כ"א מנחם-אב ס"ט – כפר חב"ד

אסיפת צות ת"ת

שאלה: למה פותחים מוסד? מה חסר במוסדות הקיימים?

יש בטוי של הרבי – אם טוב זה טוב, יותר טוב זה לא יותר טוב? אוהבים את הילדים שלנו, כל אחד רוצה את הכי טוב לילדים שלו, וחושבים שתמיד יכול להיות יותר טוב. יותר חסידי, יותר יראת שמים, יותר חכמה (שזה כמובן במקום שלישי אחרי חסידות ויראת שמים).

חינוך חסידי הוא חינוך לאהבת וישראל ובטול וטוב לב, עם הרבה ספורים שממחישים את זה. יראת שמים זה הידור במצוות (אצל חסידים זה הידור ולא חומרה – למשל שאפשר לקיים כל מצוה ביותר שמחה, לקיים את המצוה יותר טוב. זה ההידור העיקרי החסידי). חכמה זה מה שיש כאן על השולחן (תוכניות לימוד של מספרים צורניים) ומה שיש בראשים של האנשים – להנחיל את החכמה לאנשים.

[תשובות על שאלות שעלו:] בשביל להביע דעה, מכיון שאיני מלמד בחיידר, צריך קודם לדעת מה מקובל. צריך לדעת איך עושים את זה בחינוך חב"די בכל הארץ ובכל העולם.

לגבי תפלה: אמרנו שנשיר כמה שיותר פסוקי תפלה. בשביל ילדים במיוחד האיכות יותר חשובה מהכמות, כלומר שכמה פסוקים עם שירה והסברה של מה שאומרים זה יותר חשוב מאמירת הרבה מלים בלי להבין ובלי לשמוח במלים ולשיר אותן.

לימוד אידיש על מנת לייצר אוירה חסידית

לגבי פרסים ואתגר וכו': זה פרק שביעי של כללי החינוך וההדרכה. בכלל, כל מחנך צריך להיות בקי בקונטרס הזה. כשציירתי את החברים כאן, חוץ מזה שאחד הדברים שצריכים בקיאות בקונטרס החינוך וההדרכה ועוד, היות שיש ענין שהחיידר יהיה באידיש אז צריך שלכל הצות יהיה שיעור קבוע בלקו"ש של הרבי באידיש. אם המלמד יודע אידיש, לא משנה מה הוא מדבר עם התלמידים – חיידר אידיש זה שיהיה אידיש באויר. גם הילד, בסופו של דבר – לא צריך לדבר שוטף אידיש, אבל יוכל לקרוא את השיחות של הרבי במקור. אם יש כזו מגמה לטווח הארוך, אז לאט לאט מלמד שיודע בעצמו לקרוא את השיחות – שזה אוצר מלים מאד קטן, כמה מאות מלים סה"כ – אז כל פעם לפי רוח ה' ששורה עליו מכניס איזה בטוי באידיש, או איזה ווארט, ויש בזה הרבה חן, הרבה געשמאק. זה שיחות של הרבי, ליקוטי דיבורים, כל היומן של הרבי הקודם. למה זה חשוב? בגלל שכל הרגש, החויה האמיתית של החסידות, זה שם, בתוך הסיפורים של הרבי הקודם. שם מונח החסיד האמיתי. אם רוצים לדלות אותו ולהעביר אותו הלאה זה חייב לבוא משם.

לגבי בעיות משמעת: אני שומע מאיל עיני שכאשר מפעילים בפעוטון את הניגונים שלנו כולם נרגעים והכל שקט.

בין סיפוק לגאוה – "שמאל דוחה וימין מקרבת"

שאלה: צריך להסביר איך מתייחסים לרע שבילד.

תשובה: אם יוצאים מנקודת הנחה שכל יצר הרע בא מתוך אי-שביעות רצון ממשהו, בלא-מודע בדרך כלל, איזו בעיה או איזה תסכול – שלכן הילד מפריע – אז צריכים טיפול שרש. טיפול שרש פירושו שהילד ירגיש טוב לכתחילה, שלא ירגיש שמישהו עוין אותו, נגדו, מבקר אותו כי לא משיג את ההישגים הנאותים ביותר. זה חכמה של המלמד, לעשות שכולם ירגישו טוב. צריך להנחיל לילד הרגשה שהוא ילד טוב, שזה מעודד אותו. לתת משימות. כל הענין של 'מבצעים', שמתחיל מהגיל הכי רך. לתת משימות שהילד יכול לממש, וברגע שהוא מממש זה נותן לו המון סיפוק חיובי.

עוד פעם, בכל אופן ההבדל בין ילד (קטנות מוחין) למבוגר (גדלות מוחין), שבגדלות מוחין לא מחפשים סיפוק, אבל ילד חייב להרגיש סיפוק. זה עושה לו טוב, הוא רגוע, ואז הוא מתקדם. זה הסוכריה. הרמב"ם אומר שלילד צריך סוכריה, זה קטנות מוחין, וככל שמתקדם עושה מאהבה – גדלות מוחין. הפרס הכי אמיתי הוא סיפוק מדבר טוב ואמיתי שהוא עשה. כשאתה נותן לו להרגיש כמה שהוא הצליח זה הפרס הכי טוב. לא לומר שלא צריך לתת פרסים של ממש.

שאלה: סיפוק זה לא הכי גרוע?! מתי מתחילים לגמול?

תשובה: יש ילד גאותן, צריך "שמאל דוחה וימין מקרבת". אם יש ילד שכולו התפארות וגאוה – יש הרבה כאלה – אז בחכמה המלמד צריך למתן את זה. שמאל דוחה, להסביר שלא יפה לדבר דברי גאוה. אם הילד עשה משהו טוב צריך להבין שעשה דבר טוב. להבין שהטוב לא שלו – הלואי שאתה תבין. אפשר כשמספרים סיפור להכניס לתוך הסיפור, שהצדיק לא הרגיש סיפוק, ואז להמחיש – אני ואתה מרגישים סיפוק כשעושים משהו טוב, אבל הוא צדיק אמיתי שגם לא הרגיש סיפוק מזה כי הבין שהכל זה ה'. זה חלק מהסיפור.

לפני שממשיכים עם הפנימיות – עדכון על החיצוניות:

תורה, שירה, חשבון – אלקות, נשמות, עולמות

כמו שדברנו בירושלים – עד כמה שאפשר לפרט בלי לדעת מה נהוג במקומות אחרים – היחוד הוא בשלשה דברים: תורה, שירה, חשבון (כך נקרא לזה). לפי מה שכתוב בהקדמה בשם גדולי ישראל יש שלש חכמות אמיתיות – חכמת התורה (חכמה אלקית בלשון בעל שם טוב), חכמת הנגינה (חכמת הנשמות בלשון הבעל שם טוב), חכמת החשבון (חכמת העולמות בלשון הבעל שם טוב). יש עולמות-נשמות-אלקות וצריך לייחד אותם. צריך את החכמה בכל דבר. חשבון זה חכמה טהורה של העולמות, בלי פקפוק, זה ששתים ועוד שתים זה ארבע – לא תבוא תאוריה אחרת. נגינה זה "כל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר" – חכמת הנשמות. ויש חכמת התורה, אלקות. לפי הבעל שם טוב צריך לייחד את זה, וצריך חידוש – סימן הכרות שלנו – בכל אחת מהרמות.

בחכמת הנגינה, היחוד הראשון הוא איזה שירים אתה שר – שירים טובים, חסידיים, מעוררים, ושהילד לומד שיש גם שירים עמוקים של געגועים. זה איכות השירה. ב"ה שירה יש לנו, לא צריך לפתח את זה כמו חשבון. חשבון זה אתגר חדש, שגם יש מספיק חומר אבל לפתח את זה לשיטה זה דבר שעכשיו עושים, על פי החומר הקיים.

שאלה: אני רואה שיש הבדל מאד גדול בין להכנס לניגון לבין לשיר ניגון, אולי יש הנחיה גם לנו וגם לילדים. לפעמים שרים ניגון, קדוש, אבל בסופו של דבר זה לא חויה יותר מניגונים אחרים. לא לצעוק את הניגון אלא לנגן אותו. יש בזה איזה הכוונה?

תשובה: יש בכללות חינוך לעדינות או לרכות, גם לשקט. זה חלק מניגון. יש על זה מאמר – "אזכרה נגינתי בלילה" באשא עיני. ניגון הוא לשון גן ועדן לשון עדין. הניגונים צריכים להיות ניגונים של גן עדן. באמת כתוב – היום במדע – שניגונים מגדלים צמחים. זה יכול להיות מבחן לילדים.

לגבי התורה דברנו על לימוד מבנים. שהניתוח של כל נושא בתורה יהיה לפי מספר הגורמים שיש בו וכו'. בעצם זה בתוך התורה גופא להכניס חשיבה לוגית, כמו שהרמב"ם עשה, וזה מהגיל הרך. זה בעצם שיטת הרמב"ם בלימוד, שבכל תופעה סופרים כמה דינים יש וכו'. כמובן, היות שיש לנו את המודלים הבסיסיים של שם הוי' וספירות וכו', אז גם אם אי אפשר להעביר לילד הכל בכתה א', אבל לאט לאט בונים את הרקע כדי שיוכל להיות מקובל – מלשון הַקְבלה – להקביל דברים.

לימוד מקרא – דגש על עיון בשרשים ולא על שינון

עוד נקודה – יש המון דברים פשוטים אצלנו, ורק צריך לזכור לומר – מאד עיקרי אצלנו לימוד הלשון. זה ממש יסוד היסודות, להכיר שרשים. כשלומדים פסוק לקחת שרש ולפתח אותו, למצוא עוד מלים בשרש הזה וכו'. בספר מעין החכמה כתוב שלכל מלה יש תיקון-צירוף-מאמר-מכלול-חשבון. אותנו מענין בעיקר התיקון. צירופים זה משחקים – צריך זמן לשעשועים, אבל העיקר הוא המשמעות. אם יש כשב-כבש מיד רואים ועושים מזה ענין, ומחפשים עוד, אבל העיקר הוא התבוננות בשרש.

לדוגמה: צריך שהילד יבין שיום כפורים הוא מהשרש כפר – שרש שיש בו עשרה ענינים שונים (לא צריך לומר הכל לילד). אפשר לומר שזה חידוש, אבל כל דבר זה לא חידוש – אצלנו זה מאד חשוב בלימוד התורה.

זה שייך ללימוד פסוקים. יש כל מיני שיטות של שינון, שרוצים שהילד יהיה בקי בתנ"ך, ואחר כך יתקדם הלאה. רואים שהלאה זה לא תמיד עובד. יכול להיות שזה מאד מצליח עד כתה ה', ואחר כך הילד לא רוצה. מה באמת השיטה היותר טובה? שכאשר לומדים את הגמרא כבר, או את המשנה – אבל זה רעיון שצריך להבין מהתחלה – בכל שורה יש ציטוטי פסוקים. הרבה פעמים מלמד, ואפילו ת"ח בישיבה, לא יודע לבטא את הפסוק כי אין שם ניקוד. הענין של להכניס תורה שבכתב מאד חשוב, אבל לא חמש שנים רק שינון פסוקים, כי רואים מהנסיון שזה לא טוב לפיתוח החשיבה. אבל כל פעם שיש הזדמנות להכניס פסוק ואיך אומרים את זה – צריך להכניס. בלימוד גמרא צריך הרבה את הפסוקים, ואם הגמרא הביאה פסוק פותחים את התנ"ך ומסתכלים בפסוק ובמפרשי הפשט שלו. אז אתה רואה שהגמרא לא מפרשת את הפשט כמו רש"י בתנ"ך. [מי שלמד מספיק טוב יזכור את ההבדל מהפסוק.] אם קרה, זה מצוין.

[דברו על גירוי השכל.] ילד שמדבר עברית, ושואלים אותו איזה עוד מלה מכיר שדומה ליום כפור, זה מגרה את השכל. לפי איזה מלה שהילד מזהה ראשון אפשר לאבחן את הילד.

דור שני לבעלי תשובה

חינוך לבעלי תשובה: זה רק בעיה של ההורים, לא של הילדים. עיקר הבעיה של חינוך היא עם איזה מלים הילד חוזר הביתה. אפילו הילדים הכי טובים חוזרים מהגן עם מלים שההורים לא מבינים איפה הילדים שמעו אותם. אם ההורים – או בהתוועדות בבית כנסת – שמעו כאלה מלים, אם לבעלי תשובה עדיין יש קצת מלים מהעבר על שפתם, זה שרש של הרבה בעיות. חוץ מהמחשבות שלהם. שוב, אם בהתוועדויות שומעים מלים, הילד מסתובב כשהאבא מתוועד, זה בעיה. זה באמת גם הסימן אם המסגרת הצליחה – איזה מלים הילדים מדברים, עם איזה אוצר חוזרים הביתה. אני לא בעל מקצוע, אבל בהפסקות – במשחקים של הילדים – יש הרבה מסגרות שאין בהן פיקוח. כשאין פיקוח זה מקור של כל מיני עשבים זרים לצמוח לתוך הפה של הילדים. [סיפרו על גן שיש שני ילדים מגשרים וכו'] זה קשור לנתינת משימות לילדים, ושחסידות היא אהבת הזולת. ברור שנקיות הדיבור, נקיות הפה, היא ערך חשוב ביותר.

חינוך לשליחות וחינוך להתקשרות

אצל ילדים ההוראה הראשונה היא יב פסוקים. לדעתי יש מה לחדש בצורת הכרזת הפסוקים. זה שילד מתלהב וצועק אין בעיה, אבל גם שם אפשר להכניס – מה שאף אחד לא ניסה – קצת עדינות. זה ניסוי, אף אחד לא ניסה את זה עדיין. צריך לראות מה התוצאות. [אולי ניגונים.] נכון, צריך למצוא ניגונים טובים לפסוקים.

הוראות של הרבי הן מבצעים – יש ראש שעושים את ההוראות של הרבי. שמספרים סיפורים, גם על הרבי וגם על כל הצדיקים. המבצע העיקרי של הרבי הוא משיח, אז כל המצוינות צריך להיות מובן שהיא גם בשביל לקרב את עם ישראל ולהביא את המשיח – שזה מה שיביא את המשיח. באיזה גיל שהוא יוכל לקלוט את זה, לבנות חשיבה שבאמת מסוגלת הכי טוב לקרב כמה שיותר יהודים רחוקים. אז גם צריך מצוינות בלימוד. זה יותר צריך להיות בלב של המלמד. כמה שדברנו שסיפוק זה בסדר, בגבול שלא גולש לגאוה, גם מצוינות. לא צריך דוקא לפרסם שאנחנו הכי טובים ומצוינים בעולם, אבל בתוך הלב של המורים ודאי שרוצים שהמוסד הזה יהיה הכי טוב, שיצאו מכאן הכי הרבה ת"ח. מה שהילד צריך להבין שהוא צריך לדעת טוב, להבין טוב, כדי שיוכל להביא את המשיח, שזה לקרב יהודים. באמת מה שמניע את כל הדברים שלנו זה ליצור את השפה המתאימה להפיץ את המעינות חוצה, וכך להביא את המשיח בחסד וברחמים.

שאלה: מה ההתייחסות לרבי?

תשובה: הרבי הוא הרבי שלנו. קודם כל, אמרנו, שאם הילד הוא עם כיפת יחי מהבית אנחנו מאד שמחים. אם הוא לא עם כיפת יחי – גם שמחים. מצד אחד אנחנו לא בתוך המחלוקת בכלל, ומצד שני כל הדברים אנחנו מנסים לפרש בפנימיות. מה זה לשיר יחי וכו' – להרגיש את זה בלב בפנימיות. לא שאנחנו מזוהים עם אחד הפלגים.

יחס אישי לתלמידים

שאלה: כמה צריך לדרוש מהמלמד – וגם לגבי עצמנו – לאבחן כל ילד על פי החושים וכו'? זה בכלל שייך לכתה א', או שאז מתייחסים לכולם אותו הדבר, ואם שייך האם ככה גם להסביר להורים, שזו המטרה האמיתית של פגישות המלמד עם ההורים?

תשובה: כל חודש יש לו חוש אחר... ברור שכל אחד שרגיש אז אוטומטית, עד כמה שבעצמו פתח את הרגישות, מבחין.

שאלה: מה קורה שיש ילד שהחוש שלו הפוך מהמלמד, כמעט אין לו תקשורת?

יש בעיה שאני שומע מאז ומתמיד, שלא רק שיש ילד אחד שלא מסתדר עם המלמד, אלא יש מחזורים לא מוצלחים, ואז זה רודף את הילד לאורך כל החיים. זה יכול להיות זוועתי. לכל בית ספר מציגים מחזור אבוד. אז זה ממש רחמנות.

שאלה: לפרסם שחושבים על כל ילד פרטנית?

תשובה: זה ודאי צריך להיות. אם יש היפך הכימיה בין הילד למלמד באופן קיצוני, אז המלמד צריך להעיר שאולי צריך להחליף מקום לימוד. יש ילד שלא יעזור לשלוח אותו למסגרת אחרת.

שאלה: מה הגבול? מתי מוציאים ילד ממסגרת?

תשובה: גם בחיק משפחה יש שיקולים, אם ילד יורד מהדרך ומשפיע לרעה על אחיו שוקלים אם להוציא. אם יש ילד שממש משפיע לרע על הכתה זה האור האדום.

שאלה: זה לא מוסד של ר' אשר?

תשובה: נכון, זה לא מוסד טיפולי. לר' אושר היה מוסדות של הצלת נפשות, וכאן מקוים שהילדים לא צריכים הצלת נפשות. [זה שני ענינים, משמעת וילד שלא מסתדר עם המלמד.]

שאלה: יש הדרכה לגבי תלית תמונות בכתה?

תשובה: תמונות של הרבי ודאי שאפשר.

שאלה: מה עם שילוב טבע, מגע עם אדמה, חיות, טיולים?

בודאי שאנחנו בעד. היה שיעור על צער בעלי חיים. כעת אמרנו שצריכים צמחים בשביל גן עדן.

שאלה: איך מרגילים לחשיבה ציורית בלימוד?

תשובה: הרבה פעמים אני מנסה כשלומדים סוגיא.

חשיפה לספרי מוסר

שאלה: האם כשדנים בסיפור טוב לחשוף גם את היצר הרע?

תשובה: הרבי רש"ב כתב בסוף קונטרס התפלה שבכל יום אחרי ערבית צריך לקבוע שיעור במוסר. מי כמוהו שאצלו הכל זה חסידות חב"ד, אבל כותב שלכל אחד ראוי ללמוד ספר מוסר מהספרים המקוריים כל לילה – חובת הלבבות, אורחות צדיקים, כמובן ראשית חכמה (שזה עם זהר). אף אחד לא עושה את זה בחב"ד. מה שאמרת זה לזהות חוש במדות ומצבים. היה צריך שבבית הספר היינו עושים מבחר של משפטים חסידיים לקוחים מתוך ספרי מוסר. כמובן שבמהר"ל מפראג יש בלי סוף. זה תיקון מדות, תגובה נכונה מספרי המוסר הטובים. לא לזה הרבי רש"ב התכוון, אבל ידוע שכנגד תנועת החסידות קמה תנועת המוסר, וזה הגיע לשיאים של עומק מחשבה. היו ישיבות, נובהרדוק ועוד, שהגיעו לדברים מאד עמוקים – מר"י סלנטר והלאה. זה כמו חסידות – לא חסידות – אבל זה מחשבה טובה. לכן אני אומר שהיה אפשר לעשות קטע כזה. בתניא אומר שהכי טוב זה עין יעקב.

שאלה: זה נכון לחשוף ילד בגיל גן לקונפליקטים כאלה?

תשובה: אם זה דברים שחווה בלאו הכי. אם הילד עוד לא נכנס ב"ה לעולם הכסף, אז לא צריך להדגיש. צריך להיות מתאים לעולם של הילד. רוב הסיטואציות עם ילדים זה בין אחים. חברים זה מדי פעם, אבל אחים זה בבית כשהוא חפשי ויש לו אח שמציק לו – אם הוא מרביץ או לא.

שימת לב ורגישות לילד

שאלה: מה עם שיקוף רגשות?

תשובה: כל השיטות זה טוב, אבל לא להפוך את הגן למכון פיתוח פסיכולוגי. אמרנו שאם הילד לא מתנהג טוב זה ודאי בגלל שמשהו בפנים מפריע לו. כדאי שהמלמד יחפש מה בדיוק גורם לו להפרעה.

כמובן, נקודה פשוטה שלא דברנו עליה, זה איך לחלק את ה'צומי', שאף ילד לא ירגיש עצמו מקופח. אם יש ילדים שחוזרים מהחיידר ובוכים שלא אוהבים את המלמד והחיידר, תשעים ותשע אחוז זה כי מרגיש מקופח, והמלמד אשם ביודעין או שלא ביודעין. זה משהו בסיסי, לא לקפח אף ילד. זה רגישות מצד המלמד. לראות מרחוק שהילד הזה הולך להרגיש לא טוב כי לא הסתכלתי עליו או לא דברתי איתו. זו תגובה אוטומטית שצריכה להיות כל הזמן אצל המלמד, שפתאום אני שם לב שלא שמתי לב לילד הזה.

נגיעה בלימודים כלליים

שאלה: צריך משמעות לכל רמז?

תשובה: אם זה פשוט – לומר. מסובך – לא. ישראל = אמת יפי. צריך לחנך גם לצד האסתטי שיש בתורה. אם אפשר לחבר לאמת מה טוב, אבל לא באופן מעושה.

עוד משהו חשוב: כשמלמדים, כל מה שמלמדים, חלק משמירת הפה זה להמנע לכתחילה ממלים בלועזית. אם חייבים להשתמש הילד צריך להבין שזה בדיעבד. שכאשר יבוא מלך המשיח תהיה מלה טהורה בלשון הקדש. זה חלק מהענין של הלשון שדברנו קודם, שאם לומדים על רקיעים אז יש שמות שלהם, סוגיא שלמה בגמרא. בגיל הזה הייתי דוחה מלים לועזיות, וכשמלמדים אני מסביר את התוכן בלי צורך במלה.

שאלה: מה עם מיון חיות וכו'?

תשובה: זה פרק שירה, עם כל החיות וכל השירים. זה כבר יותר מתקדם.

שאלה: מה עם פיזיולוגיה?

זה תוך כדי לימוד תורה. צריך עבודת הכנה של צות. מתחילים מהמלכות, מערכת העיכול. ילד אוכל, וזו גם המערכת הכי נוגעת לילד. לחלק לדרגות שיבין איך זה עובד – פה, גרון וכו', ולעשות איזה מבנה בסיסי זה יפה.