אין מלך בלא מלכה

 

מוצש"ק כי-תבוא, כ' אלול תשפ"א – כפ"ח

התוועדות הכנה לסליחות

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

"אני לדודי ודודי לי" הוא לא רק סימנו של חדש אלול, אלא תיאור כולל של ימי התשובה – מר"ח אלול ועד יום כיפור – בהם אנו פונים אל ה' וה' נענה לנו. התשובה בכלל שייכת לבינה, "ולבבו יבין ושב", ושלבי התשובה השונים הם בעצם 'פרצוף' שלם בתוך הבינה. דגש מיוחד מקבל ה'דערהער' הפנימי שאנו רוכשים בסליחות, שכהכנה להם נאמר השיעור, וסך הכל נסקרים ששה שלבים של עליה בעבודה הנשית שלנו – עבודת "אני לדודי" מתמסרת מצד הרעיה (בבינתה היתרה), שהופכת בסופו של דבר את ה' למרוצה מאתנו ושמח בנו ובעולמו בכלל.

חלקה העיקרי והמרגש של התוועדות ההכנה לסליחות הראשונות עסק בענינו העיקרי של ראש השנה – המלכת ה'. מתוך ההשראה של "אני לדודי ודודי לי", שנמשכת גם לתוך עשרת ימי תשובה, עלתה התבוננות חדשה בענין ההמלכה: יש קבלת עול מלכות שמים של ה' המולך ממילא; עמוקה ממנה היא ההכתרה שבלעדיה ה' כלל אינו מלך, "אין מלך בלא עם"; אך הנעלית ביותר היא עלייתנו להיות המלכה של המלך, רעיתו של ה' יתברך – שהרי "מלכא בלא מטרוניתא לאו איהו מלך ולאו איהו גדול". המלך נמלך ברעייתו המלכה והיא המגלה מתעלומות לבו את רצונו למלוך ומייעצת לו לגזור גזירות טובות. זו כוונה חדשה ומיוחדת לראש השנה הזו – להיות מלכה-רעיה שמחה ומשמחת לה', דודנו-מלכנו, ובכך לעשותו למלך על כל הארץ.

א. "כי עמך הסליחה"

שבת סליחות – "כי עמך הסליחה"

נגנו ניגון הבעש"ט, "צמאה לך נפשי".

שבוע טוב לכולם, שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה, שנת גאולה, לכלל ולפרט.

אנחנו יוצאים משבת סליחות ועוד מעט נאמר בע"ה סליחות פעם ראשונה השנה. העובדה שלשבת קוראים "שבת סליחות" מלמדת שהסליחות בעצם כבר מתחילות בשבת. בשבת אמנם לא אומרים סליחות, לא מבקשים בכלל, אבל זו שבת סליחות – עצם השבת פועל את הפעולה של "כי עמך הסליחה"[ב]. זו ההתבוננות של שבת סליחות, "כי עמך הסליחה" – רק "עמך", עם העצמות – ואז "למען תורא". מכח זה אומרים במוצאי שבת סליחות.

סוד "אחד" בסליחות

השנה הזו אומרים הכי הרבה ימים סליחות בפועל – ששה ימים, אחר כך שבת שלא אומרים סליחות, ואז עוד יומיים. מספר הימים הכי נמוך שיכול להיות הוא ארבעה ימים, כאשר ראש השנה חל ביום חמישי בשבוע.

סימן ימי הסליחות הוא אחד – סימן שעצם הענין של סליחות הוא "אחד", אנחנו "גוי אחד בארץ"[ג]. חז"ל מנתחים[ד] את המלה "אחד" ל-א, ח ו-ד: השבת היא ה-א, "כי עמך הסליחה למען תורא", פעולה מלמעלה, אתערותא דלעילא. אחר כך, הכי הרבה ימים שיש הם ח ימים והכי פחות ימים הם ד – הסימן אחד. כנראה סליחות קשורות לאברהם אבינו, היהודי הראשון, "אחד היה אברהם"[ה], "כי אחד קראתיו"[ו]. זהו רמז ראשון, להתבונן ב"אחד". העיקר הוא ה-א, "אלופו של עולם". ח הימים כמו ז רקיעים וארץ וה-ד כמו ד רוחות העולם, אבל העיקר הוא ה-א – התודעה של "כי עמך הסליחה למען תורא".

פירושי "כי עמך הסליחה"

רש"י כותב (וכמוהו רוב המפרשים[ז]) שפירוש "כי עמך הסליחה למען תורא" הוא רק עמך – אין ממוצע, אין אמצעי, אין ממי לבקש, רק מהקב"ה. זהו פרק "ממעמקים קראתיך הוי'", אותו אומרים בעשרת ימי תשובה (הוא קשור בעצם לימים האלה, ומתחיל כבר משבת סליחות), פרק קל – הסימן הוא "עמך". שוב, רש"י אומר פשט – שהדגש על המלה "עמך", רק עמך הסליחה, אין כתובת אחרת, רק אתה. אם יודעים זאת – אז "למען תורא", אתה, עצמותך, תורא.

האבן עזרא כותב פירוש אחר: דוד מתחנן על הסליחה מהחטא הידוע שלו, חטא בת שבע, ואומר לקב"ה – אם תסלח לי אז תורא, אז כולם ייראו ממך. אבל אם ח"ו לא תסלח לי – כולם יתייאשו מהתשובה ואף אחד לא יירא ממך.

יש עוד פירוש, שכותב הספורנו: הפסוק הקודם אומר "אם עונות תשמור יה הוי' מי יעמד". הוא מסביר ששם י-ה הוא רחמים שאינם גמורים, אבל שם הוי', השם המלא, הוא רחמים גמורים. בעמלק כתוב "כי יד על כס יה"[ח], "אין השם שלם... עד שימחה זרעו של עמלק"[ט], "תמחה את זכר עמלק"[י], הספק באמונה[יא]. העיקר הוא להגיע לשם מלא של הקב"ה, שם הוי' ב"ה, שהוא רחמים גמורים.

אנחנו מסבירים בכמה מקומות[יב] שיש שלש ואפילו ארבע מדרגות של רחמים – רחמים סתם, רחמים רבים, רחמים גדולים ורחמים עצומים. רחמים סתם בתפארת, ז"א, זעיר אנפין, לכן הם לא רחמים גמורים. רחמים רבים, רחמים גדולים ורחמים עצומים הם כנגד ג רישין שבכתר. כשהוא אומר רחמים גמורים הוא מתכוון בעצם לרחמים עצומים, רחמים ממקום של אמונה פשוטה – לה זוכים דווקא על ידי מחית עמלק, כמו שהסברנו.

הוא אומר ש"כי עמך הסליחה" היינו משם הוי' עצמו. "אם עונות תשמור יה" – אם הרחמים הם רק משם י-ה הוא לא יסלח לעוונות שלנו, הוא ישמור אותם. העוונות שלנו, לדאבוננו, הם רבים – "מפני חטאינו גלינו מארצנו"[יג], אנו עדיין בגלות עד ביאת ינון במהרה בימינו, וכדי להביא את הגאולה צריך לסלוח לנו את העוונות. הסליחה על העוונות שלנו תלויה בהתגלות של השם המלא, לא רק שם י-ה. זהו פירוש מאד יפה, לכן אני קצת מאריך בו, ששם י-ה הוא "רחמים שאינם גמורים" – אפשר לרחם על מישהו, אבל אלה לא רחמים גמורים, ולכן הם לא מספיקים בשביל למחול ולכפר על עוונות גדולים. בשביל לסלוח, למחול ולכפר צריך רחמים גמורים – הוא מדבר על עצם ושלמות שם הוי'. שלמות שם הוי' לעניננו היינו "הוא ושמו בלבד"[יד] – שם הוי' שלמעלה מהצמצום הראשון ואפילו למעלה מגילוי אור ה', זהו שם של "אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו"[טו].

זהו ווארט אחד, ששבת סליחות – שאנו בהשראה שלו, לכן לפי מנהג אשכנז מתחילים סליחות אחרי שבת – היא עצם הסליחה, עוד לפני שפותחים את הפה.

ב. "ולבבו יבין ושב"

"אני לדודי ודודי לי" – "בן ארבעים [ימים] לבינה [תשובה]"

שם החדש הזה, אלול, חדש של תשובה וחדש של רחמים וסליחות, בגימטריא בינה[טז]. הבינה היא השרש של התשובה – "ולבבו יבין ושב ורפא לו"[יז], צריך תשובה שמביאה רפואה לעולם[יח]. הבינה היא התשובה, מקור הרפואה שלנו, ובבינה הכללית יש כמה מדרגות. ההתגלות של הבינה מתחילה מר"ח אלול ומסתיימת ביום כיפור, כידוע[יט] הרמז ש"אני לדודי ודודי לי"[כ] – שתיכף נשיר – כולל (בסופי התיבות שלו) את כל מ ימי הרחמים בהם היה משה בהר, מר"ח אלול, עד יום הכיפורים, שבת שבתון, "לפני הוי'"[כא].

ארבע עליות באלול

רק בחדש אלול עצמו, עוד לפני ראש השנה, יש ארבע דרגות של עליה – בעצמה של אלול, בינה, בעצמת הרחמים העצומים של ה' אליהם אנו צריכים להגיע:

יש חדש אלול עצמו, החל מראש חדש.

אחר כך יש יום שנוסף רק בדורות האחרונים – עליה בקדש בתוך אלול גופא – מ-חי אלול (לפני יומיים), יום הולדת שני המאורות הגדולים. ידוע[כב] שמ-חי אלול מתחילה תקופה של יב ימים, שהם בפרטיות תיקון יב חדשי השנה החולפת. אף על פי שאנחנו בכללות אומרים "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה"[כג], אבל ה"תחל שנה וברכותיה" מתחיל להאיר מ-חי אלול, יום ההולדת של הבעש"ט ואדמו"ר הזקן. זו תקופה מסוימת, מצוינת, בתוך חדש אלול.

אחר כך עוד תקופה – סליחות, החל משבת סליחות.

אחר כך יש ערב ראש השנה, שקובע ברכה לעצמו – תשובה מיוחדת[כד], גם תפלות מיוחדות, יש כאלו שצמים[כה]. בקבלה וחסידות מוסבר שבערב ראש השנה קורה משהו מיוחד במינו, שלא הייתי חושב עליו בכלל, עד שאדמו"ר הזקן לא מסביר לי אותו באגרת הקדש בתניא[כו] שקראנו לפני כמה ימים. הוא מסביר שכל האור שהחיה את העולם בשנה האחרונה מסתלק, והעולם נשאר במצב היולי של אין – של ערפל, כפי שמדברים בזמן האחרון[כז] – עד לתקיעת שופר שלמחרת ערב ראש השנה, בראש השנה, בה יורד אור חדש לעולם. בערב ראש השנה אור ה' שמחיה את העולמות עוזב אותנו לטובת מה שיבוא. כמו הביטוי שה' "סותר על מנת לבנות"[כח], לבנות חדש יותר טוב – כך השנה חולפת, עוזבת, מסתלקת. בעצם, כשהיא מסתלקת היא מתרוממת – כל השנה החולפת מתרוממת ונכללת בשרש, אור אין סוף, ומה שעולה משמש העלאת מ"נ. השנה הזו שחולפת הופכת בעצמה להיות העלאת מ"נ, אתערותא דלתתא, בשביל להמשיך אור חדש של ראש השנה על ידי תקיעת שופר, "שפרו מעשיכם"[כט].

סוד הוי' באלול

אם יש ארבע דרגות של עליה בתוך אלול, ארבע תקופות, כנראה שהן כנגד י-ה-ו-ה מלמטה למעלה, הכל י-ה-ו-ה של בינה, אמא עילאה (תשובה עילאה, תשובה מאהבה, תשובה משמחה, פנימיות הבינה):

מה שמתחיל מר"ח אלול, מזל בתולה, לשון בת ("בת היתה לו לאברהם ו'בכל' [בגימטריא בן, היינו שם בן, מלכות דבינה] שמה"[ל]), הוא המלכות של הבינה. בקבלה כתוב[לא] שממלכות דבינה (פרצוף תבונה) נאצל פרצוף לאה, תיקון אותיות המחשבה.

אחר כך מגיעים ל-חי אלול, כבר המדות, הרחמים – עצם מדת הרחמים של חדש הרחמים מתעצם ב-חי אלול, לידת שני המאורות הגדולים. יב הימים האחרונים של השנה, כנגד יב חדשי השנה החולפת כנ"ל, היינו בסוד יב גבולי אלכסון דז"א,  חיבורי הו"ק, סוד ה-ו של שם הוי' ב"ה.

את הכל מסבירים בשביל להבין מה שקורה עכשיו – בשבת סליחות ובסליחות שאנחנו הולכים לומר עכשיו. הסליחות גופא הם הבינה שבבינה. יש הרבה הסבר בחסידות על בינה שבבינה, שהיא הדערהער הפנימי של ההתבוננות באלקות[לב]. זו ראשית עבודת ה' יתברך, כמו שרבי הלל מסביר באריכות בביאור שלו לתחלת שער היחוד[לג]. כמו שה' התחיל את בריאת העולם בכך שעשה צמצום בנקודה האמצעית, כך תחלת עבודת ה' היא בנקודה האמצעית. בעבודת ה', הנקודה האמצעית של כל הפרצופים, של כל כחות הנפש, היא הבינה (לשון בינים[לד]), ובתוכה גופא בינה שבבינה, הדערהער הפנימי.

כנראה יש משהו מיוחד באמירת סליחות שפותח לי את הראש בצורה שלא היתה כל השנה כולה. ביום הזה, בסליחות, התפלה הזו שאנו הולכים להתפלל, עלי להגיע לדערהער הפנימי של כל חשבון הנפש של החדש הזה: של מי אני? איפה אני? מה עלי לתקן? איך ומה הקשר ביני לבין הקב"ה? צריך לשמוע זאת באזן הפנימית. זה הסליחות, מה שמתרחש אצלי באמירת סליחות, הבינה שבבינה. בעצם, זהו העצם של אלול. לפי מנהג ספרדים אומרים סליחות מתחלת החדש, שהרי כל אלול שוה בינה, אבל בפרטיות, הבינה של הבינה היא השלב השלישי בעליה של חדש אלול.

אחר כך מגיעים לערב ראש השנה, שהוא כבר הצמצום בפועל. כתוב "החכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה"[לה] – המקום שנוצר על ידי צמצום הוא הבינה, אבל הסילוק של כל מה שהחיה את העולמות הוא נקודת החכמה של הבינה.

ראש השנה ויום כיפור – הרצון והתענוג במלכות

אמרנו ש"אני לדודי ודודי לי" נמשך עוד עשרה ימים, עד יום כיפור. מה הם, אם כן, ראש השנה ויום כיפור במבנה הזה? ראש השנה הוא הכתר של הבינה. עוברים למשהו חדש, ראש השנה, אבל עדיין בסוד אלול, "אני לדודי ודודי לי". ביחזקאל, דווקא בענין בית המקדש, גם יום כיפור נקרא ראש השנה[לו] (ראש השנה בגימטריא בית המקדש). גם יום כיפור הוא כתר, אבל יש שני ממדים בכתר – חיצוניות הכתר, הרצון, ופנימיות הכתר, התענוג.

ראש השנה הוא הרצון – הרצון להכתיר את המלך ושה' ירצה למלוך, כמו שעוד נסביר[לז]. הרצון של התשובה שלנו, של אלול, הוא הרצון של הקב"ה. אפשר לומר שזהו סוד שני ימי ראש השנה – צריך שאנחנו נקבל את מלכותו ברצון, ושהקב"ה בזכות זה ירצה עוד פעם לברוא אותנו, לומר "נעשה אדם"[לח]. צריך את הרצון שלנו והרצון של ה', וכל הרצון, כל הכתר הזה, הוא הפרצוף הראשון, החיצוני, של הכתר.

לא די בחיצוניות הכתר, צריך להגיע לפרצוף הפנימי – עתיק יומין, התענוג. גם כאן יש את התענוג של ה' ואת התענוג שלנו. לכן יום כיפור הוא "שבת שבתון"[לט]. בפרט הדבר בולט בשנת שמיטה – שנה שלמה של שבת, של תענוג.

יש רצון להיות מלך. ה' צריך לרצות להיות מלך – לא מובן מאליו שה' הוא מלך. כל התכונות, שה' הוא רחמן וכו', יותר מובן, אבל על המלכות כתוב ש"לית לה מגרמה כלום"[מ]. לגבי הקב"ה המשמעות היא שאין ממשות של מלכות עד שאנו נעורר את הרצון – הוא צריך לרצות. כתוב שבכל רצון יש בהעלם שאיפה לקבל תענוג, נחת. אם ה' הוא מלך ואנו עבדיו שעושים רצונו – הוא גם אבינו וגם מלכנו, אנו גם בנים וגם עבדים, כמו שנסביר – וכשאנו עושים רצונו הוא מקבל נחת, "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"[מא]. רצון הוא שאיפה, יש בו שאיפה לקבל נחת, אבל התענוג הוא השבת עצמה – "שבת וינפש"[מב]. כשה' ברא את העולם בששה ימים עדיין לא נח, לא קבל משוב, אור חוזר, אבל בשבת הוא הגיע למנוחה. כמו שאמרנו, שנת שמיטה היא "שבת הארץ"[מג], שנה שלמה של מנוחה – לנוח, ללמוד תורה. הרצון הוא ראש השנה, אבל התענוג בפועל הוא ה"שבת שבתון", פנימיות ותכלית הגילוי של יום כיפור. הכל בבינה. איך יודעים שגם יום כיפור בבינה? כתוב "לפני הוי' תטהרו" – טהרה שייכת לאמא עילאה[מד] ומה ש"תטהרו" שוה כתר היינו סוד התגלות עתיקא באמא[מה] דווקא, וד"ל.

סיכום

אם כן, יש שש מדרגות של עליה בתשובה וברפואה של אמא – הכל שייך לאמא, הכל נוקבא בעצם. נעשה חזרה רק על הקטע הזה:

אלול מהתחלה הוא מזל בתולה, נוקבא, מלכות (דתבונה כנ"ל).

אחר כך חי אלול. ידוע[מו] שכל החסידות, דרך הבעש"ט ואדמו"ר הזקן, היא עלית הנוקבא – כאן מדובר במדות, באהבה, ביראה, ברחמים. על פי פשט, להיות חסיד היינו להיות עם מדות מתוקנות, מדות אוהבות (שייך לסימן של השנה הבאה, תהא שנת פנים בפנים, כפי שהסברנו[מז]). תיקון המדות הוא על ידי עבודת ההתבוננות, המשכת מוחין דאמא בז"א, סוד "בינה לבא [ובה הלב מבין]" (התגלות יסוד אמא בתפארת ז"א, מרחם האם למדת הרחמים בלב).

אחר כך מגיעים לדערהער הפנימי של הבינה (עבודת ההתבוננות), עכשיו, בסליחות. חזן טוב המתפלל מעומק הלב, בנוסח המקודש המקובל, עוזר להחדיר בנו את הדערהער הזה, שנשמע את הפנימיות שבפנימיות של המצב שלנו – גם המצב הנתון, גם המצב הרצוי וגם איזה ניצוץ, התנוצצות, איך מגיעים לזה. זהו הדערהער של סליחות.

אחר כך, בערב ראש השנה, הכל מסתלק. כל השנה, וכל מה שעשינו, כולל החדש האחרון – הכל חוזר לשרש. נשאר אין, היולי, חכמה – "והחכמה מאין תמצא". מתוך האין של ערב ראש השנה תוקעים בשופר בראש השנה – אז נמשך אור חדש ואז ממליכים את המלך, מעוררים את הרצון של הקב"ה, עד שבסוף, ביום הכפורים, הקב"ה נעשה באמת מרוצה (עושים לו יתברך נחת רוח).

מהי שבת? כתוב[מח] ששבת היא לא 'רוצה' אלא 'מרוצה'. אריך הוא לרצות, אבל להיות מרוצה מהעסק זה משהו אחר. איך ה' יכול להיות מרוצה מאתנו? אנחנו לא בסדר. ביום כיפור צריך להגיע למצב כזה שה' יהיה מרוצה מאתנו, מרוצה מהבריאה שלו, שיהיה שמח.

התכל'ס כאן היא להיות שמח – שמחה היא פנימיות הבינה, הכל כאן בינה. צריך להגיע לתכלית נקודת השמחה – שהעסק הצליח, העסק השכיל. כמו סוף פרשת כי תבוא, "למען תשכילו"[מט], שמתורגם "תצליחו". על משיח כתוב "הנה ישכיל עבדי"[נ] – מהו ישכיל? השכלה היא בינה, אבל ישכיל פירושו יצליח. העסק הצליח בסוף. עכשיו אנו יכולים גם לנשום לרווחה – זו המנוחה, התענוג והאמונה של "שבת שבתון", של יום כיפור.

עד כאן מבנה אחד של העליות בתוך הבינה, בתוך אלול, מראש חדש אלול ועד ליום הכפורים, ועד לתפלת נעילה שבסיומה קוראים מעומק הלב, עומקא דעומקא, בתנועה של מסירות נפש בפועל ממש "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד... ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד... הוי' הוא האלהים..." ותוקעים תקיעה גדולה, סוד היובל הגדול. והיינו כנגד פנימיות ועצמיות עתיק, פנימיות הפרצוף הפנימי של הכתר, ג"ר דעתיק, רדל"א, אמונה פשוטה בנפש, שבו מתלבש "חביון עז העצמות"[נא], כנודע. כעת נשיר "אני לדודי", הפסוק הכולל את כל הדרגות הנ"ל.

ג. "סלסלה ותרוממך"

"סלסלה ותרוממך"

"אני לדודי ודודי לי"[נב] הוא הסימן של כל ימי התשובה, מראש חדש אלול עד יום כיפור[נג]. בערך המספרי של "אני לדודי ודודי לי", 185, יש הרבה רמזים[נד] וכוונות[נה]. הערב נפתח במלה מיוחדת, שמופיעה רק פעם אחת בתנ"ך, ששוה לאותו מספר – "אני לדודי ודודי לי" בגימטריא "סַלְסְלֶהָ"[נו], צריך להבין את הקשר. זו מלה מענינת, מלה בת חמש אותיות בצורה כפולה, שמופיעה רק פעם אחת בתנ"ך בצורה הזו. כפי שנראה, זו מלה שגם נותנת מבט על שני מרכיבים המצטרפים ביחד ליצור את ה"אני לדודי ודודי לי".

בתחלת ספר משלי כתוב "סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ תְּכַבֵּדְךָ כִּי תְחַבְּקֶנָּה", ביחס לתורה (שנמשלה בכל ספר משלי לאשה הטובה) – צריך לסלסל אותה ואז היא תרומם אותך (וכן צריך לחבק אותה ואז היא תכבד אותך). מה פירוש? התרגום מתרגם "חבבה" – צריך לחבב אותה. האבן עזרא כותב – וכמוהו מפרשים רוב המפרשים[נז] – ש"סלסלה" מלשון התרוממות. כתוב "סֹלוּ סֹלוּ המסִלה"[נח], "סלו לרֹכב בערבות"[נט] – שער סל הוא לשון התרוממות, כפי שתיכף נסביר עוד. בגלל הפירוש הזה הגענו לתורה שאנחנו אומרים כרגע.

יש עוד כמה פירושים, ביניהם הפירוש ש"סלסלה" היינו כמו לסלסל בשערות[ס] – לדקדק. לפי הקבלה, כתוב[סא] שהשערות של ז"א הן בעצם סוד שיעורי תורה שבאים מהתבונה. כל הבינה שדברנו עליה[סב] היא מקור התהוות השערות של ז"א שהן שיעורי תורה. "סלסלה" מתפרש כמו לסלסל-לדקדק בתורה, "הפוך בה והפוך בה דכולא בה"[סג].

"אני לדודי ודודי לי" – יחוד מלך-מלכה

ידוע ש"חתן דומה למלך וכלה למלכה"[סד]. במאמר שחתן חוזר לפני החתונה[סה] מביאים את מאמר הזהר, המבוסס על הפסוק "גדול הוי' ומהֻלל מאד בעיר אלהינו"[סו], "מלכא בלא מטרוניתא לאו איהו מלך ולאו איהו גדול"[סז]. והנה, "סלסלה" שוה מלך-מלכה (לפי החלוקה הפשוטה של סל-סלה). אמרנו הרבה פעמים[סח] ש"אני לדודי ודודי לי" היינו מלך-מלכה. מלך בלי מלכה – הוא לא מלך ולא גדול.

מלך הוא לשון הִמלכות-התייעצות – "במי נמלך? בנשמותיהם של צדיקים"[סט]. אנחנו לא סתם היועצים של המלך בעבודה שלו, "עם המלך במלאכתו ישבו שם"[ע], ואנחנו לא רק בנים של הקב"ה. "במי נמלך?" – בעצם המלך נמלך במלכה שלו. מהות המלכה היא ההיכי תמצי של "במי נמלך". מי המלך הראשון דקדושה בתורה, בשר ודם? אברהם אבינו. שכל המלכים של העולם, אחרי מלחמת המלכים, המליכו אותו ב"עמק המלך"[עא] – הוא מלך שבא מהמקום הכי עמוק שיש במציאות. מה ה' צוה את אברהם אבינו? "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה"[עב]. יש לך מלכה – שרה גם לשון מלכה, המלכה שלך ושל כל העולם[עג]. צריך להתייעץ אתה, וכל מה שהיא תאמר – תעשה. ממש "מלך בלא מלכה לאו איהו מלך ולאו איהו גדול". זהו הסוד של "אני לדודי ודודי לי" – קשר של מלך ומלכה.

הווארט הזה משלים את מה שדברנו לפני סליחות לפני כך וכך שנים בשכם[עד], שחוץ מ"אבינו מלכנו" יש עוד יחס – שעולה על כולנה – בינינו לבין הקב"ה, דודנו. לפי מה שאנחנו אומרים כרגע, ה"דודנו" – היחס של המלך והמלכה – משלים ומחליט את המלך, עושה את המלך למלך. ברגע שאמרתי "מלכנו" חייבת להיות מלכה, מלכה בבחינת "אני לדודי ודודי לי" (וכידוע ש"דודי" רומז ל"דוד מלך ישראל חי וקים"[עה]).

לרומם את המלך ולרומם את המלכה

בהקשר הזה יש גם ווארט שאנחנו אוהבים לחזור: "חתן דומה למלך והכלה נקראת מלכה", אבל עד מתי קוראים לחתן מלך ולכלה מלכה? נוהגים לומר בעולם שהגדר הוא פשוט מאד: כל זמן שהחתן מתייחס לאשתו, אחרי הנישואין, כמלכה – הוא מלך. זהו ווארט פשוט ויפה. באותו רגע שהאשה לא המלכה שלך – אתה אויס-מלך. כך גם לגבי הקב"ה – הוא צריך לרומם את רעייתו כמלכה ובכך הוא מלך.

שוב, "סלסלה", שעולה מלך-מלכה, הוא מלשון נישואין – השער סל הוא להתרומם, להנשא. אומרים לחתן, למלך, "סלסלה ותרוממך" – אם אתה תסלסל-תכבד-תנשא את הכלה, המלכה, גם היא תרומם אותך להיות מלך (הרי "הכל מן האשה"[עו] – הכל אותיות כלה, שלש האותיות האחרונות של מלכה, כוונת "לכה דודי לקראת כלה").

הכל קשור גם לסליחות: המדקדקים כותבים[עז] שהשרש סלח הוא בעצם אותו שרש של סלה – סלה לשון נשיאה (נישואין והתרוממות) וסליחה היא נשיאת עון. הרבה פעמים ח ו-ה מתחלפות בלשון הקדש, וכאן יש דוגמה חשובה לכך, חילוף סלח-סלה[עח]. כשה' סולח לנו הוא גם מרומם ומנשא אותנו – מחזיר את המלכה למקומה וכבודה[עט], וזו הכנה לכך שנוכל להמליך אותו.

פירושי המלה "סלה"

חוץ מזה ש-סלה לשון התרוממות, יש בו כמה ענינים. בכלל, יש ב"סלה" משהו מיוחד ביותר. המושג "סלה" מופיע הרבה בספר תהלים בסוף פסוק או בסוף ענין – שבעים פעמים בדיוק, "שבעים פנים לתורה"[פ]. יש "סלה" בעוד מקום בתנ"ך חוץ מתהלים? קצת למרבית הפלא, בכל התנ"ך אין עוד "סלה", חוץ מאשר בנביא אחד בתרי-עשר (שלמדנו לא מזמן) – עוד לפני תהלים, לפי סדר התנ"ך. הכל בפרק אחד בתרי-עשר, בפרק האחרון של חבקוק הנביא, "תפלה לחבקוק הנביא על שגיֹנות", החותם "למנצח בנגינותי"[פא], ההפטרה של יום שני של חג שבועות בחו"ל (גם אצלנו, בארץ, אומרים אותה בתיקון ליל שבועות) – שם יש עוד שלש פעמים סלה[פב]. חוץ מזה אין עוד "סלה" בתנ"ך. כלומר, סה"כ יש 73, חכמה, פעמים "סלה".

מה הפירוש של סלה? חז"ל[פג] מפרשים שהוא לשון נצחיות, ואומרים כלל – שכל מקום שכתוב "נצח, סלה, ועד" (כמו שאומרים לפני קריאת שמע בנוסח "אהבת עולם") אין לו הפסק, אינו זז לעולם. האבן עזרא אומר[פד] ש"סלה" הוא שם נרדף לאמת. גם מענין, כשאני חותם משפט או תפלה בתהלים אני אומר "אמת", כמו "חותמו של הקב"ה אמת"[פה]. בקדמונים, בחז"ל ועד רש"י (ועד בכלל), סלה היינו נצחיות, והאבן עזרא אומר שאמת – נצחיות ואמת הולכים יחד.

בא הרד"ק ושִנה ראש לגמרי – איזה ראש השנה – לגבי המלה המיוחדת הזו. הוא אומר, וכך מפרשים ממנו והלאה, ש"סלה" הוא סימן מוזיקלי – סוף משפט בנגינה וגם סימן של עליה (כנ"ל). זו לא מלה בעלת משמעות, ולכן היא נמצאת רק בספר תהלים, שכולו נגינה – "נעים זמִרות ישראל"[פו], "למנצח בנגינות מזמור לדוד"[פז] – ובפרק בחבקוק שמסיים "למנצח בנגינותי". דווקא שם יש את המלה "סלה", סימן מוזיקלי – סימן של סוף קטע, וגם סימן של עליה (כנ"ל). הולך ביחד – בסוף הקטע הקול מתרומם, גומרים את הקטע בעליה.

בהקשר המוזיקלי, יש מי שמקשר[פח] את המלה "סלה" למלה הלועזית סולו, שירה לבד. יתכן מאד שזהו ניתוח נכון. הקול בסוף הקטע, שמתרומם בכדי לחתום – שהוא האמת של הנגינה הזו – הוא גם קטע סולו. אם יש תזמורת שלמה או מקהלה שלמה של כך וכך קולות ששרים יחד – ה"סלה" בסוף הוא שמישהו אחד, כנראה הכי טוב, גומר את הקטע.

הבעל שם טוב[פט] (שצריך לספר משהו ממנו במוצאי שבת) מסביר משל של המדרש[צ], שהמלך כעס על החיות והן בחרו נציג שילך ויפייס בשמן את המלך, יבקש סליחה. במי בחרו? השועל, הכי פקח. שלחו אותו, הוא הסכים להיות שליח למלך וכולן סמכו על הכשרון שלו. הוא עם כל הקהל מאחוריו התקרבו ונכנסו להיכל המלך, וממש לפני שנכנסו למלך עצמו הוא פנה אחורה לכולם ואמר – 'רבותי, אני לא יודע מה לומר, שכחתי הכל...' (כמו שאחרי שלמדו את אדמו"ר הזקן את כל כוונות התקיעות הוא אמר 'איני יודע לתקוע...'), 'אני מסולק כאן – שכל אחד יתחנן על עצמו'. בעצם הוא אומר שכל אחד צריך להפוך להיות הסוליסט. אתה סומך על החזן, על מי ששר הכי טוב? לא! עכשיו כל אחד צריך לדעת שהכל תלוי אך ורק בו, בתחנונים שלו, מעומק הלב שלו.

בכל אופן, יש פה מגוון מאד יפה במלה הזו – נצחיות ואמת, שהן גם משהו מוזיקלי. בכך שכותב שאין פירוש, כנראה שיש משהו במוזיקה, בנגינה, שעוד יותר גבוה – משהו שקשור ל"סלה" ולסליחה. ניגון התפלות של ימים נוראים הוא בנוסח מיוחד שמקובל מהמהר"ל מפראג, והרביים מאד הקפידו לא לשנות אותו ולא להוסיף לו שום דבר. המהר"ל התחנן בדורו שמן השמים יגלו לו נוסח שיפעל את המתקת הדינים והתעוררות רחמים רבים על עם ישראל. גילו לו את הנוסח הזה, ולכן הוא מאד מקודש. הצמח צדק גם אמר שהוא נוסח מקורי שנובע משירת הלויים בבית המקדש – במשך הדורות נשכח, ומן השמים גילו מחדש למהר"ל מפראג[צא]. בכל אופן, משמעותי לנו ביותר שהמלה "סלה" מתחלפת עם סליחה, "סלח לנו", והכל בסוד "סלסלה ותרוממך", יחוד המלך והמלכה, בגימטריא "אני לדודי ודודי לי".

ד. שלש דרגות בהמלכת ה'

"שלשה ספרים נפתחים" בהמלכת ה'

כל הענין הזה מוביל אותנו להתבוננות פנימית עמוקה בענין ראש השנה על דרך החסידות. אנחנו מתכוננים עכשיו לראש השנה, שנה חדשה, שמתחילה מהמלכת המלך. כל התפלות שלנו הן "הוי' מלך", ואפילו משנים את נוסח התפלה – במקום "האל הקדוש" אומרים "המלך הקדוש", הכל מלך.

ראש השנה הוא גם יום הדין – "שלשה ספרים נפתחין בראש השנה: אחד של רשעים גמורין ואחד של צדיקים גמורין ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין – נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים. רשעים גמורין – נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה. בינוניים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים – זכו נכתבין לחיים, לא זכו נכתבין למיתה"[צב]. בכל זאת, מוסבר בחסידות, העבודה שלנו בראש השנה צריכה להיות מרוכזת בהמלכת ה'. ובאמת, אפשר להסביר גם את ענין שלשת הספרים בהקשר הזה. איך? כל ספר מספר את הסיפור של כל הבריאה, כל ההויה, באופן אחר – יש סיפור ההויה בנוסח הצדיקים, סיפור ההויה בנוסח הרשעים וסיפור ההויה בנוסח הבינונים. סִפור בגימטריא רצון, וכל ספר משלשת הספרים הוא יחס אחר לרצון של ה' להיות מלך. בגדול, ישנן שלש אפשרויות לגבי רצון ה' למלוך – או שהוא רוצה למלוך; או שהוא לא רוצה למלוך; או שמבחינתו 'מהיכי תיתי', או שיהיה מלך או שלא יהיה מלך. פשוט שה' לא 'מוכרח' לרצות להיות מלך. שלש האפשרויות הן בעצם שלשת הספרים:

כשה' מסתכל על הצדיקים – הסיפור שלהם הוא שה' רוצה להיות מלך. ה' יכול להיות בורא עולם ואפילו להשגיח על כל פרט ופרט גם בלי להיות מלך – בשביל מה הוא צריך את התפקיד הזה?! כמובן, לא להיות מלך פירושו עולם בלי תורה ומצוות. מתן תורה עושה את ה' מלך בפועל, והתורה מיוחדת לישראל כי בפנימיות "ועמך כֻלם צדיקים"[צג] (כמו שקראנו השבת בהפטרה). כשכולם צדיקים ה' דווקא כן רוצה להיות מלך. כמו שמיד נראה, הצדיקים יכולים להמליך את ה' באופנים שונים – אבל בכל אופן, "ספר של צדיקים" הוא הסִפור של הצדיקים, שמעורר את הרצון של ה' להיות מלך.

הרשעים הם ההיפך – אם יש רשעים בעולם ה' לא רוצה להיות מלך. יתכן שעדיין לה' ענין בלברוא את העולם, לא להחזיר אותו לתהו ובהו – אולי הוא מצפה עמוק בתעלומות לבו, כביכול, שיוולדו צדיקים אי פעם. בכל אופן, כרגע הרשעים לא עושים לה' חשק להיות מלך. שוב, הוא יכול להיות בורא עולם, יכול להשגיח על העולם (יכול אפילו לשחק-להשתעשע עם הלויתן...[צד]), יש לו ענין בעולם – אבל בלי להיות מלך. הספור של הרשעים הוא שה' דווקא לא רוצה להיות מלך (לא רוצה להתגלות אלינו, לקיים אתנו יחס כו' – "אכן אתה אל מסתתר"[צה]) – 'אתם לא רוצים אותי? גם אני לא רוצה אתכם!', "כמים הפנים לפנים"[צו].

הבינונים, שנשארים תלויים בעשרת ימי תשובה, מתארים מצב שאצל הקב"ה עצמו הענין לא מוכרע – כמו שהדין שלהם לא מוכרע, כך גם רצונו להיות מלך, 'מהיכי תיתי'.

אלה שלשה מצבי רצון להיות מלך – "שלשה ספרים נפתחים", שלשה סיפורים, שלשה רצונות למלכות. בכל אופן, העבודה שלנו, "ועמך כֻלם צדיקים", היא לקבל את ה' כמלך, להמליך אותו, ובכך יש שלשה פנים, כלומר, שלשה אופנים שונים של ראש השנה, שלש כוונות של המלכת המלך בראש השנה (שכולם שייכים ל"ספרן של צדיקים" – מי שמתרכז בהמלכת ה', באופן אוטומטי רשום ב"ספרן של צדיקים"). זהו עיקר ההתבוננות שלנו הערב:

דרגה ראשונה: קבלת עול מלכות שמים

בפשט, כשאני מבקש מה' למלוך, רוצה שה' יהיה מלך, אני בעצם מקבל על עצמי "קבלת עול מלכות שמים". כלומר, בעצם ה' הוא מלך – אני לא צריך לעשות אותו מלך – רק שאני צריך לעשות את עצמי עבד שלו.

לפי הפירוש העממי, ה' הוא ודאי מלך בפועל. יתכן מאד שהוא "מלך עלוב" (כלשון פרקי היכלות[צז]) – כמו שהרמ"ק מסביר בתומר דבורה[צח] על המדה הראשונה של יג מדות הרחמים – שעלי להתבונן בכך שבגללי הקב"ה הוא "מלך עלוב" – אבל הוא מלך בעצם. כשאני מקבל עלי עול מלכות שמים אני מוריד מהמלך הקיים את ה"עלוב" שלו, אבל עיקר העבודה כאן הוא התיקון של עצמי – להשתנות לטובה, להשתפר ("תקעו בחדש שופר[צט], "שפרו מעשיכם"[ק]), לקבל על עצמי להיות עבד של המלך הקיים.

דרגה שניה: "אין מלך בלא עם"

שני הפירושים הבאים הם לא רק לתקן את עצמי, אלא גם לעשות את ה' מלך. חז"ל משתמשים בלשון "כאילו עשאוני"[קא] – אנחנו עושים את ה' למלך על כל הארץ, כמו שאברהם עשה את ה' "אלהי הארץ"[קב] (לא רק "אלהי השמים"[קג]) על ידי עבודתו לפרסם את שמו יתברך בתחתונים (ראשית קיום היעוד לשמו נברא העולם, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים[קד]).

יש ביטוי מפורסם, שאנחנו אוהבים לפרש – "אין מלך בלא עם"[קה]. הביטוי הזה אומר יותר מכך שאני מקבל על עצמי עול מלכות שמים, ובכך עושה את עצמי עבד ל"מלך עלוב" שכבר קיים במציאות. "אין מלך בלא עם" אומר שבלי עם אין מלך. כלומר, רק אם אנחנו העם של הקב"ה – אז הקב"ה הוא מלך. בבחינה הזו ה' הוא לא מלך מצד עצמו – הוא זקוק לעם. ודאי שהוא מלך בכח, יש לו כל הנתונים, כל ההכשרה הפנימית להיות מלך, אבל כדי לגלות זאת, לחשוף את המלכות שלו, הוא זקוק לנו ממש.

מוסבר בשער היחוד והאמונה בתניא[קו] שהעם של המלך לא יכול להיות מורכב מבני משפחה או קרובים. אין מלך על אשה. לשלמה המלך היו אלף נשים, והן לא עושות אותו מלך בכלל. להיפך, זהו רק חטא שלו. אם יש למישהו אלף בנים, או רבבה של בנים – הוא גם לא מלך. צריך דווקא עם לשון עוממות. בשביל להיות מלך צריך נפרדים ממנו. בלי נפרדים הוא פשוט לא מלך. בכוונה הזו אני מכוון שאני רוצה שה' יהיה מלך – זהו לא בשבילי, זה 'תיקון' של ה'.

דרגה שלישית: אין מלך בלי מלכה

אבל יש פירוש עוד יותר פנימי, שהוא סוד ראש השנה של החסידות, של הבעל שם טוב, של אדמו"ר הזקן, ובמיוחד כמו שמתגלה לקראת משיח, שנת משיח[קז]. זו הכוונה שלנו השנה הזו: בשביל שה' יהיה מלך הוא צריך מלכה, שהיא חלק עצמי ממנו, "עצם מעצמי", "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי"[קח]. מהי המלכת ה' לפי ההסבר הזה? גם לעשות אותו מלך, אבל גם לעשות את עצמי מלכה! ההמלכה כוללת את שני הדברים ביחד.

נחזור: המדרגה הנמוכה, הפשוטה, היא שאני עושה את עצמי עבד. מעליה יש מדרגה בה אני וחברי, שעושים את עצמנו עבדים לה', מהווים את העם (המורכב מנפרדים) שגורם שיהיה פה מלך בכלל. אנחנו מייסדים את המושג, המוסד, של המלך ומלכות. אבל הפירוש הכי פנימי אומר שאם לא מתגלה הצד המשלים של הקב"ה גופא, המלכה שלו – אנחנו, כנסת ישראל – הרי "לאו איהו מלך ולאו איהו גדול".

העובדה שמלך זקוק למלכה בולטת בסיפור של מלכי עולם התהו[קט] – שבעת המלכים הראשונים לא היו נשואים, ולכן כתוב בהם "וימלֹך... וימת", ואילו במלך השמיני נאמר "וימלֹך תחתיו הדר... ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב" ובו לא נאמר (בתורה) "וימת". במושגים כאן, המלך הדר הוא בסוד "ברב עם הדרת מלך"[קי], "אין מלך בלא עם", אך לא די בכך – סוד קיום מלכותו הוא בהיותו נשוי למהיטבאל (סוד יחוד מה-בן של עולם התיקון, כנודע), המדרגה של 'אין מלך בלא מלכה' (וכידוע הרמז, הדר-מהיטבאל עולה אשה, "הכל מן האשה", כנ"ל).

העבודה להיות המלכה של המלך היא סוג אחר לגמרי של עבודה, שהוא בעיקר עבודה על עצמי, להיות ראוי – כמו כלה שמתקשטת ב-כד קישוטי כלה[קיא] (גם פרק כד בתהלים) כדי למצוא חן בעיני המלך ולהתחתן אתו. בהתחלה הכלה מוצאת חן, דואגת להיות ראויה למלך, אבל התכל'ס של הקשר היא "שמע בקֹלה" – המלכה היא אחת שהקב"ה נמלך אתה. יש בקשר שלנו עם ה' "צדיק גוזר והקב"ה מקיים"[קיב] וגם "הקב"ה גוזר וצדיק מבטל"[קיג]. מי הצדיק כאן? האשה (הרי האשה היא צדיק וחצי!).

יש משהו מיוחד דווקא בעם ישראל בקשר הנאמן בין המלך והמלכה. בהיסטוריה של אומות העולם יש מקרים רבים שהמלכה התנגדה למלך ואף מרדה בו. לעומת זאת, בתולדות עם ישראל – לפי זכרוני – איננו מוצאים מלכה שמורדת במלך[קיד]. יש הרבה דוגמאות של מרידת עבד באדוניו – ירבעם הוא עבד שמורד בבית דוד וכן יהוא מורד בבית אחאב. יש גם בן שמורד באביו – כמו אבשלום. אבל לא מצויה אצלנו אשה שמורדת. זהו הבדל מהותי, פנימי מאד, בין יהודים לגוים. הווארט שהנקודה שהכי מאפיינת את עם ישראל הוא הקשר בין האיש והאשה, המלך והמלכה. איזבל השפיעה על אחאב לרעה – אבל היתה נאמנת לו. זו נקודה חשובה בנוגע לכך שהיחס העצמי ביותר שעושה את ה' למלך הוא היחס שלנו אליו כמלכה. לכן עבודת ראש השנה היא שאנחנו נהיה מלכה – בכך עושים את ה' למלך.

"מלך הכבוד"

ה"סלה" של תפלת ערבית בראש השנה, התפלה הראשונה של השנה החדשה, הוא פרק כד בתהלים (הפרק החדש של הבעל שם טוב, החל מ-חי אלול השנה[קטו]). זו גם אחת מנקודות השיא של החזנות, הנגינה של הימים הנוראים. משום מה, אפשר להבין למה, מוסיפים פרק תהלים לפני "עלינו לשבח" של ערבית – הפרק "לדוד מזמור להוי' הארץ ומלואה תבל ויֹשבי בה". בסוף המזמור כתוב "שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד. מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד הוי' עִזּוּז וְגִבּוֹר הוי' גִּבּוֹר מִלְחָמָה. שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד. מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד הוי' צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה". הקטע הזה חותם "סלה", והוא מופיע מיד אחרי המלה "סלה" – יש פעמיים בפרק את המלה שלנו, "סלסלה ותרוממך".

כמה פעמים אומרים כאן "מלך הכבוד"? זו תופעה מאד מיוחדת – אומרים חמש פעמים "מלך הכבוד" (כנגד נרנח"י). "מלך הכבוד"[קטז] הוא הסימן של "חיי שרה" – 127 שנים, מלך שנים עד לידת יצחק ועוד הכבוד שנים מלידת יצחק. שרה היא המלכה של אברהם אבינו, כנ"ל, ובזכותה מלכה אסתר המלכה על 127 מדינות[קיז]. ה"כבוד" בעצם הוא המטרוניתא – ה"מלך" הוא המלך, כפשוט, ו"מלך הכבוד" הוא המלך והמלכה יחד.

יש כאן פירוש יפה של השפת אמת[קיח]: חז"ל אומרים[קיט] שבהתחלה המלאכים חשבו ששלמה המלך מתכוון לעצמו – ובאמת במדה מסוימת התכוון לעצמו – ורצו לנקר את מוחו. לכן היה צריך לחזור ולהבהיר את כוונתו, ולומר "מי הוא זה מלך הכבוד". בהתחלה אמר "מי זה מלך הכבוד" ובסוף צריך לחזור ולהדגיש את המלה "הוא" – איני מתכוון לעצמי, רק "הוא מלך הכבוד סלה".

אם המלאכים חשבו ששלמה התכוון בהתחלה לעצמו, כנראה שהיתה לו אכן כוונה כזו. מה פירוש? מסביר השפת אמת (על יסוד דברים המפורשים בהמשך המדרש על מחשבת המלאכים וכו'[קכ]): מה ההבדל בין מלך בשר ודם לקב"ה? למלך בשר ודם נותנים כבוד, אבל הוא לא חלק מעצמותו – לא עצמי אצלו – רק שהוא מקבל כבוד מהעם. לכן הוא לא יכול לחלוק ממש את הכבוד שלו למישהו אחר ("מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול"[קכא]), כי הכבוד לא שייך אליו בעצם, הוא לא דבר שהוא קבל בעצמו. מה שאין כן הקב"ה, הכבוד אצלו – המטרוניתא, ה"במי נמלך" – הוא חלק מעצמותו, לא שני דברים. הוא "מלך הכבוד" בעצם, ולכן הוא יכול לחלוק מכבודו. על כך אומר שלמה המלך – 'לי הוא חלק כבוד'. "הוא מלך הכבוד" – רק הוא מלך הכבוד, שהכבוד עצמי אצלו, ולכן יכול לחלוק למי שרוצה. מברכים עליו "שחלק מכבודו"[קכב] (למלכי ישראל וגם למלכי האומות) – ולי הוא חלק כבוד. כלומר, באמת נכון שהתכוון לעצמו, רק מה? אותו "מלך הכבוד" הוא-הוא "הוי' צבאות הוא מלך הכבוד סלה".

שלש מדרגות מלכות

עם הווארט הזה אנחנו נלך לסליחות. נסכם:

יש קבלת עול מלכות שמים – תיקון עצמי. זהו התיקון של החיצוניות בכלל, נקרא לו תיקון העולמות – שאני מתקן את עצמי להיות עבד של המלך שכבר מולך בפועל. למעלה ממנה, יש תיקון מלכות – ממש לעשות את המלכות. בחיצוניות, תיקון-עשיית המלכות היינו "אין מלך בלא עם". אבל עשיית המלך בפנימיות היא היא הסוד של מלך-מלכה, כל הרמז של "אני לדודי ודודי לי", סלסלה. הסלסול הוא מנגינה, כנ"ל – האשה צריכה לדעת לשיר טוב, "למנצח בנגינותי". האיש, המלך, מחכה לשירה של אשתו ומתמוגג עליה. הוא יכול. לעתיד לבוא "קול באשה"[קכג] יהיה בסדר בכלל[קכד], אבל עכשיו "קול באשה" טוב בבית – בין בני הזוג הוא מצוין.

לפי כל זה, יש בעצם שלשה מלכים: יש מלך בפועל – רק שאני צריך לרַצות אותו, להיות עבד שלו. יש מלך שהוא מלך בכח, בהעלם שישנו במציאות, וכדי להוציא מהכח אל הפועל הוא זקוק לנו, זקוק לעם. אבל יש משהו אחר לגמרי, שהוא מלך רק ביכולת, בהעלם שאינו במציאות, והמלכה מוציאה את ההעלם שאינו במציאות:

פועלקבלת עול מלכות שמים

כח"אין מלך בלא עם"

יכולתאין מלך בלי מלכה

אצל העבד, ואפילו אצל העם הנפרד, עיקר קבלת המלכות הוא מתוך פחד ויראה של האדון-המלך[קכה]. לעומת זאת, אצל המלך והמלכה (בוודאי מלכה הנשואה למלך ישראל צדיק) – היחס מבוסס בעיקר על אהבה. העבד והעם מצייתים למלך, אין אפשרות אחרת, אבל בקשר בין המלך והמלכה, כמו שאמרנו, המלך מתייעץ עם המלכה ובסופו של דבר שומע בקולה. הכל הוא "אני לדודי ודודי לי".

[הרבה פעמים הרב מסביר שבבטוי "אין מלך בלא עם" המלה "עם" רומזת לזוג מושגים. מה ראשי התבות של עם כאן, עבד-מלכה?] לא, מלכה היא משהו אחר מהעם. צריך עם בשביל לעשות אותו מלך. שוב, בזה אנחנו יכולים לגשת סליחות.

המלכה השמחה

[אחרי הסליחות נגנו "רחמנא דעני", "כתיבה וחתימה טובה", "ושמחת בחגך", ניגון ההקפות לרבי לוי'ק.]

שנה טובה ומתוקה לכולם. לא הביאו תפוחים לחלק? יהי רצון כאילו שכל אחד קבל תפוח... שתהיה שנה טובה ומתוקה לכולם. העיקר, כמו שאמרנו, הוא גאולה – גאולת הכלל, גאולת הפרט. העיקר הוא שמחה. הווארט שלנו הוא שאנחנו המלכה של הקב"ה ובזה הוא מלך. המלכה היא קובעת, והמלכה נמצאת בשמחה! יש ווארט של רבי דוד מלעלוב שאנחנו חוזרים תמיד[קכו], שבכלל איש נמשך לאשה שמחה – צריך להיות שמח, מאד-מאד שמח. שהשנה הזו תהיה שנה שמחה, כבר כעת, מהסליחות והלאה, שהכל יהיה "אך טוב וחסד"[קכז], "והיית אך שמח"[קכח].

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• מ-חי אלול נכנסים ל"תחל שנה וברכותיה".
• הסתלקות החיות בערב ראש השנה הופכת להעלאת מ"נ לברכת השנה הבאה.
• ענינו של ראש השנה שאנו נרצה להמליך את ה' (ביום הראשון) והוא ירצה למלוך עלינו (ביום השני).
• ברצון יש שאיפה לקבל תענוג – והתענוג מתממש (ה' מרוצה) ביום הכיפורים, "שבת שבתון".
• תכלית העבודה היא שמחת ה' בבריאה שברא.
• "אני לדודי ודודי לי" עולה "סלסלה [ותרוממך]" – עלינו לדקדק בתורה, לחבב ולרומם אותה.
• מלך בלא מלכה אינו מלך – על המלך להתייעץ במלכה ולשמוע בקולה.
• אם ה' הוא "מלכנו" הוא ודאי גם "דודנו" – היחס של "אני לדודי ודודי לי" 'מחליט' את המלכות.
• ככל שהחתן-המלך מרומם את הכלה-המלכה כך הוא מתרומם בעצמו – "סלסלה ותרוממך".
• סלה-סלח מתחלפים – הסליחה (נשיאת העון) מנשאת ומרוממת.
• ב"סלה" יש נצחיות, אמת וגם נגינה פנימית מרוממת.
• בתפלות ראש השנה על כל אחד להתפלל 'סולו' – תפלה מעומק לבו שלו.
• כשה' רואה את הצדיקים ("ועמך כֻלם צדיקים") מתחשק לו למלוך – לתת תורה ומצוות בעולמו.
• כשה' רואה את הרשעים – גם אם יש לו ענין בבריאה ובהשגחה הפרטית, הוא לא רוצה למלוך.
• כשה' רואה את הבינונים יחסו למלכות הוא 'מהיכי תיתי' – תלוי ועומד.
• ה' הוא "מלך הכבוד" – מלך המתעצם עם המלכה לגמרי – ולכן יכול לחלוק כבוד ליראיו.
• קבלת עול מלכות ה', המולך בפועל, היא תיקון עצמי והסרת הכינוי "עלוב" מ"מלך עלוב".
• חיצוניות הכתרת ה' למלך היא "אין מלך בלא עם" ופנימיות ההכתרה היא 'אין מלך בלא מלכה'.
• המלך נמשך למלכה שמחה ומקבל את דעתה.