ידיעת השלילה וידיעת החיוב בנישואין

מוצאי כ"ה טבת תשפ"ב – אור הצפון, תל אביב

שבע ברכות שלום-הלל וברוריה שי' דאום

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

בשבע ברכות בבית הכנסת אור הצפון (מרכז הפעילות של הרב בצפון תל-אביב) נתבאר הנושא של ידיעת-השלילה (של הרמב"ם) וידיעת-החיוב (של רבי חסדאי קרשקש) בהקשר של חיי הנישואין – מימוש כח הדעת-הידיעה היהודי. הנושא, המורכב-יחסית, מוצג כאן בצורה פשוטה. ידיעת-השלילה וידיעת-החיוב מוסברות כידיעת-שכל וידיעת-רגש, שביחד מרכיבות את ידיעת ה' הראויה. שתי הידיעות גם מוסברות בהתאמה ללשון זמננו, הידיעה על השלילי ועל החיובי שבזולת, כשתיווך הדברים נותן מבט חדש על ידיעת השלילי והחיובי שבבן הזוג.

כח הדעת – סגולת הנישואין

לחיים לחיים, מזל טוב לחתן ולכלה, שיקימו בית של שליחות לעם ישראל, בית נאמן בישראל.

לפני כמה ימים, ב-כ' טבת, היתה הילולת הרמב"ם (נישואי החתן והכלה היו גם בהילולא, כ"ד טבת, הילולת אדמו"ר הזקן, בעל התניא), ודברנו[ב] על השיטה הפילוסופית של הרמב"ם לגבי ידיעת ה'. נוסיף כעת עוד התבוננות בענין.

קודם כל, למה אנחנו מקשרים את הנושא לחתן וכלה? כי הקשר הכי פנימי ועצמי בין החתן והכלה נקרא בתורה דעת – "והאדם ידע את חוה אשתו"[ג]. דעת היא התקשרות והתחברות לגמרי, כדי להוליד. הדעת היא כח כה עצמי, עד שכתוב[ד] שהדעת האמתית – לא רק הדעת את ה', אלא היכולת לדעת בכלל משהו, ועוד יותר לדעת מישהו ממש – היא סגולה יהודית. אחת ההגדרות של יהודי היא שיש לו דעת – סוג של דעת שלא קיים אצל אינו-יהודי.

הדעת של היהודי היא הכח שמוליד אצלו, ובאמצעותו הוא מתחבר עם האשה. אם היהודי עוד לא נשוי, עדיין רווק – הוא עדיין בלי דעת, בלי התקשרות אמתית. אי אפשר לדעת בכלל בלי להיות נשוי. לכן כל הנושא הזה, האם אני יכול לדעת את ה' או לא, קשור בעצם לנישואין. כל התורה כולה מלאה פסוקים של ידיעה – "וידעת היום והשבֹת אל לבבך"[ה], "אתה הראֵת לדעת"[ו], "דע את אלהי אביך"[ז]. הכל מתחיל מלדעת – אם אתה לא יודע אתה לא אדם. אדם הוא מי שיודע. עם ישראל קרוי "אדם", "אתם קרויים 'אדם'"[ח]. חתן וכלה ביחד נקראים "אדם" – "זכר ונקבה בראם... ויקרא את שמם אדם"[ט]. לכן אנחנו מדברים על הנושא של ידיעה.

ידיעת השלילה – לא להגביל את ה'

כפי שהארכנו בהילולת הרמב"ם, השיטה שלו נקראת ידיעת השלילה. כלומר, אי אפשר לדעת את ה' ישירות, "לית מחשבה תפיסא ביה כלל"[י], אבל אפשר להתקרב, להרגיש, לחוש משהו במציאות הקב"ה – דרך השלילה, שלילת כל התארים הידועים והמוכרים לי. כשאני שולל ממנו את הכל – אני טפה חש אותו. לשלול פירושו להפשיט. בשביל לחוש את ה' צריך להפשיט-לשלול ממנו את הכל – את כל המדות, את כל התכונות, את כל התארים.

למה? כי הוא אין-סוף. הרמב"ם לא משתמש בביטוי הזה, שהוא יותר מהקבלה, כתיאור לה' – אבל הוא אין-סוף. סוף הוא גבול. אם אני מתאר את ה', באיזה תיאור שלא יהיה – שהוא חכם, שהוא חסיד, שהוא הכי גדול – התיאור מגביל אותו, זה לא זה. ה' הוא "נורא תהלֹת"[יא] ("יראוי מלהגיד תהלותיך פן ימעטו, כמו שכתוב 'לך דֻמיה תהלה'[יב]"[יג]). כל מה שאני אהלל אותו – ה' נורא ממנו, נבדל ממנו, קדוש ממנו. ה' הוא אחרת מכל תהלה שאני יכול להגיד, ואסור לי להגביל אותו. גם הדבר הכי טוב שאני יכול לומר על ה' מגביל אותו, אבל הוא אין סוף – אסור להגביל אותו. לכן, אומר הרמב"ם, 'לא אכפת לי שה' לא יהיה חכם ולא יהיה חסיד ולא יהיה רחמן ולא יהיה שום דבר – העיקר לא להגביל אותו, לא לכבול אותו, הוא אין סוף, צריך להשאר אין סוף'.

ידיעת החיוב – השלמת האין-סופיות

שוב, לשיטה הזו של חקירה פילוסופית קוראים ידיעת השלילה. נשמע מענין... האם יש משהו אחר? האם יש עוד שיטה בנוגע לידיעת ה', חוץ מהשיטה של ידיעת השלילה? כן, יש שיטה אחרת. כעבור כמה דורות קם יהודי גדול מאד, שלא כולם מכירים אותו – אפשר לומר שרוב בחורי הישיבה בעולם לא שמעו עליו – רבי חסדאי קְרֶשְׂקַשׂ.

הוא כתב ספר שנקרא "אור השם", שכולו בא לסתור את שטת הרמב"ם מכל וכל. למה? כי שיטת הרמב"ם בנויה על החכמה היונית, חכמת יון, יסודות של אריסטו. הוא מאד לא אהב את ההתבססות על חכמת יון – זה לא יהדות! לא מה שחונכתי עליו, לא התורה שלי! היו רבים שהתנגדו לחקירה של הרמב"ם קודם, אבל הוא פשוט 'עבד' על הנושא – לקח כמה עשרות יסודות, שכולם לקוחים מאריסטו, ופשוט סתר אותם אחד לאחד מכל וכל. בהיסטוריה מייחסים אליו את תחלת מה שנקרא תקופת הרנסנס – היציאה מהתרבות הקודמת, שלילה של חכמת יון, שהיתה ה'דוֹגמה' של הכנסיה, כאילו היא 'הלכה למשה מסיני' (במרכאות) שאי אפשר לסתור. בתחלת תקופת הרנסנס כן באו וסתרו את היסודות הללו אחד-אחד, והוא בעצם הראשון שעשה זאת. זאת אומרת, שגם הגוים בדורות הבאים קבלו המון ממנו, מהספר שלו "אור השם". אחר כך, כל גילוי הקבלה בעם ישראל, ובמיוחד דרך החסידות, הולך לפי השיטה שלו.

מה השיטה שלו אומרת? בלשון הקבלה[יד], הוא אומר שכמו שה' הוא בלי-גבול, כפי שהזכרנו, יש לו גם כח הגבול. אם הוא היה רק בלי-גבול, בלי כח הגבול, הוא לא היה שלם. כמו שדברנו קודם[טו] על ירושלים, ששלמות היראה היא שמחה – נשמע הפוך – ככה שלמות האין-סוף היא הסוף, שיש לו גבול. אם יש לו גבול יש לו גם מדות. אבל היות שהוא אין-סוף – יש לו אין סוף מדות, אין סוף תארים חיוביים, ואפשר להכיר אותו כעצם הטוב. לא צריך, חס ושלום, לשלול מהקב"ה את זה שבעצם הוא טוב, בעצם הוא חכם – גם איך שאני מבין את המלים חכם וטוב. הגבול הזה לא סותר את האין-סופיות שלו, את הבלי-גבול שלו – אדרבא, הוא משלים אותו.

נסכם שוב: שיטת הרמב"ם נקראת ידיעת השלילה ושיטת "אור השם" נקראת ידיעת החיוב, שאני יכול כן לתאר את הקב"ה בתארים חיוביים – לא רק שמותר לעשות כך, אלא שכל התורה כולה בנויה על כך שה' הוא הרחמן בעצם. לא צריך להתבייש ולומר שה' לא מרחם כמו שאני מבין מהם רחמים – אני בהחלט יכול לומר שה' מרחם גם במושגים שלי! לכן אני יכול להתפלל לה', לדבר עם הקב"ה 'בגובה העינים'.

ידיעת השלילי והחיובי

עכשיו אזמין מישהו מהרחוב כאן ואשאל אותו 'מה פירוש הביטוי ידיעת-השלילה לעומת ידיעת-החיוב?' או סתם 'מה זה ידיעת השלילה?'. הוא כנראה יאמר לי שידיעת-השלילה פירושה לדעת דברים שליליים...

אנחנו בשבע ברכות. לפני שמתחתנים קודם כל נפגשים. בשביל מה חתן וכלה נפגשים? קצת להכיר אחד את השני. צריך בפגישות גם ידיעת השלילה – אין מישהו מושלם, לכולם יש חסרונות, וצריך גם לדעת מה לא טוב בצד השני. אבל כמובן, צריך גם ידיעת החיוב – מרובה מדה טובה. אם אני פוגש מישהי (או שאני פוגשת מישהו) שהחיוב אצלו עולה על השלילה, כל כך יותר חיובי שמבטל את השלילה – כדאי ללכת על השידוך הזה.

כך אני מבין בפשטות, בתמימות, את המושג ידיעת השלילה. אבל, לכאורה, זו הבנה קצת הפוכה ממה שהרמב"ם מתכוון במושג ידיעת השלילה – הרמב"ם מתכוון שצריך לשלול מה' את התארים החיוביים, את התכונות הטובות, ולא שידיעת השלילה מתייחסת לדברים שליליים. אלא אם כן נאמר שבעצם לא הפוך, כי הכל יחסי. כלומר, לפי הרמב"ם, התואר הכי חיובי הוא באמת שלילי אצל הקב"ה. למה הוא שלילי? כי כשאני קורא אותו חכם או חסיד, במקום לשבח אותו אני מגנה אותו[טז] – כי אני מגביל אותו. כמו שהרמב"ם אומר[יז] שכל התורה כולה, מאלף עד תיו, היא נגד עבודה זרה – יסוד גדול אצל הרמב"ם, שכל התורה באה רק לדבר אחד, לעקור ולבטל ולשלול עבודה זרה מן הארץ – כך אצל הקב"ה הכל שלילי. נשמע כמו השקפה מאד פסימית... כל מה שלא תאמר הוא שלילי, ולכן צריך פשוט לשלול את הכל ממנו, שלא ישאר כלום (לפני כמה ימים אמרנו[יח] שלא להשאיר כלום אצל הקב"ה נקרא 'בגדי המלך החדשים', וד"ל). לפי הרמב"ם, ביחס לה' אין שום דבר חיובי בכלל – הכל רע. אבל אנחנו – לפי הספר "אור השם", בדרך החסידות – אומרים 'לא! יש דברים חיוביים, גם אצל ה' וגם אצלי – לי טוב ולה' טוב'.

שלמות שם הוי'

האויב של עם ישראל הוא עמלק, וכתוב "כי יד על כס יה מלחמה להוי' בעמלק מדר דר"[יט] – "אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק"[כ]. כעת אומרים משהו מאד חריף לכיוון השני: כתוב[כא] שלעמלק לא היה אכפת מיחוד י-ה, יחודא עילאה, והוא רק רצה לבטל את יחוד וה, יחודא תתאה, היחוד של החתן והכלה. עכשיו מדברים קצת באותיות של קבלה. י-ה היינו "הנסתרֹת להוי' אלהינו"[כב], חכמה ובינה (אבא ואמא), שכל, ו-וה היינו לב, מדות ומלכות (חתן וכלה). עמלק אומר: 'לא אכפת לי השכל שלכם, היהודים – תהיו חכמים, תמציאו כל מיני המצאות. זה לא מפריע לי. אבל הרגש שלכם מפריע לי, לא צריך להיות ה-וה'. עד שלא מוחים את זכר עמלק השם לא שלם והכסא לא שלם, כי אין את ה-וה, יש רק י-ה. כל יחוד קשור לדעת – את ה-י ו-ה עילאה (יחודא עילאה) מחברת "דעת עליון", את ה-ו ו-ה תתאה (יחודא תתאה) מחברת "דעת תחתון", ואחר כך שני היחודים מתחברים יחד. יש כאן שלשה חיבורים.

לפי מה שדברנו עכשיו, מה המשמעות? אוהבים לתת ראשי תיבות לשם הוי'. גם הרמב"ם עצמו מתחיל כך את חיבורו – "יסוד היסודות ועמוד החכמות". אחריו גדולי ישראל מדור לדור נתנו המוני סימנים בראשי התיבות של שם הוי' ב"ה. לעניננו, י-ה-ו-ה היינו ידיעת השלילה וידיעת החיוב. ידיעת השלילה היא ידיעה של שכל, איך שהרמב"ם מתכוון. השלילה היא בשכל והחיוב הוא ברגש, בלב. לא סתם הספר "אור השם" הוא ביסוד החסידות – החסידות היא לב. אף על פי שבחיצוניות כתוב ש"מח שליט על הלב"[כג], בפנימיות יותר כתוב ש"פנימיות הלב שליט על המח"[כד]. ידיעת השלילה, ראשי תיבות י-ה, לא מפריעה לעמלק. מה שמפריע לעמלק הוא וידיעת החיוב, שיש כח הגבול בתוך הבלי-גבול, שיש אין-סוף תארי גבול בתוך האין-סוף. הפרדוקס הזה, נשיאת הפכים, הוא יותר מדי בשבילו – יותר נסתר מהנסתר, לא רק רזין אלא רזין דרזין. שם המלחמה שלנו נגד עמלק – האם לכלול-לחבר עם ידיעת השלילה גם את וידיעת החיוב.

חיוב ושלילה בבית היהודי

כתוב[כה] שהשרש של שלילה, הוא של, כמו "של נעליך מעל רגליך"[כו], להתפשט[כז]. של הוא גם לשון שייכות, שֶל. מהי, אם כן, ידיעת השלילה? שלי-לה. מי אמר זאת? רבי עקיבא אמר "שלי ושלכם שלה"[כח]. כך מברכים גם את החתן והכלה, שהחתן ידע מאיפה בא כל מה שהוא ישיג – הכל בא מהכלה, וכמו שקבעו חז"ל "הכל מן האשה"[כט]. זו ידיעת השלילה שאנחנו אוהבים – הידיעה ששלי-שלה, שלי-לה. זו ידיעת השלילה.

בכל אופן, עיקר החידוש של עם ישראל, של חתן וכלה שמתחתנים, הוא ידיעת החיוב. קודם כל, פשוט להכיר את כל הנקודות הטובות שיש בזולת, בבן הזוג או בת הזוג. לדעת שבן הזוג מאד חיובי – לייקר את כל החיוב. החיוב גם מאיר באור אחר את מה שנדמה להיות שלילה – שהוא בעצם בכלל לא שלילה. אצל הרמב"ם השלילה היא הכי חיובית – לדעת שהכל מושלל. שגם התכונה הזו תשאר – שאשלול כל מה שחשבתי לא נכון, כל מה שהיה נראה לי שלילי. הכלה נקראת ברוריה, שאמרה "יתמו 'חטאים' ולא חוטאים"[ל] – היא היתה אשה מאד חכמה, והחכמה המיוחדת שלה היתה לראות את הטוב אפילו אם יש משהו לא טוב. לדעת שצריך לשלול את הדבר השלילי, כדי שישאר רק טוב.

הברכה לחתן ולכלה שלנו שיהיה בבית שלהם את כל הי-ה-ו-ה – אבא ואמא ובן ובת, קיום "פרו ורבו"[לא]. יש ביטוי של הרבי, "ברב שירה וזמרה"[לב] – שתהיה הרבה שירה בבית, הרבה נגינה, והרבה קול של ילדים משתוללים בבית, שלילה לשון השתוללות. שגם ישתוללו ברחובות תל אביב, ישללו את כל מה שצריך לשלול ויחייבו כל מה שצריך לחייב, יעשו את הבירור הפנימי הנכון בחכמת הלב, חכמה להוציא יקר מזולל, להוציא את כל הטוב ממה שנדמה לא-טוב בכלל. שיהיה לנו גם ידיעת השלילה וגם ידיעת החיוב, וביחד י-ה-ו-ה.

[שלום הלל נוטריקון שלל, שלילה.] נכון, רציתי לומר. של יכול להיות משרש נשל, משרש שלל או משרש שלה. שלה הוא השרש של שלוה – שיהיה בבית שלום (כשם החתן) ושלוה, הולך יחד. לחיים לחיים, מזל טוב, שיהיו חיים מאושרים.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• כח הדעת מיוחד ליהודים בכלל ולחתן וכלה בפרט.
• לפני הנישואין אין לאדם דעת אמתית.
• הרמב"ם מעדיף לא לתת לה' שום תואר חיובי – כדי לא להגביל אותו.
• רבי חסדאי אומר שהאין-סופיות של ה' מושלמת רק על ידי (אין-סוף) תארים סופיים.
• ידיעת החיוב – כפשוטה של תורה בכל מקום – מאפשרת לדבר עם ה' 'בגובה העינים'.
• בחור ובחורה נפגשים כדי לדעת על השלילי ועל החיובי בצד השני – וכאשר החיובי גובר לגמרי על השלילי כדאי להתחתן.
• בעיני הרמב"ם כל התורה באה לשלול עבודה זרה וכל תואר חיובי הוא שלילי ומגונה עבור ה'.
• ידיעת השלילה היא ידיעת השכל וידיעת החיוב היא ידיעת הלב.
• לעמלק לא מפריעה ידיעת השלילה – הוא מתנגד לידיעת החיוב.
• עמלק מפריד בין י-ה ל-וה בסוד ידיעת השלילה וידיעת החיוב.
• הבית היהודי מתחיל מידיעת החיוב – הכרת ויקור החיובי שבבן הזוג.
• לאור ידיעת החיוב מתבטלת-נמתקת גם ידיעת השלילה – ידיעת הדברים השליליים.