קול שמחה פרשת מקץ – אני פרעה

רבי שמחה בונים מפשיסחא מבאר את המדרש על הפסוקים: אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ.... וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.[א]

על כך יש במדרש רבה[ב] שני מאמרים 'חזקים' של ריש לקיש (הדמות של בעל התשובה): אמר ריש לקיש שתי פרשיות הכתיב לנו משה בתורה ואנו למדין מפרשת פרעה הרשע. כתוב אחד אומר "והיית רק למעלה", יכול כמוני אתמהא. תלמוד לומר רק, גדולתי למעלה מגדולתכם. ואנו למדין אותה מפרעה הרשע. "אתה תהיה" יכול כמוני, תלמוד לומר רק, גדולתי למעלה מגדולתך. והדין, "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו", יכול כמוני, תלמוד לומר "כי קדוש אני ה' אלהיכם". קדושתי למעלה מקדושתכם. ואנו למדים אותה מפרעה הרשע, "אני פרעה", יכול כמוני תלמוד לומר "אני פרעה", גדולתי למעלה מגדולתך.

מיהו מלך בעצם

מפרש רבי שמחה בונים את המדרש: פירוש, כי בשר ודם שם 'המלך' הוא רק שם התאר, לפי שנתנו הממשלה בידו וכאשר תוסר הממשלה יוסר השם 'המלך'. אולם פרעה הרשע היה עושה עצמו אלוה, כנודע. היה אומר ששם המלך הוא שם העצם אצלו, הגם שנתן הממשלה ליוסף, נתן לו שם התואר המלוכה מצד הממשלה, ושם המלך בעצם נשאר לו. וזהו אני פרעה ובלעדיך לא ירים וכו'. וזה פירוש גדולתי למעלה מגדולתך, פירוש, במדרגה גבוה מגדולתך, והיינו שם המלך בעצם.

יש מלך כשם תואר ויש מלך בעצם. מלך בשר ודם איננו מלך בעצם אלא רק כשם תואר, הוא נקרא מלך מפני שהוא מולך-מושל על העם, "אין מלך בלא עם". לכן אם המלך בלא עם, הוא מאבד את המלוכה – אפשר להבין שהוא מלך בודד (כמו המלך בשדה בסיפורי מעשיות של רבי נחמן), אבל בפנימיות הוא באמת מפסיק להיות מלך, אויס-מלך, כמו דוד המלך שבזמן מרד אבשלום לא היה לו דין מלך[ג]. זהו שרש הדמוקרטיה בתוך המלכות, גם המלך עצמו תלוי ברצון העם.

אמנם הקב"ה הוא לבדו מלך בעצם, אלא שבלי העם הוא "מלך עלוב"[ד]. אך פרעה עשה את עצמו אלוה ("לי יאֹרי ואני עשתני"[ה]), החזיק מעצמו מלך בעצם, ולכן הוא אומר ליוסף "אני פרעה [מלך בעצם] ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו [מלך בפועל]". נמצא ש"אני פרעה" בקליפה מלמד על "אני ה'", כנודע שפרעה הוא כינוי של ה' ("אתפריעו כל נהורין"). אך פרעה עצמו (פה רע) אינו מלך בעצם, והרמז: ההפרש בין אני (61) ל-פרעה (355) הוא 294 = אין מלך בלא עם![ו]

כתר מלכות לדוד

אכן, לכל כלל יש יוצא מן הכלל: מלך בשר ודם הוא מלך בשם תואר אך דוד המלך הוא מלך בעצם. כך מוסבר[ז] שמלכות דוד שונה באופן מהותי מכל מלך כשר אחר הזוכה למלכות – רק דוד זכה למלוכה בלתי נפסקת לו ולזרעו עד עולם, "כתר מלכות", מלוכה בעצם. אכן, כיון שבזמן מרד אבשלום לא היה לדוד דין מלך (כנ"ל), יש לומר שדווקא לאחר מרד אבשלום זכה דוד לכתר המלכות, מלכות בעצם, על דרך שטר שהיה עליו ערעור והתקיים ("דוד מלך ישראל חי וקים"), שטר לשון משטר-מלוכה (אמנם בזמן המרד עצמו הסתלק דוד מהמלוכה בפועל והתעצם עם היותו מלך בעצם. לכן הוא מחל לשמעי בן גרא שקלל אותו אז, אע"פ ש"מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול", כי כאשר המלך צריך לברר את מלכותו העצמית הוא יכול למחול על כבודו)[ח].

ליתר דיוק: במלכות דוד יש שלשה שלבים, משעה שנמשח, כשמלך בפועל וכשחזר למלכותו אחרי מרד אבשלום. בשלב הראשון לא היה לדוד דין מלך (שהרי "לא יצא טבעך בעולם"[ט]), אך באמת כבר מתחילה היה דוד מלך בעצם ומלכותו נצחית (כמו שהובטח "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"[י]), שהרי "כיון שנמשח דוד זכה בכתר מלכות"[יא] – דוד נמשח ב"קרן השמן"[יב] ועליו נאמר "רמה קרני בה', דוד ושלמה שנמשחו בקרן נמשכה מלכותם [כיון שזו מלכות בעצם, קרן היינו עצם, כמו "וירם קרן לעמו"]"[יג] – אך כל זה היה בכח ולא בפועל. בשלב השני, היה לדוד דין מלך אך עוד לא התגלה לעין כל שהוא מלך בעצם ומלכותו נצחית (ולכן היתה הוה אמינא למרד). אז בא הערעור במרד אבשלום, בתמיכת רוב העם, ודווקא אז התגלה בפועל שכתר המלכות הוא לדוד עד עולם (כאשר מלכות דוד נמשכת דווקא בשלמה בנו שנמשח גם הוא בקרן השמן בשילוח[יד]). באמת, גם בזמן המרד אנשי אבשלום עצמם התפללו להצלחת דוד, "כי ברבים היו עמדי"[טו]. כלומר, בפנימיות לב ישראל הוא תמיד עם דוד, דוד "חי וקים" בלב ישראל תמיד, ולכן הוא שייך לעם ישראל בעצם (וכך יש לפרש "נצח ישראל" – ישראל נותנים לדוד את הנצחיות, בהתקשרות עצמית של ישראל בדוד). כל זה התגלה דווקא בעקבות מרד אבשלום (והחיתום. שלשת שלבים אלו מכוונים יפה בסדר הכנעה-הבדלה-המתקה (הכנעה כל עוד שאול מולך בפועל; הבדלה כאשר דוד מולך; המתקה כאשר מתברר שהמלוכה שייכת לו בעצם, ואפילו המורדים עצמם מבררים זאת).

קדושים תהיו

ממשיך רבי שמחה בונים: ומזה אנו למדים מה שנאמר קדושים תהיו, כי אין קדושה נמצאת אצל האדם בעצם, אך בהתקדש אדם עצמו כפי הכנתו לקדושה, כן יושפע עליו מלמעלה, כמאמר חז"ל כל המקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה. וזה פירוש כי קדוש אני, כי כל הקדושות נשפעים מאתו יתברך שמו. והבן.

כמו שהאדם אינו מלך בעצם כך הוא לא קדוש בעצם, אלא הוא מכין את עצמו והקדושה נשפעת עליו מלמעלה. רק הקב"ה הוא מלך בעצם וקדוש בעצם, "המלך הקדוש"[טז]. אכן, יצחק אבינו היה קדוש מרחם ("אשר קידש ידיד מבטן"), קדוש בעצם ולא כתכונה נקנית. זהו ענין מיוחד ביצחק, שאליו נאמר לעתיד "אתה אבינו"[יז]. והרמז: אני פרעה = יצחק יצחק (ממוצע כל תבה)![יח]

אני מושך בחוטים

נחזור למדרש הממשיך באותו עניין: רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר, מן 'אני' של בשר ודם את למד 'אני' של הקדוש ברוך הוא. מה אני של בשר ודם, על ידי שאמר פרעה הרשע ליוסף 'אני פרעה' היה לו כל הכבוד הזה. לכשיבא אני של הקדוש ברוך הוא, שנאמר "אני עשיתי ואני אשא", על אחת כמה וכמה. 

הפסוק השלם הוא "וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָּׂא וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט"[יט] (אותו נוהגים לומר בכל תפלה אחרי 'עלינו לשבח') – הפסוק עם הרכוז הגבוה ביותר של "אני" בתנ"ך, חמש פעמים אני (כנגד חמש גבורות שבדעת)[כ].

ואומר רבי שמחה בונים: המאמר הזה הוא תמוה לכאורה. דהרי פרעה אמר מבלעדיך וכו'. ויקרא לפניו אברך, וציוה לעשות לו כבוד, ואיך אמר שמ'אני' זכה לכל הכבוד הזה, שינהג את המלוכה שלו. ומה הוא הקל וחומר. לכן נראה לפרש דזה כוונת המדרש. דהנה פרעה ציוה אל יוסף שינהג את המלוכה שלו, רק הכסא אגדל ממך. ועל ידי ציווי נסתלק פרעה מהנהגת מצרים והיתה ההנהגה ליוסף, אבל פרעה בעצמו לא הנהיג מלכות יוסף, רק מחמת ציוויו נסתלק פרעה מהנהגת מצרים, רק הכסא היה גדול משל יוסף. אבל לעתיד לבא שיבא גואל צדק במהרה בימינו וימלוך על ישראל והקדוש ברוך הוא בעצמו מנהיג את המלוכה של משיח, והוא רק כלי למלוכת השם יתברך על ישראל. וזה פירוש המדרש, מ'אני' של פרעה, שלא נתן רק הסתלקות שלו, פירוש, שמזה שפרעה הסתיר עצמו מהמלוכה זכה יוסף לכל הכבוד הזה, קל וחומר, ש'אני' של הקדוש ברוך הוא, שנאמר אני עשיתי ואני אשא עדיין, היינו, שהקדוש ברוך הוא בעצמו ובכבודו ישא את המלוכה של מלך המשיח שיבא במהרה בימינו. והבן מאד.

פרעה נותן ליוסף את המלוכה בפועל (ומשאיר לעצמו להיות 'מלך בעצם' על פי דעתו, כנ"ל). פרעה לא מושך בחוטים, לא מתערב יותר, אלא נותן ליוסף את כל ההחלטות. כך ה'אני' של פרעה הוא צמצום וסילוק עצמו. אבל הקב"ה אומר "אני עשיתי ואני אשא" – אני נושא הכל, אני עצמי אשא את המלוכה של מלך המשיח, אני משגיח על הכל ואני הוא המושך בחוטים. "אני אשא" רומז למה שנאמר במשיח "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"[כא] – המשיח "נשא" על ידי "אני אשא" (עד שבתכלית הפעולות של המשיח קשה להבחין אם זו פעולה שלו או של ה'[כב]). והנה, חמש פעמים "אני" בפסוק "אני עשיתי ואני אשא" הם כנגד ה גבורות, אך הגבורות מתמתקות על ידי ה חסדים במלכות המשיח, "אני מדבר בצדקה רב להושיע", ואז מתגלה "אני אני הוא... אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא".