הפשטה לשם התפשטות

אור ל-כ' טבת תשפ"ב – כפ"ח

השקת הספר "החכמה מאין תמצא" (ח"ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

הרמב"ם ורבי חסדאי קרשקש נחלקו האם אפשר לדעת את ה' רק בידיעת השלילה או גם בידיעת החיוב. בהשקת הספר "החכמה מאין תמצא", שעוסק בחקירה האלקית של שתי דמויות-המופת הללו, הוסבר כי שתי הדעות משלימות זו את זו, כאשר השלילה מזככת את התפיסה האנושית הראשונה מסיגי עבודה-זרה והחיוב מבטא את החידוש המיוחד של עם ישראל. בשיעור שלפנינו – חלקה השני של ההשקה – מקבלים הדברים עומק קיומי נוסף – הכל מתוך התבוננות בציווי הראשון של ה' למשה, "אל תקרב הלֹם של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עֹמד עליו אדמת קדש הוא".

בפרק א השלילה והחיוב מוסברים כהפשטה והלבשה, ומוסברת באריכות ובעומק הנקודה העיקרית של השיעור – כי דווקא ההפשטה הראשונה מאפשרת התלבשות בלבושים רבים ומגוונים ומתוך כך התפשטות למרחבים חדשים. פרק ב מדגיש את הצורך – העדין והמסוכן – להשתחרר מכל המסגרות המסורתיות כדי למלא את השליחות שלנו לעולם כולו. פרק ג משווה בין "של נעליך" האמור במשה רבינו ל"של נעלך" האמור בתלמידו יהושע בן נון, ומחדד כיצד דווקא ההפשטה המוחלטת של משה רבינו היא המאפשרת את הקידוש השלם של המציאות התחתונה.

יצוין שיש כאן הוספות רבות על הנדפס – אך עדיין ישנן עוד הוספות רבות לשיעור שטרם נערכו.

א. הפשטה לצורך התפשטות

"של נעליך" – ידיעת השלילה

שיטת הרמב"ם היא שביחס לקב"ה תתכן רק ידיעת השלילה, ועל כך חלק רבי חסדאי קרשקש ואמר שאפשר להתייחס לקב"ה גם בידיעת החיוב. אפשר לומר שזהו לוז המחלוקת. איפה רמוזה בתורה, בפרשת שבוע, הזיקה של משה רבינו לשלילה, הקביעה שבשביל להתקרב לה' צריך לשלול? זהו בעצם פסוק מפורש וחשוב שמופיע במראה הסנה – המראה הראשון של משה רבינו, הנבואה הראשונה שלו:

כתוב "והנה הסנה בֹער באש והסנה איננו אֻכל"[ב]. משה רבינו רואה זאת ואומר "אסֻרה נא ואראה את המראה הגדֹל הזה מדוע לא יבער הסנה"[ג]. כשהוא מתקרב ה' אומר לו "ויאמר אל תקרב הלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא"[ד].

בפירוש "של נעליך מעל רגליך" מביאים[ה] מונח מאד חשוב, שמשמש גם בספרי החקירה וגם בספרי החסידות – התפשטות הגשמיות. ה' רוצה ממשה רבינו שיתפשט מהגשמיות שלו, ואומר שרק אז הוא יוכל להתקרב אליו, להשיג את נבואתו המיוחדת, נבואת "זה הדבר אשר צוה הוי'"[ו], נבואת אספקלריא המאירה[ז]. שאר הנביאים רואים "במראָה"[ח], נבואת "כה אמר הוי'", אבל משה צריך להגיע לנבואה המיוחדת שלו, "במראֶה ולא בחידֹת"[ט], והדבר אפשרי רק על ידי "של נעליך מעל רגליך", התפשטות מהגוף. ההתפשטות מהגוף, "של נעליך", כוללת גם שלילת כל מה שנתפס ב"משיגי הגוף"[י] – זו הדרך לידיעת השלילה.

מלכות משה

עוד לפני "של נעליך" ה' אומר למשה "אל תקרב הלֹם"[יא]. בעל אור החיים מדייק בפירושו על הפסוק[יב] שיש כאן את היסוד של "לא" קודם ל"כן", לאו קודם לעשה (בסוד "לא כן עבדי משה"[יג]). החידוש הוא שבתוך העשה, בתוך ה"כן", יש גם לאו. העשה בעצמו הוא עשה שכולו אומר לאו – "של". יש כאן "לשון נופל על לשון" בשתי מלים קצרות, אל-של[יד].

בגמרא[טו] כתוב ש"אין 'הלום' אלא לשון מלכות", ומ"אל תקרב הלֹם" לומדים שם ש"בקש משה מלכות ולא נתנו לו". באופן דומה מופיע גם במדרש[טז], אך המדרש מסיים ש"אף על פי כן זכה משה" במלכות. איך יתכן? מה התיווך? ההסבר, שמובן מפשט המדרש, שמשה עצמו זכה למלכות – אבל לא זכה להוריש אותה הלאה לבניו, לא זכה ל"כתר מלכות". הרמב"ם[יז] פוסק שיכול להיות מלך משאר השבטים, ולמלכות הזו זכה משה, אבל רק מלכות דוד היא נצחית[יח], והרבי מסביר[יט] שנצחיות המלכות היא מה שנקרא "כתר מלכות", לו זכה רק דוד המלך (כמפורש שם במדרש).

זהו רמז שכאן משה רבינו זוכה לקבל את הבחינה של מלכות יוסף. שאר המלכים הם מלכי הצפון, מלכי אפרים, מלכי יוסף – והמלכות שלהם היא על פי ה', על פי הנבואה, אך אינה נצחית. משה רבינו נצחי – במה? בכתר תורה. מספיק – כתר תורה יש לו. גם כתר מלכות?! לא! עד כאן! "אל תקרב הלֹם".

מהפשטה להתפשטות-הלבשה

הכתב והקבלה מביא פירוש יפה בשרש המלה "הלֹם" – מלשון הלאה, במובן של התפשטות. הוא אומר שהלאה הוא גם במקום, כמו "גש הלאה"[כ]; גם בזמן, כמו "מהיום ההוא והלאה"[כא]; וגם בנפש-בשכל – התקדמות בשכל להשגה יותר עמוקה, עליה בקדש מחיל אל חיל, "צדיקים אין להם מנוחה"[כב], "ילכו מחיל אל חיל"[כג], שאדם "מתפשט בענינו" ("ממעמדו ומצבו השפל למעמד חשוב ונכבד").

למה אומרים זאת? אם, בעזרת ה', ניתן איזו כותרת לשיחה שלנו הערב היא משהו על משקל 'התפשטות לשם התפשטות', או 'להתפשט כדי להתפשט'. מה אמרתי? מה פירוש להתפשט? מהי התפשטות? זו מלה מאד חשובה, שלפי הזהר גם קשורה בעצם למראה הסנה עצמו, שהרי ה' קרא למשה "משה משה"[כד], ומכאן דורשים בזהר הקדוש ש"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"[כה]. כמו שרמזנו קודם[כו], יש משה שמדבר מתוך הפה של יוסף ויש משה שמדבר מתוך הפה והאופי של דוד, הגואל האחרון, אבל תמיד משה מתפשט.

איך משה מתפשט בכל הדורות? איך אפשר לומר על הרמב"ם "ממשה עד משה לא קם כמשה"[כז]? אמרנו שגם רבי חסדאי הוא משה – הרמב"ם הוא ה"לא" של משה (ידיעת השלילה) ורבי חסדאי הוא ה"כן" של משה (ידיעת החיוב). איך משה מתפשט מדור לדור? עכשיו נשתמש בעוד מלים, שעוד לא אמרנו – "לא כן", ידיעת השלילה וידיעת החיוב, היינו הפשטה והלבשה.

יש ביטוי, שכולנו מכירים, "פושט צורה ולובש צורה"[כח]. הווארט שלנו הוא שבמלה התפשטות יש שתי משמעויות – או להוריד לבושים, "של נעליך", כשהלבושים יכולים להיות הגוף שלי וההתפשטות היא הורדת הגשמיות, ביטול הזיקה לגשמיות שהיא הגשמה. ההתפשטות הזו היא הפשטה, "לא" של הרמב"ם. אבל אחר כך יש "כן", הלבשה של רבי חסדאי, שהיא התפשטות אור השם (שם הספר שלו) בלבושים, במדות-תכונות חיוביות כמו שמחדש רבי חסדאי. הלבשה היא מדות, כי עצם המלה מדות היא לשון מדים. השם התלבש באור, "עֹטה אור כשלמה"[כט], וכך ברא את העולם, "עולם חסד יבנה"[ל]. זו הלבשה והתפשטות. צריך את שניהם – צריך שההפשטה תהיה לפני ההלבשה, "פושט צורה" ואז "לובש צורה". צריך "של נעליך מעל רגליך", שלילה והפשטה, ואז משה יכול לגשת הלאה-הלֹם, להתפשט (כלומר, "אל תקרב הלֹם [לפני שתקיים] של נעליך מעל רגליך"[לא]).

לפשוט נעליים וללבוש כפפות

לפני שנמשיך להסבר את היחס בין הפשטה להתפשטות נאמר כאן עוד נקודה: רש"י אומר ש"של" היינו "שלוף" – לשלוף את הנעלים. שליפת הנעל נאמרה בתנ"ך בשלשה הקשרים – נאמר ביבום (כך הביטוי במפרשים[לב], הכוונה שנאמר בחליצה, אחד שלא רוצה לייבם), נאמר בקנין ("שלף איש נעלו"[לג], במגלת רות) ונאמר בנבואה (כאן). הסימן הוא קין – קנין-יבום-נבואה. משה רבינו משרש הבל[לד], שהוא-הוא הבל, מזדווג כאן עם "שלוף", רשימו של קין. קין הוא באמת הלבשה, אבל הלבשה לא טובה, חומריות – קין עובד האדמה הוא אחד שקשור לחומריות, לארציות. משה רבינו הוא הבל, כמו "ואד יעלה מן הארץ"[לה], משהו מופשט, לא חומרי וגשמי. הנקודה הזו עולה רק מהסימן – צריך להפשיט את ה'קיניות'.

אבל הבאנו את שלשת הביטויים בשביל חידוש גדול שהמפרשים[לו] מסבירים: למה בכלל צריך להיות כתוב כאן "של נעליך מעל רגליך", בהדגשת הרגלים? כל אחד יודע שהנעלים הן על הרגלים! גם בחליצה כתוב בפירוש "וחלצה נעלו מעל רגלו". אבל בקנין כתוב "שלף איש נעלו" בלי המלה רגל. ואכן, בתרגום שם הנעל מתורגמת "נרתיק יד ימיניה"! חידוש חשוב, שצריך ללמד כשמלמדים ילדים מגלת רות. פירוש "נעל" הוא לא רק "בתי רגלים" אלא גם "בתי ידים"[לז] – כל אחד הוא נעל. מה אפשר ללמוד מכאן? אם יש דגש על פשיטת נעלי הרגלים דווקא, משמע שנעלי הידים הן בסדר. כל הקפידא כאן היא "של נעליך מעל רגליך" – אבל לא 'מעל ידיך'! איך יסביר זאת רבי חסדאי? "רגליך" הוא לשון הרגל. הרגלים (שכנגד נצח והוד) שייכות למוטבע (נה"י) והידים (שכנגד חסד וגבורה) למורגש (חג"ת). גם רבי חסדאי יסכים עם הרמב"ם שתארים של מוטבע, שהם בלי רגש – לא צריך לומר על ה'. את כל התארים שהם טבע, שהם רגלים, שהם הרגלים – צריך לשלוף. אבל תארים שהם ידים, שהם אהבה ורגש – בדיוק מה שהוא מחייב – כן אפשר ואף ראוי לומר על ה'. לשיטתו, ניתן לתאר את הקב"ה בנעלי ידים.

זהו ווארט חשוב מאד, שנעלי ידים הם הלבשה טובה וצריך להפשיט רק את נעלי הרגלים. איפה רואים את ההבדל הזה? לכהנים בבית המקדש היתה מצוה לעיכובא של בגדי כהונה, בגדים-מדים שנותנים ביטוי והלבשה למדות, אבל לא היו להם נעלי רגלים, הם חייבים לעבוד יחפים. [יש "כרך ידיה בשיראי"[לח] שנגמר גרוע...] משום חציצה, אבל יש מצוה של בגדים – על דרך נעלי ידים. [הרב הסביר פעם[לט] שאחרי כל ההפשטה של הרמב"ם, בעינים של האדם הפשוט נשאר רק טבע קר ואכזר – הפוך על הפוך.] נכון, אז נשארות רק נעלי רגלים. צריך לשלוף את נעלי הרגלים כדי להדגיש את ההלבשה של המדות האלקיות, שהן גם אנושיות, כמו אהבה וחסד.

"פושט צורה ולובש צורה"

הביטוי שהזכרנו, "פושט צורה ולובש צורה", נאמר על כמה וכמה דברים. ראשית, הוא נאמר[מ] על חומר ההיולי, שיש חומר שלפני צורה. הרמב"ם[מא] מביא שיש ארבע סיבות – חומר-צורה-פועל-תכלית, שגם מקבילות לארבע אותיות שם הוי'[מב]. לפי הקבלה זו, החומר בחכמה והצורה בבינה. על החומר ההיולי הזה כתוב שהוא כל הזמן "פושט צורה ולובש צורה" אחרת – זהו בעצם יחוד של חכמה (חומר) ובינה (צורה). גם אצל האדם, "פושט צורה ולובש צורה" נאמר[מג] בעיקר על המחשבה – שהמחשבה של האדם "משוטטת תמיד"[מד], לא עומדת על מקום אחד.

יש סיפור חשוב של הבעל שם טוב – מופיע בשבחי הבעש"ט[מה] – עם רבי נחמן קוסובר, שקודם היה מתנגד גדול מאד שלו. כשהבעל שם טוב נפגש איתו ורצה לקרב אותו, רבי נחמן – מתוך 'כיסוח' או התנגדות – אמר לבעל שם טוב 'שמעתי עליך שאתה קורא מחשבות, יודע מה אנשים חושבים, מה אני חושב?'. הבעל שם טוב אמר – 'איני יכול לומר לך, כי "המחשבה משוטטת תמיד", כל שניה אתה חושב משהו אחר, "פושט צורה ולובש צורה". רק אם תעשה מאמץ ותתרכז אוכל לומר'. הוא עצם עינים והתרכז הבעש"ט אמר לו – 'אתה חושב על שם הוי''. רבי נחמן הגיב לו – 'אני יהודי, אם אני מסלק את כל המחשבות על מה אני חושב? פשיטא שאני חושב על שם הוי'', "שויתי הוי' לנגדי תמיד"[מו]. אומר לו הבעש"ט – 'לא, בשם הוי' יש כמה ניקודים, ואתה חושב על שם הוי' בניקוד כזה וכזה' (הניקודים השונים של שם הוי' כתובים גם בסידור עם דא"ח, ב"אשרי" ובברכות שמו"ע).

ספרנו זאת רק לומר שאופי המחשבה הוא "פושט צורה ולובש צורה". התופעה הזו, "פושט צורה ולובש צורה", מופיעה בספרים גם כדבר חיובי[מז], אבל גם כדבר שלילי[מח], שהמציאות חולפת, לא מתקיימת. צריך לקבוע דברים שיהיו חיוביים, ודבר שכל הזמן לא קבוע ולא יציב – הוא לא טוב. לכן יש גם ספרים בהם כתוב שהטבע, בו ברא ה' את העולם, כל הזמן "פושט צורה ולובש צורה". הוא לא למעליותא אלא לגריעותא – הכל חולף. על ה', ה"קדמון נצחי"[מט], נאמר "אני הוי' לא שניתי"[נ], אבל כל דבר חוץ ממני לא קבוע. כאן הסברנו "פושט צורה ולובש צורה" למעליותא – הפשטה ואחריה הלבשה. "פושט צורה ולובש צורה" ר"ת פצוץ – המפץ הגדול של בריאת העולם...

פשיטה לשלול שלל

שוב, כשאומרים שאדם מתפשט יכולים להיות שני פירושים – או שהוא מוריד-פושט לבושים, או שהאישיות שלו מתפשטת-מתרחבת הלאה, כמו "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא". האם יש בתנ"ך להתפשט במובן השני? שרש פשט חוזר הרבה בתורה, הרבה פְשט. לפי הרד"ק בספר השרשים יש בשרש הזה, בלשון תורה, שני 'ענינים' שונים: הענין הראשון הוא המובן הפשוט – להוריד, להתפשט, כמו "של נעליך". לכן מפרשים התפשטות הגשמיות, כתוב על הנביאים שהם מתפשטים[נא]. הענין השני הוא לפשוט-להסתער על עיר. המובן הזה הוא להתפשט הלאה, אבל הוא לא מופיע בצורת התפעל. הוא מסביר שפשיטה על עיר היא "הפריצה וההליכה לשלול שלל" – לא סתם הליכה אלא פריצה. אחד מכינויי המשיח הוא "בן פרצי" (כפי שדברנו לאחרונה[נב]), "עלה הפֹרץ לפניהם"[נג] – אם הוא פורץ הוא פושט. זו לא סתם פריצה, התפשטות סתם, אלא פריצה עם מטרה מוגדרת – לשלול שלל. אחר כך, בחז"ל, כמו "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" זו התפשטות בכלל, אבל כאן זו "הפריצה וההליכה לשלול שלל".

מה השרש של "של [נעליך מעל רגליך]"? לפי רש"י, ורוב המפרשים[נד], השרש הוא נשל – כמו "ונשל הברזל"[נה], כאשר ה-נ נופלת מהשרש – אבל יש מפרשים[נו] שהשרש הוא שלל, הכי מתאים לידיעת השלילה של הרמב"ם שלנו, בעל ההילולא. גם בשרש שלל יש תופעה דומה, שתי משמעויות: מצד אחד, שלילה היא הוצאה ממישהו, מובן שלילי, אבל יש בה גם משהו חיובי – "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב"[נז]. אני שולל – ומקבל שלל, עד שמקבל "שלל גוונים"[נח], כל גווני הקשת. יש גם להוליך מישהו שׁוֹלָל[נט] וגם להשתולל. שייך לחינוך – יש ילד שמשתולל בכתה וגם מחוץ לכתה. או שזו הפשטה ("של נעליך"), 'יציאה מן הכלים', או התפשטות למרחב.

בפסוק "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב" – "אמרתך" היינו התורה בכלל וברית מילה בפרט[ס]. כתוב[סא] שהטעם הפנימי של ברית מילה – היסוד של שמירת הברית ותיקון הברית – הוא "פושט צורה ולובש צורה". בברית מילה נותנים לך צורה חדשה, והיא מטביעה בך יכולת לקבל כל פעם צורה אחרת. על מי מספרים שהוא שינה את הזהות שלו, את תעודת הזהות שלו, כל יום? על רבי נחמן[סב]. שהיה בגדר היולי. היולי הוא חשך ואין יחד[סג]. זו מלה ביוונית, שייך לחכמת יון. הדבר הזה הוא מקור המושג "פושט צורה ולובש צורה", זהו גדר ההיולי – דבר שכל הזמן פושט צורה ולובש צורה. ברית מילה היא בשביל לעשות אותך היולי.

אכן, "של" היא מלה חשובה מאד, שעוד נראה את הסוד שלה לפי המפרשים.

התפשטות המלכות

שוב, לפי הרד"ק אלה שני ענינים שונים באותו שרש, בלי קשר ביניהם, אבל לפי עניננו, הווארט שרוצים להסביר הערב, יש קשר הדוק בין שני הענינים – בשביל להתפשט הלאה צריך להתפשט. "אל תקרב הלֹם – של" – בשביל כן להתפשט, כן להגיע עד הלום, להגיע למלכות, צריך שלילה. מהי מלכות? התפשטות אין סוף, זהו בדיוק הביטוי. מלכות מקומית, מלך שמסתפק בלשבת בשקט במדינה שלו, בלי דחף להתפשט הלאה – הוא לא מלך, זו לא מלכות, לא שוה. מטבע המלכות, "הלום", הוא הרצון, הדחף, להתפשט. בלשון חז"ל, בלשון הרמב"ם, התפשטות המלך היא מלחמת הרשות[סד] – "המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו"[סה].

מי מתפשט? משה רבינו מתפשט, וגם ארץ ישראל עתידה להתפשט בכל הארצות[סו]. למה משה רבינו כל כך רצה להכנס לארץ ישראל? הפירוש הרווח הוא שרצה לקיים את המצוות המיוחדות של הארץ, שלא יכול לקיים אותן בחו"ל[סז]. אבל לפי מה שאומרים עכשיו, הטעם הפנימי שלו היה הרצון שארץ ישראל תתפשט. היות שהוא מופשט הוא יכול לגרום לארץ להתפשט. אם אתה רוצה להתפשט בלי הגבלה, בלי גבולות, שאף אחד לא יכול לעמוד נגדך – כמו "אין דבר העומד בפני הרצון"[סח] – ובעצם לכבוש את כל העולם, צריך להיות מופשט. זהו עיקר הווארט שלנו עכשיו, שהפשטה היא תנאי להתפשטות.

יש שלבים, עד אין סוף. אני עכשיו נמצא בארץ, כבשתי את סיני, כבשתי את ירדן, לאט-לאט – ככל שאתה רוצה להתפשט הלאה צריך להתפשט-להפשיט יותר. ההפשטה לא נגמרת וכך גם ההתפשטות. צריך כל הזמן, תוך כדי ההתפשטות הלאה, עוד יותר להתפשט, עוד יותר לשלול. אם אני לא שולל עוד משהו – לא אוכל להשיג עוד משהו. יש אין סוף לשלילה – זה בדיוק הרמב"ם, כל הזמן לשלול עוד ולשלול עוד. ככל שיש אין סוף לשלילה ולהפשטה אפשר להתפשט הלאה בלי גבול.

שוב, לפי הרד"ק, השכל הפשוט, אין שום קשר בין שני המושגים. אבל אם מתבוננים הרבה מבינים את הקשר, שגם רמוז בפסוק באופן יפהפה: "אל תקרב הלֹם", ואם אתה כן רוצה להתקרב – "של נעליך". שוב, יש כאן לאו קודם לכן. כפי שהזכרנו, האור החיים מאריך בכך שיש כאן מקור שכל תורת משה רבינו היא לאו לפני כן, לא-תעשה לפני עשה. הוא מקשה שלפי שכל היה צריך קודם לומר "של נעליך" ואז "אל תקרב הלם", ומסביר שכך סדר התורה בדווקא – קודם "לא" ואז "כן". הזכרנו[סט] ש"לא כן" שוה מאין, אור הוי' בתוך מורה נבוכים.

הפשטה והתפשטות בבינה

עוד ווארט חשוב להשלמת הענין: מה המקור בקבלה שיש שתי בחינות התפשטות? כתוב שארבע אותיות שם הוי', י-ה-ו-ה, הן צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות[ע]. אמרנו שההתפשטות הלאה, אור אין סוף, היא מלכות – ה תתאה. על פי פשט, גם ההתפשטות הראשונה, ה עילאה, היא אותו דבר – ההתפשטות של אמא היא התפשטות בעלמא דאתכסיא וההתפשטות של המלכות היא התפשטות בעלמא דאתגליא[עא]. אבל לפי דרכנו, ההתפשטות בעלמא דאתכסיא היא היכולת של ההפשטה. על כך כתוב "משה זכה לבינה"[עב] – שרק הוא יכול לשלול הכל.

הפשטה והלבשה (התפשטות) הן חכמה ובינה של הבינה. פעם למדנו באריכות[עג] על החב"ד בתוך החב"ד, והסברנו שהפשטה (ידיעת השלילה) היא החכמה של הבינה והלבשה-התפשטות (ידיעת החיוב) היא הבינה של הבינה. שתיהן בינה, כי עצם המושג צורה שייך לבינה – צירה הוא הניקוד של הבינה[עד]. הגרעין נרקב בתוך הרחם, בתוך האדמה, בתוך האמא – זהו האין שבין יש ליש, ה"פושט צורה" בשביל ה"לובש צורה"[עה] – ואז הוא מתפשט. האין הוא השתקפות של אבא אבל הוא קורה בפועל בתוך אמא. זהו סוד "משה זכה לבינה", ולפי מה שהסברנו הוא כולל את שתי התכונות – הבינה שיש לה זיקה לאין היא ההפשטה, כמו הרמב"ם, והבינה שהיא "אם הבנים"[עו] בפועל היא ההתפשטות, כמו רבי חסדאי, סוד ההלבשה. ההתפשטות הראשונה היא הסוד של "איש תבונה"[עז], "משה זכה לבינה". כל חמשת השלבים של נבואת משה רבינו, "לא כן עבדי משה, בכל ביתי נאמן הוא, פה אל פה אדבר בו, ומראה ולא בחידת, ותמנת הוי' יביט"[עח] (3241) עולים ז"פ תבונה (463)[עט] – "כל השביעין חביבין"[פ], משה הוא השביעי-החביב וכולו תבונה, "מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה", זה משה רבינו[פא].

ב. לצאת מכל המסגרות

הסר מסגרותיך!

מהן נעלים? מה צריך לפשוט? מהי התפשטות הגשמיות, חוץ מידיעת השלילה של הרמב"ם? יש כל מיני נורמות, כל מיני סטיגמות, כל מיני דוגמות וכל מיני מוסכמות שכל זמן שאתה כבול בתוכן – אתה לא יכול להתפשט הלאה. קודם כל צריך לשאול – טוב להתפשט או לא טוב להתפשט? באיזו חסידות אוהבים את המלה התפשטות? איז'ביצא. מאיפה הוא לקח זאת? מהרבי שלו, הרבי ר' בונם, שלמד זאת מהפסוק הזה גופא, מ"של נעליך"[פב]. כל הווארט שלנו היום הוא בעצם ווארט של רבי בונם. רבי בונם אומר שהאדם נעול – נעול בכל מיני נורמות, כל מיני מוסכמות – ואם אתה רוצה להתפשט אתה צריך להשתחרר, וזו ההוראה ב"של נעליך":

הרבי ר' בונם ז"ל אמר: מאד היה ישר בעיני להיות ב'סאלע' [טרקלין] גדולה עם מטות ו'קנאפעס' [ספות קטיפה יקרות] ושולחנות ערוכים עם יין וצלי ו'אינדיקעס' [תרנגולי הודו] ולומר מעט תורה. ומי שמבקש לישון – שישן קצת, ויאכל צלי וישתה יין, ולומר עוד דברי תורה מעט. באמת, הוא טוב ככה, כי כשלוקחין הכל למקום הצריך – הוא טוב מאד. ואין צריך להיות סגור, רק יוכל להתפשט בכל הדברים ולקחת אותם לפה. ולמשה רבינו ע"ה אמר השי"ת, "של נעליך" – 'הסר מסגרותיך!', רק להיות מתפשט בכל, ולוקח למקום הראוי.

כשראיתי את הווארט הזה מאד שמחתי בו, כי הוא ממצה את כל השיעור. הרבי ר' בונם משתמש במלה "סגור", אומר ש"אין צריך להיות סגור" וש"של נעליך" היינו לצאת מתוך המסגרות. מאד יפה, יש בספר יהושע פסוק מקביל ל"של נעליך" – שמיד נדבר עלו באריכות – שאחריו כתוב "יריחו סֹגֶרֶת ומסֻגֶרֶת"[פג], יריחו מסמלת את המסגרות. השתמשנו בכל מיני מילים וביטויים, אבל המלה המקורית שלו חשובה מאד – מסגרות, שאדם סגור, הוא 'נעול' על משהו, "נעליך", הוא סגור על משהו וזה סוגר אותו ומונע ממנו את היכולת להתפשט בחפשיות.

תיקון הלבושים – מ"עור" ל"אור"

אפשר לדרוש שהסגירות הזו, שלא נותנת לאדם להתפשט, היא התרגום של צרעת, "סגירו"[פד]. המצורע באמת סגור[פה] – מחוץ לישוב, מחוץ לאהלו, מחוץ למחנה. המציאות של אדם בתוך מסגרות היא באמת חולי, צרעת.

צרעת היא מחלת עור. הש"ך על התורה מסביר שב"של נעליך" ה' אמר למשה "שיפשוט חומרו ויתלבש במלבוש זך" – שוב רואים כאן שהמטרה של ההפשטה היא הלבשה. בעצם זהו תיקון חטא אדם הראשון. כמו שמובא גם בתניא[פו], לפני החטא היה לאדם לבוש של חשמל (בגימטריא מלבוש[פז]) ואחרי החטא הוא הוחלף ב"משכא דחויא", עור הנחש (שנקרא גם נשל, השרש של "של" לפי רוב המפרשים, כנ"ל). הקב"ה אומר למשה "של נעליך מעל רגליך" – הוא רוצה שהוא יחזור למצב טרום-חטא, ללבוש החשמל. מי עשה זאת? רבי מאיר, שבספר התורה שלו היה כתוב "כתנות אור" ב-א במקום "כתנות עור" ב-ע[פח]. נעל, יותר מכל בגד אחר, עשויה מעור. השלילה של נעלי העור היא במגמה שהעור השלילי יתהפך ל"אדמת קדש" (כמו שמסיים הש"ך את דבריו, וכמו שעוד נסביר באריכות) – שהכל יתהפך למלבוש של חשמל. אם כן, כל התורות של הבעל שם טוב על סוד החשמל וחש-מל-מל[פט] הן בעצם הקדמה לנבואת משה רבינו באספקלריא המאירה. גם חשמל הוא מלבוש – משה צריך לשלול את המלבוש של העור ולקנות לעצמו את המלבוש הקדום, של האור, שהוא הוא המלבוש של ה' בבריאת העולם – "עֹטה אור כשלמה".

לפי ההסבר הזה, יש כאן איזה רמז לזיהוי בין משה רבינו ורבי מאיר[צ]. רבי מאיר שוה תבונה. אמרנו שכל חמשת הביטוים שמתארים את המעלה של נבואת משה רבינו עולים בגימטריא ז"פ תבונה – ז"פ רבי מאיר. מקובל שרבי מאיר הוא רבי מאיר בעל הנס, שהוא בעצם למעלה מהטבע. הטבע הוא עור ב-ע ו"כתנות אור" היינו שהוא מלובש – אבל מלובש באור, אור מאיר.

יציאה ממיצרי הקדושה

גם בקדושה יש מיצרים דקדושה ויש יציאת מצרים. קדושה היא תורה ומצוות. יש מצרים, וכל זמן שאתה לא מתפשט מהמצרים אתה לא יכול להתפשט הלאה – לא במקום, לא בזמן ולא בנפש. כמו שאמרנו שהלאה היינו גם במקום, גם בזמן וגם בנפש. אתה כבול. צריך לצאת מהנורמות. צריך להיות מופשט. עם ישראל בתוך ארץ ישראל רוצה להתפשט לכל העולם – לשם כך צריך להיות מופשט.

בעצם, כל החסידות היתה התפשטות ממסגרות. כל ההתנגדות היתה בעצם פחד מהדבר הזה – חשש לאן יכולה להוביל היציאה מהמסגרות, הרי מסגרות הן מסורת (מסגרת-מסורת לשון נופל על לשון), המסורת היא קדושה – אוי ואבוי להתפשט מהמסגרות! אבל אם רוצים להתפשט הלאה, להביא גאולה, צריך להתפשט מהמסגרות הישנות – לפשוט את העור בשביל להתלבש באור.

איפה כתוב שצריך לצאת מכל הנורמות, לא להיות נורמלי? במאמר הראשון של "באתי לגני"[צא] – שעוד מעט לומדים, ב-י׳ שבט – בו הוא מסביר שצריך לצאת מהנחות העולם. הוא מדבר שם גם על התפשטות הנביאים מבגדיהם. צריך לצאת מהנורמות, מהסטיגמות, מהדוגמות – כל הדברים האלה יכולים להיות לבוש. צריך לצאת מכל הלבושים, ואז אתה מקבל את הלבוש שנקרא "אדמת קדש", או סוד החשמל, שכולך מתלבש בחשמל, חש ו-מל.

האש האפלה שבוערת בסנה

דברנו הרבה פעמים[צב] על הרמז ש-ישראל שוה "רואה ואינו נראה", דבר שאתה לא רואה אותו. כמו שמדברים במדע החדיש-חדיש על 'אנרגיה אפלה'[צג] וכיו"ב – אנרגיה שמתפשטת ללא גבול, עוברת הכל, שום דבר לא עוצר אותה. למה? כי היא מופשטת לחלוטין.

מהו מראה הסנה בכלל? "הסנה בֹער באש והסנה איננו אֻכל". המדרש[צד] מסביר שהאש כאן אינה אש של מטה. יש שש אשות[צה], והאש כאן היא האש של מעלה, אש השכינה, אש גבוהה מאד, שלא מתעצמת ומתערבת בשום דבר[צו] ולכן לא מכלה אותו. מסבירים שאש רגילה מכלה כי בכל אופן היא אחד מארבעת היסודות, יש לה צורה, והצורה הזו פושטת צורה ולובשת צורה – יש לה זיקה לצורות אחרות, הצורות הן מאותו סוג, היא לא מופשטת לחלוטין, לכן היא נאחזת בעץ, במה שהיא נוגעת בו, ושורפת אותו. כנראה משה ראה את החומר החשוך, החושך של הרמב"ם, האנרגיה האפלה. האש הזו לא נוגעת ולא פוגעת, לכן "הסנה בער באש והסנה איננו אכל".

עוד לא עשינו את הגימטריא: כמה שוה "של נעליך מעל רגליך"? "בראשית"[צז], המלה הראשונה של התורה. כלומר, יסוד התורה שלנו הוא "של נעליך מעל רגליך". סוף התורה,"לעיני כל ישראל", שוה "והנה הסנה בער באש". בסוף משה מביא את כולנו לראית מראה הסנה הבוער שלו. יש המון הסברים בחז"ל ומפרשים מה המשל של הסנה, משהו טוב (כגון סמל של עם ישראל בגלות[צח]) או משהו לא טוב (קוץ וקליפה)[צט].

תרגום אונקלוס ל"של נעליך" הוא "שרי סינך"[ק] – לשון נופל על לשון עם סנה והר סיני. פלא שלא ראיתי אף אחד שמציין זאת. יש הרבה פירושים למראה הסנה, אבל לפי הדיוק הזה הפירוש הוא שכמה שרוצים לבער את הסנה – לפשוט את הנעל, את ההלבשה – הוא נשאר. כמו שעוד נסביר, אדמו"ר הזקן מלמד שכאשר הצדיק גמור עושה את לבו חלל, מתפשט לגמרי מהיצר הרע (בגימטריא "בער באש"), היצר עצמו הופך לטוב – זו ממש אותה נקודה. כמו שהזכרנו, הסנה-הקוץ הוא סמל של מחשבות זרות, או עוד דברים שלא מצד הקדושה. ב"הסנה איננו אֻכל" הכוונה שלא צריך לבער את עצם המהות שלו, אלא על ידי שמבערים אותו, את ההלבשה החיצונית, השקרית, ה"חיזו דהאי עלמא"[קא], הוא נשאר בקדושתו, "אדמת קדש". צריך להוריד את הבגדים הצואים – זו ההפשטה – ואז יש ממילא את ההלבשה של אור החשמל, על ידי שמורידים את העור עם ע, את המשכא דחויא.

שליחות לכל העולם

[שאלה: דברנו על הפשטה והתפשטות. אם רוצים התפשטות של ישראל בעולם, צריך להגיד שצריך הפשטה של כל הסיפורים הלאומיים שלנו והחויה הלאומית שלנו שנוכל לשווק את התורה לכל העולם?]

זו הנקודה שרצינו לומר כשהזכרנו ש-ישראל בגימטריא רואה ואינו נראה – שנהיה משהו מופשט. אמרנו שבקדושה יש מצרים דקדושה, כל מיני דברים שכאילו טובים – אבל לא נותנים לך להתפשט. אתה מוגבל בתוכם, אתה בסטיגמות, דוגמות, מוסכמות, מסגרות – כל המלים שאמרנו. אם הסיפורים האלה עושים לך סטיגמה, נורמה, דוגמה – כל המרעין בישין...

תכל'ס, זהו משהו עדין ביותר. זו בדיוק הנקודה שרציתי להמחיש, כמה עדין – להתפשט בשביל להתפשט. צריך להיות ניצוץ של משה רבינו כדי לעשות זאת נכון, אבל זו העבודה של "של נעליך מעל רגליך", ה"בראשית". בשביל המהפכה הרביעית[קב] שלנו, להגיע לכל העולם, ודאי חייבים לעשות זאת.

הזכרנו מפרשים ש"של" משרש נשל או שלל. הרשב"ם ועוד מפרשים משרש שלך, שקשור גם ל-שלח. הרבי מדבר על שליחות. הרמב"ם היה שליח וגם רבי חסדאי היה שליח לעם ישראל. שליח צריך להתפשט הלאה, ולשם כך הוא צריך להתפשט מההגדרות הראשונות שלו. בשביל התפשטות, יכולת לדבר עם כל אחד ואחד חפשי, צריך להתפשט מהלבושים. בפועל עדיין הולכים עם לבושים שחורים – מה אפשר לעשות... [אולי זו האנרגיה השחורה-אפלה.] התרגום של "משיתהו"[קג], מקור השם של משה, הוא "שחלתיה", צרוף אותיות שלח. לשלות (כמו למשות) היינו להוציא – גם להתפשט וגם להוציא-לשלול שלל, להוציא ממישהו ולקחת לעצמך.

[הצמח צדק בדרך מצותיך[קד] מביא את המהר"ל שאומר "ומזה בעצמו שהוא פשוט אין דבר נבדל ממנו"[קה].] כן, זו אותה נקודה.

ג. "של נעליך" ו"של נעלך" – משה ויהושע

בין משה ליהושע

יש עוד משהו דומה ל"של נעליך וגו'" בתנ"ך? אותו ביטוי, כמעט מלה במלה, כתוב אצל יהושע בן נון, תלמיד משה – כבר חז"ל[קו] מציינים זאת, ואחריהם רבים מהמפרשים על הפסוק אצלנו. משה ויהושע הם פני חמה ופני לבנה[קז]. אצל משה-החמה כתוב "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא" ואצל יהושע-הלבנה כתוב "של נעלך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עֹמד עליו קדש הוא"[קח].

יש כמה הבדלים בין הביטויים. ההבדל העיקרי הוא שאצל משה כתוב "של נעליך מעל רגליך", לשון רבים, ואצל יהושע כתוב "של נעלך מעל רגלך", לשון יחיד. הבדל שני שאצל משה רבינו כתוב "כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא" ואצל יהושע כתוב "כי המקום אשר אתה עמד עליו קדש הוא", בלי "אדמת". איך מסבירים המפרשים השונים?

זהר: משה פרש מן האשה

לגבי ההבדל הראשון מסבירים, באופנים שונים, שלמשה רבינו יש שתי הפשטות – זהו היחוד של נבואת משה רבינו, שצריך לפשוט שתי נעליים – ואילו ליהושע רק הפשטה אחת.

רבינו בחיי, שמסביר את כל הענין של הפשטת הגשמיות, אומר שאצל יהושע נשללו רק מקצת הדברים הגשמיים ואילו אצל משה נשללו יותר מהם, ומביא שמשה נצטווה גם לפרוש מהאשה. הוא מביא את הפסוק שמובא בגמרא[קט] על ציווי ה' למשה לפרוש מהאשה, "ואתה פה עמֹד עמדי"[קי] – פסוק שנאמר רק אחרי מתן תורה. אבל לפי הזהר הקדוש – בהרבה מקומות[קיא] – ה' מצוה למשה רבינו לפרוש מן האשה כבר כאן, עוד לפני יציאת מצרים. לפי רבינו בחיי זהו הפירוש "על דרך השכל"[קיב] (בעוד בפירושו "על דרך הקבלה" הוא מביא משהו אחר, שתיכף נאמר), אבל בזהר זהו ההסבר להבדל בין "נעליך" של משה ל"נעלך" של יהושע. משה רבינו נצטווה לפרוש גם מהגוף הצמוד (הגוף שלו) וגם מהגוף היותר מרוחק (הגוף של אשתו) – שום קשר לגוף בכלל, רמב"ם למהדרין מן המהדרין.

למה על פי פשט יהושע לא נצטוה לפרוש מן האשה? בזהר כתוב שהוא לא בדרגת משה רבינו, פני חמה, אלא רק פני לבנה. יש מי שמוסיף נופך[קיג] ומסביר שההבדל בין החמה ללבנה הוא שהחמה מאירה מכל צד והלבנה רק מצד אחד. כך יהושע, צריך להתפשט מהגשמיות שלו רק מצד אחד, הצד השכלי, כדי לא למנוע ממנו את הנבואה לה הוא צריך לזכות, אבל עדיין קיים אצלו הצד השני – שהוא קורא לו הצד החומרי, ותיכף נסביר אותו עוד – שקשור לאשה. משה רבינו הוא חמה, מאיר מכל הצדדים, לכן הוא צריך לפרוש גם מן האשה. יש מי שאומר[קיד] משהו יותר פשוט: משה רבינו כבר קיים מצות "פרו ורבו" (לדעת בית שמאי[קטו]) – כמודגש כאן בזהר – ויהושע לא (שהרי עוד לא היה לו בן[קטז]). לכן, אדרבא, הוא מצווה לא לפרוש מן האשה.

מ"כח המדמה" ל"אדמת קדש"

מה העומק? כל המפרשים אומרים אותה נקודה, אבל המלבי"ם כאן אומר זאת הכי יפה – תסתכלו בו[קיז]. הוא מסביר ש"של נעליך", לשון רבים, הוא לא רק פרישה מתאוות העולם הזה, הגראבקייט של העולם הזה, אלא גם מכח המדמה. שאר הנביאים רואים את ה' במראָה, דרך כח המדמה (לשון אדמה, חומריות, כמו שהוא כותב), "וביד הנביאים אדמה"[קיח] (נבואת "כה אמר הוי'", ב-כ הדמיון). אבל "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא... ומראֶה ולא בחידֹת ותמונת הוי' יביט" – הוא רואה באספקלריא המאירה, "זה הדבר אשר צוה הוי'". לכן הוא צריך לפשוט שתי נעלים – גם את הגשמיות, הזיקה לתענוגי בני אדם וכיוצא, וגם את עצם כח המדמה שלו.

איך בתניא[קיט] מדברים על מישהו כמו משה רבינו? קוראים לו "צדיק גמור", לעומת "צדיק שאינו גמור". מה ההבדל? "צדיק שאינו גמור" שולל את הרע – "של נעלך" – עד שנדמה לו שאין לו יותר רע, אבל באמת עמוק-עמוק בתוך הלא-מודע שלו, בתת-מודע, עדיין נשאר משהו. לכן הרע שלו לא התהפך לטוב. זהו ווארט מאד חשוב בספר התניא, שאצל "צדיק גמור", שבאמת שלל את הרע בתכלית, הרע עצמו מתהפך לטוב. זהו חידוש, הייתי חושב ש"את רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ"[קכ] – רע מעבירים. אבל החידוש הוא שה' ברא את הרע לא כדי להעביר, לא תכל'ס, אלא כדי שיתהפך – אך אי אפשר שיתהפך בלי שתגמור אתו. נשמע כמו אין בין יש ליש[קכא], פושט צורה ולובש צורה. הרע הזה צריך ללבוש צורה אחרת לגמרי, של קדושה.

זהו גם ההסבר העמוק בדברי המלבי"ם למה אצל משה רבינו כתוב "אדמת קדש" ואצל יהושע לא כתוב "אדמת". אצל משה רבינו, בו כתוב "של נעליך" מכל וכל, להתפשט לגמרי גם מכח המדמה, לשלול אותו – כח המדמה מתהפך ל"אדמת קדש".

יש קשר בין פירוש הזהר להסבר הזה? כן – כח המדמה הוא האשה. איך אנחנו יודעים? מסבירים תמיד[קכב] שפנימיות הפסוק "והוא ימשל בך"[קכג] היא שהאשה היא מקור כל המשלים, כל הדימויים של כח המדמה (כך גם מוסבר[קכד] שהאשה היא הדמות, כח המדמה, בתוך "בצלמנו כדמותנו"[קכה]). שאר הנביאים לא נצטוו לפרוש מהאשה. אדרבא, "והוא ימשל בך", דרך כח המדמה. אפשר לחשוב שלמשה אין יותר כח המדמה. אבל לא, כמו שכתוב בתניא – ברגע שאין לו יש לו, ברגע שאין לו כח המדמה נמוך יש לו כח המדמה בקדושה. לכן כתוב בזהר שכאשר אין לו אשה למטה יש לו אשה למעלה, השכינה שנקראת "כלת משה" (פנימיות המלכות, רחל, כפי שהיא למעלה[קכו], ורמז: "[ואתה פה] עמד עמדי" שוה רחל). משה התפשט מהגוף – אין לו גוף? הרי יש לו גוף. כך, הוא התפשט מהמדמה – אין לו? יש לו! ברגע שהוא התפשט מהמדמה הוא הופך לקדש. גם המדמה שלו וגם הגוף שלו הם עכשיו "אדמת קדש"[קכז]. יש משהו ב"אדמת קדש" שהוא יותר עד אין סוף מסתם "קדש" שכתוב ביהושע. "אדמת קדש הוא" עולה בגימטריא בית המקדש (861)[קכח] – משה זכה, בהר סיני, מקום קבלת התורה, להשראת בית המקדש ממש.

שוב, הווארט הוא שצריך להתפשט (הפשטה) בשביל להתפשט (התפשטות). ככל שאתה יותר מופשט, יותר שלילה, אתה מקבל בסוף יותר שלל, עד שלל צבעים. הווארט כאן הוא ששתי הפשטות הן כמו מינוס-מינוס ששוה פלוס – כבר מקדש את האדמה (אדמה בגימטריא נ, קדושת האדמה היינו הארת שער הנון של הבינה לה זכה משה), את כח המדמה.

"ויעש יהושע כן"

יש עוד שינוי בהמשך הפסוק. בסוף הפסוק של יהושע כתוב "ויעש יהושע כן". המפרשים[קכט] שואלים למה אצל יהושע כתוב שעשה כמו שנצטוה ואצל משה לא. הם מפרשים בצורה די דומה, שנאמר אותה במילים שלנו – אצל משה רבינו ביצוע הציווי הוא בדרך ממילא, הוא במדרגה שלא צריך לומר שעשה כמו שאמרו לו[קל]. מה הקשר למה שהסברנו? בלשון שלנו, מי שזוכה לשלמות שתי ההפשטות, כמו משה רבינו, כבר כל כך בטל לאלקות – בטל בעצם – שמקיים כל מצוות ה' במודעות טבעית, בלשוננו. יהושע, שהוא רק הפשטה אחת, עדיין מודעות אלקית – הוא בהבדלה מהמודעות העצמית הראשונה שלו. בכל אופן, ביהושע צריך לומר שעשה מה שה' אמר לו – לא שהוא ה'. אצל משה רבינו ה"של נעליך מעל רגליך" ו"ואתה פה עמד עמדי", אתה נמצא אתי לגמרי, אין צורך לומר 'ויעש משה כן'. קודם חשבתי בעצמי שודאי שלא צריך לומר על משה שהוא עשה זאת. אחר כך הופתעתי שיש כמה מפרשים שגם אומרים כך. מכאן אפשר ללמוד שכאשר אומרים שמישהו עשה בדיוק מה שצריך – זה לא בדיוק השבח הכי גדול. יש פרומקייט טבעית, שהוא טוב, ויש פרומקייט שאינו השבח העיקרי. יש כאן מקור יפה להבדל בין קיום מצוות במודעות אלקית לקיום מצוות במודעות טבעית[קלא], בדרך ממילא.

אפשר לומר גם בצורה אחרת: כל הענין של משה רבינו הוא "לא כן" – "לא" ואז "כן", "אל תקרב הלֹם" ואז "של נעליך מעל רגליך", הלאו קודם להן, כמו שהבאנו מאור החיים הקדוש. אצל יהושע לא כתוב את ה"לא", "אל תקרב הלֹם", כי הוא כבר היה שם[קלב] (יש מפרשים[קלג] שלפחות ברגל אחת היה, עמד ביריחו) – בהתחלה לא כתוב בו "אל" ובסוף כתוב בו "ויעש יהושע כן". הווארט הוא שאצל משה אין "כן" בפני עצמו, רק יחוד של "לא כן". כנראה שאצלו ה"לא" מבטל את הישות בתוך ה"כן". מכך אפשר ללמוד שסגולת כל הלאוין של התורה היא כדי שה'כנים' ייעשו בדרך ממילא – שנזכה להגיע למודעות טבעית במודעות האלקית שלנו (כלומר בקיום המצוות. מצוות הן אלקות) – ה"לא" מחדיר בטול ב"כן".

המשיח לא יפרוש מאשתו

נספר סיפור לסיום. בשבחי הבעש"ט – באותו מקום בו מסופר הסיפור של רבי נחמן מקוסוב עם ריכוז המחשבה – יש סיפור מאד מענין שאפשר לשייך לכל הנושא שלנו, סיפור שקשור לרמב"ם דווקא[קלד]:

היה אחד מהתלמידים החשובים של הבעש"ט, לא כתוב מי, שבדרך כלל הוא קרב אותו מאד. פעם אחת כשהוא הגיע הבעש"ט פתאום לא קרב אותו, אלא ממש דחה אותו שוב ושוב – עד שהוא נפל ברוחו והרגיש חייו אינם חיים. הוא בקש מגיסו של הבעש"ט, רבי גרשון מקיטוב, לברר על מה ולמה והבעש"ט אמר שראה על מצחו סימן של איסור אשת איש, ר"ל. התלמיד טען שהדבר אינו נכון, ואדרבא – אפילו מאשתו הוא פרוש כבר 16 שנה! רבי גרשון גם היה בעל רוה"ק וידע בחכמת הפרצוף, והוא אמר לבעש"ט גיסו – אני לא רואה על המצח שלו שום דבר! סימן שמה שאתה רואה הוא משהו דק מן הדק, לא אשת איש כפשוטו בכלל, ועליך לשאול בשמים מהו הסימן הזה. הבעש"ט אמר שיחקור זאת בזמן המסוגל לכך, במנחה של ערב שבת. אז הוא עלה בעולמות, ובהיכל בעלי התוספות לא ראה שום פגם על אותו יהודי, אבל בהיכל הרמב"ם הוא ראה עליו את הפגם. התברר שהתלמיד היה צדיק גדול, ובאמת כבר 16 שנה פרש מאשתו, אבל פעם אחת היה צריך כסף לשם הכנסת כלה, מצוה גדולה, והוא לקח את תכשיטי אשתו ומשכן אותם ובסכום שקבל עשה את המצוה. אכן, לפי הרמב"ם מי שפורש מאשתו אסור לו להשתמש בתכשיטיה, כי הוא כמו מי שמודר הנאה מאשתו לחלוטין, אף על פי שלא נדר בפה. היות שהוא השתמש בתכשיטיה, משכן אותם, נקרא שבא על אשת איש – ברגע שהוא פרש היא (ותכשיטיה) כבר אשת איש לגביו. כך הרמב"ם פוסק, ולכן הבעש"ט ראה את הסימן הזה על מצחו והרחיק אותו. סיפור מבהיל את הרעיון. מה הבעש"ט עשה? הוא רצה להתווכח עם הרמב"ם, להוכיח לו שלא כך ההלכה, אבל הוא לא יכול לבד – אז הוא קרא לרי"ף ולרא"ש שיצטרפו אליו, ושלשתם יחד התווכחו עם הרמב"ם עד שהוא נכנע והודה[קלה]. וברגע שהוא הודה ההלכה הזו נמחקה מכל הספרים שלו בעולם – ולא נשאר זכר, ואז ירד הסימן ממצח התלמיד והכל בסדר.

רציתי מאד לספר זאת לכבוד היארצייט של הרמב"ם... בכל אופן, מה הקשר של הסיפור הזה לנושא שלנו? הפרשה מן האשה היא הפשטה ותכשיטי האשה הם הלבשה[קלו]. אם אתה פורש, רוצה להיות מופשט 'עד הסוף', אז אתה 'מודר הנאה' מהלבשה, מאשתך, שהיא המשל והיא-היא סוד ההלבשה. לכן בהתחלה יוצא לפי הרמב"ם, כביכול, שאסור שום תכשיט – שום הנאה ושום שימוש בהלבשה. אדער-אדער (או-או) – אם הפשטה, אתה צריך להיות מופשט עד הסוף, ואז לא יכול להתקיים בעולם הזה בכלל. בסוף, כשהרמב"ם הודה, לפחות הוא תיקן חלק, חצי, שמי שפורש לא לגמרי מודר הנאה מתכשיטי אשתו, מההלבשה.

זהו סיפור מאד נחמד, איך למעלה – אחרי מאות שנים – הפוסק משתכנע בעליות הנשמה שלו שמה שאמר לא בסדר, אז למפרע הכל נמחק. שוב, הווארט היה שבסוף גם הרמב"ם יסכים, במדה מסוימת, למחוק את הקפידא על ההפשטה לטובת ההלבשה, לטובת האשה. במלים אחרות, משה רבינו פרש מן האשה אבל משיח לא יפרוש מן האשה[קלז] – בסוף מגיעים מההפשטה להלבשה, מידיעת השלילה לידיעת החיוב.

עד כאן ראשי הפרקים בענין.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• ההקדמה לנבואת משה היא "של נעליך" – התפשטות הגשמיות.
• דרך התורה היא הקדמת ה'לאו' ל'הן' – השלילה לחיוב.
• ההפשטה קודמת להלבשה – "פושט צורה ולובש צורה".
• צריך להסיר את הנעליים (דימויי ה' השייכים למוטבע) וללבוש כפפות (דימויי ה' השייכים למורגש).
• הבל עוסק בהפשטה – כנגד ההגשמה המגושמת של קין עובד האדמה.
• תכלית ההפשטה-השלילה היא פשיטה – פריצה כדי לשלול שלל (בשלל צבעים).
• גדר המלכות הוא דחף להתפשט הלאה.
• משה רבינו רוצה להכנס לארץ כדי לגרום לה להתפשט בכל הארצות.
• כדי להתפשט הלאה צריך לצאת מכל המסגרות – מכל המוסכמות, מכל הנורמות, הדוֹגמות, הסטיגמות.
• תכלית ההפשטה היא תיקון הלבושים – מעבר מ"כתנות עור" ל"כתנות אור".
• החסידות היא יציאה ממסגרות וההתנגדות היא חשש משבירת המסורת.
• כדי להתפשט הלאה מוכרחים לצאת מהמסגרות הישנות.
• בסנה בערה 'אנרגיה אפלה'.
• הבאת אור התורה לעולם כולו דורש מעם ישראל להיות "רואה ואינו נראה".
• ההתפשטות הנכונה דורשת רוח הקדש של משה רבינו.
• האשה היא מקור כל המשלים והדימויים בעבודת ה'.
• דווקא ההפשטה הגמורה של משה הופכת את גם כח המדמה ל"אדמת קדש".
• ה"לא" של התורה מחדיר בטול ב"כן" – הפוך את עשיית המצוות (מודעות אלקית) לעשיה בדרך ממילא (מודעות טבעית).
• בסופו של דבר יודה הרמב"ם לבעל שם טוב – משיח לא יפרוש מן האשה.