אמונה ובטחון (22)

כ"ח אד"ש ע"ט – כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

פרק ו (2) – מהמילים " ובעמק יותר" (עמ' עו) עד סוף הפרק. לשמיעת הקלטת השיעור: אמונה ובטחון 22

קיצור מהלך השיעור

חלקו הראשון של השיעור שלפנינו – שיעור נוסף באמונה ובטחון, לבנות תיכון יעלת חן מירושלים – הוא הקדמה חשובה ויסודית על היחס לה' בכל קומות הנפש: בכתר אנו תופסים כי 'ה' הוא הכל' (וממש "אין עוד מלבדו") ובבינה אנו תופסים ש'הכל הוא ה'', המציאות כולה אלקית, כאשר בחכמה שביניהם מופיע "הוי' אחד". בלב ה' נתפס כ'טוב' ובמלכות תופסים את ה', כמובן, כ"הוי' מלך".

פרק א מתחיל את ההתבוננות ביחס של "רצוא ושוב" בין האמונה והבטחון הרמוזים בשם יציאת מצרים, "אהיה אשר אהיה", ומגיע גם להתבוננות בשלשת חלקי הזמן כפי שהם מופיעים ב"אדון עולם". פרק ב, הפרק העיקרי, מפתח את ההתבוננות הנ"ל בחמש הקומות של תפיסת ה' (ופסקת הרמז שבסופו ממחישה כיצד כל הכינויים 'זורמים' ל"הוי' מלך" וכלולים בו). פרק ג מוסיף קומה של התבוננות במושגים השתלשלות-התלבשות-השראה, כשהחידוש העיקרי בו הוא תחושת ה'יש' הנכונה שצריכה ללוות כל שליח, וחותם בכך שבעוד התחושה ש'הוי' טוב' מעוררת בטחון, הרי שבתפיסת "הוי' מלך" יש נשיאת הפכים בין אמונה ובטחון.

* * *

בחלקו השני של השיעור, מסביר הרב את מקומם של האמונה והבטחון בתהליך ההתבגרות ומתוך כך בתהליכי הגאולה של עם ישראל.

פרק ד חוזר על מה שהוסבר כבר בשיעורים הקודמים, שגאולת מצרים תלויה באמונה (ובבטחון סביל) והגאולה העתידה תלויה בעיקר בבטחון הפעיל. מוסבר בפרק תהליך ההתבגרות היסודי באריז"ל – קטנות א', גדלות א', קטנות ב' וגדלות ב' – כשמתברר ששתי בחינות הקטנות הן עצמן אמונה ובטחון. לשתי הבחינות הללו זוכים בסגולות המצה כ"מיכלא דמהימנותא" ו"מיכלא דאסוותא", כאשר קטנות א' נמתקת במעבר ממנה לגדלות, אך בקטנות ב' יש המתקה מיניה וביה בכח הבטחון שבה. פרק ה מחדד כי "אתחלתא דגאולה" היא המעבר למצב של בטחון פעיל, ולומד כיצד התעצם יוסף הצדיק עם הבטחון דווקא בתקופת הירידה לבור. פרק ו מרחיב את ההתבוננות ב'שיוט' לפסוקים בתהלים וביחזקאל, כשמתוך העיון בהם – וברמזיהם המרובים – עולות הבנות נוספות ביחסי הקטנות והגדלות ובתנועת ה"רצוא ושוב" שביניהן.

חלק ראשון: מה אפשר לומר על ה'?

א. "אהיה אשר אהיה" – "רצוא ושוב" בין אמונה לבטחון

גאולת מצרים והגאולה העתידה – אמונה (ובטחון סביל) ובטחון (פעיל)

יום טוב לכולן. בפעם הקודמת למדנו על שם "אהיה אשר אהיה"[ב] – שם הגאולה ושם לידת העם והגואל. רש"י מסביר שהשם חוזר פעמיים לומר ש"אהיה עמם בצרה זאת אשר אהיה עמם בשעבוד שאר מלכויות"[ג] – גם עכשיו, בשעת יציאת מצרים, וגם לעתיד לבוא, בזמן משיח. למדנו שעל יציאת מצרים כתוב "בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים"[ד] – אך מיד כששמעו את הבשורה מפי משה וכתוב "ויאמן העם"[ה], האמינו שהגאולה קרובה לבוא, האמונה הפכה לבטחון, אמנם בטחון סביל, בכך שה' בא לגאול אותם עכשיו.

הסברנו את ההבדל בין הגאולה הראשונה לגאולה האחרונה: אמנם גם עכשיו עלינו לזכור את האמונה שהיתה והפכה לבטחון ביציאת מצרים, אך כעת צריך שהאמונה תהפוך לא רק לבטחון סביל אלא לבטחון פעיל. בטחון סביל הוא מצד ההוד, "איהי בהוד"[ו] (כאשר מצרים היא הלעומת-זה דאמא[ז], ד"עד הוד אתפשטת"[ח]), וכעת צריך בטחון פעיל, "איהו בנצח" – עכשיו אנחנו משתפים פעולה עם ה', ו"בידי מי מפתח הגאולה?", בידינו[ט]. כמובן, הכל מנווט ומונחה מלמעלה, ה' רוצה שנעזור לו – כביכול – להביא את הגאולה, וברגע שנעשה כל שביכולתנו להביא את הגאולה (כדברי הרבי[י]) ה' ייענה אחרינו ויביא את הגואל ואת הגאולה בפועל ממש.

אם כן, יוצא שבסופו של דבר ה"אהיה" הראשון, של גאולת מצרים, הוא יחסית אמונה – הגם שהאמונה הפכה להיות בטחון, זהו בטחון סביל, שיותר דומה לאמונה[יא] – ואילו הגאולה העתידה עיקרה בטחון. הסברנו שבמשך כל הגלות מאז חורבן בית שני, כמעט אלפים שנה, החזיקה אותנו האמונה. אבל עכשיו, אם רוצים שתבוא הגאולה, שהכל יקרה בפועל – 'הנה זה קורה' – צריך לעבור למצב של בטחון פעיל, בטחון שמצד הנצח ("נצח ישראל"[יב], שרש מלכות בית דוד, "[ויצא חטר מגזע ישי] ונצר [נוטריקון נצח ישראל] משרשיו יפרה"[יג] – דוד המלך עדיין לא היה בזמן משה רבינו ויציאת מצרים). העיקר היום הוא הבטחון הפעיל. עם זאת, חשוב מאד לזכור מה שהיה במצרים.

עד כאן מה שלמדנו בפעם הקודמת. הפסקה הבאה – אותה צריך ללמוד היום, והיא בעצם סיום הפרק, בעמ' עא – מעמיקה בענין, אך לפני כן נאמר עוד משהו בנוגע לשם "אהיה":

הוי' ואהי' בסוד הזמן

כפי שהוזכר, שם "אהיה" כתוב פעמיים, "אהיה אשר אהיה", הראשון על גאולת מצרים והשני על הגאולה העתידה, שכבר קורה. המיוחד בשם "אהיה" שהוא בלשון עתיד. שם הוי' הוא "היה הוה ויהיה כאחד"[יד] – כל הזמן (בהיותו בעצם למעלה מן הזמן). שם הוי' מתחיל באות י, על שם העתיד המתמשך, המתהוה בכל רגע – סוד הזמן עצמו, שעצם מציאותו מתהווה בכל רגע מחדש. כך, גילוי שם הוי' הוא תמידי, בכל זמן. אומרים "הוי' מֶלֶך [בהוה], הוי' מָלָך [בעבר] הוי' ימלֹך לעֹלם ועד [בעתיד]" – שם הוי' כולל את כל הזמנים. לעומתו, שם "אהיה" הוא דווקא על שם העתיד, והוא שם הגאולה ושם הלידה.

לפי קבלה[טו], היחס בין שם הוי' לשם אהיה – שני שמות עצם של ה' – הוא ששם הוי' בחכמה, "הוי' בחכמה יסד ארץ"[טז], בחינת אבא, ושם אהיה בבינה, אמא, היולדת, "אם הבנים שמחה"[יז]. אם כן, אף ששם הוי' כולל את כל הזמנים, היה הוה ויהיה כאחד, הוא שייך לחכמה שהיא "עומק ראשית"[יח] – "הוי' מָלָך". הבינה, לה שייך שם אהיה, היא "עומק אחרית" – "הוי' ימלֹך".

עבר-הוה-עתיד (הוי'-אדני-אהיה) ב"אדון עולם"

אומרים כל בקר "אדון עולם אשר מָלָך [לשון עבר] בטרם כל יצור נברא" – איך יתכן? הרי "אין מלך בלא עם"[יט], בלי עולם (אותיות עם-לו), איך יתכן שה' מלך לפני הבריאה? מוסבר[כ] שזו מלכות דאין סוף שלפני הצמצום – נושא גדול בחסידות. ידוע הרמז – גימטריא שיש לכוון כל בקר – ש"אדון" עולה אין ו"עולם" עולה סוף. הרבי הקודם מביא[כא] בשם השל"ה הקדוש[כב] שסגולה ליום טוב לכוון בבקר ש"אדון עולם" היינו אין סוף. באין סוף עדיין אין עולם, וה' מלך עוד לפני שהיה עולם. זהו "עומק ראשית", חכמה. צריך להביא ל"עומק אחרית", התכלית של הבריאה – ה' ברא את העולם כדי שתהיה לו יתברך דירה בתחתונים[כג], על ידי ביאת משיח ובנין בית המקדש.

אם כבר דברנו על תחלת הפיוט, "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא", מה ההמשך? "לעת נעשה בחפצו כל אזי מֶלֶך שמו נקרא". הפיוט "אדון עולם" מתחיל משלשת חלקי הזמן – "אדון עולם אשר מָלָך" בעבר, ואחרי בריאת העולם בפועל "אזי מֶלֶך שמו נקרא". "שמו נקרא" גם מרמז לפסוק שקשור ליציאת מצרים – איפה כתוב אודות "אני נקרא" לעומת "אני נכתב"? ההוה, "אזי מֶלֶך [בהוה] שמו נקרא", רומז לפסוק – ממש אחרי "אהיה אשר אהיה" – "זה שמי לעֹלם וזה זכרי לדֹר דֹר"[כד], "לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביו"ד ה"א ונקרא אני באל"ף דל"ת"[כה]. "שמי" הוא הוי' ו"זכרי" הוא שם אדנות – "אני נכתב" בשם הוי', אך איני נקרא כך (רק הכהנים במקדש אומרים את השם המפורש[כו], אבל לנו אסור), ו"אני נקרא" בשם א-דני. אם כן, תודעת מציאות השם ברגע ההוה, "אזי מלך שמו נקרא", היא שם אדנות.

ההמשך הוא "ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא" – סוד שם אהיה, העתיד. כנראה בשביל הגאולה צריך להמשיך את תודעת "אחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא" – שהכל נגמר. מה פירוש? היה זמן לפני בריאת העולם, "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא". יש את הזמן שלנו, "זה זכרי לדֹר דֹר". ויש את הזמן אחרי שהכל נגמר, ואז "הוי' ימלֹך לעֹלם ועד"[כז]. מה אומר שם אהיה? שרק אני אהיה, "אהיה אשר אהיה" – אני אהיה, איך שאני רוצה להיות, וזהו, "לבדו ימלוך נורא".

הפיוט ממשיך ומסכם – "והוא היה והוא הוה והוא יהיה[כח] בתפארה" (השם הקדוש המשתייך לספירת התפארת בפרט הוא שם הוי' ב"ה, שם הרחמים, כנודע[כט]).

"אהיה אשר אהיה" – ה"רצוא ושוב" של עצם הנשמה

למה דומה בחסידות התודעה של "לבדו ימלוך נורא"? יש פתגם מפורסם שחסידים אומרים באידיש, "גאט איז אלץ, אלץ איז גאט" ("ה' הוא הכל, הכל הוא ה'"). אומר רבי אייזיק מהומיל שזהו ה"רצוא ושוב" של עצם הנשמה היהודית[ל]. "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כֻלכם היום"[לא], יש לנו חיוּת, "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק"[לב] – כפי שנסביר יותר בהמשך – כמו דופק החיים, "רצוא ושוב".

מיהו יהודי? אחד שבכל שניה, בכל הרף עין, יש לו "רצוא" אדיר לה', שאין שום דבר, רק ה' – "גאט איז אלץ", אין שום דבר חוץ מה', גם מה שאני רואה אינו, אני עצמי אין, יש רק ה', "הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו"[לג]. אבל אי אפשר להשאר שם. מי שנשאר שם, אפילו חלקיק שניה יותר מדי, הוא כמו נדב ואביהוא שקראנו עליהם בפרשת השבוע – "רצוא" בלי "שוב", הוא נשאר למעלה, מתאפס, יוצא מהעולם הזה. ה' לא רוצה זאת, אלא "'וחי בהם'[לד] ולא שימות בהם"[לה]. לכן תיכף ומיד צריך לחזור לתודעה כאילו הפוכה – אותו דבר, אבל הצד השני של המטבע – ש"אלץ איז גאט", הכל ה', יש שולחן ויש אותי, אבל הכל ה', "הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד"[לו].

יש פירוש שזהו הכפל של "אהיה אשר אהיה": ה"אהיה" הראשון הוא ה"רצוא", ובזכותו יצאנו ממצרים (כרמוז בכך שיציאת מצרים בגימטריא כלות הנפש), וה"אהיה" השני הוא ה"שוב", ודווקא בזכותו נגאל עכשיו. לעניננו, המשמעות היא שה"אהיה" הראשון הוא בעיקר אמונה – התודעה הראשונה, החויה הראשונה, היא ש"גאט איז אלץ", ה' הוא הכל, אין כלום חוץ מהקב"ה, "רצוא" ואמונה. אבל התודעה ש"אלץ איז גאט" – הכל הוא ה', כולל אני – היא כבר בטחון. מה נוסף בבטחון? שה' בתוכי, "הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"[לז] – בטחון פעיל, כפי שאנחנו מסבירים. הכל כי אני מרגיש שה' נמצא איתי, אני שליח של ה', ו"שלוחו של אדם כמותו"[לח] ואדמו"ר הזקן מוסיף[לט] "ממש" – אם אני שליח של ה' אני ממש ה'.

השליח הוא "כמותו ממש", מעבר לכך שלכל יהודי יש "חלק אלוה ממעל ממש"[מ] – גם מקום בו אדמו"ר הזקן מוסיף, ללשון הפסוק, את המלה "ממש". ב"חלק אלוק ממעל ממש" יש שם שני פירושים ל"ממש"[מא] – ממש חלק אלוק, או שהחלק אלוק ממשי בעולם שלנו – שגם הם גם כעין "רצוא ושוב". לפירוש זה יוצא שה"אהיה" הראשון הוא "רצוא" וה"אהיה" השני היינו ה"שוב" – פירוש חשוב לאמונה ובטחון.

ב. תפיסת ה' בחמש מדרגות

"[אהיה] אשר [אהיה]" – "הוי' אחד"

בין שני שמות "אהיה" מחברת המלה "אשר". למדנו פעם קודמת שהמלה "אשר" בחכמה, בין ה"אהיה" של הכתר ל"אהיה" של הבינה. אם מכוונים מלמעלה למטה, ה"אהיה" הראשון הוא כתר וה"אהיה" השני בינה, מתאים להסברנו כעת, שבינה היא תודעת העתיד ("עומק אחרית"). אמנם, תמיד מסבירים שגם אמונה היא תודעת העתיד – תחושת התענוג העתידי, שאינו נחווה עכשיו כתענוג. האמונה היא התקשרות לעתיד, לחוש בו כאילו הוא בהוה. כשממשיכים וממחישים את העתיד יש כבר בטחון – בטחון הוא דבקות. אם כן, בעצם גם הכתר וגם הבינה הם עתיד. בכתר כאן הכוונה לראש הכי עליון בכתר, האמונה, רדל"א – משהו עתידי לגמרי – וגם אמא היא עתיד, "אהיה אשר אהיה", "לבדו ימלוך נורא". באמצע יש את ה"אשר", החכמה, שאמרנו שהיא שם הוי' – בין הכתר לבינה.

מה הענין של "אשר"? כדרכנו, אנחנו רוצים להתבונן במלים מסוימות ומוגדרות. עכשיו ראינו והסברנו שלהיות באמונה, בכתר, היינו "גאט איז אלץ", יש רק ה', "אהיה" הראשון. להיות בבינה, באמא, שבקבלה נקראת "גרמוהי" – היא שרש הכלים, שרש המציאות, שהרי הכלים הם המציאות – היינו "אלץ איז גאט", הכל ה'. באמצע, כדי לחבר אותם, יש עוד מדרגה – החכמה, שם הוי' סתם. מה יכול להיות התואר המתאים בין 'ה' הכל' ל'הכל ה''? מה צריך להיות באמצע כדי לחבר אותם, שהוא תואר מובהק של שם הוי'? כשאני אומר את הביטוי 'ה' הכל' או 'הכל ה'' אני גם חושב על שם הוי', כי סתם ה' הוא שם הוי', אבל בפרטיות היינו שם אהיה. מה צריכה להיות החכמה? ביטוי מהתורה, שאומרים כל יום כמה פעמים – "הוי' אחד"[מב].

ואכן, כתוב בתניא – בפרק לה בהגהה בשם הרב המגיד, דבר שאדמו"ר הזקן למד מרבו – ש"אחד האמת" מתגלה דווקא בספירת החכמה. זו גם בחינה של "הוא לבדו הוא ואין זולתו", כמו שכתוב שם, אבל בגוון בפני עצמו – לכן זו גם מצוה בתורה בפני עצמה. מצות האמונה היא "אנכי הוי' אלהיך"[מג] ומצות יחוד ה' היא "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". גם במצוות התמידיות[מד] האמונה – "גאט איז אלץ" – היא למעלה, והמזרח, מולי, הוא מצות יחוד ה', "הוי' אחד".

כתוב בהלכה[מה] לכוון ב"אחד" שה-א היא "אלופו של עולם", ה-ח היא שבעה רקיעים וארץ וה-ד היא ארבע רוחות. כלומר, "הוי' אחד" אומר שה' מתאחד עם כל המציאות – ה"אלופו של עולם" נמצא ב-ז רקיעים וארץ, עד התא-החלקיק האחרון. ה' עצמו חודר וממלא הכל, כמו הביטוי בקבלה וחסידות "ממלא כל עלמין" – ה' נמצא בכל דבר, ובלעדיו הדבר לא קיים, כמו שהרמב"ם כותב ש"יש שם מצוי ראשון"[מו] ובלעדיו אין שום דבר בעולם. כשאני אומר 'ה' הכל' הכוונה שהוא כל מה שיש – לא "הוי' אחד", אלא שאין שום דבר חוץ מה'. גם 'הכל ה'' אינו זהה בדיוק ל"הוי' אחד" – שה' חודר בהכל, נמצא בהכל ומתאחד עם הכל. ב'הכל ה'' הוא לא מתאחד, אלא לכתחילה הכל הוא. לכן, אפשר להתבונן ש"הוי' אחד" היינו ה"אשר" בין "אהיה" ל"אהיה".

"אנכי מי שאנכי"

את השם "אהיה אשר אהיה" מקשר הזהר הקדוש[מז] לביטוי "אנא מאן דאנא"[מח], דהיינו "אנכי מי שאנכי"[מט] (ה"אנכי" שפותח את עשרת הדברות, "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", היינו גאולת מצרים שעל ידי שם "אהיה אשר אהיה", בפרט על ידי ה"אהיה" הראשון[נ]), גילוי העצמות ממש[נא].

יש כאן רמז מובהק להסבר הנ"ל: אנכי עולה הוי' הכל וכמובן גם הכל הוי', שתי הבחינות (הוי' הכל והכל הוי') הן סוד "אנכי מי שאנכי", על דרך "אהיה אשר אהיה".

והנה, הוי' הכל (אנכי) הוי' אחד הכל הוי' (אנכי) ועוד "אהיה אשר אהיה" (ג כנגד ג) עולה אברהם אברהם אברהם (שעולה "[נעשה אדם] בצלמנו כדמותנו"[נב], כאשר רק אברהם עולה "בצלם אלהים"[נג], כנודע) – זו האמונה לה זכה אברהם אבינו, היהודי הראשון, "ראש כל המאמינים"[נד] (בו נאמר "והאמִן בהוי' ויחשבה לו צדקה"[נה]).

שלשת דורות החסידות

שלש הדרגות "אהיה אשר אהיה" ("אנכי מי שאנכי"), שכנגד כח"ב, הן גם סוד שלשת הדורות הראשונים של החסידות – מורנו הבעל שם טוב, הרב המגיד ממעזריטש, אדמו"ר הזקן:

ה"אהיה" הראשון שבכתר, ברדל"א, כולו אומר ישראל בעל שם טוב, אמונה פשוטה, תחושת התענוג העתידי (של "חד חרוב") שבתודעת "הוי' הכל".

הרב המגיד הוא שגלה (לאדמו"ר הזקן) את סוד "הוי' אחד" בחכמה, כנ"ל.

אדמו"ר הזקן הוא סוד ה"אהיה" השני שמתגלה באמא, "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו"[נו], הבטחון (הפעיל) בזכותו יבוא משיח צדקנו בב"א.

והנה, הוי' הכל הוי' אחד הכל הוי' עולה "פה אל פה [אדבר בו]"[נז] (יחוד נבואת משה רבינו באספקלריא המאירה), ומבואר במ"א ששלש התבות "פה אל פה" (שבעצמן על משקל "אהיה אשר אהיה" ו"אנכי מי שאנכי") רומזות לימי ההולדת (ה"מזל גובר") של הבעש"ט, המגיד ממעזריטש ואדמו"ר הזקן[נח] (שהם "אתפשטותיה דמשה [בנבואתו עוסק הפסוק, כנ"ל] בכל דרא ודרא"[נט] בנשיא הדור), ודוק היטב.

מלכות – "הוי' מלך"

נמשיך את ההתבוננות הנ"ל: אם שלש המדרגות "גאט איז אלץ", "הוי' אחד" ו"אלץ איז גאט" היינו כח"ב – קוצו של י, י ו-ה עילאה – צריך להשלים גם את ה-ו, המדות, ואת ה-ה, המלכות. למלכות, די פשוט, שייך ביטוי שכבר אמרנו – "הוי' מלך" (כולל כל הזמנים). יש כאן חידוש, "הוי' מלך" אינו כלול ב'הוי' הכל', "הוי' אחד" ו'הכל הוי'' – "הוי' מלך" אומר שיש עולם שה' מנהיג אותו, "אין מלך בלא עם".

צריך להתבונן לאיזו מדרגה מהשלישיה הראשונה הכי דומה "הוי' מלך". בראש השנה, יום המלכת ה' עלינו למלך, אנחנו אומרים עשרה פסוקים של מלכויות. בגמרא[ס] יש סוגיא שלמה האם "שמע ישראל... הוי' אחד" הוא פסוק של מלכות, ואנחנו פוסקים שכן[סא] – אומרים אותו בתור הפסוק האחרון, החותם (המלכות שבעשרת פסוקי המלכויות, "העשירי יהיה קדש להוי'"[סב] – "קדש" הוא תמיד הארה של חכמה עילאה, "קדש מלה בגרמיה"[סג]). בכל אופן, שיוך "הוי' אחד" למלכויות אינו פשוט – לכאורה האמירות שמשהו "אחד" ושמישהו "מלך" הן שתי אמירות שונות. בכל זאת, רואים שיש זיקה בין אחדות ה' שמתגלה בחכמה לבין מלכותו[סד]. אכן, כפי שהחכמה מכונה בספה"ק "חכמה עילאה" כך המלכות מכונה "חכמה תתאה" ("חכמת שלמה" לעומת "חכמת אלהים"[סה]). ועוד, "מלך עליון" בקבלה הוא כינוי לספירת החכמה (חכמה עילאה).

"הוי' מלך" חווים בלבושים, מחשבה-דבור-ומעשה, אותם צריך לשעבד שיהיו כרצון המלך – שאחשוב רק מה שהתורה (דבר המלך) אומרת, אדבר מה שהתורה אומרת ואעשה מה שהתורה אומרת. לבושי נפשי צריכים להיות נתינים-אזרחים-עבדים של המלך, ולפעול כפי רצונו המתגלה בתורה (לשון הוראה, מצות המלך). איפה אני עבד של ה'? במלכות שלי, הכוללת את שלשת לבושי נפשי.

ז"א – ה' טוב

אבל איך אני מרגיש את ה' בלבי? איך מתאים לתאר את ה' בלב? הרי הלב לא מרגיש אף אחד מהדברים שאמרנו – לא גאט איז אלץ", "אלץ איז גאט", "הוי' אחד" או "הוי' מלך". איזו מלה צריך להוסיף לה' בלב? כל המלים כאן עם שלש אותיות... בלב אני חש כמה ש'הוי' טוב' – "טוב הוי' לכל ורחמיו על כל מעשיו"[סו] – ואיך טוּב ה' נוגע כביכול למהותו העצמית ממש.

הביטוי "גאט איז אלץ" הוא מאד גבוה, כתר – אין שום דבר חוץ מה', וממילא אי אפשר לתאר את ה' בשום תאר המוכר לנו השייך, גם, לנבראים. אף על פי כן, כתוב בחסידות שבכל אופן, כל כמה שאי אפשר להגדיר את ה' ואין לו שום תואר, אפשר לומר שה' הוא עצם הטוב. אף על פי שלא נותנים לה' תוארים – אפשר לומר שה' הוא טוב. לא סתם טוב, אלא הטוב ב-ה הידיעה, עצם הטוב – אין טוב אחר.

סיכום ורמזים

אם כן, המבנה שבנינו עכשיו הוא ממש אלף-בית. יש אצלנו הרבה דברים שאנחנו מגדירים כדבר הראשון שצריך לדעת בכלל באידישקייט. כעת עשינו כזה דבר – שיעור ראשון, התבוננות ראשונה. שייך לכתות עוד יותר נמוכות מאשר התיכון כאן, כבר מהגן – הוי' הכל, הוי' אחד, הכל הוי', הוי' טוב, הוי' מלך:

קוצו של יהוי' הכל  אהיה

יהוי' אחדאשר

ההכל הוי' אהיה

והוי' טוב

ההוי' מלך

כמה שווים יחד חמשת הלשונות? הוי' הכל הוי' אחד הכל הוי' הוי' טוב הוי' מלך עולה 360 (שכם, ראשי תבות "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" שאומרים אחרי "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד") העולה ד פעמים מלך דהיינו מלך "פנים ואחור": מ מל מלך מלך לך ך. והנה, ראינו לעיל (בפנים ובהערה סד) שמלך הוא אחד – מלך אחד בהכאה פרטית (מ פעמים א, ל פעמים ח, כ פעמים ד) גם עולה 360 (מלך "פנים ואחור")! ללמד ש"כל הנחלים ['נחלי אמונה'[סז]] הֹלכים אל הים וגו'"[סח], הכל (מכתר עליון, רדל"א, אמונה פשוטה, ולמטה) כלול במלכות, במה שיהודי פשוט (הקשור לפשיטות העצמות, כפי שלימד מורנו הבעל שם טוב[סט]) מקבל על עצמו עול מלכות שמים בפשיטות, בהיותו יהודי (המודה באחדות הוי' ו"כופר בעבודה זרה"[ע]).

והנה, כל חמש הדרגות כלולות ב"אהיה אשר אהיה" (בסוד "הוי' בחכמה [הוי' אחד] יסד ארץ [הוי' מלך] כונן שמים [הוי' טוב] בתבונה [הכל הוי']"[עא], וכן בסוד "מה שמו [הוי' אחד] ומה שם בנו [הוי' טוב]"[עב] ו"כאמה [הכל הוי'] בתה [הוי' מלך]"[עג], ודוק). כאשר נחבר ל-360 הנ"ל את "אהיה אשר אהיה", 543, נקבל 903, משולש מב (אהיה אהיה, כמבואר בזהר ובכוונות) שעולה ז פעמים "הוי' הוא האלהים"[עד], כפי שאומרים בסוף תפלת נעילה דיום הכפורים, "אחת בשנה"[עה].

ג. אמונה ובטחון (אין ויש) בחמש המדרגות

כתר-חכמה-בינה – השראה-התלבשות-השתלשלות

נדגים את הג"ר – "אהיה אשר אהיה" – על ידי ממד נוסף של הבנה:

הרבה פעמים ג הראשונות, כתר-חכמה-בינה, מקבילות למה שרבי אייזיק מהומיל קורא שלש קבלות, שהן בעצם שלשת המונחים העיקריים שאדמו"ר הזקן משתמש בהם בתניא. יש לו ספר שלם, "מאמר השפלות והשמחה", בו הוא מסביר שמפתח הבנת ספר התניא – יסוד חסידות חב"ד – הוא שלשת המונחים השתלשלות-התלבשות-השראה. הוא אומר[עו] שהן מקבילות לשלש קבלות – קבלת הרמ"ק (הכוללת-מסכמת כל מה שקדם לאריז"ל), קבלת האריז"ל וקבלת הבעש"ט. קבלת הבעש"ט היא השראה, קבלת האריז"ל התלבשות, והקבלה שהיתה לפני כן – רק הספירות וכו' – היא השתלשלות, כמו טבעות של הספירות והעולמות המשתלשלים זה מזה. וביחס לשלש הספירות כתר-חכמה-בינה, הג"ר, כתוב שהשראה היא בכתר, התלבשות בחכמה והשתלשלות מהבינה ולמטה.

התלבשות היא בדיוק מה שהוסבר לעיל בענין "הוי' אחד" – שה' מתלבש בכל דבר. "אלופו של עולם" הוא אחד ב-ז רקיעים וארץ וב-ד רוחות העולם – ה' מתלבש ממש בתוך המציאות. ההשראה מלמעלה היא "גאט איז אלץ" – ה' הוא הכל, זו ההשראה של היהודי. אבל בהשתלשלות תופסים שכן יש מציאות, הדברים מתפתחים – השתלשלות היא התפתחות, כמו אבולוציה, המציאות מתפתחת, יש תהליכים. בהמשך השיעור (חלק שני) נדבר על תהליכים – יש דברים שקורים פתאום, כמו שכתוב שמשיח בא פתאום, ויש גם תהליכים. תהליכים הם השתלשלות, שמתחילה מבינה (לעיל הסברנו שבתולדות החסידות הג"ר הנ"ל הם הבעש"ט הרב המגיד ואדמו"ר הזקן. דווקא מאדמו"ר הזקן מתחיל עיקר סדר ההשתלשלות של "רבותינו נשיאינו" מדור לדור הכל צאצאי משפחת אדמו"ר הזקן. הבעש"ט שורה על הכל מלמעלה והרב המגיד מתלבש בתוך סדר ההשתלשלות ממש, ודוק).

השתקפות היש האמתי בהשתלשלות

שוב, בבינה יש "ראשית היש", ואם יש 'יש' – הוא כמו שאנחנו מכירים. מה הדבר הכי גדול שאפשר לומר על ה'יש' הזה? פתגם שעולה גם מהתניא, באגרת הקדש כ – אולי הקטע הכי עמוק בספר התניא – שה"יש האמתי", עצמותו יתברך, משתקף ב"יש הנברא" (היינו מה שאדמו"ר הזקן אמר לבנו, אדמו"ר האמצעי, שבעוד שאתה מתפלל עם אור אין סוף הסובב כל עלמין אני מתפלל עם הסטנדר, וד"ל).

בחויה המדומה של היש הנברא, כאילו מציאותו מעצמותו, הוא משקף את היש האמתי, שבאמת מציאותו מעצמותו. כל 'יש' משקף, בסופו של דבר, את ה'יש' האמתי – ה' ברא אותו כ'יש' המשקף, כפי שהוא (בלי שה' מתלבש וחודר בתוכו), את ה'יש' האמתי. אפשר להסתכל על היש במציאות ולראות את היש האמתי, מה שבעצם אומר ש"אלץ איז גאט", הכל הוא בעצם ה' (דרגת אדמו"ר הזקן כנ"ל, "וידעת היום והשבת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד"[עז]. והיינו מה שלימד אדמו"ר הזקן שלעתיד לבא הנשמה תיזון מהגוף[עח]).

למדנו בשיעורים קודמים שאמונה ובטחון הם אין ויש, כפסוק המפורש שראינו כמה פעמים – "אל כל החיים יש בטחון"[עט]. הרגשת היש של הבטחון היא לא רק ההרגשה של "כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל" – הרגשה שה' כל הזמן מזרים לי כח – אלא, כמוסבר עכשיו, הרגשה שהיש שלי משקף את היש של ה'. לכן עלי לנצל במקסימום את היש שלי. ניצול היש שלי הוא שליחות – "שלוחו של אדם כמותו ממש"[פ]. לא רק שהשליח מקבל תמיד כח מהמשלח המזרים לו כח, אלא ששליח של ה' או שליח של המשיח הוא ה' (או המשיח) ממש, שלוחו של אדם כמותו ממש – השליח משקף אותו, עצמותו ומהותו ממש.

נתרגם מה שאמרנו לחסיד: חסיד אמתי של צדיק, של רבי, הוא מי שמסתכלים עליו ורואים את הרבי. לא חשוב אם הוא מרגיש או לא מרגיש זאת – הוא הרבי, כי הוא חסיד אמתי שלו.

השתלשלות-התלבשות-השראה ביחסי רבי-חסיד

אם אמרנו זאת, צריך להסביר גם את כל שלש המדרגות של השראה-התלבשות-השתלשלות:

שוב, אם אנחנו מביאים את המשיח בבטחון פעיל, חייב להיות שאנחנו ממש המשיח – לא נורא שנדרש איזה תהליך להבאת המשיח. אדרבא, זו מהותה של השתלשלות – היש משתלשל (שייך לחסידות חב"ד דווקא, כנ"ל שעיקר סדר ההשתלשלות מתחיל מאדמו"ר הזקן).

יש לי צדיק, רבי, ("ראש בני ישראל", שהוא נשיא הדור, השקול כנגד כל הדור[פא]), ואני מאמין שהוא בודאי המשיח של הדור – שאם נזכה הוא יהיה המשיח. יש שלש אפשרויות איך להתייחס לאותו צדיק:

אפשרות ראשונה, שהוא הכל, כל מה שיש, ואני לא פונקציה בכלל. יש הרבה שככה חושבים על רבי – כל הזמן רבי-רבי-רבי, הכל רק רבי, ואין שום דבר חוץ מהרבי. 'הרבי הבטיח הרבי יקיים' – הכל רבי. זו מדרגת ה"אהיה" הראשון.

אפשרות שניה, שאני מרגיש שהרבי מחיה אותי, (גם) בכך שהוא מלמד תורה, "תורה חדשה"[פב], "כי הם חיינו"[פג]. בלי התורה החדשה שלו, המתחדשת תמיד, איני קיים – אין לי שום קיום מבלעדי החיות שהוא מזרים בי, בעיקר על ידי דברי התורה, חידושי התורה שלו. על כך כתוב "אורייתא מחכמה נפקת"[פד], על ידי ה"אשר", גם לשון אושר[פה] – האושר הגדול שלי הוא לשמוע מהרבי דא"ח. זו המדרגה שמקבילה ל"הוי' אחד".

האפשרות השלישית, בה בעצם פתחנו כעת, היא על דרך 'אלץ איז גאט' – היש הנברא משקף את היש האמתי, כלומר שהוא-הוא. זהו תיקון ההשתלשלות. על כך אמרנו קודם שאם אני שליח אמתי, חסיד ממש אמתי, המציאות שלי משקפת את הרבי – לא שהוא מזרים בי עכשיו חיות, אלא שהאצבע שלי היא האצבע של הרבי. אני השתקפות של הרבי ממש (לא בכדי המלה החביבה ביותר על אדמו"ר הזקן – וכן על הרבי, הדור השביעי, החביב, לאדמו"ר הזקן – היא "ממש", הרומזת גם לר"ת שמו של הרבי, כידוע).

ה' טוב – בטחון, ה' מלך – אמונה ובטחון

צריך רק להשלים את 'הוי' טוב' ו"הוי' מלך": המדרגה הכי עליונה היא אמונה, ה"אהיה" הראשון. המדרגה של אמא, שהיא 'יש' בקבלה, היא כבר בטחון. מה לגבי 'הוי' טוב' ו"הוי' מלך"?

אם אני מרגיש כמה ה' טוב – אני מקבל אמונה או בטחון? בטחון, כי אני בוטח במי שטוב – אני בוטח שהוא ימלא את המבוקש שלי, כפי שלמדנו בשיעור הקודם[פו]. אני לא בוטח שאני ה', אלא שהוא יתן לי בכל עת מה שאני צריך, את הכח לו אני זקוק כדי ליישם את משימותי בחיים. ה' הוא טוב, עצם הטוב, ו"טבע הטוב להיטיב"[פז] – לכן אני בוטח בו.

מה לגבי "הוי' מלך" – אמונה או בטחון? גם וגם. מצד אחד, שרש הרדל"א במלכות, אמונה פשוטה. מה עושה המלך? מחד, כתוב "אין מלך בלא עם" – בלי עם הוא לא מלך. מאידך, לא כל אחד יכול להיות מלך, אפילו שיש לו עם. כתוב שמלך צריך להיות כל הזמן מלך (משעת לידתו ועוד טרם לידתו), כמו ב"אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא"[פח]. מהי התכונה העושה אותו מלך מאז ומתמיד, גם לפני היות לו עם? מדת "רוממות עצמית" שיש לו בנפש – הוא מרומם בעצם. קשה להבין ולתפוס רוממות עצמית שאינה תלויה בעם – זו המלכות של האין סוף, ה"אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא". על הרוממות העצמית של המלך כתוב ששרש המלכות ברדל"א, באמונה. שם אני אין – ביחס לרוממות העצמית אני ממש אין, גארנישט, לא קיים. מה הקשר שלי למלך? אמונה – "נעוץ סופן בתחלתן". לאידך, מצד ה"אין מלך בלא עם" – שהמלך חייב אותי בשביל להיות מלך, ממש דבר והיפוכו – היש שלי הופך ל'מוחלט', חייב להיות בשביל המלכות, וממילא כבר "יש בטחון".

אמון במלך והתגייסות לצבא המלך

אם כן, המושג מלך הוא הכי פרדוקסלי, מושג של נשיאת הפכים:

מצד הרוממות העצמית שלו אני אין, והיחס שלי כלפיו הוא אמונה. מהי אמונה? הסברנו שאמונה בה', במלים פשוטות, היינו אמונה שמה שה' יעשה הוא הכי טוב – אף שאיני מבין. הוא, ורק הוא, הקובע – אני מאמין בו, נותן בו את מלוא האמון שלי, שיעשה מה שהוא רוצה, גם כי אין לי דעה. בסופו של דבר מה שהוא עושה – הוא הכי טוב. זו אמונה. ידוע הרמז שאמונה עולה ו פעמים טוב – היא כוללת את כל ששת צירופי המלה טוב, את כל גווני הטוב האפשריים במציאות. אמונה בה' היינו אמונה שכל מה שה' עושה, בין דבר שלפי מגבלות הראות שלי נראה טוב ובין דבר שנראה לי הפך הטוב, הוא 'צירוף' אחר של טוב, הכל טוב, הכל הכי טוב. מצד הרוממות העצמית אין לי אפשרות אחרת.

אבל מצד שני, "אין מלך בלא עם" – העם מציית למלך, מקבל על עצמו את עול המלכות וממלא את הפקודות. המלך זקוק לאנשים אלה, חיילים שממלאים את פקודותיו, ואחרת אינו מלך. כפתגמו של הרבי הקודם[פט], המלך 'מבזבז את האוצרות' בשביל שהחיילים – לא סתם עבדים אלא חיילים, עבדים נאמנים המוכנים תמיד למסור את הנפש בפועל ממש עבור המלך (כמבואר בלוח "היום-יום"[צ] שחיילים אלו הם "צבאות  הוי'", הכינוי לו זכינו ביציאת מצרים). 'בזבוז האוצרות' הוא כדי שהחילים ינצחו במלחמת המלך – המלחמה על הכתר שלו, על עצם מלכותו.

בסופו של דבר, "עבד מלך מלך"[צא] – עצמות המלך משתקפת בעם שלו ("עבד מלך" ר"ת עם), ומי שהוא עבד של המלך (בבטול כל עצמותו למלך, כמו אליעזר עבד אברהם, שאין לו כל זהות עצמית אלא "עבד אברהם אנכי"[צב]) הוא עצמו המלך (לכן אליעזר דווקא, אחרי ריבוי הגלגולים שלו, זוכה בסוף להיות מלך המשיח, משיח בן דוד, כמבואר באריז"ל).

עד כאן ההקדמה חשובה – לפני שנגשים להמשך לימוד המאמר בפנים.

חלק שני: בטחון – המתקת הקטנות

ד. מיכלא דמהימנותא (אמונה) ומיכלא דאסוותא (בטחון)

קיבוץ גלויות בזכות האמונה וביאת המשיח בזכות הבטחון

הגענו לעמ' עו – סיום פרק ו. נקרא בפנים:

ובעמק יותר, "בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים"[צג],

נקרא בהערה את המקור בילקוט שמעוני[צד]:

"אתה מוצא שאין הגלויות מתכנסות אלא בזכות האמונה, וכן אתה מוצא שלא נגאלו אבותינו ממצרים אלא בזכות האמונה...".

בפשטות משמע שהזכות בגאולה הנוכחית, קיבוץ גלויות, תהיה כמו ביציאת מצרים, אבל אנחנו מסבירים שיש הבדל. הרבה פעמים המונח 'אמונה' בחז"ל כולל אמונה וגם בטחון. במושגים שלנו, הזכות ביציאת מצרים היא אמונה ואילו הזכות להבאת המשיח היא יותר בטחון, ובפרט בטחון פעיל. אפשר לומר "בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים" ו'בזכות הבטחון נגאל על ידי מלך המשיח'. אפשר לדייק אפילו במדרש, שלא אומר 'אין משיח בא אלא בזכות האמונה' אלא "אין הגלויות מתכנסות אלא בזכות האמונה" – הרבה פעמים בחז"ל ביאת המשיח נקראת "גלויות מתכנסות", אבל בכל אופן, למה משתמשים כאן דווקא בביטוי זה? בפשט, בגלות עם ישראל מפוזר בעולם והגאולה היא השיבה לציון. ובכל זאת, בדורנו משמעותי לחלק, כי יש ב"ה כבר 'טעימה' מעין כינוס גלויות[צה] – הרבה יהודים כבר בארץ, שיהיו עוד ועוד – אבל משיח טרם בא. לכן, אפשר לדייק שאמונתנו במשך אלפים שנה היתה זכות מספקת לכינוס גלויות, אבל עדיין לא די בה להבאת המשיח, הדורשת בטחון – בטחון פעיל.

נמשיך בפנים:

דהיינו האמונה הטהורה שהיתה לאבותינו (ובפרט לנשים צדקניות שבדור, שבזכותן בפרט נגאלו כו'[צו] [כתוב בפירוש שבזכות הנשים נגאלו ובזכות הנשים ייגאלו – כולל הנשים שיושבות כאן. אצל הנשים גופא, הטבע הראשון של האשה הוא אמונה, והחידוש הוא שבשביל משיח ממש צריך בטחון פעיל.])

אמונת שנות גלות מצרים הופכת לבטחון ברגע הגאולה

[אמונה זו היתה] משך כל ימי רדו[צז] שנות הגלות [יעקב אבינו אמר לבניו, כאשר שלח אותם למצרים לשבור בר, "רדו שמה"[צח]. זו דוגמה למלה בתורה שחז"ל[צט] מנתחים בגימטריא[ק]. ברוח קדשו – יתכן שבאופן לא-מודע – אמר יעקב מלה שמנבאת שגלות מצרים תהיה 210 שנים. בהגדה של פסח אומרים "שהקדוש ברוך הוא חִשב את הקץ לעשות" – היו צריכים להיות בגלות 400 שנה, אבל ה' חשב בתוכן קץ שנים מלידת יצחק אבינו עד הירידה למצרים, הוריד קץ מ-400, ונשאר להיות במצרים רדו שנים[קא]. כל רדו השנים, לשון ירידה, החזיקה אותנו אותנו האמונה והיא שזכתה אותנו בגאולה. מכאן נלמד שמתחזקים באמונה דווקא בזמן הירידה, ב"רדו" (כשאני מזדהה עם "ויוסף הורד מצרימה"[קב], כדלקמן).].

בבוא עת דודים [בפעם קודמת[קג] למדנו שסימן הגאולה הוא שני דברים: שאיני יכול לסבול עוד רגע להיות בגלות; ושאני מרגיש שהגיעה "עת דודים" – זמן החתונה בין החתן והכלה, הקב"ה ועם ישראל.], נמשכת אמונה זו בבחינת בטחון [שביציאת מצרים היה בטחון סביל.], וזהו סוד ה"אהיה" הראשון [שמכיון שהפך מאמונה לבטחון סביל עיקרו עדיין אמונה, לכן ראינו רמז ש-אמונה במספר קטן עולה אהיה.] – "אהיה עמם בצרה זאת" – "אהיה שלחני אליכם" [משה טען שאין לומר לבני ישראל שתהיה עוד צרה וה' הסכים ואמר שיאמר רק "אהיה שלחני אליכם"[קד], ה"אהיה" הראשון, האמונה של יציאת מצרים.].

תהליך ההתבגרות

כעת יש ווארט חדש, החשוב לנו כעת, בהשגחה פרטית, לפני פסח ("דבר בעתו מה טוב"[קה]). נראה כאן כוונה חשובה באכילת מצה, שהיא מצות עשה דאורייתא, גם לנשים. לפני שנקרא בפנים, נסביר את המהלך הכללי:

אם אפשר לדבר על תהליך התבגרות בקבלה, המבנה הכי חשוב הוא ארבעה שלבי התבגרות שצריך לעבור כל אדם בהתקשרות שלו – גם לה', גם לרבי, גם למשיח – קטנות א', גדלות א', קטנות ב', גדלות ב'.

הזמן לכוון ולהפנים את המדרגות האלה הוא ליל הסדר, אז 'אוכלים' אותן, ואחר כך בימי הספירה חוזרים על כוונות ההתבגרות האלה. כל ספירת העומר היא תהליך, כדי להגיע בסוף למתן תורה, ואצל משיח ל"תורה חדשה מאתי תצא"[קו]. גדלות בכל מקום היא שכל, מוחין, אבל גם קטנות היא סוג של מוחין – מוחין שהם תודעה. לא שכל, כמו שמתכוונים היום – שאדם משכיל, מתחכם – אלא תודעה, שגם היא שכל.

בעיקר יענינו אותנו קטנות א' וקטנות ב', כי הן בפירוש אמונה ובטחון (זהו הסבר שעוד לא פגשנו). כלומר, גם אמונה וגם בטחון נקראות קטנות. קטנות היא לפני בר-בת מצוה, כשהתורה מגדירה את האדם כ'קטן', ילד קטן, גם הוא חכם ונבון. עיקר חינוך הקטן צריך להיות לאמונה ובטחון – שהם יהיו יסוד התודעה שלו.

חזרה לעיבור

החידוש הוא שלא עוברים ישירות מקטנות א' לקטנות ב' – מקטנות א' עולים לגדלות א', ואחר כך יורדים לקטנות ב'. בקבלה מוסבר שהירידה לקטנות ב' מגדלות א' היא כמו כניסה שוב לעיבור. קטנות היא תודעת ילד קטן, ועוד קודם הוא עובר ברחם האם. יש מצב שאדם היה גדול, ובדימויי הקבלה עליו להכנס שוב לעיבור, להוולד מחדש, להיות קטן מחדש ואחר כך לגדול ולהתבגר עוד פעם.

לדוגמה, בעל תשובה – לפני החזרה בתשובה הוא היה חכם, גמר את מערכת החינוך בהצטיינות, נעשה פרופסור באוניברסיטה. פתאום מתעורר אצלו משהו, הוא עובר תהליך – מכיר שיש ה' בעולם, שיש תורה, דבר שלא הכיר בכלל – ועליו להכנס שוב לעיבור, להוולד מחדש, לגדול מחדש. אז, אף שלא קבל שום חינוך תורני, יוכל לזכות ולהיות חכם בישראל, אדם גדול.

כתוב שכל אדם צריך לעבור כזה תהליך. זהו אחד הפירושים בכך שמשיח בא להחזיר את הצדיקים בתשובה[קז]. גם בקדושה גופא, אדם גדל והתפתח, הוא צדיק, אך יחסית לנדרש ממנו הוא 'רק' פרופסור באוניברסיטה – צריך שינוי מהותי, חזרה לעיבור, לידה מחדש וגדילה מחדש.

גדלות א' – ידיעת המציאות, גדלות ב' – ראית המהות

כעת לא מדברים על מי שלא מכיר את התורה, אלא הכל בקדושה – על צדיק, שגם צריך לעבור לגדלות אחרת לגמרי. כתוב בחסידות שהגדלות הראשונה נקראת "ידיעת המציאות" – בשכלו הטוב האדם מכיר ויודע את מציאות ה' בעולמות, יודע טוב-טוב את כל ספרי הקבלה והחסידות. אין הכוונה רק ליכולת להבחן על החומר ולקבל מאה אחוז במבחן, זו לא 'ידיעה' – הכוונה שיש לאדם גם תחושת המציאות. הוא לא רואה בעינים, אבל מרגיש. זו ידיעת המציאות – מדרגה גדולה, גדלות א', אבל עדיין לא משיח. משיח הוא "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון"[קח], "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדו כי פי הוי' דבר"[קט] – ממש ראיה.

ידיעת המציאות היא יחסית מצד בינה, אמא, וראית המהות מצד חכמה, אבא. גדלות א' היא לאחר שאדם למד כל מה שכתוב בספרי הקבלה והחסידות – וכמובן גם הנגלה שבתורה – עד שהוא חש מה שלמד. לא די בכך – ידיעת המציאות מספיקה בשביל הגלות. היו וישנם הרבה חכמים שיודעים את מציאות מה שכתוב בתורה, אבל טרם זכינו לראות את מהות ה'ף מהות מה שכתוב בתורה – ראית המהות שייכת כבר לימות המשיח. ימות המשיח היינו ימים-גילויים של המשיח.

שתי בחינות המצה: קטנות א' וקטנות ב' – אמונה ובטחון

בין גדלות א', ידיעת המציאות, לגדלות ב', ראית המהות, צריך לחזור לקטנות. קטנות ב' היא בדיוק הבטחון שלנו. לכן אנחנו אומרים שהגאולה תלויה בבטחון. זהו נושא מפורש בקבלה, בכתבי האריז"ל. עוד פעם, מתחילים מאמונה – קטנות א'. ממנה אני גדל ולומד ומבין – לא סתם מבין, אלא מרגיש ממש, יודע את מציאות ה', מציאות מה שכתוב בתורה. זו מדרגה עצומה, שהיא עדיין רק גדלות א'. אחר כך, בשביל להגיע למשיח, צריך גם אצלי שינוי טוטאלי, לשמו עלי לחזור לקטנות, להיות עוד פעם ילד קטן, להוולד מחדש, אבל עם בטחון ולא עם אמונה בלבד. מתוך הבטחון הזה לגדול-לגדול-לגדול, ובזכות הבטחון בסוף אראה את מהות הדבר – "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון".

כל זה הנושא של פסח וספירת העומר, עד חג השבועות. כעת נקרא בפנים את הענין, עם כוונות המצה. כידוע, במצה יש שתי סגולות[קי] – "מיכלא דמהימנותא" ו"מיכלא דאסוותא" (מאכל האמונה ומאכל הרפואה) – שהן-הן שתי בחינות הקטנות, אמונה ובטחון:

והיינו שתי הבחינות שבמצה – "מיכלא דמהימנותא"[קיא] – ("קטנות א'", בחינת אמונה פשוטה הקודמת ל"גדלות א'", בחינת "ידיעת המציאות", כמבואר בדא"ח) ו"מיכלא דאסוותא"[קיב] ("קטנות ב'", בחינת בטחון חזק [חזק הוא פעיל.], סוד שם אכדטם [לכל מדה בנפש יש שם קדוש, שאם מכוונים אותו מגלים ומחזקים את המדה. כמו שכתוב כאן בהערה – שתיכף נקרא ונסביר – שם אכדטם עולה עד. בטחון עולה עה – גימטריא מובנת מאליה, שאפילו לא כתובה כאן במקור... בטחון הוא שם אכדטם עם הכולל, והשם עצמו עולה עד, הרומז ל"בטחו בהוי' עדי עד".], כמבואר במ"א[קיג], הקודמת ל"גדלות ב'", בחינת "ראית המהות", כמבואר בדא"ח [מאד מענין שאת גדר קטנות א' וקטנות ב' – אמונה ובטחון – אפשר להוציא בפירוש מקבלת האריז"ל, אבל ההסבר בנפש של גדלות א' וגדלות ב' הוא דווקא בחסידות. גדלות א' היא ידיעת המציאות וגדלות ב' ראית המהות[קיד] – מושגים שלא מפורשים בקבלה.]).

ולסיכום:

קטנות א'אמונה (מיכלא  דמהימנותא)

גדלות א'ידיעת המציאות

קטנות ב'בטחון (מיכלא דאסוותא)

גדלות ב'ראית המהות

שם אכדטם – המתקת הקטנות בבטחון

נחזור לשם אכדטם: מהו ענינו? קודם כל, לפי הקבלה, ההבדל בין מצב קטנות בנפש למצב גדלות בנפש – בשתי מות הקטנות והגדלות – הוא אם אתה חי עם שם אלקים, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"[קטו], או שאתה חי עם שם הוי'. כמו שלמדנו פעם קודמת, שם הוי' ביציאת מצרים מבטא נסים שלמעלה מהטבע, בעוד שם אלהים בגימטריא הטבע[קטז]. זהו הכלל של גדר הקטנות והגדלות – להיות קטן פירושו לחיות בטבע, לחיות עם שם אלקים, ולהיות גדול פירושו לחיות למעלה מהטבע, עם שם הוי'.

בפרט, גם גדלות א', ידיעת המציאות, וגם גדלות ב', ראית המהות, הן שמות הוי', אבל בין שתי בחינות הקטנות – ששתיהן שם אלקים – יש הבדל. אלקים הוא גם שם הדין. למדנו פעם קודמת שאם אדם דואג יותר מדי, אפילו בקדושה, הוא ממשיך עליו דינים, ורוצים להמתיק את הדינים. אפשר להמתיק את שם הדין במעבר פאזה – לצאת משם אלקים לגמרי ולהגיע לשם הוי', להמצא במקום אחר לגמרי, ב"טוב הוי' לכל" (וכידוע פירושו של רבי נחמן[קיז], שהוי' ב"ה הוא טוב לכל דבר, רפואה לכל מחלה, המתקה לכל דין). אבל אפשר להמתיק דין גם מיניה וביה – כלומר, לעשות ששם אלקים לא יהיה קשה אלא מתוק (לא רק שה"דינא קשיא" יהפוך ל"דינא רפיא", בסוד "דינא דמלכותא דינא", אלא שהדין יתמתק מיניה וביה, שה'חריף' יהפוך 'מעדן', כמבואר בתניא[קיח] בסוד עבודת הבינוני ע"פ מאמרו של יצחק אבינו, מדת הדין, "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי"[קיט], שני מיני מטעמים עיי"ש).

איך עושים זאת? בקבלה כל פעולה היא עם אותיות לשון הקדש. כתוב שהקושי בשם אלקים הוא שלש האותיות האמצעיות, להי, ועל ידי חילוף אותיות – החלפתן באותיות הקודמות להן בסדר האלף-בית – ממתיקים את דיני אלקים, ועושה ששם אלקים עצמו נעשה מתוק וטוב. הראש והסוף של אלקים נשאר – אותיות אם, שמובנה גם רחם. בשם אכדטם – שלא מופיע בתנ"ך, כמובן, אבל מופיע בקבלה – מחליפים את האותיות האמצעיות, להי, באותיות כדט (את ה-ל מחליפים ב-כ שלפניה, את ה-ה ב-ד שלפניה ואת ה-י ב-ט שלפניה.

כדט בגימטריא גל, שייך במיוחד ל-לג בעומר, "גל עיני"[קכ]. רבי לוי יצחק, אבא של הרבי, אומר[קכא] ש-כדט רומז גם להילולת אדמו"ר הזקן, כד טבת. הוא אומר ששני הימים האלה (ל"ג בעומר וכ"ד טבת[קכב]) שייכים לשם כדט – וכך גם מקשר בין אדה"ז לרשב"י, אותה נשמה – וכנראה הם קשורים גם לבטחון.

נקרא את ההערה:

וכמבואר במאו"א [מאורי אור, ספר ערכים לפי האריז"ל.] ב, יז בערך בטחון: "בטחון באימא בת"ת שבה [יפה, כי אמרנו בשיעורים קודמים שגם אמא היא 'יש' וגם תפארת היא 'יש' – "יש בטחון"[קכג].] בחי' קטנות שני [הכל בחינת מוחין, כנ"ל, וכפי שעוד נסביר.] שם אכדט"ם גי' ע"ד בטחו בה' עדי ע"ד" [כל הפסוק – "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים" – שוה ביאת המשיח[קכד]. זהו יסוד אצלנו, שביאת המשיח תלויה בבטחון. "עד" הוא בטחון (היינו "עד ועד בכלל", "[בטחו בהוי'] עדי עד", בעוד שאמונה היינו "עד ולא עד בכלל"), ובתור מוחין הוא בא מהמדות דאמא, מקור היש.].

ה. הבטחון – אתחלתא דגאולה

הבטחון בביאת המשיח ותחית המתים

נמשיך בפנים:

וכך לגבי הגאולה העתידה (ועל ידי ההתעצמות לקיים את ה"זכירה" הראשונה – "למען תזכור את יום צאתך ממצרים כל ימי חייך"[קכה], "'כל ימי חייך' – להביא לימות המשיח", דהיינו שבזכות ההתקשרות לגאולה הראשונה מתחזקים בבטחון גמור ביחס לגאולה העתידה כנ"ל [כפי שהסברנו פעם קודמת.]), "אשר אהיה" ,

עלינו להמשיך את האמונה בביאת המשיח (ותחית המתים [הרבי הסביר שכאשר מדברים על ביאת המשיח צריך לכלול בה גם תחית המתים. לפי הרמב"ם אלה שני עיקרי אמונה שונים, שלפי הפשט גם קורים בזמנים שונים. קודם בא המשיח, ואחר כך – כשיעלה הרצון מלפניו, מתי שהוא – תהיה תחית המתים. אחד הדברים החשובים שהרבי אמר הוא לכוון אותם יחד, ולדעת מה שכתוב בספרי הקבלה שתחית המתים – שהיא גם תהליך – תתחיל להתקיים, לפחות אצל יחידי סגולה, מיד עם ביאת המשיח. לכן, כאשר בוטחים צריך להאמין בשניהם יחד. אפשר לומר שיחסית אני בוטח בביאת המשיח ומאמין בתחית המתים. הרי במעבר לבטחון האמונה לא נזנחת – הרשימו של האמונה הוא ענין תחית המתים. עלי להביא את המשיח, כאן ועכשיו, אך עדיין לא בדיוק בשבילי לחולל את תחית המתים – עדיין משאיר לה' משהו[קכו], רק שמאמין שיהיה יחד. כלומר, יש עדיין אמונה – ברוך ה'.])

בבטחון גמור [בטחון פעיל. אמרנו בחלקו הראשון של השיעור[קכז] שבטחון פעיל מתחבר למדרגה הנמוכה-לכאורה, ההשתלשלות – מציאות היש שמקורו באמא, ב"אהיה" השני – תוך ראיה ש"אלץ איז גאט", כל היש הוא ה', ואף על פי כן הוא משתלשל, יש בו תהליך.].

הבטחון – תשובה, רפואה וגאולה

בבוא הבטחון בלבנו ובמעשה ידינו [לעשות כל אשר ביכולתנו, כדברי הרבי[קכח].] אזי באה "אתחלתא דגאולה" בגלוי [הרבי אמר שהתחילה משנת תש"נ, אך עדיין לא הגענו לגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו. הביטוי "אתחלתא דגאולה" כבר אומר שיש תהליך, כשה"אתחלתא" היא סימן דרך חשוב.] כנ"ל, "ולא עיכבן אפילו כהרף עין"[קכט] [צריך להאמין שהתהליך יעבור מהר-מהר, "לא עכבן אפילו כהרף עין".].

ה"מיכלא דאסוותא" הוא קטנות ב'. אמרנו שקטנות ב' וגדלות ב' הן כמו בעל תשובה יחסית לצדיק. הגאולה היא ענין התשובה – "סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין"[קל], כפסק הרמב"ם הלכה למעשה. כתוב "ולבבו יבין ושב ורפא לו"[קלא] – ברגע שמתחילים תהליך תשובה באה רפואה. תכלית הרפואה, כפי שמתבטא רבי אייזיק מהומיל[קלב], היא רפואת העינים – כולנו חולי עינים, ורפואת העינים היא פקיחת העינים ולראות ש"הנה הנה מלך המשיח בא" ולראות אלקות, "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון", ראית המהות, גדלות ב'.

יסוד הרפואה הוא הבטחון, קטנות ב'. באכילת המצה צריך לכוון שאוכלים את שניהם – גם מאכל האמונה וגם מאכל הרפואה. אוכלים כמה 'כזיתים' בליל הסדר – צריך לכוון שה'ביס' הראשון הוא אמונה וה'ביס' השני הוא כבר בטחון. יש מכוונים שהמצה הראשונה בסדר היא האמונה והאפיקומן הוא רפואה-בטחון. יש מכוונים שהסדר הראשון הוא אמונה והסדר השני הוא בטחון-רפואה (כך כתוב ב"היום-יום"[קלג] בשם אדמו"ר הזקן, אך הכל יחסי, כמובן).

סוד "רדו" בחיי יוסף

נקרא את הערה יג, על רדו שנות גלות מצרים:

ויש לרמוז שבמ"ק רדו עולה יב [מהמלה רדו נלמדות 210 השנים במצרים, אבל במספר קטן האותיות הן 2-4-6 – סדרה לינארית – העולות סה"כ 12, הכל מרוכז ב-12 שנה. מה יכול להיות 12 שנה?] כנגד יב שנים שהיה יוסף בבור [בבית הסהר, שנקרא בור בתורה.], "ויוסף הורד מצרימה" [פסוק שכתוב עוד לפני שהושלך לבור. זו ירידת הצדיק למצרים. אחר כך, כשכולם ירדו, יעקב שלח לפניו את יהודה – "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורֹת לפניו גשנה"[קלד]. אבל קודם – 21 שנים קודם – "ויוסף הורד מצרימה". כמה זמן יוסף היה ירוד? יב שנה. מה הנסיון שלו שם? להחזיק מעמד, לא רק להמשיך להאמין בה' – אלא להחזיק בבטחון, ולא לבטוח במישהו אחר. הוא חטא בבקשתו משר המשקים להזכירו בפני פרעה.], שעיקר עבודתו [הרוחנית] ותקונו היה להתעצם במדת האמונה והבטחון הגמור בה', ובזה ששם מבטחו בשר המשקים נענש להשאר בבור שתי שנים נוספות, כידוע בחז"ל ודא"ח עה"פ "אשר הגבר אשר שם הוי' מבטחו ולא פנה אל רהבים [המצרים.] ושטי כזב".

בחינת "לא פנה וגו'" היינו האמונה השלמה כנ"ל שמזה נמשך קו הבטחון [הסברנו בתחלת המאמר (מי שזוכרת, כדאי מדי פעם לעשות חזרה...) שאמונה היא פינוי המחשבות – לעשות חלל פנוי, לפנות הכל מהמודעות ולא לסמוך על אף אחד – ואחריה הבטחון הוא המשכת הקו לחלל שיצרה האמונה.] (שע"י ש"לא פנה" נעשה מקום פנוי להמשכת אור ה' [אור אין סוף שצריך לסלק הוא דבר שלילי?! אכן, אם רוצים לגלות את ה' במקום פנוי צריך לסלק את אור אין סוף. רהב בגימטריא אור בגימטריא אין סוף דהיינו שהוא הלעומת-זה של אור אין סוף. כל קליפת מצרים היא גאוה, בפרט קליפת פרעה מלך מצרים, "אני ואפסי עוד", 'אין-סוף' גאוה. כמו שלמדנו לאחרונה בענין אחשורוש ופרעה ("אף עשיתיו")[קלה], אחשורוש מסמל תאוה ופרעה מסמל גאוה, וגם כל שריו רהבים. שוב, רהב שוה אין סוף, הלעומת-זה, וצריך לסלקו הצדה – לא לפנות אליו בכלל.], "באור פני מלך חיים", עיין ספר הליקוטים [לאריז"ל.] פרשת פינחס וד"ל).

עבודת יוסף – ההתעצמות עם הבטחון

ברור שעבודת יוסף – נסיון, שלא עמד בו – היתה לא לסמוך על המצרים. דוגמה לנסיון היום היא פיתוי ילד או נער – יכול להיות גם בת – לעשות עסקת טיעון או כיו"ב. כלומר, לסמוך על מישהו אחר – לסמוך על השב"כ, או על מי שלא יהיה. זהו נסיון קשה, לא פשוט. גם יוסף הצדיק לא עמד בו. לא בדיוק אותו דבר, לא היתה עסקת טיעון, אבל הוא חשב ששר המשקים כאן – שר בממשלה – יכול לעזור לו, אז הוא בקש שיעזור לו. בשל כך הוא נענש לשבת עוד שנתיים בבית הסהר.

מה היה עליו לעשות? קודם כל להאמין בה', ובכך לסלק את הזיקה במחשבה לשר המשקים – 'לא צריך אותך, אתה לא מענין אותי. כאשר אצא מכאן אולי נהיה ביחסים טובים, אבל כרגע אתה לא מענין אותי. אני מאמין רק בה''. אחר כך, בטחון הוא המשכת קו – בזכות סילוק שר המשקים, ההכרה לא צריך אותו, מרגישים יותר ויותר שה' נמצא איתי ממש. הרגשת נוכחות ה' היא המשכת קו של בטחון – בטחון שה' נמצא איתי, שהוא יגאל אותי וגם יתן לי את כל החכמה לה אני זקוק בשביל להגאל, בשביל ה"עשו כל אשר ביכלתכם" שאני יכול לקיים בתוך הבור. אם כן, כל הסיפור של יוסף הוא ממש הסיפור כאן של כל המאמר שאנחנו לומדים.

נסיים את ההערה:

יוסף יצא מן הבור [בו ישב רדו שנים, במספר קטן.] בגיל ל שאף הוא מרומז ברדו במ"ס [כלומר, מאז שנולד עד שיצא מבית הסהר כל הזמן היה יוסף ב"רדו", בירידה למצב קטנות, בו צריך להתעצם עם אמונה ובטחון. קטנות היא בשביל להתעצם עם אמונה ובטחון. כל המאמר "אמונה ובטחון" הוא בשביל להתעצם עם קטנות דקדושה. כשעוברים מאמונה לבטחון, כפי שהסברנו עכשיו, בעצם מיניה וביה ממתיקים את שם אלקים, ממתיקים את הטבע.].

עד כאן להיום, ב"ה סיימנו את הפרק – שנזכה לאמונה ובטחון.

ו. חיוּת החיוֹת

[יש כאן תנ"ך פתוח....] טוב, נאמר שני דברים מהתנ"ך:

"חיוּת קַטנוּת עם גַדלוּת"

בשבת הבעל"ט יהיה ראש חדש, בו מוסיפים לומר את פרק קד בתהלים – "ברכי נפשי את הוי'", פרק המתאר את כל מעשה בראשית. יש בפרק לה פסוקים, ובפסוק כה כתוב "זה הים גדול ורחב ידים שם רמש ואין מספר חיות קטנות עם גדֹלות". אחד מגדולי הצדיקים והמקובלים ממרוקו, הראשון במשפחת אבוחצירא, רבי יעקב אבוחצירא, כתב הרבה ספרים. כידוע, למשפחת אבוחצירא, החל ממנו, היתה זיקה וקשר מיוחד, לבעל שם טוב (ובמיוחד לבבא סאלי, שהחזיק עצמו לגמרי חסיד של תורת החסידות, ו'לא שם' בכלל על מי שלא הולך לפי החסידות והבעל שם טוב). אחד מספריו נקרא "מחשֹׂף הלבן", פירוש על התורה – שאפשר לומר שהוא גם ספר של רוח הקדש – ויש בו הרבה גימטריאות יפות וחשובות.

הוא כותב[קלו] משהו מאד חשוב לגבי הנושא שלמדנו היום, קטנות וגדלות: ראינו שכתוב בקבלה שעל כל אחד לעבור ארבעה שלבים בתהליך ההתבגרות שלו – קטנות א' (אמונה), גדלות א' (ידיעת המציאות), ירידה לקטנות ב' (בטחון) ועליה לגדלות ב' (ראית המהות, "עין בעין יראו"). לכל דבר צריך להיות יסוד בתורה, והדבר רמוז בפסוק שנאמר בשבת זו, שבת ראש חדש – "חיות קטנות עם גדֹלות". "קְטנוֹת עם גְדֹלוֹת" – שמדבר בפשט על חיות הים (עלמא דאתכסיא) הקטנות והגדולות, מ"רמש ואין מספר" עד הלויתן הכי גדול שבים – אפשר לקרוא גם "קַטנוּת עם גַדלוּת"[קלז].

כמה עולה "קטנות עם גדלות" (שהוא מפרש על "חיוּת", שהיא ה"רצוא ושוב", "גאט איז אלץ, אלץ איז גאט")? 1118 – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"! זו הגימטריא שלו בספר – כל פעם שמייחדים את ה' ב"שמע ישראל" צריך לייחד בתודעה קטנות עם גדלות[קלח]. בפרט, קריאת שמע בלילה היא קטנות א', "אמונתך בלילות", עם גדלות א', ידיעת המציאות, כי בלילה לא רואים את המהות, וקריאת שמע ביום היינו קטנות ב', בטחון, יום, הרגשה של קיום המציאות, וכל שכן גדלות ב', ראית המהות. שוב, זו גימטריא מאד יפה, עם מקור חשוב – מקור שהוא רוח הקדש ודאי. זו עיקר עבודת היהודי, האמונה שלנו, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

הפסוק הקודם יותר מפורסם – "מה רבו מעשיך הוי' כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך". יש לנו עליו מאמר גדול, שמאד חשוב ללמוד, בספר אשא עיני[קלט]. הדוגמה לכך היא הפסוק הבא – "זה הים גדול ורחב ידים וגו'". "זה הים גדול ורחב ידים" היינו גדלות ורחבות – יש בפסוק "גדול" בהתחלה ו"גדלות" בסוף, ביחס לים עצמו וביחס לחיות הים[קמ]. הים עצמו הכי גדול. אנחנו יושבים בארץ ישראל, שהיא ארץ קטנה, ובכלל כל הארץ, היבשה, קטנה ביחס לים. "זה הים גדול ורחב ידים" שוה שמים – שם-ים – שגדול ביחס לארץ. אחר כך דברים קטנים, "שם רמש ואין מספר". והוא מסכם – "חיות קטנות עם גדֹלות".

רצוא ושוב

המלה חיות – כמו שהוא קורא "קטנות עם גדלות" כ"קַטנות עם גַדלות", גם חיות היינו חיוּת. איפה דורשים אל תקרי 'חיוֹת' אלא 'חיוּת'? איפה יש סיפור שלם של חיות הקדש? בפרק הראשון של יחזקאל, מעשה מרכבה. על החיות כתוב "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק"[קמא], וכל דבר חי הוא בחינת חיות. אם כן, יש קשר בין שני הפסוקים – "חיות קטנות עם גדלות" ו"והחיות רצוא ושוב". ה"חיות" רומזות ל"והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק". מה הפירוש של "והחיות רצוא ושוב"? יש כמה פירושים:

הפירוש הפשוט שהחיות יוצאות ממקומן, רצות לקיים את השליחות, ומיד שבות למקומן.

יש פירוש הפוך[קמב], שהחיות מרימות לרגע את הראש מעל הרקיע שמעל ראשן להציץ באור השכינה, ומיד נרתעות וחוזרות למקום. או שה"רצוא ושוב" כלפי מעלה, שעולות ומיד נרתעות ויורדות, או הפוך, שה"רצוא" כלפי מטה, לשליחות, ומיד שבות – לא שוהות למטה כהרף עין. הכל "כמראה הבזק" – גם בזה יש כמה פירושים, והכי ידוע הוא כאש שיוצאת מהכבשן ומיד חוזרת.

גם הסברנו את ה"רצוא ושוב" – בכך פתחנו את השיעור היום – ב"רצוא ושוב" של עצם הנשמה שלנו, "גאט איז אלץ, אלץ איז גאט", "אהיה אשר אהיה". לא הסברנו מספיק – הכל גילוי העתיד והמשכת העתיד. אהיה הוא שם העתיד, "ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא".

מה הפסוק שלפני "והחיות רצוא ושוב"? כמו שראינו את הפסוק שלפני "חיות קטנות עם גדלות" נראה גם כאן. שני פסוקים שהם יחידה אחת. הפסוק הקודם – "ודמות החיות מראיהם כגחלי אש בֹערות כמראה הלפִדים היא [מראה האש] מתהלכת בין החיות ונגה לאש ומן האש יוצא ברק". יש לשון נופל על לשון בין סיום הפסוק הראשון ב"ברק" וסיום השני ב"בזק", ויש מפרשים[קמג] שאומרים ש"בזק" הוא עצמו ברק. הפסוק מסיים "ונגה לאש" – "נגה" הוא אחד מ-יג השמות הנרדפים לאור – והפירוש שיש לאש הזו יותר נגה-אור מלאש המוכרת לנו.

שתי תשובות

נעשה גימטריא שלנו: קודם כל, הפסוק "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק" שוה 1426, פעמיים 713, פעמיים תשובה. מה פירוש פעמיים תשובה?

בתניא[קמד] מובא שתשובה היינו תשוב-ה, תשוב ה עילאה היא תשובה עילאה ותשוב ה תתאה היינו תשובה תתאה. תשובה תתאה היא מתחושת ריחוק מה', תחושת חטא – צריך לעזוב את החטא ולשוב אל ה', מתוך מרירות בנפש. תשובה עילאה היא שאדם מרגיש שהנה-הנה הוא נדבק בשכינה, חוזר הביתה לאביו בשמים, ומלא שמחה. אלה שתי בחינות תשובה – תשובה מתוך מרירות, מריחוק, ותשובה מתוך שמחה, מתוך הרגשת קירוב.

אבל יש עוד פירוש לשתי תשובות, שמתאים לפסוק כאן. תשובה יכולה להיות גם "רצוא" וגם "שוב". שרש תשובה הוא שוב, אבל כשאני חושב על תשובה איני חושב על "שוב" אלא על "רצוא" – אני למטה, ואני רץ ושב לה'. אבל אחר כך יש "שוב" כלפי מטה. זהו ההבדל בין קטנות לגדלות – אולי תכלית הדברים שלנו. מי שנמצא בקטנות רק רץ כלפי מעלה – לא שרוצה להסתלק מהעולם הזה, אלא שהחיות מעלות את הראש מעל הרקיע להסתכל בשכינה. הוא רץ למעלה, שב, אך זו לא התכלית. בפשט כתוב "אם רץ לבך שוב לאחור", החיות חוזרות אחורה, אבל מובא בתניא[קמה] מתקוני הזהר "שוב לאחד" – אתה רוצה את ה"אחד"? תמצא אותו למטה, במצוות בעולם הזה. בלי "רצוא" אדיר אתה לא בעל תשובה – חייב להתחיל מ"רצוא" אדיר – אבל תכלית התשובה היא להביא משיח בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, "שוב".

רצוא ושוב – רצון ונחת

"רצוא" גם לשון רצון – כך אומרים המפרשים, לרוץ בעברית היינו לרצות – "אנו רוצים משיח נאו", היום, על המקום. מה זה בנפש, "רצוא" או "שוב"? "רצוא". "רצוא" הוא דבר טוב, אבל רק אם הוא יחד עם "שוב". כמו ש"רצוא" הוא רצון חזק, עכשיו ממש – הרבי היה מסיים את השיחה שלו ב"רצוא", "תיכף ומיד ממש", משאיר אותנו עם "רצוא". מהו "שוב"? תלוי איך היה מסיים את השיחה – אם היה מסיים ב"המעשה הוא העיקר" זהו כבר "שוב". כמו ש"רצוא" הוא "רצון", "שוב" – חוץ מ"תשובה" – הוא מלשון "שובה ונחת"[קמו], כמו שכתוב בתחלת התניא "כי בהן ימצא מרגוע לנפשו". איך את יכולה למצוא מרגוע לנפשך אם משיח עוד לא בא?! בינתים כתבתי את ספר התניא – תלמדי ספר התניא, בו כתבתי עצות "בהן ימצא מרגוע לנפשו ועצה נכונה לכל הדבר הקשה עליו בעבודת ה'", בשובה ונחת. מצד אחד, משיח יבוא פתאום, "פתאם יבוא אל היכלו האדון"[קמז], ומצד שני "בשובה ונחת תושעון"[קמח] – נשיאת הפכים. הקטנות היא ה"רצוא", הרצון החזק, והגדלות היא ה"שוב", ה"שובה ונחת".

אנחנו רוצים להדביק עוד אנשים בבשורת הגאולה, כפי שאמר הרבי – גם זה תלוי בשובה ונחת. צריך לשבות את לב העם, ושובים את הלב עם שובה ונחת. חושבים שביטויים שהרבי אמר, כמו "בדרכי נעם" ו"באופן המתקבל", קצת מקררים את ההתלהבות וההשתוקקות. לא – כך שובים את הלב. גם נשיאת הפכים, לכאורה כדי לשבות את הלב של מישהו צריך הרבה התלהבות – אני חושב שאפילו כדי לשבות את הלב שלי צריך הרבה התלהבות... אבל שבית הלב היא גם מלשון שוב, לא מלשון רצוא – כדי לשבות את הלב צריך ישוב הדעת, מוחין, שהם גדלות. אם הגעתי לגדלות א', ידיעת המציאות של כל הדברים שכתובים בתורה, בכל אופן עלי לחזור לקטנות ב', בטחון. כלומר, כל הזמן אנחנו בשתי תנועות הפוכות.

המפרשים מסבירים על הפסוק "והחיות רצוא ושוב", שהיות שכל התיאור כאן הוא תיאור של אש – חיות אש – אף על פי ש"כמראה הבזק", בגדול אש היא "רצוא" או "שוב"? "רצוא", התלהבות. כלומר, ההקשר כאן של כל המרכבה, הסוד הכי עמוק בתורה, כולו אש. אם "רצוא" הוא אש, מהו "שוב", "בשובה ונחת"? מים. אין פה מים במעשה מרכבה. מהו מסמל המראה שהוא ראה? מה בא לנבא לו? זו נבואה של יחזקאל הנביא, שההקשר שלה הוא חורבן בית המקדש – בית המקדש נשרף. כל מעשה מרכבה, הסוד העמוק ביותר בתנ"ך, הוא סביב חורבן הבית – הסתלקות השכינה.

מיכאל וגבריאל

המפרשים מסבירים שהחיות הן חיות אש, והן "רצוא ושוב" כי טבע האש – שעיקרו "רצוא" – לרוץ ומיד לשוב. על כך כתוב "גבריאל בשתים"[קמט]. כעת נלמד עוד משהו. מיהו מלאך האש? גבריאל, לשון התגברות, גבורה. מלאך המים – השובה והנחת, הגדלות – הוא מיכאל, מליץ היושר על ישראל. מה ההבדל ביניהם? כתוב בחז"ל "מיכאל באחת, גבריאל בשתים"[קנ]. הם פועלים במהירות. יש יקום גדול – היום משערים שהוא מליארדי שנות אור. כמה זמן לוקח למלאך מיכאל לעבור את כל היקום? הוא עושה זאת בעפיפה אחת. לגבריאל לוקח שתי עפיפות. יש פירוש שמיכאל – שהוא חסד, כמו מים – רק נמשך למציאות, אין לו כל כך "רצוא ושוב", נמשך למציאות ונח בה, "בשובה ונחת". לגבריאל, שהוא אש, יש שתי עפיפות – "רצוא ושוב", יוצא ומיד נכנס, כי אחרת ישרוף את כל המציאות.

לכן מסבירים פשט, דבר שהרבי הדגיש, כל צרה של עם ישראל – מתוך מבט על כללות תולדות העולם – היא רגעית. הרבי אמר כך אפילו לגבי השואה, שההתייחסות הנכונה יכולה להיות רק כשאני מסתכל על כל תולדות עולם, והחויה הקשה ביותר – באמת קשה – היא רגעית. מאד קשה אפילו לחשוב על כך. רגעי, כי הפועל בשליחות הקב"ה הוא גבריאל – "כמראה הבזק", מראה בגימטריא גבריאל – והוא בשתי עפיפות, עושה ומיד חוזר, מתבטל. תתכן מכה קשה, שריפת המקדש – את התוצאה חווים אלפי שנים, אבל הפעולה ברגע, וגם אלפי שנות הפעולה הם רגע ביחס לנצח של הטוב. הנצח של הטוב הוא מיכאל, מים, שובה, גדלות מוחין. כל הצרות הן בעצם מצב של קטנות, ואז צריך להתגבר באמונה ובטחון, וכך גם לצאת מהקטנות לגדלות – והעיקר לצאת מקטנות ב' לגדלות ב', "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון".

רמזי שני הפסוקים

אמרנו הרבה דברים חשובים, ונסיים בגימטריא של שני הפסוקים יחד: "ודמות החיות מראיהם כגחלי אש בערות כמראה הלפדים היא מתהלכת בין החיות ונגה לאש ומן האש יוצא ברק. והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק". אמרנו שרק הפסוק השני עולה תשובה-תשובה, אבל עם הפסוק הראשון נקבל מספר עגול – 6700, מאה פעמים בינה.

כל "רצוא" הוא מצד בינה ו"שוב" מצד חכמה. חוץ מזה ש-100 פעמים בינה הוא מספר עגול, יש כאן יותר מזה. דווקא בינה הולכת יחד עם מאה, כי מאה היינו בינה ועוד גל (כדט, כנ"ל, וכתב שם האריז"ל בפירוש שבטחון בא מבינה), "בינה לבא"! 100 פעמים בינה היינו בינה ברבוע ועוד 33 פעמים בינה. 33 אינו חצי בינה, כי בינה, 67, הוא מספר לא זוגי, אבל הכי קרוב לחצי (מלמטה). אם כן, 33 פעמים בינה צריך להיות המשולש של 66 (צריך להכיר קצת את המספרים הצורניים). משולש הוא המספר כפול המספר הבא חלקי 2. אם המספר הוא 66 המשולש שלו הוא 66 כפול 67 חלקי 2, דהיינו 33 (חצי 66, הזוגי) כפול 67. אם כן, 6700 הוא 67 ברבוע פלוס 66 במשולש. יש לצורה הזו שם בפני עצמה – מספר חשמל (שגם נקרא מספר מחומש), שהנוסחא שלו היא משולש n פלוס רבוע n פלוס 1. הציור הוא כמו בית – גג משולש ורבוע שממשיך אותו. צורה מאד יפה. אם כן, המספר הזה, לא רק שהוא מאה פעמים בינה – אין שום קשר בין הדברים – אלא הוא גם "מספר חשמל" הבינה. בהשגחה פרטית, לא חשבנו על כך כשקראנו לצורה זו חשמל, המספר מופיע כאן – במעשה מרכבה, שרק בו מופיעה המלה "חשמל" בתורה. מופיע כאן, בשני הפסוקים שמתארים את החיות כאש, עם הרבה תכונות אש, ועיקרן "רצוא ושוב".

צריך להגיע לשוב האמתי, "בשובה ונחת" – מצד אחד, רוצים משיח ברגע זה, ומצד שני, "בשובה ונחת תושעון". לחיים לחיים, שתהיינה בשורות טובות, חג כשר ושמח, מיכלא דמהימנותא ומיכלא דאסוותא.