סוד הקנין

ליל שבת לך לך תשפ"ד – כפ"ח

לקנות מן הנעלם את כל העולם – שיעור לבנות תיכון יעלת חן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

מסכת אבות, הדרכות החסידות של חז"ל, חותמת בברייתא "חמשה קנינים קנה הקב"ה בעולמו". השיעור מעמיק בלימוד ההוראות בעבודת ה' הטמונות בברייתא הזו. פרק א מדגיש כיצד עולה ממשנה זו באופן מיוחד דמותו של אברהם אבינו, עמו אנו חיים בפרשיות השבוע בימים אלו. פרק ב מבאר את מושג ה"קנין" שמופיע במשנה לפי עומק ביאורי החסידות, מרבי אייזיק מהומיל ועד לרבי מליובאוויטש, תוך שרטוט פשט חדש ויפהפה בסיום מסכת אבות. עיקר החידוש הוא שב"חמשה קנינים" יש יכולת לגלות את האחדות האלקית של עולם האצילות גם בעולמנו התחתון. פרק ג לוקח את הנקודה הזו ומתרגם אותה לעבודה העיקרית שלנו במציאות היום, בדורנו בכלל ובימים העוברים עלינו כעת בפרט. פרק ד – הוא פרק 'השכלה' עמוק העוסק בחמש מדרגות גילוי אלקות, מתחת ומעל חמשת הקנינים, ואחר כך חוזר ומקביל אותן גופא לחמשת הקנינים.

בשני הפרקים האחרונים נראה הקבלה של חמשת הקנינים לחמש מדרגות של כלה, שהופכת את כל המשנה ל'שיעור זוגיות' בינינו לבין הקב"ה, והסבר כיצד כל אחד מהקנינים מבטא דרך עבודת ה' סדורה המכוונת את כל חייו של האדם, כאשר כל דרך מתאימה לסוג אחר של אדם, לפי שרש נשמתו.

חלק ראשון: "קֹנה שמים וארץ"

א. "אברהם קנין אחד"

שבת שלום וברוכות הבאות לחוזרות מחצרות קדשנו – מי שהיתה שם.

בשבת לך לך לפני שנה התחלנו[ב] ללמוד מאמר עמוק של רבי אייזיק מהומיל[ג] על הברייתא של "חמשה קנינים" בסיום פרקי אבות. על המאמר הזה יש גם שיחה יסודית של הרבי[ד]. השיחה מבוססת גם על מאמר של הרבי, ד"ה "חמשה קנינים", שהרבי אמר בתחלת הנשיאות – בשנת תשי"ב (המאמר נאמר בשתי פעמים, בשני המשכים, בשבת במדבר ובשבועות לפנות בקר). בדרך כלל כשהרבי אומר דיבור-המתחיל יש עליו כמה חזרות במשך השנים, אבל ד"ה "חמשה קנינים" נאמר רק פעם אחת. מי שרוצה להבין את הדברים טוב – כדאי ללמוד גם את השיחה וגם את המאמרים.

תכלית מילי דחסידותא

פרקי אבות בכלל נקראים "מילי דחסידותא"[ה] והסיום של פרקי אבות – סיום פרק ששי, פרק הברייתא ("שנו חכמים בלשון המשנה") – הוא הברייתא של "חמשה קנינים"[ו] (וכדלקמן עוד). אם כן, מי שרוצה להיות חסיד, בפשטות, צריך ללמוד ולקיים את פרקי אבות ולהגיע עד התכלית של "חמשה קנינים", ברייתא שיש בה יסודות של עבודת ה', ויש עליה ביאורים עמוקים בחסידות[ז].

נקרא את הברייתא בפנים:

חֲמִשָּׁה קִנְיָנִים קָנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָמוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: תּוֹרָה קִנְיָן אֶחָד, שָׁמַיִם וָאָרֶץ קִנְיָן אֶחָד, אַבְרָהָם קִנְיָן אֶחָד, יִשְׂרָאֵל קִנְיָן אֶחָד, בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קִנְיָן אֶחָד.

תּוֹרָה מִנַּיִן? דִּכְתִיב "הוי' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז"[ח].

שָׁמַיִם וָאָרֶץ מִנַּיִן? דִּכְתִיב "כֹּה אָמַר הוי' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי"[ט], וְאוֹמֵר "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ הוי' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ"[י].

אַבְרָהָם מִנַּיִן? דִּכְתִיב "וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֶה שָׁמַיִם וָאָרֶץ"[יא].

יִשְׂרָאֵל מִנַּיִן? דִּכְתִיב "עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ הוי' עַד יַעֲבוֹר עַם זוּ קָנִיתָ"[יב], וְאוֹמֵר "לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם"[יג].

בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מִנַּיִן? דִּכְתִיב "מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ הוי' מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ"[יד], וְאוֹמֵר "וַיְבִיאֵם אֶל גְּבוּל קָדְשׁוֹ הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ"[טו].

קנין אברהם אבינו

למה עוסקים ב"חמשה קנינים" בפרשת לך לך? בגלל "אברהם קנין אחד". בפרשת לך לך אנחנו כל השבוע 'חיים עם אברהם אבינו'[טז] והפסוק שמביאה הברייתא לגבי אברהם מופיע בפרשתנו. על אף שבסדר הקנינים בברייתא אברהם אבינו איננו הראשון, קודמים לו שמים וארץ ועוד קודם התורה, אבל בסדר פסוקי הקנין הפסוק הראשון הוא הפסוק שנאמר באברהם אבינו. התורה אמנם "קדמה לעולם"[יז], אבל פסוק הקנין שלה הוא מאוחר מאד – לקראת סוף התנ"ך.

בכלל, אברהם אבינו הוא האדם היחיד שנחשב כאן במשנה כ"קנין אחד". כשלומדים רמב"ם רואים שהיתה לו שאלה, שהוא לא כותב במילים האלה – 'מי היהודי הכי גדול בעולם?'. יש לו שני מועמדים – אברהם אבינו, היהודי הראשון[יח], או משה רבינו, שנתן לנו את התורה[יט]. כאן במשנה ההכרעה ברורה – יש כאן "תורה קנין אחד" ו"ישראל קנין אחד", אבל אין כאן את משה רבינו בפני עצמו, אלא רק "אברהם קנין אחד"[כ].

אברהם אבינו, שמדתו חסד, הוא החסיד הראשון – ממנו צריך ללמוד "מילי דחסידותא". לכן, במובן מסוים, "אברהם קנין אחד" הוא הקנין העיקרי כאן בברייתא. כפי שמיד נראה הוא גם הכי 'חידוש' בין הקניינים כאן. הוא כל כך 'חידוש', גם ביחס למקומות אחרים שמדובר על הקנינים של ה', עד שיש מי כותב שצריכים למחוק מהמשנה את "אברהם קנין אחד" ושיש כאן "טעות סופר"[כא] – זו דעה של 'מתנגד', שרוצה להוציא מכאן את אברהם החסיד... העובדה שאברהם אבינו הוא החידוש כאן היא עוד סימן לכך שהוא העיקרי בין הקנינים.

ברכת מלכי צדק מלך שלם

הפסוק על "אברהם קנין אחד", "ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קֹנה שמים וארץ", הוא פתיחת דברי מלכי צדק מלך שלם. מה ההקשר? משהו מאד אקטואלי: מבשרים לאברהם אבינו שבן אחיו, לוט, נלקח בשבי – הוא חטוף. אברהם אבינו יוצא למלחמה נגד כל המעצמות בזמנו – כמו להלחם נגד אמריקה, רוסיה וסין – עם מספר קטן של אנשים. לפי הפשט יש לו 318 אנשים[כב], ולפי דברי חז"ל מדובר רק באליעזר עבדו (בגימטריא 318)[כג]. בכל אופן, הוא נלחם בחירוף נפש – הכל כדי לשחרר את השבויים. הוא יוצא למלחמה כדי לשחרר את לוט, אבל הוא מצליח לשחרר את כל השבויים. אז יוצא לקראתו מישהו שאיננו מכירים קודם, מלכי צדק מלך שלם – מלך ירושלים – ומברך אותו. חז"ל אומרים שזהו שם בן נח[כד], גם פלאי פלאים, ומסבירים שהוא בא להראות לו שאין בלבו עליו על כך שבמלחמה נהרגו הרבה מהצאצאים שלו.

מלכי צדק היה "כהן לאל עליון", אבל חז"ל אומרים[כה], לפי הפסוק "אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק"[כו], שמלכי צדק הפסיד כאן את הכהונה שלו. למה? כי הוא הקדים את ברכת העבד, אברהם, לברכת קונו, ה' – קודם הוא אמר "ברוך אברם וגו'" ואחר כך "וברוך אל עליון וגו'". בזכות שמלכי צדק הקדים את אברהם, שלא כהוגן, הוא הפסיד את הכהונה ומאז אברהם הוא "כהן לעולם". השנה אנחנו לומדים אבן עזרא, שמפרש בדיוק הפוך – 'מותר לו' לחלוק על המדרש, משום שהוא מפרש פשט. הוא אומר "כי כהוגן דבר ויפה עשה שבירך אברם בתחלה, בעבור שהתנדב להושיע אשר נשבו, ואחר כן אמר וברוך השם שעזרו ונתן צריו בידו"[כז].

מי "קֹנה שמים וארץ"?

הקושיא העיקרית על הבאת הפסוק הזה בברייתא היא שלא ברור בכלל איך לומדים ממנו ש"אברהם קנין אחד"? הרי בפסוק כתוב "קֹנה שמים וארץ"! כשאני קורא את הפסוק אני מבין ש"קֹנה שמים וארץ" הוא תיאור של "אל עליון", תיאור של ה', שמעיד על כך שהשמים והארץ הם הקנין שלו – לכאורה פסוק הרבה יותר מפורש על "שמים וארץ קנין אחד" משני הפסוקים שמביאים בברייתא להוכיח זאת, ובאמת הוא גם מובא במקומות אחרים[כח] כהוכחה לכך שהשמים והארץ הם קניינו של ה'. אבל, כפי שמסבירים רוב המפרשים[כט], וכך מביא הרבי בפשטות בשיחה, בעל הברייתא מפרש ש"קֹנה שמים וארץ" הולך על אברהם אבינו (ורמז: "קנה שמים וארץ" עולה 842, היפוך ספרות של 248, אברהם). בזכות אברהם אבינו יש קיום לשמים ולארץ, הוא נעשה לה' שותף במעשה בראשית, וגם הוא קנוי לה' בדרך ממילא.

יצוין שהביטוי "קֹנה שמים וארץ" מופיע פעמיים בתורה, שתיהן בפרשתנו, בפסוק שלנו ובדיבור של אברהם אבינו כמה פסוקים הלאה, "הרִמֹתי ידי אל הוי' אל עליון קֹנה שמים וארץ"[ל] – בדברי אברהם ודאי ה"קֹנה שמים וארץ" הוא ה', אבל בפסוק הראשון מפרשים, באופן מחודש לגמרי, על אברהם אבינו עצמו.

המקור המפורש להסבר הזה הוא במדרש רבה[לא]:

"ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ". ממי קנאן?

קנין אומר שיש מקנה ולוקח, אבל ממי ה' קנה שמים וארץ? יש במדרש שתי תשובות, של שני חכמים:

רבי אבא בר [נ"א: בשם] רב כהנא ורבי יצחק

רבי אבא אמר: כאינש דאמר פלן עינוהי יאי שעריה יאי

הוא מפרש "קֹנה שמים וארץ" על ה', ומסביר 'כאדם שאומר פלוני עיניו יפות, שערו יפה'. מה הכוונה? יש ריבוי פירושים למדרש הזה באחרונים, וההסבר הכי פשוט הוא שהוא מפרש ש"קֹנה" אינו לשון קנין אלא לשון תיקון (כמו שרש"י מפרש על "הוא אביך קנך"[לב], שהוא גם לשון קנין וגם לשון תיקון) – יש משהו בשמים וארץ שהם הכי יפים, יפי מיוחד שצריך לראות, ועל כך כתוב "קֹנה שמים וארץ". הבאנו את הפירוש הזה בדרך אגב, בשביל הפירוש הבא שהוא הנוגע לעניננו:

אמר רבי יצחק: היה מקבל את העוברים ואת השבים ומשהיו אוכלים ושותין היה אומר להן 'ברכו!', והן אומרים לו 'מה נאמר?', והוא אומר להם 'אמרו – ברוך אל עולם שאכלנו משלו'.

יש כאן נוסח מקוצר של ברכת המזון – מתאים לילדים...

אמר לו הקב"ה: אני לא היה שמי ניכר לבריותי והכרת אותי בבריותי, מעלה אני עליך כאילו אתה שותף עמי בברייתו של עולם, הה"ד "קונה שמים וארץ".

אברהם אבינו, איש החסד, עושה חסד עם הבריות ומקדיש את חייו לפרסם את ה' בעולם – למהפכה הרביעית שלנו[לג] – ולכן הוא נקרא "קֹנה שמים וארץ" וממילא גם הוא "קנין אחד" של ה'.

ב. קנין – מהעלם לגילוי

עולם הקנין

השאלה היסודית בשיחה היא מה משמעות המושג קנין כאן בברייתא. בלשון "חמשה קנינים קנה הקב"ה בעולמו" מודגש שהכל הוא "עולמו" של הקב"ה, ובכל זאת יש חמשה דברים מסוימים שנקראים "קנינים" של הקב"ה. יש במפרשים מי שמסביר[לד] שקנין הוא דבר שיש אליו אהבה וחבה מיוחדת. רש"י על פרקי אבות מסביר בפירוט שחמשת הקנינים הם הדברים שבזכותם קיים העולם, הם מי שמאפשרים את "עולמו" של הקב"ה כולו. אבל ההסבר בחסידות[לה] היא שקנין שייך למושג "העלם וגילוי" – כשם שבדבר שנקנה אין התחדשות או שינוי, אלא רק מעבר בעלות, כך במה שמופיע מההעלם לגילוי אין התחדשות או שינוי אלא רק מעבר ממצב של העלם וגילוי.

הניגוד של "העלם וגילוי" – שלא מוזכר כאן בשיחה – הוא "עצם והתפשטות". זהו אחד הנושאים היסודיים בחסידות[לו], שרבי הלל מפאריטש מסביר אותו בליקוטי ביאורים[לז] עם הרבה משלים יפהפיים שכדאי ללמוד. בקידוש לבנה אומרים "ברוך עושך, ברוך יוצרך, ברוך בוראך, ברוך קונך", כנגד העולמות עשיה-יצירה-בריאה-אצילות[לח]. עולם האצילות הוא "עולם הקנין" משום שהוא נאצל בדרך של "העלם וגילוי" – אין בו מציאות חדשה, הכל בו מבטא את אחדות ה', וכל מה שמופיע בו בגילוי היה כלול קודם בהעלם במאציל העליון (היינו באדם קדמון, ממנו נאצל עולם האצילות). לעומת זאת, העולמות התחתונים מתהווים בדרך של "עצם והתפשטות".

הלשון שהרבי מביא בשיחה היא "הוית דבר חדש"[לט] – ביטוי שמתאים בעיקר לעולם הבריאה, שהוא התהוות יש מאין. אחר כך המעבר מעולם הבריאה לעולם היצירה הוא "שינוי מהות" – מדובר כבר במעבר מיש ליש, אבל בעולם הבריאה היש הוא היולי ("אפשריות המציאות"[מ]) ובעולם היצירה הוא כבר יש ממשי, כך שיש שינוי מהות ביניהם. היש של עולם היצירה הוא עדיין כלל, והמעבר לעולם העשיה הוא מכלל לפרט[מא] – זהו כבר לא שינוי אלא פירוט, שיפור ושכלול. למרות שמדובר כאן בירידה, יש כאן גם שיפור ושכלול – התקדמות ליעד של ה' בבריאה, עולם בנוי ומשוכלל שהוא יכול לשכון בו.

[עולם האצילות הוא העצם והעולמות התחתונים הם ההתפשטות?] המלכות דאצילות היא העצם שממנו יש הארה-התפשטות לעולמות התחתונים בי"ע. המשל העיקרי ל"עצם והתפשטות" הוא השמש ואור השמש – הייתי יכול לחשוב שהאור הוא גילוי מהשמש, אבל מוסבר היטב בחסידות שבתוך השמש אין כל מציאות לאור, והאור שמאיר לארץ הוא התפשטות מן העצם והוית דבר חדש.

בכל אופן, עולם האצילות הוא עולם הקנין – עולם שכולו בדרך של "העלם וגילוי" – וחמשת הקנינים שייכים במהותם לעולם האצילות. במאמר של רבי אייזיק "עולמו" של הקב"ה היינו עולם האצילות, שבו יש "חמשה קנינים", כנגד חמשת הפרצופים של האצילות (כפי שכולם בפרט בז"א): שמים וארץ כנגד פרצוף אריך, אברהם אבינו כנגד פרצוף אבא, ישראל כנגד פרצוף אמא, תורה כנגד פרצוף הז"א ובית המקדש כנגד המלכות (רבי אייזיק מסדר אותם לפי סדר ההופעה שלהם בעולם, כאשר מתן תורה בפועל הוא אחרי יציאת מצרים, ולא באופן שהתורה "קדמה לעולם"). הרבי במאמר מסדר אחרת, שם את כל הקנינים במדות הלב (מתאים לכך שגם אצל רבי אייזיק הכל שייך לז"א) – אברהם בחסד, התורה בגבורה (שהרי נתנה "מפי הגבורה"[מב], וענינה "התגברות החסדים", הדרך להמשיך טפות של עצמות באופן שהעולם יוכל לקבל אותן, על דרך "גבורות גשמים"[מג]), ישראל בתפארת, שמים וארץ ביסוד (הכח שעושה את היחוד בין שמים וארץ, כמו יחוד זכר ונקבה), כאשר הדבר היחיד שמוסכם אצל שניהם הוא שבית המקדש הוא במלכות. את ההקבלות הללו למדנו באריכות בשיעורים הקודמים[מד].

"לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"

אמרנו קודם שהברייתא של "חמשה קנינים" היא הסיום והתכלית של מסכת אבות, "מילי דחסידותא". אפשר היה לשאול – הרי אחר כך יש עוד ברייתא שהיא החותם ממש. למה אמרנו שזהו הסיום? נקרא את הברייתא בפנים:

כָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָמוֹ, לֹא בְרָאוֹ אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו"[מה], וְאוֹמֵר "הוי' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד"[מו].

ברור שהברייתא הזו היא המשך של הקודמת – אחרי שאומרים "חמשה עולמים קנה הקב"ה בעולמו" צריך להבהיר ש"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו". במובן מסוים, זה נשמע אפילו הפוך – לא רק "חמשה קנינים" אלא "כל מה שברא הקב"ה". מה ההבדל? "חמשה קנינים" שייכים למדרגה של עולם הקנין, עולם האצילות, והברייתא הבאה מדברת על העולמות התחתונים, בריאה-יצירה-עשיה, "בראתיו, יצרתיו, אף עשיתיו". בעולם האצילות כל הנאצלים הם חלק מהאחדות האלקית, קנין של ה', בלי שינוי או התחדשות, ובעולמות התחתונים הכל נברא "לכבודו" של ה', אך נדרשת פעולה של שינוי, בטול של הנבראים, הנוצרים והנעשים, כדי לגלות את כבוד ה'.

בקריאת שמע שאומרים פעמיים בכל יום יש "יחודא עילאה" ו"יחודא תתאה"[מז] – "יחודא עילאה" בפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[מח] ו"יחודא תתאה" ב"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"[מט]. "יחודא עילאה" הוא היחוד של עולם האצילות, עולם האחדות האלקות בו גלוי ש"הוי' אחד", ו"יחודא תתאה", הוא היחוד של עולמות בי"ע, בהם מאיר "שם כבוד מלכותו לעולם ועד". אחרי הברייתא של עולם האצילות, "חמשה קנינים", כתוב שהכבוד של ה' מאיר בעולמות התחתונים. "הנקרא בשמי" בגלוי שייך עדיין לאצילות, אך "לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" הוא המשכת הכבוד לעולמות התחתונים ("לעולם ועד", כסיום הברייתא). ממש נראה כאילו מקובל כתב כאן את הברייתא...

'אצילות איז אויך דא'

ההסבר שהקנינים שייכים לאצילות, "עולם הקנין", מופיע כבר קודם בחסידות – הוא לא החידוש בשיחה של הרבי. החידוש בשיחה הוא שה"חמשה קנינים" מתייחדים בכך שהם חלק מאחדות ה', כמו בעולם האצילות, גם כפי שהם נמצאים בעולם הזה ("בעולמו" התחתון של הקב"ה). בלשון של המגיד ממעזריטש זהו גילוי של "אצילות איז אויך דא"[נ] – 'אצילות היא גם כאן', למטה. בין חמשת הקנינים התופעה הזו הכי בולטת ב"ישראל קנין אחד" – נשמות ישראל, גם כשהן יורדות לעולמות התחתונים, נשארות בגלוי "חלק אלוק ממעל ממש"[נא]. הנשמה נשארת "טהורה היא", כמו באצילות, גם אחרי ש"אתה בראתה [בבריאה], אתה יצרתה [ביצירה], אתה נפחתה בי [בעשיה]"[נב]. בני ישראל נשארים 'אציליים' גם בעולם הזה.

הרבי מסביר שזהו הדיוק בהדגשה "קנין אחד" ביחס לכל אחד מהקנינים – גילוי של ה"אחד" בכל אחד מהם (גילוי של "יחודא עילאה", "הוי' אחד", כנ"ל), כמו שהרבי הריי"צ מסביר[נג] על ה"אחד" שכתוב ביחס לכל אחד מארבעת הבנים בליל הסדר. יש גם מי שמסביר[נד] שהדגש ב"קנין אחד" בכל אחד מהם – ולא 'קנין ראשון', 'קנין שני' וכו' – הוא שאין ביניהם תלות, כל אחד מהם עומד כ"קנין" בפני עצמו. במושגי החסידות, ראשון-שני-שלישי-רביעי-חמישי היינו תהליך של השתלשלות, שכל אחד נמשך מהשני ותלוי בו, אבל כשאומרים שכל אחד הוא "קנין אחד" בפני עצמו יש גילוי של השראה – הגילוי של תורת הבעל שם טוב[נה] (ורמז: "קנין אחד" עולה "אין עוד מלבדו"[נו]).

הרבי מסביר שלכן לשון המשנה היא "קנה הקב"ה בעולמו", באופן פעיל – בעולם האצילות האחדות היא ממילאית, אך כדי שהדברים נשארים בגדר של "קנין" צריך פעולת-קנין של ה'[נז]:

ועפ"ז מתורץ דיוק לשון התנא "חמשה קנינים קנה הקב"ה בעולמו" (ולא "יש לו להקב"ה"), כי ענין זה, שההתלבשות בגשמיות העולם אינה פועלת שינוי במהות ומעלת דברים אלה כדברים אלקיים, אינו בדרך ממילא (דאדרבה, ע"פ טבע הדברים התלבשות כזו צריכה לפעול שינוי), אלא זהו פעולה מיוחדת מלמעלה "לקנות" דברים אלה.

כלומר, ב"חמשה קנינים" אין חידוש הויה או שינוי – אבל העבודה שאין בהם שינוי היא גופא חידוש גדול! פלא אלוקי. נקרא גם את ההערה על הדברים האלה, הערה 26:

וי"ל שענין זה הוא מצד (המשכת) העצמות, דמצד יש האמיתי אפשר שיהי' חיבור דיש הנברא כמו שהוא במציאותו עם יש האמיתי

ההערה הזו ממש אופיינית לכל הלימוד של הרבי – שרק מצד נשיאת ההפכים של עצמות ה' אפשר לחבר את האלקות עם העולם כפי שהוא במציאותו. במושגים של רבי אייזיק במאמר שלו, ככל שיורדים בחמשת הקנינים יש יותר יחוד מה ו-בן – מה היינו שהדבר הוא אלוקי ו-בן שיש לו מציאות, והפלא הוא החיבור שלהם יחד. החיבור הזה הוא ממש 'צפור הנפש' של הרבי. כמה שכל חב"ד דורשת בטול, כמו שצריך בשביל לגלות שהכל הוא לכבוד ה', דווקא אצל הרבי רואים שהוא נותן גם עבודות שאינן 'בטול' – עבודות שנועדו לגלות את ה' גם במציאות כפי שהיא.

גם בענין הזה ניכר כוחו המיוחד של אברהם אבינו (הראש והעיקר בקנינים, כנ"ל): הרבי שואל בשיחה מדוע "אברהם קנין אחד", שהוא תחלת עם ישראל, לא נכלל ב"ישראל קנין אחד" אלא קובע ברכה לעצמו. הוא מסביר שבנשמות ישראל מתקיים הפלא של "קנין אחד", שגם כשהן יורדות לעולם התחתון הן נשארות מאוחדות עם ה' כמו בעולם האצילות, אך החידוש של אברהם אבינו – "אחד היה אברהם"[נח] – הוא היכולת שלו להכיר לבריות את ה' ולגלות את אחדות ה' בעולם כולו, ובכך להפוך ל"קֹנה שמים וארץ", כנ"ל. לפעמים מסבירים את "עולם חסד יבנה"[נט] על עולם האצילות, עולם שכולו חסד. אברהם אבינו, איש החסד (עד שהוא ממלא את מקום מדת החסד האלוקית[ס]), משתמש בחסדים שלו כדי לפרסם אלקות בעולם ולהמשיך את ה"אחד" גם בארץ. את הכח הזה צריכים לקבל מאברהם אבינו כל בני ישראל, ה"גומלי חסדים"[סא] מכוחו של אבינו הראשון.

ג. פעולה משיחית במציאות

"כח מעשיו הגיד לעמו"

רבי יצחק, שהסביר במדרש שאברהם הוא "קֹנה שמים וארץ" על ידי שהוא מכיר את הקב"ה לבריותיו, הוא גם רבי יצחק שרש"י מביא מהמדרש[סב] בתחלת התורה:

אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החדש הזה לכם"[סג], שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל. ומה טעם פתח בבראשית? משום "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים"[סד], שאם יאמרו אומות העולם לישראל 'ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים', הם אומרים להם 'כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו'.

יש מי ששואל[סה]: אם מטרת הפסוק היא המענה לאומות העולם, מדוע כתוב בפסוק "כח מעשיו הגיד לעמו", ולא 'הגיד לעמים'? ההסבר הוא שה' רוצה שהעמים יקבלו את האמת האלוקית מאתנו, דרך עם ישראל. המענה לליסטים תלוי בכך שאנחנו נגיד את האמת, נבטא את האמונה שלנו. רבי אייזיק מהומיל אומר שה"חמשה קנינים" הם גילויים של אמונה – הכל שייך לעולם האצילות, אבל בעולם האצילות גופא יש גם מוחין ומדות, אבל הקנינים הם גילוי של האמונה שלמעלה מטעם ודעת. צריך לגלות את האמונה בדיבור – "האמנתי כי אדבר"[סו]. ברגע שעם ישראל מאמין כראוי ואומר בפשטות את האמת כל העמים יקבלו אותה מאתנו. פעם כשבקשו מהרבי להגדיר את ההבדל בין יהודי לאינו-יהודי הוא אמר שיהודי הוא משפיע בעצם ואילו הגוי הוא מקבל בעצם[סז] – אם רק נשפיע כדבעי, הגוים יקבלו את דברינו בפשטות, בלי כל ערעור.

פעולה בעולם בגילוי דעת

כתוב[סח] שאם משה רבינו היה נכנס לארץ לא היתה נדרשת שום מלחמה – מול האמת של "משה אמת"[סט] כולם היו נכנעים מיד. אז לא זכינו, ויהושע שהכניס את העם לארץ נדרש למלחמות. אבל בגאולה האחרונה משיח יכבוש את העולם בלי יריה אחת[ע] – הכל בכח הדיבור שלו ("ברוח שפתיו ימית רשע"). בכניסה הראשונה לארץ היה 'כיבוש' ובכניסה השניה היתה 'חזקה' – למדנו על הענין בארוכה[עא], כדאי ללמוד – אבל בפעם השלישית לא נצטרך 'כיבוש' או 'חזקה', אלא הצהרה של הבעלות שלנו, בלי יריה אחת. כל תיקון המדינה מתחיל מהחלת ריבונות על כל הארץ[עב], והכוונה קודם כל החלת ריבונות בדיבור – לומר באמת, מתוך אמונה פנימית, שה' נתן לנו את הארץ.

כיבוש וחזקה פועלים בדרך של "עצם והתפשטות", עבודה בתוך המציאות, אבל ההצהרה היא פעולה בדרך של "העלם וגילוי". אנחנו בשיעור לבנות – לכבוש זו פעולה של בנים[עג], "איש דרכו לכבוש"[עד], אבל אם העבודה היא דיבור שמבטא את האמונה, מי צריך לעשות אותה? כמו שאנחנו תמיד אומרים[עה], "כן בנות צלפחד דֹברֹת"[עו], זו עבודה של הנשים שמצטיינות באמונה[עז] ובדיבור[עח], ובפרט יודעות לבטא את חבת ארץ ישראל והקשר שלנו אליה[עט].

על איזו ריבונות אנחנו מדברים? אנחנו כבר בימות המשיח – לא מסתפקים בגבולות של עולי בבל (גבולות החזקה) או אפילו של עולי מצרים (גבולות הכיבוש), צריכים את הגבולות של ארץ ישראל השלמה, ארץ עשרת העממים שה' מבטיח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים בפרשה שלנו – "מנהר מצרים עד הנהר הגדֹל נהר פרת. את הקיני ואת הקנֹזי ואת הקדמֹני. ואת החתי ואת הפרִזי ואת הרפאים. ואת האמֹרי ואת הכנעני ואת הגרגשי ואת היבוסי"[פ]. מה החידוש בהבטחה הזו? לפני כן כתוב בפרשה על הארץ "לזרעך אתן את הארץ הזאת"[פא] ו"לך אתננה ולזרעך עד עולם... כי לך אתננה"[פב], אבל בברית בין הבתרים כתוב "לזרעך נתתי את הארץ הזאת" בלשון עבר (וכפי שמביא רש"י מהמדרש[פג] "אמירתו של הקב"ה כאילו היא עשויה") – הארץ כבר ניתנה לנו, היא שלנו, ורק צריך לגלות זאת מההעלם.

שוב, זו הדרך העיקרית שבה אנחנו צריכים לפעול היום בעולם: צריך להתעצם עם האמונה שלנו, שתהיה גלויה אצלנו, ואז היא גם תפעל על כל העמים. צריך לשנות את המציאות בכח של "גילוי דעת", של אמירת האמת. אם קבוצה של בנות לומדת פעם בשבוע "דבר מלכות", מה הענין? רוצים לדעת את האמת, לראות את המציאות בעינים של אמונה. רבי אייזיק מהומיל אמר שאדמו"ר הזקן הוא רופא עינים[פד], גם הרבי הוא רופא עינים – הוא רוצה שנפקח את העינים ונראה שמשיח כבר כאן[פה]. הפעולה היום היא בדרך של העלם וגילוי – האמת נמצאת, העולם כבר מוכן לקבל, וכשנגלה את האמת כולם 'יקנו' אותה וכך נקנה-נכבוש את כל העולם, נהפוך את הכל ל"עולם הקנין" ונהיה "קֹנה שמים וארץ" כמו אברהם אבינו.

קנאה קדושה

הזכרנו כבר שבשרש קנה יש גם משמעות של קנין וגם משמעות של תיקון. על "הוא אביך קנך" מביא רש"י גם פירוש שלישי – לשון קן, "שקננך בקן סלעים"[פו]. על החסיד – שלומד מאברהם אבינו, החסיד הראשון – כתוב "איזהו חסיד? המתחסד עם קונו, עם קן דיליה, ליחדא קוב"ה ושכינתיה בתחתונים"[פז]. העבודה של "קֹנה שמים וארץ", קנין ותיקון ארץ ישראל בפרט והעולם בכלל, היא כדי להפוך את העולם ל"קן" בו יכולים לגור החתן והכלה, קוב"ה ושכינתיה.

יש עוד שרש קרוב ל-קנה – שרש קנא. חושבים שקנאה היא תמיד דבר שלילי, אבל יש גם קנאה חיובית, "קנאת סופרים תרבה חכמה"[פח]. יש מכתבים של הרבי הקודם על ההבדל בין קנאה טובה לקנאה שלילית[פט]. חז"ל אומרים ש"רוח קנאה"[צ] בין איש ואשתו היא "רוח טהרה"[צא] – ב"קן" של קוב"ה ושכינתיה יש גם קנאה טובה.

מהי קנאה? יש מדקדקים[צב] שאומרים שקנאה פירושה חום, התחממות הלב – כאשר פינחס מקנא לאלוקיו הוא 'מתחמם' עד שהוא עושה מעשה קנאות. הרד"ק מסביר[צג] שקנאה קרובה למושג חמדה, גם מתחיל באותיות חם. הזכרנו שיש מי שמפרשים ש"חמשה קנינים" הם חמשה דברים שיש לה' חבה-חמדה מיוחדת אליהם – לכן בהחלט אפשר לומר שאלה חמשה דברים שה' מקנא להם. ה' מקנא לכבודם של ישראל, ש"כל הנוגע בהם כנוגע בבבת עינו"[צד], וכך הוא מקנא לכל הקנינים שלו.

כמו שאנחנו תמיד מסבירים שיראה היא בעצם רגישות[צה], כך נסביר שקנאה חיובית היא אכפתיות. האכפתיות היא חשובה מאד – צריך להיות אכפתי לכל הקנינים של ה', לא להיות אדיש למה שקורה במציאות. גם במצב היום, צריכים להיות אכפתי למה שמתחולל. לא כדאי לבזבז את הזמן בקריאת חדשות, אבל צריך להיות מעודכן ואכפתי, להיות שותף ועם לב חם למה שקורה. הדגש על גילוי ההעלם, פעולה של גילוי דעת, לא מקטין את החום והקנאה. אדרבא, המודעות לאיך שדברים צריכים להיות לפי האמת, ועם האמונה מהי המציאות הפנימית, מגבירה את האכפתיות לכך שהדברים עדיין בהעלם והעולם בגלות. הקנאה מניעה עבודה שתכליתה לגלות בכל את התוקף את ההעלם ולהתאים את המציאות החיצונית לאמת הפנימית בה אנחנו מאמינים.

ד. מדרגות של גילוי אלקות

3, 4 או 5 קנינים

בברייתא שלפנינו כתוב שיש "חמשה קנינים", כפי שלמדנו באריכות, אך ציינו שיש גם מי שמשנה את הגרסה ורוצה למחוק את אברהם אבינו מהברייתא – סברא של 'מתנגד'. כפי שנראה, אברהם אבינו סובר שהצמצום לא כפשוטו, הוא חסיד, לכן רוצים למחוק אותו... פירוש רש"י הנדפס על המסכת מסביר יפה את חמשת הקנינים, אך אחר כך הוא כותב:

וכמה גמגום יש בדבר לפי שהענין נראה בעיני שהברייתא לא נכתבה כתקנה שהרי במס' פסחים בפ' האשה לא שנינו אלא שלשה תורה ושמים וארץ וישראל ומביא ראיה לשמים וארץ מאותו הפסוק שנאמר באברהם קונה שמים וארץ.

לפי הגמרא במסכת פסחים הוא גורס שישנם רק שלשה קנינים, הקנינים ה'פשוטים' שיש בהם לשון קנין מפורשת – תורה, בה נאמר "הוי' קנני ראשית דרכו", שמים וארץ, עליהם מובא שם הפסוק "קֹנה שמים וארץ", וישראל, עליהם נאמר "עם זו קנית". אכן, כאשר מסתכלים ברש"י במסכת פסחים[צו] הוא מדגיש ש"ארבעה קנינין גרסינן, ובית המקדש אחד מינייהו", כאשר הפסוק שמובא שם הוא "הר זה קנתה ימינו" – פסוק פחות פשוט, משום שהוא מדבר על ההר ולא על המקדש עצמו, אך הוא עדיין פשוט יחסית לפסוק המופיע באברהם אבינו, שאינו מנוי כאחד הקנינים שם. אם כן, רואים שברש"י עצמו[צז] יש גרסה של שלשה קנינים (כסיום דבריו על אתר), גרסה של ארבעה קנינים (כלשונו בפסחים) וגרסה של חמשה קנינים.

שלשת הקנינים ה'ברורים' – תורה, ישראל, שמים וארץ – עולים 1839, כמנין "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", ג"פ (ממוצע) תריג, מנין המצוות, העולה תורה תפלה תשובה (שלשת התאוין בעבודת ה'). מה עוד עולה המספר הזה? השראת השכינה בישראל. כלומר, בתוך שלשת הקנינים יש רמז כבר לקנין הנוסף, בית המקדש (ואם מוסיפים אותו עולה הכל 2700, ג"פ 900, 30 ברבוע, סוד הלב היהודי). על גבי הקנינים הללו נוסף בברייתא שלנו הקנין החמישי, הכי מחודש – ולכן גם העיקרי, כנ"ל – אברהם אבינו (ה-5 יוצא מה-3 וה-4 לפי הנוסחה הידועה – 3² ועוד 4² שוה 5²).

חמש מדרגות

אם כבר רואים מגמה להוסיף קנינים – משלשת הפשוטים לארבעה ולחמשה – אפשר לשאול: אנחנו נמצאים בשבת לך לך תשפ"ד, למה לא כתוב בשום מקום ששבת היא גם "קנין אחד"? שבת היא לא קנין של ה'? כתוב עליה "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה", שבת היא גם יום של אחדות ה', של "רשות היחיד" של ה' שהיא עולם האצילות. למה שבת היא באמת לא אחד הקנינים? היסוד של הרבי בשיחה הוא שכל אחד מהקנינים הוא גילוי של עולם האצילות בתוך העולמות התחתונים, אבל שבת היא לא גילוי למטה אלא יום של עלית העולמות – בשבת העולמות עולים מלמטה למעלה, להכלל בעולם האצילות עצמו. כלומר, שבת היא למעלה מחמשת הקנינים שהם הארת האצילות בעולם שלנו.

במאמר של הרבי רואים שגם עולם האצילות עצמו איננו התכלית. כתוב ש"דוד מחבר תורה של מעלה בקוב"ה" – "תורה של מעלה" היא התורה דאצילות (לעומת התורה של מטה, התורה שלנו, שהיא התורה דבריאה, לכן היא מתחילה ב-ב, "בראשית ברא") וגם היא צריכה לעלות למקורה הגבוה יותר. במאמר כתוב שהעליה היא לעולם העקודים[צח], אך בכללות יותר הכוונה היא העליה לאדם קדמון[צט], שהוא המאציל ביחס לעולם האצילות.

אכן, גם אדם קדמון הוא 'המאציל' מצד ה"קדמון" שבו, אך 'נברא' מצד ה"אדם" שבו. ה"קדמון" ממש הוא לפני הצמצום – המדרגה של "כד סליק ברעותיה למברי עלמא" (ולפי רבי הלל, שמדייק במדרגות שלפני הצמצום, היינו מדרגת ה"גליף גליפו בטהירו עילאה", כאשר ה' "שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"). ביחס למדרגה זו, הגילוי בעולם הוא הגילוי שהצמצום לא כפשוטו – וכל המציאות שקיימת אחרי הצמצום היא-היא המציאות שהיתה לפני הצמצום כפי שהיא.

אם כן, יש כאן חמש מדרגות – שהן בעצמן כנגד שם הוי' עם קוצו של י – של גילוי אלקות, ומלמטה למעלה: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו", הנבראים-נוצרים-נעשים בעולמות התחתונים שנדרשת פעולה של בטול היש כדי לגלות את כבוד ה', כנגד ה תתאה (המלכות, מקור העולמות בי"ע והארת הכבוד אליהם); "חמשה קנינים", שהם הארת האצילות הגלויה במציאות שלנו, כנגד ה-ו; עלית העולמות בשבת כנגד ה עילאה (בתנועת העליה של הבינה, "הנסתרֹת להוי' אלהינו"); חיבור תורה של מעלה, תורת האצילות, במאציל, כנגד ה-י (מדרגת האצילות בכלל, ובפרט ש"אוריתא מחכמה נפקת"); גילוי "קדמון" שלפני הצמצום, משום שהצמצום לא כפשוטו, כנגד קוש"י (הרומז למדרגות שלפני הצמצום), וד"ל.

חמש המדרגות כנגד חמשה קנינים

במבנה שראינו כעת ה"חמשה קנינים" הם רק מדרגה אחת, ה-ו שבשם, אך מבואר כי דווקא ה-ו היא האות העיקרית שבשם (ולאידך שדווקא היא תבטל לעתיד לבוא, כאשר "יהיה הוי' אחד ושמו אחד"), ומתבקש להקביל את כללות חמש המדרגות ל"חמשה קנינים".

החלוקה לשלשה קנינים יסודיים, תוספת של קנין רביעי ואז של קנין חמישי רומזת שהמבנה הפנימי של הקנינים הוא בסוד הצלם (כלומר, שחמשת הקנינים של ה' הם בעצם ה"צלם" שלו יתברך), המורכב משלש המדרגות נר"נ (צ), ממקיף קרוב, מקיף החיה (ל), וממקיף רחוק, מקיף היחידה (ם) – וכך מתאים להקביל אותן לחמש המדרגות הכלליות (שמכוונות כנגד שם הוי' עם קוש"י, מבנה המקביל גם הוא לחמש המדרגות נרנח"י):

"שמים וארץ קנין אחד" מקבילים ל"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו", שהרי "שמים וארץ" כוללים את "עולמו" על כל הפרטים שבתוכו (וכנ"ל על פי דברי רבי אבא במדרש, וכן כמבואר בשיחה לענין גילוי האצילות בעולם הזה, שה"קנין אחד" בשמים ובארץ הוא בחינה מסוימת פרטית בהם, ובכללותם הרי הם "עולמו"). "ישראל קנין אחד" הם העיקר של גילוי האצילות בעולם הזה, הנשמות שנשארות "חלק אלוק ממעל ממש" גם בירידה למטה, כנ"ל, ולכן הם מקבילים למדרגת הרוח הכללית, ה"חמשה קנינים" שכאן. למדרגה השלישית, של האצילות כפי שהיא במקומה (סוד השבת הנ"ל, ו"לכולי עלמא בשבת נתנה תורה") – הנשמה במבנה הכללי – מקבילה התורה ש"קדמה לעולם" (על דרך השבת שמעל הקנינים – "הוי' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז" קודם לבריאת עולמות בי"ע וממילא גם לאצילות שבבי"ע, חמשת הקנינים).

"בית המקדש קנין אחד", הרמוז בשלשת הקנינים היסודיים הראשוניים (כנ"ל בסוד "השראת השכינה בישראל"), הוא המקיף הקרוב, השייך לנר"נ ומתחבר אליהם בדרך של "מטי ולא מטי" – סוד חיבור תורה של מעלה (התורה שבעצם למעלה מהתלבשות בתחתונים, למעלה מה"תורה קנין אחד" בתוך הקנינים) בקוב"ה (בא"ק, המאציל, שהכל נמשך ממחשבתו הקדומה בסוד "קורא הדורות מראש"), המתבטא בתופעת "עומדים צפופים ומשתחוים רוחים" שבמקדש ("בטול בעצם" שלמעלה מה"בטול במציאות" של האצילות), וד"ל.

"אברהם קנין אחד" הוא המגלה שהצמצום לא כפשוטו (כנ"ל) – בסוד "אל עולם" (ולא 'אל העולם'), המגלה שהעולם וה' חד הם, כמבואר בדא"ח – סוד היחידה , ה-ם הסתומה של הצלם (שמופיעה באברהם), המתגלה אצל המשיח בסוד "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ".

ולסיכום:

אברהם	הצמצום לא כפשוטו
בית המקדש	עלית האצילות במאציל
תורה	שבת (אצילות במקומה)
ישראל	חמשה קנינים (הארת האצילות בבי"ע)
שמים וארץ	בריאת העולמות התחתונים לכבודו

ה"נעוץ סופן בתחלתן" במבנה הזה הוא אברהם אבינו בשמים וארץ, כשני הפירושים ב"קֹנה שמים וארץ", וכדרשת חז"ל "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", "באברהם", וכך מתגלה שם הוי' בשלמותו – "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים" (בקדימות הארץ לשמים, "ארץ קדמה", כפי שהוא באור אין סוף שלפני הצמצום דווקא, כמבואר בדא"ח). נמצא שיש "חותם המתהפך" סביב ה"תורה קנין אחד" אחד שבאמצע (נשמה, אצילות): קשר בין אברהם (יחידה, קדמון שלפני הצמצום) ושמים וארץ (נפש, בי"ע), כנ"ל, שהוא נעיצת קוצו של י ב-ה תתאה, וקשר בין בית המקדש (חיה, א"ק) וישראל (רוח, הארת האצילות להתלבש בבי"ע, כנ"ל, על דרך ירידת האדם דאצילות שלפני הצמצום להתאחד ב"קדמון" דא"ק), בסוד "השראת השכינה בישראל" דווקא, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", "בתוך כל אחד ואחד מישראל" (כרמוז גם בסמיכות פסוקי הקנין שלהם, "עם זו קנית" ו"מקדש א-דני כוננו ידיך", שניהם בסוף שירת הים), חיבור של ה-י וה-ו (בסוד "מה שמו ומה שם בנו", וכפי שיתגלה לעתיד לבוא ב"יהיה הוי' אחד", כנ"ל), ודוק היטב בכל זה.

חלק שני: חמשה קנינים

נוסיף עוד שני 'ציורים', עוד שתי התבוננויות:

ה. חמש מדרגות בכלה של ה'

קנין הנישואין ב"חמשה קנינים"

אנחנו בשיעור לבנות וגם יש לנו ענין מיוחד – בחמש עשרה השנים בהן פרקי התהלים של הרבי הם שירי המעלות – ללמוד שיר השירים[ק]. מהו הקנין העיקרי בתורה? כפי שכבר למדנו[קא], הקנין היסודי בתורה הוא קנין הקידושין – "כי יקח איש אשה"[קב]. בכל קנין יש נתינת כסף ומשיכה, הרומזות להמשכת מ"ד של המשפיע והעלאת מ"נ של הקונה[קג] – יחוד של איש ואשה. לכן, מתבקש להתבונן בכל ה"חמשה קנינים" כחמש בחינות של האשה-הכלה של ה' בתוך העולם שלנו, חמש נשים של ה' בתוך המציאות.

פסוק מפורסם בשיר השירים, בהמשך ל"באתי לגני אחתי כלה"[קד], הוא "פתחי לי אחֹתי רעיתי יונתי תמתי"[קה], פסוק שמתאר את העליה של מדרגת הכלה. לכן אפשר להתבונן כיצד המדרגות השונות של הכלה, התארים השונים שלה, שייכים לקנינים השונים:

"אחֹתי" – "אברהם קנין אחד"

למי רומז "אחֹתי"? מי אמר בפרשה שקוראים השבת, פרשת לך לך, "אחֹתי"? אברהם אבינו אומר לשרה "אמרי נא אחֹתי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך"[קו]. אחר כך, כשהוא חוזר על האמירה שהיא אחותו אצל אבימלך, הוא גם מתנצל ומסביר ש"גם אמנה אחֹתי בת אבי היא אך לא בת אמי"[קז]. לכן מתאים להקביל את "אברהם קנין אחד" ל"אחֹתי"[קח] (וחז"ל אף דורשים[קט] את הפסוק "אחות לנו קטנה"[קי] על אברהם אבינו). בחסידות מוסבר[קיא] ש"אחֹתי" היינו אהבה טבעית, כאהבת אח לאחות, "אהבה כמים". למי מתאימה אהבה כזו? לאברהם אבינו, עליו נאמר "זכור אב נמשך אחריך כמים"[קיב]. יש מעלה דווקא באהבה הטבעית שהיא האהבה המסותרת[קיג], עיקר האהבה בנשמות ישראל. "אחֹתי" היא גם מלשון אחת – כמו שכתוב בהמשך, "אחת היא יונתי תמתי"[קיד] (ולמדנו[קטו] ש"אחת" שם רומז ל"אחֹתי") – בסוד "אחד היה אברהם"[קטז], "כי אחד קראתיו"[קיז], וכן "אחֹתי" עולה אחדות.

"רעיתי" – "ישראל קנין אחד"

"רעיתי" היא כבר המדרגה של אהבה רגשית, אהבה כאש, אבל מה חז"ל דורשים על "רעיתי"? שהיא גם מלשון רועה, מפרנסת (מכאן רמז ברור מי מבני הזוג מביא את הפרנסה הביתה...). מי הרועה-המפרנסת של ה' יתברך? חז"ל אומרים "ישראל מפרנסין לאביהן שבשמים"[קיח]. אם כן, "רעיתי" היא כנגד "ישראל קנין אחד".

"יונתי" – "תורה קנין אחד"

"יונתי", אהבה שכלית עליה נאמר "עיניך יונים"[קיט], היא כנגד "תורה קנין אחד" – עין היינו לשון עיון התורה, ולתלמידי החכמים קוראים "עיני העדה"[קכ], כמו שמביא אדמו"ר הזקן בתניא[קכא].

"תמתי" – "בית המקדש קנין אחד"

התכונה של "תמתי" היא תמימות, פנימיות ספירת ההוד[קכב], עליה אומרים חז"ל בפירוש "'וההוד'[קכג] זה בית המקדש"[קכד], לכן מדרגת "תמתי" היא כנגד "בית המקדש קנין אחד"[קכה].

"כלה" – "שמים וארץ קנין אחד"

הסברנו את ארבע המדרגות "אחֹתי רעיתי יונתי תמתי", אבל "חמשה קנינים" – איפה נמצאת המדרגה הנוספת של האשה? בפסוק הקודם, "באתי לגני אחֹתי כלה" – האשה נקראת "כלה". החתן והכלה נשארים כאלה כל החיים – האיש נשאר חתן והאשה נשארת כלה גם אחרי הרבה שנות נישואין. איפה נוהגים כך בפועל? כמדומני שאצל התימנים, שגם אחרי עשרות שנות נישואין האשה קוראת לאיש 'חתני'. "כלה" אותיות הכל, לכן היא כנגד "שמים וארץ קנין אחד", הכוללים את הכל. [אומרים "ויכלֻו השמים והארץ"[קכו], לשון כלה[קכז].] נכון, הזמן המיוחד להרגיש בו שהכלה היא הכל, שהיא כוללת את "השמים והארץ וכל צבאם", הוא שבת, היום של יחוד החתן והכלה.

ולסיכום:

כלהשמים וארץ

אחֹתיאברהם

רעיתיישראל

יונתיתורה

תמתיבית המקדש

ו. חמשה טיפוסים בעבודת ה'

אפשר גם להתבונן שכל אחד מהקנינים מלמד על דרך בעבודת ה', ענין יסודי וכללי בעבודה, שאדם יכול לכוון לאורו את כל חייו:

יחוד רוחניות וגשמיות

אחד ההסברים של "שמים וארץ" הוא רוחניות וגשמיות[קכח]. "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" היינו בריאת כל הרוחניות-השמים וכל הגשמיות-הארץ, כאשר ראשי התיבות של "את השמים ואת הארץ" הם שם אהוה[קכט], שם ה-טוב של הבעל שם טוב, שענינו חיבור שמים וארץ, רוחניות וגשמיות. הבעל שם טוב מלמד שצריך לקשר את המעשה והדיבור עם המחשבה[קל], לקשר בכל דבר את הגשמיות והרוחניות.

מי ששייך ל"שמים וארץ קנין אחד" עסוק בעבודה הזו, בכל דבר הוא מחפש לחבר רוחניות וגשמיות. אצלו העיקר בעבודת ה' הוא "בכל דרכיך דעהו"[קלא], שהרמב"ם אומר שהוא כלל גדול[קלב]. מתוך התודעה הזו הוא עוסק גם בעבודת הבירורים מתוך כל דבר גשמי. כשהוא אוכל הוא מכוון כדי שיהיה לו כח מהאכילה הזו לעבודת ה', ועוד יותר – הוא מכוון בכל אכילה לגאול את הניצוצות שנמצאים בתוך האוכל (ובכך בעצם לעשות 'פדיון שבויים' – נושא שעומד כרגע על הפרק – וכך לקנות-לתקן מעולם התהו לעולם התיקון, כפירושו של רבי אייזיק למושג קנין).

רק תורה

מי ששייך ל"תורה קנין אחד" מקדיש את כל חייו לתורה – מה שנוגע לו הוא רק תורה ועוד תורה, דף גמרא ועוד דף גמרא. אפשר לחשוב שזו גישה שלא שייכת לחסידים אלא לליטאים, אבל כמובן היא שייכת גם לחסידים. כל ההסבר כעת ל"חמשה קנינים" הוא יסודות בדרך הבעל שם טוב – כל אחד צריך את כולם, אבל כל מי ששייך ל"קנין אחד" מדגיש כעיקר את אותו ענין ומקבל ממנו השראה לכל שאר העבודה.

באיזו דרך בחסידות נקטו שהעיקר הוא תורה? שחסידות היא ללמוד עוד דף ועוד דף? אצל היהודי הקדוש מפשיסחא, אצל הרבי ר' בונים ובחסידויות שיצאו מהם. חלק מההתנגדות על פשיסחא ועל קוצק היתה על הדבר הזה – על הדגש המרכזי על לימוד תורה עיוני, שפחות היה מקובל בחסידות הכללית שסבבה אותם. כמובן, גם בחב"ד היה דגש מיוחד על לימוד התורה, נגלה וגם חסידות. אם מי שחושב על יחוד גשמיות ורוחניות חושב על הארוחה הבאה, שהוא יאכל אותה כדבעי לשם שמים, מי שעסוק בתורה חושב רק כיצד ללמוד עוד ועוד תורה.

פרסום אלקות

מי הוא הטיפוס של "אברהם קנין אחד"? הוא כמובן לומד תורה וגם עושה את כל מעשיו לשם שמים, אבל מה שמעסיק אותו בחיים – איתו הוא קם בבקר ואיתו הוא הולך לישון בלילה – הוא פרסום אלקות לכל העולם. אברהם אבינו עושה חסד כל היום, ואת כל החסד שלו מקדיש לפרסום אלקות, לגלות לכולם כי 'ס'איז דא א גאט אויף דער וועלט' ('יש אלקים בעולם'). אצל אברהם אבינו העיקר בעבודת ה' הוא המהפכה הרביעית שלנו – שכל העולם יכיר וידע שיש ה' – ומי ששייך לאברהם מקדיש את חייו לפרסם את ה' לכל באי עולם.

לעשות לו יתברך דירה בתחתונים

נדלג רגע לדבר האחרון, "בית המקדש קנין אחד". בשביל מה ה' ברא את העולם? "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים"[קלג]. גם זו מודעות בעבודת ה', יסוד שמישהו יכול כל החיים לחשוב רק עליו – להפוך את העולם למקום בו ה' יכול לשכון, לעשות בית מקדש.

מה צריך לעשות כדי שה' יוכל לגור בעולם? צריך בטול – אם יש לי אפילו שמץ גאוה, הקב"ה אומר שאין אני והוא יכולים לדור במקום אחד[קלד]. בטול עצמי הוא הקרבת עצמי, הקרבת הישות – עיקר העבודה בבית המקדש הוא עבודת הקרבנות[קלה]. כאשר חיל הולך להלחם במסירות נפש הוא גם מקריב את עצמו – הוא נעשה קרבן צבור. כדי שה' יכנס בגלוי לעולם הזה, שהעולם יהיה דירה לה', צריך לפנות את עצמי מכאן ולעשות לה' מקום. כשאני מפנה את עצמי אני חוזר אל המאציל – נשמע שני דברים הפוכים, אבל כשאני חוזר לה' ומתבטל אני עושה לו דירה בתחתונים.

כשיהודי מבטל את עצמו, הוא מפסיק להיות? זו לא הכוונה. כשיהודי מבטל את הישות הפרטית שלו הוא הופך להיות פשוט ישראל, הוא מתאחד עם כנסת ישראל. הקב"ה לא רוצה לדור בתחתונים לבד, הדירה לה' צריכה להיות עם השכינה – "יחוד קוב"ה ושכינתיה בתחתונים"[קלו], בקן משותף לחתן ולכלה – והשכינה שורה בישראל בבית המקדש (שנקרא משכן, על שם השכינה).

לפאר את ה'

מה העבודה של "ישראל קנין אחד"? אמרנו ש"ישראל מפרנסין לאביהן שבשמים" – איך הם עושים זאת? הבעל שם טוב פרש[קלז] את "ואתה קדוש יֹשב תהלות ישראל"[קלח] שה' 'יושב'-מתפרנס על התהלות של עם ישראל. כתוב "ישראל אשר בך אתפאר"[קלט] – ה' מתפאר בעם ישראל, והעבודה הפשוטה של "תפארת ישראל"[קמ] היא לפאר את ה', כמו שכתוב בתניא. אפשר חיים שלמים לפאר את ה', להיות כל הזמן בתודעה שמה שאני עושה הוא בשביל לפאר את ה'. גם זהו יסוד אצל הבעל שם טוב[קמא].

הזכרנו[קמב] שחז"ל[קמג] מבקרים את מלכי צדק על כך שהוא הקדים את השבח של אברהם לשבח של ה', אך האבן עזרא אומר[קמד] שמלכי צדק נהג בכך כהוגן והיה ראוי להקדים את השבח של אברהם. אצל מי אנחנו מכירים דיון כזה? הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין, שנהג לשבח את הצדיקים – לספר סיפורי צדיקים לפני התפלה[קמה], מנהג טוב מאד. הוא הסביר שפעם אחת כתוב "הללו עבדי הוי' הללו את שם הוי'"[קמו] ופעם שניה כתוב "הללו את שם הוי' הללו עבדי הוי'"[קמז] – לפעמים צריך להקדים את ההילול והפאר של עבדי ה', הצדיקים, ולפעמים צריך להקדים את ההילול והפאר של ה'. את הצדיקים יותר קל לפאר, יש לנו איזו השגה בהם, אפשר לספר עליהם, אבל איך מפארים את ה' שלמעלה מהשגתנו? רק במילים, אומרים "האל הגדול הגבור והנורא"[קמח] ועוד מליון מלים שאפשר להמשיך ולומר?

פאר אמתי הוא לא רק דקלום של מלים – לפאר צריך מתוך הלב[קמט], מתוך הכרה אמתית. בשביל לפאר את ה' צריך ללמוד חסידות בשופי – כמו שלומדים ביעלת חן, לדוגמה – ומתוך הלימוד להתבונן עד שההתבוננות תעורר את הלב באמת לפאר את ה'. על כך כתוב שיסוד אמא מסתיים בתפארת ז"א[קנ] – ההתבוננות (אמא) מולידה (בכח היסוד-הרחם שלה) את השבח האמתי לה' (תפארת). כאשר רבי אייזיק מקביל את הקנינים לפרצופי האצילות – כמו שלמדנו[קנא] – הוא משייך את אברהם אבינו לפרצוף אבא, החכמה, ואת ישראל לפרצוף אמא, הבינה. כלומר, הכח של "ישראל קנין אחד" הוא דווקא הכח של ההתבוננות – ישראל אותיות לי-ראש[קנב]. רואים מכאן שפרסום אלקות של אברהם אבינו שייך לחכמה – אפשר לפרסם לכל העולם 'הברקות' של אלקות, את הגרעין של הכרת מציאות ה', אבל התבוננות פנימית ועמוקה שייכת דווקא לעם ישראל.

סיכום

ולסיכום:

תורה קנין אחד – לימוד תורה בשופי

שמים וארץ קנין אחד – חיבור רוחניות וגשמיות

אברהם קנין אחד – פרסום אלקות

ישראל קנין אחד – לפאר את ה' מתוך התבוננות מעמיקה בגדולת ה'

בית המקדש קנין אחד – בטול היש כדי לעשות לה' דירה בתחתונים

[העבודות האלה שייכות לשרש נשמה, או משהו שמשתנה במשך החיים, כל פעם מתרכזים במשהו אחר?] בפשטות הכוונה שאדם שייך ל"קנין אחד" במשך כל החיים, לפי שרש הנשמה. כמובן, בכל תופעה השייכת לקדושה צריכה להיות התכללות. גם כאן, לכל אחד ואחת יש עבודה עיקרית, אך צריך גם להכיר בכל שאר העבודות וגם 'לחיות' אותן בפועל מדי פעם. [איך אדם יודע מהו שרש נשמתו?] רק הלב יודע, צריך להתבונן לעומק עם מה אני מזדהה.

עד כאן עוד שתי התבוננויות בסוד של "חמשה קנינים".

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• מי שרוצה להיות חסיד צריך ללמוד ולקיים פרקי אבות עד לתכלית של "חמשה קנינים".
• "אברהם קנין אחד" הוא החידוש העיקרי ב"חמשה קנינים".
• אברהם אבינו נלחם כנגד כל המעצמות כדי לשחרר את בן-אחיו החטוף.
• אברהם אבינו הוא "קֹנה שמים וארץ" – מגלה אלקות בעולם, נעשה שותף לה' בבריאתו ונקנה לה' בעצמו.
• קנין הוא גילוי מן ההעלם, ללא התחדשות או שינוי.
• עולם האצילות, עולם הקנין, נאצל באופן של "העלם וגילוי", ועולמות בי"ע נבראים באופן של "עצם והתפשטות".
• "חמשה קנינים קנה הקב"ה בעולמו" היינו יחודא-עילאה, ללא צורך בשינוי, ו"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו" היינו יחודא-תתאה, המתגלה על ידי תיקון-בטול הנבראים.
• "חמשה קנינים" נמשכים לעולם הזה כפי שהם באצילות בלי שינוי – "אצילות איז אויך דא".
• השתלשלות היא תלות בין גילוי לגילוי והשראה היא גילוי ה"אחד" באופן ישיר ללא תלות בגילוי אחר.
• ציפור הנפש של הרבי היא חיבור עצמות ה' עם המציאות כפי שהיא.
• חב"ד דורשת בטול, אך הרבי נותן גם עבודות שאינן בטול – עבודות המגלות את ה' במציאות כפי שהיא.
• בכל נשמות ישראל מתגלה ה"אחד" גם למטה אך כח אברהם אבינו הוא לגלות את ה"אחד" לכולם.
• "כח מעשיו הגיד לעמו" – ה' מגלה לנו את האמת כדי שאנחנו נפעל על העמים.
• יהודי הוא משפיע בעצם וגוי הוא מקבל בעצם – כאשר נבטא את אמונתנו כראוי הגוים יקבלו את דברינו.
• משיח יכבוש את העולם בלי יריה אחת – בכח הדבור בלבד.
• בביאה הראשונה לארץ נדרש כיבוש, בביאה השניה נדרשה חזקה ובביאה האחרונה די בדבור – הצהרת בעלות-ריבונות.
• "איש דרכו לכבוש" וכח הדוברות מסור לנשים.
• צריך לגלות את בעלותנו על ארץ השלמה – שכבר נִתנה לנו בברית בין הבתרים.
• היום יש לפעול בדרך של העלם וגילוי – כאשר נגלה את האמת כל העולם 'יקנה' אותה ויהפוך לקנין שלנו.
• קנין-תיקון העולם הוא כדי להפוך אותו ל"קן" לקוב"ה ושכינתיה.
• קנאה טובה היא אכפתיות אמתית.
• אין לבזבז את הזמן בקריאת חדשות, אך יש להיות מעודכן ואכפתי לגבי המצב.
• הקנאות הקדושה דוחפת לגלות את ההעלם ולהתאים את המציאות החיצונית לאמת הפנימית.