התבוננות עדכנית

בע"ה

ד' סיון תשפ"ג – כפ"ח

מתוך שיעור בלקו"ת שה"ש ד"ה "לריח שמניך טובים"

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

לקראת נישואי נכד הרב השבוע הודפסה תשורה בה מאמר מבואר מליקוטי תורה שיר השירים (כנהוג בחתונות הנכדים בזמן האחרון). כהקדמה לענינו העיקרי של המאמר, סוד השמן, עוסק אדמו"ר הזקן בעבודת ההתבוננות, שבסוד היין. מתוך דיוק בדברי אדמו"ר הזקן 'צמחה' בביאור התבוננות שלמה המתאימה לתמונת העולם המדעית היום, תוך הסבר על התאמת עבודת ההתבוננות לכל דור לפי המנטליות שלו ועל המאפיין הכללי של עבודת ההתבוננות בדורנו.

יין ההתבוננות

אדמו"ר הזקן מסביר[ב] את הפסוק "כי טובים דֹדיך מיין"[ג] על יין ההתבוננות המוציא מהלב את סודו הפנימי – התלהבות של אהבת ה' ויראת ה':

להתבונן איך שמלכותך עלמא דאתגלייא הוא בחינת התגלות מאין ליש מחיה בחי' מקום וזמן וממשלתך בכל דור ודור כו'.

יין הבינה-ההתבוננות שייך בפרט לעולם הבריאה, שהרי "אמא מקננא בכורסיא"[ד], ומתאים שההתבוננות העיקרית תעסוק בחידוש העיקרי של אותו עולם – הבריאה יש מאין (כנודע[ה] שבלשון הקדש בריאה היא המלה היחידה והמיוחדת להתהוות יש מאין). ההתהוות יש מאין – היש של העולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה מהאין של עולם האצילות – היא בכח ספירת המלכות, עלמא דאתגליא, המגלה את כח עצמות ה' להוות יש מאין[ו]. מבואר[ז] שבעוד שבעולמות התחתונים יצירה ועשיה מתגלה רק הארה מן המלכות דאצילות – נקודת המלכות דמלכות שלה – הרי שבעולם הבריאה היא מתגלה בשלמות, בכל קומת עשר הספירות שלה. כלומר, דווקא בעולם הבריאה מתגלה בשלמות האין המהווה את היש – והכח לחוש בהתגלות את אותו אין הוא כח עבודת ההתבוננות החב"דית השייכת לבריאה (בעוד שבעבודת עולמות עשיה-יצירה בלבד – המעשה בפועל וגם עבודת הלב-הרגש בלי התבוננות – ניתן לחוש רק הארה נקודתית של האין המהווה את היש).

על אף שהמלכות, המהווה את העולם מאין ליש, היא "עלמא דאתגליא" (בפרט בעולם הבריאה) – בלי יין ההתבוננות היא נשארת בגדר סוד:

וזהו בחינת הסוד המוסתר בתוך העולמות עד שנדמה העולם ליש בפני עצמו.

המלכות היא עלמא דאתגליא ביחס לספירות העליונות, הספירות דאצילות, אבל היא מסתתרת בתוך העולמות שנדמים כמציאות נפרדת, וכדי לגלותה נזקק האדם להתבוננות (וכשההתבוננות, שמפנימיות הבינה, לבדה לא עוזרת – מעבר לעצות שכותב אדמו"ר הזקן בהמשך המאמר, יש להשתמש לעתים גם ב"מינה דינין מתערין" של חיצוניות הבינה, "לרגוז על נפש הבהמית שהיא יצרו הרע בקול רעש ורוגז במחשבתו לומר לו אתה רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול וכו' ככל השמות שקראו לו חכמינו ז"ל באמת עד מתי תסתיר לפני אור א"ס ב"ה הממלא כל עלמין היה הוה ויהיה בשוה גם במקום זה שאני עליו כמו שהיה אור א"ס ב"ה לבדו קודם שנברא העולם בלי שום שינוי כמ"ש אני ה' לא שניתי כי הוא למעלה מהזמן וכו' ואתה מנוול וכו' מכחיש האמת הנראה לעינים דכולא קמיה כלא ממש באמת בבחי' ראייה חושיית"[ח]).

מלכות וממשלה – מקום וזמן

ה' מהווה את המקום והזמן בכח השכינה, מלכות ה' שהיא האין האלקי הנמשך לעולמות התחתונים, ועל כך נדרש כאן הפסוק "מלכותך מלכות כל עֹלמים וממשלתך בכל דור ודֹר"[ט]. על אף שהדברים אינם מפורשים, ניתן להבין שחציו הראשון של הפסוק, "מלכותך מלכות כל עֹלמים", מתייחס לממד המקום (שנקרא "עולם" בלשון ספר יצירה), ואילו החצי השני, "וממשלתך בכל דור ודֹר" מתייחס (בפירוש) לממד הזמן, בו מתחולל השינוי מדור לדור.

בדרך כלל מבואר[י] שמלוכה היא יחסית ברצון – "ומלכותו ברצון קבלו עליהם"[יא] – וממשלה היא בכפיה. בעבודת ה', קבלת המלכות ברצון פועלת בנפש מי שמקבל עליו עול מלכות שמים אתהפכא, הופכת את טבעו הראשון לטובה, ואילו הממשלה שייכת לעבודת האתכפיא. אם כן, עולה מכאן שלממד העולם-המקום שייכת יותר עבודת המלכות-האתהפכא – "לתקן עולם במלכות שדי"[יב] – ובממד הזמן נדרשת יותר עבודת הממשלה-האתכפיא. מדוע?

המקום נמצא כולו בו-זמנית, מציאות מלאה של העולם, ואילו הזמן משתנה תמיד – "דור הֹלך ודור בא והארץ [מציאות העולם-המקום] לעולם עֹמדת"[יג] (כך מנקודת מבטנו, תחת הזמן, משא"כ למעלה מבריאת הזמן גם ממד הזמן כולו מתקיים בבת-אחת[יד]). אתהפכא היא מצב בו האדם 'מרגיש בבית', במקום הנכון והטוב – על ידי שהגיע למקום הנכון או על ידי שתיקן את המקום שסובב אותו – וכאשר האדם הגיע "אל המנוחה ואל הנחלה"[טו] המציאות נמתקת ושוב אין בכך שינויים. אך שינויי הדורות הם שינויי מנטליות הדורשים בכל פעם עבודה חדשה, "דור דור ודורשיו"[טז]. במצב כזה נדרשת כל פעם מהדור החדש אתכפיא בנוגע למה שקבל מהדור הקודם, שאיננו מותאם אליו, ורק עם הזמן יש התאמה של הדברים אליו (על דרך המעבר אצל כל אדם מ"תורת הוי'", המתקבלת לו מהדור הקודם, ל"תורתו"[יז], כאשר הוא לומד ומיישב את הדברים אצלו). שינויי הזמן – בפרט אצל מי ש'חי עם הזמן', בהשתנות תמידית – דורשים דריכות תמידית ועבודת אתכפיא חדשה עם כל שינוי.

כפי שפותח אדמו"ר הזקן, וגם מסביר שוב בהמשך, תכלית ההתבוננות היא "דֹדיך" – "אהבה ויראה בהתלהבות". לאור ההסבר על התהוות המקום-העולם מ"מלכותך" (המביאה לאתהפכא) והתהוות הזמן-השנה מ"ממשלתך" (המביאה לאתכפיא) מתבקש להוסיף ולומר שהתעוררות האהבה היא מהתבוננות בסוד המקום והתעוררות היראה היא מהתבוננות בסוד הזמן. ממה אדם חושש? מההתפתחויות על ציר הזמן – ממה שעתיד לקרות, "כי לא תדע מה ילד יום"[יח]. לעומת זאת, המקום שייך לתחושת האהבה ("חן מקום על יושביו"[יט]). בשם הוי' ב"ה ישנו "חותם המתהפך" של אהבה ויראה – דחילו ורחימו ורחימו ודחילו (יראה עילאה בחכמה, אהבה רבה בבינה, אהבת עולם במדות[כ] ויראה תתאה במלכות)[כא]. כפי שיתבאר בסמוך, בשתי המדרגות העליונות הזמן שייך לחכמה וממילא ליראה עילאה והמקום שייך לבינה וממילא לאהבה רבה. בשתי המדרגות התחתונות יש היפוך, המקום שייך לז"א, ששש מדותיו הן בסוד ו קצוות המקום[כב], וממילא לאהבת עולם ואילו שרש הזמן שייך למלכות (שדווקא בה מודגשת חלוקה הזמן, "הוי' מלך [בהוה], הוי' מלך [בעבר], הוי' ימלֹך [בעתיד] לעולם ועד"[כג], כמבואר בתניא[כד]), וממילא ליראה תתאה, יראת המלכות.

ההתבוננות בדורנו – מלמטה למעלה

את הדיוק וההבחנה בין המקום והזמן, שאינם מפורשים לגמרי במאמר, אפשר לפתח למהלך רחב ויסודי הרבה יותר בנוגע לעבודת ההתבוננות:

הדריכות ביחס למנטליות המשתנה של כל דור, עם תמונת העולם המדעית המתחדשת בו והמחוללת גם שינוי תרבותי, דורשת התאמה גם של עבודת ההתבוננות. בשונה מלימוד גרידא, שעיקרו צבירת ידיעות והבנת התוכן המופיע בספרים, תכלית עבודת ההתבוננות היא הפנמת הדברים בשכל ובלב – "וידעת היום והשבֹת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד"[כה] – התיישבות הדברים במנטליות של האדם המתבונן, בהכרתו ובחוויתו. ממילא, ההתבוננות צריכה להיות מרתקת עבורו ומותאמת לתמונת העולם שלו[כו]. לכן, כדי להמשיך את מסורת ההתבוננות החב"דית, צריכים להציע התבוננות עמוקה שתתאים לראית המציאות של בן דורנו.

אם בתפיסה בעבר ברור ש"גדר ובחינת שם עולם נופל על בחינת מקום ובחינת זמן דוקא"[כז] הרי שתמונת העולם המדעית היום מתרחבת לכלול גם אנרגיה ומסה. כפי שמבואר במ"א באריכות[כח], מבנה יסודי של שם הוי' ב"ה בדורנו הוא:

יזמן

המקום

וכח (אנרגיה)

החֹמר (מסה)

הזמן והמקום, שכנגד החכמה והבינה, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[כט] (כפי שהם נתפסים בתמונת המדע היום, בתיאורית היחסיות הכללית של אינשטיין, כממדים של מרחב אחד)[ל] הם יחסית "הנסתרֹת" – זירת המציאות, שגבולותיה וממשותה עלומים – ואילו הכח והחומר (אותם איחד במשוואה המפורסמת E = mc2[לא]) הם בגדר "והנגלֹת", כל הממשויות הגלויות לעינינו. בין שלב לשלב בארבע המדרגות הללו יש דילוג: בין הזמן והמקום יש צמצום-דילוג – הזמן-החכמה היינו "ראשית הגילוי"[לב] של האין המהווה את היש (כפי שיתבאר באורך בהמשך), ראשית הגילוי של "מאין באת"[לג] (המתגלה ל"חכם [בחינת חכמה] הרואה את הנולד"[לד] יש מאין תמיד[לה]), ואילו המקום-הבינה היינו "ראשית המציאות"[לו] (באופן של "אפשריות המציאות"[לז], כפי שמתואר עולם הבריאה בו מקננת הבינה, והיינו יצירת החלל-המקום בו מתאפשר קיום של מציאות) – הזמן מאפשר את 'זימון-הזמנת' המציאות להופיע מאין, אך נדרש דילוג-צמצום שמסתיר את האין המהווה את היש כדי ליצור מקום בו תתאפשר מציאות יש; אחרי יצירת הזמן והמרחב, המתוארת בשני הפסוקים הראשונים של התורה, מופיע בפסוק השלישי האור-האנרגיה (המושג כח, אנרגיה, ביחס לאור סתם, הוא הכח האלקטרו-מגנטי). חלקיק האור, הפוטון, הוא נטול מסה והמעבר מכח לחומר גם הוא דילוג (של "התעבות האורות" היוצרת את הכלים[לח]) מכח חלקיק מסתורי (ולשם שייך בפיזיקה סוד המספר 137, הקבוע של המבנה הדק, שהוא היחס בין מהירות הגל למהירות החלקיק הקל ביותר[לט]).

את המבנה הזה ניתן להמשיך הלאה לעוד שלשה מושגים שמתפתחים מ'זירת המציאות' (הזמן והמקום) ו'אבני הבנין' שלה (האנרגיה והמסה): ראשית, ישנה תנועה – בתוך המקום והזמן נעים חלקיקי החומר מכח האנרגיה. התנועה מצד עצמה, ללא חיכוך או התנגדות, נמשכת עד אין סוף – בכיוון אחד, אם היקום הוא בלתי-מוגבל, או הלוך-חזור, אם היקום הוא מוגבל. גם המעבר ממצב של חלקיק דומם לתנועה הוא דילוג מסוים, שעוד צריך עיון עד כמה הוא מוגדר מבחינה מדעית. אחר כך בא דילוג עצום – מתנועה סתמית לחיים (כמו המעביר מהיום השני ליום השלישי בימי בראשית), שראשיתם בצומח והמשכם בחי. התנועה, כמו המדרגות שלפניה, נמצאת עדיין תחת חוק האנטרופיה ואילו החיים הם תופעה פלאית המנוגדת לחוק האנטרופיה. הדילוג לחיים הוא דווקא מהתנועה משום ש"כל חי מתנועע"[מ] – התנועה היא השרש המאפשר את הופעת החיים. השלב הבא – השביעי-החביב[מא] בהתבוננות הזו – הוא הדילוג לחיים תבוניים, חיים שניתן להגדירם כבעלי מודעות או בעלי שכל (אינטליגנציה). השכל של הנברא בר-הדעת מתבטא בכל החושים שלו ואצל עם ישראל הוא כולל גם בחירה חפשית[מב].

ורמז לסיכום שבע המדרגות: זמן מקום כח חמר (עד כאן עולה 559, חצי "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", כמבואר במ"א) תנועה חיים שכל (שלש המדרגות הנוספות עולות 949, אהבת ישראל, אהבה פעמים חכמה) – עולה חן פעמים הוי'. ההתבוננות הזו היא היום יסוד החנוך (שהוא יסוד ההתבוננות, כמבואר בקונטרס חנוך קטן בתניא) כדי לראות את חן הוי' במציאות, כיצד מתוך אין ואפס מתהווים זמן ומקום ויש בתוכם התפתחות עד לגילוי שכל (ששיאו השכל האלקי של הנפש האלקית).

לפני כל שבע המדרגות הללו, שכולן מדרגות של יש, עומד האין – שהרי הכל, החל מזמן ומקום, מתהווה יש מאין. הנברא הראשון מאין הוא הזמן, שעצם מציאותו היא בלתי מוחשית ועדיין יחסית בגדר אין, כפתגם הידוע "העבר אין, העתיד עדיין, ההוה כהרף עין"[מג]. בקבלה מוסבר שמציאות הזמן שייכת לתורה[מד] – "אורייתא מחכמה נפקת"[מה] ו"החכמה מאין תמצא"[מו] – ולימוד התורה צריך להיות "באימה ביראה ברתת ובזיע" (כפי שנלמד מ"זמן מתן תורתנו" לכל לימוד תורה)[מז]. מעבר לחווית היראה הזו, המאפיינת את הזמן (כנ"ל), אפשר להבין שמציאות הזמן מתחילה מה"רתת"[מח], הרעד יוצר – בכמעין 'מפץ גדול' – את ה"הרף עין" של ההוה, את פעימת הזמן בכלל (שבסוד "בראשית", התהוות הזמן[מט], אותיות בת-ראשי[נ], תנועת 'זקירה בבת ראש'[נא]), ומתוך מרחב-הזמן שנוצר מהרתת מתחילה לצמוח המציאות כולה, שלב אחרי שלב. אכן, יש להתבונן בכך שגם "ראשית הגילוי" של האין, "החכמה מאין תמצא" של הזמן, כיש תחשב ביחס לאין שקדם לגילוי הזה.

אדמו"ר האמצעי אומר[נב] שבכל יום האדם צריך להתבונן בכל סדר השתלשלות, מאור אין סוף שלפני הצמצום – לדרגותיו השונות – ועד למציאות היש הנברא שלנגד עיניו. בימינו אפשר להציע את ההתבוננות הזו, על כל שלביה ודילוגיה, שמתארת גם את כל תהליך יצירת המציאות יש מאין. אכן, יש הבדל משמעותי – אצל אדמו"ר האמצעי מתבוננים בהשתלשלות מלמעלה למטה ואלו התיאור כאן הוא בעצם של התפתחות (אבולוציה) מלמטה למעלה, מהפשוט אל המורכב (סדר שנקרא בלשון הראשונים "קדימה בטבע"[נג] – סדר התפתחות הטבע עצמו). גם אם שרשם של הזמן והמקום גבוה יותר, הם מציאות פשוטה יחסית. כלומר, בהתבוננות זו מהאין האלקי מתהווה קודם כל הבסיס הנמוך-הפשוט ואחר כך צומחת מורכבות. יחסית, ההתבוננות מלמעלה למטה היא בגדר תורה שבכתב, תורה היורדת מהשמים אל הארץ ("עליונים ירדו למטה"), וההתבוננות מלמטה למעלה היא בגדר תורה שבעל פה, הצומחת מן התחתונים ("תחתונים יעלו למעלה"[נד]). כפי שאדמו"ר הזקן מזכיר בפירוש בהמשך, היחס בין שתי התורות הוא גופא היחס בין החתן והכלה. לדורו של משיח – שהוא דור נשי[נה] – מתאימה יותר ההתבוננות שמלמטה למעלה, התבוננות בדרך של אור חוזר ש"חוזר לקדמותו ממש"[נו].

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• התהוות היש מהאין שייכת לעולם הבריאה – וניתן לתפוס אותה בכח עבודת ההתבוננות (עבודת הבינה המקננת בעולם הבריאה).
• מ"מלכותך מלכות כל עֹלמים" מתהווה המקום ומ"משלתך בכל דֹר ודֹר" מתהווה הזמן.
• מלוכה היא ברצון – לתודעת המקום שייכת אתהפכא (כשאדם חש 'במקום הנכון') ואהבה ("חן מקום על יושביו").
• ממשלה היא בכפיה – לתודעת הזמן שייכת אתכפיא (בהתאמת המסורת למנטליות המשתנה) ויראה (מפני שינויי הזמן).
• תכלית ההתבוננות היא התיישבות התוכן במוחו ובלבו של המתבונן – על פי המנטליות שלו.
• בכל דור צריך לעדכן את ההתבוננות לפי תמונת העולם המיוחדת שלו.
• תמונת העולם שלנו בנויה, מהפשוט למורכב, מזמן-מקום-כח-חֹמר-תנועה-חיים-שכל – הכל מתהווה מהאין ובין שלב לשלב נדרש דילוג-צמצום.
• בדורות עברו ההתבוננות בסדר השתלשלות היתה מלמעלה למטה (כדרך תורה שבכתב) ובדורנו מתאים להתבונן מלמטה למעלה (כדרך תורה שבעל פה).