הילולת החוזה מלובלין (תשע"ד)

ב. הילולת החוזה מלובלין

העלאת מ"נ ללידת משיח

חז"ל אומרים שבתשעה באב נולד משיח. כתוב שכל לידה של נשמה חדשה היא לאחר הסתלקות של צדיק – הסתלקות היא העלאת מ"נ בלשון הקבלה, מיין-נוקבין, כמו "אשה כי תזריע" בהעלאה מלמטה למעלה. לעומתה הנשמה שיורדת היא המשכת מ"ד. למשל, בח"י אלול יש את הסתלקות המהר"ל מפראג, ואחרי כך וכך שנים לידת הבעל שם טוב ואחריו לידת אדמו"ר הזקן באותו יום. כלומר, יש הסתלקות ואז לידה חדשה.

אותו הדבר לגבי משיח – המשיח נולד בתשעה באב כתגובה להעלאה שהיתה. אפשר לומר שההסתלקות היא של האר"י הקדוש, כמה ימים קודם. אבל גם באותו יום גופא, תשעה באב, יש הסתלקות של צדיק מאד גדול, החוזה מלובלין (השנה היא היארצייט ה‑199 שלו – הוא הסתלק בתשעה באב תקע"ה – כמנין החוזה מלובלין!).

בכלל, כתוב בשלחן ערוך שלא לומדים את רוב חלקי התורה בת"ב – יש דברים שמותר ללמוד, מברכים ברכת התורה בת"ב, וכל יהודי חייב ללמוד. יש שיחה של הרבי שבת"ב צריכים ללמוד תורה כל רגע, כמו כל יום, אבל צריכים ללמוד דברים מתאימים לתשעה באב. אצל חסידים – חסידות לומדים בתשעה באב. היות שזה יארצייט של אחד מגדולי החסידות, גדולי הגדולים, החוזה מלובלין – מאד מתאים באותו יום ללמוד את הספרים שלו (צריך להוסיף לספר המנהגים שלנו...). הוא חבר שלשה ספרים של ווארטים ותורות מאד חזקים ונחמדים. הוא עולה בתשעה באב, וכנראה שמתוך העלאת מ"נ שלו המשיח יורד בתשעה באב.

העלאה והמשכה – חורבן הבית ולידת המשיח

יש גם את פשט ההסתלקות שלפני ההמשכה – חורבן הבית עצמו. לילד הראשון קוראים אריאל, על שם בית המקדש ("אריאל אריאל קרית חנה דוד"), וגם על שם האר"י הקדוש (ששמו יצחק, השם השני של התינוק). האבא הזכיר רמז למאמר חז"ל ש"עלה אריה במזל אריה והחריב אריאל על מנת שיעלה אריה במזל אריה ויבנה אריאל".

האריה של הקליפה הוא נבוכדנצר, שנקרא אריה בתנ"ך – בפסוק "עלה אריה מסֻבכו" – והוא עלה בחדש אב, מזל אריה, והחריב אריאל. אבל דבר זה קרה בהשגחה פרטית "על מנת" – כמו סותר על מנת לבנות, שהסותר את הבנין הראשון הוא כדי לבנות בנין יותר טוב, בנין אמתי ונצחי שלא יחרב לעולם. כל מה ש"עלה אריה במזל אריה והחריב אריאל" הוא על מנת שיעלה האריה של הקדושה – "אריה שאג מי לא יירא", הקב"ה משול לאריה – במזל אריה ויבנה אריאל בנין עדי עד.

אם כן, מה ששני בתי המקדש הקודמים עלו באש השמימה ביום תשעה באב זה עצמו עיקר הפשט של ההסתלקות שקודמת להמשכה החדשה. זה ה"על מנת" – ההמשכה החדשה היא מלך המשיח שנולד בעצומו של תשעה באב לפי חז"ל. כתוב שנולד אחר הצהרים, באותו זמן שכבר מרגישים קצת הקלה בצום, בדינים.

"אל נא אחי תרעו" – התוועדות כשתפלה לא פועלת

כל זה הקדמה לכך שנאמר כמה ווארטים של החוזה מלובלין. שמענו מהסבא שלפעמים מרגישים שמתפללים ולא נענים. האמת שכל פעם שיהודי מתפלל מהלב הוא ודאי נענה – או שהוא רואה זאת או שלא, אבל ודאי הקב"ה מקשיב ועונה לתפלה שלו. בכל אופן, מה עושים כאשר מתפללים ולא מרגישים שה' שומע ועונה לנו?

יש ווארט כזה – ווארט חסידי מובהק, שרק צדיק חסידי יכול לומר אותו. זה כל כך 'ווארט' שלא כל כך מתאים לחב"ד, אבל מתאים לצדיקי פולין. הווארט הוא "אל נא אחי תרעו". מי אמר זאת? לוט. למי? לאנשי סדום. איך החוזה מפרש ביטוי זה? "נא" לשון בקשה ותפלה, ואם "אל נא" – אתה מתפלל ומרגיש שהתפלה לא נענית, לא עוזרת, אין את ה"נא", אין את הכח, את האיל, של התפלה – מה העצה? "אחי תרעו" – צריך יותר רעות, אחוה ורעות בין האחים, צריך להתוועד. צריך לשבת על שלחן, לומר לחיים, וההתוועדות החסידית תפעל מה שגם התפלה לא יכולה לפעול. אם "אל נא" העצה היא "אחי תרעו".

בחב"ד אומרים שמה שהמלאך מיכאל – מליץ היושר שלנו, עם ישראל – לא יכול לפעול, התוועדות חסידית ('ועמך כולם חסידים') יכולה לפעול. אנחנו עכשיו בהתוועדות חסידית, כמה שעות לפני שבת נחמו, וזה ודאי יכול לפעול את כל הישועות – גם מה שתפלה לא יכולה. זה ווארט של החוזה מלובלין.

שלשה "כי טוב" באיכה פרק ג

נאמר עוד משהו ממנו: ידוע שקודם ירמיהו הנביא חבר את הקינות, מה שעתיד להיות מגלת איכה, שלשה פרקים בלבד – איכה, איכה, איכה (פרקים א-ב-ד). אחר כך הוא הוסיף את פרק ג – פרק משולש, שלשה פסוקים לכל אות לפי האלף-בית. כך חז"ל אומרים, שבתחלה כתב שלשה פרקים של אלף-בית ואחר כך הוסיף פרק שכל אות חוזרת שלש פעמים (בתהלים קיט, תמניא אפי, כל אות חוזרת שמונה פעמים).

מה שמיוחד, שבתוך האלף בית יש שתי אותיות – ט ו-כ – שכל פסוק מתחיל באותה מלה. אחר כך תסתכלו ("טוב הוי' לקוו לנפש תדרשנו. טוב ויחיל ודומם לתשועת הוי'. טוב לגבר כי ישא על בנעוריו... כי לא יזנח לעולם אדני. כי אם הוגה ורחם כרב חסדיו. כי לא ענה מלבו ויגה בני איש"). החוזה מדבר רק על פסוק אחד מתוכם. כל שלשת הט'יתים מתחיל "טוב" וכל שלשת הכ'פים ב"כי". יש פה "בתלתא זימני הוי חזקה" של "כי טוב" דווקא בתוך מגלת איכה – "וירא אלהים את האור כי טוב", טוב-טוב-טוב, כי-כי-כי ("כי טוב" ברבוע פרטי = אור אור אור, ודוק).

'דריי כי'

יש ווארט מפורסם של עוד צדיק מאד גדול, רבי שלמה מקרלין, שהיארצייט שלו היה ב-כב תמוז – בתוך בין המצרים. אמרו עליו שהוא משיח בן יוסף, נהרג על ידי קוזאק. גם האריז"ל הוא בחינת משיח בן יוסף. חסידי קרלין אומרים שהיארצייט של רבי שלמה הוא מחוץ לשלשת השבועות, ראוי היה להתחתן באותו יום. אם כך אצלו, ודאי שגם אצל הרמ"ק למחרת ואצל האריז"ל ב-ה אב – יום ההולדת של התאומים – שמחוץ לאבלות הימים האלה.

את אותו צדיק, רבי שלמה מקרלין, שאלו פעם ממה הוא מתפרנס. זה סיפור ארוך, נאמר רק את הווארט. לא היתה לו פרנסה, לא היה לילדים שלו מה לאכול. הוא אמר שאני מתפרנס 'פון צווי כי'. באידיש 'קי' זה פרה – הבינו שיש לו שתי פרות, אשתו חולבת ומוכרת את החלב, וכך הוא מתפרנס. כך הבין השומע, הלך ובדק – לא דובים ולא פרות ולא יער. אין פרה ואין פרנסה (פרה ופרנסה הולכות יחד). הוא התרגז ורצה להרביץ לו, אז הוא אמר שאסביר לך מה ה"צווי כי" שהתכוונתי אליהם – "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו".

כל זה היה בדרך אגב, שכאן יש לא רק שני "כי" אלא שלשה "כי". דווקא בתוך מגלת איכה, קינות, יש שלש פרות שנותנות שפע רב. ויש שלש "טוב", אז יש שלש פעמים "כי טוב". זו רק הקדמה, תופעה מאד יפה שיש במגלת איכה.

"טוב ויחיל ודומם"

החוזה מלובלין מדבר על פסוק אחד, האמצעי של שלשת ה"טוב" – "טוב ויחיל ודומם לתשועת הוי'". שואל רש"י – הוא לא מביא זאת – שיש כאן ו נוספת, היה צריך לכתוב "טוב יחיל ודומם". אם דברנו קודם על להתפלל או לא להתפלל. יש עוד ספרים בחסידות – מי השילוח, איזיביצא – שלפעמים צריך לא להתפלל, כמו "מה תצעק אלי" לפני קריעת ים סוף, "הוי' ילחם לכם ואתם תחרִשון". גם כאן – "טוב ויחיל ודומם". אבל לא כתוב "טוב יחיל ודומם" אלא "טוב ויחיל ודומם" – רש"י צריך לומר שה-ו מיותרת, ומביא עוד דוגמאות בתנ"ך. החוזה לא מביא את רש"י, אבל לכאורה זה היסוד שלו.

שלש מדרגות בעבודת ה'

החוזה מסביר ש"טוב ויחיל ודומם" היינו שלש מדרגות בעבודת ה':

יש "טוב" – ריבוי מעשים טובים. כמו שמברכים אחרי הברית שיזכו לגדלו "לתורה ולחופה ולמעשים טובים" – התכל'ס של הכל הוא מעשים טובים, כמו שרבא אומר "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים". בפולין קוראים לצדיק 'א גוטער איד' – יהודי טוב. גם הרבי אמר שכל יהודי צריך היום להיות א גוטער איד – אדמו"ר. צריך קודם כל להיות "טוב".

אחר כך "ויחיל" – עוד מדה. הוא מסביר ש"ויחיל" היינו לשון חיל ורעדה, פחד, אבל פחד ה', יראת ה'. זה סדר מענין – קודם צריך להיות טוב. אחר כך, מתוך זה שאתה טוב, תזכה ליראת ה' טהורה – זה "טוב ויחיל". זכיתי עכשיו לברך הרבה ילדים "שתהיה חסיד, ירא שמים" ואחר כך "ולמדן" – אבל קודם שתהיה טוב ואחר כך ויחיל, עם יראת שמים חזקה.

בסוף "ודומם" – הוא אומר ש"דומם" היינו מדת הצניעות. שכל מה שאתה עושה, גם כל המעשים הטובים שלך וגם יראת השמים שלך, שאף אחד לא יראה – כאילו שאתה דומם. הוא אומר ש"דומם" היינו "הצנע לכת עם הוי' אלהיך". האחרון במה ש"בא מיכה והעמידן על שלש" – התכל'ס של כל השלש – הוא "והצנע לכת". ידוע שהרבי ר' זושא דורש שתשובה ר"ת של חמשה פסוקים – "תמים תהיה", "שויתי הוי'", "ואהבת לרעך", "בכל דרכיך דעהו", "הצנע לכת". גם תכלית התשובה היא להגיע ל"הצנע לכת", מדת "ודומם".

צריך להיות "טוב ויחיל ודומם" – שממש לא רואים אותך – ומי שזוכה לשלש המדות האלה מגיע "לתשועת הוי'". לא התשועה שלו, כך הוא כותב, אלא הגאולה של עם ישראל כולו. הוא אומר שנזכה "לתשועת הוי'", הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו, על ידי זה שאנחנו "טוב ויחיל ודומם". ווארט מאד יפה של החוזה על מגלת איכה. "לתשועת הוי'" היינו לידת משיח בעיצומו של תשעה באב.

רמזי הסדרה

למי שאוהב גימטריא, אומר רק ברמז, וכל מי שמענין אותו יוכל לחשב אחר כך: "טוב ויחיל ודומם" מתחיל סדרת מספרים עולה – 17, 64, 96. מי שיודע איך מחשבים סדרה רבועית יכול לחשב את כל המספרים החיוביים בסדרה זו. הבסיס הוא מינוס 15, מינוס יה. אז הוא יגלה שכל הסדרה שוה ברית. אם כן, מאד מתאים לדרוש זאת בברית מילה – שלמות הברית עם הקב"ה היא להיות "טוב ויחיל ודומם", שמזה זוכים "לתשועת הוי'".

יראת שמים בתוך העשירות

נסיים בעוד ווארט יותר קצר של החוזה: הוא אמר על עצמו שכאשר אני מברך מישהו בעשירות – גם הוא, כמו רוב הצדיקים בפולין (וכך בחב"ד בדור האחרון, הרבי אמר שכולם צריכים להיות עשירים גם בגשמיות, שזו הנהגה של 'א גוטער איד') – היה אומר, שבתוך ברכת העשירות שלי, כשאני נותן לך שטר של מליון דולר, אני נותן לך גם יראת שמים כלול בכך (לא צריך לומר). כל מה שאני מברך בגשמיות – יראת שמים מכוסה ונתונה לך בתוך העשירות (ויש לדרוש עד"ז מה שאדם ניכר בכיסו, במה שמכוסה בכסף שהוא נותן מכיסו).

ביאור "הכל בידי שמים – חוץ מיראת שמים" לפי דרכו

היינו בימים האחרונים באמצע לדבר על פרקי אבות, על המשנה המפורסמת של רבי עקיבא בפרק ג – "הכל צפוי והרשות נתונה". משנה שהרמב"ם אומר שראוי רק לרבי עקיבא לומר אותה, כי היא התעלומה של כל תעלומות ההגות והחקירה – ידיעת ה' מול בחירת האדם. הרמב"ם כותב על זה בהלכות תשובה ש"ארֻכה מארץ מדה ורחבה מני ים" – יש תשובה, אבל היא ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים.

אחד ממאמרי חז"ל שמבטא מאד חזק שיש בחירה חפשית – יסוד כל התורה כולה, כמו שהרמב"ם אומר – הוא "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". הכל ה' קובע וה' נותן, חוץ מיראת שמים – יראת שמים היא תפקיד שלך, של כל יהודי. כל יהודי צריך לעבוד בעצמו על ה"אוצר של יראת שמים" – "יראת הוי' היא אוצרו". צריך לייגע ביראה כדי להגיע לשם. על זה גם שואלים אותו אחרי מאה ועשרים.

אבל כאן לכאורה יש משהו לסתור – הוא אומר שאני נותן לך עשירות, ובתוך זה אני נותן לך גם יראת שמים. איך הוא יכול לתת? בחב"ד יש ווארט שמי שבא לרבי, לצדיק, ומבקש ממנו משהו ברוחניות – על זה נאמר 'אל ישעו בדברי הבל'. האדם צריך לעבוד בכח עצמו. הצדיק יכול לעזור לו, להדריך אותו, אבל אתה לא יכול לבקש בדברים רוחניים פנימיים. אם כי מברכים כל ילד להיות חסיד ירא שמים ולמדן – מעוררים את החשק שלך, אבל אי אפשר לתת לך את זה, אתה צריך לעבוד. אבל כאן הוא אומר שלכאורה לא כך – אני נותן לך עשירות ובתוך זה כולל יראת שמים. איך זה?

צריך לחזור למאמר המקורי ולפרש אליבא דווארט שלו – "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". איך נפרש? גם זה ווארט, כמובן. נפרש שכל מה שאני נותן לך, כל מה ש"בידי שמים" – שנותנים לך מן השמים – הוא חיצוניות שמקיפה ועוטפת את יראת השמים. הכל "חוץ מיראת שמים", ובתוך כל דבר שיורד מהשמים יש יראת שמים בפנים, רק שצריך לחדור פנימה כדי לגלות את יראת השמים. "הכל בידי שמים", וכל מה שניתן לך מהשמים הוא חיצוני, "חוץ", "ליראת שמים" הפנימית. כך אפשר ליישב בדרך של ווארט.

"בך חותמין" – לפתוח בחסד ולחתום בחסד

עוד ווארט מהחוזה: הוא מסביר על "בך חותמין" שנאמר לאברהם אבינו ווארט פשוט (שקרובה מאד לפשט) שהכל פותח באברהם ומסיים באברהם – כל דבר צריך לפתוח בחסד ולסיים בחסד.