שבת שבע ברכות יהודה־ליב ושפרה ויסגלס[א]

ד׳ אלול ע"א – כפר חב"ד

א. "העולם נברא על לויתן"

המלכות קשורה לים

מבין פרצוף השמות של המלך בתורה, אחד השמות הוא "רודה" – "כי הוא רֹדה בכל עבר הנהר"[ב]. זו לשון המלכות המופיעה ראשונה בתורה, בברכת אדם הראשון "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה ורדו...". כאן יש דוגמה מובהקת בתורה לכך שדוקא "נוני ימא", צדיקים שבבחינת "לויתן", יש להם שייכות למלכות (כפי שדובר בליל החתונה). כך בברכת אדם הראשון נאמר "ורדו בדגת הים וגו'" – הדבר הראשון שנזכר הוא דוקא "נוני ימא" (דבר שהוא פלאי מצד עצמו, מה משמעות המלוכה לכל לראש על דגי הים?![ג]). גם בפסוק "וירד מים עד ים" מתוארת המלכות על כל העולם כקשורה דוקא בים, וההמשך הוא "ומנהר עד אפסי ארץ" – ה"נהר"[ד] גם הוא מקום של דגים, ו"אפסי ארץ" רומז לכאלה שבהיותם בארץ הם 'אפסים' (לא מבינים כל כך בעניני ארץ), סוד "מֵי אָפְסיִם", "וידגו לרב בקרב הארץ". עד כאן השלמה אחת לחתונה.

הקדמת האבן עזרא לתורה, ארבע דרשות ל"בראשית"

בתשורה שהכין החתן על הסעודה לעתיד לבוא, הקטע הראשון הוא מהקדמת האבן-עזרא על התורה. בהקדמתו החשובה הוא מתאר חמש דרכים שונות לפירוש התורה – את שלש הראשונות הוא פוסל, הרביעית היא דרך הדרש המבוססת על מדרשי קדמוננו שהיא דרך אמתית אך אומר שאין לה סוף והחמישית היא דרך הפשט בה הוא בחר לכתוב את פירושו. תוך כדי הדגמת דרך הדרש הוא מביא ארבע דרשות שונות למלה "בראשית" – "בתורה, שנאמר 'ה' קנני ראשית דרכו'", "העולם נברא על לויתן, שנאמר 'הוא ראשית דרכי אל'", "העולם נברא שייראו מלפניו, כי כן כתיב 'ראשית חכמה יראת ה''", "העולם נברא בעבור הביכורים, שנאמר 'ראשית ביכורי אדמתך'".

יש לשים לב כי במלים ספורות מבאר האבן-עזרא חלק מלשונות חז"ל על "בראשית' – בשביל... שנקראו 'ראשית'", כאשר כל לשון הוא מפרש באופן אחר: "בתורה" (על דרך "אסתכל באורייתא וברא עלמא"), "על לויתן", "שייראו מלפניו" ו"בעבור הביכורים". [בהמשך דבריו מביא האבן עזרא עוד דרוש פלאי, לא כל כך מוכר, על המלה "בראשית" – בית ראשון עמד ית שנים].

שור הבר שעומד על סנפיר הלויתן

בכל אופן, לענין התשורה הובאו הדברים בגלל אזכורו של הלויתן – "העולם נברא על לויתן, שנאמר 'הוא ראשית דרכי אל'" (יש להעיר כי הפסוק המצוטט מופיע באיוב מ, בפסוקים המתארים את הבהמות, ובניגוד לתירוץ שהוזכר בחתונה ביחס לפסוק "יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו" האמור בפרק מ גם בהקשר לבהמות כאן אי אפשר על פי פשט לומר שהמדובר הוא על הלויתן, ואין מנוס מלהסביר שיש התכללות גדולה בין הבהמות והלויתן, שהנאמר על זה קאי גם על זה[ה]). רבים מתקשים במציאת מקורו של מדרש זה שמביא האבן עזרא (בניגוד לשלשת הפירושים האחרים, שמקורם במדרש גלוי ומפורש, לצד דרשות רבות אחרות), וככל הנראה מקורו במאמר (שמקורו בספר הבהיר, והוא מצוטט באופן זה בכ"ד, למשל ברזיאל המלאך, בספר חסד לאברהם) "כל העולם עומד על עמוד אחד וצדיק שמו, שנאמר 'וצדיק יסוד עולם'. ואותו עמוד וכל העולם על סנפיר אחד של לויתן".

העמוד עליו עומד העולם, "צדיק יסוד עולם", הוא יוסף הצדיק. על יוסף נאמר "בכור שורו הדר לו" (וכן הוא מכונה שור בברכת שמעון ולוי), היינו שהוא "שור הבר", הצדיק בעל הנגלה. המדרש מלמד כי העולם כולו עומד על צדיקים שבבחינת שור הבר, אך שור הבר עצמו עומד על סנפיר של לויתן – בעלי הנגלה עומדים על בעלי הנסתר.

שני בעלי נגלה ושני בעלי נסתר – כנגד י-ה-ו-ה

בחלוקה של ארבע המדרגות שמופיעה בלוח "היום יום" י"ד כסלו – בהתבסס על שיחה בתורת שלום – יש שתי מדרגות של בעלי נגלה, "והנגלֹת", צדיק (כנגד היסוד, "וצדיק יסוד עולם") וישר (כנגד התפארת, "דרך ישרה שיבור לו האדם... שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם"), ושתי מדרגות של בעלי נסתר, "הנסתרֹת", י-ה, תמים (כנגד הבינה, ששם עבודה תמה של "ועבד הלוי הוא", וכן "בינה עד הוד אתפשטת" והרי פנימיות ההוד היא מדת התמימות) וחסיד (כמבואר בתורת שלום שחסיד היינו הארת ה-י דחכמה בחסד, ובסוד "אל נהירו דחכמתא" המאיר ב"חסד אל כל היום"). בבעלי הנגלה נכללים גם מקובלים היודעים את כל הכוונות ומתפללים בהם, ועדיין אין להם זיקה כל שהיא למהותם של בעלי הנסתר, עובדי ה' בדחילו ורחימו ("הנסתרת להוי' אלהינו", כמבואר בהקדמה לספר התניא).

[ורמז נאה: בסעודה דלעתיד לבוא מנויים ארבעה ענינים עיקריים (אותם מבאר המהר"ל באופן נפלא, כדרכו בביאור פנימי של מדרשי חז"ל, בגור אריה על היום החמישי למעשה בראשית), משום שבנוסף לשור הבר ולויתן יש גם עוף בסעודה, זיז שדי, ושותים בה יין המשומר. ארבעת הדברים מכוונים גם הם כנגד צדיק-ישר-תמים-חסיד – שור הבר כנגד הצדיק ("וצדיק יסוד עולם", בחינת יוסף כנ"ל), זיז שדי כנגד התפארת (ומפורש כי טועמים בו כל טעמים שבעולם, כתפארת המגוונת), יין המשומר כנגד הבינה (אליה שייך היין בכ"מ, ובפרט בפנימיות בינה נמצא "יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית") ולויתן כנגד החכמה (לעיל נתבאר שהוא כנגד הדעת, וכן יש בו זיקה למלכות, אך הוא שייך בכלל לים החכמה). והנה, ראשי התבות של ארבעת הרכיבים – שור הבר, זיז שדי, יין המשומר, לויתן – עולים בגימטריא שמות החתן והכלה[ו]: יהודה ליב שפרה (ו"אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי" – זו הסיבה לכך שהחתן בחר בנושא זה לתשורה).]

לוי, יוסף ויהודה

יוסף הצדיק הוא ה"עמוד" עליו עומד העולם והלויתן עליו עומד יוסף הצדיק הוא שבט לוי. לפי זה יש לומר שהעולם עצמו, המציאות, שייך לשבט החשוב השלישי – שבט יהודה, שבט המלכות-המציאות. בספירות מכוונים שלשת השבטים כנגד שלש ספירות בקו האמצעי – יהודה הוא שבט המלכות, יוסף הוא ה"צדיק יסוד עולם" ולוי מכוון כנגד ספירת הדעת. המובן של לוי (וכך גם של לויתן) הוא כח של חיבור ויחוד "כמער איש ולֹיוֹת" (האשה עצמה היא ה"ליות", וכמאמר לאה "הפעם ילוה אישי אלי" – האיש נלוה אליה, שהיא עצמה ה"ליות"), בבחינת "והאדם ידע את חוה אשתו" (וכפי שהוזכר בחתונה, לויתן הן אותיות המילוי של דעת[ז]).

אהבת ישראל של בעלי הנסתר מעמידה את בעלי הנגלה

אם מדייקים, לשון המדרש היא שהעמוד עומד על סנפיר אחד של לויתן. לדג יש שני סנפירים משני צדדיו (כנראה יש גם סנפיר סמוי באמצע, כרמז לקמן ל-ג פעמים סנפיר, אך בגלוי יש שני סנפירים) והם כדוגמת שתי הכנפים של העוף. הדג פורח-שט בסנפיריו במים והעוף פורח-שט[ח] בכנפיו באויר, וכשם שאצל העוף ה"תרין גדפין" הן אהבה ויראה (חסד וגבורה), כך גם אצל הדג (וכן הוא על דרך ה"שרפים עֹמדים ממעל לו", עליהם הסבירו חז"ל שיש שני שרפים בלבד – מיכאל העובד באהבה מימין וגבריאל העובד ביראה משמאל). אצל הלויתן-הדעת בפרט שני הסנפירים הם בבחינת חו"ג הכלולים בדעת, תרין עיטרין שבדעת, עיטרא דחסדים ועיטרא דגבורות. על אף שלא מפורש על איזה סנפיר של הלויתן עומד העמוד עליו עומד העולם, הרי בפשטות הסנפיר האחד הוא סנפיר ימין (בחינת "אחד היה אברהם", אחד = אהבה), עיטרא דחסדים שבדעת.

בביאור האריז"ל ל"ארבעה נכנסו לפרדס" מפורש כי כל אחד מהארבעה נכנס במח אחר מבין ארבעת המוחין (חכמה ובינה וחסד וגבורה שבדעת) – בן עזאי שהציץ ומת נכנס במח החכמה, בן זומא שהציץ ונפגע נכנס במח הבינה, אלישע אחר שקיצץ בנטיעות נכנס בעיטרא דגבורות שבדעת ואילו רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום נכנס בעיטרא דחסדים שבדעת. עיטרא דחסדים שבדעת היינו כח אהבת ישראל הכלול בדעת, שעליו אמר רבי עקיבא "'ואהבת לרעך כמוך' זה כלל גדול בתורה". אם כן, העמוד של בעלי הנגלה עומד על אהבת ישראל שבדעתם של בעלי הנסתר, ועליו עומד העולם כולו. [וכמה רמזים: סנפיר לויתן עולה תמימות. ללויתן שני סנפירים, ו-לויתן סנפיר סנפיר = 1296 = ו בחזקת 4 = לו ברבוע, סוד ההתכללות של לו הצדיקים הנסתרים זה בזה].

סנפיר בתור שעשועים עצמיים

בכלל, הסנפיר מבטא את חלק התורה שאין בו צורך הלכתי (שלימודו הוא בדרגה הגבוהה של "לשמה", אך ורק שעשועים עצמיים, כמבואר באורך בכ"ד), שהרי אמרו חז"ל "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר" (ורמז: קשקשת עולה ג פעמים סנפיר, רמז לשני הסנפירים משני הצדדים ועוד סנפיר סמוי באמצע, כנ"ל), ועל השאלה "ולכתוב רחמנא קשקשת ולא לכתוב סנפיר?!" השיבו שנכתב סנפיר משום "יגדיל תורה ויאדיר" (ענינו של חדש אדר[ט] – שמזלו דגים – בו נמצאים ב"רישא דלא ידע ולא אתידע" שהרי "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע וכו'" – "לבסומי בפוריא" רומז לסוד הסנפיר [ויש בו גם אותיות סמוי]).

כלומר, הסנפיר מסמל את חלק התורה שלכאורה אין למציאות צורך בו, והוא רק לשם "יגדיל תורה ויאדיר", אך מתברר שכל התורה עליה עומדת המציאות, תורת עמוד בעלי הנגלה, מבוססת על תורת ה"יגדיל תורה ויאדיר" של בעלי הנסתר. בפרטות מסמל הסנפיר את ממד התורה החדשה של בעלי הנסתר, משום שהלויתן שוחט את השור בסנפיר שלו, שבעולם הזה אין שחיטתו כשרה (בהיותו משונן), אך לעתיד לבוא "תורה חדשה מאתי תצא". כלומר, בעלי הנגלה עומדים על ממד ה"תורה חדשה" של בעלי הנסתר.

לוית חן הלויתן

לשונו של האבן עזרא, "העולם נברא על לויתן", עולה בדיוק 1000, בסוד אלף אורות שנתנו למשה מסיני עליהם נאמר "כל מה שעתיד תלמיד ותיק לחדש [בבחינת 'תורה חדשה' הנ"ל] כבר נאמר למשה מסיני", וכפי שאמרו דורשי רשומות בחב"ד תלמיד ותיק הוא מורנו ישראל בעל שם טוב. מכיון ש-לויתן עולה 496, 4 פחות מ-500, הרי ש"העולם נברא על" עולה 504, 4 יותר מ-500 ו-8 יותר מ-לויתן. כאשר מוסיפים ח ל-לויתן מתקבל הביטוי "לוית חן" (ביטוי המופיע פעמיים במשלי ביחס לתורה וגם נדרש על הלויתן).

בספרי הקדמונים (אצל חכמי המתמטיקה מופיעים הדברים החל מאוקלידס, ואצל חכמי ישראל יש ספר "יסוד עולם" לתלמיד הרא"ש, שכתב בהוראתו ספר מתמטיקה, דבר שאין כיוצא בו) מוזכרים המושגים "מספרים משוכללים" ו"מספרים ידידותיים". מספר משוכלל הוא מספר שעולה כסכום כל מחלקיו. הדוגמה הראשונה (חוץ מ-1) למספר כזה היא 6, המתחלק ב-1, 2 ו-3 – העולים יחד 6. המספר המשוכלל הבא הוא 28, כח (שעולה 1 2 4 7 14, סכום חמשת מחלקיו). המספר המשוכלל הבא הוא 496, לויתן. מספרים ידידותיים הם שני מספרים שכל אחד עולה כסכום מחלקיו של השני, והדוגמה היחידה לכך שהיתה מוכרת לקדמונים היא המספרים 220 ו-284, העולים ביחד לוית חן!

[שאלה: מה זה אומר ב'עבודה'?]. זה קשור לפירוש הפנימי של "הלומד תורה לפרקים" המבואר בלוח "היום יום" שבגן עדן הפירוש הוא שהתורה 'מפרקת' אותך ולוקחת אותך.

בריאת הלויתן מאור ומים

עוד נקודה לגבי הלויתן: יש מדרש שאומר שלצורך בריאת הלויתן הקב"ה לקח אור ומים וטרף אותם ומהם ברא את הלויתן (על דרך בריאת העופות מן הרקק, עירוב של מים ועפר). אור ומים הם שני השלבים ה'רוחניים' יותר של תהליך הבריאה באור-מים-רקיע המבואר בזהר וכתבי האריז"ל. בסדר של אור-מים-רקיע מתייחסים ל-ה פעמים "אור" שנזכרים ביום הראשון למעשה בראשית ו-ה פעמים "מים" ו-ה פעמים "רקיע" ביום השני למעשה בראשית. אמנם, על פי מדרש חז"ל שהעולם נברא על לויתן מסתבר יותר 'להקדים' את המים מהם נברא הלויתן, ולומר כי אלו הם המים שנזכרים כבר ביום הראשון למעשה בראשית – "ורוח אלהים [זו רוחו של מלך המשיח] מרחפת על פני המים"[י].

ב. "שפטים ושטרים"

השופט צריך פה והשוטר צריך ראש

אנחנו בשבת פרשת שופטים, הפותחת "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך"[יא]. יש אות אחת הבדל בין שתי המלים, ב-שֹפטים יש פ וב-שֹטרים יש ר, ושאר האותיות הן שֹטים. כלומר, בלי תוספת ה-פ וה-ר יש כאן שני סוגים שוטים (השוטר אכן צריך להכות בשוט ושמו מתחיל בשוט) ותיקונם הוא באותיות הנוספות. תיקונו של השופט הוא שיהיה לו פה, בבחינת "כי חיים הם למוציאיהם בפה", והתיקון של השוטר שיהיה לו ראש, שידע לפעול בשכל (וכתיאור הרמב"ם לשוטר המכה מטעם בית דין, "יתר בדעה וחסר בכח"), ועד לכך שלעתיד לבוא יהפוך השוטר ל"יועץ" שאינו נזקק לשוט כלל (כמבואר בדבר מלכות לפרשת שפטים).

שני שוטים – שטות דקליפה ושטות דקדושה

במשך השנים אמרנו ביאורים רבים לכך שבלקוטי תורה (גם של האריז"ל וגם של אדמו"ר הזקן) אין מאמרים לפרשת שופטים. ביאור אחד הוא על פי המקובל בחסידות שרבי חיים ויטאל לא דבר במדרגות שלפני הצמצום משום שלא היו לו ה'אותיות' הדרושות לכך (ועל דרך זה י"ל שהרמב"ם לא דבר על עולם האצילות מאותה הסיבה). לפי הנ"ל בענין "שפטים ושטרים" – שהם שתי בחינות של שוטים – הנקודה של פרשת שופטים היא נקודת השטות. כך גם מצות מינוי מלך המופיעה בפרשה (והיא המצוה העיקרית שיש לדרוש מחדש בדורנו) – "אשימה עלי מלך ככל הגוים" – היא שטות שאין כיוצא בה, להיות ככל הגוים (ולכן בזמן שמואל זו נחשבה עבירה, אך הגמרא והרמב"ם פוסקים שזו מצוה, שטות דקדושה).

אצל אדמו"ר הזקן לא היו עדיין אותיות לביאור המושג "שטות דקדושה", שהתחיל להתבאר כדבעי אצל הרבי ריי"צ ובהמשך אצל הרבי במאמרי "באתי לגני". [העירו שהצמח צדק סידר כך את הלקו"ת, והרב ענה שהוא "העולם" בפתגם של הבן שלו, הרבי מהר"ש "העולם אומר שאם אי אפשר מלמטה צריך מלמעלה, ואני אומר לכתחילה אריבער"].

יעוד האשה – להיות יועצת

לפי ההתבוננות ש-שפט ו-שטר הם שט בתוספת אות אחת שונה, הרי שהם על דרך איש ו-אשה שמורכבים מאותיות אש ועוד אות אחת שונה. חז"ל מדגישים ש"דאשה עדיפא מדאיש, האי מצרף והאי לא מצרף" (רש"י: "אש של אשה נוחה להדליק מהר שאין אות של שם מפסיק אלא מחובר הוא ונקרא אש אבל של איש אין אותיות של אש מצטרפות יחד שהיו"ד של שכינה מפסקת"), וגם כאן, ב-שפט האות הנוספת מפרידה בין שתי האותיות הזהות (כמו ב-איש) וב-שטר האות הנוספת באה לאחרי שתי האותיות הזהות (כמו ב-אשה). לפי זה, האיש והאשה הם על דרך שופט ושוטר, ותיקונה של האשה (שלא יצטרפו אותיות שט שבה לשוט ושטות בלתי רצויים) שלא תהיה שוטרת אלא יועצת, כפי שמסביר הרבי שלעתיד לבוא במקום "שפטים ושטרים" נאמר "ואשיבה שפטיך כבראשנה ויעציך כבתחלה".

ג. אור ושפע (2)

אם לא התאמצת – לא השפעת!; השפע מלמד על המשפיע

אמרנו בחתונה שסוגיא עיקרית בחסידות שנוגעת לחתן ולכלה היא היחס של אור-שפע (העולה בגימטריא יהודה ליב שפרה). ההבדל העיקרי שמבואר בחסידות בין אור לשפע הוא שאור מאיר בדרך ממילא ושפע בדרך התעסקות – המשפיע צריך להחליט להשפיע ולהתאמץ ולצמצם את עצמו לשם ההשפעה. לכן מהארה לא מתעייפים ואילו מהשפעה מתעייפים. זה סימן מובהק – אם לא התעייפת, סימן שלא התיגעת והתעסקת מספיק בענין, ולא באמת השפעת.

ענין נוסף – הקשור להבדל הראשון – הוא שהאור הוא "מעין המאור", לפי שהוא מאיר ממנו בדרך ממילא, ואילו השפע אינו "מעין המאור" משום שיש צמצום והתעסקות להתאים אותו למקבל, ואף על פי כן הלשון היא שהשפע הוא "לפי אופן העצם" ואפשר ללמוד ממנו על טיבו של המשפיע. משפיע גדול, גם כאשר הוא יקח נקודה אחת מחכמתו האין סופית ויצמצם אותה וכו', עדיין ישפיע באופן אחר לגמרי ותוכן נעלה הרבה יותר מאשר משפיע קטן במעלה וכיו"ב.

התלהבות ושפלות בחיי הנישואין

ראשי התבות של אור-שפע הם אש, ושאר האותיות יוצרות את המלה ועפר. יש בצירוף זה יותר חיבור מאשר באור-שפע, כי במילים אש ועפר יש גם ו החיבור. האש מסמלת את ההתלהבות שצריכה להיות בין החתן והכלה – אור ואש אינם זהים זה לזה, והעיקר הוא שמהאש מתפשטת התלהבות, כבפסוק "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה" (פסוק נוסף, בו יש גם אור, גם אש וגם להבה הוא "והיה אור ישראל לאש וקדושו ללהבה" שעולה בגימטריא "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" – אהבה פעמים ענג, סוד "[מה יפית ומה נעמת] אהבה בתענוגים"). העפר מסמל את השפלות שצריכה להיות בין בני הזוג (שממנה באה הפוריות לבני הזוג – "מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל"). האיזון הנכון בעבודת ה' צריך להיות מורכב מהתלהבות ושפלות (התלהבות שפלות = ב פעמים ארץ ישראל – אדם חוה פעמים הוי' ב"ה).

בטול ושפלות במאמר "אני לדודי ודודי לי" תשל"ב

במאמר מוסגר נציין כי מאמר הרבי שלמדנו קודם, ד"ה "אני לדודי ודודי לי" תשל"ב, הוא אחד המקומות הבודדים בהם הרבי מתייחס בפירוש לעבודת השפלות ומעלתה ביחס לבטול (סעיף ז):

ועפ"ז [מעלת קבלת עול שבאלול על בטול מתוך הרגש אלקות שבתשרי, שנתבארה בסעיף הקודם] יש לבאר מ"ש בהמאמר שהמשכת המקיף דר"ה היא (בעיקר) ע"י היראה והחרדה הבאה ע"י תק"ש דאלול, כי זה שע"י החרדה (וחרד על דברי) הוא המשכת המקיף (בית), הוא (בעיקר) כשהחרדה היא באופן דביטול ושפלות, עני ונכה רוח. וכמבואר בהמאמר דכל שהאדם משפיל את עצמו יותר, המקיף שנמשך הוא מקיף עליון יותר. ולכן עיקר המשכת המקיף הוא ע"י היראה והחרדה דאלול, כי היראה והחרדה דר"ה הוא ע"י שמרגיש הגילוי דלמעלה, והביטול שע"י הרגש הגילוי אינו באופן דשפלות, ועיקר הענין דעני ונכה רוח, ביטול באופן דשפלות, הוא בהיראה והחרדה דאלול.