מצות הקהל את העם

בע"ה

טז תשרי תשנ"ה – כפר חב"ד

התוועדות חול המועד סוכות

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ניגנו אתה בחרתנו.

א.     אתה בחרתנו מכל העמים

כמו שכתוב ש"במקום שבעלי תשובה עומדין אף צדיקים גמורים אינם עומדין"[ב], ככה ה"אתה בחרתנו" שמתגלה לבעלי תשובה הוא לאין-ערוך מה"אתה בחרתנו" שמתגלה לצדיקים גמורים.

קודם כל, נקשר את מה שאנחנו אומרים פה עם מה שביארנו קודם[ג] שבתפלה הזאת יש שבע מדרגות: "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו, ורצית בנו, ורוממתנו מכל הלשונות, וקדשתנו במצוותיך, וקרבתנו מלכנו לעבודתך, ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת". שבע מדרגות שכתובות בתפלה של "אתה בחרתנו".

לפי מה שאמרנו עכשיו, יש בחינה של "אתה בחרתנו" שעולה על כולנה, גם על ה"אתה בחרתנו" של הצדיקים – מדרגה של בעלי התשובה. וצריך לומר שהמדרגה של בעלי התשובה היא מדרגה שמינית. שבתוך ה"אתה בחרתנו" יש עוד "אתה בחרתנו" גבוה יותר, בחינת רקיעא תמינאה, שה"אתה בחרתנו" של בעלי התשובה יותר גבוה מה"אתה בחרתנו" של הצדיקים הגמורים.

הבחירה בגוף של עם ישראל

איך הרבי הסביר את הבחירה של  ה' בעם ישראל? כתוב בספר התניא[ד] שהבחירה שהקב"ה בוחר בנו, כמו שאנחנו אומרים בתפלה בברכות ק"ש "ואותנו בחרת מכל עם ולשון", ה"ואותנו בחרת" קאי על הגוף של היהודי ולא על הנשמה. על הנשמה לא שייך לשון בחירה, שכן בחירה היא על שני דברים שנראים שווים דווקא, כמו הגוף של היהודי, ולהבדיל הגוף של הגוי, שהם נראים אותו דבר. על זה שייך לשון בחירה. לא על הנשמה, שה"נפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש" שאין כיוצא בו כלל וכלל אצל הגויים, לכן לא שייך לומר שהקב"ה בוחר ב"חלק אלוה ממעל ממש" של היהודי. חוץ מזה ש"החלק הוא הכל", ו"התופס בחלק מן העצם תופס בכולו". לא שייך לומר בזה בחירה כלל. בחירה היא רק בדברים שנראים שווים.

הרבי אומר[ה] שיתר על כן, הבחירה באה גם ממקום שהכל שווה. כי אם הבחירה תבוא ממדרגה באלקות שיש בה חילוקים כמו אור, לא משנה איזה אור שלא יהיה, וברור שדבר מוגדר מעדיף לפעול בדבר שדומה לו, אז אם מדובר באור, אפילו אור אין סוף שלפני הצמצום, שאינו שייך לעולמות כלל וכלל, אף על פי כן, הוא עדיין נוטה להתקרב לאור – דבר בדוגמתו. אור חפץ באור. האור סולד מדבר שהוא חושך. לכן לא שייכת בחירה אמתית שהיא ללא הכרח כלל וכלל ובלי שום נטיה כלל וכלל, לא שייך לומר שהיא באה ממקום שיש גדר כלשהו, כמו גדר של אור למשל. לכן חייבים לומר שהבחירה באה רק מהעצמות ממש, שהעצמות לא מוגדרת בשום גדר כלל, לא אור ולא חושך, לא גילוי, לא העלם ולא שום דבר. משם הבחירה.

כיוון שהבחירה צריכה לבוא ממקום שהוא שווה באופן מוחלט, שאין שום העדפה לשום דבר, בלשון חז"ל "איני יודע באיזה מהם חפץ אם במעשה אלו ואם במעשה אלו"[ו], אם במעשיהם של רשעים או במעשיהם של צדיקים, אם ביהודים, או בגויים. "איני יודע באיזה מהם חפץ", דבר כזה אפשר לומר רק על העצמות. כי ברגע שמדובר על אור אני יודע שאור אוהב אור, אור אוהב צדיקים. אבל אם אני אומר על הקב"ה ש"איני יודע באיזה מהם חפץ", בצדיקים או ברשעים, ביהודים או בגויים, השאלה הזאת יכולה להשאל רק על העצמות ממש. וכנ"ל הבחירה, היא באה ממקום שאין בו שום העדפה כלל וכלל בהשקפה ראשונה, והיא גם כלפי שני דברים שנראים ונדמים שווים לכל דבר. ה' בוחר בגוף של היהודי, בדם של היהודי, ב"בשר ודם" של היהודי שנראה בדיוק אותו הדבר כמו הגוף של גוי.

ההבדל בין הבחירה בבעלי תשובה לבחירה בצדיקים

"אתה בחרתנו מכל העמים". אם כן, אם ה"אתה בחרתנו" הולך על הגוף, מה יכול להיות ההבדל בין ה"אתה בחרתנו" של הצדיקים לבין ה"אתה בחרתנו" של בעלי התשובה, שה"אתה בחרתנו" של בעלי התשובה יותר גבוה משל הצדיקים?

קודם אמרנו ש"אתה בחרתנו" בא מהעצמות דווקא, שאין שם חילוקי מדרגות. איך ייתכן שיש שם שתי בחינות? יש "רכב בערבות"[ז], "ערבות" הוא שם הרקיע השביעי[ח], ויש "רקיעא תמינאה", שהוא יותר גבוה מהרקיע השביעי, הוא בעלי התשובה. בלשון הקבלה, "רקיעא תמינאה", "'אנכי' – מי שאנכי"[ט], "פנימיות אמא פנימיות עתיק"[י], מה שמתגלה עכשיו בסכך של הסוכה ושייך לאושפיזין הכללי של היום הזה, יצחק אבינו. יצחק שווה ח פעמים הוי'. יעקב שווה ז פעמים הוי'. יצחק הוא יום הקהל, ביום הקהל צריך לקבל את התורה "כנתינתה מסיני", לשמוע את מעמד הקהל, לשמוע את מעמד קבלת התורה מסיני, כמו שאמר אדמו"ר הזקן "נאָך אַמאָל מתן תורה וועט ניט זיין" – שלא יהיה עוד פעם מעמד חדש של מתן תורה. אבל המעמד הזה של הקהל, הוא מעמד הר סיני, מתן תורה שמתמיד והולך, כמו שנסביר.

מה יכול להיות יותר גבוה מ"אתה בחרתנו" של צדיקים? צדיק הוא אחד שלא חטא – "אשרי מי שלא חטא". הוא לא פגם, הוא לא עבר את ה"דרך", גופו הוא גוף קדוש, ואף על פי שנדמה שהגוף הוא גוף כמו כל גוף, ואפילו בבדיקות רפואיות וכיוצא בהן נדמה שהתאים הם כמו תאים של כל גוף, ואפילו בהשקפה חיצונית הגֵנים שלו הם אותם גנים כמו של כל אדם, אבל הוא גוף קדוש. הוא לא חטא, ובפרט הוא לא פגם בברית, שהברית כוללת את כל הגוף, ובזכות זה שהוא טהור בברית כל הגוף שלו קדוש. צדיק נקרא על שם הברית. אז הבחירה שה' בוחר בגוף קדוש שלא פגם בברית, ניחא, הקב"ה יודע ועד לכך שלצדיק הזה יש גוף קדוש, ולהבדיל יש גוף טמא, מזוהם, של שאר עממים, שכשמו כן הוא, "זוהמא", חיה. אז מצד הקב"ה יותר מובן, אם כי אמרנו שזה בא מהמקום שהכל שווה, בכל אופן יש איזו תפיסה כלשהי למה הקב"ה בוחר בגוף הקדוש של הצדיק ומואס בגוף הטמא והמזוהם של הגוי.

הבחירה בבעל מום מעצמות המאור

אבל כאן מדובר בבעל תשובה, שהגוף שלו הוא גוף פגום, "מי שחטא", מי שפגם, מי שעבר את הדרך, פגם בקדושה של הגוף, פגם בברית, הוא גם הכניס בו את הזוהמא של נחש הקדמוני, הוא הכניס בגוף שלו את "המשכא דחויא", כמו שכתוב כמה פעמים בזוהר[יא] ובספר התניא[יב].

בלשון אחר, הגוף של בעל תשובה הוא "בעל מום" וזה שהקב"ה בוחר "אתה בחרתנו מכל העמים" בגוף שהוא בעל מום, יותר מאשר בגוף של גוי, זה באמת פלא גדול. זהו הפשט, "אתה בחרתנו מכל העמים" של בעלי התשובה בא ממקום יותר עליון מהבחירה בצדיקים.

אצל אדמו"ר האמצעי יש "יחיד-אחד-קדמון"[יג], אבל בתוך ה"יחיד" יש אצל הרבי הרש"ב חילוק[יד] – יש את ה"העלם העצמי של האור בעצמות המאור", ויש את "עצמות המאור" גופא. הבחירה העצמית של הצדיקים באה מ"ההעלם העצמי של האור בעצמות המאור", שם בוחרים בגוף הקדוש של הצדיק. אך הבחירה שבאה מעצמות ממש, "'אנכי' – מי שאנכי", ה"רקיע תמינאה", היא הבחירה שהקב"ה בוחר בגוף פגום, גוף בעל מום של בעל תשובה.

ב.     בעלי מומין במצות הקהל

בעלי מומין כשרים בתקיעה בחצוצרות בהקהל

הבחירה בבעל מום, שייכת ליום הזה, למצוות הקהל. היות שביום הזה, פעם בשבע שנים, רבי עקיבא אומר ש"בעלי מומין כשרים בהקהל"[טו]. רבי עקיבא הוא הכלל הגדול של כל התורה שבעל פה[טז], הוא כנגד משה רבינו, תורה שבכתב. והוא גם אמר[יז] שהמצוה של "ואהבת לרעך כמוך" – המצוה המיוחדת של חג הסוכות, "שכל ישראל ראוין לישב בסוכה אחת"[יח] – היא "כלל גדול בתורה", ורבי עקיבא עצמו הוא בעל תשובה, כידוע. עקיבא ר"ת "יש קונה עולמו בשעה אחת"[יט], שזה נאמר על בעלי תשובה, "במקום שבעלי תשובה עומדין אף צדיקים גמורים אינם עומדין". והוא עונה לרבי טרפון, שהיה אומר שראה חיגר עובד במקדש, ורבי עקיבא ענה לו ואמר "שבעלי מומין כשרים בהקהל".

מה הכוונה? אחת מעבודות הכהנים במקדש היא לתקוע בחצוצרות. בהקהל, כל כהן, ללא יוצא מן הכלל, לוקח חצוצרה ותוקע, כדי להקהיל את העם. כמו שדיברנו קודם, שהמצוה הזו היא מצוה משולשת, "והחוט המשלש לא במהרה ינתק"[כ]. מצוה על המלך, מצוה על הכהנים, ומצוה על כל ישראל. על המלך מצוה לקרוא, על הכהנים לתקוע, ומצוה על העם לבוא. "בבא כל ישראל"[כא]. המצוה על הכהנים לתקוע, בכל השנה, ובכל השנים, רק כהן כשר לעבודה, שאינו בעל מום, מותר לו לתקוע. מה שאין כן ביום הזה, ביום הקהל, גם כהנים בעלי מומין תוקעים. כל כהן שהוא, בין אם הוא שלם בין אם הוא בעל מום. מי שאינו תוקע כתוב שמעלילין עליו שאינו כהן.

הבחירה בבעלי תשובה בהקהל

כל ישראל "ממלכת כהנים", אך יש בתוכנו כהנים כשרים לעבודה, ויש שפסולים לעבודה. יש בתוכנו, בעם ישראל, כהנים בעלי מומין, ויש רק יום אחד בשבע שנים, שבו גם הכהנים בעלי המומין כשרים בעבודת התקיעה. בלשונו של רבי עקיבא "שבעלי מומין כשרים בהקהל", לכן היום מודגש במיוחד ה"אתה בחרתנו", שהולך על הגוף של היהודי, של בעל התשובה, הפגום. הבחירה בגוף של הבעל מום, שביום הזה, יום הקהל, מתגלה שבו ה' בוחר יותר מכל העמים שבכל הארצות.

ידוע שיש עב שמות קדושים של הקב"ה, גם קשור לחג סוכות, "אני והו הושיעה נא"[כב]. אני הוא השם ה-לז, ווהו, זה השם ה-לא ב-עב שמות. לכן יש ענין מיוחד שמזכירים את עב שמות בחג סוכות. השם האחרון, שהוא החותם, "חותם אמת", ו"הכל הולך אחר החיתום", של עב שמות של הקב"ה, הוא השם מומ. המלה מום בגימטריא אלהים, "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם אכן כאדם תמותון". האלקים הקדוש, הפך להיות מום, אבל המום הזה עצמו הוא שם של הקב"ה והוא הכח של הקב"ה שבוחר במישהו שהוא בעל מום, בעל תשובה, ואומר עליו ש"במקום שבעלי תשובה עומדין אף צדיקים גמורים אינם עומדין" ושבעלי התשובה הם בחינת השמונה, השמיני, יותר גבוה מהצדיק. הצדיק הוא השביעי "כל השביעין חביבין", אך מי שחוזר בתשובה, "ימחול לו", הוא השמיני ובחירת העצמות בישראל – בצדיקים היא מ"העלם האור שבמאור", אך בבעלי תשובה, באה מ"עצם עצמות מהות המאור ממש". לחיים.

תשובה של שלום

הרמב"ם פוסק "סוף ישראל לעשות תשובה ומיד הן נגאלין"[כג]. זה עכשיו, זה בחינת הדור השמיני, ש"סוף ישראל לעשות תשובה". מהי התשובה של כל ישראל? להכנס כולם לסוכה אחת. "'כל האזרח בישראל ישבו בסוכות' – מלמד שכל ישראל ראוין לישב בסוכה אחת". כשנכנסים בשלום לסוכה אחת, בחינת השמיני, ובא לציון גואל. לחיים לחיים.

ג.      המלך במצוות הקהל

מצוות הקהל התמידית של המלך

בדיוק אותה לשון שכתובה בהקהל בפרשת המלך הפרטי, "שום תשים עליך מלך"[כד], כתובה בפרשת הקהל. בפרשת המלך כתוב "למען ילמד ליראה את הוי' אלהיו לשמור את כל דברי התורה הזאת את החוקים האלה לעשתם"[כה]. וזה בדיוק מה שכתוב כאן בפרשת הקהל "למען ישמעו ולמען ילמדו ליראה את הוי' אלהיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת"[כו]. לכן יש מי שלומד בחז"ל, בספרי[כז], שמה שכתוב "וכתב לו" בפרשת המלך הפרטי, "וכתב לו את משנה התורה הזאת"[כח], שלכאורה צריך ביאור למה את "משנה התורה" ולא כל התורה? בפירוש הפשוט, הכוונה שכותב תורה שניה, יש אצלו שני ספרי תורה, וזה הספר השני, אך יש מי שדורש בחז"ל שזה ממש "משנה תורה", ספר דברים, והוא כותב לו את זה על מנת להכין את עצמו לפרשת הקהל. כל מה שהמלך קורא בפרשת הקהל הוא מתוך משנה תורה.

מה זה משנה? משה נ. כמו ששמחה זה משה ח, כך משנה אותיות משה נ כפי שכתוב על קברו של משה רבנו ש"ולא ידע איש את קְבֻרָתוֹ"[כט] – "עליונים ראו אותו כלפי מטה, ותחתונים ראו אותו כלפי מעלה"[ל]. במקום אחד כתוב שמשה נמצא בתוך המִשנה, שמשנה זו תורה שבעל פה, ששה סדרי משנה. אך כמו שזה מִשְנה זה מִשְנֶה – מה שהמלך צריך לקרוא בהקהל שנלמד בפרשת המלך הפרטי.

כלומר, אם נסכם רק את הנקודה הזאת, מה שהמלך קורא כל ימי חייו, הוא בעצם עושה בינו לבין עצמו הכנה למצות הקהל פעם בשבע שנים, וזה הפשט. אך יותר מכן, בעצם כל ימי חייו הוא מקיים בעצמו את מצות הקהל. כמו ש"הקהל את העם" פרושו להקהיל את כל הבחינות האלה, כמו שאמרנו קודם[לא], ש"האנשים הנשים והטף" ר"ת טנא, זה הנגלה, הנסתר ורזין דרזין – הטף הם מי שרואה את הרזין דרזין; ומי שרואה את הנסתר בתוך הנגלה הוא השמיעה של הנשים; והאנשים הם הנגלה, האותיות. כל הבחינות הללו, הטנא, הכל נמצא בתוך כל אחד ואחד, בפרט בתוך המלך, לב כל ישראל, וכולל את כל עם ישראל. קודם כתוב כלל גדול, "הקהל את העם", "אין מלך בלא עם". אחר כך כתובים פרטים, "האנשים הנשים והטף למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו".

מה שאמרנו עכשיו היה רק לומר שעצם סוד שמחה, שמחה זה אמא בקבלה, "אם הבנים שמחה", עבודת השמחה בנפש היא גופא בחינת השמונה, ה"רקיעא תמינאה", פנימיות אמא. כשמשה מקבל את ה-ח מהשמחה, כמו שהוא מקבל את ה-נ ב"משנה התורה הזה". יוצא "ונח מצא חן בעיני ה'", כמו שכתוב בשיחה של הרבי שנח, שהוא הדור העשירי לאדם הראשון, הוא הרמז העיקרי בתורה של מלך המשיח. נח – נ ו-ח. אצל משה רבינו זה מה שעושה ממנו את השמחה ואת המשנה, "משנה התורה הזאת". "תורה צוה לנו משה"[לב]. הכל היה על הפסוק "אור זרוע לצדיק" – שהוא השבע – "ולישרי לב שמחה"[לג] שהם בעלי התשובה, השמונה.

סוד השבע במצוות הקהל

קודם הרב אמר[לד] שלא מצאנו בכל התורה שבכתב ושבעל פה שקיימו מצות הקהל חוץ מאצל אגריפס המלך, לפני חורבן בית שני. הסיפור הזה כנראה כל כך עיקרי לגבי מצות הקהל, שזו המצוה של היום, עד שהסיפור הזה מוזכר בתוך המשנה, לא בגמרא ולא כאגדתא, הוא מוזכר ממש בתוך המשנה[לה].

באותה משנה בסוטה שכתוב על אגריפס המלך, כתוב אלו פרשיות המלך קורא במעמד הקהל. המלך קורא את כל הפרשיות ויש שבע פרשיות, שהן גם אחד מסודות השבע בפרשת הקהל. חוץ ממה שהמלה הקהל היא באופן מוחלט סוד השבע ז פעמים כ, המלה זך בהכאה. בקבלה כתוב שהקהל הוא חיבור כל הריבועים מ-א עד ז – א בריבוע ועוד ב בריבוע וכו' עד ז בריבוע שווה הקהל. כמו שכתוב בזהר הקדוש[לו] שכל הריבועים מאחד עד עשר עולים שכינה, במתמטיקה קוראים לזה פירמידה, הקהל הוא הפרמידה של 7. אם יבנו בשלושה ממדים פרמידה מאחד עד שבע זה הקהל. לכן כל סודות פרשת הקהל קשורים למספר שבע.

במשנה כתוב שהפרשה הכוללת, שזו פרשת המלך, מחולקת לשבע פרשיות ולפי המשתמע בפשיטות במשנה, הפרשה הששית שהמלך קורא היא פרשת המלך הפרטי. מה סדר הקריאה שלו? פרשיה ראשונה מ"אלה הדברים"[לז] עד "שמע"[לח]; אחר כך הוא קורא את פרשת "שמע", זה שתיים; אחר כך הוא מדלג וקורא את "והיה אם שָׁמֹעַ"[לט], זו פרשה שלישית; אחר כך הוא מדלג לפרשת ראה "עשר תעשר"[מ]; אחר כך הוא מדלג עד לפרשת תבא, והוא קורא "כי תכלה לעשר"[מא], כדי לחבר את המעשרות ביחד; אחר כך לפי המשנה משמע שהוא חוזר וקורא את פרשת המלך הפרטי בפרשת שופטים; ואחר כך הוא קורא שוב בפרשת תבא את הברכות והקללות.

תרי משיחין – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד

יוצא לפי זה, שפרשת המלך הפרטית מבין השבע פרשיות שבכללותם – כל מה שכתוב במשנה שהמלך קורא נקרא פרשת המלך, אך – פרשת המלך הפרטית לפי פשט המשנה היא הששית בסדר הקריאה.

מתאים לכוון אותן כנגד הספירות מחסד עד מלכות, ופרשת המלך הפרטית היא כנגד היסוד. המלך עצמו הוא ה"צדיק יסוד עולם" של כל הקריאה הזאת. הוא יקרא את הקריאה הזאת לעיני כל ישראל. אבל לרש"י[מב], היתה גרסה אחרת למשנה, ולפי רש"י ההקבלה יוצאת עוד יותר טוב על פי דרך הסוד, רש"י אומר שהמלך קורא "עשר תעשר", אחר כך "כי תכלה לעשר" ואחר כך את הברכות והקללות, ואחר כך בסוף הוא חוזר וקורא את פרשת המלך הפרטי. לפי רש"י פרשת המלך הפרטי היא הפרשה השביעית, כפי שגם בה עצמה – עוד ענין שקשור לשבע – יש שבעה פסוקים. פרשית המלך הפרטי לפי רש"י היא בסוף השביעית, שמכוונת כנגד המלכות.

נאמר את זה בצורה אחרת. לפי הגירסא שלנו המלך הוא משיח בן יוסף ולפי רש"י הוא משיח בן דוד. לפי המשנה הפרשיה של המלך הפרטי היא הפרשיה הששית מבין שבע הפרשיות ולפי רש"י היא הפרשיה השביעית. תרי משיחין, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. יש פה שתי שיטות מי קורא את פרשת הקהל, פרשת המלך הכללי.

ד.      הנסיון והתיקון של מעמד הקהל

נסיון החנופה

כאמור, המשנה מאוד מחשיבה את מצות הקהל שקיימו בימי אגריפס המלך שאמו היתה מישראל, אבל אביו היה עבד, מבית הורדוס. כשהוא הגיע לסוף הקריאה של פרשת המלך הפרטי – שלפי פשט המשנה זו פרשה אחת לפני הסוף, קרוב לסוף, ולפי רש"י זה הסוף ממש – והוא קרא את הפסוק "לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא"[מג], "זלגו עיניו דמעות", כיוון שקרא פסוק שפוסל אותו מלעמוד כאן ולקיים את המצוה הזאת. הרי הוא עצמו איש נכרי, והוא קורא את הפסוק "לא תוכל לתת עליך איש נכרי", קמו החכמים שהיו נוכחים באותו מעמד, וניחמו אותו, ופייסו את דעתו לכאורה, "אמרו לו אל תתירא אגריפס, אחינו אתה אחינו אתה" ככה כתוב במשנה. רש"י כותב, למה אמרו לו אחינו אתה? כיוון שאמו מישראל. אמו מישראל, וזה מספיק כדי שהוא יקרא "אחינו אתה".

ואז באה הגמרא על המשנה הזאת[מד] – הסוגיא של אגריפס היא בעצם סיום כל הסוגיא ובעצם של כל הבבלי שלנו על מצוות הקהל, החותם ו"הכל הולך אחר החיתום" – ובדין ודברים שלה היא אומרת ש"באותה שעה" שאמרו חכמים לאגריפס אחינו אתה "נתחייבו שונאי ישראל כליה, שהחניפו לו לאגריפס". דהיינו, לא היה נכון לנחם אותו. החכמים החניפו לאגריפס המלך ובגלל החנופה הזאת נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה.

בהקהל יש איזה נסיון חמור, שבוחנים את העם בכלל ואת החכמים שבכל דור בפרט, את הרבנים, מעמידים אותם בנסיון של חנופה. יוצא מכאן שהנסיון של חנופה קשור בעצם המצוה של הקהל, שאם עומדים בנסיון של חנופה מה טוב ובאותו מעמד אדיר של הקהל, אם נופלים בחנופה אז לא עלינו מתחייבים שונאיהם של ישראל כליה.

אחר כך בגמרא, מסוף הסוגיא הזאת יש אגדתא עד סוף הפרק כאן בסוטה, ויש בה עשרה מאמרים – מספר מקודש – של אגדתא על מדת החנופה.

מחלוקת רש"י ותוספות בגדר החנופה

קודם כל צריך לומר שיש פה מחלוקת בין רש"י לתוס': רש"י אומר[מה] שכל החנופה היתה על כך שלא ראוי לכתחילה שיהיה מלך שאביו גוי. משמע לרש"י שזו לא עבירה מדאורייתא למנות מלך שאביו גוי היות שבכל זאת אמו מישראל. אך תוס' חולקים ואומרים[מו] שאם היה רק הידור מצוה, שרק מלכתחילה אגריפס לא היה ראוי להיות מלך אך בדיעבד זה בסדר, לא מספיק לעונש החמור שכתוב בגמרא שנענשו על החנופה הזאת. שוב, זה פלאי פלאים, שהמצוה הזאת האדירה שאנחנו מזכירים הערב, מצות הקהל, החותם, התכל'ס של כל הסוגיא בגמרא, הוא שבגלל המצוה הזאת נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה. כיוון שהרבנים של הדור החניפו למלך.

מה תוס' אומרים? תוס' חולקים על רש"י ואומרים, שיש הבדל בין מלך לשאר המינויים שלומדים ממלך, שאסור למנות שום מינוי של מרות גוי, אפילו גר. יש הבדל מדאוריתא בין כל שאר המינויים לבין מלך. בכל שאר המינויים מספיק שאמו תהיה מישראל, אך במלך הוא מדייק זאת מהפסוק, שכיוון שכתוב פעמיים שצריך להיות "אחיך" לגבי מלך, מכאן הוא לומד שצריך שיהיה אחיך גם מאמו וגם מאביו ולכן היתה פה חנופה מדאוריתא.

נאמר רק בדרך אגב, שרואים בתוס' דבר חשוב מאוד – עצם הדבר שתוס' מחלק בין המינוי מדאוריתא במלך לבין שאר כל המינויים. יש לכך השלכות אחרות רבות. אצל הרמב"ם לדוגמא הם שווים לכל דבר וענין. לא נפרט כאן, ויש על כך הרבה קושיות שמתעוררות אם אומרים שכל המינויים בעולם הדין שלהם צריך להיות בדיוק כמו מלך, אך לפי שיטת תוס' ההכרח וההקפדה של התורה שיהיה "אחיך" גם מאביו וגם מאמו הוא דווקא במינוי של מלך. שאר המינויים הם לא אותו דבר, המלך יותר חמור משאר מינויים.

בכל אופן, גם לרש"י וגם לתוס' הגמרא מסיימת את הסוגיא עם המשפט "באותה שעה נתחייבו שונאי ישראל כליה" כיוון שהחניפו לאגריפס המלך.

לא להחניף למלכות בזמן הזה

כמו שאמרנו קודם, מכאן אפשר ללמוד שהיום, עכשיו, במעמד הזה של הקהל, היות והוא קשור במהות ועצמות של המלך, הנסיון של הקהל, כולל את הנסיון והעבודה של כל השנה הזאת, "שנת הקהל" כמו שהרבי נוהג לקרוא לשנה הזאת ויש לו כמה אסמכתות על כך שכל השנה מכונה שנת הקהל. אם הגמרא אומרת שעיקר הנפילה שנפלו בהקהל היא שהחניפו למלכות – מקודם אמרו לי שצריך לקשר את הדברים שלנו למעשה, "המעשה הוא העיקר" – רואים מכאן שהנסיון והעבודה של שנת הקהל הוא לא להחניף למלכות. פשוט וישר. יש נסיון שיש ממשלה, ולהחניף לממשלה זה לומר לה שהכל בסדר – "אחינו אתה, אחינו אתה" והכל מאה אחוז בסדר. זה הנסיון של הקהל. לקום בריש גלי ולומר למלכות: 'אתה פסול למלכות, אתה פסול למשול'. זו בעצם מצות הקהל. היות שמצות הקהל היא מצות המלך, צריך לזהות מיהו המלך. כשם שיש "מיהו יהודי", יש גם "מיהו המלך", וזה מעיקרי הענין של הקהל – הבירור מיהו הראוי להיות מלך ומיהו הפסול להיות מלך. זה כתוב בפרשת המלך, והדבר בא לידי ביטוי בניסון ממש במצות הקהל. ומי נופל בנסיון? הרבנים. הרבנים של אותו דור שקמים ואומרים לאגריפס המלך "אחינו אתה, אחינו אתה". הדבר הזה מאוד מענין ומשמעותי ביחס למה שאמרנו קודם.

אהבת ישראל ונסיון החנופה

אמרנו קודם ש"בעלי מומין כשרים בהקהל", לפי זה המצוה הזאת שייכת לבעלי תשובה, למי שהגוף שלו בעל מום, ואף על פי כן גם עליו, ובעיקר עליו, אומרים בחג הסוכות "אתה בחרתנו מכל העמים". כלומר, מצד אחד החג הזה הוא חג של אהבת ישראל, וכידוע הביטוי "אהבת חנם", אהבה לכל יהודי באשר הוא שם, וכל שכן לא אהבה שמעלה ספקות, חשבונות וענינים שאולי הוא בכלל לא יהודי, אולי הוא ערב-רב וכו', זה וודאי וודאי לא מתאים כלל וככל לרוח היהדות בכלל, ובמיוחד כפי שבאה לידי ביטוי בחג הסוכות "שכל ישראל ראוין לישב בסוכה אחת", וגם הערבות חלק מהמצוה, גם מי ש"אין בו לא טעם ולא ריח", בלי הערבות האלו אין מצוה. כתוב שבכל אחד ואחד מארבעת מינים יש אחדות[מז], ומהי מיוחדות האחדות של הערבות? שערבות בלשון חז"ל נקראות "אחוונא", לשון אחוה, "אחינו אתה", דווקא הערבות, המסר שלהם, גם הן בינן לבין עצמן – ואולי גם אנחנו ערבות – אבל כל אחד ואחד מישראל צריך לומר גם כלפי הערבות "אחינו אתה".

על המלך כתוב "ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל"[מח], באותו ספר תורה, באותו פסוק שכתוב "לבלתי רום לבבו"[מט], כתוב שהוא לא נוטה לא לשמאל וגם לא לימין. יש נטיה לימין שהיא לא בסדר, ויש נטיה לשמאל שהיא לא בסדר. אסור גם לימין לנטות מדברי התורה הזאת. משמע מהפסוק גם שאם יש "רום לבבו" למלך, קצת גאוה יתירה של המלך, זה מה שמפיל אותו לעזוב את ערך התורה ולנטות או לימין או לשמאל.

הימין הקיצוני בקדושה

מה זו הנטיה לימין? צריך לדעת שהיום להיות ימין קיצוני זו יכולה להיות נטיה מדרך התורה. אסור לנטות לא לימין ולא לשמאל. רק שימין בשורש העליון, בעתיקא, שהוא השורש העליון "לית שמאלא בהאי עתיקא כלא ימינא"[נ]. הימין האמיתי הוא כאשר "כולא ימינא", כשמגלים שהכל, כל עם ישראל הוא ימין בעצם. "ותעמד לגרלך לקץ הימין"[נא], זה הימין הקיצוני, "קץ הימין", שהוא "מקץ שבע שנים"[נב], שהוא תחית המתים. הימין הקיצוני הוא "קץ הימין", אבל יש גם ימין קיצוני שהוא נטיה מדרך התורה, ולמלך דווקא אסור לנטות, על המלך כתוב במיוחד, שלא יטה לא ימין ולא שמאל.

מה זה ימין קיצוני בקדושה? באהבת ישראל והשלום שוללים מכל וכל ביטויים כמו "ערב-רב" וכל מה שמשתמע מזה, דהיינו כל משפט שבא לפסול אחד מלהסתפח ולשבת בצילא דמיהמנותא. זאת אומרת שהימין הקיצוני האמיתי הוא האמונה הקיצונית. ימין לשון אמונה. "ותעמד לגרלך לקץ הימין". מה זה קץ הימין? האמונה האחרונה. האמונה הקיצונית, האמונה האחרונה בי"ג אמונות של הרמב"ם. האמונה בקץ, האמונה הקיצונית. קץ האמונה, הימין הקיצוני הוא האמונה בתחית המתים. לכן מי שמאמין בתחיית המתים יעמוד לקץ הימין וגם יעמיד אחרים בזכות זה, כמו התנאים והאמוראים שהיו מחיים מתים. מי שמאמין בקץ הימין, שזה הימין הקיצוני האמיתי בקדושה, יזכה לאמונה הקיצונית, האחרונה בי"ג אמונות של הרמב"ם, תחית המתים.

ימין קיצוני דלעומ"ז בכלל ובפרט

אבל יש ימין קיצוני שלא בקדושה והמלך צריך להשמר ממנו, וזה באמת לומר כשר על מישהו פסול. והחשש הזה בעיקר נוגע למלך עצמו, כמו שאמרנו ונסביר את זה יותר בהמשך. כל היום הזה, הקהל, הוא כדי לגלות לכל אחד את נקודת המלך שבו, שזו נקודת משה-משיח שבו. ה"ישמח משה" שבו. כנודע, שישמח משה אותיות משה-משיח וכל המצוה הזאת של הקהל היא לגלות את ה"ישמח משה" שאצל כל יהודי ויהודי. כלומר, על כל אחד היום לשאול את עצמו – האם אני באמת מלך כשר או פסול, האם אני כמו אגריפס המלך או שאני כמו מלך מבית אביו. אם יוצא בעין הביקורת האמתית שאני מלך פסול, אז לא צריך לאהוב. צריך ביקורת עצמית שמא יטה ימין ושמאל.

גם במצות אהבת ישראל, המצוה של הקהל וסוכות, שכולם יושבים ביחד ואוהבים באהבת חנם, לא אומרת שאומרים לאגריפס "אחינו אתה". אפילו באותו חג שבו גם בעלי התשובה. תהיה בעל תשובה ותהיה כשר בהקהל, "שבעלי מומין כשרים בהקהל", ואף על פי כן אסור לומר לו – לענין המלכות, הממשלה – "אחינו אתה אחינו אתה", אסור לומר שמותר לך למלוך, אתה פסול למלוך. תפנה את המקום שלך לבית דוד, למשיח בן דוד. שב"מוצאי שביעית בן דוד בא"[נג], ומי שיושב שם צריך להתפנות, והוא צריך להתפנות כשאומרים שלא מחניפים לו.

"ולא תחניפו את הארץ"[נד]. כתוב שעיקר הפגם של מדת החנופה הוא בארץ ישראל. גם בחוץ לארץ יש חנופה. אבל עיקר החנופה היא בארץ. "כי הדם הוא יחניף את הארץ"[נה]. מה זה דם? מלשון דמיון, שמדמים מילתא למילתא לא כפי התורה, מגלים פנים בתורה שלא כהלכה, מכשירים את הפסול. דווקא בחג הזה שבעלי מומין כשרים בו, באותו חג גופא – ועל דרך דברי חז"ל[נו] על הפסוק "והיית אך שמח"[נז], שבשיא השמחה צריך להיות גם "אך", ש"אך" לשון מיעוט – בשיא האהבת ישראל צריך להיות "אך" ומיעוט כדי למעט את אגריפס המלך. "אחינו אתה", ובאמת "אחינו אתה" – אם תרד מהמלכות. אז אחינו אתה. אבל בתור מלך זו חנופה ו"לא תחניפו את הארץ" "כי הדם" – דמיון שווא – "הוא יחניף את הארץ" וצריך להבדיל בין דם לדם, בין דמיון לדמיון.

לא להחניף לממשלת הזדון

הדברים אמורים כלפי חוץ, כלפי ממשלת הזדון שהקב"ה בקרוב יעביר מן הארץ. וכמו כל דבר בחסידות, חסידות אומרת שכל דבר צריך לעשות בפנים. אם רוצים שמשהו באמת יתגלה בחוץ צריך להתחיל אותו בעבודת הנפש הפנימית. לדעת שהחג הזה, השנה הזאת, והיום הזה במיוחד של הקהל הוא יום המלך, ויש גם שתי בחינות במלך – יש מלך אמיתי ויש איזה חיקוי, דימוי שקרי של מלך שכמעט בסדר אבל הוא לא בסדר. ובאמת ככה חז"ל אומרים, שאגריפס המלך "מלך בחזקה". והחכמים כנראה, כך יש מי שכותב, למה הם החניפו לו? כיוון שהם היו קרובים למלכות, הם קיבלו טובת הנאה.

החכמים באותו דור החניפו לו, למרות שהוא היה מלך שחוץ מזה שמבחינת היחוס שלו הוא לא היה ראוי למלוכה, הוא היה גם לא בסדר שהוא מלך בחזקה, בלי את "מלכותו ברצון קיבלו עליהם"[נח]. ואם כן זו תמיהה מאוד גדולה, למה חכמים החניפו לו ואמרו לו אחינו אתה? ולמה זה הסיום, החותם, של כל פרשת המלך, כל פרשת הקהל, המצוה המיוחדת של כל היום הזה, יום הקהל? בגלל שכנראה קיבלו טובת הנאה מהממשלה. ככה מסבירים המפרשים. לכן החניפו לו "אחינו אתה, אחינו אתה" ועל זה כתוב ש"נתחייבו שונאי ישראל כליה".

אם אנחנו מדברים כאן, אפילו גם על תנועת חב"ד, אנחנו רוצים שהמלך האמיתי שלנו שאנחנו מאמינים בו יופיע. אם רוצים לקחת מוסר השכל, הלכה למעשה, הכל תלוי בכך שלא להחניף למלכות, לממשלת הזדון. זה המוסר השכל, השורה התחתונה של כל הסוגיא כאן. למה אמרנו את זה בתור שיחה שניה? כיוון שזה דין. על פי חסידות הדין צריך לבוא אחרי החסד.

פגם החנופה – פגם במידת החסד

ידוע שהחפץ חיים, שהכי גדול בענינים של שמירת הלשון, מונה בספרים שלו עשרה סוגים של דיבור אסור, וכאשר מקבילים את העשר סוגים של החפץ חיים לעשר הספירות איפה כל אחד מהם פוגם – כמבואר במ"א[נט] ואכמ"ל – אחד מהאיסורים הוא החנופה, ומבואר שם שהחנופה פוגמת בספירת החסד. מהי חנופה? אהבה שקרית, אהבה של שקר. כל החג הזה הוא חג של אהבה, אהבת ישראל, אהבת חנם, שלום. "ופרוש עלינו סוכת שלומך"[ס], "ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת", בשמחה, בשלום, וזה גופא מה שפוגם. זה ה"אויב בלבוש אוהב" כלשון הרבי הקודם[סא]. האויב הכי מסוכן זה ה"מרגל חרש"[סב], האויב הכי גדול והכי מסוכן בלבוש אוהב. בנפש בכלל ובדיבור בפרט זה חנופה.

לכן, אם רוצים לחשוב על משהו, מחשבה שתביא לידי מעשה, התעוררות, היום הזה הוא "יום הקהל" והשנה היא "שנת הקהל", אז כל השנה הזאת שהיא "שנת הקהל", היא תיקון לפי חז"ל למדת החנופה. חנופה כלפי מי? כלפי הממשלה. וכל זה מתחיל ממנטליות שמשוחדת בלא-מודע – צריך ללמד זכות על הרבנים – השוחד כאן הוא לא במודע, הכל לפי כל מיני פילוסופיות, אידאולוגיות, השקפות וענינים, אבל בגלל השוחד שלא מדעת, מחניפים לאגריפס המלך והמבחן הזה, התיקון הזה, הוא בשנת הקהל. אם חלילה וחס לא עושים את התיקון, "נתחייבים שונאי ישראל כו'". היפך ביאת גואל צדק, אבל אם אנחנו מתקנים את החנופה, וזו הסיבה שאנחנו מרחיבים פה עכשיו את הדיבור על כך, התיקון הוא לא להחניף למלכות. לומר בפירוש – תרד מהכסא, אתה לא המלך. ואז זוכים ל"במוצאי שביעית בן דוד בא". לחיים לחיים.

ה.     הכל מן האשה

תיקון החן-פה

מובא בקבלה שיש גם ענין של היפוך ספרות, כמו שבת ואור, משה ו"אהי' אשר אהיה", ועוד הרבה דוגמאות כמובא בספרי בקבלה, כך חן ו-פה כתוב שזה היפוך ספרות (58 ו-85). מה כתוב? אם אמרנו שהקהל הוא תיקון החנופה, אז תיקון החנופה הוא התיקון "שקר החן והבל היופי"[סג]. מי מתקן את זה? "אשה יראת הוי' היא תתהלל". זה קשור למה שהתחלנו לדבר קודם, שעיקר המצוה הזאת, הראשית של מצוות הקהל היא "למען ישמעו", וגם בפסוק שבא אחריו כתוב "ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את הוי' כו'"[סד]. הכל מתחיל מהשמיעה, מהמשמעת, מה"וישמע שאול את העם"[סה], "הקהל את העם". את ה"למען ישמעו" חז"ל מייחדים לאשה, "נשים באות לשמוע"[סו].

"אשה יראת הוי' היא תתהלל". לכן גם על פי פשט, מי שזוכה ל"אשה יראת הוי'", "ומהוי' אשה משכלת"[סז], היא מלמדת את הבעל, והאיש צריך ללמוד ממנה את ה"למען ישמעו". "למען ישמעו ולמען ילמדו", שהאנשים ילמדו מהשמיעה של הנשים איך לתקן את החנופה. יש פה בחורים. כתוב בחסידות שבחורים הם עולם התהו, אין להם עדיין כלים לתקן את החנופה. רק מי שזוכה ל"אשה יראת ה'", היא שומעת טוב את הדיבור, והיא מבחינה ויודעת מתי הדיבור הוא אמת. כפי שאמרנו, היום הזה הוא יום האמת, מבחן האמת, כך פתחנו את הדברים[סח], שי"ג ימים מיום הכיפורים עד שמיני עצרת הן כנגד יג המדות, והיום הזה הוא יום ה"אמת", השביעי, האמצע, הציר הנאמן. הנקודה האמצעית של כל גילוי הימים האלה.

שע נהורין ביום האמת

מה מתגלה? יש רמז מאוד נפלא, רמז טוב מאוד – מספר שאנחנו, החב"דניקים, מאוד אוהבים – 770. ביום הזה של גילוי האמת מתגלים שע נהורין של אור הפנים[סט]. גם דבר שהיה בהסתר, "בכסה", בראש השנה, "בכסה – ליום חגנו"[ע], מתגלה ב"יום חגנו". והיום הזה, השני, יום הקהל בחג הסכות, מתגלה מדת ה"אמת" ושם יש גילוי אור הפנים בלשון הקבלה, שע נהורין, 370 אורות.

עכשיו, קודם כל נאמר שכל החודש הזה, החודש השביעי, חודש תשרי, בקבלה, בכוונות של האריז"ל[עא] בכל החודש כולו מכוונים כנגד תיקון "ואמת". ולכן אחד מהפסוקים שאומרים קודם תקיעת שופר "ראש דברך אמת"[עב], "ראש" – ראש השנה. גם המבחן בראש השנה, שתוקעים מהלב, "מן המצר קראתי י-ה"[עג], "קלא פנימאה דלא אשתמע"[עד], התקיעה הזאת צריכה להיות תקיעה עם כל האמת, "שקרא לא קאי"[עה], השקר לא יעמוד. אדם לא יכול לעמוד בדין אם הוא בא עם שקר בנפש, רק אם הוא בא עם אמת, ואמת פרושה לבוא אתה כמו שאתה. אני בא לדין כמו שאני, עם כל המומים שלי, לא מסתיר את האמת. רק אמת – "ראש דברך אמת". כמה שאני אמיתי, ככה האמת של ה', "אמת הוי'", "הוי' אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם"[עו] מתגלה ביום הקהל. שוב, בקבלה הגילוי הזה של האמת נקרא שע נהורין.

יש פלא יפה מאוד ביום הזה. התורה הרי מחשיבה את הימים האלה כהמשך לשנת השמיטה, כמו שהתורה אומרת, נותנת סימנים ביום הזה, יום הקהל – "מקץ שבע שנים במעד שנת השמטה בחג הסכות", וחז"ל לומדים[עז] שהכוונה למוצאי יום טוב ראשון של חג. אם נחשיב את היום הזה כהמשך לשנת השמיטה, כמה ימים יש בשנת השמיטה? אם השנה היא שנה פשוטה, כסדרה, כמו בשנה שעכשיו יצאנו ממנה, יש בדיוק שמטה ימים, שנד ימים. בכל שנת שמיטה כסדרה, שנה ממוצעת, רגילה, יש שמטה ימים. אם הימים של תחילת שנה השמינית נחשבים להמשך ממש של שנת השמיטה, כפי שכתוב שהם ממש שנת השמיטה, "במעד שנת השמטה", אנחנו עדיין בשנת השמיטה, אנחנו "במעד", בקץ, בסוף, של שנת השמיטה. אז מה הוא היום שהוא הקץ-הסוף של שנת השמיטה? היום הששה עשר, אז צריך להוסיף עוד טז ימים לשמטה ימים. יוצא שזה היום השע – גילוי הפנים של שנת השמיטה. הרי זה המשך של השמיטה, השמיטה עדיין נוהגת כמו שרש"י כותב בחומש[עח].

מה זה שע לעניננו? כתוב בין היתר ששע הוא פרץ, "ואלה תולדות פרץ". שם עיקר הבחירה, ועיקר הבחירה שם היא בבעלי תשובה, בעלי מום. אז מתי פורצים את הכל? מתי המשיח השמיני האמיתי פורץ את הכל ומגלה את האמת לאמיתו של שע נהורין? ביום ה-שע, פרץ.

770 בהקהל

עכשיו, יתכן ששנת השמיטה תהיה מעוברת ואז מוסיפים שלושים יום – תמיד חודש העיבור הוא ל' יום – ואז היום הזה, הששה עשר, בתום השנה התמימה, במקום יום ה-שע ה-370, פרץ, הוא יהיה יום ה-400 בדיוק. נצרף פרץ ל-ת, "פרצת", הסימן שהרבי נתן ל-770. כלומר, יש רמז מיוחד מאוד ויפה מאוד של שתי אפשריוית היום הזה "במעד שנת השמטה": כאשר הוא בא בהמשך לשנה רגילה הוא יום הפרץ, ואם הוא בא כהמשך לשנה תמימה, שנת העיבור, הוא יום ה-ת, 400. אם נחבר יחד את שתי האפשרויות "פרצת", זה הסימן העיקרי למספר 770 שהרבי היה חוזר עליו הרבה פעמים. "ופרצת", כמו שכתוב, עם ו, עולה ביאת המשיח. ופרצת הוא שלמות. מה זה אמת? אמת זה שלם. לכן בקבלה לפני שמביאים את הרמז ש-שע עולה פרץ, מביאים את הרמז ששוה שלם. ועם ת ועוד ו, "ופרצת", שלמות, ביאת המשיח, אבל בלי ה-ו, שווה פרצת, שתי הבחינות של היום הזה, יום הקהל, מוצאי יום טוב ראשון של חג הסכות, הוא בהחלט סוד השבע, 770, שבע-שבע.

נחזור לענין הנשים, שהכל מתחיל מהנשים. "נקבה תסובב גבר"[עט] או בלשון חז"ל "הכל מן האשה"[פ] שזה מודגש בהקהל – קודם כל "למען ישמעו" ורק אחר כך "למען ילמדו". זה הפשט של כל העסק. כולם באים לשמוע. כמו שאמרנו בדברים קודם, אין בהקהל דרשות. המלך לא דורש דבר שצריך ללמוד, צריך רק לשמוע ולשמוע היינו משמעת. בפרטיות זו היתה הבחינה של האשה. זאת אומרת, קודם-כל כולם מגלים בתוכם את בחינת האשה, ה"אשה המשכלת", האשה הטובה, "אשה יראת הוי'" שהיא לא "שקר החן", היא חן-אמת. זהו תיקון החנופה, שהוא עיקר התיקון של מצות הקהל.

שלוש דעות בחז"ל איפה היה מעמד הקהל

איפה רואים עוד רמז לכך? יש רמז מאוד יפה: המשנה אומרת[פא] שהיו עושים למלך בימה של עץ בעזרה ועליה הוא היה קורא. וכתוב בלשון המשנה שהמעמד הזה של הקהל היה בעזרה. תמיד כשכתוב עזרה סתם הכוונה לעזרת ישראל, העזרה הפנימית, אבל כאן יש שלש דעות בחז"ל איפה אכן היו מקיימים את מצות הקהל.

הבבלי סובר[פב] – כלומר שקבלה בידי התלמוד בבלי – שזה היה בעזרת נשים. אע"פ שבמשנה כתוב עזרה סתם, לפי הבבלי הכוונה כאן לעזרת נשים ולא כמו הפשט של עזרה בכל מקום. מכאן מובן שאם ככה הבבלי סובר, ואנחנו פוסקים כבבלי בכל מקום, אז כך הרמב"ם[פג] פוסק וכך פוסקים להלכה; הירושלמי[פד] מבין את המשנה כפשוטה, שהכוונה בעזרה, בעזרת ישראל. כלומר, במחנה שכינה. עזרת נשים היא לא מחנה שכינה, היא עדיין מחנה לויה, רק שלפי חז"ל[פה] היא מקודשת יותר מאשר כללות הר הבית; אך יש דעה של רבי אליעזר בתוספתא[פו], שמעמד הקהל היה מתקיים בהר הבית. לא בעזרת נשים, וכל שכן שלא בעזרת ישראל, רק בהר הבית. באים האחרונים ואפילו חוקרים האם בדיעבד מותר מכל סיבה טכנית, אם קשה לקיים את הקהל בהר הבית, האם מותר לקיים את הקהל בכל ירושלים, "בבא כל ישראל". זו חקירה של המנחת חינוך[פז], שנוטה לומר שאולי אכן בסדר לקיים את מעמד הקהל בכל ירושלים, אבל יש עוד אחרונים שאומרים שלא בסדר גם בדיעבד. בכל אופן, בחז"ל מצאנו בפירוש שלש דעות איפה היה הקהל – בהר הבית, בעזרת נשים או בעזרת ישראל – עזרה סתם, במחנה שכינה.

מה ההכרח של הבבלי? איך באמת הבבלי שלנו לומד ופוסק שעזרה כאן הכוונה עזרת נשים ולא עזרת ישראל? גם מאגריפס המלך. כתוב שאגריפס המלך קיבל את הספר תורה שהיו מוסרים לו איש מפי איש, כמו שהיו מקבלים לפי הסדר – חזן הכנסת מוסר את ספר התורה לראש הכנסת, וראש הכנסת מוסר אותו לעסקן הכהונה, ועסקן הכהונה מוסר אותו לכהן גדול והכהן הגדול מוסר את הספר תורה למלך. חמש מדרגות. הכל בשביל לעשות כבוד למלך.

על פי קבלה זה מאוד מכוון כנגד שם הוי' בסדר של מלמטה למעלה – חזן הכנסת הוא ה תתאה; והוא מוסר את זה לראש הכנסת – ו; והוא מוסר את זה לעסקן – בינה, ה עילאה; והוא מוסר את זה לכהן הגדול שכתוב שהוא אבא, חכמה; והכהן הגדול, אבא, מוסר אותו למלך שהוא כתר – "כתר עליון איהו כתר מלכות". סדר המסירה מכוון גם כנגד נרנח"י. חזן הכנסת הוא הנפש, לראש הכנסת – רוח, לעסקן הכהונה – נשמה, לכהן הגדול – החיה, שהוא מוסר ל"יחידה שבנפש" – המלך.

המלך מקבל את הספר עומד "ואם רצה ישב"[פח], ומשמע שכל המלכים היו יושבים וקוראים, "עושין לו בימה של עץ בעזרה והוא יושב עליה ... וקורא יושב". אבל אגריפס המלך לא רצה לשבת. הוא המשיך לעמוד וקרא את כל הפרשה בעמידה "ושבחוהו חכמים". שואלת על זה הגמרא, מה הכוונה "שבחוהו חכמים"? אם לפי ההוא אמינא שעזרה הכוונה פה לעזרת ישראל, מחנה שכינה, הרי אסור לשבת שם, רק למלכי בית דוד מותרת הישיבה בעזרת ישראל. אז מה הכוונה "שבחוהו חכמים"? כלומר, הוא היה יכול לשבת אם הוא היה רוצה, "אם רצה ישב", אבל הוא עשה כבוד מיוחד לתורה. בנוסף הגמרא חוקרת שם, שהרי "מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול", איך הוא מוחל על כבודו? עונה הגמרא ש"מצוה שאני", בכל מצוה שמכבדת את ספר התורה מותר לו לזלזל קצת או להקל קצת בכבודו של המלך. לכן "שבחוהו חכמים" ומכאן למדו חכמים שמשמע שהיה מותר לו לשבת ובכל זאת עמד. איפה אפשר לומר דבר כזה? רק בעזרת נשים. בעזרת נשים גם לאגריפס מותר לשבת. אם מעמד הקהל היה בעזרת ישראל היה אסור לו לשבת שם, הוא לא ממלכי בית-דוד, שרק להם מותרת הישיבה בעזרה.

חנופה ושבח באותה משנה

קודם כל, מה צריך לומר כאן? רואים שבאותה משנה, באותה סוגיא, יש דבר לשבח שלומדים מאגריפס ודבר לגנאי שלומדים מהחכמים שהחניפו לו. זה עוד יותר מעמיק את הדברים שאמרנו קודם. גם קודם אמרו כאן, שאם היו מניחים לו לבכות, "זלגו עיניו דמעות" כשהגיע לאותו פסוק, אולי הוא כל כך היה חוזר בתשובה שמי-יודע-מה, אולי באמת היה זוכה להיות מלך. אבל החכמים קלקלו את זה. הוא התחיל לבכות בתשובה והם קלקלו, ניחמו אותו ואמרו "אחינו אתה, אחינו אתה".

באותו מעמד גופא שיבחהו חכמים בצדק, הוא עשה משהו בסדר גמור, "לפנים משורת הדין" למעליותא. הוא עמד, עשה כבוד לתורה, הקל מכבודו במקום שצריך, שטוב. רואים כמה הענין פה מורכב – אותו אחד צריך לייחס לו את כל הטוב והמעלות שמגיעות לו, והכל צריך לתת לו. כמו שאמרנו קודם, לממשלה לא צריך לקרוא ערב-רב ולא שום דבר כיוצא בזה, אבל כשזה מגיע לשאלה האם אתה כשר למלוך או לא – עד כאן. עד כאן השבחים, עד כאן אהבת ישראל. אם האהבה היא יותר מזה, זה נקרא נטיה לימין, לימין הקיצוני הלא טוב. זה נקרא חנופה שהיא פוגמת במדת החסד, פוגמת באהבה, כיוון שהאהבה לא אהבה אמתית. האהבה צריכה להיות אהבה אמתית.

הטף, הנשים, האנשים – הר הבית, עזרת נשים, עזרת ישראל

נחזור: הכל תלוי באשה, "הכל מן האשה", יש שלש דעות איפה הקריאה היתה – בהר הבית, בעזרת נשים, בעזרת ישראל. היות שעזרת ישראל נקראת על שם ישראל, שישראל אלו האנשים ועזרת נשים נקראת על שם נשים, אלו הנשים, וכמו שאמרנו קודם, בפסוק כתוב "למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו". אבל איך הסברנו את זה? ש"ישמעו" – אלו הנשים, ו"ילמדו" – אלו האנשים. כנראה צריך לומר ש"ויראו" – שזה העיקר, התכל'ס, יראה עילאה, יראה בבחינת ראיה, "לֵרָאוֹת את פני הוי' אלהיך" – אלו הטף. מסתומא הכל מתחיל מהטף וזה גופא השכר שהטף נותן למביאיהם[פט], "הם הכירוהו תחלה"[צ] אפילו עוברים במעי אמם. אותו דבר כאן, צריך לומר שהר-הבית כנגד הטף, עזרת נשים כנגד הנשים, ועזרת ישראל כנגד הגברים, לכן יש שלש דעות בחז"ל.

זה שפוסקים הלכה שבעצם קוראים בעזרת נשים, לא בעזרת ישראל ולא בהר הבית, יוצא כמו שאמרנו קודם ש"הכל מן האשה". הכל מתחיל מהאשה, הכל מתחיל מהחיות הפנימית, לא מהמקיף. זאת אומרת שהעבודה, עבודת המשמעת, קבלת העול וההתקשרות למלך מתחילה מכח הנשים.

על המלך כתוב "ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך"[צא], ו"מלך ביפיו תחזינה עינך"[צב], שזה על דרך "בנות צעדה עלי שור"[צג] לגבי יוסף הצדיק. היפי הוא בחינת אשה גם לגבי המלך. ה"מלך ביפיו תחזינה עינך" על דרך "בנות צעדה עלי שור", לזכות לחזות ביפי בבחינת אשה של המלך. הנשים כאן הן נשים צדיקות, "אשה יראת הוי' היא תתהלל", אשה שמבחינה בין אמת לשקר, בין חן-אמת, לחן של שקר, בין יפי של הבל ליפי של ממש. ידוע שההיפך של שקר הוא אמת. וההיפך של הבל הוא ממש. מה כתוב בפסוק? "שקר החן והבל היפי אשה יראת הוי' היא תתהלל". מה התיקון של "שקר החן"? חן של אמת, "אילת אהבים ויעלת חן"[צד]. אילת גימטריא אמת, אהבים בגימטריא חן. אבל מה תיקון הבל היפי? יפי של ממש. כמו שהרבי חותם, "ממש". "מלך ביפיו" יפי ממשי, יפי של ממש, של "חלק אלוק ממעל ממש" עם כל הפירושים מה זה "ממש", "מלך ביפיו תחזינה עיניך".

הכרת היפי הנשי של המלך ע"י הנשים והטף

מי מכיר, מי נמשך ליפי של המלך? "משכני אחריך נרוצה"[צה], מי נמשך ורץ אחרי יפי המלך? במודע זה מתחיל מהנשים. בעל-מודע, בהכרה של ראיה בלי שמיעה, בלי שום דבר, רק חויה פשוטה, זה מתחיל מהטף. גם על פי פשט, הטף נשא על ידי האמא, האשה. כמו שהרבי אומר שה"טף" כולל גם את העובר שבמעי אמו, וזה כולל גם אותנו. או שהטף "כרוך אחר אמו", הטף שעוד לא הגיע לחינוך. יש מחלוקת האם הטף פה שהגיע לחינוך או שלא הגיע לחינוך ואנחנו פוסקים[צו] שמדובר פה בטף שלא הגיע לחינוך. אם הוא לא הגיע לחינוך הוא כרוך אחרי אמו. שוב, הוא משמש את גילוי המקיף, ה"טעמו וראו כי טוב הוי'"[צז], והטף, "הם הכירוהו" כבר בכניסה להר-הבית. כמו היום, ברגע שעולים להר-הבית הטף כבר מכיר. יש כבר גילוי, יש מצות ראיה, יש מצות השתחוואה בהר הבית – זו בחינת הטף.

לפי אותו הדיון אפשר לומר שאותה חקירה של המנחת חינוך האם בדיעבד מותר לקיים את מצות הקהל בכל ירושלים, היא צריכה להיות כנגד "וגרך אשר בשעריך", שכתוב אחרי "האנשים והנשים והטף, וגרך אשר בשעריך". מה זה "בשעריך"? שערי העיר. לפי זה אפשר לרמז, שהחקירה האם מותר לעשות "הקהל" בכל ירושלים, השאלה היא האם אפשר לכלול ולהכליל את כל העם כולו, "הקהל את העם", במדרגת "וגרך אשר בשעריך". אין דעה כזאת מפורשת בחז"ל, אבל יש דעה שקורין בהר הבית. לפי דברינו, לפי הרמז, הכוונה שבהחלט ניתן להכליל את כל העם, "הקהל את העם האנשים והנשים והטף", בבחינת הטף, שזו בחינת הר הבית. שם כבר טועמים ורואים את האור כי טוב, "ולא יכנף עוד מוריך". אחר כך יש עזרת נשים, אלו הנשים, "למען ישמעו", ואחר כך, עזרת ישראל, הגברים האנשים, "למען ילמדו". אבל היות שאנחנו פוסקים את ההלכה כבבלי שלנו, שקורין בעזרת נשים, זה שוב סימן – כמו שהכל מתחיל מה"למען ישמעו" – ש"הכל מן האשה". שבעבודה, "הכל מן האשה".

ממילא מה שאמרנו קודם, שהמצוה של הקהל היא תיקון מדת החנופה, בתיקון הזה הכל מתחיל מן האשה, תיקון החן-פה. גם החן, שהוא תיקון "שקר החן" על ידי "אשה יראת הוי' היא תתהלל" וגם תיקון ה-פה, "מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה", שזו גם בחינת האשה. לחיים לחיים.

שוב, לעניננו, הלכה למעשה, זה אומר שכל ביאת המשיח תלויה בארגון, בפעילות של נשים. כמו שביציאת מצרים "בזכות נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים"[צח]. כתוב "זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל"[צט]. "'בית ישראל' – אלו הנשים[ק], ו"אמונתו" זו אמונה בביאת משיח. תוקף האמונה בביאת המשיח הוא "בית ישראל", הנשים. חז"ל דורשים ש"אין הדורות נגאלים אלא בזכות נשים צדקניות"[קא], ודורשים זאת מהפסוק "ואמונתו לבית ישראל", שהאמונה בביאת המשיח היא מה שמביא את המשיח, וזה דבר שמסור לנשים, "למען ישמעו". לכן כל המעמד הזה, כל ההתכללות של כל העם כולו, הכל בעזרת נשים. לחיים לחיים. אנחנו אומרים שהכל בעזרת הנשים – "עזר כנגדו"[קב]. גם ארגון נשים, וגם צבאות ה' – "הם הכירוהו". לחיים לחיים.

[ניגנו א-לי אתה].

ו.        מעמד הקהל – כניסת השביעי בשמיני

שבעת הפסוקים בפרשת הקהל

בתורה, הפרשת הקהל מורכבת משבעה פסוקים כמו שאמרנו קודם[קג] והפלא הוא שבכל שבעת הפסוקים של הקהל, בכל הפרשה, יש בדיוק הקהל מלים. זה אחד הדברים הנפלאים בתורה, יש 140 מלים בתוך כל הפרשה של שבעת הפסוקים.

שבעת הפסוקים הללו מחולקים לפי סימן, שהסימן הוא גד – ג פסוקים ראשונים שבהם משה רבינו מדבר עם יהושע והזקנים – שני פסוקים שפונה בהם ליהושע, ובפסוק השלישי הוא פונה "אל הכהנים בני לוי ... ואל כל זקני ישראל" ומוסר להם את ספר התורה שנמצא בתוך ארון הברית. אחר כך הוא מתחיל לעקוב בתוך פרשה אחת, ואחר כך הוא מתחיל לדבר, לצוות, בענין הקהל. שם יש ד פסוקים: הפסוק הראשון הוא הסימנים של הזמן, מתי הזמן של מצות הקהל, "ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים במעד שנת השמטה בחג הסכות" עד כאן פסוק אחד, הסימנים של הזמן; אחר כך הוא ממשיך ואומר בפסוק השני "בבוא כל ישראל לֵרָאוֹת את פני הוי' אלהיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם"; ואחר כך הפסוק השלישי מתוך הארבעה האחרונים של הקהל כתוב "הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את הוי' אלהיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת"; אחר כך בא עוד פסוק, אחרון, מסיים ואומר "ובניהם אשר לא ידעו ישמעו", עוד פעם הפסוק מתחיל קודם כל "ישמעו", "ולמדו ליראה את הוי' אלהיכם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה" ככה הפרשה מסיימת.

בשני הפסוקים הראשונים של הפרשה אלו הפסוקים שבהם משה רבינו מחזק את ידי יהושע בן-נון. הוא מתחיל לדבר עם יהושע, מחזק אותו, הוא אומר לו "רק חזק ואמץ", ואחרי שאומר "חזק ואמץ" ליהושע, שהוא הדור השמיני שכמו שאמרנו קודם עיקר ענין המצוה הוא הקשר האמיתי, הנצחי, המוחלט בכל התורה כולה של השביעי והשמיני, של משה ויהושע. אז, באותו זמן, משה ויהושע היו שנים, אבל כמו שנאמר יש כאן רמז, שבזכות מצות הקהל משה ויהושע נעשו אחד. זה ממש מרומז בצורה הכי נפלאה בתוך הפסוקים של הפרשה הזאת. מתחיל מכך שמשה מדבר עם יהושע ואומר לו "חזק ואמץ", אחר כך הוא אומר לו את המלים "כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ" וידוע שחז"ל אומרים[קד] ורש"י מביא[קה] את דבריהם בפירוש שלו בפשוטו של מקרא – שכאן כתוב "כי אתה תבוא את העם" ואחר כך, כשהשכינה מדברת עם יהושע, וגם שם לא כל כך ברור על פי פשט מי מדבר עם יהושע, אם זו השכינה או משה, אבל בכל אופן השכינה מדברת בגרונו של משה. משה מדבר עם יהושע ואומר לו "כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ"[קו], וכאן כתוב "כי אתה תבוא".

אחרי שאומר "כי אתה תבוא את העם", יש פסוק באמצע שמשה מתחיל לדבר עם הכהנים בני לוי וכל זקני ישראל בענין ספר התורה שמוסר אותו להם, ואחר כך בתוך אותו ענין, כשמתחיל לצוות על מצות הקהל, כתוב "ויצו משה אותם". מי זה אותם? משמע שאלו הכהנים והזקנים שהוא דיבר אתם קודם – "לאמר", ואז הוא אומר בפסוק הזה את הסימנים שעליהם ידרשו חז"ל מתי בדיוק מגיע זמן הקהל – "מקץ שבע שנים במעד שנת השמטה בחג הסכות"; אחר כך הוא ממשיך ואומר "בבא כל ישראל ליראות את פני הוי' אלהיך". במלה "אלהיך", הוא עובר מלשון רבים ללשון יחיד. הסדר פה עם מי משה רבינו מדבר הוא מאוד-מאוד מורכב כאן, כפי שנסביר.

כי אתה תבוא-כי אתה תביא – משיח עצמאי או מחוייב לרבנים

אז קודם כל הוא מדבר עם יהושע ואומר "אתה תבוא". איך רש"י וחז"ל מפרשים מה זה "אתה תבוא" ומה זה "אתה תביא"? "אתה תבוא את העם" – משה אומר ליהושע – אתה צריך בכל צעד ושעל, בכל דבר שאתה עושה בהנהגת העם, הכל צריך להיות על דעתם ולפי עצתם של זקני התורה, של אלעזר הכהן הגדול ושל הזקנים. אל תעשה שום דבר על דעת עצמך, הכל תעשה על דעתם ועל עצתם. זה נקרא "תבוא את העם", תבוא עם העם, תבוא ביחד עם העם. לא כתוב בפסוק "תבוא עם זקני העם", אבל רש"י וחז"ל על הפסוקים מסבירים ש"את העם", עם העם, הכוונה עם הזקנים של העם וכל מה שאתה עושה תעשה על דעתם.

אחר כך, כאשר השכינה מדברת ישירות עם יהושע היא אומרת "'אתה תביא' – דַּבָּר אחד לדור ואין שני דַּבָּרִין לדור... והך על קדקדם"[קז], צריך להיות מנהיג, מנהיג בתוקף, שלו יש את המלה האחרונה, הוא לא צריך להתייעץ, להתחשב בכל דבר ברבנים.

עוד פעם, בהתחלה כשמשה אומר "כי אתה תבוא את העם" הכל צריך להיות על פי דעת תורה של הזקנים, הרבנים. אחר כך כשהשכינה מדברת מתוך משה רבינו הוא אומר שכך זה לא ילך, המשיח לא יבוא ככה. אם המשיח צריך לשאול בכל דבר את הרבנים מה לעשות, אוי ואבוי למשיח. אי אפשר ככה להביא את המשיח, "כי אתה תביא", "דבר אחד לדור ואין שני דברין לדור", צריך שמשיח יחליט בעצמו מה צריך לעשות ואיך צריך לעשות. הוא לא צריך להתחשב ברבנים.

כמובן, אם משה רבינו אומר וזה כתוב בתורת משה, "כי אתה תבוא", על-אף שבמדרש הזה השכינה כאילו באה ועוקרת את דברי משה, לא יתכן לומר דבר כזה. חייבים לומר שיש פה שני צדדים ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים". אם כי שהפשט מאוד-מאוד מובן ש"דבר אחד לדור ואין שני דברין לדור", משיח לא יכול לבוא אם כל דבר הוא צריך לשאול את הרבנים, לתת לו הסכמה על כל דבר. אבל בכל זאת חייבים להעמיק מה הכוונה כאן, וכן צריך להבין למה הקהל, המצווה של היום, היא המשך ל"אתה תבוא", ולא המשך של "אתה תביא".

(אי) הסדר בפרשת הקהל

המצוה הזאת היא בתוך הפרשה שמתחילה במלים "חזק ואמץ כי אתה תבוא את העם הזה". שוב, הפרשיה אחר כך עוברת לדבר על הכהנים, שאתם עכשיו יהושע מצוה על ידי משה רבינו להתייעץ על כל דבר, אחר כך, בהקהל ממש כתוב "ויצו משה אותם לאמר". מי זה "אותם"? הכהנים והזקנים, וכל הפסוק הראשון הוא רק "אותם", "מקץ שבע שנים במעד שנת השמיטה בחג הסכות", אחר כך הפסוק הבא אומר "בבא כל ישראל לראות את פני הוי' אלוקיך", לשון יחיד, משמע שהוא מדבר אל יהושע, אחר כך "הקהל את העם", שוב הקהל לשון יחיד, לא הקהילו – "הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את הוי' אלהיכם". פתאום הפסוק חוזר ללשון רבים וגם בפסוק האחרון של הפרשיה – "ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את הוי' אלהיכם". הפסוק השני לפני הסוף מתחיל ב"הקהל" ופתאום נהיה "אלהיכם" וגם בפסוק האחרון שוב כתוב "הוי' אלהיכם". כמו כן, בהמשך הפסוק כתוב "ולמדו ליראה את הוי' אלהיכם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה". ה"אלהיכם" בפסוק האחרון לכאורה מוסב על ה"אתם חיים על האדמה" ועל "אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה" – לכאורה הכוונה כאן ל"אלהיכם" של כל ישראל.

אז מה הסדר כאן של כל הפרשה? הסדר הוא שבהתחלה משה מדבר עם יהושע ואומר לו את המשפט "תבוא את העם הזה", שצריך ללכת על פי דעת תורה של הרבנים הקיימים בשטח; אחר כך הוא מדבר עם הרבנים עצמם, הוא מוסר להם את הספר תורה; אחר כך הוא מתחיל לצוות על מצות הקהל לרבנים ופתאום תוך כדי כך הוא עובר במלה "אלהיך" ליהושע, שם מתחיל המעבר חזרה ליהושע; ואז יש שני פעלים מפורשים בלשון יחיד – "תקרא" ו"הקהל", "תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם", "הקהל את העם"; ואז חוזר ל"הוי' אלהיכם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה" – הפרשה חוזרת לעם.

קודם כל, כמו שאמרנו קודם, בפרשה רואים בצורה הכי נפלאה שהפניה כאן היא פניה משולשת לכולם, הפרשה יוצאת מאחד ונכנסת לשני, מיהושע לזקנים, מהזקנים ליהושע ומיהושע אל העם, וזה גופא הטעם למעליותא שנאמר ליהושע כאן "תבוא" ולא "תביא". הרי מה זה תביא? תביא זה מקיף מלמעלה, זה שמיני נטו, "'תביא את העם' – הך על קדקדם דבר אחד לדור ואין שני דברין לדור", זה בחי' שמיני נטו. מה שאין כן "אתה תבוא את העם", בפנימיות, אתה חייב שזה יהיה בפנימיות, אתה חייב להתייעץ איתם, אתה הנקודה הפנימית של כולם, זה בחינת שבע.

הנצחת וכניסת משה (השביעי) ביהושע בעם ובזקנים (השמיני)

המצוה של הקהל, שהיא חיבור בין השבע לבין השמונה, אם מעמיקים עוד יותר, עכשיו כשמשה רבינו הולך להסתלק מן העולם והוא בא לחזק את יהושע, ממלא המקום שלו, ממשיך דרכו, השמיני, הדבר העיקרי שהוא רוצה לעשות כאן הוא להנציח את עצמו. כמו שחז"ל דורשים זאת ורש"י מביא בפשוטו של מקרא בסוף פרשת וילך[קח], שכל זמן שיהושע חי משה רבינו רואה את עצמו כאילו הוא עדיין חי.

משה רבינו מדבר אל יהושע ואומר "כי אתה תבוא את העם", ואחר כך הוא אומר לו "תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם". שוב, לא ברור כאן, לא נכתב בפירוש שהוא מדבר כאן עם יהושע, כיוון שקודם הוא דיבר עם הכהנים והזקנים, פתאום הוא עובר ואומר "הוי' אלהיך", "תקרא", "הקהל", אז אם קוראים את המעבר הזה בעומק, משמע מכאן שבעצם מה שמשה רבינו עושה כאן בפרשה של הקהל, הוא משליך, מוציא את נשמתו, מאיר את נשמתו – כמו שכתוב בתניא[קט] שהשמש מאירה לכל שש מאות אלף הכוכבים – הוא מכניס, הוא מחדיר את עצמו בתוך כולם.

במלים אחרות, משה מדבר אל עצמו. לא כתוב שהוא מדבר אל יהושע, כשאומר "תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם", לא כתוב בפירוש למי הוא מדבר כאן, כשהוא אומר "הקהל את העם" לא כתוב למי הוא מדבר, משמע שהוא כנראה חוזר לדבר עם יהושע שאיתו הוא דיבר קודם, אבל זה לא ברור. קודם הוא אמר ליהושע "תבוא את העם", אתה צריך להיות מקשה אחת יחד עם הזקנים ועל ידי הזקנים כנראה מקשה אחת יחד עם העם. זאת אומרת, אם מתבוננים כאן עמוק, מה שנראה הוא שכאן משה רבינו רוצה להשאיר את נשמתו-הוא אצל כולם – בראש ובראשונה בתוך יהושע, שהוא ממלא המקום שלו, בא כחו; וגם בזקנים והזקנים הם "זה שקנה חכמה", חכמת משה רבינו, חכמת התורה, שם הוא מוסר-מפקיד את התורה שלו "תורה צוה לנו משה"[קי], בידי הזקנים; ואחר כך הוא מוסר גם את הטנא שלו, את ה"ראשית כל פרי האדמה"[קיא] של תורת משה הוא מכניס בתוך הטנא, הוא שם את עצמו בטנא, הטף הנשים והאנשים. זה הענין של פרשת הקהל. בפרשת הקהל משה רבינו משתקף, חי בכולם.

לכן כתוב כאן דווקא "אתה תבוא את העם", ולא כמו שכתוב אחר כך "אתה תביא". זאת אומרת, כשהשכינה מדברת עם יהושע בתור מנהיג היא אומרת לו שבתור מנהיג הוא צריך להיות מנהיג בלעדי – "דבר אחד לדור ואין שני דברין לדור". אבל כאן, במצוות הקהל כמו שאמרנו קודם, יש משהו לא ברור בפוסקים על מי מוטלת המצוה הזו. המצוה הזאת היא של כל עם ישראל ביחד, כל אחד עושה את החלק שלו, אבל כולם מתחברים בכך שכולם מגלים בתוכם את הניצוץ, הבחינה של משה רבינו. גם יהושע מגלה את הניצוץ משה רבינו שבתוכו, גם הזקנים את הניצוץ משה רבינו בתוכם, וגם כל העם, כל הטנא שלו, כולל אפילו את "גרך אשר בשעריך" וכולל "ובניהם אשר לא ידעו", אפילו מי שלא יודע, הבן שאינו יודע לשאול. זאת אומרת, כל הסוגים כולם בעם ישראל מקבלים במצות הקהל את השביעי שנכנס בתוך השמיני.

כניסת השביעי בשמיני והשמיני בשביעי

אחר כך, כמו שאנחנו עומדים לומר ולסיים, בחיבור בין השביעי לבין השמיני יש שני כיוונים – יש שהשביעי חודר בתוך השמיני, השביעי משתקף בתוך השמיני, ויש אחר כך שהשמיני מתגלה ושולט, מקיף על השביעי. כאן במצות הקהל העיקר הוא שהשביעי עובר וחודר לתוך מה שעתיד להיות השמיני. רמז לדבר, כמו שאמרנו קודם, שהמלה הקהל שייכת לשבע, וכל מה שיש כאן בקריאות של המלך הכל שייך לשבע, ואכמ"ל, ריבוי מופלג מאוד מאוד של שביעיות, החל מהמלה הקהל עצמה, הפירמידה של ז, כל הריבועים מ-א עד ז, כ פעמים ז, זך.

אבל כשאני לוקח את כל הביטוי "הקהל את העם" – מה זה עם? כתוב שעם ר"ת עבד-מלך. עם הוא עבד מלך, "אין מלך בלא עם", ועם שהוא עבד מלך – "עבד מלך – מלך". זו הבחינה של "אמת מארץ תצמח"[קיב] ולכן כשאני מחשב את כל הביטוי "הקהל את העם", שכך הפרשה מתחילה, שהוא הכלל, לפני שמפרט את הפרטים "האנשים והנשים והטף וגרך כו'", רק "הקהל את העם", רק הביטוי הזה כבר מתחלק ב-ח. הרמז הוא פשוט במספר, שהמלה "הקהל" לבד מתחלקת רק בשבע, לא בשמונה, אבל "הקהל את העם", שזה גם להמשיך מ"קהל", "ויקהל משה". בקבלה קהל הוא בתפארת, ועם הוא במלכות. אז על פי קבלה שכתוב "הקהל את העם" זו המשכה מתפארת למלכות. "הקהל" הוא עדיין "אור ישר", אבל כאשר הוא פועל בעם, הוא כבר "אור חוזר" בעם. לכן האור החוזר, כשהוא מתפרט, הסדר הוא "האנשים והנשים והטף" – מלמטה למעלה כמו שאמרנו שהנשים הן יותר גבוהות מהאנשים והטף יותר גבוה משניהם.

כל הביטוי "הקהל את העם" הוא שמיני, מתחלק בשמונה. מה שאין כן "הקהל" בפני עצמו הוא שבע. אז בכל אופן רואים כאן שיש המשכה מקהל לעם. לחבר, לגלות ולהפרות את השמונה מכח השבע. להפרות את יהושע ודורו, הדור שנכנס לארץ ישראל, הדור של משיח בפועל ממש, שהוא המשיח בכח. כל עוד משה לא נכנס לארץ ישראל הוא המשיח בכח, ובסוף ימיו הוא מגיע כאן עם המצוה האחרונה, מצות הברית, כפי שקודם הזכירו כאן, שזו המצוה אחת לפני הסוף.

ז.       "נעוץ סופן בתחילתן"

שתי המצוות האחרונות בתורה כנגד שתי המצוות הראשונות

יש שתי מצוות אחרונות, מצות הקהל ומצות כתיבת ספר תורה. שתיהן קשורות למלך – פרשת הקהל נקראת במשנה פרשת המלך, ומצות כתיבת ספר תורה זו בדיוק המצוה שהמלך נצטוה בה, "וכתב לו את משנה התורה הזאת"[קיג]. שתי המצוות האחרונות הן על כל ישראל להיות מלך. מה שהמלך עושה כל ימי חייו, אנחנו כולנו כעם שלם עושים פעם בשבע שנים ומה שהמלך מצווה לכתוב ספר תורה לעצמו כך כל יהודי מצווה במצוה האחרונה לכתוב ספר תורה. כלומר, כל יהודי מצווה להיות מלך.

כתוב ש"נעוץ סופן בתחילתן"[קיד], שתי המצוות האחרונות האלו, מצות הברית ומצוה תריג – מצות הקהל היא המצוה הברית של התורה ומצווה תריג היא כתיבת ספר תורה – משתקפות בשתי המצוות הראשונות, מצות "פרו ורבו" ומצות ברית מילה. המצוה השניה מתחלת התורה היא ברית מילה שנצטווה אברהם אבינו, המצוה הברית של התורה, היא האור חוזר, השיקוף בסוף של המצוה בהתחלה – מצות ברית מילה שנצטווה אברהם אבינו. אותו דבר, וזה דבר שהרבי בעצמו הזכיר בשם החיד"א, לפני כמה שנים הרבי דיבר הרבה על "אחרית כראשית", שתי המצוות, הראשונה והאחרונה, בכחן להביא את המשיח. המצוה האחרונה "כתיבת ספר תורה" והמצוה הראשונה מצוות "פרו ורבו", שתיהן מצוות נטו של מלך. הרי בשביל מהי מצוות "פרו ורבו"? "פרו ורבו ומלאו את הארץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ"[קטו], אדם הראשון נברא להיות מלך. הקב"ה בירך אותו. הוא נתן לו בהתחלה, בסיפור הראשון של מעשה בראשית, מצוה אחת של "פרו ורבו" כדי שיוכל להיות מלך, "ורדו". אחרי שאדם הראשון חטא ופגם, עבר את הדרך וגורש מגן עדן ועכשיו בגללו נכנסה מיתה לעולם[קטז], בסוף התיקון הוא "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם", המצוה האחרונה, מצות כתיבת ספר תורה, "חיים נצחיים", "כי הם חיינו ואורך ימינו".

יש הרבה שיחות של הרבי על הקשר בין המצוה הראשונה לאחרונה, אבל כך יש קשר גם בין המצוה השניה מהסוף לבין המצוה השניה מההתחלה. כל ארבע המצוות הללו קשורות אחת בשניה. השניה מהסוף, המצוה הברית, היא מצות הקהל, שהיא כנגד המצוה השניה מהתחלה. הברית עצמה של אברהם אבינו, גם היא כדי שאברהם אבינו יוכל לקיים בקדושה את מצות "פרו ורבו", שהרי אחרי חטא אדם הראשון יש עירבוביא של טוב ורע. הפגם של אדם הראשון הוא שהכניס את זוהמת הנחש, את ה"משכא דחויא", בתוך המציאות שלו. אדם הראשון נולד מהול, אבל עכשיו צריך לקיים את "אשר ברא אלהים לעשות"[קיז], שלפי חז"ל[קיח] זה למול, מצות מילה, ורק אז אפשר להמשיך "זרע קדש ברך הוי'". זו המצוה שאברהם אבינו קיבל, אתה עכשיו תוכל להוליד את יצחק, האושפיזין של היום, ואז תוכל לקיים כמו שצריך את מצות "פרו ורבו", כדי לקיים את ה"רדו". אז בסוף יש כנגדן את המצוה הברית ואת מצות כתיבת ספר התורה שתי מצוות של מלך, פרשת המלך בכללותה, והמצווה על המלך לכתוב את ספר התורה. "כי הם חיינו".

סיכום נקודת השיעור

שוב, כאן במצוה של הקהל משה השביעי עובר וחותם את עצמו על השמיני. הוא מתחיל להפרות את השמיני. זוהי מצות הקהל. לכן זה "אתה תבוא", אתה עם הזקנים. יש פה כל הזמן מעבר ולא כל כך ברור המעבר בחזרה ליהושע באמצע, כמו שאמרנו. אבל בעצם מה שמשה עושה כאן, הוא מחדיר, מוציא את עצמו, משליך ושם את עצמו בכל מדרגה ומדרגה. בכל הפרשה משה רבנו מנציח את עצמו, שזה גופא המעבר בין השביעי לשמיני, המעבר בין מט השערים שזכה להם בחייו לבין שער ה-נ שזכה לו בהסתלקותו. אחר כך, כשהמלכות של השמיני מתחזקת, בא הפסוק השני שהשכינה אומרת, שזה וודאי גם ה"שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" – עכשיו תהיה שמיני לגמרי, שמיני נטו. "אתה תביא את בני ישראל", "הך על קדקדם, דבר אחד לדור ואין שני דברין לדור". זו כבר המשכה מהשמיני לשביעי, או שליטה-מלכות של השמיני על השביעי. אבל קודם כל צריכה להיות החדרת והנצחת השביעי בתוך השמיני, וזה עיקר סוד הקהל – שמשה רבינו מנציח את עצמו בתוך כולם, בתוך יהושע הזקנים והעם, בתוך שלש הדעות על מי מוטלת מצות הקהל.

שה' יעזור לנו שנזכה להקהל האמתי, ושמשה ויהושע יהיו אחד, שיחזור להיות "שני המארת הגדלים"[קיט], פני החמה ופני הלבנה, שהם השביעי והשמיני, ושהאמת מלמעלה תתחבר לגמרי עם האמת שצומחת "צמח שמו ומתחתיו יצמח"[קכ], האמת שצומחת מלמטה, שהיא דור השמיני, הדור של יהושע בן-נון, "ובא לציון גואל" עוד ביום הזה, "בסכת תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכת". לחיים לחיים.