תמים בכל הדרגות

שבע ברכות לרב מנחם מענדל ודבורה לאה גינזבורג

מוצאי חי אלול סו – בית כנסת המרכזי כפ"ח

 

סיכום שיעור מפי הרב יצחק גינזבורג[1]

לחיים, חג שמח! היום חי אלול, תחלת השנה החדשה – שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה, בגשמיות וברוחניות, לכל עם ישראל. שנת משיח.

הספר המקורי של הרבי הוא לוח "היום יום", שם לקט הרבי פתגמים – רובם מהשווער שלו, הרבי הקודם – וייחד אותם לימות השנה, דבר יום ביומו. הרבי התחתן ב-יד כסלו, ובכ"מ בלוח "היום יום" רואים שהפתגמים החסידיים שהרבי חיבר לימים קשור גם לחיים הפרטיים של הרבי עצמו, והיות שביום זה התחתן (כמה וכמה שנים קודם) ברור הדבר שהפתגם החסידי (הענין החסידי) שהרבי התאים לאותו יום שייך לחתונה, לחתן וכלה. באמת רואים שיש שם מאמר עמוק מאד, בשם הרבי הרש"ב (בעצם זה קיצור של שיחה מ"תורת שלום"), אך על פניו לא רואים מיד את הקשר לנישואין. כמובן שאנחנו גם רוצים לקשר את כל הדברים ליום הבהיר שלנו היום, חי אלול, יום הולדת שני המאורות הגדולים, הלא הם מורנו הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן, ששניהם נולדו ב-חי אלול במרחק של מז שנים. היינו שאדה"ז נולד בעיצומו של יום הולדת מז של הבעש"ט, ואז כשהבעש"ט קרא את הפרק שסיים באותו יום – פרק מז, לפי המנהג שהוא עצמו קבל מאחיה השילוני – הדגיש את הפסוק "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה", ואמר לתלמידים שכעת נולד ה"גאון יעקב אשר אהב סלה". מכאן נלמד שהכינוי הכי טוב, מדויק ומובהק לאדה"ז – על דרך הכינוי בעש"ט – הוא "גאון יעקב" (יותר מ"בעל התניא והשו"ע" או "הרב"). פרק מז – אומרים ז"פ לפני התקיעות, קשור בכל שנה לאור החדש שמאיר ולא היה מעולם. לכן אפשר לקרוא לו רבי שניאור זלמן גאון יעקב (על דרך מורנו ישראל בעל שם טוב).

ידוע מה שדרושי רשומות דרשו על הבעש"ט, ש"אך טוב לישראל" – היו אך שנות נשיאות הבעש"ט (יהו שנים מתוך הוי' שנות נשיאותו, שעדיין לפני המלכות של ההתגלות, לפני האתגליא שבאתגליא) בהם לא היה עדיין שם לחבורה הקדושה, ורק ב"אתגליא שבאתגליא" התגלו ממש, והסימן שקבלו שם "חסידים" (יש אפילו דיון או חקירה מי בדיוק נתן שם זה – לא מענין אותנו כרגע). הגילוי שיש תנועה עממית שמגמת פניה לכבוש את העולם ולהפיץ המעינות חוצה שאזי "קאתי מר" בחסד וברחמים – זה רק בחמש השנים האחרונות, ואז קבלו השם "חסידים", שענינם להביא את הגאולה לכל עם ישראל ולעולם כולו. שני החתנים שלנו התחתנו באור ל-טו אלול – היום בו ייסד אדמו"ר הרש"ב את ישיבת תומכי-תמימים (הישיבה החסידית, ב-ה הידיעה, שחיה וקיימת עד ביאת ינון). אמר שכל מי שילמד בישיבה זו, לכל סניפיה, שמו בישראל "תמים" – 'המציא' שם חדש לכל הבחורים, כל מי שלומד בישיבה זו לכל בנותיה נקרא "תמים". כל מי שמריח מבפנים את הריח הטוב, אוכל את הלחם החם ושותה את היין המתוק של הישיבה הזו – "תמים". צריך להבין 'מה רע' בשם "חסיד" – השם בו נקראו כל הדורות המקושרים לבעש"ט ולתלמידיו ותלמידי תלמידיו, חב"ד ושאר החסידויות (שכולם קשורים לבעש"ט, הרבי של כל הרביים) – למה צריך להוסיף שם? בחב"ד מאד נזהרים מ"לא תוסיפו", מה קרה שצריך לייסד כאן ישיבה ולקרוא לתלמידים "תמימים"? לפני יסוד הישיבה גם למדו, ולא חסרו ישיבות – בכל הדורות היו 'יושבים' ו"לא פסקה ישיבה מאבותינו" עד היום הזה. זה לא היה ממוסד כמו שהרבי הרש"ב ייסד – ישיבה של בחורים, עם אש"ל וכו' – אך היתה ישיבה. מילא לתת שם לישיבה, אך זה שהוסיף ששם הישיבה משהו עצמי שידבק כל החיים במי שלומד בישיבה – "תמים" – למה צריך? כל זה הקדמה ללימוד "היום יום" של יום החתונה של הרבי – יד כסלו.

ב"היום יום" יד כסלו מביא בקיצור שיחה עמוקה מאד של הרבי הרש"ב, שם מתאר ארבע מדרגות של אנשי מעלה בעם ישראל – צדיק-ישר-תמים-חסיד, מלמטה למעלה. להיות צדיק זה מעלה מופלאה, לא כל אחד צדיק – כולי האי ואולי אפשר להיות צדיק – ובכל זאת הוא הבסיס מלמטה מבין ארבע מדרגות אלו. צדיק, יותר מכך ישר (וזה מפורש בחז"ל), יותר מכך תמים ויותר מכך חסיד (וזה כבר חידוש). מתאר בקיצור מה הענין של כל אחד מהדרגות הללו, וכשמגיע לפסגה – לחסיד – מחלק לשלוש מדרגות. נאמר בקיצור (תוך חתירה להבין מה הקשר בין פתגם זה, הכולל תורה מאד יסודית בהבנת דרך הבעש"ט ודרך החסידות, דרך של חי אלול, לבין חתן וכלה):

הרבי הרש"ב מסביר ש"צדיק" זה על שם קיום מצוות עשה, וכשאדם מקיים מצוות עשה ומתמסר לכך פועל משהו בכל העולמות (ועל זה כתוב "פעולת צדיק לחיים", ממשיך שפע וחיים לכל העולמות), אך זו המשכת גילויים ששייכים לסדר השתלשלות – גילויים שכבר היו מוכנים וכתובים במקור המשכת העולמות (עולם המלבוש שלפני הצמצום הראשון), וממשיך גילויים מהמקור והשרש של סדר השתלשלות. בלשון יותר מוכרת – ממשיך ומגלה יותר ויותר את האור הממלא-כל-עלמין (סוד הקו היוצא מיסוד עולם המלבוש ונמשך ומאיר לתוך כל העולמות, א"ק אבי"ע).

ישר זה יותר מצדיק, והרבי רש"ב מבאר שנקרא ישר בעיקר על שם הקיום וההידור במצוות לא תעשה. אנו יודעים ששרש מצוות לא תעשה גבוה משרש מצוות עשה, כמו שגם בהתבוננות ידיעת השלילה תופסת ונוגעת הרבה יותר גבוה מאשר מה שאפשר להבין בידיעת החיוב. גם מצוות עשה כאילו תופס כינויים חיוביים – עדיין מה שניתן להשיג, ולכן שייך לאוא"ס הממכ"ע (שהגדרתו היא מה שהכלים של המציאות יכולים להשיג ולתפוס ולהבין). יותר גבוה – גילוי אור אין סוף הסובב כל עלמין, גילויים שלמעלה מסדר ההשתלשלות בלשון שיחת הרבי רש"ב. גילויים כאלו שלא היו כתובים באותו מקום שנאמר "אסתכל באורייתא וברא עלמא"). מי שמקיים מצוות ל"ת ממשיך גילויים ממה שלא היה כתוב במוצא סדר ההשתלשלות. כדי להמחיש טיפה, כמו שהיום יש חוק שימור האנרגיה והחומר בכל היקום – אם אדם ממשיך גילויים השייכים לסדר השתלשלות לא עבר והפר את חוק שימור האנרגיה, אך אם מישהו ממשיך גילויים שלמעלה מסדר השתלשלות מפר חוק זה, כי ממשיך מה שבכלל לא היה שייך לסדר ההשתלשלות. נשמע מאד גבוה, ובאמת זה מאד גבוה – מה יותר מזה?

המבנה שבונה של ארבע מדרגות ודאי מכוון גם כנגד הוי' ממטה למעלה – צדיק וישר עדיין בגדר "והנגלֹת לנו ולבנינו", ואילו תמים וחסיד זה "הנסתרֹת להוי' אלהינו", שזה עיקר גילוי החסידות. גם לפני החסידות ידעו שיש צדיק וישר, ושישר למעלה מצדיק – גם הרמב"ם דבר על השגת השלילה שלמעלה מידיעת החיוב, וגם בזהר כתוב ש-רמח מ"ע דרגה יותר נמוכה ("זכרי") מ-שסה מל"ת ("שמי"). בכל אופן, יש שתי מדרגות עליונות – תמים וחסיד. בלשון המקורית של השיחה "תמים" זה מי שאצלו מתקיים "טעם עצו ופריו שוין" (כבר לא משתמש בביטויים של סדר השתלשלות ולמעלה מסדר השתלשלות). אדם תמים – כפי שנסביר יותר בהמשך – זה מי שהוא שלם (כתרגום "תמים תהיה", "שלים תהא"), ושלמות זה שהפנימיות והחיצוניות, העץ והפרי, הם שוים. כאן יש כבר רמז ראשון במאמר זה – שהרבי הדביק ליום חתונתו – לחתן וכלה. מתחילים לחוש קשר לחו"כ, שהמצב האידיאלי שלהם הוא "שוין בקומתן" (אף שיש משפיע ומקבל, הם שוים – על דרך "שני המאורות הגדולים" של היום הזה, שלפני מיעוט הירח, שאף שיש שמש המאירה לירח, ואעפי"כ הם שוים לגמרי, "כחדא נפקין ['יהי מארת' בלשון יחיד] כחדא שריין". "יחדיו יהיו תמים", והביטוי שמביא זה "טעם עצו ופריו שוין" – רומז כמובן למה שה' אמר לעץ שתוציא "עץ פרי עושה פרי" (אלא שהיא בחטאה הוציאה רק "עץ פרי" ולא "עץ פרי עושה פרי"). העץ זה הזכר והפרי זה הנקבה, וצריך להיות התכללות ושויון מוחלט ביניהם. הארץ לא נתנה לארץ – המשפיע (שהרי אם אין עץ אין פרי) – את טעם הפרי. הטעם של הפרי זה הטעם המיוחד של הכלה, והארץ לא נתנה לחתן את הטוב טעם של הכלה – זה מה שצריך לתקן, ואת הדבר הזה מתקנים בכל חתונה בישראל, וזה דרגת "תמים". כבר מתחילים לחוש מה הרבי רצה מהישיבה הזו המיוחדת, בה לומדים גם נגלה וגם נסתר, גם גמרא וגם חסידות, "יחדיו יהיו תמים" ממש – חשים שרצה להכין בחורים לנישואין אידיאליים.

ידוע שבזהר הקדוש יש הרבה זוגות מושגים ש"איהו... ואיהי..." – על דרך "איהו ברוך איהי ברכה", "איהו אמת, איהי אמונה", "איהו צבי, איהי צביה" – וכך כאן "איהו תמים איהי תמימה". מתחילים לחוש כאן משהו שמגדיר את המהלך של התמים, והתמים כאן יותר גבוה מצדיק וישר. כלומר, שלהיות שוה ולהיות בתכלית ההתכללות – שהעץ יש לו את טעם הפרי, וכל שכן שלפרי יש את טוב טעם של הפרי, וצריך לומר שיש לו גם את ה"עצם" של העץ (כנודע ש"עצם" זה מלשון "עץ"). עוד ביטוי בחז"ל, דרכו נסביר מה צריך לקרות כשחו"כ מתחתנים – פתגם מאד דומה ל"טעם עצו ופריו שוין" – "תוכו כברו". ביידיש אומרים "דורך און דורך" – שחדור כולו, מהנקודה הכי פנימית עד לגילוי הכי חיצוני, בלי לשקר. עולם הזה עלמא דשקרא, וכמעט אי אפשר שלא לשקר – לשקר זה לעשות רושם שאיננו מאה אחוז מתאים לנקודה הפנימית שבלב. אפשר להיות ישר (שלא משקר) וצדיק (שיש לו מדת האמת), אך להיות "דורך און דורך" לגמרי – זה להיות תמים. זו מעלה יותר מצדיק ויותר מישר, וכפי שיוסבר בהמשך בע"ה.

אחרון אחרון – ועדיין יש לנו הקושיא, שהרי בכל אופן ה"חסיד" גבוה מ"תמים", ומה הועילו רבנן כשנתנו שם "תמים" למי שכבר נקראו "חסידים" מקדמת דנא?! – נותר ה"חסיד". כשמגיע למעלתו מחלק לשלוש: בחינה אחת של חסיד השייכת לכל אחד ואחד, וחובת גברא, חובת קדש, על כל אחד ואחד להגיע לכך. מעלה שניה ש"לא רחוקה היא" אך בכל אופן לא שייך לכל אחד ואחד. עוד מדרגה, שלישית, שלגמרי שייכת רק ליחידי סגולה. המדרגה הראשונה – שעניני העולם הזה (כל הטרדות וכל הבלבולים וכל הקשיים וכל הסבל שבעולם הזה, כל ה"מים רבים" שבאים לשטוף את האדם) לא מפריעים לו ולא מבלבלים אותו בעבודת ה' שלו. זה שייך לכל יהודי, וכל יהודי חייב להגיע למדרגה זו – אף אחד לא יכול להתנצל שהיו לי טרדות בחיים או שסבלתי בחיים (קצת קשה לומר זאת, אך אף אחד לא יכול להצטדק אחרי מאה ועשרים שנה בטענה שסבלתי בעולם, שהרי כל העולם הזה הוא שורה של נסיונות ככתוב בתניא, ומשביעין אותו בשובע של כח לעבור בשלום את כל המשברים והגלים של העולם הזה). מדרגה שניה ש"לא רחוקה היא" אך לא כל אחד מסוגל – שכל עניניו אלקות. שכל מה שאתה עושה – קם בבקר, מתרחץ, מתלבש, הולך לעבודה – גם הבלבולים בעצמם שקורים במשך היום – הכל כמו סרט נע של גילוי אלקות, הכל זה אלקות, "שויתי הוי' לנגדי תמיד". מה ההבדל בין מדרגה זו לקודמת? בקודמת לא שאתה רואה שהבלבולים זה אלקות – הבלבולים זה השטן שרוצה להפילך, אך אתה יותר חזק ממנו ולא מתבלבל, עומד מולו ומנצח. כאן זה מדרגה אחרת – הכל זה אלקות (יש שבעים פנים לתורה, ומתחלקים לאין ספור פנים, וכמו שיש כל כך הרבה פנים לתורה כך גם אין ספור פנים לאלקות – כל מה שקורה וכל מה שאתה עושה, הכל פן של אלקות, ולכן הכל הוי' אחד). עוד דרגה, שממש של יחידי סגולה, ועליה כתיב בתקו"ז "איזהו חסיד? המתחסד עם קונו" – מי שעושה חסד עם קונו, קונה שמים וארץ, "עם קן דיליה". לה' קונה שמים וארץ יש קן – הכלה שלו (קשר ברור לחו"כ) – והמתחסד עם קונו, עם קן דיליה (לפן של החתן של ה', ליחדו ולזווגו בקן שלו, וזאת לא בעולמות העליונים, אלא) "לייחדא קוב"ה ושכינתיה בתחתונים". זו המדרגה הכי גבוהה של חסיד, שכל מה שעושה בחיים זה לעשות חתונה לה'. פה רואים יותר מפורש מב"תמים" את הקשר של "היום יום" הזה לנישואין. ה' משתוקק – כמו שכל יהודי ויהודיה צריכים להשתוקק להקים בית נאמן בישראל על יסודי התורה והמצוות כפי שמוארים באור החסידות (כלשון הרבי במכתב) – להתחתן, "להיות לו יתברך דירה בתחתונים" ו"ביתו זו אשתו", והחסיד הוא זה שכל חייו מוקדשים ליחד יחוד זה ולעשות זיווג זה, להגיע ל'חתונה הגדולה' של קוב"ה ושכינתיה בתחתונים. החסיד האמיתי איננו פועל לרוות צמאונו – לא רק שכר של עולם הבא, אלא גם עצם גילוי האלקות שאליו הוא צמא – "לא לרוות צמאונו בלבד" ("בלבד" זה לא שולל לגמרי ריווי הצמאון, אך אומר שהכל עושה בשביל ה').

עד כאן הקיצור והפשט של האמור שם. כפי שאמרנו, על דרך ריבוי מאמרי "איהו... איהי..." – שזו השלמות, שלא סגי הא בלא הא, וכשזה כך הם שוין בקומתן, "כחדא נפקין כחדא שריין" (והם משלימים אחד את השני לגמרי) – כך יש "איהו... איהי..." בכל המדרגות. כפי שאמרנו שיש "איהו תמים" ("הצור תמים פעלו") ו"איהי תמימה" ("תורת הוי' תמימה משיבת נפש"), כך יש בכל אחד מארבע המדרגות (ובכל אחת מ-ג מדרגות החסיד) – וזה עיקר הלימוד הערב. לכן לא יכול להיות מאמר יותר שייך לחתן וכלה, הרוצים לבנות חיים טובים ומאושרים וצדיקים – מאמר הממצה את כל תורת החסידות של שני המאורות הגדולים שנולדו היום:

"איהו צדיק, איהי צדיקה", "איהו ישר, איהי ישרה", "איהו תמים, איהי תמימה", "איהו חסיד, איהי חסידה". בכל אחד צריך להבין את הכוונה.

לפני שנמשיך, נפסיק בגימטריא: צדיק צדיקה ישר ישרה תמים תמימה חסיד חסידה = 2592 = ח"פ שכד (מספר מושלם – ריבוע של חי). חי פעמים חי שייך להיום – חי אלול, בו ירדו לעולם שני מאורות גדולים, לא רק חי ועוד חי אלא חי פעמים חי (זיווג זה הכאה, לא חיבור – שני חברים זה פעולת חיבור בחשבון אך זוג זה כפל, כי תכלית הזיווג דור ישרים מבורך, גילוי כח האין סוף). לכן אם אדמו"ר הזקן הוא הזוג של הבעש"ט – וכך משמע, כי הם שני המאורות הגדולים – אז ה-חי של הבעש"ט מכה (באופן חיובי) ב-חי של אדה"ז, ומה שיוצא הוא הערך הממוצע של שמונת הנ"ל. היכן מובא מספר זה בקבלה? מובא בחז"ל, ומסבירים משמעותו בקבלה (והפלא שאפילו הרבי הקודם בלקו"ד חורג מהעממיות ומביא כוונות מאד מסובכות מקבלה למספר זה). בחז"ל כתוב שזה מספר ההלכות של רשב"י – המקור המשותף בחז"ל של הבעש"ט ואדה"ז. הוא הראשון שמגלה סתרי תורה, הראשון שאומר על עצמו שעלי כתוב "הולך רכיל מגלה סוד", והראשון שהרגיש שלצאת מהגלות ברחמים זה רק על ידי גילוי סודות התורה – הרגיש שבלי זה יבוא בסוף הקץ "בעתה", אך יכול להיות עם כל מיני תופעות קשות כ"גוג ומגוג", וכדי להמתיק חבלי משיח ולהחישה תלוי אך ורק בהפצת רזין דאורייתא. בדורנו נתלגו הרזין על ידי הבעש"ט ואדה"ז, אך הראשון שידע זאת ומסר נפשו להפצה זו הוא רשב"י, ש"בהאי חיבורא דילך יפקון ביה מן גלותא ברחמים" ולא בדין. אחר כך בא הבעל שם טוב ונתגלה לו שיבוא משיח ברחמים על ידי "יפוצו מעינותיך חוצה" מה שלמדתי אותך – גילוי רזין דאורייתא. לא כתוב על כל תנא כמה הלכות אמר, אך ברשב"י משהו מיוחד שכתוב שאמר שכד הלכות. האר"י ז"ל מסביר זאת בשלושה אופנים שונים. לפני שנחזור, נקשר זאת לפסוק (שאמר חזקיה, שהיה ראוי להיות משיח, אחרי שנמתקה הגזירה ונוספו ט"ו שנים לחייו) "חי חי הוא יודך כמוני היום" (אחד הפיוטים במחזור מיוסד על כך). מדת התמימות היא פנימיות ההוד, אך ההוד עולה עד לפנימיות הכתר (כפי שמסביר הרבי רש"ב בהמשך תער"ב). חזקיה בהודאתו אומר "חי חי", ורשב"י אומר "חי [פעמים] חי" הלכות – למה?

לפי פירוש אחד של האר"י זה לתקן ז מלכין קדמאין – כל מלך הוא בחינת אדם, וז"פ אדם עולה שטו, בתוספת שרשם המשותף ב-ה עילאה זה שך דינים, וצריך להעלות את הכל ל-ד אותיות שם הוי' ב"ה ואז הכל מתמתק – כשעולה שכד. זו הכוונה הראשונה של שכד – שכל מה שרשב"י גילה בתורה היה לתקן את ה-ז מלכין קדמאין דמיתו.

[מה פתאום שהרבי הקודם, שלא כדרכו כלל וכלל להביא כאלו כוונות, יביא כאלו כוונות – ולא במאמרים אלא בשיחות העממיות – מה עלה על דעתו? התוכן של השיחה שם רוצה להסביר מה זה שרשב"י אמר "שנו מדותי, שהן תרומות מדותיו של רבי עקיבא". יש שני פירושים ב"מדותי" – או מדות טובות, או תורותי, והרבי הריי"צ רוצה להסביר שאצלו התורה התעצמה אתו עד שמכונה "מדותי", תכונות הנפש שלו, ה"אני" שלו. שתכונות הנפש שלו והתורה זה היינו הך – וזה צריך ללמוד ממנו. זה משהו חסידי מובהק, שהאדם מתעצם עם התורה. כדי להבין את זה שרשב"י, מגלה פנימיות התורה – וכך כל מגלי פנימיות התורה אחריו – מגלים הכל כדי שהתורה לא תשאר שכל בראש (והשכל שלך זה לא אתה), אלא תתעצם עם האדם עד שתהיה הוא (והמדות זה אתה, לא השכל). כדי שיתעצם קשור למספר זה, שכד – זה גם כן ענין של חתן וכלה. לפני שהם מתחתנים שניהם לומדים ומשכילים, אך זה עדיין לא הפך להיות "מדותי". בשביל חדירה ללב ובשביל התעצמות בלב צריך דעת, והדעת זה להתחתן – "והאדם ידע". כל הענין של חתונה זה להפוך את התורה למדות, "מדותי". כדי להסביר את זה הרבי הריי"צ מביא את כל הכוונות המסובכות של האריז"ל ל-שכד.]

כוונה שניה, ש-שכד זה סוד אותיות התורה. יש בתורה כב אותיות, ועוד כמה מספרים שקשורים לאותיות, אך מי שמע על שכד אותיות בלשה"ק? בתנ"ך כל אות מופיעה פעם אחת כ"אות רבתי" ופעם אחת (לפחות) כ"אות בינונית" ופעם אחת כ"אות זעירא". זה לא רק ה-כב אותיות, אלא כל ה-זך אותיות (כולל ה-מנצפך). אז יש כבר אנכי אותיות – ג"פ זך. כל אות מה-אנכי אותיות מתגלה ב-ד מדרגות לפי סוד הוי', כמרומז בשתי המלים הראשונות של עשה"ד – "אנכי הוי'", "אנכי" מתגלה ב"הוי'" מדרגות. חז"ל מפרשים "אנא נפשי כתבית יהבית" – אני את עצמי כתבתי ונתתי, בתורה הכתובה בספר. פא אותיות כפול ד זה שכד – וכנגד כל אות אמר הלכה.

הפירוש השלישי, הכי גבוה (הפירושים עולים, כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה, תן לחכם ויחכם עוד) – שבגלגלתא דאריך אנפין (מקור הרצון האלקי להאציל את עולם האצילות ולברוא את כל העולם, שם גם התאוה לדירה בתחתונים) יש כביכול יב חלקים – יב חוורתי – ובכל אחד צירוף של שם הוי' ב"ה. יב צירופים אלו מאירים ב-יב חדושי השנה, ועוד הרבה תופעות. ל-יב יש כולל אחד – כמו חדש ה-יג בשנת העיבור – וה-יב עם הכולל מופיעים ב-יג תקו"ד (שלמטה מהחוורתא בגלגלתא). יב פעמים הוי' עולה שיב – בסוד "עלית למרום שבית שבי [גם ר"ת שמעון בר יוחאי וכו' וכו']", והיות שלכל אחד יש כולל אחד אז יש להוסיף יב (כל יב הכוללים יחד מהווים את המדרגה ה-יג), סה"כ שכד.

שלש כוונות: ז"מ דמיתו, אותיות התורה, יב צרופי הוי' עם הכולל (ועל זה כתוב "יפקון ביה מן גלותא ברחמים" – שזו ההמתקה האמיתית, המתקה = רחמים רבים, גילוי רחמים רבים על ידי יב צרופי הוי' ועוד יב כולליהם).

אחרי כל זה צריך להגיע לעיקר – להבין מה היחס בכל מקום בין ה"איהו" ל"איהי": הכלל הגדול שה"איהי" בכל מקום משבחת את עבודת הזכר בכך שהופכת את העבודה שלו לטבעית. ביטוי מפורסם של רבי אייזיק מהומיל, שכאשר עם ישראל חוזר לציון ובביאת משיח צדקנו כל התורה וכל היהדות שלנו הופכת להיות "אידישע נאטור" – טבע יהודי. מי שקובעת מצד עצמה שכל המדרגות – מהיסודית עד להכי גבוהה – יהיו בבחינת טבע יהודי, זה האשה. האיש אף פעם לא יכול להגיע לטבע יהודי – לזרימה טבעית ממילאית עם הדבר, למודעות טבעית – וזה רק "אשת חיל עטרת בעלה".

ננסה להסביר דבר זה (שראוי להאריך בו מאד) בקיצור:

"איהו צדיק" היינו שכל הזמן עושה צדקה עם הבריות. אחד הפירושים שההבדל בין יהודי לגוי, שיהודי הוא משפיע בעצם. מה ההבדל בין איך שאיש נותן לאיך שאשה נותנת? יש משפיע באופן זכרי ויש מי שמשפיע באופן נקבי – זה "איהו צדיק איהי צדיקה". כדי להמחיש את ההבדל, יש סיפור מופלא בגמרא על מר עוקבא – כתוב שהיה גדול מאד מאד בצדקה, והיה רודף לתת מתן בסתר, וכל יום היה תולה לאיזה עני שקית כסף על הדלת ומסתלק, כדי שהעני לא ירגיש מי נתן לו זאת. פעם אחת, אחרי הרבה זמן שנהג כך יום יום, רצה העני לראות מי זה – התחבא, עד שראה שמישהו בא לדלתו ושם לו משהו, ויצא לראות מי זה. מר עוקבא, שלא רצה לבייש את העני – שהרי היה מוכר, גדול הדור – וברח ממנו. באותה פעם בא עם אשתו, וברחו, עד שלא היה מנוס וקפצו לתוך תנור אש – אז העני לא קפץ אחריהם. מר עוקבא נכווה מעט, ואשתו יצאה שלמה לחלוטין – וחלשה דעתו. הוא כל הזמן מסר נפשו לתת צדקה, ורואה שמן השמים דנו שמעלת אשתו עולה על מעלת עצמו – הוא תשעים אחוז צדיק והיא מאה אחוז צדיקה. אז גילו לו מן השמים שהאשה קרובה הנאתה – היא לא נותנת כסף, אלא אוכל, שיכול מיד לאכול. אוכל לתועלת מידית – הנאתו קרובה – ואילו הגבר נותן כסף, שצריך לעשות עמו משהו. כאן הדוגמה הכי קלאסית שהשפעת האשה יותר מהשפעת האיש – "איהו צדיק איהי צדיקה". יש לגמול חסד בממון ויש לגמול בגוף – לא בדיוק כמו כסף ואוכל, אך דומה, כי באוכל בשלה מצרכים וטרחה ונותנת מפרי ידיה. יש בכך ממד מסוים של גמילות חסד במעשיה, אך גם הוא הרוויח את הכסף בעמל רב. צריך להבדיל את ההסבר יותר עמוק – כשאיש משפיע, גם אם זה "מתן בסתר", הוא משפיע מודע, מקיים מצוה. כשאשה משפיעה, והיא אמורה להיות צנועה בעצם, אז לא משפיעה בכלל בתור משפיעה, אלא נותנת מתוך איזה תחושה ש"כולנו משפחה אחת". גם איש יכול לתת מתוך תחושה שזה של המקבל, וה' רק הפקיד אצלי, אך כשאיש נותן מקיים מצוה. רוב מצוות עשה הן "מצוות עשה שהזמן גרמא", שאשה בכלל פטורה מהן. היא במ"ע על דרך "אינו מצווה ועושה" – שזה יותר נעלה לעתיד לבוא. איש שנותן כסף לא יכול להנצל מהתחושה שאני הגדול והוא הקטן, ואני נותן לו צדקה – כמה שינסה לבטל הרגשה שהוא הגביר והעני עני, לא יוכל לבטל זאת מאה אחוז. על זה כתוב "אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" – שבתוך הטוב יחוש שאני המשפיע ומגיעה לי טפיחת שכם, זה הסיפוק בסוף, נשיכת הנחש כפי שמלמד הבעש"ט. לכן גם הוא קבל כויה קטנה, כי כמה שהוא משפיע – לא יכול להיות מאה אחוז נקי. אצלה יכול להיות מאה אחוז נקי – מה שנותנת, והצורה שנותנת, ובצניעות, ולא מצווה בזה, בטבעיות ובמחשבה שכולנו משפחה אחת (כמו שר"ל אין מחשבה שכנותנים למשפחה שאני העשירה שמאכילה את הילדים). "איהו צדיק" יכול להגיע לתשעים ותשע אחוז בסדר, אך ה"איהי צדיקה" יכולה להגיע למאה אחוז, כי אצלה זה בטבע יהודי.

למעלה מכך – "איהו ישר ואיהי ישרה": זה מצוות ל"ת, בהן האשה מצווה כמו האיש. בכל אופן, בעיקר במצוות המסורות לה – כמו הקפדה במטבח וכו'. יש כמה סיפורים על גדולי ישראל ונשותיהם, כמו רבי חיים מבריסק – צדיק וגאון – שאשתו לא הרשתה לו להכנס למטבח, שמא יטריף לה. אותו דבר לגבי שמירת טהרת המשפחה. זה לא בגלל שהיא מקפידה – כשהאשה בבית, במה שמופקד אצלה, וודאי מקפידה יותר מהאיש, אך זה לא הקפדה אלא טבעי לה. האיש במטבח, או בעניני טהרת המשפחה, יש יותר בקי בשו"ע ויש פחות בקי – אך עושה לפי הספר. היא גם למדה את ההלכות, אך כבר הגיעה – בזכות זה שהיא אשה – למעין המדרגה של עולם הבא, ש"גדול מעשה" בלי תלמוד (כדעת רבי טרפון שתתקיים לעתיד, וכבר מתקיימת אצל האשה). האשה מחמירה – מהדרת, בלשון החסידות – הרבה יותר מהאיש בכל הענינים שקשורים אליה. אם האיש מהדר – בגלל שכל, זה עוד לא "מדותי". האשה תמיד יותר קרובה ל"מדותי". חוץ מהפירוש ש"ישר" זה מצוות לא תעשה, הפירוש הפשוט זה "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם וכו'" – ישר זה מי שיישר מדותיו, שלא משקר ונו"נ באמונה וכדו'. מי שעבד על עצמו. יש אנשים שכועסים, יש לדאבוננו ר"ל גם בעלים כאלו וגם נשים כאלו – על זה כתוב "לא זכו אש אוכלתן", ר"ל – אך מי שתקן את מדותיו זה "ישר" ו"ישרה". כשאשה מתקנת מדותיה זה הרבה יותר עצמי גם מאיש שתקן מדותיו. מה שאיש לא יעשה, יכול להגיע ל99 אחוז הצלחה – אבל שיהיה מאה אחוז הצלחה. הוא רוצה להיות טוב עין, רחמן, אך להיות כך בטבעיות – זה יכולה להיות רק אשה. צריכה לעבוד על עצמה, אך אשה שהחליטה שלא תכעס אף פעם ויהי מה, ועובדת על כך ב"מח שליט על הלב", מגיעה לכך ביותר שלמות מהאיש. יותר חזק: ידוע בהלכות דעות שהרמב"ם מתאר "חכם" ו"חסיד" – אומר ש"חכם" פועל על פי שכל, האומר שבכל מדה הדרך הנכונה היא שביל הזהב. לכן איש שיותר שכלי, לגריעותא, כשיעבוד על הלכות דעות לרמב"ם יתקן עצמו להיות החכם של הרמב"ם – איש ישר שכל מדותיו הדרך הישרה והממוצעת. האשה כשמתקנת את מדותיה תגיע לדרגת "חסיד" (הרמב"ם אמר גם על איש, אך יחסית זה בעיקר האשה) – יש לו חוש למעלה מהשכל, שאף שהשכל אומר שהדרך הממוצעת הכי טוב, אך יש משהו בלתי מוגדר שאומר שכדאי קצת להטות. זה כמו נקודת חן – יכול להתפרש כמום קטן, כסטיה, אך בעצם זה מוסיף חן. השכל אומר שהכי "תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם" זה האמצע, אך לחסיד יש איזה חוש, איזה חן, שיודע שבכל מדה טפת הטיה לאיזה כיוון זה יותר טוב מהאמצע. הרמב"ם דורש זאת גם מאיש – להיות חסיד, ולא רק חכם – אך בעצם זה חוש נשי, חוש של "אשת חן תתמך כבוד". "אשת חן" היא שחשה איך שהכי יפה, יותר יפה מהאמצע, זה קצת נטיה מהאמצע (ויש מדות שצריך "לא מיניה ולא מקצתיה"). "איהו ישר ואיהי ישרה", והישרה – בגלל שיש בזה יותר מודעות טבעית – יש בזה יותר חוש של ה"חסיד" של הרמב"ם.

למעלה מזה – "איהו תמים, איהי תמימה". אמרנו ש"תמים" קשור למאחז"ל "תוכו כברו" – שהפנימיות כמו החיצוניות. אם מדובר בזוג – על דרך "טעם עצו ופריו שוין" – מי ה"תוך" ומי ה"בר"? בהשקפה הראשונה אני אומר שהתוך זה האיש והבר זה האשה. בזוה"ק האיש זה הנשמה והאשה זה גוף – איש זה מהות ואשה זה מציאות (מרגישה את מציאות העוה"ז, ואילו הוא יותר מרחף), ומהות זה תוך לגבי המציאות. אך לפעמים כתוב הפוך – במאמר המפורסם "ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד" מסביר אדה"ז ש"עשר נשים" זה הפנימיות של עשר הספירות, ולעומתן יש עשרה אנשים שהם החיצוניות. מסביר שהפנימיות של כל ספירה זה ה"רצוא" שלה – כטבע האש – לעלות למעלה ולהכלל בתוך האלקות (על דרך שכותב בתניא שאש הנר שואפת להתכלות בתוך האש היסודי, וכך בכל ספירה טבע להתכלל באלקות), זה הטבע הנשי של כל ספירה. זה האש קודש – התנור אחד, התבוננות ב"שמע... אחד" – של כל ספירה, הרצוא לאשתאבא בגופא דמלכא, וזו תכונה נשית. הגבר הוא ה"שוב" – "והחיות רצוא ושוב" – הוא מוריד שפע לתוך המציאות, והוא חיצוניות הספירות, שהרי החיצוניות זה מה שמוריד שפע ואור לספירה הבאה אחריה. עשר נשים – פנימיות. עשרה גברים – חיצוניות. איך עובד ביחד, שמחד האיש זה ה"תוך" והאשה זה ה"בר", ואילו בספירות העליונות הפוך, שה"תוך" זה האשה וה"בר" זה המשפיע? כדי להבין זאת, בקיצור נמרץ, צריך להבין ששרש הרצוא באמא ושרש השוב באבא. כמו בעל תשובה לעומת צדיק – בעל תשובה כולו רצוא, רוצה לחזור לה', ואילו ענינו של צדיק זה להשפיע בתוך המציאות, לעשות את רצון ה' לתקן את המציאות, לתקן עולם במלכות שדי ולעשות לו דירה בתחתונים. האיש בה מממד המהות הפנימית, אך "כל הגבוה ביותר יורד מטה ביותר" ותפקידו בעולם הזה להוריד שפע – האור המהותי תמיד דבוק במאור, וכעת תפקידו להוריד ולרדת דרגה (חתן – "חות דרגא וסיב איתתא"). כלה זה לשון "כלות הנפש" – היא הרצוא – באה מלמטה למעלה, בשאיפה טבעית של כלות הנפש. בעבודה צריך להתחיל עם רצוא טבעי, ועל רקע זה צריך לבוא האיש ולהפוך את הכיוון לשוב (בלי לסתור זאת שהוא מהות והיא מציאות). היות שהמושגים מתחלפים, רואים כאן יותר תמימות בין האיש והאשה יותר מבכל המדרגות (אפילו יותר מחסיד וחסידה). ב"תוכו כברו" תופעה מפליאה – שאם נקח אותיות החוץ, הבר, הן "תוכו" ואותיות התוך, הפנים, הן כברו. ביטוי זה מוסר את הסוד, שהמושגים לגמרי מתחלפים – התוך בחוץ והחוץ בפנים. בשביל כזה היפוך יוצרות עומד וקיים צריך "יחדיו יהיו תמים". מה זה אותיות "כברו"? אותיות "ברוך". תוכו זה "אתה הוי'". אם כן "תוכו כברו" זה "ברוך אתה הוי'". בתמימות זו, בה העץ והפרי, העצם והטוב טעם הם אחד, האחדות היא יותר טבעית בטוב טעם של האשה עם עץ בתוכה מאשר שלעץ יהיה טעם (לכן הארץ חטאה, כי יותר קשה בטבע שהעץ יגלה את הטוב טעם של הפרי, ואפילו כאשר מגלה – התמימות לא עד כדי כך כמו שקיימת אצל האשה).

למעלה מכך – "איהו חסיד, איהי חסידה" בשלוש המדרגות. לכאורה האשה כל הזמן מבולבלת בכל עניני הבית, ולכן פטורה ממ"ע שהז"ג. לפום גמלא שיחנא – אם נותנים לאיש לעשות עבודות אשה היה יוצא מדעתו, ואלו האשה מסוגלת הרבה יותר מהאיש שטרדות לא יפריעו לה במוחין של עבודת ה'. לכן היא מקיימת יותר טוב את תכלית בריאת האדם שעניני העולם לא יבלבלו – ואצלה זה גם לא כנסיון מודע. הצום הכי טוב שאדם שכח לאכול, בדרך טבעית – זה הצום האידאלי. אותו דבר, איש מרגיש שהוא טרוד, משא"כ אשה – באופן טבעי. מדרגה שניה "שכל עניניו אלקות". זה שלעשות ספונג'ה לא יפריע – בוודאי לא אצל איש, רק אצל אשה. אצל מי יהיה אלקות? ברור שאצל איש, שקשה לו ומוציא אותו ממה שמגדיר כעבודת ה', יהיה לו יותר קשה שהכל יהיה אלקות. לעומת זאת, אצל נשים צדקניות – כמו אדל בת הבעש"ט – גם הספונג'ה היתה עם אלקות. זה מה שהבעל שם טוב בא ללמד, שכל מה שעושים זה עם אלקות. המדרגה העליונה – שמתחסד עם קונו ליחדא קוב"ה ושכינתיה בתחתונים ולא לרוות צמאונו בלבד. שם ההבדל בין חסיד לחסידה הוא על פי האמור בקדושת לוי, שמעלת יהודי על גוי שיהודי יודע שאביו שבשמים רוצה לקבל תענוג מילדיו, וכשאב נותן סוכריה לילד תענוג האב לא רק בשמחת הילד בסוכריה ובאכילתו אותה, אלא האב גם רגיש מאד להנאה שהילד קבל מהסוכריה, ואם האבא ירגיש שהילד לקח ואמר תודה וגם אכל את הסוכריה, אך בסוף לא נהנה מהסוכריה, אז האב גם יהיה מסכן, כי לא השלים כוונתו. לכן אומר בעל הקדושת לוי שגוי לא יכול לקבל הנאה רק בשביל שהאבא יהנה, ואילו היהודי לא כל כך רוצה סוכריה – רק את ה', "אנא נסיב מלכא", ליחדא קוב"ה ושכינתיה ולא לרוות צמאונו (לא רוצה ג"ע שלך ועוה"ב שלך, אלא רק אותך בלבד) – ובכל זאת יכול לקבל הנאה בשביל ה'. אם גוי מקבל הנאה שוכח את ה' – לא יכול להיות מרוכז בכך שזה רק בשביל שהנותן יראה הנאתי ויהנה מכך. רק אברהם אבינו הוא הראשון שיכול לקיים "לך לך – לטובתך ולהנאתך" – והכל רק בשביל שה' יהנה. זה ה"לא לרוות צמאונו בלבד" – לא "לא לרוות צמאונו" כלל, אלא רק בשביל יחוד קוב"ה ושכינתיה – כדי לרמוז שכן לרוות צמאונו, אך לא "בלבד" אלא בשביל הנאת ה'. איש, אם עובד ה' רק בשביל ה', לא יקבל שום הנאה – אך אז גם ה' לא יהנה ממנו שהוא קבל הנאה. אשה יכולה באופן טבעי להנות בשביל שה' יהנה. איש הוא משפיע ואשה מקבלת, אך הרי יהודים כולם משפיעים – האשה מקבלת ובקבלתה היא אין סוף יותר ממשפיעה, מסוגלת לקבל בשביל לתת למשפיע הנאה, שהיא תהנה כדי שהוא יהנה שהיא נהנית. זה "לא לרוות צמאונו בלבד".

בכל הדרגות יש מעלה לאשה – ותמיד בטבעיות שלה, במה ש"אינה מצווה ועושה", ודבר זה הוא סימן של ביאת המשיח, להיות "שוין בקומתן". זה שיבת ציון – שהכל יהפוך להיות "אידישע נאטור", טבע יהודי אמיתי (שיש בו גם גבורה כעץ – ארז בלבנון).

נחזור רגע לסיפור של מר עוקבא: האריז"ל מגלה את הסוד – סוד הגלגול – שמר עוקבא הוא יהודה בן יעקב אבינו ואשתו היא תמר. מתמר לומדים שעדיף שאדם ישליך עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חברו ברבים. "והיא מוצאת" – קבלה על עצמה להשרף עם התנוקות, והעיקר לא להלבין פני יהודה. היא התגלגלה באשתו של מר עוקבא. יש כאן משהו מופלא, הפלא ופלא – היא לא עשתה חשבון, אלא זה טבע צניעותה. מסבירים כאן שכל המודעות הטבעית של האשה – שבזה עולה על האיש – זה צניעות, הכל בא מהיותה צנועה בעצם. כמה שתמר מסרה נפשה ללדת ליהודה ילדים – לכאורה היפך הצניעות – גם שם "כי כסתה פניה" ולא הכירה. עיקר הצניעות שבטבעיות מוכנה להשרף ולא להלבין פני יהודה. היא התגלגלה באשתו של מר עוקבא, לכן השפעתה היתה מאה אחוז וגם לקפוץ לתנור היה לה יותר קל וגם לא קרה לא כלום. אצלו טוב שחלשה דעתו – הלואי שכל בעל יגיע לחלישות הדעת ממעלת אשתו, שזה תיקון הכי גדול.

העיקר זה התמימות. בכל המדרגות של "חסיד" יש ממד של עבודה פעילה – או שהוא חזק להתגבר על בלבולים, או שעושה "שויתי הוי' לנגדי תמיד" בצורה פעילה, או ש"מתחסד עם קונו" ופעיל כשדכן. כל החסיד זה זכרי בעצם – רבי זה "מוחין דאבא". הישיבה זה בחינת אמא – כמו חממה – וכתוב שב"פנימיות אמא פנימיות עתיק" יש מעלה על "פנימיות אבא פנימיות עתיק". אם עיקר הענין זה השלמות של מודעות טבעית, אז המודעות טבעית המוחלטת זה בתמים – ב"תוכו כברו" – אפילו יותר מכל מדרגות ה"חסיד". יש במדה מסוימת מעלה בחסיד – מוחין דאבא – אך יש משהו במוחין דאמא, שרש התמימות (בינה עד הוד אתפשטת), שיותר נעלה גם ממוחין דאבא. לכן צריך להיות גם חסיד וגם תמים, לא סגי הא בלא הא, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". בכל אחד צריך להיות "כחדא נפקין כחדא שריין", וכך גם בין החסיד והתמים בעצמם. זה החזון המשיחי. ה"אשת חיל עטרת בעלה" זה גילוי השרש – כמבואר בסיום מאמר "לכה דודי" של הרבי, שכדאי שכל אחד ילמד – שרש הכלה ברדל"א, בצניעותא, וזה עושה שכל המדרגות שלה, צדיקה-ישרה-תמימה-חסידה, זה יותר טבעי ועצמי מאצל האיש, ואת זה האיש צריך לקבל ממנה, ללמוד ממנה את הטבעיות המשיחית. שנלמד זאת, ובזכות נשים צדקניות יבוא מלך המשיח תיכף ומיד ממש. היום נולדו הבעש"ט ואדה"ז, והכל זה "תיקון חוה" – לפני הבעש"ט הכל היה זכרי, תיקון אדה"ר, ומהבעש"ט עד המשיח הכל תיקון חוה.