חייבים לחזור בתשובה לפני ביאת המשיח או לא, והרמב"ם פוסק את ההלכה בהלכות תשובה[קכד] ש"עתידין ישראל לעשות תשובה... ומיד הם נגאלין", כאותו מאן דאמר שחייבת להיות תשובה והתשובה היא-היא שתביא את המשיח. אחר כך המשיח ימשיך ויחזיר את כולם, גם הצדיקים, בתשובה. ככה כתוב בספר הזהר, שעיקר הענין של המשיח הוא "לאתבא צדיקיא בתיובתא"[קכה], שלא יהיו יותר צדיקים, כלומר מישהו שחושב את עצמו בסדר, אלא כולם יהיו בתנועה נפשית ובהכרה פנימית של תשובה. זו לשון הזהר, שהמשיח בא "לאתבא צדיקיא בתיובתא", להחזיר את הצדיקים בתשובה.

מדרגות בתשובה – רמות בחסדי ה'

גם ההתעוררות שלי לתשובה וגם שה' מקבל את התשובה שלי – אין חסד יותר מזה. החסד הוא כל כך גדול שכתוב[קכו] ששאלו את החכמה והנבואה והתורה, נפש החוטאת מה תעשה על מנת להתכפר וכל אחד אמר משהו אחר, אבל לא לעשות תשובה ולהתכפר. חז"ל אומרים שכאשר שאלו את הקב"ה – נפש החוטאת מה תעשה איך היא תתכפר? רק ה' אומר "יעשה תשובה ויתכפר". התורה אומרת יביא קרבן, החכמה אומרת ימות וכו', אבל הקב"ה אומר יעשה תשובה.

אם אנחנו נעמיק במאמר המפורסם הזה, מה האדם צריך לעשות לתקן את מעשיו, אז יש הרבה דרגות של מדת הדין ומדת החסד שלפנים משורת הדין. בפנימיות כולם דבר אחד, רק בדרגה יותר גבוהה של חסד ופחות של דין, אבל אותו הדבר בעצם. אחד שאומר מוות, השני שאומר יסורים, השלישי התורה אומרת יביא קרבן, ורק הקב"ה בכבודו ובעצמו אומר – כאן משמע ברור שיש משמעות בחז"ל למושג הקב"ה שיותר גבוה מהתורה, שהתורה אומרת כך וכך והקב"ה אומר אחרת, יותר גבוה ממנה – יעשה תשובה ויתכפר לו, אבל בעצם הכל אותו הדבר רק בחסד יותר גבוה. אפשר להבין שיסורים על פי פשט הם במקום מוות, לא צריך למות ממש אלא מספיק ש"יסורים ממרקים" בלשון חז"ל[קכז]. כשאדם מביא קרבן לבית המקדש זה גם כן במקום מוות. כתוב שהאדם סומך את הידיים על הקרבן ופעולת הסמיכה פרושה לומר, וכך מתקבל, שהקרבן הזה הוא במקומי, שה' נותן בחסדו. כאן כבר רואים שהתורה היא תורת חסד.

יש דרגה של חכמה ונבואה ותורה והקב"ה. הנבואה אומרת במקום מוות יסורים, זה גם דין, זה רק חסד יחסי ביחסיות גמורה אבל עדיין בפועל בשטח הוא דין קשה. כשהשאלה באה לתורה היא כבר נותנת פעולת תחליף ממש, שיביא קרבן, אבל זה עושה פועל את אותה הפעולה. כיון שהתורה היא "תורת חסד" לא צריך למות ולא יסורים, רק תביא קרבן ויתכפר לך. אבל הקב"ה אומר שיש גם עוד דבר בשביל להגיע לאותה מטרה, ובאמת הדרך להגיע היא עצה יותר גבוהה, יותר פלאית.

"פלא יועץ" – עצות פלאיות של משיח

על המשיח כתוב "פלא יועץ"[קכח]. יש הרבה עצות להשיג את אותה מטרה. אתה רוצה להשיג משהו, לתקן משהו, יש לך בעיה שצריך לפתור אותה, אתה הולך ליועץ אחד הוא נותן לך עצה פשוטה. ואחר כך עוד עצה להשיג את אותה מטרה ועוד עצה. ככל שעולים ליועץ יותר גבוה, לדרגה יותר גבוהה של עצה, העצה היא יותר פלאית, אבל הכל בשביל להשיג את אותה מטרה. המשיח עצמו נקרא "פלא יועץ", כלומר שהוא נותן עצה לאותו דבר אבל פלאית יחסית לכל העצות הקודמות להשיג את אותה מטרה. העצה של המשיח היא כמו העצה של הקב"ה, "רוח אלהים מרחפת על פני המים", שהיא העצה "יעשה תשובה".

על כן כתוב שתשובה בעצם יותר גבוהה מתורה. על פי מדת הדין של התורה תשובה לא מספיקה כאשר אדם עבר ופגם בכל התורה כולה. איך יכול לעזור לו "ברגעא חדא ובשעתא חדא"[קכט]? ברגע ובשעה אחת, אפילו שהוא רק מהרהר בתשובה, כתוב בחז"ל[קל] שהוא כבר מתהפך ונעשה צדיק גמור – "המקדש אשה על מנת שאני צדיק גמור הרי זו ספק מקודשת, שמא הרהר בתשובה". אם הייתי יודע שודאי הרהר בתשובה – מקודשת ודאי. זו הלכה מפורשת שבאותו רגע שהוא מהרהר בתשובה הוא הופך את כל המציאות שלו להיות צדיק גמור.

הדבר הזה הוא "פלא יועץ". גם על פי תורה זה לא מובן. לפחות תעשה משהו, תביא קרבן, תסמוך את עצמך על הקרבן, תוציא כסף – קרבן עולה כסף, זהו דין – אבל כאן לא צריך שום דבר, רק תהרהר בתשובה. אם כן, זה "פלא יועץ" וזו העצה של הקב"ה. העצה של הקב"ה היא עצם הימין. על העצה הזו כתוב בקבלה ביחס לפנימיות הכתר "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא"[קלא]. בדרגה הכי גבוהה של 'עתיקא' (עתיק יומין הוא כינוי לעצמוּת ה' בספר דניאל[קלב]) כתוב "לית שמאלא", אין שום דין, שום שמאל באותו עתיק – "כולא ימינא". כלומר, העצה לתקן את הכל היא הכי פלאית והכי פשוטה, שהיא "ימינו פשוטה".

פה יש גם דרוש מאוד יפה, שחוץ מהפירוש הפשוט שימינו פשוטה הכונה שהוא פושט את הימין ומגיש לך אותה, שזה החסד, שלגבי תשובה יש רק ימין. חוץ מזה אפשר לדרוש ש"ימינו פשוטה" כמו שעכשיו אמרנו, שהעצה שבאה מימינו של הקב"ה היא הכי פשוטה שיכולה להיות, מלשון פשיטות. מה הדבר הכי פשוט? לקבל שבים.

זאת אומרת שכאן יש עוד רמז מאוד עמוק שחז"ל אומרים, שהמים כאן הם הדרגה הכי גבוהה של חסד. הדרגה הכי גבוהה של חסד היינו עבודת התשובה, אפשרות התשובה, שאין חסד יותר מזה ש"יעשה תשובה ויתכפר לו", אפילו ברגעא חדא ובשעתא חדא.

"בשעתא חדא וברגעא חדא"

עד כדי כך שכאשר אחד שקראו לו אליעזר בן דורדיא קראו לו שאחר כך רבי אליעזר בן דורדיא אחרי שהוא חזר בתשובה. הוא עבר על כל התורה כולה, היה רשע הכי מרושע בעולם, והוא עשה תשובה ובאמת מת מתוך התשובה שלו, ויצאה בת קול והכריזה ואמרה "רבי אליעזר בן דורדיא יש לו חלק לעולם הבא", עם כל מה שעשה את כל העבירות הכי חמורות בתורה. ידועה השאלה בחסידות: מה פתאום רבי? הרי הוא לא למד תורה אף פעם! מסבירים שהוא הרבי של כל בעלי התשובה בעולם. חז"ל אומרים בגמרא שכאשר רבינו הקדוש רבי שמע את זה הוא בכה ואמר "יש קונה עולמו בשעה אחת" ויש קונה עולמו בשנים רבות. למה הוא בכה? מה, לא ניחא דעתיה מזה? יש לו צרות עין חס ושלום לגבי בעלי תשובה על כך שהוא – רבינו הקדוש – צריך שנים רבות ואותו בעל תשובה בשניה אחת? אז מה, הוא לא מרוצה מזה? חס ושלום לומר כך.

אלא כתוב בחסידות[קלג] שהפשט הוא ש"לית כל מוחא סביל דא"[קלד]. כל פעם שכתוב בחז"ל שמישהו בוכה מתוך השגה מסוימת הכוונה שההשגה כל כך עצומה שהמוח שלו, גם של רבינו הקדוש, לא מסוגל לסבול את ההשגה והמותרות היינו הדמעות. גם על רבי עקיבא עצמו כתוב[קלה] שכאשר הוא שמע רזין דאוריתא מפי רבו, רבי אליעזר הגדול, על שיר השירים – הוא בכה. שוב, מבואר בחסידות שהבכי היינו מריבוי האור שלא נקלט ולא נספג במוח. כך גם כאן, רבינו הקדוש עצמו בכה כאשר שמע את הבת קול "יש קונה עולמו בשעה אחת" כיון ש"לית כל מוחא" אפילו שלו "סביל דא".

אם כן, זה מה שכתוב כאן בהערה, שהחסד העליון שאין עליון למעלה ממנו הוא של אפשרות התשובה.

כרוזי הרהורי התשובה

כתוב שאם ה' לא היה מעורר אותי לתשובה לא הייתי מתחיל להרהר. ההרהור שלי גופא, שהאדם אפילו מתחיל להרהר בתשובה – זו גם התעוררות מלמעלה, התעוררות י"ג מדות הרחמים של ה'. מבואר בקבלה, בחסידות ובנגלה שההתעוררות היא מהבת קול שיוצאת כל פעם ואומרת "שובו בנים שובבים"[קלו]. כל הזמן יש בת קול שאומרת בשמים "שובו בני שובבים". שואל הבעל שם טוב[קלז]: מי שומע את הבת קול הזו? מה זה עוזר? מה זה מועיל? הבעל שם טוב אומר שכל אחד שומע אותה, שורש הנשמה שומע. כמו שחז"ל אומרים "אף על פי דאיהו לא חזי מזליה חזי"[קלח], אף על פי שהוא לא רואה את התופעה השורש שלו שמכונה בחז"ל 'מזל' רואה. אף על פי שבאוזניים שלנו אנחנו לא שומעים את בת הקול "שובו בנים שובבים", אבל השורש שומע והוא משדר אותה לתוך המודעות שלנו בתור הרהורי תשובה, שלא יודעים מאין באים ההרהורים רק שהאדם מתעורר מעצמו. אבל באמת למה הוא מתעורר? כיון שלמעלה הוא שמע "שובו בנים שובבים".

מתי במיוחד שומעים את זה? בשבועות האלו. ידוע שיש ששה שבועות, מפרשת שמות עד פרשת משפטים, שהם ראשי תיבות שובבים – שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים – ועל התקופה הזאת של החורף כתוב באופן מיוחד "שובו בנים שובבים", שבכללות זו בת קול שיוצאת כל הזמן ושורש הנשמה שומע ומשדר אותה למטה בתור הרהורי תשובה. אם כן, זהו גם חסד של ה' ה' עשה אותו.

אחר כך, כשאני עושה תשובה הכי פשוטה, כמו שהסברנו ברמז "ימינו פשוטה", שהכי ימין הוא הכי פשוט. כלומר, שזה דורש ממך דבר הכי פעוט הכי קטן הכי פשוט, "ברגעא חדא ובשעתא חדא", וזה שה' מקבל אותה ו"ימינו פשוטה לקבל שבים"[קלט] – זה ודאי וודאי חסד שאין כמוהו.

הכל היה רמז על דבר חז"ל האומרים שהמים כאן הם תשובה. כלומר, רוח המשיח שבאה היא "רוח אלהים מרחפת על פני המים", וכיון שאמרנו שמים הם חסד, הסברנו כאן שברוחניות ובפנימיות אין יותר חסד מאשר תשובה. זו עצת הקב"ה, ה"פלא יועץ", "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא".

פרק ג – תכלית היסורים

צנור המזל היהודי

אחרי כל זה נסיים את הפסוק שהתחלנו ממנו – "תהום אל תהום קורא לקול צנוריך":

וזהו "תהום אל תהום קורא לקול צנוריך". [מה זה צינור? אמרנו שחז"ל דורשים שצינור הוא השיתין, ניסוך המים והיין שיורדים דרך השיתין, אבל] הצינור [בכלל] הוא הכלי להעברת השפע והישועה מלמעלה, שהוא רצונו האמיתי יתברך (צנור – אותיות רצון [כמו שכתוב בספי הקבלה]) להשפיע אך טוב וחסד לעמו ישראל.

ה' רוצה להשפיע לנו טוב וחסד ו"יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק"[קמ]. ה' יותר רוצה לעשות אתנו חסד, גם גלוי בטוב הנראה והנגלה, יותר מאשר אנחנו חפצים לקבל אותו.

בשלש עשרה מדות הרחמים של הקב"ה ה'צנור' (סוד [אֵין מזל לישראל, קרי] "אַיִן מזל לישראל", כידוע ממורנו הבעל שם טוב זי"ע)

יש מאמר חז"ל "אֵין מזל לישראל"[קמא], ועליו פירוש מהבעל שם טוב[קמב] "אל תקרא 'אֵין' אלא 'אַין'", שיש אַין אלוקי. אצל כל שאר אומות העולם יש מזל, כלומר שהשורש שלהם הוא בישות, בגאוה, באגו, מה שאין כן שורש היהודי הוא אַין, השורש ממנו נובע כל השפע הוא המזל שלו. כמו שאמרנו קודם, אף על פי שהוא לא רואה המזל שלו רואה. מה זה מזל? שורש הנשמה שלו. למה הוא נקרא מזל? מלשון נוזל, שממנו השפע יורד ונובע מן העל-מודע לתוך המודע.

ההבדל בין יהודי להבדיל לגוי הוא שלגוי יש מזל, כלומר שגם השורש שלו הרוחני גם ברוחניות הוא אגו, הוא יש, מה שאין כן היהודי, למטה בגוף יכול להיות שהוא בעל גאוה גדול מאוד, אבל אם הוא יהודי יש לו שורש שהוא אַין, שהוא בטל לאלקות. מה זה אַין? בטול אמתי לאלקות. כיון שהוא אַין בשורשו לכן הוא מצווה בקידוש השם, כמו שאמרנו בתחילת השיעור, שרק יהודי מצווה בקידוש השם בדרך ממילא כיון שהוא אַין לגבי ה', הוא בטל אליו בבטול אמתי- "ונקדשתי בתוך בני ישראל". כך מפרש הבעל שם טוב "אַין מזל לישראל".

הוא מדת "נצר [נוצר אותיות צנור – רצון] חסד לאלפים", ר"ת נחל, שהוא "נחל נבע" ישועות ונחמות דרך צנורות הנ"ל.

המזל הזה בקבלה[קמג] הוא המדה השמינית של י"ג מדות הרחמים, "נֹצר חסד לאלפים"[קמד]. נוצר גם אותיות צנור^כט. בקבלה המשל לזה הוא שערות הדיקנא. י"ג מדות הרחמים הן י"ג תיקוני דיקנא – לא נאריך במשל זה – כל שערה של הדיקנא קדישא היא צינור, והצינור העיקרי של הדיקנא – שוב, צנור אותיות רצון – הוא "נוצר חסד לאלפים".

חוץ מזה שבתיקון "נוצר חסד לאלפים" נוצר אותיות רצון וצנור, "נוצר חסד לאלפים" הוא גם ראשי תבות נחל, שמרמז לפסוק במשלי "נחל נובע מקור חכמה"[קמה], שעל כן כתוב בקבלה שאבא-חכמה יונק ממזל ה-ח, מי שמכיר את מונחי הקבלה. גם החכמה שייכת לנשמת היהודי, שאנחנו "עם חכם ונבון"[קמו], החכמה שלנו, הקדוּשה, מקבלת מהמזל ה-ח , "נוצר חסד לאלפים" ראשי תיבות "נחל נובע מקור חכמה". הוא חסד –"נוצר חסד" – כולו חסד, ונחל כולו מים, והנחל הזה שנובע ישועות ונחמות דרך צנורות בא דוקא:

מתוך תכיפות ה"תהומות" [של] "תהום אל תהום" [כמו שהסברנו בתחלת השיעור] היהודי [בפרט] ועם ישראל בכלל "קורא לקול צנוריך".

על ידי שעוברים עלינו הרבה משברים וגלים בתכיפות, כמו שהיה במשך כל אורך הגלות, עכשיו אנחנו רק מחכים ומצפים לחסדי שמים שעם כל התהומות כולם, "תהום אל תהום", יצאנו ידי חובה.

תשובה – תחית המתים עכשיו!

דרך אגב, בענין מה שאמרנו קודם, שתשובה אצל הקב"ה היא עצה במקום קרבן של תורה, במקום יסורין של נבואה, ובמקום מות של חכמה – הכל 'בִּמקום'. יש דבר מאוד מאוד נפלא שהרבי אמר בזמן האחרון[קמז], שמבואר גם בפשט וגם במדרש[קמח] וגם בספרי הקבלה[קמט], שלפני תחית המתים צריך כל אחד, גם הצדיקים הגדולים, למות לפחות שעה אחת, לחזור לעפר ולקיים את הפסוק "כי עפר אתה ואל עפר תשוב"[קנ]. כתוב שכולם, גם הצדיקים הכי גדולים, צריכים לחזור לעפר שעה אחת, ואחר כך לקום לתחיה. הרבי כאן כביכול מייצג את דעת הקב"ה, שצריך להאמין ושאפשר לקיים את הענין הזה גם ברוחניות על ידי עפר, "אל עפר תשוב", בעבודה פנימית של הנפש, שהיא עבודה של שפלות ובטול אמתי. אם האדם מקיים – גם כן בדרכי תשובה – "אל עפר תשוב", אפשר להאמין שיכולה להיות גם תחית המתים שנזכה לראות אותה בקרוב ביחד עם ביאת המשיח.

חז"ל אומרים שאף על פי שעל פי פשט משמע שתחית המתים היא תקופה אחרת, תקופה לאחר ביאת המשיח ובנין בית המקדש, בכל זאת כתוב בזהר שגם בתחלת ביאת המשיח במקצת, יש צדיקים מיוחדים שעומדים לתחיה. כיון שאין בדבר קצבה ואפשר תמיד להמתיק יותר ויותר, במיוחד כאשר עברנו כל כך הרבה תלאות ויסורים של גלות, צריך להאמין בחסדי ה' שקודם כל לא צריך להיות בכלל מרחק בין ביאת המשיח לתחית המתים. כלומר, שליהודי מותר לחשוב ולהאמין – אם הרבי אומר כך אז מותר לכל אחד ואחד – שתחית המתים יכולה להיות גם מחר בבוקר, יחד עם ביאת המשיח, שגם היא יכולה להיות מחר בבוקר, או עוד יותר, לפני מחר בבוקר, עכשיו.

אין שום מונע בעד חסדי ה', שהם "ימינו פשוטה לקבל שבים" – הימין שלו פשוטה לגמרי. אפילו אותו דבר שכתוב בספרים שכל אחד צריך למות בשביל לקום לתחיה, הרבי אומר שיש עוד עצה איך להגיע לתחית המתים, כלומר למות מבלי למות, איך לקיים את הפסוק "אל עפר תשוב". יש הרבה פירושים איך לקיים את הענין של "אל עפר תשוב", וזה על דרך המדרש הזה של חז"ל, שבאמת חכמה אומרת ככה, אבל נבואה כבר אומרת את אותו הדבר קצת יותר בחסד, והתורה אומרת את אותו הדבר עוד יותר בחסד, והקב"ה עוד יותר, עד שאצל הקב"ה הכל הוא בִּן רגע. הרי הוא היה הווה ויהיה כאחד למעלה מן הזמן! את הכל אפשר לפעול בִּן רגע, "ברגעא חדא ובשעתא חדא".

לקרוא אל ה'

אם כן, על ידי כל התכיפות של התהומות, "תהום אל תהום", היהודי ועם ישראל בכלל "קורא לקול צנוריך". מהי הקריאה?

ה"קריאה" היא ההמשכה כמו הקורא לחבירו שיבוא אליו,

זה מתוך ספר התניא[קנא], שם כתוב ש'לקרוא' הוא על דרך לקרוא למישהו 'תבוא אלי', שהבן קורא לאבא, הוא קורא 'אבא אבא' והכונה שלו היא 'תבוא אלי'. כך כתוב בחסידות מהי קריאה בתורה, וגם כן מה ההבדל בין מקרא למשנה. התורה שבכתב נקראת 'מקרא', וידוע שעיקר המצוה הוא הקריאה, אפילו אם הוא לא מבין מה הוא קורא. מסבירה החסידות שעיקר לימוד התורה שבכתב הוא פשוט קריאה, על דרך אחד שקורא 'אבא אבא', שכל פסוק שהוא קורא בתורה הוא קורא לנותן התורה, לאבינו שבשמים, לבוא אליו. ממילא לא צריך להבין הרבה מה המלים האלו אומרות, כיון שעיקר הפעולה של המקרא הוא לקרוא, והכונה למשוך את העצמוּת אלי. אכן, בתורה שבעל פה זה לא כך. את התורה שבעל פה צריך להבין, אחרת האדם לא יוצא ידי חובה. כמובן, אין הכוונה שלא צריך להבין את המקרא, אבל עיקר המקרא הוא לקרוא לה' לבוא.

כך גם כאן, "קורא לקול צנורך" היא הקריאה וההמשכה כמו הקורא לחברו שיבוא אליו:

וה'קול' [מה זה "קול צנוריך" שהוא קורא אליו?] הוא האור הפנימי ה"נשמע" [קול הוא דבר שנשמע, הכוונה] ונקלט בנקודת הלב דרך צנורות השפע הנ"ל [אנחנו קוראים כדי שהקול יבוא לנו דרך הצנורות, והקול-האור הזה ייקלט בכי טוב בתוך נקודת הלב שלנו],

[ומה קורא לקול צנוריך? מה נחוץ? על דרך המדרש שאמרנו קודם "עלה אריה", נבוכדנאצר האריה של הקליפה, "על מנת שיעלה האריה של הקדושה, שהוא] התגלות האין סוף ב"ה, שהוא יתברך "נצר חסד לאלפים".

גם על פי פשט: מה זה "נוצר חסד לאלפים"? שהוא שומר את החסד שלנו, את הזכות שלנו. אמרנו שחסד הוא תרומה, ועיקר התרומה והחסד הם שהאדם תורם את עצמו. כל אחד כשהוא היפך החיים, כשיהודי מת, באיזה שהוא מקום בשורש הנשמה שלו, אפילו שאין לו שום תודעה, אפילו לא קדוש, וכל שכן וקל וחומר לגבי קדוש שמקריב את עצמו במלחמה וכיוצא בזה, אבל אפילו אצל כל אחד, כיון שאמרנו שבשורש כל יהודי הוא אַין ובטל לה', כל אחד שהחיים עלי אדמות נגמרים ואז כתוב "והארץ היתה תהו ובהו", כמו שפירשנו קודם – למעלה בשורש הוא תרם את החיים שלו.

התרומה האחרונה של הבעל שם טוב

יש סיפור מפורסם על הבעל שם טוב שהוא סיפור פלא: אם כי שאנחנו יודעים עד כמה יקרים החיים ביהדות ולגבי רפואה – כמו בבתי רפואה – כמה אסור לקרב את המוות, אפילו שטוענים שזה לטובת החולה, שהוא סובל וכיוצא בזה. עד כמה הדבר הזה הוא חמור מאוד, ושכל רגע של חיים הוא יקר אין סוף. בכל זאת, מספרים סיפור מאוד נפלא על הבעל שם טוב, שביום ההסתלקות שלו שהיה בחג שבועות, הוא היה בגיל 62, הוא אמר לתלמידים שסובבו הקיפו את המיטה שלו שעכשיו נשארה לו עוד שעה אחת לחיות והוא מקריב את השעה הזאת לה', הוא תורם אותה. כלומר, הוא ימות שעה אחת לפני הזמן שלו. ככה כתוב על הבעל שם טוב, וכך היה.

לכאורה הסיפור הזה הוא פלא, לאור דברי ההלכה, שהתורה אומרת לגבי יוקר החיים, ובמיוחד כמו שמוסבר בחסידות על ידי הבעל שם טוב עצמו. יש תורה מפורסמת מהבעל שם טוב האומרת שאין לנו שום השגה איזה תענוג נגרם למעלה לה' על ידי עצם מציאות נשמה יהודית בתוך גוף גשמי. הפלא של נשמה יהודית בתוך גוף כל כך גדול שכל רגע שהחיבור הזה קיים הוא גורם תענוג אינסופי למעלה, אפילו בלי שום דבר, בלי תורה בלי מצוות, בלי כלום. עצם חיבור הנשמה בתוך גוף – כמו שהסברנו לגבי "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – זה עצמו גורם תענוג אינסופי למעלה. אם כך, איך נבין את הסיפור הזה? לכאורה הוא מעשה לסתור, שהבעל שם טוב עצמו אמר את התורה הקודמת ועכשיו הוא אומר 'אני נותן לך שעה אחת לקב"ה'. לא מתוך סבל, הוא לא סבל, הוא רוצה לתרום שעה אחת של החיים לה'.

אלא מה? צריך להסביר כמו שעכשיו אמרנו. מסופר גם אצל כמה צדיקים גדולים מתלמידי הבעל שם טוב שבמיוחד ברגעים האחרונים של צדיק, לפני שהוא מסתלק מהעולם הזה יש לו גילוי פנימי של האין האלקי. המושג הזה שנקרא "אַין מזל לישראל", אין אלוקי – מתגלה לו בגילוי ממש בעיני בשר ממש. מספרים על אדמו"ר הזקן בעל התניא שכמה ימים לפני ההסתלקות, כששכב על ערש דוי, הוא קרא לנכד שלו בעל הצמח צדק ושאל אותו: 'נכדי היקר', הוא שכב על הגב כנראה מסתכל למעלה על התקרה, 'מה אתה רואה למעלה?'. למעלה בתקרה היו קורות של עץ, אז הנכד מאוד נבהל, כיון שהוא יודע שהסבא לא מוציא דיבור שוא מתוך הפה שלו ולא שואל אותו סתם דברי הבאי חס ושלום. הוא ממש נבהל מהשאלה הזאת ובכל זאת ענה לו ואמר שהוא רואה למעלה קורה של עץ. הסבא בעל התניא אמר לו: 'נכדי, תאמין לי שעכשיו אני כבר לא רואה את הקורה הזאת בכלל, רק את האין האלוקי שמהווה את היש הנברא, את הקורה'.

כלומר, תקופה מסוימת לפני ההסתלקות היה לו גילוי גמור של מה שכל החיים הוא כתב עליו (בספר התניא ובכל הספרים, הוא קיבל זאת מהבעל שם טוב). ברגעים או בימים האחרונים של החיים הוא ראה את זה בעיני בשר ממש. אז כמו שזה מסופר לגבי האין האלוקי שמהוה את היש וכאשר הוא רואה את האין הוא כבר לא רואה את היש, אלא הוא רק רואה את האין, את האותיות – על דרך "לעולם הוי' דברך נצב בשמים"[קנב], שאותיות "יהי רקיע בתוך המים"[קנג] מעשרה מאמרות הן-הן מהוות את השמים והן ניצבות בתוכם תמיד[קנד] – אותו הדבר ביחס לאַין של שורש נשמתו, "אַין מזל לישראל".

תרומת קידוש השם

מה אמרנו? שכל מוות של יהודי הוא תרומה, קידוש השם, אפילו שהוא לא מודע לזה, כיון שהוא יהודי והאַין הוא המזל ליהודי, "ונקדשתי בתוך בני ישראל". אפשר להסביר את משמעות הסיפור על הבעל שם טוב שכיון שהאַין של שורש הנשמה היה בתכלית הגילוי בשעה האחרונה של הבעל שם טוב, הוא גם רצה כמו בכל החיים שלו ללמד את העם (את התלמידים שלו שאחר כך ימסרו את זה לכל עם ישראל) את הקשר הפנימי בין היהודי לבין הקב"ה. הוא פשוט הסביר להם במאמר הזה את משמעות המוות, שאצלי עכשיו זה מוחשי, אני כאן הולך ותורם את עצמי, וזה במודעות שלימה. כתוב[קנה] שהבעל שם טוב אמר על עצמו: אם הייתי רוצה הייתי יכול לעלות בסערה השמימה כמו אליהו הנביא אבל אני חפץ לקיים את אותו פסוק שאמרנו קודם "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". כיון שאני רוצה לקיים את הפסוק הזה בפועל ממש אני מעדיף למות מאשר לעלות בסערה השמים כמו אליהו הנביא אף על פי שאני מסוגל לכך, כך הוא אמר.

בסיפור הזה האחרון הוא פשוט גילה מהו אצל יהודי, מצד השורש שלו, מצד האַין מזל לישראל, הרגע הזה של היפך החיים. כל אחד לא מודע לזה, אבל ליהודי יש בזה תרומה, הוא תורם את עצמו. הוא גילה את זה על ידי כך שאמר שעכשיו אני הולך שעה אחת לתרום את החיים שלי לקב"ה, אבל בעצם הדבר קיים אצל כל יהודי.

המשכה זו היא ע"י "תהום אל תהום" דוקא כנ"ל, שכך מדתו של הקב"ה שהוא יתברך "זורע צדקות מצמיח ישועות".

כמו שאמרנו קודם, בשביל שתהיה הרבה המשכת שפע צריך הרבה צדקות לשון רבים, צדקות תרומות, וכל תרומה ותרומה אחר כך מצמיחה ישועה, זורע צדקות מצמיח ישועות.

למי שייכים המשברים?

לאור כל זה נסביר את סוף הפסוק:

"כל משבריך וגליך עלי עברו"

הפסוק הזה נאמר פעמיים בתנ"ך, פעם בתהלים ופעם ביונה, וכך הוא עיקר הדיוק כאן: הרי ידוע ש"אין רע יורד מלמעלה"[קנו], וממילא אפילו אם יהודי, כמו דוד המלך בספר תהלים או יונה הנביא בספר יונה, רוצה לומר שעברו עלי כל המשברים של החיים, לא ראוי לומר זאת בלשון נוכח כלפי הקב"ה – "כל משבריך וגליך עלי עברו". מה פשר השימוש בגוף שני כאן? היה צריך לומר 'כל משברי וגלי החיים עברו עלי'. מה זה "כל משבריך וגליך עלי עברו"?

אלא כתוב בחסידות שתמיד כשיש ך סופית, פשוטה ביחס לקב"ה זהו רמז לשורש הכי עליון כביכול בתוך עצמותו יתברך. בלשון הקבלה זו פנימיות הכתר, שכן כ היא כתר ו-ך היא פנימיות הכתר[קנז]. אם כתוב "כל משבריך וגליך" גם על פי פשט הפירוש הפנימי הוא שהמשברים האלו הם המשברים שלך.

כאן ברעיון האחרון של המאמר יש לכאורה לגמרי לסתור את כל מה שבנינו עד עכשיו. עד עכשיו אמרנו "כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם", שכאשר השמים גובהים מסתלקים מהארץ, שאצלנו זה "חשך על פני תהום" – אצל הקב"ה זו "רוח אלהים מרחפת על פני המים", "זורע צדקות מצמיח ישועות", רק "אלהים הבין דרכה".

דרך היא הרבה פעמים כינוי בתנ"ך להיפך החיים, כמו דוד המלך שאומר לשלמה "אני הולך בדרך כל הארץ"[קנח]. כלומר, אחד מהפירושים של דרך הוא היפך החיים, עד כדי כך שאחד מהפירושים העמוקים ביותר של "דרך ארץ קדמה לתורה"[קנט], התורה היא חיים, התורה היא תחית המתים, כמו שנסביר בהמשך, התורה היא "תורת אמת"[קס] וכתוב שאמת היא א המחיה את המת, אבל לפני שהיא "תורת אמת" ו"תורת חיים" צריך להיות היפך החיים, כמו במאמר הזה שאפילו הצדיקים צריכים למות שעה אחת לפני שהם חיים מחדש. זהו אחד מהפירושים העמוקים של "דרך ארץ קדמה לתורה", שדרך ארץ היא היפך החיים, כמו שדוד המלך אומר שהוא "הולך בדרך כל הארץ", שפירושו הוא היפך החיים והיא קדמה לתורה, כלומר קדמה לתחית המתים.

כל מה שבנינו עד עכשיו הוא שמצד ה' זה מובן, רק מצדי לא. מצד ה' הכל חסד, מצדי דין וגבורה. עכשיו פתאום הרעיון האחרון שמסיימים בו את המאמר לכאורה סותר את כל זה, כיון שכאן כתוב "כל משבריך וגליך עלי עברו". אבל זה שכתוב "משבריך וגליך", תמיד במקרה כזה מפרשים שזהו המשבר שלך, לא המשבר שלי, שכביכול אתה במשבר. יש לך משבר וזה הגל שלך, אתה סובל. כל המשברים שלך – אי אפשר לומר שזה מה שאתה נותן לי משברים, "משבריך וגליך עלי עברו".  אם אלו משברים שלי לא מייחסים אותם לה' בכלל, לפי הכלל ש"אין רע יורד מלמעלה", והיה צריך לכתוב את זה בצורה אחרת. אם כן, אם כתוב "כל משבריך" הכונה בפנימיות היא שיש לך משבר, ו"כל... גליך" הם גלים שלך וכל המשברים שלך עברו עלי. לכאורה סותר את כל הרעיון.

אלא מה?

מכוח אמונה והרגשה זו שכל תהומות החיים וכו' הם על מנת שיאר ה' פניו אלינו ויחננו בישועה אמיתית במהרה בימינו, על ידי כך מורגש שכל משברי החיים וכו' הם באמת משבריך וגליך שעלי עברו [אלו באמת "משבריך וגליך" שעברו עלי],

"בכל צרתם לו צר"

כלומר ש"בכל צרתם לו [לקב"ה כביכול בכבודו ובעצמו יתברך] צר".

יש בפסוק הזה כתיב וקרי: הכתיב הוא "בכל צרתם לא צר"[קסא], שכאשר צר לנו, שיש לנו איזו צרה הקב"ה למעלה ממנה, וכמו שאמרנו קודם אצלנו זה דין אבל אצלו זה חסד. כיון שהוא רואה, "אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה" – אצלו זה טוב זה חסד. זהו הכתיב, "לא" עם א. לעומת זאת, הקרי שהוא הפשט הוא "לו" עם ו. הפשט אומר "בכל צרתם לו צר", שכשיש לנו צער יש לו גם כן צער, ולהיפך. כתוב שכל תופעה למטה משתלשלת מהשורש שלה למעלה, כלומר שאם יש צרה למטה אצלנו, וכתוב שהיא גם נוגעת אליו יתברך, אז גם השורש שלה הוא למעלה אצלו יתברך.

בדרך כלל כתוב בקבלה שאם יש כתיב וקרי הפירוש של הכתיב הוא נסתר והפירוש של הקרי הוא נגלה, ולכאורה הנסתר יותר גבוה מהנגלה. כלומר, "לא" עם א יותר גבוה מ"לו" עם ו. בכל זאת, אחד החידושים הכי עמוקים של החסידות הוא שיש שלש דרגות: יש "לו" עם ו שהוא בגילוי, למטה מ"לא" עם א, ויש עוד "לו" עם ו שלמעלה מ"לא" עם א.

זאת בסוד הכתוב בגמרא[קסב] על הפסוק "'במסתרים תבכה נפשי מפני גוה'[קסג] – מפני גֵאוּתן של ישראל" בזמן החורבן. חז"ל אומרים: מה זה מסתרים? "בתי גואי". בפנימיות כביכול שלמעלה, של ה', הוא בוכה איתנו, כשהוא מראה פנים למלאכים שלו לפמליא של מעלה לא רק שהוא לא בוכה אלא "עז וחדוה במקומו"[קסד], הוא מראה רק שמחה, כאילו שזה לא נוגע לו, אבל כביכול אצל הקב"ה בכבודו ובעצמו, בתוך הלב שלו כביכול, ב"בתי גואי", שם הוא בוכה. זהו "לו" עם ו שלמעלה מ"לא" עם א. כלומר, יש שלש דרגות: "לו" עם ו; "לא" עם א יותר גבוה; ו"לו" עם ו עוד יותר גבוה, הכל בסוד הפסוק "בכל צרתם לו צר".

להיות מעל המשבר ("לא צר") ובתוכו ("לו צר")

איך זה הולך ביחד עם האמור שאצל ה' הכל חסד? הפשט הוא כך: אצלו זה חסד, אבל האם הוא מרגיש שעבורי זה צער או שלא? הוא ודאי למעלה מהזמן ובפועל זה חסד, יש תכל'ס. כמו שנאמר שאבא מעניש, צריך לתת מכה לבן שלו, והוא יודע שהמכה הזאת היא תכלית החסד, הוא עושה אתו את תכלית הטוב. בכל זאת, אם האבא קשור בפנימיות לבן הוא חווה זאת אחרת. אם למשל ניקח איזה רופא שלא קשור עם הפציינט שלו ויודע שצריך להכאיב לפציינט, לתת לו איזה טיפול בשביל לרפא אותו – הרופא יודע שזה חסד והפציינט סובל, הרופא הוא חסד ולפציינט 'צר לו'. במקרה זה אפשר לומר שהרופא הוא למעלה מהחולה המסכן, שלא יודע מה קורה, הוא סובל, והרופא הוא אמתי, יש לו את המבט העליון, ואצלו הוא חסד.

אבל כל זה מדובר ברופא ופציינט שאין קשר נפשי ביניהם. לעומת זאת, אם המדובר הוא באב ובן, והבן הוא עם ישראל – "בני בכֹרי ישראל"[קסה] – והאבא הוא אבינו שבשמים, אזי כמה שלא יעשה אתנו חסד, "אך טוב וחסד"[קסו], ואנחנו סובלים – גם הוא באמת מרגיש את הצער שלנו. אם כי שהכל אצלו הוא בבחינת "כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם", באמת הדרכים שלי הם כמו הרופא, הדרכים שלי יותר גבוהות מהדרכים שלכם והמחשבות שלי הן יותר מהמחשבות שלכם וחייבים לעשות ככה –ככה זה טיפול, חייב להיות ככה. היה נדמה לנו שזה סותר, אבל באמת אין סתירה שביחד עם זה בהווה ה' כביכול מרגיש את הצער, ואפילו עוד יותר מאתנו.

ידוע הפירוש בחסידות על שאומרים בתפלה "ברחמיך הרבים רחם עלינו"[קסז], שרק אתה מרגיש כמה רחמנות אצלנו וכמה צער. לא כמה שאנחנו מרגישים את הרחמנות על עצמנו, אלא כמו שאתה מרגיש אותה. יותר מכך, במה שאתה מרגיש רחמנות עלינו זהוי רחמנות עליך. כידוע הפירוש המפורסם[קסח] של אדמו"ר הזקן בעל התניא על הפסוק "רחמיך רבים הוי'": כתוב בתהלים "רחמיך רבים הוי'" ונוהגים לפרש אותו שיש לה' הרבה רחמים, אבל אדמו"ר הזקן היה אומר בצחות הלשון 'גאט, אויף דיר איז גרויס רחמנות' – 'ה', עליך הכי הרבה רחמנות'. "רחמיך רבים הוי'", הרחמים הכי רבים הם עליך בעצמך, אתה יותר בגלות ואתה יותר סובל מכולם. זה נקרא שכינתא בגלותא, שהיא "שכיבת לעפרא"[קסט] ואין מי שמרים אותה. הסבל שלו את הסבל שלנו הוא הסבל שלו, והוא אין סוף יותר משלנו, אם כי שהכל חסד. כלומר, גם אצלו יש את שני ההפכים של "בכיה תקיעא בליבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בליבאי מסטרא דא". אצל ה' יש גם "במסתרים תבכה נפשי" וגם "עז וחדוה במקומו". המושגים הללו של בכיה וחדוה נאמרים דוקא על ה'.

כמו שאמרנו קודם, כל מה שדרוש אצלנו בעבודת הנפש ובתיקון הנפש משתלשל ויורד ממנו יתברך – "מבשרי אחזה אלוה"^קלו. אחרי שהסברנו כמה שהכל חסד וטוב וצריך להאמין בזה כל כך חזק עד שזה ירפא, שבכח זה תהיה לנו רפואת הלב, שיהיה לנו לב נשבר בלי עצב, בכל זאת עדיין הכל יהיה "כל משבריך וגליך עלי עברו", שכל משבר וגל שעבר עלי הוא כלפיך אין סוף יותר כביכול מאשר כלפי –"רחמיך רבים הוי'", "ברחמיך הרבים רחם עלינו", רק הרחמים שאתה מרגיש. זהו "בכל צרתם לו צר", "לו" עם ו שיותר גבוה בפנימיות העצמות כביכול מאשר "לא" עם א.

הצרה ר"ל היא היפך רצונו האמיתי יתברך

למה לה' יש באמת צער מזה שצר לנו? בכלל, אם כביכול נחדור לתוך עצמותו – זה עצם העצמות שלו, הרצון האמתי שלו, ולכן מעוררים את הצנור – אותיות רצון – דוקא על ידי ההיפך. כמו שאמרנו קודם, הסדר הוא שהמשכת דבר עצמי היא על ידי ההיפך, והצנור הוא הרצון. הדבר הזה, שיש צער ויסורים ליהודי, הוא בדיוק היפך הרצון האמתי של ה'. אם כי שזו הדרך שלו, שהדבר מכוון וחסד וכו' – זהו גם ההיפך המוחלט ממה שהוא רוצה, כיון שהוא עצם הטוב והוא רוצה שיהיה טוב נראה ונגלה למטה. הוא לא רוצה את היסורים האלו. אם כן, אלו דבר והיפוכו. מצד אחד הוא "זורע צדקות", שהמוות הוא צדקה וחסד, תרומה ומים וכל הדברים הטובים, ומצד שני בדיוק הפוך, כיון שאצלנו זה תהום – גם אצלו אלו "משבריך וגליך", היפך הרצון האמתי שלו בתכלית.

הפיכת הצרה לצהר

אלא שכך הוחלט אצלו יתברך בבריאת העולם [כמו שאמרנו קודם, כך הקב"ה ברא את העולם] (החלטה עצמית שלמעלה מטעם ודעת כל נברא כנ"ל) [שאין לנו שום השגה בה בכלל], שמצרה מתהפך להיות רצה וצהר,

זהו גם פירוש של הבעל שם טוב[קע]. "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע"[קעא]. "צהר תעשה לתבה"[קעב]. הבעל שם טוב אומר שצהר צירוף אותיות רצה וצירוף אותיות צרה, שהצרה – "עת צרה ליעקב" –הופכת להיות רצה וצהר. באיזה כח של עבודת הנפש אפשר להפוך צרה לצהר? בכח האַין. הפיכת צירוף היא על דרך החזרת מתכת, כמו זהב או כסף, לכור ומביטול הצורה הראשונה משתנה הצירוף. על כן הבעל שם טוב אומר שצדיק כזה שיש לו כח הבטול והאַין האמתי יכול לקחת את האותיות צרה ולשנות את הצירוף. זה לא משחק ותרגיל שעושים, אפילו בהתבוננות הכי עמוקה, רק אחד שיש בנפש שלו כח של בטול מוחלט יכול לקחת את הצרה ולהפוך את הצירוף לצהר. על כך כתוב "צהר תעשה לתבה", תבה מלשון מלה. איזו תבה, איזו מלה? צרה. קח את התבה הזאת 'צרה', "עת צרה היא ליעקב", ותעשה ממנה צהר.

פעולת מסירות הנפש

[שהוא] אור הגאולה השלמה ושממסירות הנפש של עם ישראל, במשך כל הדורות,

מה יוצא לנו? שכל המושג של היפך החיים הוא מסירות נפש, וזו תרומה אצל יהודי. כמו שאמרנו בתחלה שעל פי דין תורה יהודי מצֻוה במסירות נפש כיון שיש לו את זה בעצם, זה מגדיר את העצם שלו, יהודי הוא מציאות של מסירות נפש וקידוש השם – "ונקדשתי בתוך בני ישראל".

שממסירות הנפש של עם ישראל, במשך כל הדורות, ובפרט בדור הזה האחרון של "עקבתא דמשיחא", שהיא מסירות נפש מלמטה למעלה [כל הדורות אנחנו מוסרים את הנפש שלנו, שזה נקרא אתערותא דלתתא מלמטה למעלה –] תבוא ה"מסירות נפש" מצד הקב"ה כביכול מלמעלה למטה.

כתוב בזהר "רוח אייתי רוח ואמשיך רוח"[קעג], שלפי ההתעוררות מלמטה כך בדיוק אותו דבר מתעורר ונמשך מלמעלה. בשביל להיות דירה בתחתונים, כלומר גילוי האריה, העצמות, בתוך המקום והזמן המוגבלים והסופיים, שהאינסוף יתגלה בתוך הסוף – זה גם כן מעשה מסירות נפש. אין כאן המקום להאריך, אבל הימשכות ה' בתוך הגבול, למטה, היא בתוך המקום שנקרא חלל, וחלל הוא גם לשון גוף מת והיפך החיים.

כלומר, כביכול ההמשכה של ה' לתוך מציאות של גבול – גבול הוא גוף וחלל – זו מסירות נפש מצדו. תכלית התאוה של הקב"ה במעשה בראשית היא "להיות לו יתברך דירה בתחתונים", וזה נעשה על ידי הזרעים שאנחנו זורעים, הצדקות שלנו, התרומות שלנו, מסירות הנפש שלנו במשך כל הדורות ובמיוחד בדור הזה שלנו האחרון. אם כן, ממסירות הנפש שלנו תבוא מסירות הנפש מצד הקב"ה כביכול, מלמעלה למטה:

בהתגלות עצמותו יתברך ממש בעולם הזה השפל לעתיד לבא בעולם הזה שאז יקוים: "ויאמר אלקים יהי אור".

עד כאן פירשנו רק את שני הפסוקים הראשונים של התורה, עד "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", שזו תכלית רפואת הלב וגם התשובה שמביאה את המשיח, אבל היא עדיין מרחפת. אבל כאשר המשיח יבוא בפועל ממש וגם תהיה תחית המתים בפועל ממש, אז יקוים הפסוק השלישי "ויאמר אלהים יהי אור". ומהו "ויאמר אלהים יהי אור"?

"יחיו מתיך נבלתי יקומון [זה פסוק בישעיהו], הקיצו ורננו שֹכני עפר כי טל אורֹת טלך וגו'".

האור כאן הוא הטל והטל הוא טל תחיה.

נסיים עם ענינא דיומא: טל תורה וטל תחיה קשורים לפרשת השבוע.  כל הסוד הזה קשור דוקא לפרשת יתרו, בה כתוב ש"על כל דיבור ודיבור" – ששמענו יוצא מפי הגבורה – "פרחה נשמתן"[קעד], והקב"ה החזיר את הנשמות בטל שעתיד להחיות בו את המתים, טל תורה שהוא טל תחיה. הטל הזה נלמד מהפסוק הזה, האחרון, בספר ישעיהו "יחיו מתיך... כי טל אורֹת טלך"[קעה]. זהו הטל שנתגלה בפעם הראשונה במתן תורה, כלומר שכל מסירות הנפש שלנו, שהיא לתרום את עצמנו בשביל ה', התחילה גם היא להתגלות במעמד הר סיני, בסוד "על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן", ו"תהום אל תהום קורא לקול צנוריך" מלמטה מעורר את המשכת הטל מלמעלה – טל תורה וטל תחיה.