התוועדות ט"ו סיון

ט"ו סיון תשס"ו – ישיבת ישועת מרדכי, נחליאל

הרב יצחק גינזבורג שליט"א^[א]

בהשגח"פ אנו מתכנסים כאן ב-טו סיון – היום בו לפני שבעים ותשע שנים התחיל מאסרו של הרבי הריי"צ. זה המאסר החמור ביותר בתולדות החסידות של רבי – לא רק בחב"ד, היו עוד צדיקים גדולים שנאסרו על הפצת היהדות ומסירות נפשם על עם ישראל (רבי מרדכי מטשרנוביל על פדיון שבויים, הרבי מרוזי'ן וכו') – עד שגזרו עליו היפך החיים, ובהרבה מסירות נפש שלו ושל כל החסידים בעולם הומתק הדין ואחרי חי ימים ב-ג תמוז הומתק הדין לגלות וב-יב תמוז, יום הולדתו, הודיעו לו שמשתחרר ולמחרת, ב-יג תמוז, השתחרר בפועל. כאשר הסתיים טוב – צריך לחגוג מההתחלה. אף שהרבי הריי"צ אמר שלא היה מוכן להוסיף עוד רגע של יסורים בעד כל הון בעלמא, הרי אמר שגם לא היה מוכן לוותר על רגע אחד – כל יום שיהודי עומד בנסיון יקר מאד. עיקר העמידה בנסיון – ברגע הראשון, שאז צריך להחליט איך להגיב. כך הרבי הריי"צ מתאר שהיה צריך להחליט אם ינהג בעוז או בכניעה מסוימת. אז קיבל החלטה שינהג רק  בעוז – ובהתחלה מאד סיכן אותו, כידוע – אך בזכות זה בסוף ניצל בנס.

עיקר הנסיון של יהודי ברגע הראשון. אז צריך לקבל, כמעט ספונטאנית, החלטה איך להתנהג. כל החיים זה הכנה של יהודי איך יגיב ברגע של נסיון – כל עבודת החיים עומדת אז למבחן. הוא מחליט לנהוג בעוז ותעצומות, בעוז יהודי, מול איום מות. ידוע שהחוקר – שיש מי שאומר שזה היה סטאלין – הוציא לו את האקדח בחקירה מול פניו, וכשראה שהרבי לא זע ולא נע הוא התפלא, ושאל אותו דוגרי למה לא מפחד מהדבר הזה. וידוע, זה אולי הווארט הכי ידוע וחשוב בכל סיפור המאסר והשחרור, שענה לו: מי שיש לו עולם אחד ושני אלוקים מפחד מצעצוע זה, אך מי שיש לו ה' אחד וגם שני עולמות – לא מפחד מצעצוע זה. זה המוסר השכל שצריך ללמוד מהיום הזה, טו סיון, שיהודי צריך לדעת שבטוח שיש לנו שני עולמות, אך העיקר שיש לנו אלו-ה אחד, שהוא עיקרא ושרשא דכל עלמין – יש לו את שני העולמות, וכמה שירצה, וגם לנו יש אין סוף אפשרויות, אך זה לא כל כך משנה ומענין כי "שויתי הוי' לנגד תמיד" ואיפה שלא נמצאים ה' נמצא. לעומת זאת מי שבסט"א, שיש לו שני אלוקים ורק עולם אחד, גם החיים אצלו – לא רק האלוק של המות – זה "רשעים בחייהם קרויים מתים", והכל אצלו מות ורע, ומכיון שיש לו רק עולם אחד גם מאד מפחד. צריך להתחיל להתבונן בסיפור הזה היום, ויש עד יב-יג תמוז להפנים זאת – יסוד החסידות, מהבעל שם טוב, שלא לפחד משום דבר – רק מה' בלבד.

היום התחלנו לקרוא בתורה את פרשת "שלח לך", שיש שם חטא המרגלים, אז צריכים לדבר משהו על זה. היום יוצאים משבת "בהעלותך", מתחיל בהעלאת הנרות, ובסיום דיבור מרים ואהרן במשה אחיהם. שם הפסוק "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" – לא מתפעל שאחיו המוערכים מבקרים אותו, ומקבל זאת בשויון נפש של צדיק, "ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". ודאי צריך ללמוד – אם משה לא רוגז מבקורת, אפילו בקורת נוקבת, נגדו, קל וחומר לכולנו שצריך לא להתפעל מבקורת. יש אי-התפעלות שלילית – סתם אדישות – אך צריך לא להתפעל למעליותא, לא להתרגז, וכאשר מבקרים אותי להתבונן אם זה צודק, ואם לא צודק אז להתפלל לה' שיאיר עיני המבקר, ואזכה לתקן עצמי יותר ולזכות ל"והייתם נקיים מהוי' ומישראל" ו"שיהיה שם שמים מתאהב על ידך". גם כשיהודי נכנס למקום שהדעות שם בדיוק הפוך מדעותיו, יש תפקיד של יהודי "שיהיה שם שמים מתאהב על ידך" – שכל מקום שאתה הולך תהיה כל כך מאיר אור ונעים הליכות שכולם יאהבו אותך ומתוך כך יאהבו את ה' שיודעים שאתה הולך בדרכו. כל זה קשור למדת הענוה.

בזמן האחרון אנו מדברים הרבה על מאמר המובא בספרי הקבלה – וגם בספר התניא – ש"אין מלך בלא עם". כאן ברוך ה' אנו זוכים, מקבלים הרבה שמחה וששון שרואים הרבה נשמות טהורות של יהודים שמתעוררים להתלהב ולהציל העם והארץ וכו' מתוך אמונה טהורה בהקב"ה. זה נקרא עם – יש כאן גרעין קשה של עם. המלך שצריך להופיע לנו צריך עם, ובלי העם לא יכול להיות מלך – "אין מלך בלא עם". ברוך ה' כאן, בנחליאל, יש מקום שנוצר "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" – אפשר לומר שכאן ה' יוצר לו עם. מחכים לעם החדש הזה, שה' יברא אותנו מחדש להיות עם. אנו רומזים הרבה ראשי תיבות של "עם" כדי ללמוד יותר עמוק מה צריכה להיות מהות העם. אנו צריכים עכשיו להיות יחד ציבור-עם – לא להיות פרטים נפרדים, אלא "מקשה אחת". כאן רמז יפה – "והאיש משה ענו מאד". אף שאין מי שיכול להתיימר להיות דומה למשה בענוה שלו, הרי "הנשיא הוא הכל", והוא נשמה כללית, ובכל אחד יש ניצוץ משה רבינו – כמבואר בתניא – אז בכל אחד מהעם צריך להיות ניצוץ של "ענו מאד".

משה לכאורה הוא המלך – כחלק מהפירושים ב"ויהי בישורון מלך" – אך כאן רואים שהוא סוד העם. זה מסביר מה שכתוב בחסידות שהעם המתוקן צריך להיות בתוך המלך עצמו – המלך בתוך נשמתו הוא עצמו עם, והוא כל כך עם שיכול להקרין זאת לאנשים רבים סביבו, ואז אותו עם יבוא וימליך את מי שהוא הכי "עם" להיות מלך עליהם. משה רבינו הוא הכי "עם" – "ענו מאד" – ובזכות זה לו יאה ולו נאה להיות מלך ישראל. אותו דבר "דוד מלך ישראל חי וקים" נבחר למלך בזכות שהוא הכי בשפלות – אומר על עצמו "והייתי שפל בעיני". מרגיש עצמו למטה מכל העם, שכולם יותר טובים ממנו, שאני הכי גרוע כאן מכל הציבור הזה. מי שיודע בלבו שהוא הכי גרוע מכולם, הכי למטה, אומרים לו שהוא ראוי להיות מלך. המלך חייב להקרין התנשאות כלפי העם, אך בתוך ההתנשאות חייבת להשמר אצלו השפלות, ולפעמים מפגין זאת, כדוד המלך שפזז וכרכר קבל עם ועדה. כך הרמב"ם אומר – בהלכות שמחת בית השואבה – שמי שלא מסוגל לבזות עצמו לכבוד ה' הוא סתם טפש ושוטה, וכמובן שהוא בעל גאוה. האב-טיפוס, כפי שכותב הרמב"ם, הוא דוד המלך. משה הוא שיא מדת הענוה ודוד הוא שיא מדת השפלות.

בפרשת "שלח לך", בסוף "ראשון" (מה שקוראים היום בחת"ת – כדאי לכל אחד לומר כל יום) חותמים – "והימים ימי בכורי ענבים". בשביל מה צריך לדעת את זה?! כל מיני מפרשים מדייקים בכך, וכל אחד ממציא בכך פירוש אחר, למה חשוב לנו לדעת והתורה אמרה זאת. בשיר השירים פסוק "ודגלו עלי אהבה", ודרשו חז"ל "ולגלוגו עלי אהבה" – לפעמים לא יודעים לקרוא פסוק כתקנו, ויוצאת איזו טעות, וזה מה שה' הכי אוהב. כאן אפשר לטעות "והימים ימי בקורי ענוים" – צריך בקורת מי ענו כאן בציבור. זה קצת טעות, אך "ולגלוגו עלי אהבה" וזה לא כל כך טעות – במסכת פאה יש חילופי גרסאות בין "ענבה" ו"ענוה". זה ממש מקור שענבים וענוים זה מתחלף – חילוף בומף – ו-כ ו-ק מתחלפים באותיות גיכק. המבחן של המרגלים – אם יעמדו בנסיון או שיפלו (כפי שבאמת קרה) – זה בקורת על מדת הענוה והשפלות. אם למרגלים תהיה שפלות וענוה יעמדו בנסיון, אך אם לא תהיה להם – לא יעמדו במבחן בקורת הענוים – אז יפלו, כפי שקרה. חוץ מזה שהקב"ה הוא המבקר אם המרגלים ענוים או לא, העצה היעוצה לכל יהודי כדי שיעמוד בנסיון שיהיה כל הזמן בעינא פקיחא יעביר בקורת על עצמו – זו השיטה החל מהבעש"ט דרך אדמו"ר הזקן והלאה (מחלוקת בין אדמו"ר האמצעי לר"א מסטרשעלא כמה "בקורי ענוים" צריך האדם על עצמו, והשיטה שהתקיימה בחסידות חב"ד שצריך הרבה עינא פקיחא שאדם יבקר עוונתנותו כל יום – אם יש בו שפלות, או שמא יש בו שמץ של עבודה-זרה, שהרי גאוה זו עבודה זרה ממש). "והימים – בהם צריך להכנס לארץ ולרשת אותה, כבתקופתנו – ימי בקורי ענוים".

רש"י מסביר שהקשר בין "בהעלתך" ל"שלח" הוא שהרשעים לא למדו מעונשה של מרים וכו' – על כל פנים רואים שיש בזה קושיא, וכשיש קושיא יש שבעים פנים לתורה ויש הרבה תירוצים. אפשר לומר שבסוף הפרשה הקודמת התורה מתארת את משה כענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, והמרגלים ראו וידעו זאת, ולא למדו ממשה רבינו – אף שהיה "'שלח לך' – לדעתך", ומבחנם כמה קשורים בנפש למשה רבינו. גם אצלנו, שרוצים להכנס לארץ, המבחן כמה קשורים לצדיק ששולח אותנו. להיות קשור זה לשקף את מדת הצדיק – לשקף אותו עצמו. עד שלא הגענו לסיום "בהעלותך" לא ידענו מי זה משה רבינו, ואז אי אפשר להיות שליח שלו. בשביל להיות שליח צריך 'חוש' במשה רבינו. אולי הוא הגאון ביותר – אז בשביל להיות שליח שלו גם אני צריך להיות חכם. אולי חזק ובעל מופת – אז גם אני צריך לעשות ניסים. כאן התורה מגדירה פעם ראשונה חד וחלק מי זה משה רבינו – לא עושה מופתים, לא גאון עולם, לא ראש ישיבה גדול – הוא ה"ענו מאד מכל האדם על פני האדמה". אחרי שיודעים זאת אפשר להיות שליח שלו, מי שרוצה – אם תהיה ענו מאד, כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה, אפילו אם תצליח קצת, אז תצליח בשליחותו. לכן כעת בא המבחן של "בקורי ענוים" – מבחן מי שליח של משה רבינו. מובן שלהיות שליח של הצדיק זה על ידי התדמות אליו. כמו שהתקשרות לה' על ידי התדמות אליו – "מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'" – כך התקשרות לצדיק על ידי התדמות אליו. בשביל זה צריך להכיר אותו – אם נסתר לגמרי, אי אפשר להתדמות אליו – ולכן רק אחרי פרשת "בהעלותך" יכול לבוא נסיון השליחות, אך לא הצליחו בכך ונפלו.

היות שנעוץ סופן בתחילתן נחזור גם לתחילת פרשת "בהעלותך". "בהעלותך את הנרות" נאמר לאהרן, הכהן הגדול, המדליק את הנרות כל יום. הרבי אומר שכל הפרשה כלולה בשמה, וכך כל עניני הפרשה קשורים ל"בהעלותך" – כולל גם "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (אף שלא משה מעלה את הנרות, אלא אהרן, ובסוף אהרן דבר עם מרים נגדו – אף על פי כן הכל כלול ב"בהעלותך את הנרות"). רש"י כותב על "בהעלותך" – "עד שתהא שלהבת עולה מאליה". שלא צריכים כל הזמן את ידי אהרן שיוסיפו עוד ועוד אש – אהרן צריך להדליק את הנר עד שהשלהבת תהיה "שלהבת עולה מאליה", שהנר ידלק מעצמו. הנר הזה הוא "נר הוי' נשמת אדם" – נשמת כל יהודי. אהרן הוא "שושבינא דמטרוניתא" – שושבין הכלה, שמדליק בה שלהבת האהבה לחתן – אך צריך שההתלהבות תשמר ולא תזדקק כל הזמן לידי אהרן. מישהו שאל איך שומרים על התלהבות גם בזמנים קשים ומשברים – זה מענין הפרשה (גם השאלות ששואלים "עם הזמן") – צריך "שלהבת עולה מאליה" שתשמר גם במשברים. ברגע שהשלהבת עולה מאליה, אז אם כי שאהרן הדליק מתחילה, בכל זאת ה"שלהבת עולה מאליה" זה התנוצצות של משה רבינו.

כדי להסביר זאת נשים לב שלשון חז"ל "עולה מאליה" גם כן ר"ת עם – פירוש על תחלת הפרשה – ובסיום הפרשה "והאיש משה ענו מאד". כעת נסביר שה"עם" בסוף זה בעצם ה"עם" של תחלת הפרשה, ולכן ברגע שהשלהבת שלך עולה מאליה יש אצלך ניצוץ של משה רבינו (משה אמת, ובחסידות מבואר שלאמת אין הפסק). לא יתכן שהשלהבת שלך תעלה מאליה אם אין לך איזה ניצוץ של "ענו מאד" – מי שאין לו ניצוץ של ענות משה רבינו השלהבת שלו כבה, אין לו "עולה מאליה". מי שיש לו בטול – בטול היש – אז ברגע שמדליקים אותך (אהרן) מתגלה שהשלהבת עולה מאליה גם בזמנים קשים, שנראה שעלולים לכבות, ו"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה". והרמז: מאליה אותיות אלהים. לפני חטא אדה"ר "אני אמרתי אלהים אתם" – אכן, בעקבות החטא והנפילה (כמו חטא המרגלים) – "אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו". "אלהים אתם" זה הטבע היהודי – אלהים עולה הטבע = שבו "שלהבת עולה מאליה" באופן ספונטאני (ואז גם לא מתים). "אכן כאדם תמותון" – אדה"ר חטא ומת – בגלל שהיתה לו קצת גאוה, "השאור שבעסה" שהוא ארס הנחש הקדמוני, הרג אותו. תפקיד המנורה – ה"מקשה אחת", על עם ישראל יחד – לחזור למצב של "שלהבת עולה מאליה" בטבע יהודי אמיתי, וטבע יהודי אמיתי יש רק למי שנדבק למשה ומתדמה לו בענוותנותו. לכן, רק אחרי פרשת "בהעלותך" יש אפשרות למרגלים להתדבק למשה ולהתדמות לו – ואז הכל יעלה יפה – אך "והימים ימי בקורי ענוים" ולא עמדו בבקורת. לא עמדו בבקורת כי לא היתה להם בקורת עצמית. אם לא הבינו את הדבר הפשוט של הלימוד ממרים, כל שכן לא הבינו את זה שסוד ההצלחה של יהודי הרוצה להכנס לארץ ולרשת אותה תלוי בענות משה.

נסיים בעוד דבר (שאולי הכי קשור לרוח של המקום): משה רבינו לא נעבעך ח"ו – הוא תקיף בדעתו. צריך להתדמות למשה רבינו, להתדמות להקב"ה, להתדמות למלך – העם צריך להיות בטל למלך תוך כדי שהוא גם מתדמה למלך. יש כמה פסוקים שמלך הוא עוז – "ויתן עז למלכו". אנו אומרים לגבי ה' "העוז והענוה לחי העולמים", ויש פירוש שהעוז הוא הבוחן את הבטול. הרבי הריי"צ מבאר שחכמה – אותיות כח מה – זה תקיפות הבטול (שנשמע כדבר והיפוכו). בעצם, התוקף הוא הבוחן את אמיתות הבטול (מאד קשה להבין זאת), וזה "העז והענוה לחי עולמים". אם שולחים שלוחים לארץ ישראל צריך עזות דקדושה. כל דבר שצריך לכבוש דורש עזות – "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו וגו'". "העז והממשלה" – גם ר"ת עם – בשביל ממשלה צריך עוז. הבטול נותן עוז, ובעצם העוז הזה בוחן אם זו ענוה אמיתית – כמו של משה רבינו – או שזה נעבעכקייט בלתי רצוי. בוחן אם זה בטול אמיתי ל"אין עוד מלבדו" – ואז לא מפחדים מאף אחד. זה חוזר לסיפור בתחלה – הרבי הריי"צ הוא בתכלית הבטול כלפי ה', והמבחן לענוה שלו זה הפגנת העוז מול רודפיו (ברור שלא צריך להפגין מולם ענוה). העוז יוצא מהענוה האמיתית שלו, מהבטול שלו להקב"ה ש"אין עוד מלבדו".

זה מה שצריך ללמוד מהיום: להיות עם להקב"ה, להיות בטל ו"ענו מאד" להקב"ה, ועל ידי כך לחזור ל"עולה מאליה" – לטבע היהודי, שעל ידו זוכים גם לחיים נצחיים. מתחיל מ"עולה מאליה", ממשיך ל"ענו מאד", ומשם צריך להגיע לכל שלוחי משה רבינו – שיתבוננו בפרשה הקודמת וכו' – הנכנסים לכבוש את הארץ בהמון עוז, שהוא הבוחן את ענות משה. ועל זה נאמר "והימים ימי בקורי ענוים".

1

הנחה – לא מוגה