1

בע"ה

שיעור כ"ז אדר אולפנת לבונה

כ"ז אדר-שני ס"ח – אולפנת מעלה לבונה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בקר טוב. היום אנחנו בפרשת תזריע – "אשה כי תזריע וילדה זכר". אם כי מתחיל מאשה, התוכן העיקרי של הפרשה זה נגעים – צרעת, המחלה העיקרית של התורה. יש הרבה דינים של נגעים, ויש גם מסכת חמורה בש"ס של נגעים, ובעצם זה מקור כל הרפואה בעולם. מי שמענין אותו רפואה, הפרשה הזו היא הפרשה של המחלה והרפואה. הרפואה היא על ידי הכהן, שיש כח בעיניו גם לאבחן נכון את המחלה, וגם יש לו ממש כח להקרין באור עיניו אור – שלפי החסידות והקבלה נקרא אור של חכמה, של בטול – שהוא פועל את רפואת הנגע. זה מה שכתוב בתורה, ואם כן השבוע הזה הוא השבוע שיכולים לקבל את הכח הזה – גם לאבחן נכון את המחלות, גם של הפרט וגם של הכלל (גם הפרט לפעמים חולה, וגם הכלל יכול להיות חולה או בריא), וכל אחד יכול לשמש בתור הכהן הזה. כהן זה מי שיש לו אהבת ישראל. כתוב "והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים" – צריך להביא את החולה הזה לאהרן הכהן או לאחד מבניו הכהנים, והכהנים זה מי שבאמת באמת אוהבים את עם ישראל, ויש להם את הכח גם לאבחן וגם לרפאות. זה הנושא.

האב-טיפוס של מחלה בתורה זה הצרעת, שהיא מחלת עור. לכאורה זה לא מחלה פנימית, אבל כמובן שזה סימן חיצוני של בעיה פנימית, רואים את זה בעור דווקא. בפנימיות הענינים כתוב שהעור, וגם המחלה הזאת, זה תיקון חטא חוה. פרשת נגעים מתחילה "אדם" – "אדם כי יהיה בעור בשרו" – כמו כל תורת הקרבנות של חומש ויקרא (תורת כהנים, חומש הקרבנות, שלכן המנהג שתשב"ר הטהורים והקדושים מתחילים ללמוד תורה מעניני הקרבנות הטהורים הקדושים). בהמשך לתורת כהנים הכהנים צריכים לדעת איך להקריב, הם אחראים על הקרבנות, ובהמשך רואים שהם גם האחראים על המחלות, הם העובדים והם גם הרופאים – אם כן יש קשר ביניהם. שניהם מתחילים אדם – "אדם כי יקריב מכם" ו"אדם כי יהיה בעור בשרו". כתוב ש"אדם" זה אדם הראשון, אבל "עור בשרו" זה האשה שלו. לכן הסוג הראשון של צרעת נקרא שאת – "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו [חזרה מיותרת לכאורה] לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים". לפי הקבלה, הדמות של האשה יוצאת ואוחזת מאחורי העור של הזכר. בכלל, יש שאת ובהרת – כתוב שהן פגם של לאה ורחל. האדם היהודי, הישראלי, זה יעקב אבינו – "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון", הוא הכי תקן את החטא של אדם, הכי דומה לו, ומי שהכי גמר את תיקון חוה זה נשותיו, לאה ורחל, וגם שפחותיהן, זלפה ולאה. כנגד הנשים האלה יש שלא בקדושה את כל סוגי הצרעת – השאת כנגד לאה, הבהרת כנגד רחל, ולכל אחת יש "תולדה" (זה אבות נגעים, ויש ספחת נספחת לכל אחת, הספחת שבין השאת והבהרת בפסוק עולה לכאן ולכאן), ספחת השאת כנגד זלפה וספחת הבהרת כנגד בלהה. ספחת, אם מחליפים ס ב-ש, זה שרש השפחות. הכל זה בלעומת זה, ברע, כנגד הנשים של הקדושה.

מה אמרנו במשפט הזה? יש משהו מאד נשי, קשור לבנות בנשים, בענין של ריפוי הצרעת. אנחנו מיד נשליך את כל המחלה על המצב של הכלל, לא של הפרט. היום כלל-ישראל – בארץ במיוחד, וגם בכל העולם – בבעיה, לא בריא בנפשו וממילא גם בגופו. הנפש זה ההשקפה, ומכך שרואים שלא יכולים להחזיק את הארץ – בעיה בגוף – מבינים שהכל מתחיל מבעיה נפשית. אם הדבר הזה לפי הקבלה והחסידות קשור במיוחד לנשים, סימן שגם הבנות – כלומר אתן – יכולות ומסוגלות לפעול את תיקון המצב הזה. לאה ורחל וזלפה ובלהה – ר"ת ברזל, כידוע – זה התיקון של השאת והבהרת והספחת של שתיהן. נחשוב שהמנטאליות של הבנות והצניעות של גוף האשה בישראל זה כלל בתיקון הצרעת.

חוץ מזה ש"אדם" רומז לאדם הראשון ו"עור בשרו" רומז לחוה אשתו, אדם זה גם השרש של צבע – אדום. אדם נברא מן האדמה, וגם החמרה של האדמה זה בצבע אדום – אדם נקרא על שם האדמה וגם על שם הצבע האדום. היום נלמד קצת הקדמה לתורת הצבעים, מקצוע מאד חשוב – מקצוע נשי. כתוב שגברים יותר שחור-לבן, שזה גם יכול צבעים – גם בפרשה שלנו – אבל זה לא רב-גוני, ונשים זה רגישות לצבע, וצריך לדעת איך לפתח ולהשתמש ברגישות הטבעית של הבת לצבע, מה שלא כל כך קיים אצל גברים. רואים את זה בבגדים, שהגברים לובשים שחור – יש כמה שבטעות אין להם שחור-לבן – והנשים לובשות בגדי צבעונים. אדום זה הצבע שכולל ומבטא את כל הצבעים בעולם. דבר צבוע, שיש לו צבע חזק, מודגש ומורגש, זה אדום. לכן אדם כאן הוא כללות הצבעים. אמרנו קודם שיש מסכת שלמה בש"ס שדנה בדיני הצרעת, וקוראים לה מסכת נגעים. היות שיש כלל גדול בתורה, ש"הכל הולך אחר הפתיחה" – כמו שלכל פרשה יש שם (ותיכף נחבר את הענין לשם פרשתנו, "תזריע") – ומסכת נגעים מתחילה במלה "מראות". "מראות נגעים שנים שהם ארבעה" ואז מונה את המראות, ומגדיר לכל אחת משתי הנשים הראשיות ושתי השפחות גוון אחר של לבן. זה מתחיל מהצבע הכי מופשט, הצבע שיכול להיות הכי חולני. לנו קוראים 'לבנים' – תיכף נגיע לזה – אבל אם זה יותר מדי לבן זה הסימן הכי מובהק של החולי. זה צבע לא בריא, להיות יותר מדי לבן זה מאד מאד לא בריא, אלא אם כן "כולו הפך לבן טהור הוא".

זה גם איזה חידוש מופלא בתורה, בפרשתנו, שאם כל הגוף הפך ללבן זה פתאום מטמא גמור נעשה טהור. על הפסוק הזה חז"ל אומרים משהו כללי, שממנו אפשר להבין שעיני הצרעת זה לא רק מצב של פרט אלא של כלל. על זה אמרו חז"ל "אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות". לא סתם מלכות, אלא שכל המדינה הופכת למינות – לכפירה – רק אז בן דוד בא. זה משפט מאד חזק ומשמעותי – אם זה הסימן, אז אולי נפעל לזרז את זה ולעזור לכל המלכות להפוך למינות (רואים שלא צריך הרבה עזרה, זה הולך טוב מעצמו)? זה דבר טוב שפתאום כל המלכות מתהפכת למינות ואז משיח בא? יש לזה שני הסברים. דבר אחד שאומרים הפשטנים, שאם הכל הפך לבן זה אומר שכל המוגלה הפנימית יצאה החוצה, כל השרש הפנימי של המחלה מיצה את עצמו ובפנים כבר הכל בריא. המשיח נקרא "חוורא דבי רבי" – מצורע שיושב בשער רומי ומחכה לגאול. המשיח ודאי "כולו הפך לבן" – הוא לגמרי לבן, מכף רגל ועד ראש, אבל אף ש"טהור הוא" זה עדיין לא אומר שהוא יוצא מהמאסר שלו לגאול את עם ישראל, הוא מחכה. גם שם, במקום שכתוב שמשיח הוא "חוורא דבי רבי", כתוב שברגע שיקבל את האיתות מהשמים לבוא לגאול את עם ישראל הוא יתרפא מיד. אז מה זה טהור הוא? סימן מובהק שהוא בדרך לטהרה, שכל המוגלה יצאה החוצה, וזה כל כך סימן מובהק שהוא בדרך לריפוי שהדין כבר אומר שהוא טהור ואפשר לשחרר אותו ולהוציא אותו. זה פשט. הצרעת זה או-או, משם יש בתורה את המלה "ממאיר", זו מחלה קשה – אם כולו הפך לבן ולא מת, אז ודאי שקורה כאן נס מן השמים והוא עתיד להתרפאות לגמרי. זה על דרך מה שחז"ל אומרים לגבי תלמוד תורה, שהרוצה לחיות בתורה ימית עצמו – הוא כולו חולה עד הסוף, וזה סימן טהור, שהוא עתיד לחיות, תיכף ומיד.

רוצים להכנס לענין של הצבעים. זה שמתחיל עם "אדם", לפני הלבן החולני, זה אומר שיש בהתחלה אדום שבריא עדיין. רק שאותו אדם, "כי תהיה בעור בשרו וגו'", ואם יש שיער שהפך לבן או בשר הפך לבן זה סימן טומאה. ושוב, המסכת מתחילה "מראות נגעים שנים שהם ארבעה", ולכל אחד יש גוון משלו – זה ענין עמוק שלא נסביר, רק נאמר כדי לקבל חוש איך חז"ל מבחינים בין צבעים (כי רוצים בתכלית להגיע לרגישות הבנות לצביעות): "בהרת עזה כשלג" (לבן הכי חזק – היא השניה בפסוק, כנגד רחל אמנו, אבל יותר לבנה וממילא יותר חולנית; עזה אולי גם רומז לעיר עזה), שניה לה "כסיד ההיכל" (הסיד שמסיידים בו את המקדש לבן מאד, אבל לא כל כך לבן כמו "עזה כשלג"), "שאת כצמר לבן" (זו דעת חכמים, החולקים על רבי מאיר, שנפסקה להלכה – זה כמו כבש שרק נולד וצמרו לבן ורחוץ, ויש מחלוקת אם זה יותר או פחות לבן מסיד ההיכל), שניה לה "כקרום ביצה". הכל זה דוגמה לרגישות במציאות, איך מבחינים בדברים. אדם היה בבית – בית המקדש – ורואה סיד מאד לבן, זה צריך להשאיר לו רושם בזכרון והוא יוכל לראות דברים ולומר מה דומה למה. המאבחנים זה אנשים שמסתובבים בעולם ורואים כל דבר, וכל דבר מותיר בהם רושם (טיילו גם לחרמון, ראו "עזה כשלג" – בירושלים לא תמיד רואים שלג, ומי יודע אם זה באמת עז כשלג). אצל החכמים, וכך כל יהודי מפוקח וחכם (ואנו עם חכם), כל מה שה' ברא בעולם זה בשביל לעשות בנו איזה רושם, שנועד לאבחן אחר כך (וממילא גם לרפאות) תופעות פנימיות. עיקר המסכת זה מראות נגעים. גימטריא יפהפיה: מראות נגעים = 820 = י פעמים לבן. הצבע הראשון שצריך לדעת לאבחן, שזה הצבע העיקרי של הנגעים, זה הלבנים. הכי מסוכן זה האנשים הלבנים, שתיכף נסביר מי הם. את זה צריך לאבחן טוב טוב, וזה מראות נגעים.

עכשיו נאמר לפי סדר הפרשה: יש לבן, אחר כך אדום (אדמדמת), אחר כך צהוב, שחור, ובסוף יש ירקרק. אם יש מקום בתורה שמרוכזים שם עיקרי הצבעים זה דווקא כאן. אין מקום בתורה שכל כך חשוב לדעת צבעים, סימן שרופא או מרפא צריך לדעת צבעים – הכהן צריך להיות בקי בצבעים. כמו שאמרנו קודם, אם כי על פי הלכה האשה היא לא הכהן כאן, אבל יש משהו בפנימיות שיש לה רגישות וזיקה פנימית לצבעים, וממילא יש לה כח לתקן את הענין של הצבעים – לרפאות גם את הפרט, לעזור לאנשים לרפא את עצמם, ובעיקר מה שאנו מדברים עליו כעת זה מצב הכלל, ומקומה של האשה או הבת, כמו הבנות שיושבות כאן, לעסוק בתיקון הכלל.

נאמר את הכלל בענין זה של תיקון הפרט והכלל: אם הבעיה של הנגעים קשור למראות – מלה זו מופיעה תשע פעמים, פעם אחת בהקשר אחר ושמונה פעמים בהקשר של המחלה – איך היום משתמשים במלה צבע? זה שימוש מקורי מחז"ל – מה הדבר הרע בצבע? יש משהו טוב, אבל מה יכול להיות רע מאד בצבע? צביעות. כמו שנסביר, התיקון של צביעות זה צניעות – לשון נופל על לשון. מה הבעיה של אחינו בני ישראל שלפעמים עושים בעיות לעם ישראל, לנשמה הפנימית של העם, להתקדם לקראת הגאולה? אם יש התנגשות עם הממסד, מה הבעיה שלהם (לא צריך להפריד בינינו לבינם, זו גם בעיה שלנו, אבל רק לשם חידוד)? אם רוצים לומר במלה אחת, הבעיה זה צביעות, ועיקר הצביעות זה שאנחנו לבנים. עיקר הצביעות זה שאדם מפגין לובן – ככל שמפגין לובן אז הוא יותר מדי לבן.

יש בחסידות דבר שהוא חובת קריאה לכל מחנך וכל מחונך, "קונטרס החינוך וההדרכה" של אדמו"ר הריי"צ, והוא מתחיל בכך שיש בנפש "אויב בדמות אוהב", שזה המרגל של היצר הרע וזה הכי מסוכן, שצריך להזהר ממנו ואיך לטפל בו ולשרש אותו מהנפש. אויב בדמות אוהב זה צבוע, ומי זה? מדת ההצטדקות. צריך לאבחן טוב מראות נגעים, וצריך לדעת את כל סוגי המראות – החל מהלבנים, וכלה באדומים וצהובים ושחורים וירוקים, כולם. אדם שמתנצל – הצטדקות זה התנצלות – הוא לא יודע לעשות חשבון נפש נוקב, אף פעם לא יבקר את עצמו, בגלל שהוא תמיד צודק. זה שהוא תמיד צודק זה שהוא מייפה את עצמו. ככה מסביר הרבי שמה, שזה האויב הכי גדול של אדם – האי-יכולת לבקר את עצמו, כי אני תמיד בסדר. זה שאני תמיד בסדר זה עושה לי טוב כביכול, בחיצוניות.

עוד משהו: למה המחלה בתורה זה מחלת עור ולא מחלה פנימית (אם כי ודאי משקף את הפנימיות, אבל מופיע בחיצוניות)? כי העור זה התדמית של האדם, איך הוא מראה את עצמו. זה גם קשור לבנות – מצד אחד, בן לא צריך לראות אותו בכלל, שחור לא רואים בכלל, אבל בת רואים. לכן היא צריכה צניעות, כי אותה רואים – מחפשים אותה, היא מושכת הסתכלות, בגלל שיש משהו רב גוני ויפהפה, כך ה' ברא את הבת-האשה. בגלל זה הבת היא גם בחינת התדמית. כתוב שאדם הראשון נברא בצלם ודמות, "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", וכתוב שהצלם זה האיש-הזכר והדמות האשה. "בצלמנו כדמותנו... זכר ונקבה ברא אותם". הדמות-התדמית זה האשה. כאשר מתקנים את העור הופכים אותו לאור, וכתוב גם שעור עולה חיים נצחיים (ר"ת חן). לכאורה עור זה הכי חיצוני ורחוק – עצם, גידים, בשר, עור – ולמה שם יש חיים נצחיים? כתוב שהמצורע הוא צדיק ורע לו – צרע זה צדיק רע, ויש הרבה פירושים מה הרע שבו. על כל פנים, הוא צדיק, וזו אחת הסיבות שאין היום את המחלה הזאת – זו מחלה צדיקים, שאין היום כאלו. בכל אופן, זה מופיע בעור, בתדמית. אם זוכים לתקן את הדמות, שזה תיקון חוה, דווקא שמה הסוד של החיים הנצחיים. כל עוד שלא מתקנים את העור, עד שהופך להיות אור (כמו בספר תורה של רבי מאיר, שהיה כתוב "כתנות אור"), זה החטא של חוה שהביא את היפך החיים לעולם. תיקון העור זה תיקון החיים הנצחיים. אפילו בלעומת זה, שהמצרים הקדמונים רצו להנציח בן אדם עשו ממנו פוחלץ, חנטו אותו, ולחנוט מישהו זה להוציא את כל הקרביים ולהשאיר רק את העור ממולא, והעור זה יכול להשאר נצחי – התדמית. המחלות זה בתוך התדמית האישית, ושרש המחלה זה הלובן – שאני כל הזמן דואג להלבין את עצמי ולהצדיק את עצמי, אני לא מוכן אף פעם לראות את נגעי עצמי. "אין אדם רואה את נגעי עצמו", ואם האדם כן היה רואה את נגעי עצמו – זו הדרך לרפואה.

היה פעם שלמדנו על צבעים, וגם צבעי עור – ביריחו לפני כמה שנים – ושם הסברנו שגם מקובל היום, ידוע בעולם שלנו, שיש סוגים שונים של בני אדם, לאו דווקא יהודים (גם יהודים וגם לא יהודים). יש לבנים, אדומים, צהובים ושחורים. זה בדיוק הסדר של הופעת הצבעים בפרשת נגעים: קודם מופיע לבן, כצבע הנגעים העיקרי. אחר כך מופיע אדום, ביחד עם לבן. סדר הצבעים הזה לפי הקבלה הוא חכמה-בינה-מדות-מלכות. הלבן הלא טוב זה פגם בחכמה שבנפש. אחר כך, הביטוי הבא בתורה, עם הצבע החדש, זה "בהרת לבנה אדמדמת" – משהו פתוך (מעורב), שיש לובן ואודם יחד. אם זה כנגד חכמה ובינה קוראים לזה "תרין ריעין דלא מתפרשין" – זה הולך ביחד, פתוך. אחר כך, יותר מאוחר, מופיע צבע בפני עצמו – צהוב (לגבי נגעים במקום השערות, שנקרא נתק – בזמן ההתנתקות דברנו על הנתקים, כנראה מופיע גם בקומי אורי). תוך כדי הדיון – "חמישי" של תזריע, החת"ת של היום (צריך לומר כל יום חת"ת, חומש עם רש"י, והיום קוראים על הנתקים) – מופיע גם הצבע הצהוב. זה בדיוק כמו צבעי האדם, וכך גם הסברנו שהלבנים זה החכמים, האדומים האינדיאנים זה כנגד הבינה, הצהובים-הסינים זה כנגד המדות, והשחורים-האפריקנים הם כנגד המלכות. יש להם זכות גדולה, לשחורים, כי הצבע היחיד שתמיד טהור בפרשתנו זה רק שחור – רק השחורים טהורים. בפרשת נתקים השחור הוא הלעו"ז של הצהוב.

יש המון המון חכמת צבע בפרשה. אם תלמדו פעם – לא יודע לאיזה מקצוע זה שייך, אבל מאד מאד חשוב דווקא לבנות שילמדו על צבעים – אז היום במדע, כשמלמדים תורת הצבע, מבחינים שיש בצבע שלשה ממדים: צבע-בהירות-עצמה. כל הצבעים יוצאים מאור פשוט, ואם מוסיפים בהתחלה אור מקבלים אצבע – אצבע אלקים, אור פשוט וממנו יוצא צבע המורכב משלשה ממדים. צבע הכוונה לגוון – שחור, לבן, ירוק כחול וכו'. הבהירות – כל צבע יכול להיות יותר או פחות בהיר, החל מהלבן עצמו שזה הדיון אצלנו, שאם הלבן מדי בהיר (ובהרת זה הכי בהיר) זה סימן הכי מובהק של מחלה. לגבי כל צבע, הבהירות הכוונה היא שמוסיפים הרבה לבן לצבע – זה לא משנה אותו, אלא רק עושה אותו יותר בהיר. עצמה זה כמה הצבע סמיך – צבע יכול להיות סמיך מאד ויכול להיות דליל מאד. העוצמה לא משנה את הצבע ולא את הבהירות – כל אחד מהדברים זה ממד אחר לגמרי של צבע. לכן, כל צבע צריך למקם על גרף של שלשה ממדים אלו, ועל ידי שלשה מספרים אפשר למקם בדיוק איפה נמצאת נקודה זאת. בדרך כלל שלומדים את צורת הצבע, מציירים אותו כקונוס – גם שלשה ממדים – וכדי לדעת בדיוק איפה נמצא הצבע צריך לומר איזה צבע הוא, מה מדת הבהירות שלו ומה מדת העצמה שלו.

מה ההקדמה הזו על חכמת הצבע קשורה לעניננו? זה נקרא השאת, הספחת והבהרת. אם מסבירים את זה בהפשטה, לגבי כל הצבעים שבעולם, אבחנה דורשת לדעת את מדת השאת, מדת הספחת ומדת הבהרת. מכולם ברור שהבהרת זה הבהירות, כמו שחז"ל אומרים שזה הכי לבן. שאת זה מלשון גובה, אבל כתוב שלבן הוא עמוק מהצל, אז מה לומדים מכאן חז"ל? ששאת זה פחות לבן מבהרת, שלכן זה לשון גובה לעומת השפלות של הבהרת. זה משהו מאד רוחני – לא יודע אם יש מישהו היום שיש לו חושים כאלה טובים ומתוקנים שיכול להמחיש לעצמו את הפשט הזה של חז"ל. שאם רואים לבן עם שחור מסביב, בשטח דו-ממדי, זה צריך ליצור תופעה תלת-ממדית – מי שיש לו חושים טובים צריך לראות שהלובן עמוק מהשחור. מה זה שאת בתורת הצבעים? איך מסבירים שמשהו אדום? האור הפשוט כולל כל הגוונים, ואם יש חומר שקולט ובולע כל שאר התדרים, ורק את התדר של האודם הוא מוציא, אז רואים אדום. לפי זה השאת זה מה שהחומר מחזיר אלי – הוא בולע את הכל, ומנשא משהו. לבן זה שהוא מחזיר הכל ושחור זה שהוא בולע הכל (לכן קוראים לזה חור שחור, שבולע הכל ולא מוציא שום דבר). לפי זה הצבע הכי צנוע זה השחור, בולע את הכל ואין לו שום שאת. האריז"ל אומר בפירוש ששאת זה גאוה. מה זה צבעים והצורך לתקן אותם? צריך לתקן ישות, וכל צבע זה איזה סוג של גאוה, של שאת. שאת גאוה (כלשון האריז"ל) עולה ישות (אותיות ושתי, שעוד לא גמרנו איתה, אנחנו עדיין בחדש אדר). השאת זה הגוון – מה שחוזר. השחור לא מחזיר שום דבר, לכן רק הוא טהור וכל השאר טמאים. הבהרת זה הבהירות. זה שני האבות של מראות נגעים. אפשר גם להבין, על פי פשט, למה הפסוק מתחיל מהשאת אפילו שבהרת יותר לבן – שאת זה אבחון איזה צבע יש כאן בכלל, ואחר כך הבהרת זה כמה היא בהירה. הספחת זה משהו נספח – כמה מים נספחו לו, כמה הוא דליל או סמיך. כך אפשר להסביר את כל תורת הצבע, שזה היסוד הכי כללי שלה – שהכל כאן. אפשר להבין מזה גם למה התורה אומרת רק שלש מלים, אף שחז"ל אומרים שיש כאן ארבעה – שהספחת עולה לשני הצדדים (זה מקור גדול למה שמסבירים בחסידות שממוצע אוחז בשני הצדדים).

יש עוד משהו מאד מענין בספחת, ש"שאת או ספחת או בהרת" זה נגע טמא, אבל מיד בהמשך הפרשה יש "מספחת", שזה נגע טהור. אותה מילה ממש או שזה נגע טמא או שזה נגע טהור. זו גם מלה מאד חשובה לנו – מי שלמד את תיקון המדינה זוכר שהדבר הראשון שצריך, באותו רגע שבקרוב ממש מישהו טוב יחליף את הממסד הקיים, זה לספח את כל השטחים. כל זמן שלא מספחים באופן רשמי את השטחים זה נקרא שטח כבוש. לא יעזור שום דבר, כל זמן שאנו יושבים במקום כשטח כבוש – עד שאין נשיא (גם מלשון שאת) שיש לו את הגאוה היהודית המתוקנת, האמיתית, לומר שזה שלנו ואנו מספחים זאת באופן רשמי, קבל עם ועדה, שכל העולם ידעו שזה מסופח, לא יעזור כלום. אם כן, יש כאן גם משהו מאד חשוב – שצריך לתקן את הספחת, שעולה לכאן ולכאן, גם טומאה וגם טהרה. יוצאים מפורים ומתקרבים לפסח, ובשביל זה צריך להתבונן גם בספחת (שקשרנו עם עוצמת הצבע). בכל התנ"ך שרש ספח חוזר 19 פעם – חוה – סימן שיש כאן איזה תיקון חוה. בחז"ל 19 זה גם סוד העיבור, מחזור הירח – שהאשה דומה לירח – זה 19 שנה, מתוכן 7 מעוברות (כמו שנה זו, "שנה תמימה"), ו-12 פשוטות. לחוה יש שבעה עיבורים ב-19 שנה – זה נקרא סוד העיבור. כך, מתוך 19 ספח בתנ"ך יש 7 בתורה ו-12 בשאר ספרי הנ"ך. כתוב שהחלוקה האידיאלית של 7 זה חלוקת זהב – ז מתחלק ל-ה ו-ב, כמו שבעת נרות המנורה. גם כאן, בפרשתנו לבד יש את שרש ספחת בהקשר לנגעים, טמא או טהור, 5 פעמים, ויש עוד שתי פעמים שקשורים עם שנת השמיטה, ספיחים. בכלל, כתוב שעד שיבוא משיח אנו ניזונים ברוחניות רק מספיחים, שזה נושא ושיעור גדול בפני עצמו. הכל תלוי מתי נקום ונספח את כל מה שה' נותן לנו ורוצה שזה יהיה שלנו – תיקון ה-ספח, שכמו שאמרנו זה גם קשור לתיקון השפחה והמשפחה (מאד מענין שמשפחה, דבר מקודש מאד, זה דווקא מלשון שפחה, ולא איש או אשה או אמה). יש משהו מאד חשוב במשפחה, שכנראה זה הכל לספח את כל בני המשפחה שתמיד תהיה ביניהם אחדות.

נשאיר את זה ככה, ונעשה רק את הסיכום: הווארט היה שפרשה זאת, פרשת הנגעים, זה תיקון המראות, תיקון הצבעים. הכי גרוע זה מה שיש כאן – הצבע הלבן, הצביעות. לפני כמה שנים דברנו באהל בירושלים שפתחנו את הנושא שנעשה הספר קומי אורי – זכות הבנות – הנושא של אבחון ותיקון הנגעים בארץ. אז הגדרנו שהקליפה הכי קשה זה המינות – "אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות" – רוח הציונות המופיעה בתקשורת. התקשורת זה המינות, וזה קובע את הכל. מה זה לעניננו? כעת מחדשים שעיקר המינות זה הצביעות. מה זה שבת לא מכירה במערכות השונות? היא לא מוכנה לשתף פעולה עם צביעות. עד כאן אמרתן שרק ה' ישפוט אותנו, שרק התורה תשפוט אותנו, ואין לנו שום עסק איתכם. כל השיעור עכשיו זה היה להבין משהו לעמוק, שמה שהבת צריכה לעמוד עליו שאין לי שום עסק איתך זה רק אם מישהו צבוע. צבוע זה חיה טורפת, משהו מאד מסוכן (למי שמכיר את האסוציאציות של הצבוע). אלו שמפנים הם צבועים (מי שיודע לצייר קומיקס יכול לצייר את זה בצורה זאת).

עכשיו נאמר משהו ממש בקיצור, כי זה עוד שיעור שלם, שאולי נמשיך בזה אחר כך ביצהר – אפשר לקרוא את הסיכום. נגע צרעת זה ר"ת נץ, יש לזה כמה משמעויות, ואחת מהן זה עוף טמא שנקרא נץ. התקשורת זה מינות, זה צביעות, והטיפוס הצבוע הוא גם ליצן כידוע. קודם כל, "במושב לצים לא ישב" – לא צריך להתקרב ללצים. מה הליצנות של התקשורת? שהיא מגדירה מי הם היונים הטהורים ומי הם הנצים המסוכנים-הטמאים. מה אנחנו בעיני התקשורת? אנחנו הנצים ושלום עכשו זה היונים. זה דוגמא קלאסית של צביעות וליצנות ביחד – יש לו שרשים עמוקים ביותר, זה לוקח את הימין הקיצוני ועושה ממנו נצים. אם הימין הקיצוני – אתן ואנחנו – זה אפילו שמץ של סרח העודף, שלא כולו תורה בפנים (שיש טפה של סרח העודף, וכתוב שכל המחלות נאחזות בסרח העודף, איזה משהו מיותר, קצת יותר מדי, שאין שם חיות פנימית, ושם נאחזת המחלה), אם יש נציות שזה לא מאה אחוז תורה (שהתורה היא "תורת חסד" וכל דרכיה שלום ודרכי נעם) זה הופך להיות עוף טמא. איזה עוד משמעות במלה נץ? "עלתה נצה" – נצנים, הנץ לפני פרח הגפן (שעם ישראל נמשל לו) ושאר הפירות. מה הקשר בין הנץ לפני הפרח לבין העוף נץ? הבלשנים מסבירים שגם נץ בשמים הוא פורח – נץ זה מלשון ניצוץ, והניצוץ מופיע ואחר כך פורח. שם התופעה של כולו הפך לבן טהור הוא זה פריחה – "אם פרח יפרח הנגע". אם זה הפריחה הכי חזקה, פריחת הנץ, אז "כולו הפך לבן טהור הוא". בקיצור, העור זה התדמית, ואני כבן לא יכול לתקן את התדמית של הימין הקיצוני בעיני הציבור, אבל אתן כבנות – הכח של הבת – זה לתקן את התדמית. מי שחושב על תדמית זה מחשבה מאד רעה. גם בהלכה, מותר לבת להסתכל בראי – לבן אסור – מותר לה מודעות לתדמית, אבל לחשוב רק בצורה אגואיסטית על תדמית בלי בקורת עצמית זה האויב בדמות האוהב. מי שיכול לעשות את התיקון על התדמית, שאנחנו לא נצים טמאים, כי אם זה תורה זה נץ שהפרח והפרי שלו זה הגאולה, זה הבנות. כאן יש את הנץ-הניצוץ של הגאולה, של המשיח. איך עושים את זה? איך אפשר להיות נץ ושלא יפרשו אותך כעוף טמא (תוך טענה שהם היונים הטהורות)? זה איזה מן קונץ – קונץ זה משהו טוב בחסידות, איזה נשיאת הפכים. השורה התחתונה שבת צריכה להיות הכי רגישה לצביעות ולא לסבול אותה. בן לא רגיש לזה, הוא יכול להתפתות בצביעות (לכן אשה יכולה לפתות בן – בת לא מתוקנת היא הצביעות הרעה), אבל בת יכולה לדעת בדיוק מי הוא הצבוע ולהתנגד בכל תוקף ולא לשתף פעולה עם הצביעות. יש מינות-ליצנות-צביעות, והיום מדברים על חוש בצבע טמא. מה הבת שנלחמת נגד הצביעות צריכה להיות? בשיא הצניעות. שחורה אני ונאוה. כמה שמותר לה ללבוש בגדים צבעוניים, אבל יש איזה נקודה דווקא בבת שהיא אומרת "שחורה אני" – אני לא סובלת צניעות, "ונאוה". "לא כחל ולא שרק ולא פרכוס ויעלת חן" – היפי האמיתי של הבת שלא זקוקה לשום איפור ולא הולכת לעשות רושם על אף אחד. הקונץ שיחד עם זה שלא סובלת צביעות אני סמל של צניעות, וגם הנץ הזה הוא נחמד וטהור ונעים – נץ שעכשיו הולך לפתוח פרח ולהוציא פרי. יש כאן נשיאת הפכים, כי להיות נץ כמו שהם מציירים אותנו זה אומר תוקף, אבל לא תוקף טהור, דבר שהחברה צריכה להרחיק – "בדד ישב". התקשורת רוצה לעשות מאתנו מצורעים, שעליהם כתוב "בדד ישב" – שישב במעלה לבונה או מקום אחר, והעיקר שלא ישב איתנו. התיקון זה תיקון שבעצם הבת יכולה לעשות – תיקון תדמית. אבל לא חלילה וחס שום צבע צבוע מצדנו. איך עושים את זה? אולי הבנות בעצמן צריכות לטכס עצה, אבל צריך להיות תיקון. צריך להגיד לשופט שהוא לא רק על פי תורה, אלא שהכל כאן זה צביעות אחת גדולה, ואני לא משתפת פעולה עם הצניעות – לא עם בית משפט, לא עם הצבא ולא עם אף אחד. הם מסכנים סך הכל. ביחד עם זה שיא הצניעות ודרכי נעם, תדמית שמושכת לקדושה – שאנשים רוצים להזדהות איתה. שגם חילת תאמר – אני רוצה להיות כמוך.

עד כאן, שנזכה לתיקון הצבע.