התוועדות "צאתכם לשלום" לרב משה גנוט

יב אב סו – כפ"ח

(משה אמר ששליחות זה כמו לידה שלישית). בלידה העיקר זה חיתול – שאצל הרביים (?) היה חיתול מיוחד לקבל בו את הילדים. חתול = מקדש, בית המקדש חתול מוכן לקבל מי שנולד. שירת החתול – "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם", שייך למצב היום.

כתוב "תולה ארץ על בלימה" ויש גם פסוק "בשומי ענן לבשו וערפל חתלתו" (כעין זה) – ה' תופס את כל הארץ בחתול (כתוב על הים, אך בתחילת הבריאה הכל היה ים – יש ערפל על כל כדור הארץ. ערפל = ליובאוויטש = מצרים = ממש. העיקר: ס"ת "סוף דבר הכל נשמע" – אחרי כל הפילוסופיה, הכל נשאר ערפל, אך "ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים [= צא = הוי' אד-ני]").

בהשגח"פ יוצא ביום א דעקב – "והיה עקב תשמעון". בהרבה ספרי חסידות שואלים למה "והיה" לשון שמחה, ובפשטות זה ש"והיה עקב תשמעון" – שיש הבטחה שבסוף, בעקבתא דמשיחא, תשמעון, ועל זה השמחה. "עקב תשמעון" ר"ת עת – ב-כח עתים הכלל זה "עת ללדת". בסוף "עת שלום". לעניננו "עקב" זה עקב – המקום הכי נמוך בגוף – מסמל בשבילנו שפלות. לפי זה "והיה עקב" זה מאמר השפלות ("עקב") והשמחה ("והיה") של רבי אייזיק. יחד עם זה יש "תשמעון" – גם מדרגה של אמא (חוץ משמחה). יש "עשיה לעילא ושמיעה לתתא". אם כאן שמיעה לתתא – מלכות, כמו לפעמים בזהר – זה מלכות-שפלות. אם שמיעה של אמא – בינה-שמחה. פעולת השמיעה מחברת מלכות ובינה, שפלות ושמחה, וזה החוש של חדש אב. עקב בא בין "שמע ישראל" בואתחנן ל"והיה אם שמוע" בסוף עקב (שיש דעה ששתי פרשיות אלו בדאורייתא) – החיבור שלהן זה "והיה עקב", השפלות והשמחה. כשיוצאים מארץ ישראל צריך לקחת חלק ממנה – את "השפל באמת" של הוויטבסקר.

ניו יורק או לוס אנג'לס יותר מרכזי – טורונטו זה חור (לא כמו ציריך, אך גם בגדר חור), אך במפה היא חולשת על כל אמריקה מלמעלה. ככה שמשה בשליחותו יחלוש על כל המקומות, צפון אמריקה ודרומה (נו"ה בפרצוף היבשות).

לאלי נתנו לדרך ניגון של "חדש ששוני אל נא והביא" – חברנו לחו"כ פרידמן. כעת נלמד ניגון שחיברנו לחו"כ החדשים. ניגון שמתלבש על "לכה דודי".

גם הפרשה השניה של ק"ש – "והיה אם שמוע" – מתחילה "והיה", כמו כל הפרשה ("והיה עקב"). לכאורה, "והיה אם שמוע" זה "אינם עושין רצונו של מקום" – אין "בכל מאדכם" – אז מה השמחה? בפרשה בה "עושין רצונו של מקום" אין לשון שמחה. כשעושין רש"מ אין ענין להיות שמח. להפקיר כל ממונו, גם שחביב מגופו, או "בכל מדה ומדה הוי מודה לו במאד מאד" – זה בלי לחשוב על שמחה. וכן, הפרשה הראשונה בלשון יחיד והשניה בלשון רבים – זה עבודת יחיד וזה עבודת ציבור. מהציבור בכלל אי אפשר לצפות שיקיים "בכל מאדכם" – רק יחידי סגולה יכולים לעשות זאת, להיות "עושי רצונו של מקום". אם הציבור לא עושין רצונו של מקום איך אפשר להיות שמח? צריכים לומר שהיא הנותנת – כמו ב"והיה עקב" שהשמחה באה מהשפלות, כך כאן גופא מזה שיודעים שאיני עושה רצונו של מקום.

זה כפירוש החסידות, שהכוונה לעשות רצון חדש אצל ה'; כמו "בעתה אחישנה" – "זכו 'אחישנה' לא זכו 'בעתה'". איך אפשר להקדים לפני העת הקצוב, שה' כבר קצב? צריך לומר ש"בעתה" שה' קצב – "קץ שם לחשך" – זה הרצון המקורי של ה'. מי שלא יכול לעשות רצונו של מקום נשאר ב"בעתה", ברצון הראשון, אך "עושה רצונו של מקום" על ידי מסירות נפש של "בכל מאדך", שיותר מ"בכל נפשך", עושה רצון חדש שהוא "אחישנה". למה צריך לחדש את הרצון של ה'? מה הפירוש בכך בכלל – רצון ה' לא טוב? הרצון החדש היחיד שיתכן זה רק לומר שאיני יכול לסבול יותר את הגלות לכן צריך לעשות משהו. גם אם יש לך רצון שימשך ח"ו כך וכך זמן, לא נחזיק מעמד – לא ישאר שום משקה בבקבוק. זה הרצון החדש היחיד שיתכן בכלל לדבר עליו. מי שהוא בבחינת "בכל מאדך" יכול לעשות כזה רצון חדש ואז זה "אחישנה". מי שלא יכול נשא עם ה"בעתה".

הזכרנו קודם (בהשלמות לשיעור הראשון שהיה היום) רש"י עה"פ "על הר גדול עלי לך מבשרת ציון... מבשרת ירושלים", שבפעם אחרת ישעיה מכנה "מבשר" בלשון זכר ("רגלי מבשר") ואילו כאן "מבשרת", ומבאר רש"י ש"רגלי מבשר" מהירות יותר מ"מבשרת", זכר קל ברגליו בחינת "אחישנה", ואילו "מבשרת" הולכת לאטה וזה "בעתה". בכל חתונה יש זיווג של מבשר-מבשרת, ויש להם קצב אחר – צריך התאמה בקצב, כמבואר בסוד "מי השלח ההלכים לאט" בשכינה ביניהם. אשה יותר איטית, אך יותר יסודית – איש יותר מהיר אך פחות יסודי. לכל אחד יש מעלה – חבל שלוקח יותר זמן, אך אם באמת לוקח יותר זמן מתוך זה שעושים זאת יותר יסודי אז זה מעלה גדולה. מה בעצם ההבדל? בין אורות לכלים – אור יותר מהר (מהירות האור) וכלים זה ממשות. ל"אגל" (פוטון) אין מסה, ויכול לנסוע במהירות הכי גבוהה ביקום (וצריך לומר שבכל עולם השיא משתנה, מהירות האור יותר גדולה – רק בעולם התחתון זו מהירות האור המוכרת לנו, מליון קילומטר לחלק בדיוק; רוב המספרים לפי איזה תקן אנושי קבוע, מעשה ידי אדם, כ"מטר" ו"שניה" וכו'. צריך לומר של"מטר" יש ערך תורני יותר מאשר "שניה", כי בזמן יש חלק יותר קטן – "רגע" – והיותר דומה לשניה זה "חלק", יש חי חלקים בדקה וזה אורך של נשימה; כל שיעור בתורה קשור לאיזו מציאות, ולא סתם משהו תיאורטי; "רגע" זה הרף עין – בערך 1/23 משניה. 1/76 מחלק. היות שיש חי חלקים בדקה יוצא שזה שלוש שנית ושליש, ואם מהירות האור זה 300 אלף קילומטר לשניה, אז בחלקים זה יוצא בדיוק מליון; בחזרת הגלגל אצל אבולעפיה אלף חוזר לאחד, שלושה אפסים מתבטלים, ובמליון זה קורה פעמיים – אלף פעמים אלף – זה החזקה של 1, "בתלת זימני הוי חזקה": 1, 1000, 1000000), הכי מהיר כי אין לו מסה, אך כלים זה כמו "אופן" (אלקטרון) שיש לו מסה, ונע הרבה יותר לאט (1/137). היחס כמו בין ראיה ושמיעה – גלי קול לעומת גלי אור – אך שמיעה זה קליטה, זה כלים (תמוז-אב – ראיה-שמיעה). בשרש האורות ושרש הכלים – חכמה ובינה, חיוהי וגרמוהי – ראיה ושמיעה. לכן בכל אחד יש מעלה. גם "בעתה אחישנה" – "בעתה" זה אמא, שמיעה, ו"אחישנה" זה אבא, ראיה. נחזור למבשר-מבשרת – מבשר כמו אור ומבשרת כמו קול. צריך לבדוק כל פסוקי "מבשרת", אך כאן בפירוש מתחיל מ"קול אומר קרא" ואחר כך "הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים" (במבשר – נבדל מ"משמיע שלום"). כל זוג שמתחתן זה מבשר ומבשרת – שני טבחים במטבח, אחד מבשל את הבשר מהר (סטייקים על האש, שהאשה לא אוהבת) ואחת מבשלת את הבשר לאט לאט ויסודי (רק שלא תשרוף אותו...).

נחזור לענין: רצינו לומר שפרשת ואתחנן זה יחסית בחינת "מבשר" ופרשת עקב זה יחסית בחינת "מבשרת" (אם כי הפסוק של מבשרת זה ההפטרה של ואתחנן – הרבי אמר הרבה פעמים שזה איזה חיבור בין פרשה קודמת שמסיימים בשחרית לפרשה הבאה שמתחילים במנחה). מבשרת יותר איטי אך יותר יסודי – בחינת שמיעה יותר. מבשר יותר בחינת אור. מי שהוא אור רוצה תמיד להקדים את הגאולה – "אחישנה". מי שהוא יותר בחינת שמיעה העיקר אצלו שזה יתיישב ויתלבש בפנימיות, אפילו שיקח קצת יותר זמן. מי שב"בכל מאדך" לא צריך לומר לו לשמוח ולחייך – ממילא יש לו שמחה של מצוה, מודעות טבעית. מי שעצוב צריך לומר לו לשמוח (כנודע על ברסלב). מי ש"בכל מדה ומדה הוי מודה לו במאד מאד" מקבל יסורים בשמחה, על זה אי אפשר לומר "מצוה גדולה להיות בשמחה" – הוא מקבל בשמחה לא כי מצוה להיות בשמחה, אלא כי מודה לה' על כל דבר. אז הוא בחינת "אחישנה". בפרשה זו כתוב גם בתחלה וגם בהמשך "והיה" – לשון שמחה – כי השמחה תלויה בשפלות "עקב", והכל מתחבר על ידי שמיעה (כנ"ל), וכך גם "והיה אם שמוע תשמעו". כשאיני במדרגת עושין רש"מ, ומוכרח ללכת לפי רצון ה' המקורי והקצב שלו – זה הקצב של הכלל. הכלל הוא תמיד בחינת נוקבא. למה לא פוסקים הלכה כרבי שמעון או כרבי מאיר? כי יחידים הם באצילות, ויש להם קצב אחר (כמהירות האור) ומציאות אחרת. "יחיד ורבים הלכה כרבים" כי הרבים מרגישים את הכלל ומשקפים אותו, ולכן יודעים את הקצב המתאים לכלל. לכן הלכה כמותם. מי רגיש לקצב? מי שהוא בענוה – בית הלל, ולכן פוסקים כמותם הלכה (לא כי הם חסד וב"ש גבורה, אלא כי הם ענווים טפי, בעוד ב"ש חריפין טפי). גם השמחה וגם השפלות זה ב"מבשרת" – אמא עילאה ואמא תתאה, הכל בחינת נוקבא, וגם הכלל בחינת נוקבא. ה"מבשר" זה הרבי, הדוחף כל הזמן ל"אחישנה", ואף על פי כן גם הוא חי ומתלבש וכך מנחה את הכלל. כל הזמן מנסה קצת קצת לזרז את הכלל, אבל איך שלא יהיה הולך עמם. הפשט של "בעתה" – עם מפיק ה – זה העת שלה, של הנוקבא. אמרנו שהמנהיג הוא הזכר והכלל זה הנקבה. במרכז זה "מבשרת" בלי "מבשר", ואז זה מאד איטי. כל הבעיה זה הרווקה המתוסכלת. אז המבשרת זה בשר-מת. בכל אופן צריך גם את זה וגם את זה. אנו לא מרוצים מקצב הגאולה אצל ה' – יותר מדי נקבי – ובזה רוצים לעשות רצון חדש. אך מי שבבחינה זו של "אחישנה" אין לו "מצוה גדולה להיות בשמחה" – ברסלב זה נקבי (תמיד מסבירים שחב"ד וברסלב זה זכר ונקבה), ולו צריך לומר להיות שמח בכל מקרה, גם כשלא עושין רצונו של מקום. האמת שלהיות שמח הולך ביחד עם השפלות העצמית שאני מודע טוב טוב לכך שאיני עושה רצון ה' ואעפי"כ יביא גאולה וכו'. אכן, אם אני שמח אף שאיני עושה רצונו של מקום אולי אזכה לאיזה עיבור של צדיק (ע"ד האמור בתניא "כולי האי ואולי") – איזה דחף של "מבשר". אם ירגיש שפלות שכל כך איטי – אפילו שיש בכך מעלה שכך רוצה להיות יותר יסודי – ומהשמחה על כך אולי יתעבר בו איזה צדיק, איזה כח מניע זכרי. אז יהיה לו שלמות של "מבשר" ו"מבשרת" ואז יהיה ה"בעתה אחישנה" כאחד – שבתוך ה"בעתה" יבוא הדחף של ה"אחישנה", כפשט הכי פשוט בכך.

לפני "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון וגו'" כתוב "קול אומר קרא ואמר מה אקרא כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה וגו'". האריז"ל כותב שהקשר שה' אומר לנו "קרא [בתורה]" (כמו מלמד שאומר לילד לקרוא) ואנו אומרים (לפי רש"י זה הנביא ולפי האר"י זו בכלל התגובה מלמטה) "מה אקרא". זה הפסוק של אתעדל"ע הבאה לעורר אתעדל"ת. "מה אקרא" – לגריעותא, שאני יכול להגיע רק לשם מה, ולא להעלות מ"נ לאו"א עילאין כפי שרצה ה' כשאמר "קרא". איני מסוגל כי אין לי מספיק מס"נ (כמובא בקו"א בתניא שהעלאת מ"נ לאו"א תלוי במס"נ או בהרבה הרבה מע"ט – על דרך האמור בהקדמת ח"ב דתניא שלנשמה עליונה זוכים על ידי הרבה מעשים טובים; "כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה" – אין לו הרבה מע"ט. חציר זה מאכל בהמה – איננו ראויים להאכיל האדם העליון, אלא רק מאכילים בהמה, אנו מאכילים גיהנם שיהיה בריא, כך כותב האר"י – מייצר מאכל בהמה ובסוף מאכיל את הגיהנם כדי שלא יתבטל; זה ממש משל מופלא למה שקורה במדינה – מה שעושים, עושים מספיק מעשים טובים כדי להחזיק מציאות של גיהנם; את ה"יבש חציר נבל ציץ" הראשון מבאר לגריעותא, ואת השני למעליותא, כנ"ל). "מה אקרא" לגריעותא (פלא, כי בדרך כלל זה התיקון והבטול וכו') – שאיני מגיע לאו"א – גם ג"כ על דרך "אין עושין רצונו של מקום" (אם מייחדים או"א יורד אור חדש מהכתר – עושין רצונו של מקום). מה לפעמים לשון "מתמהמה" – "מה אקרא" זה שאנו סך הכל יכולים להגיע לגבי הגאולה ל"אם יתמהמה חכה לו בא יבוא לא יאחר". כשה' אומר "קול אומר קרא" זה הצעה לעשות משהו לזרז את הגאולה, ואנו עונים "מה אקרא" אומרים שאין בנו היכולת לכך והגאולה מתמהמהת, ולמה? כי "כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה, יבש חציר נבל ציץ". ציץ בגימטריא קץ. אמרנו בברית ש"ציץ" זה גילוי העטרה, כי לשון הצצה – מציץ מן החרכים. הבריאה זה בשביל שהעטרה תציץ. הווארט שצריך להיות יחוד של מבשר-מבשרת.

"[זאת הפעם עצם מעצמי] ובשר מבשרי" – זה יחוד מבשר-מבשרת. אז מה זה "עצם מעצמי"? גם המבשר וגם המבשרת זה לא המשיח עצמו, אלא אליהו הנביא. או שאליהו הנביא הוא זכר או שהוא נקבה – מתאים לו כי הוא בחינת בן (מלאך הברית שייך למלכות), אך כתוב שהוא הרוח הכללית של נשמות ישראל (דוד הוא הנפש), שזה יחסית בחינת זכר. יש בו גם מבשר וגם מבשרת. "עצם מעצמי" זה עצמות – זה הולך על משיח בעצמו. צריך לומר שגם במשיח גופא יש בחינה זכרית ובחינה נקבית. כמו או"א עילאין, שיחסית שניהם זכר, אך יש בו עצמו בחינת זיווג – משיח לא יפרוש מאשתו. יש לו "עצם" ויש "עצמית" (עצמות? עצמאות?). גם על דוד המלך כתוב שמתאים לו להיות גם זכר וגם נקבה – אצלו יותר קשור ל"עצם מעצמי". בתוך דוד גופא הבעש"ט היה הנפש ואוה"ח הקדוש היה הרוח שלו.

תמיד הרבי היה מברך שלוחים "יאריך ימים על ממלכתו" (בדרך כלל אדמו"רים ורבנים).

[ישראל שאל איך ועל מה מתפללים עכשיו. הרב אמר שחשב בימים האחרונים שזה קצת כמו באיז'ביצ'א – שיש מצבים שלא מתפללים. לא שאין על מה להתפלל, אלא שתלוי בך שאינך עושה מה שצריך. מי שחש עצמו מחוץ לענינים – יכול להתפלל. אז להתפלל שה' ישמור את החילים, שיעשה נסים נגד המעשים של עצמנו, ויפעל ברחמים בלי להתחשב בצרות שלנו.]