1

י"ד טבת ע"ז – כפ"ח

שיעורי מסכת כתובות (11)

תחלת פרק ששי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

נגנו שאמיל.

נפתח את הגמרא בדף סז, א:

משנה: המשיא את בתו סתם [בלי לפסוק נדוניה.] לא יפחות לה מחמשים זוז פסק להכניסה ערומה [אמר שאין לו לתת לה כלום, והחתן מסכים שהוא כבר ידאג לכלה.] לא יאמר הבעל כשאכניסנה לביתי אכסנה בכסותי [שהיא תגיע לחתונה בלי כלום וכשתבוא לביתי אדאג לה.] אלא מכסה ועודה בבית אביה [צריך לשלוח לה את כל הביגוד, כל מה שהיא צריכה, כשהיא עדיין בבית שלה, בבית אביה, שתכנס לחופה מקושטת כמו שצריך.] וכן המשיא את היתומה [מי שמכניס כלה, מקיים מצות "הכנסת כלה" – מהמצוות הכי רמות ונישאות, מצוה של מורנו הבעל שם טוב כמו שנסביר, שהוא מכניס יתומות לחופה, צריך להיות כמו הבת שלו:] לא יפחות לה מחמשים זוז [זה הדין אם בקופת הצדקה של הקהילה אין יותר מזה.] אם יש בכיס [בקופה של הקהילה יותר מזה.] מפרנסין אותה לפי כבודה [שהוא כמובן הרבה יותר מחמשים זוז.].

גמרא: אמר אביי חמשים זוזי פשיטי [יש שני סוגי כסף. יש כסף יותר שוה, שנקרא "כסף צורי", ויש "כסף מדינה", זה הביטוי. "כסף מדינה" לא שוה הרבה... כסף צורי שוה פי שמונה. במערת המכפלה "ארבע מאות שקל כסף עֹבר לסוחר" היה פי 10 או פי 100, צנטרי, אבל בכללות בחז"ל יש שני סוגי כסף – או "פשיטי", שהוא "כסף מדינה", וכסף-כסף בכל מקום הוא "כסף צורי". התוס' מסבירים כאן שכתובה של אשה – מאתים לבתולה ומאה לאלמנה – היא כסף צורי ולא כסף מדינה. הגם שמנה לאלמנה הוא רק מדרבנן, אבל הוא חצי מהסכום של הבתולה, ואפילו מי שאומר שכתובת בתולה היא גם דרבנן – בכל אופן הכל כסף צורי. כך מסביר כאן התוס'. כאן לכל הפחות, כשהולכים להכניס כלה – הבת שלך או יתומה – צריך חמשים זוז ואומר אביי שמדובר בכסף מדינה. מה ההוכחה שלו? לומד זאת מהמשנה:] ממאי מדקתני סיפא אם יש בכיס מפרנסין אותה לפי כבודה ואמרינן מאי כיס אמר רחבה ארנקי של צדקה ואי סלקא דעתין חמשים זוזי ממש [כסף צורי, ששוה פי שמונה.] אם יש בכיס כמה יהבינן לה [אם יש בכיס נותנים יותר מזה?! חמשים זוז ששוים ארבע מאות פשיטי מספיקים.] אלא שמע מינה חמשים זוזי פשיטי.

נתחיל מכמה רמזים חשובים כאן: דווקא כאן כתוב הביטוי "כיס", והגמרא צריכה לפרש מה הכוונה. צריך לתת הרבה פרוטות מהכיס – הכיס כאן קשור להכנסת כלה. שוב, היחס בין פשיטי לכסף צורי הוא פי שמונה, ככה כותבים רש"י ותוספות. מן הראוי לתת חמשים זוזי ממש – המלה כאן היא "ממש", מלה שהרבי מאד אהב, והכוונה היא לכסף שוה, זה 'ממש' [רואים כאן גם ש'ממש' זה הפוך מ'מדינה'...]. אם לא מדובר בכסף צורי זה לא ממש. אם ראוי לתת פי שמונה מחמשים פשיטי, כסף מדינה, אז היה ראוי לתת לה ארבע מאות. מה הרמז של ח פעמים נ שוה ארבע מאות? [חתן.] חתן, וזה סוד המלה חן בכל מקום – יש ח ויש נ והכפל שלהם שוה ארבע מאות. זה גם התורה הראשונה של לקוטי מוהר"ן. [אין בעיה לתת לכלה כסף לפני החתונה?] כאן מדובר באביה או בבעש"ט שמכניס אותה, ואם הבעל מתחייב הוא נותן בין הקידושין לחופה. היום אם מתחייב צריך לתת לפני הכל, העיקר שתגיע לחופה מלובשת כמו שצריך.

כמו שהזכרנו, יש יג פרקים בכתובות, כנגד יג מדות הרחמים, ופרק ששי הוא כנגד "רב חסד". מה שמיוחד פה, ואליו רוצים להגיע לשיעור, הוא הנושא של צדקה בכלל – חורג קצת מנושא המסכת, אבל מהסוגיות הכי חשובות ואולי הסוגיא הכי חשובה בש"ס של צדקה. היות שגם יושבים כאן חבר'ה מארגון של צדקה ועזרה שיש לנו, יש כאן הרבה דברים שאפשר ללמוד מהסוגיא הזו. מאד מתאים כאשר פתאום נכנס כאן כמעט דף שלם של צדקה שיהיה בפרק שמכוון כנגד "רב חסד" ב-יג מדות הרחמים. כתוב "אית חסד ואית חסד", יש חסד סתם ויש רב-חסד, וצריך לומר ש"רב חסד" קשור במיוחד להכנסת כלה. החידוש של המשנה, שכל הזמן דובר על מי שמכניס בנו או בתו לחופה, ההתחייבות שלו, וכאן פתאום מדובר במי שמשיא יתומה, אמרנו שזו מצות הבעש"ט. מכאן מגיעים לצדקה בכלל, סימן שזו הצדק הכי נעלית, להכניס יתומה לחופה.

נעשה גימטריא בשביל להתחיל: כמה שוה הכנסת כלה?  [590.] כמה שוה "ורב חסד"? [280.] אנחנו אומרים ש"ורב חסד" רומז להכנסת כלה בכלל והכנסת כלה יתומה בפרט. בדורנו הכנסת כלה יכול להיות לאו דווקא ביתומה ממש אלא בעלת תשובה או מי שאין מישהו שידאג לה. זו כאן המצוה הזו. כמה שוה ביחד? חן פעמים יה, "שכינה ביניהם" היינו ה-י של האיש וה-ה של האשה וכל אחד מוצא חן בעיני השני.

העיקר כאן הוא האמורא שמתחיל את הסוגיא. עוד לא נוגע לצדקה, אבל מאד משמעותי מי כאן פותח. במשנה שלנו אין בכלל שם של חכם, הכל סתם משנה, היינו שהיא לכולי עלמא. אבל בגמרא הראשון שמופיע כאן, שאומר שמדובר דווקא ב"פשיטי", הוא אביי. מה יכול להיות הקשר בין אביי למשנה? אביי היה יתום, והרמז בקבלה ששמו ר"ת "אשר בך ירוחם יתום" – לו יש רגישות מיוחדת ליתומים, להשיא יתומה. הוא גם מוכיח מהרישא באיזו יתומה מדובר. מסתמא הוא היה נותן צורי, אם היה לו, אבל אם אין לפחות פשיטי. לכתחילה צריך ללכת על "כסף ממש", לא "כסף מדינה" שאינו ממש, והוא שוה פי שמונה.

חוץ מה"אשר בך ירוחם יתום", איזה עוד רמזים כתובים בכתבי האריז"ל על אביי? קודם כל, אמרנו שזו מצות הבעל שם טוב להשיא יתומה. מה הקשר? אדמו"ר הזקן אמר שהחשיבה של הבעל שם טוב – המוחין שלו, לימוד התורה שלו – היתה כמו אביי. אם כן, יש קשר מיוחד בין הבעש"ט לבין אביי. אם כן, יוצא כאן שלבעש"ט ולאביי יש רגישות ליתומים, דאגה ליתומים שאין מי שידאג להם – דואג להם עד הסוף, עד שמחתן אותם, שמקים בית בישראל. [הבעש"ט עצמו היה יתום ונשא יתומה.] נכון, כמו אביי שהוא יתום. יש לו רגישות ליתמות. מה זה קשור בכלל לדור שלנו? קוראים לדור "דור יתום". מי צריך להיות המנהיג של הדור? הבעל שם טוב. אם זה דור יתום צריך לדאוג לו מישהו שבעצמו מרגיש יתמות, ואז הוא יכול להזדהות עם הדור, אז הוא יכול להשיא לכל אחד ואחת את בן/בת הזוג שלו.

האריז"ל אומר עוד שני רמזים מאד חשובים של אביי שיעזרו לנו. קודם נאמר עוד משהו, שהוא גם כלל גדול בכתבי האריז"ל. בגלל שהוא יתום יש סגולה מיוחדת של אביי שהוא בורא בזיווגו נשמות גרים. למדנו הרבה על כך בקשר של אביי לבן עזאי. אמרנו שנשמות גרים הם גם נשמות בעלי תשובה. כנראה שהמצוה הזו של הכנסת כלה, שהיא השיא של הצדקה, היא סגולה לברוא נשמות גרים. ממילא זה גם קשור למה שאנחנו קוראים המהפכה הרביעית. איך עושים היום גרים? כשמפיצים את אור התורה בעולם, בגדול, בהפצה הכי רחבה לכולם, בלי היסוסים ובלי הגבלות. אם כן, יש קשר בין עשית גרים והכנסת יתומות לחופה – שני הדברים האלה הם הסוד של אביי.

מה הפסוק? יש שני פסוקים שנלמד. פסוק אחד שאומר האריז"ל ממגלת איכה שקוראים בתשעה באב, שיתהפך להיות החג הכי גדול בעם ישראל, חג המלכות כמו שהסברנו לא מזמן. באיכה ג, ג: "אך בי ישֻב יהפֹך ידו כל היום" – ארבע התבות הראשונות ר"ת אביי. הוא אומר משהו הרבה יותר עמוק בפסוק הזה. יש בזהר הקדוש את רב ייבא סבא – אביי הפוך – ואומר רבי חיים ויטאל ש"שמעתי מורי" שאותו רב ייבא סבא שבזהר הוא-הוא אביי עצמו. מה הרמז כאן? "אך בי ישֻב – יהפֹך", צריך להפוך את הר"ת מאביי ל-ייבא, ולא סתם אלא כתוב "יהפֹך ידו", שצריך לקחת את ה-יוד האחרונה של אביי ועם הכח שלה להפוך הכל ולעשות מ-אביי ייבא. כל זה מהאר"י הקדוש ברוח הקדש. יש כאן כמה רמזים יפים שהוא לא כותב. יהפך שוה 115 ו-אביי שוה 23 – יהפך שוה ה"פ אביי, היינו אביי פנים ואחור. "אך בי ישב" – בגימטריא משה – שוה ג"פ (ממוצע) יהפך, אם כן "אך בי ישב יהפך" שוה ד"פ יהפך, צריך להפוך ארבע פעמים. כל מלה כאן היא אביי פנים ואחור, שגם פנים ואחור הם להפוך. כמה שוה יתומה? 461, "אך בי ישב יהפך" עם הכולל, אביי כאן דואג להשיא את היתומה. שוב, ג"פ יהפך שוה משה, סימן שיש זיקה בין משה לאביי. הייתי יכול לחשוב שרבא צריך להיות להיות יותר משה רבינו, כי אביי ורבא בדרך כלל הלכה כרבא, חוץ מששה דברים, אבל כאן רואים שאביי קשור למשה רבינו. יכול להיות שאם משה רבינו היה בדור של רבא גם היו פוסקים כרבא. [כמו מחלוקת-שמאי-הלל.] כן, משה נוטה יותר לשמאי, ואין הלכה כשמאי, עד כדי כך ששמאי במקום הלל "אינה משנה".

יש עוד פסוק אחד, גם משהו מופלא ביותר. אביי היה יתום מאבא. למה קראו לו אביי? האריז"ל אומר שכאשר הוא נולד אביו כבר נפטר. קשור לעוד סוגיא כאן, שבע"ה נגיע, מה קורה אם החתן נפטר (לא בדיוק אותו דבר, אבל דומה). זו סוגיא קודמת כאן, לגבי ההתחייבות של השווער. כאן הוא לא היה חתן אלא אבא, האבא נשא את אמא של אביי ונפטר לפני הלידה. מה זה אביי לפי זה? האריז"ל אומר שאביו התגלגל בו, שהוא עצמו אביו, ולכן קוראים לו אביי. אבל היה לו בן. איך קראו לו? ביבי, זה הבן שלו. ביבי מאד קרוב לאביי – פשוט להחליף א ב-ב ולשים אותה באמצע. איפה כל זה רמוז? האריז"ל מצביע על פסוק מופלא בישעיה לג, כ: "חזה ציון קרית מועדנו עיניך תראינה ירושלם נוה שאנן אהל בל יצען בל יסע יתדתיו לנצח וכל חבליו בל ינתקו". יש את האריז"ל, יש את רבי חיים ויטאל ויש את רבי שמואל ויטאל, בנו, שכתב את השמונה שערים. כאן רבי שמואל ויטאל אומר שכאן אבי ניסה להסתיר – הוא אומר שיש כאן אביי וביבי, אבל השאר הסתיר – אך פעם אחת הדליף לי את הסוד שיש כאן בפסוק. קצת מורכב: בארבע המלים הראשונות, "חזה ציון קרית מועדנו", האריז"ל גלה לרבי חיים ויטאל, טמון הקשר בינינו – בין האר"י הקדוש לתלמידו המובהק שכתב ומסר את כל הקבלה שלו. איך? ראשי התיבות "חזה ציון קרית מועדנו" ר"ת מצחק, ואומר האריז"ל שאם נחליף את ה-מ ב-י באתב"ש (כמו שגם רש"י לפעמים עושה בפשש"מ) נקבל ר"ת יצחק, אבל אפילו אם לא נחליף הרי הפסוק אומר "יצחק מצחק את רבקה אשתו". שוב, ראשי התיבות רומזים ליצחק, והיינו הוא עצמו – האריז"ל. הוא אומר שיש כאן גם חיים, ה-ח של חזה, ה-מ של מועדנו, ובאמצע י של ציון ו-י של קרית. אם כן, חיים חייב את ה-מ של מועדנו, וכדי להגיע ליצחק צריך להחליף באתב"ש. אם כן, ארבע התבות האלה הן סוד חבור הרב והתלמיד, האר"י ורבי חיים ויטאל. האור החיים הק' אמר בעצמו ש"משיח חיים שמו". יש מקום אחד בכתבי האריז"ל שמשמע ממנו שהאריז"ל אמר שאם נזכה אני אהיה משיח בן יוסף ואתה רבי חיים ויטאל תלמידי היקר תהיה משיח בן דוד. כאן לא כתוב ככה, אלא שהאריז"ל אמר שבימי – לפי מה שקורה למעלה, גזרת ה' יתברך – לא יכול לבוא משיח, אבל אם אתה תזכה בימיך כן יכול לבוא משיח ואתה תהיה משיח בן יוסף, כך לומד מהפסוק הזה. שוב, יש "חזה ציון קרית מועדנו", והאריז"ל אמר לו שאם תזכה "עיניך תראינה ירושלם נוה שאנן", אני לא אראה אבל אתה, אם תזכה, תראה בעיניך את ירושלים הבנויה. כמה שוה יצחק ועוד חיים? [276.] המשולש של אביי, כל המספרים מ-1 עד 23. אביי מתחיל א-ב, רומז שנחבר כל המספרים מ-א עד אביי. יצחק חיים שוה חיים נצחיים, בטוי ששגור אצל הרבי, ר"ת חן. מסתמא הרבי חשב על הסוד הזה בכתבי האריז"ל, שחיים נצחיים היינו חבור האריז"ל ותלמידו רבי חיים ויטאל. הכל שייך לאביי, הגבור שלנו היום, 23 במשולש. מה כתוב אחרי זה? "אהל בל יצען בל יסע", והוא אומר ש"אהל בל יצען... יסע" ר"ת אביי ו"בל יצען בל יסע" הוא ר"ת ביבי. זה התיקון של ביבי. התיקון של ביבי הוא קודם כל להעביר את שגרירות אמריקה לירושלים, מתחיל להיות בנין ירושלים. יש לזה משקל כבד ביותר, לא סתם. אם כל אומות העולם מכירות שירושלים היא בירת היהודים – כאן כבר לא רוצים מדינת היהודים ושירושלים היא ברית מדינת היהודים, אבל אם איזה גוי רוצה ככה אומר משהו מהשמים. שה' יעזור שזו באמת תהיה הפעולה הראשונה שהוא עושה. זה תיקון של ביבי, כי הוא לא בקטע הזה... [אמרו שישראל תבקש לדחות.] ודאי, פה בארץ יעשו את כל המאמצים שזה לא יקרה. "אהל בל יצען בל יסע יתדיו לנצח וכל חבליו בל ינתקו", שלא תהיה עוד פעם התנתקו. דברנו לאחרונה על הקשר בין "חבליו" לחבלי משיח. ["אהל בל יצען בל יסע" שוה "אך בי ישב יהפך".] כן, יוצא אותו דבר, כ"פ אביי. כמה שוה "חזה"? 20, כ פעמים אביי.

נקרא קצת את הסוגיא של הצדקה. עיקר מה שאנחנו רוצים הוא להגיע לסוף, שיש בו הלכה מיוחדת מאד:

תנו רבנן יתום ויתומה שבאו להתפרנס [עוד לא להתחתן, רק לקבל צדקה.] מפרנסין את היתומה ואחר כך מפרנסין את היתום מפני שהאיש דרכו לחזור על הפתחים ואין אשה דרכה לחזור [בושתו של האיש פחות נוראה כשמחזר על הפתחים מבושתה של האשה, לכן מפרנסים אותה קודם.] יתום ויתומה שבאו לינשא [הסדר כאן רומז לנו שקודם צריך לגדל את היתום והיתומה, כמו הבעל שם טוב, שקודם מגדל אותם – כל אחד לחוד – והתכלית, השיא, היא לחתן אותם. אם באו להנשא אחד לשני זה הכי טוב, הכי קל, אבל כאן אומר שלאו דווקא – צריך להשיא את היתום ואת היתומה, כל אחד בפני עצמו. למי דואגים קודם?] משיאין את היתומה ואחר כך משיאין את היתום מפני שבושתה של אשה מרובה משל איש [מה הפשט? מה שדרכו של איש לחזר על הפתחים ואין דרכה של אשה לחזור – מובן. מה הפשט בכך שבושתה של האשה מרובה? הבושה שהיא גלמודה, כשהיא מחפשת, שלא מצאה את בן הזוג שלה, היא במצב נפשי יותר עגום מאשר בחור שעדיין לא מצא את בת הזוג שלו. לכן קודם צריך לדאוג ליתומה. גם מלמד סדר עדיפויות. מה זה אומר אצלנו? דווקא גבאי צדקה, כמו שיושבים כאן, דבר ראשון צריך להיות לו סדר עדיפויות, כמו "עניי עירך קודמין" וכו' – דווקא בצדקה צריך הרבה סדר. (למה יתום קודם לאלמנה?) כנראה שאלמנה יכולה להיות בעלת אמצעים. היו אלמנות חשובות ביותר, שנהלו את העולם... זו גם סוגיא שלמדנו לא מזמן – כתוב בכתובות שהיא נקראת אלמנה על שם שמגיע לה מנה בכתובתה. מנה יש לה, מאה זוז יש לאלמנה. מה הקשר של חישובי הסדר לגבאי צדקה? גבאי צדקה הוא היסוד, כאן רואים זאת בסוגיא – החוש בסדר שייך לספירת היסוד. היסוד צריך לעשות סדר – גם לשון סדר – לסדר את הכדורים-הגולות שיורים. יסוד הוא גם הצדיק, שיורה את החצים – הצדיק הוא זה שעושה את הצדקה. החישוב הראשון כאן הוא הסדר. קודם כל, רואים שהסדר תמיד מקדים את האשה לפני האיש, "כה תאמר לבית יעקב" ואחר כך "ותגיד לבני ישראל", קודם דואגים לנשים. מי שרוצה להיות גבאי צדקה, או בכלל להיות מנהיג – קודם דואגים לנשים. זה כלל גדול, 'ליידיס פירסט'. אחר כך דואגים לגברים, גברים יכולים להסתדר בדיעבד. עד כאן פתיחה.].

תנו רבנן יתום שבא לישא [יתום עני שבא להתחתן, איך עוזרים לו? הכל סדר:] שוכרין לו בית ומציעין לו מטה וכל כלי תשמישו [קודם צריך לדאוג שיהיה לו בית לגור, ואחר כך שיהיו כלי תשמיש בבית, ובסוף דואגים לשדך אותו:] ואחר כך משיאין לו אשה [איך אני לומד שזה הסדר? מהפסוק, ב-ה הידיעה, של מצות צדקה:] שנאמר די מחסורו אשר יחסר לו [איך לומד?] די מחסורו זה הבית אשר יחסר זה מטה ושלחן לו זו אשה [מאמר חז"ל שאנו מאד אוהבים לצטט בכל הזדמנות.] וכן הוא אומר אעשה לו עזר כנגדו [לומדים ש"'לו' זו אשה" מהפסוק "אעשה לו עזר כנגדו", שלש מדרגות אשה, לו-עזר-כנגדו – "לו" היא המדרגה הכי גבוהה. יתכן שרומז שאם תפעל לפי הסדר הרצוי, קודם בית ואחר כך כלי תשמיש ואחר כך אשה, אז תזכה לאשה בדרגת "לו". עוד רמז שאפשר ללמוד מכאן, שהמחסור הראשון הוא בית, לפי הדרוש הזה. איך אפשר להשתמש בווארט הזה, שמחסור רומז לבית? כתוב "אין מחסור ליראיו"... הבדיחה היא ש"אין מחסור" היינו שאין בית, אבל הפשט הוא שמחסור הוא שאין בית ו"אין מחסור" הכוונה שיש לו בית. סימן שיראת ה' בקדושה הוא דווקא "יראת הוי' היא אוצרו", שנקראת גם מפתחות חיצוניים לפתוח את הבית – היא הבית, וברגע שמוסרים לך את מפתח הבית אין לך יותר מחסור. אם הבית הוא "יראיו", יראת שמים, מה הם כלי התשמיש, המטה והשלחן, עליהם כתוב הפועל "יחסר"? – "מחסור" הוא הבית ו"אשר יחסר" היינו כלי התשמיש. אם הבית הוא דחילו מסתמא כלי תשמיש הבית הם רחימו. בחינוך חסידי צריך קודם כל לחנך את הבחור, היתום, שהוא בעל תשובה, ליראת ה' – זה הסדר המקובל, יתכן שבדור שלנו הסדר מתהפך, "וזאת לפנים בישראל", כידוע הפשט של אדמו"ר הזקן, אך הסדר – ש"ראשית העבודה ועיקרה ושרשה" היינו יראה, שהיא הבית. אחר כך כלי תשמיש, במיוחד מטה וגם שולחן, היינו אהבה – דברים שאתה אוהב לעשות, לאכול, לישון, מי שאוהב ללמוד גם צריך שלחן... זה אהבה. אחר כך אשה. אי אפשר להתחתן בלי אהבה, אבל גם אי אפשר אהבה בלי יראה. כך אפשר לפרש את הפסוק ש"די מחסורו" היינו היראה-הבית, הבית הוא המסגרת – המסגרת היא יראת שמים. כלי התשמיש הם האהבה. כעת, כשיש לך גם יראה וגם אהבה, גם דחילו וגם רחימו, אפשר להתחתן. אז, כשתתחתן, תזכה למדרגה הכי גבוהה של "לו" – "לו עזר כנגדו". (אם מתחתן לפני הבית יהיה "כנגדו" ואם לפני כלים יהיה "עזר".) זה מה שהתכוונתי.]:

תנו רבנן די מחסורו אתה מצווה עליו לפרנסו ואי אתה מצווה עליו לעשרו [אבל כן לתת לו מה שהוא צריך. נראה מכאן שאלה מאד חמורה לגבי עזרה לאנשים היום. כשמציעים למשפחה שלא גומרת את החדש לצמצם הוצאות, איך חז"ל רואים זאת? אתה כעת בא לתת עצה, ללוות משפחה שלא מצליחה לגמור את החדש, האם צריך להלחיץ אותם מאד-מאד למכור את הבית שלהם, לצאת לגור במקום אחר, כל מיני 'דינים' קשים ביותר כדי שבסוף, כולי האי ואולי, יאמרו לך תודה רבה שהצלת את החיים שלנו, אבל בינתים זה מר כלענה. רואים כאן מהסוגיא בכללותה שההתייחסות של חז"ל היא כל כך "ורב חסד", משהו מופלא ביותר, שאכן לא צריך לעשות אותו עשיר, אבל הווארט כאן הוא שאם זה בחור מפונק צריך לפנק אותו, לא צריך לומר לו שאתה צריך לעשות אתכפיא, עד כדי כך שיש פה סיפור שאחד מהגדולים אמר למישהו שיעשה קצת אתכפיא והוא מת. אם כן, צריך לתת את הדעת איך ללוות משפחה בחסד וברחמים, בבחינת "ורב חסד". זו סוגיא מאד חשובה בענין. מ"די מחסורו" לומדים שלילה, לא להגזים, לא לעשות אותו גביר אדיר. אבל] אשר יחסר לו [בא לאזן לפי הדרוש הזה. מצד אחד "די מחסורו", לא צריך לעשרו, אבל מצד שני "אשר יחסר לו", כל מה שחסר לו באמת צריך לתת לו, ולא לומר לו לעשות אתכפיא.] אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו [מי הדגים זאת יותר מכולם?] אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו שלשה מילין [הלל הזקן בעצמו שימש בתור עבד לאותו עני בן טובים, שהוא רץ לפניו שלשה מילין. זה לא נקרא "לעשרו" אלא רק לעשות מה שצריך, מה שחסר לו, "אשר יחסר לו". כמו שאמרנו קודם, זה ממש יראה ואהבה – היראה-השלילה היא "די מחסורו" והאהבה-החיוב הוא "אשר יחסר לו", הפועל, אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו, כל הפינוקים שלו.]:

תנו רבנן מעשה באנשי גליל העליון שלקחו לעני בן טובים אחד מציפורי ליטרא בשר בכל יום ליטרא בשר [הוא היה צריך לאכול ליטרא בשר כל יום, אז כך לקחו לו. ראיתי שיש איזה חוק חדש בישיבות – חוק בכנסת שצריך לתת בישיבות בשר כל יום. לא שמעת? איך זה אצלך בישיבה. (אם כולל עוף אנו עושים זאת כל יום.) כל יום? יפה. ראיתם את החדשות האלה? היו כמעט מכות בכנסת בין ש"ס לאגודה על הדבר הזה... (הישיבות אצלנו לא חוקיות...). בסדר, להוי ידוע שיש כזה חוק.] מאי רבותא אמר רב הונא ליטרא בשר משל עופות [שהיו יותר יקרים מבקר, היום הפוך.] ואיבעית אימא בליטרא בשר ממש [רש"י מסביר שהיה בשר ביוקר והיה צריך בשר בדמי ליטרא מעות. הליטרא לא של הבשר, אלא השווי הכספי שלו.] רב אשי אמר התם כפר קטן היה בכל יומא הוה מפסדי חיותא אמטולתיה [רב אשי אומר תירוץ אחר לרבותא של ליטרא בשר. היה כפר קטן, שלא כולו היה אוכל בהמה שלמה ביום, ובשביל עני אחד שחטו כל יום בהמה אף שהרוב הלך לאיבוד, רק כדי לתת לו מנה בשר. משהו מופלא ביותר. שוב, הענין הוא לקחת ללב כל מה שהגמרא מספרת כאן...]:

ההוא דאתא לקמיה דרבי נחמיה אמר ליה במה אתה סועד [מה אתה רגיל לאכול?] אמר ליה בבשר שמן ויין ישן [עני, אין לו כלום, אבל הוא רגיל לאכול בשר שמן ויין ישן. הוא אומר, מאד מצטער, אבל אין לי. יש לי רק עדשים, אתה מוכן לאכול אותם אצלי? לא שהכריח אותו לעשות אתכפיא, רק אמר שזו המציאות – ידידי, המציאות שיש פה עדשים, מענין אותך או לא?] רצונך שתגלגל עמי בעדשים [לא היתה לו ברירה.] גלגל עמו בעדשים ומת אמר אוי לו לזה שהרגו נחמיה [רבי נחמיה אמר 'אוי ואבוי לזה שנחמיה הרג אותו'. הגמרא שואלת:] אדרבה אוי לו לנחמיה שהרגו לזה מיבעי ליה [או לנחמיה שהרג עני זה.] אלא איהו הוא דלא איבעי ליה לפנוקי נפשיה כולי האי [בסופו של דבר הוא פינק את עצמו ולכן הוא מת, אוי לו. לא שאני צריך לתת לו. לומדים כאן מהגמרא שאפילו אם הוא מפנק עצמו צריך לתת לו, כי הוא כבר מפונק, מה אפשר לעשות.] ההוא דאתא לקמיה דרבא אמר לו במה אתה סועד אמר לו בתרנגולת פטומה ויין ישן אמר ליה ולא חיישת לדוחקא דציבורא [אם הקהילה תצטרך כל יום לתת לך כל יום תרנגולת מפוטמת ויין ישן לא יהיה כסף בקופת הצבור, אתה לא חושש לקופת הצבור?] אמר ליה אטו מדידהו קאכילנא [הוא צעק עליו, הצבור מפרנס אותי?!] מדרחמנא קאכילנא [אני אוכל משל ה'! זה עני לענין.] דתנינא עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו בעתם לא נאמר אלא בעתו מלמד שכל אחד ואחד נותן הקדוש ברוך הוא פרנסתו בעתו [לכל אחד ה' נותן מה שהוא צריך. תוך כדי שהעני מוכיח את רבא, ששאל אם לא חושש לדוחק הצבור:] אדהכי אתאי אחתיה דרבא דלא חזיא ליה תליסרי שני [נכנסה אחותו של רבא, שלא ראתה אותו שלש עשרה שנה.] ואתיא ליה תרנגולת פטומה ויין ישן אמר מאי דקמא [רש"י: "מה דבר זה שארע לפני עתה", איזו השגחה פרטית יש, "שלא הייתי רגיל בכך שבאת זו לכאן ותרנגולת ויין ישן בידה". אחרי שהוא דבר בינו לבין עצמו, מה קורה כאן,] אמר ליה נענתי לך קום אכול [רש"י מסביר שבאמת לא הייתי צריך לתת לך מוסר, לא מגיע לך מוסר, אתה בסדר – קום ותאכל, הביאו לך. מה העני אמר? בתוך מי העני הזה התגלגל? על מי הסיפור המפורסם של בן אדם מביא לי לאכול אלא ה'? כנראה העני הזה הוא שרש הנשמה של רבי זושא, שזה בדיוק הסיפור שלו – שאמר שמה', וברגע שאמר כך באמת ה' הביא לו בהשגחה פרטית. הסיפור המפורסם עליו ממש כמו הסיפור הזה – כאן השרש שלו בחז"ל. הוא נצח את רבא. מי זה רבא? אם העני הוא הרבי ר' זושא אז יתכן שרבא הוא אדמו"ר הזקן. יתכן שכאשר אמר שהבעש"ט הוא אביי התכוון שהוא רבא. המגיד כתב לבנו בשבח אדמו"ר הזקן שיש לו חכמה בינה ודעת עד אין סוף ואחר כך כתב שרבי זושא עלה למעלה מזה, הוא בכתר. השכל בכל זאת עושה חשבון, שאתה לא חושש לדוחק הצבור? תיכף נראה חישוב זה. העני אומר שמה פתאום, לא הצבור נותן לי אלא ה' נותן לי וההשגחה הצדיקה אותו.]

נדלג קצת על ההמשך. אחר כך יש את הסיפור המפורסם של רב עוקבא, שלאשה יש יותר זכות במתן צדקה כי נותנת אוכל. אנחנו קוראים דווקא את הקטעים שמלמדים איך קופת הצדקה שלנו צריכה להתנהג:

מר עוקבא הוה עניא בשיבבותיה דהוה רגיל לשדורי ליה ארבע מאה זוזי כל מעלי יומא דכיפורא [והם ודאי היו זוזי של "כסף ממש".] יומא חד שדרינהו ניהליה ביד בריה אתא אמר ליה לא צריך [חזר בנו ואמר שאינו צריך.] אמר מאי חזית חזאי דקא מזלפי ליה יין ישן [נשפך אצלו בבית יין ישן, אז אתה צריך לשלוח לו ארבע מאות זוז כל ערב יום כיפור?!] אמר מפנק כולי האי [הוא כל כך מפונק שכך נשפך אצלו בבית?] עייפינהו ושדרינהו ניהליה [צריך לשלוח לו כפול כסף! לאחד כזה מפונק מגיע כפול. הבן אמר שלא מגיע לו כלום והאבא אומר שמגיע לו כפול.] כי קא ניחא נפשיה אמר אייתו לי חושבנאי דצדקה [לפני שרב עוקבא נפטר אמר שיביאו לו את פנקס החשבונות של צדקה שהוא נותן. הזכות הגדולה של האדם היא כמה צדקה הוא עשה בעולם הזה, אז הוא קרא להסתכל על הצדקות שהוא עשה בעולם הזה.] אשכח דהוה כתיב ביה שבעת אלפי דינרי סיאנקי [כנראה שסך הכל היו 7000 דינרי סיאנקי, סכום אדיר, הון עתק.] אמר זוודאי קלילי ואורחא רחיקתא [יש לי רק מעט צידה והדרך ארוכה, אין לי מספיק צידה לדרך.] קם בזבזיה לפלגיה ממוניה [הוא מיד קם ובזבז חצי מכספו. הוא היה גביר, ובזבז חצי הרכוש שלו. הגמרא שואלת:] היכי עבד הכי והאמר ר' אילעאי באושא התקינו [אחת התקנות שם.] המבזבז אל יבזבז יותר מחומש [לא יתן יותר מעשרים אחוז, אז איך הוא חילק חצי מרכושו כך.] הני מילי מחיים שמא ירד מנכסיו [חוששים שמא הגלגל יתהפך עליו ופתאום יהיה בלי אמצעים ופתאום יהיה בעצמו עני ונזקק לחסדי הצבור. זו הסבה לתקנה. אבל כאן, לפני שהוא הולך להפטר מהעולם הזה אין את החשש שמא יתהפך הגלגל. יש הרבה פירושים בחסידות איך עוקפים את תקנת אושא. שני הדברים העיקריים הם מה שכתוב בתניא – ששוה לכל נפש –ש"עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו", כדי להציל עצמך אפשר לתת הכל, ורק אם נותן כמותרות לא יותר מחומש, וכפי שברפואה גשמית יתן הכל גם ברפואה רוחנית יתן הכל. (כאן בגמרא זה לרפואה רוחנית ובכל זאת מקשים.) אדמו"ר הזקן שמדובר בדורות שלנו, שאי אפשר לצום, וזה מציל מצומות – יתכן שהוא צם כל מה שכתוב באריז"ל, או שלא חטא... בכל אופן הדרך ארוכה והצידה מועטת. מה הווארט השני? של הבעל שם טוב. הווארט של אדמו"ר הזקן הוא עבודת הבינוני והווארט של הבעש"ט הוא עבודת הצדיקים, אבל שייך לכל אחד. הבעש"ט אמר ש"המבזבז" היינו אם מרגיש בזה בזבוז, אבל אם אתה מרגיש בזה תענוג – כמו שאחד יקנה כרטיס במליון דולר לשבת בשורה הראשונה בהופעה של זמר. זה אסור? היום יש לנו מישהו ששוקל בדעתו אם לתת מליון דולר כדי שביום ההשבעה של טראמפ יזכה ללחוץ את ידו. הכל מסודר – אם אתה נותן עשרים וחמש אלף דולר אתה בין כמה אלפי אנשים שלא רואים אותו, אחר כך עולה לחמשים אלף, אחר כך למאה אלף, לרבע מליון, לחצי מליון, אבל להיות ממש חבר, ללחוץ לו יד, זה מליון דולר. עוד פעם, אומר הבעל שם טוב שאם זה התענוג שלך בחיים זה לא בזבוז – אם התענוג שלך הוא לתת צדקה ביד רחבה מותר לך, גם יותר מחומש, כמה שזה מענג אותך. מכאן אפשר ללמוד עוד תירוץ, לא של אדמו"ר הזקן, ש"מחיים אסור"] אבל לאחר מיתה לית לן בה [כי אין חשש של היפוך הגלגל. איך נתרגם את זה למעשה? גם סוג של תשובה, "שוב יום אחד לפני מיתתך". אם האדם כל יום מרגיש שזה היום האחרון עליו לא נתקנה התקנה של אושא. רק מי שחושב שיש לו הרבה זמן צריך לשמור חשבון בנק שיוכל להתפרנס. מה שה' יתן יתן, חיים טובים וארוכים. (מר עוקבא הרגיש שזה בזבוז ולא תענוג?) עוד פעם, הוא שוכב וקורא להביא לו את פנקס הצדקה שלו. למה? משמע לי שהוא הרגיש שכעת יש לי הזדמנות פז למלא את כל תאוות לבי, עד עכשיו הייתי עצור בגלל תקנת אושא. (אבל מה עם תירוץ הבעש"ט?) הוא לפני הבעש"ט. אמרנו שהמוחין שלו הם לא הבעש"ט ולא אדה"ז, אבל הבעש"ט יכול להסיק מכאן שאם אתה אומר זאת מותר לבזבז.]:

רבי אבא הוה צייר זוזי בסודריה ושדי ליה לאחוריה וממצי נפשיה לבי עניי ומצלי עיניה מרמאי [שם כסף מאחוריו שעניים יקחו בלי בושה, אך כן היה מסתכל אחורה לראות שלא רמאים באים וגונבים את הכסף. שני דברים יחד. את מי זה מזכיר? אחד שהולך קדימה ומסתכל אחורה אבל לא יותר מדי אחורה – לא רוצה לבייש את העני, אבל מצד שני רוצה לשמור מפני רמאים. "דומה דודי לצבי", שכתוב בחז"ל ומובא בחסידות שכל הזמן הוא פונה אחורה אל הרודף. צבי היינו אמונה, ר"ת "צדיק באמונתו יחיה", צדיק הוא מי שעושה צדקה.]

רבי חנינא הוה ההוא עניא דהוה רגיל לשדורי ליה ארבעה זוזי כל מעלי שבתא יומא חד שדרינהו ניהליה ביד דביתהו אתאי אמרה ליה לא צריך [דומה לסיפור הקודם, שם הבן וכאן האשה.] מאי חזית שמעי [הבן ראה והאשה שמעה, החוש של האשה הוא השמיעה.] דהוה קאמרי ליה [משרתי הבית.] במה אתה סועד בטלי כסף או בטלי זהב [רש"י אומר שהכוונה למפות – מפות פשתן לבנות או מפות משי צבועות. סימן שהוא גביר, צריך לפרנס אחד כזה?! לשלוח לו כל ערב שבת ארבעה זוזי?!] אמר היינו דאמר רבי אלעזר בואו ונחזיק טובה לרמאין שאלמלא הן היינו חוטאין בכל יום שנאמר וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא [כאן המסקנה היא הפוכה. באמת שואלים למה הוא נהג אחרת. בסיפור הקודם מר עוקבא הכפיל לו את הצדקה, כי הוא מפונק, ובסיפור הזה הוא לא הכפיל את הצדקה אלא אמר שכנראה הוא רמאי. יש על זה תוספות. אם הבן אומר לך שהוא לא צריך, אתה צריך לחנך את הבן – נותנים לו כפול. זה חינוך לבן, שאל תאמר לי שהוא לא צריך – אדרבא, תן לו פי שתים. אבל אם האשה אומרת שהוא לא צריך זה רציני, כנראה הוא רמאי. אומר התוס': "והא דלא עייפינהו ושדרינהו כמו מר עוקבא דלעיל משום דבהנך דברים לא שייך פינוק אלא ודאי עשיר היה". סברא של תוס', שצריך לדון אם מסכימים, שפינוק הוא באוכל אבל המפות על השלחן הן סימן של עשירות ולא של פינוק. מה הוא אמר? הוא גם עשה מזה דבר טוב, שברוך ה' שהוא רימה אותי. מר עוקבא עשה מצוה כפולה, הכפיל את הצדקה, וכאן הוא אמר 'איזה יפי שהוא רימה אותי, ברוך ה''. למה? כי זה שיש רמאים בעולם מציל את כולנו. אם לא היו רמאים ולא היינו נותנים מספיק צדקה היה עלינו דין קשה. היום, שבאמת יש רמאים, זה ממתיק את הדינים מעל כלל ישראל, למה לא נותנים מספיק צדקה. הכל לטובה. כנראה שבכלל מי שעושה צדקה כדבעי זו סגולה שאיך שלא יצא הדברים הוא יראה הכל לטובה, בעין טובה. כל הסוגיא הזו היא סוגיא של "רב חסד" ועין טובה בכל מצב, גם כשהוא רמאי.] ותני רבי חייא בר רב מדיפתי רבי יהושע בן קרחה אומר [מתקרבים לסוף הסוגיא, וכאן כתוב כמה חמורה מצות צדקה:] כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודת כוכבים כתיב הכא השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' וכתיב התם יצאו אנשים בני בליעל מה להלן עבודת כוכבים אף כאן עבודת כוכבים [מי שלא נותן צדקה זו עבודה זרה.]

תנו רבנן המסמא את עינו והמצבה את בטנו והמקפח את שוקו [עושה עצמו מסכן, שכאילו שהוא בעל מום, נכה, כדי לבקש צדקה. זה רמאי, שמרמה את הבריות כדי לבקש צדקה.] אינו נפטר מן העולם עד שיבא לידי כך המקבל צדקה ואין צריך לכך סופו אינו נפטר מן העולם עד שיבא לידי כך [שכן יהיה צריך לכך.]

[כל זה היה כדי להגיע לסיום, הלכה חמורה עם הרבה דברים:] תנן התם [משנה בסוף מסכת פאה.] אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו [מי שזקוק לצדקה, לקבל מהצבור, כלומר שיש לו פחות ממאתים זוז. מאתים זוז לפי חז"ל – וכנראה שגם מדובר בזוזים ממש – מספיקים למחיה של שנה. לכן, אם יש לך מאתים זוז אסור לך לבקש צדקה. אבל אם יש לך אחד פחות – ידוע הרמז שאחד פחות ממאתים, מאה תשעים ותשע, בגימטריא צדקה – מותר לך לבקש צדקה מהצבור, כלומר שאתה נופל על הצבור. מה אם יש לך בית? מה אם יש לך כלים יקרים? הצבור יבוא ויאמר לך – תמכור, תעבור מירושלים לאיזה ישוב! מה אתה עושה שם בירושלים?! אמרנו שלא ככה, רוח הסוגיא אינה כזו, לא נותנים לו עצות כאלה, למכור את הבית ואת הכלים. שואלת הגמרא:] ולא [מה פתאום לא מחייבים? אולי כאן מחייבים!] והתניא היה משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף בכלי כסף ישתמש בכלי נחושת [סימן שכן צריך למכור. יש כאן פירוש נפלא. ההלכה הזו היא סימן רנ"ג ביורה דעה, תיכף נפתח. בכלל, כל מי שעוסק בצדקה צריך ללמוד הלכות צדקה, גם בהלכות מתנות עניים של הרמב"ם וגם ביורה דעה, והכי חשוב הוא סימן רנ"ג. זו הפתיחה, פותח בדין הזה. יש פירוש ראשון לציון, מבעל אור החיים הקדוש. מישהו זוכר מה הוא כותב בהקדמת הספר? שלא ילמד בספר הזה רק מי שלומד תורה לשמה. תסתכלו. בהלכה זו ביו"ד הוא כותב משהו נפלא, שלא ראיתי בשום מקום אחר. תירוץ הגמרא כאן שיש זמנים שכן אומרים למכור, אך הווארט שלו הוא שגם במקום שמחייבים אותו למכור לא מחייבים אותו לרדת שתי מדרגות. שוב, הכל בחסד וברחמים – לא שינוי דרסטי, רק שינוי בהדרגה. יש מקום שבכלל אל תגיד לו בכלל, אבל גם כאשר צריך לשנות את אורח החיים שלך – לשנות בדרגה אחת. כך אומר בעל אור החיים הקדוש. תיכף נראה, יש כלים בהם כן אפשר לרדת – כלי אומנות, אם משמש אותו דבר. אם יש לך פטיש של זהב, יתכן שפטיש של ברזל אפילו יותר טוב לענין – שם אומרים תמכור ואפילו תרד כמה מדרגות. אבל אם מדובר בסכו"ם יקר של זהב או של כסף לא מחייבים למכור, וגם כשמחייבים אותך לרדת זו מדרגה אחת. (פטיש של זהב הוא ליפי.) המפרשים אומרים שהוא לחגיגות, משתמשים בו לזמנים מיוחדים. שוב, לכאורה יש סתירה – במקום אחד, במשנה, כתוב שלא מחייבים אותך בכלל לשנות מהמנהג שלך, לא למכור שום דבר, והברייתא אומרת שאם היה משתמש בזהב ישתמש בכסף וכו'. איך מיישבים הסתירה? יש כאן שלשה תירוצים:] אמר רב זביד לא קשיא הא במטה ושולחן [שצריך למכור.] הא בכוסות וקערות [שלא צריך למכור. אין כאן סימן הלכה, כמו שהגמרא מיד תדחה.] מאי שנא כוסות וקערות דלא דאמר מאיסי לי [הוא יאמר שכוסות וקערות של משהו פחות יהיו מאוסות לי, לא אוכל לאכול. מי שרגיל לאכול מתוך כלי זהב, כעת לאכול מכלי כסף יגרום לו להקיא את האוכל.] מטה ושולחן נמי אמר לא מקבל עילואי [אותו דבר, לא מקובל עלי, איני יכול לישון על מטה אם אינה של זהב, לא אוכל לישון, וגם בשלחן אותו דבר. אפשר להבין טוב את הסברא של רב זביד, אבל רואים כאן שרוח הגמרא כמה שיותר ללמד זכות על מפונקים. לכן הגמרא דוחה את התירוץ של רב זביד, ואומרת שגם בשלחן ומטה אינו יכול אם לא של זהב. אם כן, דחינו את תירוצו. יש תירוץ שני:] אמר רבא בריה דרבה במחרישה דכספא [מדובר באיזה כלי שמגרדים בו את הגוף בבית המרחץ. היה לו כזה כלי שמגרד את הגוף בכסף, והוא אומר שכזה דבר לפני שתבקש תמכור ותקנה פחות. הראשון לציון אומר שכאן שיקנה אפילו כמה דרגות פחות. התירוץ השלישי והאחרון:] רב פפא אמר לא קשיא כאן קודם שיבא לידי גיבוי כאן לאחר שיבא לידי גיבוי [לפני שהעני הזה הגיע לידי גיבוי ואחרי גיבוי. צריך להבין מה זה, וכאן יש המון פירושים, זה הנושא הראשון שלנו היום, יש לפחות חמשה פירושים מה הכוונה. גם לא ברור מתי אומרים לו למכור ומתי לא אומרים לו.]:

מכל הפירושים כאן רש"י הכי מוזר, לכן כולם דוחים אותו. לפי פשט הייתי חושב שגיבוי היינו שהעני גובה צדקה, ואולי שהגבאי גובה בשביל העני, אבל רש"י מפרש שגיבוי היינו מה שבית הדין תובע את העני שהיה רמאי. משהו מוזר ביותר. מה מצריך את רש"י לתת כזה פירוש מסובך, שתיכף נקרא בפנים? כנראה – לא כתוב בפירוש – כי צריך לתרץ שהמשנה בפאה מדברת בלקט שכחה ופאה, ולכן צריך לומר שגם הברייתא מדברת בכך. זו קושית התוס' כאן.

נקרא את רש"י:

כאן קודם שיבוא לידי גיבוי - הא דתנן [במשנה. יש כאן משנה וברייתא, המשנה כאן היא הימין והברייתא השמאל, מדת החסד ומדת הגבורה.] אין מחייבין מעיקרא קאי כשבא ליטול לקט [רש"י מדגיש שמדובר בלקט, שכחה ופאה.] ולא היו לו מאתים זוז [שרק אז זכאי לקבל לקט.] ואם היה מוכר כלי תשמישו היה משיג למאתים זוז [ואז היה אסור לו לקחת לקט. על זה כתוב ש]אין מחייבין אותו למכור [בבנק, בכיס, יש לך פחות ממאתים זוז ואתה זכאי לקחת לקט שכחה ופאה.] והא דתנן [בברייתא] מחייבין לאחר שבא לידי גיבוי לאחר שהביא עצמו לידי כך שבית דין גובין הימנו [פירוש מאד מיוחד, כלומר מוזר, שהוא הגיע למצב כזה שכעת בית דין גובין ממנו. איך הוא הגיע למצב שבית דין גובין ממנו?] כגון שהיה לו מאתים זוז [בלי למכור. הוא רימה,] ונטל לקט שכחה ופאה [שלא בצדק.] ונודע [פתאום לצבור] שעשיר היה [ברגע שיש לו מאתים זוז הוא כבר נקרא עשיר.] ב"ד באין וגובין הימנו מה שנטל [את כל הלקט, שכחה ופאה שלקח שלא בצדק הוא צריך להחזיר.] ואם [כבר הוציא זאת ו]אין לו כדי לשלם מוכר כלי תשמישו היקרים ומשתמש בפחותים [כאן, לפי רש"י, אני יכול להבין יותר טוב את סברת הראשון לציון, אם כי לא מתכוון לכך דווקא. היות שאני גובה ממנו שיחזיר, וכתוב בהלכה – עוד דבר שרש"י לא כתב – שבית דין גובים ממנו דבר שאין לו תובעין. הרי לקט שכחה ופאה הם הפקר, בית דין לא לוקח להחזיר למי שגנב ממנו, אין תובעין, ואף על פי כן קונסים אותו שצריך להחזיר ואפילו למכור כלים כדי להחזיר. כאן הרבה יותר פשוט שלא צריך למכור עד הסוף, אלא שירד מדרגה אחת מזהב וכסף וכו'. (למי הוא מחזיר? חסדי יצחק.) כן, לחסדי יצחק, יש כאן הכתובת.].

למי שלומד רק גמרא ורש"י זה הפירוש, אבל לכן לפעמים כדאי ללמוד עוד דברים, חידוש שיש פירוש שנשמע יותר פשוט מרש"י. כאן בתוספות:

כאן לאחר שבא לידי גיבוי - פי' בקונט' שנטל לקט שכחה ופאה ונודע שהיה עשיר ובאין בית דין לגבות מה שנטל אף על גב דהוי ממון שאין לו תובעין [קושיא לכאורה על רש"י, מה זה לגבות, הרי אין תובעין?!] איכא למימר דמשום קנסא גובין ממנו ואפילו את"ל בעלמא כהאי גוונא בבעל חוב מסדרין ואין מחייבין אותו למכור [לסדר את התשלום.] הכא משום קנסא מחייבין אותו למכור [כפי שאמרנו כבר, אלו דברי תוספות. עד כאן שתי קושיות ותירוצים על רש"י.] ור"ת [והב"ח אומר שיש גורסים כאן ר"ח, או רבינו תם או רבינו חננאל.] פי' קודם שיבא לידי גיבוי שאינו נוטל מקופה של צדקה אלא מדברים שהם של הפקר כגון לקט שכחה ופאה [בהם מדברת המשנה. עני שלוקח רק מהפקר נקרא לפני גיבוי, כי גיבוי הוא רק מי שלוקח מגבאי הצדקה. כשהעני לא בא לקחת מהקהילה לא מחייבים אותו למכור, ועל כך מדובר במשנה.] וכאן לאחר שבא לידי גיבוי שנוטל מקופה של צדקה מחייבין אותו למכור [אל תקח מהצבור כסף שלקחו מאנשים לתת לצדקה, שאינו הפקר, אלא תמכור את הכלים.] וקשה קצת דמשנה דאין מחייבין אותו למכור גבי לקט שכחה ופאה ומשמע דברייתא [שמקשין ממנה] נמי דמחייבת אותו למכור גבי לקט שכחה ופאה מתניא [והתירוץ כאן אומר שהברייתא מדברת בקופת צדקה, אך היות שהגמרא מקשה מזה על זה משמע שמדבר באותו דבר. (איך מסתדר עם הדין של "אפילו סוס"?) לא אומרים שלא יהיה לו סוס, אלא סוס קצת פחות...].

כדי לתרץ את קושית תוס' נראה את הברטנורא במשנה, שכותב בשם ר"ש תוספת חשובה שמתרצת את קושית התוס' (הוא לא אומר כך בפירוש, אך הפירושים אומרים שהוא מתרץ). זה פאה פ"ח מ"ח, בה פותח סימן רנ"ג ביו"ד:

מי שיש לו מאתים זוז, לא יטל לקט שכחה ופאה ומעשר עני. היו לו מאתים חסר דינר, אפלו אלף נותנין לו כאחת, הרי זה יטל [הגר"א כותב שיכולים לבוא אלף איש וכל אחד יתן לו זוז אחד אחרי השני, והוא לא צריך להפסיק. הייתי חושב שאלף בבת אחת, אבל כאן אלף איש לפי הגר"א. (כמו בסיפור על קריאת מגילה אצל אדמו"ר האמצעי.) כן, זה המקור, כנראה עשה תיקון לפירוש הגר"א... הרמ"א כותב משהו אחר נחמד, דין מאד חשוב, שאם אתה זכאי לצדקה ומישהו קונה לך כרטיס טיסה לאמריקה – אתה צריך לקבץ שם נדבות – ויש לך מסלול, ניו יורק, מיאמי, לוס אנג'לס. הגעת לניו יורק, באת לאדם הראשון והשלים לך את כל המאתים זוז. מותר להשלים את הנסיעה או שצריך מיד לחזור? אם היה לך מראש לא היית יוצא, אבל הוא אומר שמותר לך לגמור את כל הנסיעה, לאסוף צדקה, ולחזור עם מליון. הרמ"א בכל אופן עושה צמצום, שזה רק לפי מסלול שתכננת מראש. יש חולקים עליו, שברגע שיצאת מהבית לקבץ נדבות ופתאום הולך לך – אל תחזור, תמשיך. יש פירוש יד שאול, בו הוא חוקר – משהו אחר לגמרי, אבל מאד אקטואלי – האם במקרה שצריך למכור כלים יקרים זה גם מחייב אותך למכור ספרי קדש. שאלה חשובה.]. היו ממשכנין לבעל חובו או לכתבת אשתו [אם יש לו מאתים זוז, אבל הוא בחוב. זה אדם שיש לו מליון דולר בחשבון, אבל בא לבקש צדקה כי חייב.], הרי זה יטל [יש כאן נקודה של חסד, שאם הוא חייב את הכסף זה לא נחשב.]. אין מחיבין אותו למכר את ביתו ואת כלי תשמישו.

כותב הרע"ב:

ואת כלי תשמישו - כלים יפים שמשתמש בהם בשבתות וברגלים [(אני מבין שלא צריך למכור כלי, אלא רק מה שיש מיותר, יפה לשבתות, מוכרים.) יש מי שאומר, אולי נראה בהלכה, שפעם לכל אחד היה השלחן האישי שלו. היום יש שולחן לכולם, ואז שלחן של זהב הוא מותרות – רק השלחן האישי הוא כלי שאדם זקוק לו – ואפשר למכור ולקנות שולחן יותר יפה. כאן הברטנורא מפרש שכלים יפים היינו מה ששומר רק לשבתות ורגלים.]. והני מילי כשבא ליטול לקט שכחה ופאה [ואינו צריך למכור, כתירוץ רבינו תם או רבינו חננאל.] ואינו נוטל מקופה של צדקה שמתפרנס בצנעא [את המלה הזו הוא לקח מהרי"ף, שתיכף נראה. הוא מתפרנס רק מהפקר, לקט שכחה ופאה שהתורה הפקירה, וגם זאת בצנעא. התוי"ט אומר שפירוש ר"ת בתוס' והצנעא של הרי"ף הם שני דברים שונים, אבל יש כאלה שאומרים שאולי כאן אותו דבר, כמו תוספות חדשים כאן בצד. למה? כי מי שלוקח לקט שכחה ופאה מעדיף לכתחילה לא באור יום אלא בצנעא, בלילה, כי הוא מתבייש. בלקחת הפקר יש גם מעלה שלא לוקח מהצבור וגם שבצנעא – אז לא מחייבים אותך למכור את הדברים שלך.] ואינו נוטל ממה שביד גבאי, אבל אם נוטל מקופה של צדקה [צדקה היא לא הפקר. וכן, אם לוקחים מהגבאי גם עלול להתפרסם, אף שצריך לשמור פרטיות וסודיות וכל מיני דברים כאלה, בכל אופן נקרא פרהסיא יחסית.] אז אין מניחין אותו ליטול אפילו לקט שכחה ופאה עד שימכור כלי תשמישו [יש כאן תוספת, שהוא לקח מהר"ש, אבל היא מתרצת את קושית התוספות. התוספות הקשו שמסתמא גם הברייתא מדברת על לקט, שכחה ופאה, ואתה אמרת שהברייתא מדברת רק בקופת צדקה. זו הקושיא שהתוס' משאירים בצ"ע, אבל לפי התירוץ הזה בסדר גמור – אם אתה זקוק לקופה גם לקט שכחה ופאה אסור לך לקחת לפני שתמכור את כלי התשמיש היפים שלך. מה הסברא? מה קרה ללקט שכחה ופאה שקודם היו מותרים לך וכעת פתאום נאסרו? צריך להסביר, לא פשוט, לכן באמת יתכן שתוס' לא מקבלים זאת. תיכף נראה שברגע שהולכים לגבאי צדקה זה כמו תיק, כמו בקופת חולים – כשאתה הולך לגבאי צדקה אתה נרשם. יש גבאי צדקה שלא רושמים שום דבר, שאין להם שום חשבונות. לכאורה יש בזה מעלה, אבל היום הכל מסודר, יש תיק בקופת חולים ותיק בקופת צדקה. עם כל הסודיות והכל, לפחות בקופה כולם יודעים. ברגע שהלכת לקופת צדקה יש לך תיק, כמו בצבא – אלא אם כן השגת פטור, שכולם ישיגו... – ואתה כבר נרשמת כעני. ברגע שנרשמת ככה יש לך מעמד אחר – ככה באמת יש שכותבים – ובמעמד הזה לא חיונית לך כף של זהב. במעמד הקודם, שעוד לא היית עני, הכף של זהב חיונית בשבילך עדיין, כי אינך עני, ולכן לא מחייבים אותך למכור אותה. ברגע שנרשמת כעני כף הזהב לא חיונית לך, אתה עני – ואדרבא, חורג ומוזר שלעני יש כף זהב – ולכן מחייבים אותך למכור. זו הסברא למה מה שגם קודם היה מותר לך בלי למכור – כעת אתה צריך למכור. (בהלכות שבת כתוב הפוך, ש"עשה שבתך חול" לפני שנעשה עני, אך אחר כך צריך הכל.) אמרנו שיש כאן סברות מהקצה אל הקצה. (אולי מאיים עליו, שאם תכנס לטיפול שלנו תרד ברמת חיים.) זה מה שהתכוונתי, שנרשמת לעבודה סוציאלית של המדינה, נכנסת לטיפול שלנו, ונפלת בפח...].

בינתים ראינו שני תירוצים מתוך חמשה. נראה כעת את הרי"ף והר"ן:

רב פפא אמ' כאן קודם שיבא לידי גבוי, פי' כל זמן שאינו נוטל אלא בצנעא אין מחייבין אותו למכור כלי תשמישו, אבל אם הוצרך ליטול מן הגבוי של קופה אין נותנין אלא לאחר שימכור.

אצלו המפתח אם נוטל בצנעא או מן הגבוי. אם נוטל בצנעא לא צריך למכור ואם מן הגבוי צריך למכור.

[אפשר לפרש שכפית הזהב היא כמו קופת חסכון?] יש בהלכה דיון על חתיכות זהב לעומת צורת מטבע. לכאורה חתיכות זהב הן חסכון. אם לא משתמש בכלל יתכן שהופך להיות כלי רק לצורך אומנות, ואז פסקנו הלכה שכן צריך למכור.

אומר כאן הר"ן:

כאן קודם שיבא לידי גיבוי. פירש הרי"ף ז"ל [חילוק בין צנעא לפרהסיא.] והוא הנכון ורש"י ז"ל פירשה בענין אחר ואינו מחוור [הוא פשוט אומר שרש"י אמר משהו אחר ואיני מקבל פירושו, לא נראה לי.].

עוד לפני הרא"ש נראה איך הרמב"ם מפרש את המשנה בפאה. דווקא בפירוש המשניות אומר מה שאמרנו קודם (ולא מפרט ביד החזקה):

ממושכנים ידוע, ואפי' אם יש לו כלי כסף וכלי זהב כגון כוסות וקערות אינו חייב למוכרם, עד שיקח מתנות עניים ויכתב בכללם [מה שאמרנו קודם, שהוא נכתב כעני בקופת הצבור. ברגע שהוא יכתב בכללם:], אז יאמרו לו מכור אותם הכלים וקנה אחרים ואל תמעיט מתנות העניים [מה התוספת כאן? תוספת מאד חשובה, מה הסברא. כעת, אם תקח בלי למכור מה שיש לך, תמעיט מהעניים – תתחשב בכלל העניים, אל תהיה אגוצנטרי. (הוא יאמר: אתם נותנים לי? ה' נותן לי.) זה יתרץ למה לפני שהגיע לידי גיבוי – שלא נחשב נזקק של הציבור – כן היה מותר לו לקחת מהשדה. יתכן שהוא לקח את כל הלקט שם ולא נשאר למישהו אחר, אז למה לא אומרים סברא זו? יתכן שיחסית כמו שאתה אומר – שקודם הקב"ה נתן, והוא נותן להם "את אכלם בעתו", השגחה פרטית על כל אחד ואחד, אבל ברגע שהוא נזקק כבר יש פה משהו אחר. (לא הסתרת עם ה'? באת אלינו – זה לפי הכללים שלנו.) בדיוק. מה שכן, אם כי שכולם אומרים שהרמב"ם ביד והרי"ף אומרים אותו פירוש, אני חושב שהסברא שלהם אחרת. הסברא של הרי"ף בפירוש נוגעת למלה צנעא, יש צנעא ויש לא בצנעא, אבל לפי הרמב"ם עיקר האיסור הוא שאתה אגואיסט. (נשמע שבצינעא רק לשמור על כבודו, שלא צריך למכור.) יש מי שכותב כך, שיש הבדל בין גנאי ולא-גנאי, בפרהסיא הוא מגנה עצמו. אבל כאן הסברא היא התחשבות בכלל.].

כבר נתחיל לומר את חצי-הפרצוף שלנו של חמשת הטעמים, אותם נשים מתפארת ולמטה – תנהי"ם. קודם נאמר, כדי שנוכל אחר כך לקרוא יותר בהבנה. את תירוץ הרי"ף והרמב"ם, שאומרים שאותו דבר, נשים בתפארת. את התירוץ של רבינו תם או הר"ח, שמעמיד הפקר לעומת לא הפקר – זה התירוץ הטהור שבתוס', ויש מי שרוצה לומר שגם כמו הרי"ף, אך לכאורה קרוב אבל שונה, קובע ברכה לעצמו – נשים דווקא במלכות. את החישוב של צנעא לעומת פרהסיא, כשהבעיה או שאתה מגנה את עצמך או שאתה לא מתחשב בכלל ולוקח על חשבון שאר העניים נשים דווקא בתפארת. למה? כל זמן שלקחת בצנעא אתה שייך לשליש העליון של התפארת. הדבר המיוחד בקבלה בספירת התפארת הוא שיש שם חלוקה בין החסד המכוסה שבו, הצנוע שבו, השליש העליון שלו (עד הלב, עד החזה, "חזה ציון" שאמרנו קודם), לשני השלישים התחתונים שלו שהם כבר גלויים. אם אתה בשליש העליון, בצנעא, אתה לא חייב למכור את המטלטלין שלך, הכלים היקרים שלך. אם אתה ירדת – ויש פה שני שלישים, שאפשר להסביר אותם כסברות הרי"ף והר"ן. ברגע שאתה יוצא, אתה כבר גלוי, אתה כבר מבזה את עצמך. השליש התחתון הוא שאתה לא מתחשב באחרים. כל הסברא כאן של הרי"ף והרמב"ם היא שם.

לגבי המלכות – התירוץ שהשאלה אם אתה לוקח מההפקר או לא מההפקר (ולפי רע"ב בשם הר"ש אם לוקח לא מההפקר גם ההפקר אסור לך) – חוץ מהרמז הידוע ש-הפקר שוה שכינה (הפקר כפול, "עייפינהו", הפקר עייף, שוה 770), השאלה האם מה שאתה לוקח הוא של הצבור או לא של הצבור. אם שייך לצבור-למלכות אתה צריך למכור את הדברים שלך ואם לא שייך לצבור-למלכות אתה לא צריך למכור. [קופת צדקה מתחלקת בשלשה, דינים, אבל בהפקר אין פיקוח.] כאן, "דינא דמלכותא דינא".

מה עם הפירוש המוזר של רש"י? הוא אמר שאם אתה עני מותר ואם אתה עשיר אסור – פשוט – וכל כך פשוט שאם רמית גובים ממך, ואף שאין לך לשלם מחייבים אותך למכור את החפצים שלך. הראש של רש"י הוא משהו אחר לגמרי. אותו עשיר שלקח שלא כהוגן, במקום עשיר נהפוך את הצירוף שלו  ונקרא לו רשע. צדיק לא מחייבים למכור ורשע כן מחייבים למכור. איפה הסברא של צדיק ורשע ("צדיק ורשע לא קאמר")? בספירת היסוד. אם לקחת בצדק – לא צריך למכור. אם לקחת שלא בצדק – צריך למכור. סברא יפה ופשוטה. לכן פירוש רש"י נשים בספירת היסוד.

עד כאן יש לנו תפארת, יסוד ומלכות. יש עוד שני פירושים. אחד של רבינו תם, שהרא"ש מביא, אבל תירוץ אחר, ועוד תירוץ של הרא"ה. שני הפירושים האלה קשורים למושג הרגל. היות ששניהם הרגל הם מיד אומרים לי רגל – רגלים הן נצח והוד. יש שני פירושים שתלויים בהרגל, רגל ימין ורגל שמאל, נצח והוד. אחד הפירושים של ההרגל הוא הרגל בגברא והפירוש השני של הרגל הוא הרגל של החפצא אצל הגברא. כלומר, גם החפצא הוא ביחס לגברא, אבל בכל אופן הוא הרגל של החפצא. זה הפירוש של הרא"ה, נתחיל ממנו. הדין בשני הפירושים יוצא הפוך לגמרי, כמו שנצח והוד, אף שהם "תרין פלגי גופא", הם הרבה פעמים הפוכים.

נתחיל אולי מהגברא: יש אחד שעדיין לא בא לידי מדה זו של לבקש צדקה, הוא לא מורגל – כמו כל האנשים הטובים – לחזר על הפתחים. זה הדבר הכי מוזר בשבילו. יש אחד שמורגל, הפך להיות מקצוע אצלו, הוא מחזר על הפתחים. גיבוי מפרשים כאן כמו מורגל לקבץ נדבות – לפני גיבוי היינו לפני שהוא מורגל ואחרי גיבוי היינו אחרי שהוא מורגל. למי נאמר מה? [שמי שלא מורגל ימכור, שלא יתרגל.] כן, נבין טוב את הסברא – אם אתה לא מורגל, אז רוצים, כמו אינרציה, לטובתך, שתמשיך לא לקבל צדקה. כדי שתמשיך לא לקבל צדקה – אומרים לך למכור. לכן לפני גיבוי זו הברייתא, שתמכור. אחרי גיבוי, כשאתה כבר רגיל, לא צריך למכור – בלאו הכי אתה לוקח צדקה.

מה פירוש ההרגל ההפוך? ההרגל של הכלי. יש את הרגל האדם לבקש צדקה ויש את הרגל הכלי להשתמש בו. למשל, יש כלי שהוא ענתיקה – יש לך מזכרת, כלי מהבעל שם טוב (דומה לשאלה לגבי ספרים, בפרט ספרים ישנים, יקרי ערך), כלי עם נוסטלגיה, כלי של האמא או של הסבתא, מחייבים אותך למכור כלי שאתה קשור אליו נפשית?! זה קיצוני. יש כלי שרק יש לך אותו שנים רבות, לאו דווקא שהוא ענתיקא מהבעש"ט, ואתה כבר התרגלת אליו. לעומת זאת, יש כלי שרק נפל לך עכשיו, לא התרגלת לכלי. כאן מאד פשוט להבין את ההבדל – אם התרגלת לכלי יותר קשה לומר לאדם למכור אותו, אני כבר רגיל, הוא חלק ממני, אבל אם זה כלי חדש של זהב שקבלת – בסדר, מה הבעיה? קבלת – תמכור אותו, העיקר שלא תצטרך לבריות. [איך נכנס למלה גיבוי?] אולי נראה. זה קצת חידוש שרצינו לומר לגבי הפירוש הזה. הוא מתכוון שגיבוי היינו שהכלי נפל לך אחרי. אם היה לך לפני מסתמא כבר התרגלת לכלי. [מתרגלים מהר...] רציתי להוסיף שאלה מה קורה אם נפל באותו יום אך לפני הגיבוי, לכאורה עדיין לא התרגלת. בכל אופן, כדי להסביר את פשט המלה גיבוי זה מספיק. [אם נפל אחר כך בירושה עדיין יש לו סנטימנטים.] באמת לא ראיתי מישהו שמדבר על סנטימנטים, אדרבא, בירושה אומרים למכור.

לפי הפירוש הקודם בהרגל לפני גיבוי אתה מוכר ואחרי גיבוי אתה לא מוכר. לפי פירוש זה לפני גיבוי אתה לא מוכר, כי התרגלת, ואחרי גיבוי אתה מוכר כי לא התרגלת. הפירוש הפוך, אבל שתי הסברות קשורות להרגל. רצינו לעשות כלל, שכל פעם שאומרים גברא וחפצא יש חפצא ביחס לגברא – יש גברא גם בתור החפצא, אין חפצא בפני עצמו אלא תמיד התייחסות של הגברא לחפצא.

אם כן, יש לנו כבר חמשה פירושים, כל אחד במקום הראוי לו. את הפירוש של הגברא נשים בנצח ואת הפירוש של החפצא ביחס לגברא נשים בהוד.

כעת נראה איך מסביר הרא"ש:

תנן התם אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו והתניא היה משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף בכלי כסף ישתמש בכלי נחשת אמר רבה בריה דרבא במחרישה של כסף. יש מפרשים שהיא המגירה שמגררין בה בבית המרחץ רב פפא אמר לא קשיא כאן קודם שיבא לידי גיבוי כאן לאחר שיבא לידי גיבוי פי' [מביא את הרי"ף:] כל זמן שאינו נוטל אלא בצינעא אין מחייבין אותו למכור כלי תשמישו אבל אם הוצרך ליטול מן הגיבוי של קופה של צדקה אין נותנין לו עד לאחר שימכור ור"ת [לא הר"ת של התוספות.] פי' קודם שיבא ליטול מקופה של צדקה מחייבין אותו למכור לאחר שיבא לידי גיבוי שכבר נטל מן הקופה שוב נזדמנו לו כלי בית אין מחייבין אותו למכור [איזה פירוש זה? הנצח שאמרנו. כך מסבירים, כל זמן שהוא לא הורגל לקחת מהקופה מחייבים אותו למכור, אבל ברגע שהורגל לא מחייבים אותו למכור.] ורש"י פי' לאחר שבא לידי גיבוי שנטל לקט שכחה ופאה ונודע שהיה עשיר [רימה אותנו, כלומר שהוא רשע מרושע.] ובאו ב"ד לגבות ממנו כדי מה שנטל [ומביא את התוספות:] ואע"פ שממון שאין לו תובעין הוא משום קנס גובין ואפי' את"ל בבעל חוב דעלמא מסדרין כי האי גוונא הכא משום קנס מחייבין אותו למכור [את תירוץ רש"י שמנו ביסוד.].

התפארת שמואל כותב:

בתוס' כתבו בשם ר"ת וזה לשונם וכו' עיי"ש ונראה לי שטעות הוא והוא פירוש ר"ח [ולא רבינו תם. אומר כמו הב"ח, כי רבינו תם ברא"ש.] והיינו כפירוש הרי"ף.

הקרבן נתנאל חולק עליו, שזה לא פירוש הרי"ף אלא פירוש אחר. את פירוש הר"ח בתוס' שמנו במלכות. התפארת שמואל רוצה לעשות מהתפארת והמלכות שלנו דבר אחד, רוצה לייחד קוב"ה ושכינתיה. אבל הקרבן נתנאל דווקא מפריד, שלא אותו פירוש. אם זה אותו פירוש אין קושיא למה הרא"ש לא הביא, כי הביא את פירוש הרי"ף. אם פירוש אחר קצת קשה למה הוא לא הביא, שהרי כתוב בתוס'. על כך מתרץ הקרבן נתנאל, בגלל קושיא זו, שלא משמע בשל הקושיא בסוף התוס'. ראינו שהרע"ב בשם הר"ש מתרץ. לפי תפארת שמואל יש שלשה פירושים ולפי קרבן נתנאל יש ארבעה פירושים. עדיין חסר לנו הרא"ה.

[ברטנורא הוא כמו תפארת שמואל.] התוי"ט אומר שמשמע לחלק והתוס' חדשים אומרים כאן לא לחלק. חשוב לראות כאן את התוי"ט, שמתייחס לשינוי הדין ביחס ללקט שכחה ופאה:

אין מחייבין אותו למכור וכו' - לשון הר"ב והני מילי כשבא ליטול לקט שכחה ופאה ואינו נוטל מקופה של צדקה שמתפרנס בצנעה וכו' וכיוצא בזה דברי הר"ש. וזה ביאורם שאם מתפרנס מקרוביו על ידי מעשר עני שמצילין מהגורן לביתם לתת לקרוביהם כדלעיל [כל עני יכול לקבל מעשר עני, אבל מותר לבעל הבית לקחת ולשמור לקרוביו.] ובא [אותו עני על הדרך] ליטול לקט שכחה ופאה. אין מוחין בידו [לא אומרים ששל הצבור.]. הואיל ומילי דהפקר הן. ואין מחייבין אותו למכור וכו'. אבל אם נוטל מהגבאי ויהיה בכלל עניי העיר [כך הוא נרשם, כאשר הוא לוקח מהגבאי.] אז אפי' לקט וכו' אין מניחין אותו ליטול שלא ימעיט מתנות שאר עניים [סברא זו הוא לוקח מהרמב"ם, השליש התחתון של התפארת – מתחיל באמת להיות קשור למלכות שלנו, לכן לפי התפארת שמואל אין כאן שני תירוצים אלא אותו תירוץ. ראש המלכות יוצא מאחורי שני השלישים המגולים של התפארת. הוסיף כאן נקודה, שהיות שבסדר לגמרי שלוקח מעשר עני, אז על הדרך מותר לו לקחת גם לקט שכחה ופאה.].

ראינו ארבע פירושים. מה עם פירוש ההוד? נקרא בערוך השלחן יו"ד רנג, ו:

ויש עוד שיטה להיפך [מכל הפירושים] דבכלים שהיה רגיל מכבר לשמש לא ימכור [שאם יש כלים שקודם היה רגיל להשתמש בהם לא ימכור.] אבל אם נפלו לו כלים אלו בירושה אחר הגבייה ימכור [זו דעת הרא"ה].

עד כאן, פירוש חמישי, שהוא אומר שיוצא הפוך – במיוחד הפוך מהנצח וההוד, שני הרגלים. אפשר ללמוד מזה שיכולים להיות אצל אדם שני הרגלים סותרים – הרגל אחד מנטרל את השני ואז אתה הולך לישון...

זה היה אמור להיות רק החלק הראשון של השיעור. את החלק השני, העיקרי, ניתן רק בתור מראה מקום, אבן העזר סימן נג. קודם נקרא את המשנה בדף סו, א:

הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו אמרו חכמים יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן.

עד כאן מענין אותנו. הוא פסק – דווקא בזמן ההתקשרות, הקידושין או התנאים – ול"ע מת החתן. בא האח לייבם את הכלה שהתאלמנה מהקידושין. האם האבא-השווער חייב לתת ליבם את הסכום שהוא התחייב לחתן? המשנה אומרת שלא, אף על פי שהוא התחייב בקנין. האם היבם צריך לקדש אותה מחדש? לא, הקידושין הקודמים חלים, הוא רק מממש אותם, זו לא חתונה חדשה. אף על פי כן הוא לא צריך לתת.

אומרת הגמרא:

תנו רבנן אין צריך לומר ראשון תלמיד חכם ושני עם הארץ אלא אפילו ראשון עם הארץ ושני תלמיד חכם יכול לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן לך אי אפשי ליתן.

רואים כמה הגמרא שלנו היא חסידות... אין מקום בסוגיא הזו למתנגד, לא מוצא כאן ידים ורגלים. הגמרא אומרת שלא רק אם החתן הראשון היה תלמיד חכם, הוא בחר את החתן הכי טוב, ול"ע הוא מת ובתו נופלת בפני אחיו שהוא עם הארץ – ויכול לומר שלאחיך הת"ח רציתי לומר ואתה ע"ה, לא מגיע לך כלום – אלא גם להיפך בדיוק אותו דבר, שהראשון היה עם הארץ והשני תלמיד חכם, הוציא כבר סמיכה לרבנות, משנה להזמנה לחתונה. השווער יכול להתכבד שיכול לכתוב הרה"ת ובראשון לא יכולתי לכתוב, אף על פי כן יכול לומר שלאחיך רציתי לתת ולך איני רוצה לתת. [מזכיר התנאי בקידושין, שגם יחוס יותר טוב לא רוצים.] יפה, זה לגביה, נוגע למה שתיכף נאמר. שוב, כבר מוצאת חן בעיני ההלכה הזו... זו דוגמה, שפתאום אתה לומד משהו ומאד מוצא חן, אבל אתה לא מבין עד הסוף למה זה מוצא חן. זו התבוננות – עיקר ההתבוננות היא להתבונן למה הדבר הזה מוצא חן בעיני. זו לא בדיחה. אם אומרים לך להתבונן בדבר שלא מוצא חן בעיניך – לא תצליח להתבונן אף פעם. אם אומרים לך תלמד מאמר חסידות ותתבונן בו, אם זה מאמר שאומר לי משהו – יתכן. בדיוק לפי ערך, כמה שמוצא חן בעיני – חוש לא הגיוני, לא רציונאלי שמוצא חן בעיני, אך אם פתאום מוצא חן בעיני – ההתבוננות תתן פירות, ואם לא אז גארנישט. עד כאן, רק לומר שמיד מצא חן בעיני כשלמדתי ולכן היה כדאי להתבונן בזה. מה קורה כאן אצל השווער הזה, שאומר שלראשון שהיה עם הארץ רציתי לתת לו ולשני שהוא תלמיד חכם איני רוצה לתת לו. חשבתי שאפשר לעשות מזה פרצוף שלם – מאד חשוב, מה יש בראש של האבא הזה.

נשאיר בינתים את הכתר. אפשרות אחת, הכי פשוט שיכול להיות, אמנם אתה תלמיד חכם והקודם היה עם הארץ, אבל הקודם היה פקח ואתה מטומטם. המצוה הראשונה של הבעל שם טוב היא להיות פקח, פקח בעניני עולם הזה דווקא.

זו אפשרות אחת, זה גם שיעור יסוד בהבנת הספירות.

דבר שני, הראשון, עם הארץ, היה טיפוס שמח, היה חברמן, ואתה סתם מיואש. אתה תלמיד חכם, שחור, לא סתם מתלבש שחור אלא בעל מרה שחורה. אני רוצה כזה חתן, בעל מרה שחורה?! קודם היה בעל מרה לבנה, כל הזמן צוחק ושמח. זו הסברא בבינה.

גם את הדעת נעזוב רגע. בחסד, פשוט מאד – הראשון קודם כל היה מענטש, היה בן אדם, ואתה לא מענטש בכלל, לא אוהב את הבריות. זו לא שמחה אלא אהבת הבריות, "יומא דאזיל", החסד הולך עם כל המדות. הראשון היה בעל מדות ואתה לא.

גבורה: פשוט מאד, הראשון היה גבור ואתה נעבעך. אני רוצה בשביל הבת שלי מישהו גבור.

תפארת: גם פשוט מאד, הוא היה יפה ואתה מכוער.

נחזור כעת לכתר: אם לשווער יש חוש – הרי השווער אוהב את הבת שלו, מרגיש את הבת שלו – הכי פשוט לומר שהוא מרגיש מה מתאים לבת שלו ומה לא מתאים לבת שלו. הוא אומר, לא משנה תלמיד חכם או לא תלמיד חכם. איך זה באותיות של קבלה? לשווער יש חוש אם זה המזל. ההתאמה של חתן וכלה היא מזל. איך אני יודע שזה מזל? אני כותב בהזמנה "עם בת גילו". אם השווער הרגיש שהראשון הוא המזל של הבת שלי, וכעת הוא איננו, מה אפשר לעשות?! אתה עם כל המעלות שלך, גם רב וגם שוחט וגם מוהל, יש לך הרבה תעודות, אבל אני מרגיש שאתה לא המזל של הבת שלי. לא יעזור שום דבר. זה הכתר.

נלך ליסוד: כתוב שהיסוד מאד קשור לכתר. היסוד נקרא "מכתם", מכתו-תם, מקבל ישר מהכתר. מה זה ביסוד? יש שווער, אבא, שמרגיש מי יהיה בעל טוב לבת שלו, מה שקוראים היום זוגיות. יש לו חוש מי יקיים יחסי זוגיות, אישות, מתאים לבת שלו. בתפארת היה יפה תואר. תחת התפארת יש את היסוד, הזוגיות, ההשפעה. יש פה סיפור – יש כמה סיפורים כאלה – שדווקא מגדולי-גדולי החסידים שידך את הבת שלו עם לא-עלינו מתנגד (כאן הפוך, מתנגד-ת"ח). למה? הוא הרגיש שהוא יקיים יחסים יותר טוב. הוא היה חסיד מהקדומים, לא מהיום, ופחד אם יבחר בחתן חסיד או ואבוי לבת שלי (כנראה כמו אצלי ואשתי...). זה סיפור אמתי, לכן הוא דאג לשדך את הבת האהובה שלו, שהוא רצה שיהיה לה טוב, עם מישהו לא חסיד. זו ספירת היסוד.

ספירת המלכות היא משהו אחר לגמרי. כשהאבא עשה את השידוך לבת הוא חלם בחלום הכי זועה שלו שהחתן שלו ימות לפני החתונה? יכול להיות פסיכולוגית פשוט מאד שהוא לא ירצה שהכלה תתחתן עם אחיו כי אולי יש איזה גנים במשפחה, מחלה תורשתית. למה קשור למלכות? יהודה ותמר. [יתכן שמת בתאונת דרכים.] גם מזל, כמו בנימין שאמו מתה בדרך. זה הסיפור של ער ואונן, אם כי ששם התחתנו וכאן לא התחתנו – אותו חשש, כמו של יהודה על שלה. יתכן שלכן לא רוצה את אחיו, אפילו שהוא תלמיד חכם.

בדעת נאמר ככה: אמרנו שבחכמה הראשון היה פקח ואתה טמבל. בדעת נאמר משהו קרוב, אבל לא אותו דבר – הראשון היה בר דעת ואתה לא בר דעת. מה ההבדל בין זה לבין פקח וטמבל? כמה דברים. יש משהו אחד בבר דעת, שהוא יודע להעריך את הערך האמתי של הזולת. לראשון, דווקא מכיון שהיה עם הארץ, היתה דעת להעריך את הבת שלי והוא היה מכבד אותה. אתה, שאתה תלמיד-חכם, אגואיסטי מכאן ועד להודעה חדשה, רק תדרוש – קצת דומה ליסוד, אבל אחרת – בתור כבוד תלמיד חכם שהאשה תכבד אותך, תהיה שפחה שלך, ולא תדע לכבד אותה כדבעי. זה פירוש אחד בבר-דעת לעומת לא בר-דעת – החוש להעריך, מתוך הכנעה, את הזולת. דעת, דרך ארץ והכנעה הולכים יחד. עוד משהו בדעת, זהו חוש של קבלת החלטות בחיים. הראשון היה בר-דעת, כמו שאומרים שאני סומך על שיקול דעתו של מישהו – דומה לפקח, אבל לא פקח. גם בעניני משפחה, אני הייתי סומך על שיקול דעתו של הראשון, על כח ההחלטות שלו. אבל אתה, שאתה שקוע בתוך "המחליף פרה בחמור", חושב על פרות וחמורים כל היום, איני סומך על שיקול דעתך בכלל. אפשר לומר כאן עוד. [אחיך בחר את הבת שלי ואתה לא בחרת.] נכון.

נשארו נצח והוד שנשים אותם יחד: נצח והוד הם להיות על הקרקע, מעשי. הראשון היה מעשי, ודאי היה מצליח לעשות דברים בחיים. כמה זמן אני כבר יכול להחזיק אתכם? שנה-שנתיים קעסט. גם הגבירים לא נותנים קעסט לעולם ועד, זה כמה שנים, ואחר כך צריך לצאת לעבוד. הראשון לא צריך את הקעסט אפילו לשנה אחת, מיד יצליח לעשות משהו לפרנס את המשפחה, ואתה, תלמיד חכם, לא תפרנס את הבת שלי. אתן לך גם כסף? תבזבז אותו. נוגע גם לסוגיא, לראשון הייתי נותן הרבה כסף כי יודע להשקיע, ירויח, ואתה תבזבז את זה.

זה היה פרצוף להתבונן ב'את אחיך רציתי ואותך לא'. [יש קושיא מהגמרא, שמשמע שיותר חידוש.] את הכיוון ההפוך מבינים. כאן הכל היה להבין את הפיתוח הזה.

גם זה היה מעבר. הסוגיא העיקרית היא שיש כאן ששה שלבים של התפתחות היסטורית לגבי הדין הזה: שיטת הגאון, הרמב"ם, שיטת ר"ת ושלש תקנות שנעשו במשך הדורות והן הפוכות מהגמרא. צריך ללמוד זאת בעיון, זה היה אמור להיות כל השיעור הארוך. הכי טוב להבין כאן הכל בערוך השלחן, בשו"ע הגדול צריך ללמוד כל הפירושים כדי להבין וכאן מסכם כדרכו בקדש. בקיצור:

רב האי גאון אומר שהדין הזה נאמר רק לגבי החתן, אבל אם האבא התחייב לבת הוא צריך לתת ליבם. אם התחייב לבת לא יכול לומר שהתחייבתי לבתי בשביל החתן הראשון ולא בשבילך. צריך להבין באיזה מקרה בדיוק, איך מגדירים – תראו. כעת רק רוצים לומר המדרגות בדיוק. הגאון אומר שיש הבדל אם האבא פסק לבת או לחתן.

משמע מהרמב"ם (יש אחרונים שחולקים, אבל ערוך השלחן מראה בטוב טעם שלא כך) שאין הבדל בין פוסק לחתנו או לבתו – בשני המקרים יכול לומר שהתכוונתי רק לראשון ולא לשני.

שני אלה ממש פשט. החידוש הגדול הראשון הוא רבינו תם. כולם בדין תורה. בא רבינו תם ואומר, על פי מה שהוא קורא לו אומדנא גדולה:

אבל רבינו תם חלק עליהם וסבירא ליה דגם לאחר נישואין כשעדיין לא סלק האב הנדוניא ומתה הבת לא זכה הבעל גם מדין תורה.

כולם אומרים שמדין תורה אם כבר התחתנו, אחרי נישואין, אף על פי שהוא לא שילם עדיין את ההתחייבות שלו – היה קנין, ואם הבת מתה אחרי הנישואין ח"ו האבא חייב לתת לחתן מה שהוא התחייב לו. בא רבינו תם וחולק על זה, ואומר שיש אומדנא גדולה "שזה שפסק האב לבתו ולחתנו אינו אלא כשתהנה". שאר הראשונים אומרים שהתחייב על מנת שיכנוס, יכניסה לחופה, אך ברגע שכנס מדין תורה מגיע לו הכסף, אפילו אם רגע אחרי החופה היא ח"ו תלך לעולמה הוא כנס ולכן האב חייב. אומר רבינו תם סברא, אומדנא גדולה – כתוב שסברא היא מדאורייתא, ולכן הוא אומר שדין תורה – שאם מתה אחרי הנישואין והאבא לא סילק את הכסף שלא יסלק. אם הוא נתן את הכסף – אבוד לו. אם לא נתן, אומדנא גדולה שפסק "אינו אלא כשתהנה בתו מזה, והיינו שבאו המעות לידו ואיכא רווח ביתא בחיי הבת", אבל אם הבת מתה אחרי החתונה והוא לא הספיק לתת וממילא היא לא נהנתה מזה כלום, אומדנא גדולה שבמקרה כזה הוא לא התחייב. [כמו תנאי?] אומדנא הוא תנאי בשקט. אומר ר"ת שבמקרה כזה האבא לא צריך לסלק את החוב, חידוש גדול מאד.

למה אני מסדר את שלש המדרגות האלה ככה? חוץ מזה שהסדר הכרונולוגי – קודם הגאון, אחר כך הרמב"ם ואחר כך רבינו תם – נראה שזה גם סדר חג"ת. מה שקורה כאן הוא תנועה, האם אנחנו יותר לצד החתן או יותר לצד השווער. כמו שיש הרבה דברים כאלה, אפילו בין בית הלל לבית שמאי – כמו ייצוג בכנסת, שיש אחד שמייצג צבור מסוים, כמו שאומרים שבית שמאי ייצג את העשירים ובית הלל את העניים. רבינו תם כאן הוא לצד השווער – יש לו אומדנא, סברא, אבל תכל'ס הוא מזכה את השווער, שלא צריך לשלם לחתן. יחסית אליו הרמב"ם הוא לצד החתן, שדין תורה אם הוא התחייב וכבר התחתנו חייב לתת לחתן. מה לגבי הגאון לעומת הרמב"ם? הגאון אומר שאם הוא התחייב לבת הוא צריך לתת בשביל חתן אחר. [הוא לטובת הבת.] כן, אבל בשביל חתן – הוא לטובת הדור הבא. ככל שקודם בזמן בהשתלשלות כאן הוא יותר לטובת הדור הבא, דור ההמשך, והשלבים הבאים לטובת הדור הקודם. הגאון מזכה את הבת ואת החתן השני, הרמב"ם קצת פחות ורבינו תם לגמרי פחות, כי הוא אומר שגם אם היא מתה אחרי החתונה לא צריך לתת.

אחרי זה, במשך הדורות, באו שלש תקנות. נראה איך ערוך השולחן אה"ע נג, יז כותב אותן:

כל אלו הדינים שנתבארו הם לפי עיקרי דיני התורה בירושת הבעל אבל גדולי הדורות מזמן רבותינו הקדמונים שראו הצער והעגמת נפש מאבות הנשים כשמתו אחר חתונתם והבעל יורש אותה ואבדו נפשות וממון עשו בזה תקנות וכל הנושא אשה על דעת המנהג הוא נושא דבדבר שבממון ביד האדם למחול ממונו וכיון שיש תקנה שלא יירשנה הוה כמתנה מפורש בשעת הקדושין שיוחזר להאב כל מה שנתן וסמכו רבותינו בתקנות אלו ותם לריק כחכם זה המשיא בתו ומתה בשבעת ימי המשתה שאבד בתו ואבד ממונו ולפיכך תקנו שלא יעמדו בקללה כל כך והרבה תקנות היה בעניין זה עד שתקנו וחזרו ותקנו כמו שיתבאר לפנינו בס"ד:

כל אלו הדינים שנתבארו הם לפי עיקרי דיני תורה בירושת הבעל [אם יורש או לא.] אבל גדולי הדורות בזמן רבותינו הקדמונים שראו הצער ועגמת נפש מאבות הנשים כשמתו אחר חתונתה [במשך הדורות פתאום החלו להרגיש רחמנות על אבא שח"ו בתו מתה.] ו[לא רק שהיא מתה, אלא ש]הבעל [שהוא איש זר לו כעת] יורש אותה ואבדו נפשות וממון [בבת אחת.] עשו בזה תקנות [לכן הקדמונים עשו תקנה נגד דין תורה, אפילו נגד רבינו תם, והראשון שעשה הוא רבינו תם – היסטורית יש רבינו תם דאורייתא, מה שהוא סובר מהתורה, ורבינו תם שני, שעשה תקנה נגד התורה כי ראה צער זה. תמיד, כל הכיוון כאן הוא ללכת לטובת השווער.] וכל הנושא אשה על דעת המנהג הוא נושא [לא צריך לכתוב תנאי בכלל, ברגע שיש תקנה מי שמתחתן עושה בתנאי זה.] דבדבר שבממון ביד האדם למחול ממונו [כנגד דין תורה.] וכיון שיש תקנה דלא יירשנה הוי כמתנה מפורש בשעת קידושין [כפי שאמרת, כמו תנאי.] שיוחזר לאב כל מה שנתן וסמכו רבותינו בתקנות אלו [יש כאן שלש תקנות. התקנה האחרונה היא תקנת סלוצק. קודם כל, אלה שלש תקנות של ארצות אשכנז, שכאן וגם בשו"ע כתוב כאילו התקבל על כולם, אבל צריך לשאול אם באמת התקבל בשאר הארצות. התקנה האחרונה היתה רק לפני 250 שנה, תקנה נגד התורה. כמה זמן עובר עד שמחזירים את הכל לאבא. תקנת סלוצק היתה בשנת תקכ"א, שנה אחת אחרי הסתלקות הבעש"ט. התקנה הראשונה היתה בזמן רבינו תם ועל ידי רבינו תם. כשעושים תקנה צריך להסמיך אותה על איזה פסוק, על משהו. מה האסמכתא כאן? כתוב בתוכחת פרשת בחקתי:] על מה שדרשו חז"ל בתורת כהנים ותם לריק כחכם [רש"י שם אומר שיש אדם שלא זרע ולא חרש וכו' ובא שדפון אין בכך כלום, אבל אדם שחרש וזרע ונכש וכו' ובא שדפון שיניו קהות. חז"ל מפרשים אחרת:] זה המשיא בתו ומתה בשבעת ימי המשתה [אומרים בפירוש שיש אחד שחבל לו כסף עם נפשות, חז"ל הרגישו שאבדה כפולה:] שאבד בתו ואבד ממונו. לפיכך תקנו שלא יעמדו בקללה כל כך [הגיון מופלא, התקנה היא להמתיק את הקללה – שהקללה של התורה לא תתקיים. זה בכלל מלמד אותנו מהי תקנה. תקנה היא רפורמה, כמו רבינו גרשום. מה הכח שמניע את הרפורמה בהלכה? יש רפורמות בהלכה, ואפילו לפני מאתים שנה עשו רפורמה. מה המניע? להמתיק קללות שכתובות בתורה.] והרבה תקנות היה בענין זה עד שחזרו ותקנו. [התקנה הראשונה היתה בימי חכמי התוספות ובראשם ר"ת והסכימו לזה חכמי נרבונא ולומברדיא, על כל נושא אשה ומתה בתוך שנה ללא ולד של קיימא שיחזיר כל הנדוניא ותכשיטי האשה ליורשיה [נגד דין תורה, כי לדין תורה הוא יורש הכל. מה התקנה השניה? עוד תקופה לא ארוכה אחר כך. כל תקנה היא להאריך את הזמן. לפי התקנה השניה גם שנה שניה, אבל מחזירים חצי. מה התקנה השלישית? התקנה של סלוצק, שהדין הוא שבמשך שלש שנים מחזירים הכל, ושם היה כתוב בתקנה שעד חמש שנים חצי. החמש שנים חצי לא התקבל – הכל מנהג.]

שוב, היתה שנה אחת להחזיר הכל, אחר כך תקנה ששנה שניה להחזיר חצי, ובסוף תקנה שלישית ואחרונה ששלש שנים להחזיר הכל, והיה כתוב שם שעד חמש שנים להחזיר חצי ולא התקבל.

הווארט הוא: יש עוד מרכיב, שלא כתוב כאן – חוץ מזה שרצו להמתיק את קללת "ותם לריק כחכם", מתי זה קרה? תהליך היסטורי, הכל הולך עם הזמן. זה קרה בסוף האלף החמישי. עד רבינו תם אי אפשר לעשות זאת. נבין כעת את השכל של רבינו תם. זה גם כלל גדול – אם עושים רפורמה, היא צריכה גם להיות תואמת את הזמן, כמו שאדמו"ר הזקן אמר 'לחיות עם הזמן'. מה היה אצל רבינו תם שלא היה אצל הרמב"ם ואצל הגאון? זה כבר סוף האלף החמישי, סוף הקללות. כתוב שעיקר הגלות, עיקר הקללות, רק חל עד סוף האלף החמישי. הזמן בעצמו הזמין את השינוי. מה קרה בתקנה האחרונה, תקכ"א? כבר עשרים שנה לתוך היום של האלף הששי. מת"ק של האלף הששי כבר היום, הזריחה של האלף הששי. מה עושות ברוחניות התקנות האלה? שאם עד חמש שנים צריך להחזיר חצי או עד שלש שנים את הכל, מה זה אמור לפעול במציאות? [שהבעל ישמור על הבת.] זה אמור לעשות שלא יקרה בכלל. כך אפילו כותב כאן בעל ערוך השלחן. למה לא יקרה? כי לבעל יש אינטרס, שהבעל לא יקטול את אשתו חמש שנים. אם הוא לא יקטול את אשתו במשך שלש שנים יש כבר חזקה שהוא בסדר. יש מי שאומר שצריך שיש חמש שנים 'על תנאי' שלא יקטול את אשתו.

מה השם של רבינו תם? יעקב. היה לו סיפור עם השווער שלו – לבן. קצת חידוש שהוא דואג לשווער. לבן חושב שצריך להחזיר לו את הכל – לא רק כשהבת מתה. אז מה עושה כאן רבינו תם? הוא בצד של לבן פתאום. כנראה שיש איזה תיקון עמוק כאן, שהיות שהוא גנב את לב לבן – כתוב שהאבות צריכים תיקון גם על הדברים הכי קלים. [גם הבת מתה בגלל זה.] כן, היא מתה, והוא צריך לתקן. מי הם הגאון והרמב"ם? רוצים לומר שששת השלבים כאן הם שש הספירות לפי הסדר. ככל שאתה יותר בעד הבת והחתן זה חסד – הגאון. כשאתה לא מחלק, מתחיל להיות יותר בעד השווער, כבר גבורה, הרמב"ם. בתפארת זה יעקב, רבינו תם. הגאון והרמב"ם הם אברהם ויצחק, שהם ודאי בעד יעקב. יעקב שהוא בשפלות, שרוצה לתקן את עצמו, פוסק דווקא לטובת השווער. מה מלמד אותי לגבי תקנות? שכל תקנות ורפורמות הן בנה"י. נה"י היינו "לבר מגופא", מחוץ ל"גופי תורה" שהם עד התפארת, "תפארת גופא". אחרי התפארת יכולות לבוא תקנות במשך הדורות, והן מתחילות מהנצח כי עיקרן להנציח, לתת חיים, לתת נצח להמשך. יש נצח והוד ויסוד – האחרון, אחרי הבעש"ט, הוא כבר ספירת היסוד. כשיהיה "בלע המות לנצח" ולא יהיה כלל סיפור זה כבר מגיעים למלכות, שלא יהיה "רגליה יורדות" היפך החיים. עד כאן סוגיא זו, כדאי לקרוא כל הסימן הזה, ומי שרוצה להבין טוב בקיצור אז בערוך השלחן.