סוד הקנין – מתהו לתיקון

בע"ה

ליל שבת וישלח תשפ"ג – כפ"ח

חנה אריאל ד"ה "חמשה קנינים" (א) – שיעור לבנות יעלת חן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור ארוך ומעמיק, שנמסר לבנות תיכון יעלת חן מירושלים, עסק הרב בסוד הקנין לפי מאמר של רבי אייזיק מהומיל. השיעור 'משייט' בין עולמות שונים – נגלה, קבלה ועבודת ה' חסידית פנימית.

שני הפרקים הראשונים הם הקדמות ללימוד המאמר עצמו – פרק א עוסק במושג הפנימי של קנין, השייך לעולם התיקון בכלל ולעולם האצילות בפרט, ופרק ב מעמיק בסדר ובמבנה הפנימי של "חמשה קנינים קנה הקב"ה בעולמו". בפרק ג נלמד חלקו הראשון של המאמר, ממנו עולים יסודות עמוקים בעבודת ה': סוד התהו והתיקון בחיי האדם – החיים הטובים במציאות והקשר בין חלום של שאיפות גדולות לסיוט של חוסר תפקוד במציאות; היחס ל"דברים בטלים"; והגישה הנכונה לנישואין – רצון לעומת הסכמה זורמת. יש בפרק גם ביאור עמוק בסוגי הקנינים הממוניים השונים וההקבלה שלהם לחמשת הקנינים שבמשנה. השיעור הוא השני בסדרת שיעורים אך הוא עומד בפני עצמו.

א. עולם הקנין

קנין – תיקון ואצילות

התחלנו בשבת שעברה שהייתן פה[ב] לעסוק בסוד הקנין ובעזרת ה' נמשיך בכך. נתחיל ללמוד מאמר של רבי אייזיק מהומיל על "חמשה קנינים"[ג] – ברייתא בסיום מסכת אבות[ד]. ללמוד את כל המאמר יקח לנו הרבה זמן, אולי כל השנה, אבל נתחיל ללמוד אותו בפנים. לפני כן, כמה הקדמות:

קנין הוא גם לשון תיקון[ה] – עולם הקנין הוא עולם התיקון. הקנין של משהו בעולם צריך להיות תיקון שלו, לכן ההבנה של סוד הקנין – משהו מאד יסודי ועיקרי בנגלה שבתורה – כל כך חשובה.

במושגי הקבלה, עולם הקנין הוא כינוי לעולם האצילות[ו]. בקידוש לבנה אנחנו אומרים, לפי נוסח האריז"ל, "ברוך עושך, ברוך יוצרך, ברוך בוראך, ברוך קונך" – כנגד ארבעת העולמות מלמטה למעלה: עשיה-יצירה-בריאה-אצילות[ז]. עולם האצילות הוא עולם האחדות, עולם בו אין מציאות נפרדת חוץ מה' יתברך. עולם האצילות נקרא "רשות היחיד"[ח], הרשות של "יחידו של עולם"[ט], ואילו העולמות התחתונים נקראים "רשות הרבים", "טורי דפירודא"[י]. המשמעות הפשוטה של קנין היא הכנסה לרשות הקונה – הקנין של עולם האצילות הוא הכנסה של דברים שהיו בעולמות הפירוד לרשות היחיד של ה' יתברך.

קנינים רוחניים

כשאומרים קנין מתכוונים בדרך כלל לפעולה גשמית, אבל לנו יש לא רק קנינים גשמיים אלא גם קנינים רוחניים. כשיהודי מקיים מצוה הוא בעצם קונה קנין רוחני נצחי. אמרנו שעולם הקנין הוא עולם של "רשות היחיד", בו הכל נמצא ברשותו של ה'. המגיד ממעזריטש אמר ש"אצילות איז אויך דא"[יא], האצילות היא גם כאן – כאשר עושים דבר בעולם מתוך תודעה שזהו רצון ה', עושים מצוה, מכניסים את ה"אחד" לתודעה שלנו ושל העולם בעצם מכניסים את הדבר בו עושים מצוה לרשות היחיד ומגלים כאן למטה את עולם הקנין. העולם שלנו נראה כמו בלאגן, תהו ובהו של הרבה דברים מפוזרים ומפורדים, ובכל מעשה טוב אנחנו קונים בעולם הזה משהו מעולם הקנין.

הדימוי בחסידות[יב] לקנין הרוחני שיש בכל קיום מצוה הוא אבן טובה שנמצאת בתוך קופסה – אי אפשר לראות אותה או להשתמש בה, אבל מאמינים ויודעים על קיומה. בעולם שלנו לא מתגלה ה"שכר מצוה – מצוה"[יג], אבל בכל מצוה ממשיכים כבר את השכר כאבן טובה. האמונה שלנו בפעולה של המצוה מדרבנת אותנו לקיים מצוות ולקנות עוד ועוד קניינים רוחניים. "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות"[יד] – יהודי צריך להיות "כבד" בנכסים רוחניים (כמו שכתוב על אברהם אבינו שהיה "כבד מאד במקנה בכסף ובזהב"[טו]) וכשאנחנו מקיימים מצוות אנחנו צוברים עוד ועוד נכסים רוחניים, עוד ועוד יהלומים ואבנים בקופסה שלנו.

שמחת יעקב

נאמר רמז נחמד: בכל מקום ראשי התיבות של עולמות אצילות-בריאה-יצירה-עשיה הם אבי"ע. אבל אם אנחנו קוראים לעולמות קנין-בריאה-יצירה-עשיה – כמו ב"ברוך עושך, ברוך יוצרך, ברוך בוראך, ברוך קונך" – ראשי התיבות הם קביע. איזו מלה אפשר לעשות מהר"ת האלה? יעקב, שהוא בעל עולם התיקון-הקנין[טז]. בנוסח אשכנז גם אומרים בסדר הזה, בשביל ראשי התיבות יעקב[יז] – "ברוך יוצרך, ברוך עושך, ברוך קונך, ברוך בוראך" – אבל בנוסח שלנו אומרים לפי סדר העולמות.

איזה צירוף של העולמות יוצר השם יעקב? עולמות אבי"ע, קבי"ע בהתבוננות שלנו כעת, הם כנגד י-ה-ו-ה, כך שהצירוף יעקב, בו עולמות יצירה-עשיה (וה) קודמים לעולמות קנין-בריאה (יה), הוא הצירוף השביעי בצירופי שם הוי' ב"ה – שהוא אולי הצירוף הכי חשוב אחרי הצירוף הישר – צירוף והיה. צירוף "והיה" הוא גם מלה בלשון הקדש, ואיך דורשים אותה? "אין 'והיה' אלא לשון שמחה"[יח]. כשאנחנו זוכרים את כל היהלומים בקופסה שלנו אנחנו מתמלאים שמחה. אפשר לשמוח בשמחה שלי, שיש לי עוד יהלום, ואפשר לשמוח בשמחה של ה', "אשר שש ושמח בדירתו בתחתונים"[יט]. הקיום של המצוות, גילוי עולם הקנין בתוך העולמות התחתונים בי"ע, צריך למלא את הלב שמחה – העיקר במצוה הוא "שמחה של מצוה". יש ווארט חסידי[כ] שהתכלית של כל המצוות היא שמחה של מצוה – ה' נתן לנו מצוות כדי שתהיה סיבה להתוועד אחרי שזכינו לקיים מצוה...

ב. משנת "חמשה קנינים"

"חמשה קנינים"

שוב, המאמר הוא על הברייתא בסיום פרקי אבות:

חמשה קנינים קנה הקדוש ברוך הוא בעולמו ואלו הן, תורה קנין אחד, שמים וארץ קנין אחד, אברהם קנין אחד, ישראל קנין אחד, בית המקדש קנין אחד.

על כל אחד מהקנינים כתוב "קנין אחד" – כי בכל קנין כאן יש גילוי של ה"אחד", גילוי של ה' אחד, גילוי האחדות של עולם האצילות (כמו שמסבירים[כא] על ה"אחד" שכתוב בכל אחד מהבנים בהגדה של פסח).

עיקר הקושי כאן איך אפשר להגיד שיש "חמשה קנינים" של הקב"ה – הרי כל העולם כולו שלו, והוא ברא אותו לכבודו, כמו שכתוב ממש בסיום של פרקי אבות, בהמשך למשנה של "חמשה קנינים". המפרשים אומרים[כב] שלומר שמשהו בעולם הוא קנין של הקב"ה מבטא שיש לה' חבה מיוחדת אליו – הקונה מחזר לקנות משהו שהוא מחבב, שמוצא חן בעיניו. כל "קנין" של ה' בעולם הוא בעצם משהו שמשקף את ה'. "שמים וארץ קנין אחד" הם בהפשטה כמו נשמה וגוף[כג] והחיבור שלהם הוא שיקוף של אחדות ה', וכך בכל הקנינים.

עיקר התשובה של רבי אייזיק במאמר שנלמד שייך לסוד של קנין בתור תיקון. הוא מסביר ש"חמשה קנינים" הם הדברים שהם תיקון בתוך העולם שלנו, עולם של בלאגן כמו שאמרנו. כל אחד מהקנינים, שה' מחבב אותו והוא משקף את ה', כל "קנין אחד", הוא דבר מתוקן שמופיע בתוך העולם שלנו, מפתח לתיקון של כל העולם.

סדר הקנינים

במשנה חמשת הקנינים מתחילים מ"תורה קנין אחד", אבל במאמר רבי אייזיק מתחיל מ"שמים וארץ קנין אחד". למדנו השבוע בתניא היומי[כד] – שאני מקווה שכל אחת כאן לומדת – שיש בתורה פנים ואחור. מה שכל העולם כולו תלוי בדקדוק אחד של דברי תורה זהו רק האחור של התורה, השייכות של התורה לעולם – גם דבר גדול ונפלא מאד! – אבל יש לתורה גם פנים, בחינה שלגמרי לא שייכת לעולם, עליה נאמר "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשעים יום יום משחקת לפניו בכל עת"[כה], המדרגה בה התורה "קדמה לעולם" (דבר שנלמד מפסוק זה)[כו].

במדרגה העליונה של התורה, הפנים של התורה – פנים גם מלשון לפני (כמו "וזאת לפנים בישראל"[כז]) – התורה היא הקנין הראשון, עוד לפני "שמים וארץ קנין אחד". אבל אם מדברים על התורה כמו שהיא מופיעה בעולם ושייכת לעולם, מתאים לסדר את חמשת הקנינים לפי סדר ההופעה שלהם:

קודם כל ה' ברא-קנה שמים וארץ, "שמים וארץ קנין אחד"; אחר כך – אחרי עשרים דורות[כח] – מפציע האור של אברהם אבינו, "אברהם קנין אחד"; אחר כך נוצר עם ישראל, שההופעה שלו היא בעיקר ביציאת מצרים, "ישראל קנין אחד"; כל יציאת מצרים מכוונות לקראת מתן תורה ("תעבדון את האלהים על ההר הזה"[כט]), "תורה קנין אחד"; התכלית של הכל היא הכניסה לארץ ובעיקר הבנין של בית המקדש ("המקום אשר יבחר הוי' אלהיך לשכן שמו שם"[ל]), "בית המקדש קנין אחד".

מבנה חמשת הקנינים אצל רבי אייזיק

חכמת הקבלה היא החכמה לעשות הקבלות נכונות[לא]. כשיש מבנה יסודי, עם כמה בחינות, צריך להקביל אותו למבנה עוד יותר יסודי – למבנה הפנימי שלו – כאשר בדרך כלל ההקבלות הן לעשר הספירות או לשם הוי' ב"ה. רבי אייזיק מקביל את חמשת הקנינים לחמשת הפרצופים הבסיסיים של עולם האצילות – אריך אנפין, אבא, אמא, זעיר אנפין ונוקבא דז"א (המכוונים כנגד אותיות שם הוי' ב"ה עם קוצו של י):

המדרגה העליונה של התורה, שהוא לא מתחיל בה, שייכת לפנימיות הכתר – "תורה דעתיקא"[לב] – והיא בכלל לא נכנסת אצלו למבנה. אחר כך, השרש הראשון של כל המציאות, בפרצוף של חיצוניות הכתר, פרצוף אריך אנפין – הרצון לכל העולם – הוא "שמים וארץ קנין אחד".

אברהם אבינו הראשון, שכולל את כל האבות, שייך לפרצוף אבא, לספירת החכמה ("אברם הוא השכל הנעלם מכל רעיון"[לג]). על אברהם כתוב ש"התחיל להאיר"[לד], סוד ראשית הגילוי שבחכמה[לה], ברק המבריק על השכל (סוד "בקר דאברהם"[לו] שעד אליו היה העולם ממשש באפלת הלילה[לז]).

אחר כך, ישראל שייך כאן לבינה – ישראל כאומה, הלאום שלנו, שייך לפרצוף אמא. הדימוי של יציאת מצרים, יצירת העם, הוא לידה מתוך רחם האם[לח]. גם הסוד של "ישראל עלו במחשבה"[לט] שייך לעולם המחשבה של הבינה[מ].

רק בשלב הבא מופיעה התורה, "עמודא דאמצעיתא"[מא], השייכת לפרצוף ז"א – פרצוף של רמח איברים ו-שסה גידים כנגד כל מצוות התורה, "איברין דמלכא"[מב]. רבי אייזיק אומר שעיקר החידוש של הקנין-התיקון הוא דווקא מפרצוף ז"א, שבו מתחיל באופן שלם היחוד של מה ו-בן, יחוד של זכר ונקבה, כמו שעוד נראה במאמר. על מתן תורה נאמר "'ביום חתונתו'[מג] זה מתן תורה"[מד].

אחר כך "בית המקדש קנין אחד" הוא התכלית של הכל, נוקבא דז"א, שהוא ההמשך של היחוד, כדרשת המשך הפסוק "'וביום שמחת לבו' זה בנין בית המקדש" – אם מתן תורה הוא החתונה בנין המקדש הוא המשך השמחה, כמו שבע ברכות. במתן תורה ובבנין המקדש יש את שלמות התיקון של העולם.

מבנה הקנינים במאמר הרבי

הענין של "חמשה קנינים" לא מבואר רק כאן בחנה אריאל – יש עליו הרבה מאמרים מכל הרביים. גם לרבי יש מאמרים בענין – יש מאמר גדול ויסודי משנת תשי"ב ואחר כך יש עוד מאמר[מה], שני מאמרים עיקריים של הרבי על "חמשה קנינים". הרבי מקביל את הקנינים בצורה אחרת – לא למבנה כללי שלם, אלא הכל בתוך מדות הלב, בתוך הז"ת. ההקבלה של הרבי היא לא לפי אחד מהסדרים שהזכרנו במשנה, אלא לפי סדר ענייני:

אברהם אבינו, איש החסד והאהבה – "חסד לאברהם"[מו], "אברהם אֹהבי"[מז] – שייך לספירת החסד, כפשוט. בהקבלה של רבי אייזיק הוא שייך לספירת החכמה, ראשית קו הימין, שרש החסד (סוד "אלהי אברהם"[מח]), כך שכאן ההקבלות מתאימות.

"תורה קנין אחד" שייכת לספירת הגבורה. על הדברות "אנכי"[מט] ו"לא יהיה לך"[נ] נאמר ש"מפי הגבורה שמענום"[נא]. חז"ל מסבירים ש"אנכי" ר"ת "אנא נפשאי כתבית יהבית"[נב], ה' בעצמו כתב את עצמו ונתן את עצמו בתורה – הוא צמצם-רכז את עצמו בתוך התורה בכח של גבורה. גבורה היא צמצום – יש צמצום מלשון סילוק, לסלק את האור כדי לעשות מקום פנוי[נג], ויש צמצום לשון ריכוז (כמו "צמצם שכינתו בין בדי הארון"[נד]), שהוא הגבורה של התורה. יש בגבורה גם מובן של התחלקות, כמו "גבורות גשמים"[נה] שהם התגברות החסדים – התחלקות כדי שההשפעה תתקבל. בתורה זו ההתחלקות של "לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". עוד מובן של גבורה בהקשר של התורה מתבטא בעונשים של התורה, שאפילו שהם הגבורות של התורה – גם הם חסדים. בלשון של הראשונים[נו], העונשים של התורה אינם נקמה אלא תיקון, חסד עם האדם.

אחר כך "ישראל קנין אחד" שייך לספירת התפארת – "ישראל אשר בך אתפאר"[נז], "תפארת ישראל"[נח]. התכונה הפנימית של התפארת היא מדת הרחמים, שמאפיינת את עם ישראל – כמו שאנחנו "מאמינים בני מאמינים"[נט] אנחנו גם "רחמנים בני רחמנים"[ס]. בני ישראל הם "רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים"[סא] – שלש מדות כנגד שלשת האבות, "גומלי חסדים" מאברהם, "ביישנים" מיצחק ו"רחמנים" מיעקב[סב]. בכל זאת, התכונה הראשונה והעיקרית היא "רחמנים", התכונה של יעקב, הבחיר שבאבות[סג] (שנקרא בפרשה שלנו ישראל[סד]). ישראל אותיות לי ראש[סה], יש בשם ישראל דעת, אבל התכלית של הדעת במוחין היא התעוררות של רחמים בלב[סו], תכונה עצמית עיקרית של ישראל.

"שמים וארץ קנין אחד" הם כנגד היסוד, עליו נאמר "כי כל בשמים ובארץ"[סז] – "כל" הוא כינוי של היסוד[סח] ו"כי כל" בגימטריא יסוד[סט]. על היסוד נאמר "דאחיד בשמיא ובארעא"[ע] – הוא מאחד שמים וארץ, אחוז בשניהם ומאחד אותם (אחד בארמית היינו אחז).

על התכלית של הכל, "בית המקדש קנין אחד", לית פלוג שהיא שייכת למלכות, נוקבא דז"א.

ג. חנה אריאל ד"ה "חמשה קנינים" (א) – תיקון התהו

אחרי כל ההקדמות נתחיל לקרוא בתוך המאמר. לא נספיק היום יותר מדי, אבל נתחיל:

סוגי הקנינים

חמשה קנינים קנה הקב"ה, שמים וארץ קנין א' כו'. ראוי ליישב קצת בדעתנו לשון קנין אצל הקב"ה. דממך הכל. ואצל מי קנה.

בקנין צריך "דעת קונה" ו"דעת מקנה"[עא], כמו שהארכנו פעם קודמת[עב]. כשה', שממנו הכל, הוא הקונה – צריך להבין מי הוא המקנה, ממי ה' יכול לקנות.

ובאיזה קנין קנה.

כשלומדים על דיני קנין רואים שיש הרבה סוגים של קנין. בכללות, אפשר לדבר על חמשה סוגים של קנין מטלטלין – יש הרבה סוגים פרטיים של קנין, אבל אפשר לחלק אותם לחמשה סוגים[עג].

הקנין הראשון הוא קנין כסף – לפי דעת רבי יוחנן "דבר תורה מעות קונות"[עד], מדין תורה ברגע ששילמתי על חפץ הוא שלי, רק חכמים תקנו שצריך קנין נוסף בשביל תקנת הלוקח (שלא יאמר לו המוכר "נשרפו חטיך בעליה"[עה]).

הקנין השני הוא קנין משיכה – כאשר הלוקח מושך את החפץ אחרי שסכמו על המחיר, גם אם עוד לא שילם את הכסף בפועל, החפץ נקנה לו והוא מתחייב לשלם[עו].

יש עוד קנין, בהגבהה, שהאחרונים נחלקו[עז] האם הוא תולדה של משיכה או שהוא סוג של קנין בפני עצמו. אנחנו מעדיפים כעת לומר שהוא קנין בפני עצמו, כדי שיהיה אפשר לדבר על "חמשה קנינים" בסוגי הקנין... יש קנין נוסף, קנין מסירה – כשאני קונה בהמה והבעלים מוסר לי אותה בלי שעשיתי שום פעולה – אבל הוא לכולי עלמא תולדה של משיכה ולא קנין מסוג חדש[עח].

קנין מיוחד נוסף הוא קנין חליפין – אפשר להגיד שזהו המסחר המקורי, "המחליף פרה בחמור"[עט], כאשר קנין של חפץ אחד קונה את חליפיו. כמו שאמרנו, בקנין צריך "דעת קונה" ו"דעת מקנה". המיוחד בקנין חליפין הוא שכל אחד הוא גם מקנה וגם קונה בו זמנית – כל אחד מקנה את החפץ שלו וקונה את החפץ בו הוא מחליף אותו.

הקנין האחרון הוא "קנין אגב" – כאשר קונים קרקע אפשר לקנות אגב הקרקע מטלטלין.

הקבלת "חמשה קנינים"

כיצד ניתן להקביל את חמשת סוגי הקנינים ל"חמשה קנינים"?

רבי אייזיק אומר בפירוש במאמר שקנין כסף הוא כנגד "אברהם קנין אחד".

קנין משיכה, בסוד "משכני אחריך נרוצה"[פ], הוא כנגד "ישראל קנין אחד", שקיימו בעצמם "משכו וקחו לכם צאן למשפחֹתיכם"[פא] ונמשכו בעצמם כצאן-קדשים (שהרי נשמות ישראל הן צאנו של יעקב אבינו[פב]) עד שזכו לסיום הפסוק – "הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך".

קנין אגב קרקע הוא כנגד "שמים וארץ קנין אחד", בסוד "את השמים ואת הארץ", "לרבות תולדותיהן", כאשר אגב השמים והארץ נקנים כל צבאותיהם (ה'מטלטלין', "מטל השמים ומשמני הארץ"[פג])

קנין חליפין, שנקרא בפסוק תמורה (כדלקמן), הוא כנגד "תורה קנין אחד", בסוד התורה שנתנה ל-מ יום[פד]. עיקר החידוש של מתן תורה[פה] הוא 'חליפין' בין עליונים ותחתונים – "עליונים ירדו למטה" ו"תחתונים יעלו למעלה"[פו]. ה"תמורה" היא בעיקר חליפין שוה בשוה[פז] (שאינם ככל מכר, אלא החלפה של שני החפצים עצמם), כאשר מתן תורה מגלה 'שויון' בין העליונים והתחתונים.

קנין הגבהה שייך ל"בית המקדש קנין אחד", הנמצא "על הר גבֹה"[פח], "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו"[פט]. בבית המקדש, עיקר ה"דירה בתחתונים", יורד ה' עצמו ומתגלה למטה, אך התכלית היא הגבהת כל העולמות מלמטה למעלה (אורות וכלים גם יחד, ללא שום הסתלקות חלילה[צ]) – "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית הוי' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים"[צא].

שלשה קוים של קנין

בכל אופן, כאן במאמר הוא מדבר על סוגים אחרים של קנין – שלשה סוגי קנין, כנגד שלשת הקוים של הספירות. כל המהלך כאן הוא להסביר שהקנין הוא סוד עולם התיקון. מה ההבדל בין עולם התהו לעולם התיקון? בעולם התהו הספירות עומדות זו תחת זו ואין ביניהן קשר מהותי, ואילו בעולם התיקון הספירות מתחלקות לשלשה קוים כאשר יש בין הספירות שבהם קשרי גומלין והתכללות[צב].

כנגד שלשת הקוים ישנם שלשה קנינים עיקריים – כסף, שטר וחזקה[צג]. אמרנו שהקנין העיקרי בשבילנו הוא קנין הקדושין, וגם שם יש שלשה קנינים – כסף שטר וביאה[צד]. שתי השלישיות הללו הן בשלשת הקוים, כסף-שטר כנגד חסד וגבורה, ימין ושמאל, והקנין השלישי הוא בקו האמצעי – חזקה בתפארת וביאה ביסוד (והרי "גופא ובריתא חשבינן חד"[צה], כמו שקוראים בפרשת וישב "אלה תֹלדות יעקב יוסף"[צו]). הארכנו בכל נושא הקנינים בגלל השאלה שלו על סוג הקנין.

אורות וכלים

אמנם הענין הוא כידוע שלשון הקב"ה האמור בגמרא הוא בחי ז"א דעולם התיקון בלשון ספרי הקבלה.

זהו דבר שמובא הרבה בספרי הקבלה והחסידות. כשאני אומר הקב"ה אני חושב על עצמות ה', אבל בחסידות מוסבר שזהו כינוי לפרצוף ז"א – כמובן, זהו ה', אבל כמו שהוא מתלבש במדרגה של ז"א. כפי שהקדמנו, רבי אייזיק מדגיש כאן במאמר שדווקא מפרצוף ז"א מתחילה השלמות של יחוד מה ו-בן, חיבור של חלק זכרי וחלק נקבי. גם בתוך הכינוי 'הקדוש ברוך הוא' מודגש שיש שני ממדים, שתי בחינות, "קדוש" ו"ברוך", שהמובן שלהם הפוך[צז] – "קדוש" הוא נבדל, חלק ה-מה, ו"ברוך" הוא מה שמתלבש במציאות, חלק ה-בן.

וידוע דבחינת אורות וכלים דפרצוף ז"א דתיקון הוא הבורא ויוצר ועושה עולמות מתוקנים כרצונו ית'

כתוב "כי ששת ימים עשה הוי' את השמים ואת הארץ"[צח], הבריאה-יצירה-עשיה של העולמות התחתונים היא בעיקר מכח פרצוף ז"א הכולל את שש המדות ("ששת ימים"), כמו שמבואר בזהר[צט]. פרצוף ז"א של עולם האצילות, עולם התיקון, עושה את העולמות המתוקנים כרצון ה' – עולמות שמוצאים חן בעיני ה'.

הוא מדבר כאן על אורות וכלים – ענין עיקרי בנושא של תהו ותיקון, שהוא יאריך בו במאמר. אורות וכלים הם גם כמו ספירות ואותיות – כשמדברים על הספירות מתכוונים בעיקר לאורות והכלים הם אותיות[ק] (כך מתחלקות לב נתיבות חכמה בתחלת ספר יצירה לעשר ספירות-אורות ו-כב אותיות-כלים). אפשר להמחיש את המושגים אורות וכלים בכמה אופנים – בתוך האדם האורות והכלים הם נשמה וגוף. נשמה וגוף הם גם כמו זכר ונקבה, כמו שכתוב[קא] על אברהם אבינו ושרה אמנו. מי מעל מי? איני יודע. "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום"[קב], יש מעלה בכלי – שרש הכלים למעלה משרש האורות[קג] – ויש מעלה באור. עוד דימוי שמופיע כאן במאמר באופן עיקרי הוא צורה וחומר, וכפי שהוא יסביר צורה היא לא איך שאני מצייר את הדבר על הדף, אלא אור פנימי שמתלבש בתוך החומר.

ארבעת המושגים הללו של אורות וכלים הם בעצמם כנגד י-ה-ו-ה:

אור-כלי בחכמה (י), שהיא ראשית גילוי האור (כאשר מ"התעבות האור" נתהווה שרש הכלים[קד], "אותיות קצרות" שבחכמה[קה]); צורה-חמר בבינה (ה עילאה), לה שייך ניקוד הצירה ובה מתגלה ש"איהו וגרמוהי חד בהון"[קו], שרש המציאות-החמר. נשמה-גוף מתייחדים בפרצוף ז"א (ו שבשם), כאשר בתוך ה"תפארת גופא"[קז] ("יעקב מלבר"[קח]) מתגלה הדעת שהיא "נשמת התפארת"[קט] ("משה מלגאו"[קי]). זכר-נקבה, סוד נישואי איש ואשה על מנת להוליד, שייך למלכות (ה תתאה), הכח להתפשט ולמלוך על המציאות, "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה ורדו..."[קיא] (והוא סוד "יהודה [אבי המלכות] היה עסוק ליקח לו אשה" שמוזכר במדרש בפרשת וישב[קיב])[קיג].

עולם התהו – נפילת הכלים והסתלקות האורות

איך נבראים, נוצרים ונעשים העולמות המתוקנים? הקב"ה, בתכנית מכוונת, ברא קודם עולמות שנחרבו, עולמות שנשאר מהם "תהו ובהו", ואחר כך מתוך השבירה הזו בא התיקון, הקנין עליו מדובר כאן:

מן עולם התוהו דמלכין קדמאין דוימלוך וימת

בהשגחה פרטית, על ה"מלכין קדמאין" קוראים בפרשת השבוע. היו שבעה מלכים שעל כל אחד מהם כתוב "וימלֹך... וימת"[קיד], הם מלכו ומיד התמוטטו. למה הם מתו? כי הם לא היו נשואים. אחריהם מופיע מלך שמיני, המלך הדר, שרק עליו כתוב "ושם אשתו וגו'"[קטו], ובו לא כתוב "וימת" – הוא ההתחלה של עולם התיקון, עולם שיש בו נישואין (יחוד מה-בן שרמוז ב"שם אשתו מהיטבאל"[קטז]).

כידוע דמלכין קדמאין מתו וזיונייהו לא אשתכחו.

זהו הלשון של הזהר. המלכים מתו והאורות שלהם לא נמצאו. המלכים כאן הם הכלים, האותיות, ועל האותיות יש 'זיינים', תגים, שרומזים לאורות של עולם התהו[קיז]. בשבירה של עולם התהו, מיתת המלכים, הכלים נפלו למטה והאורות הסתלקו למעלה:

דהיינו שהאורות נסתלקו מן כלי המלכים אל שרשם למעלה מעלה מן המציאות והכלים נשארו בבחינת למטה מן המציאות.

יש כאן ציור של רבי אייזיק שהוא חוזר עליו בהרבה מקומות: יש את המציאות, שהיא עולם התיקון, אורות בתוך כלים. מחוץ למציאות יש את מה שנמצא למעלה מהמציאות ומה שנמצא למטה מהמציאות. בשבירת הכלים של עולם התהו נעשה פיצול – הכלים נופלים למטה מהמציאות והאורות עולים מעל המציאות.

עולם התהו – חלומות וסיוטים

נגיד זאת באותיות שאפשר להבין יותר, אותיות שאפשר להזדהות איתן:

יש אנשים מציאותיים – אנשים שיש להם שאיפות מציאותיות והם יודעים איך לממש אותן בתוך המציאות. אנשים מציאותיים יכולים לעשות הרבה מאד, לפעול בעולם ולהביא את המשיח. המציאות היא דבר טוב – ה' הטוב ברא את המציאות טוב, ומי שחי במציאות יכול לעשות הרבה דברים טובים.

אצל מי שנמצא בעולם התהו יש פיצול: השאיפות שלו לא מציאותיות, הוא רוצה דברים גדולים, רוצה משיח, אבל השאיפות מרחפות מעל המציאות – יש לו אורות שנמצאים מעל המציאות. מצד שני, והא בהא תליא, הכלים שלו הם מתחת למציאות. כשמגיעים למציאות, לא רק שהוא לא מצליח לממש את השאיפות הגדולות שלו – הוא לא מצליח לתפקד במציאות באופן תקין, הוא בחוסר-תפקוד, מתחת למציאות הנורעמלית.

אפשר להגיד שמי שחי בעולם התהו חי בחלום – השאיפות שלו הם חלומות טובים, שהוא לא יודע לממש במציאות, והחלק השני של המציאות שלו הוא סיוט, הוא מתחת למציאות ולא מצליח לתפקד בתוכה.

וממילא העולמות שהיו נמצאים למלכות המלכין קדמאין נתבטלו מן המציאות.

האורות עלו מעל המציאות, הכלים נפלו מתחת למציאות – אז אין לעולם התהו מציאות.

משל הדברים הבטלים

אך ידוע ומבואר בכ"ד שאף על פי שאין למדריגת וענין עולם דתוהו הנ"ל מציאות אף על פי כן אינם העדר לגמרי כלא היו מעולם כלל. אלא שמציאותו נקראת למטה מן המציאות.

עולם התהו שנשבר אינו במציאות, אבל החזרה לתהו ובהו לא מבטלת את המציאות לגמרי, יש רשימו ממה שהיה, יש כאן 'מציאות שלמטה מהמציאות'.

כדי להסביר את הענין הזה הוא משתמש במשל קשה:

והוא כמ"ש בכ"ד מענין כף הקלע למחדו"מ בטלים שבזה העולם

כתוב, גם בספר התניא[קיח], שעל דברים בטלים נידונים בכף הקלע ועל עבירות ממש צריכים להכנס לגיהנם. גם הגיהנם וגם כף הקלע הם לא נקמה אלא תיקון, כמו שהזכרנו. בדרך כלל משתמשים בביטוי "דברים בטלים", אבל הוא כותב כאן שזה נכון גם לגבי מחשבות ומעשים. יש שטויות במחשבה, שטויות בדיבור וגם מעשים שהם שטויות.

שאם אין בהם איסור לא תעשה דאורייתא ודרבנן אין מונעין לנפש האלוקית לדבקה בה' בתורה ומצוות וכאלו אין שום פגם בנפש מחמת הדברים בטלים.

אנשים מבזבזים שעות על שטויות – חבל, הזמן לא חוזר. בכל זאת, אחרי שמישהו בזבז שעות, הוא יכול ללכת להתפלל, ללמוד תורה או לקיים מצוות – אחרי שבת בזבזה שעות היא יכולה לקום וללכת לבית הספר. לכאורה, הדברים הבטלים לא פוגמים בנפש, לא מפריעים להיות אחר כך יהודי כשר ולעשות מה שצריך.

כל זה נכון לגבי העולם הזה, אבל מה קורה אחר כך?

אף על פי כן כשהנפש יוצאה מן הגוף אינה יכולה לעלות אל מעלות קדושתה בשרשה מחמת הדברים בטלים שנמשכים אחריה.

כשהנפש רוצה לעלות חזרה מהעולם הזה כל הדברים הבטלים, שלכאורה לא הפריעו כאן, מצטברים ומונעים ממנה לעלות – כל השטויות שהאדם עסק בהן, במחשבה, דיבור ומעשה, כרוכות אחריו כמו כלב[קיט] ומפריעות לו לעלות. לפעמים הוא אפילו לא יודע שהוא מת – הוא מדמיין שהוא עדיין חי, עסוק באותן שטויות שהוא בזבז עליהן זמן בחיים. בחסידות כתוב הרבה[קכ], במיוחד במאמרים של אדמו"ר האמצעי[קכא], על דברים בטלים – שהם המקור של כל המחשבות הזרות בנפש, נושא שכל החסידות מדברת עליו. גם בתפלה, כאשר הנפש מנסה לעלות למעלה – כמו אחרי ההסתלקות – הדברים הבטלים מונעים את העליה, הם מופיעים בתור מחשבות זרות שמפריעות להתעלות הנפש.

וזהו ענין יסורי כף הקלע עד שיתבטלו ויתפרדו כל הדברים בטלים מן הנפש לגמרי והוא ביטולם לגמרי ותוכל לעלות לשרשה.

בחסדי ה' העונש הוא לא תמידי, הוא נגמר מתי שהוא, הדברים הבטלים מתבטלים – ואז הנפש יכולה לעלות. הוא מביא את המשל המפחיד הזה כדי להסביר את היחס בין האורות שהסתלקו מעל המציאות לכלים שנפלו מתחתיה:

כמו כן הוא שיש עדיין איזה אחיזה לכלים שנפלו כנ"ל עם שרשם באורות שעלו למעלה מעלה (וכמשי"ת).

איך נסביר את הקשר בין האורות שלמעלה לכלים שלמטה? באמצעות מושג מהמדע שאנחנו אוהבים להזכיר – שזירה קוואנטית, קשר בין דברים מרוחקים שלכאורה אין ביניהם תקשורת ישירה (ה"תהו" הוא סוד השבירה וה"בהו" – "בו הוא"[קכב] – הוא סוד הקשר לשרש האורות). בהסבר בתוך הנפש, יש כאן עדיין זיקה בין חוסר-התפקוד במציאות לבין השאיפות – חוסר התפקוד אוחז בשאיפות. כשמדברים על הדברים הבטלים שמעכבים את הנשמה הקשר הזה הוא בעיקר שלילי (וכף הקלע מתקנת אותו), אבל כשמדברים על האורות המרובים והתקיפים של התהו והכלים שנשברו יש בקשר הזה תקוה – חוסר-התפקוד במציאות לא מאפשר רק 'להתייאש' מהשאיפות ולשחרר אותן אל מעל המציאות, חוסר-התפקוד אוחז בשאיפות, אומר שבלי שיהיו אורות גדולים במציאות אני בכלל לא מצליח להיות במציאות, והאחיזה הזו בסופו של דבר תאפשר לעשות תיקון, להחזיר את האורות שהסתלקו.

הקנין ממלכים קדמאין

והקב"ה ז"א דתיקון קונה את הקנינים שלא יהיו תחת רשות המלכים שמתו. אלא תחת רשות המלך החי הגדול והקדוש ב"ה

את המחשבות הזרות, שהן תוצאה של הדברים הבטלים, של השבירה – אפשר להעלות. זהו נושא עיקרי בתורת הבעל שם טוב – העלאת המדות הנפולות והמחשבות הזרות[קכג]. זהו תיקון השבירה, קנין מה שנפל. כמו שאמרנו, כאשר מצליחים לקנות-להעלות משהו מתוך העולם המבולגן שלנו – עושים תיקון.

בסוגריים הוא מעלה שאלה מענינת. הוא שאל קודם ממי ה' קונה. כאן הוא עונה שהקנין הוא מהתהו, מהמלכין קדמאין דמיתו, אבל המלכים האלה מתו – לכאורה אין להם דעת מקנה, אז השאלה היא עדיין ממי ה' קונה:

[ואפשר לומר שהקנין הוא מן ההפקר מאחר שאין להם יורשים.

כאשר מישהו מת ואין לו יורשים, כמו גר שנפטר בלי ילדים ובעצם אין לו שום קרובים, הנכסים שלו הם הפקר שהראשון שמחזיק בהם זוכה בהם. למלכים דתהו אין יורשים, כי הם הרי לא התחתנו, אז אולי הבירור מהתהו הוא בעצם קנין מן ההפקר.

ובספר משנת חסידים אומר להם יורשים והדברים ארוכים.

הספר משנת חסידים הוא ספר חשוב שמסכם את קבלת האריז"ל, והוא מסביר שיש יורשים למלכים דתהו – זהו נושא ארוך, שאין כאן מקומו. בכל אופן, רבי אייזיק מסכים עם הספר חסידים:

אך ממה ששנו חכמים בלשון המשנה ה' קנינים

"חמשה קנינים" כתוב בברייתא, אך הפתיחה של פרק הברייתא הזה הוא "שנו חכמים בלשון המשנה" – הפרק הזה הוא לשון משנה טהורה, ובלשון משנה "קנין" הוא דווקא עם קונה ומקנה ולא מהפקר:

ובלשון משנה נקרא בשם זכיה מן ההפקר ולא קנין. (אף שבגמרא מצינו גם לזה לשון קנין).

בגמרא קנין הוא גם ממקנה וגם מהפקר, אבל בלשון משנה הוא אף פעם לא מההפקר – מההפקר זוכים ולא קונים. לכן, מכריע רבי אייזיק, כדברי המשנת חסידים:

נראה לומר שהוא קנין ממש כמשי"ת אי"ה]. וכ"ז צריך ביאור ותבונה בו.

את כל הדברים האלה צריך להסביר, כפי שהוא יעשה בהמשך המאמר.

ענין תהו ותיקון

רק נסיים את הקטע הזה:

וגם י"ל כפי הידוע שבנין עוה"ז הוא מפרצופי התיקון. למה ארז"ל שיתא אלפי שני הוי עלמא שני אלפים תוהו עד שבא אאע"ה ונעשה שני אלפים תורה וכו'.

עד כמה שאמרנו שהעולם שלנו הוא עולם מבולגן, וכתוב עליו שרובו רע[קכד] ו"מעשה העולם הזה קשים ורעים והרשעים גוברים בו"[קכה], הוא חלק מעולם התיקון – יש בו ניצוצות, שרידים, מעולם התהו, אבל הוא עולם ומתקיים כרצון ה'. אם כן, כיצד אומרים שבתוך ה"שית אלפי שנין דהוי עלמא" ההתחלה היא "שני אלפים תהו" – הרי התהו הוא קדם לעולם שלנו, ולא חלק מהעולם שלנו.

עוד י"ל להמשיך ביאור הענין בקצת הרחבה מ"ש בע"ח שעד פרצופי זו"נ לא הי רק בחינת הדכר משם מ"ה החדש ובחינת הנוקבא משם ב"ן. ולא הי' פ' אחד כלול ממ"ה וב"ן עד זו"נ דאצי'.

הענין של עולם התיקון הוא יחוד השמות מה ו-בן. עולם התהו הוא תופעה של שם בן, וליתר דיוק של שם סג שנפל ונהיה שם בן[קכו]. אחר כך יצא שם מה החדש לתקן את שם בן. במושגי הקבלה, השבירה היא באור שיצא מהעינים של אדם-קדמון והתיקון הוא על ידי שם מה החדש שיוצא מהמצח של אדם-קדמון ובא לתקן את שם בן שנפל. על התיקון הזה כתוב "אשר עשה משה לעיני כל ישראל"[קכז] – עשיה היא לשון תיקון[קכח] ומשה רבינו, שאומר "ונחנו מה"[קכט], מתקן את אור העינים. היחס בין מה ל-בן הוא יחס של זכר ונקבה, שמאפיין את עולם התיקון, אבל האריז"ל אומר שעד לפרצופי זו"נ, שיש בכל אחד מהם מה ו-בן, הזכר הוא שם מה והנקבה היא שם בן, ולא כל פרצוף מורכב משניהם.

וקשה ע"ז ממה שנמצא בכ"ד גם באו"א שכ"א מהם כלול ממ"ה וב"ן. והתירוץ לזה מבואר ג"כ בכ"ד דאבא ממ"ה דמ"ה וממ"ה דב"ן ואימא מב"ן דמ"ה ומב"ן דב"ן.

בעולם התיקון כל פרצוף מורכב משתי בחינות, והאריז"ל מפרט מה הם חלקי ה-מה ומה הם חלקי ה-בן שבכל פרצוף, אבל לפי מה שכתוב כאן בפרצוף אבא שני החלקים הם זכריים, גם הצד הנקבי שלו הוא זכרי (מה ד-בן), ובפרצוף אמא שני החלקים הם נקביים, גם הצד הזכרי שלה הוא בעצם נקבי, הנקבה שבזכר (בן ד-מה). כל זה היה באותיות של קבלה, בלי שהסברנו יותר מדי.

וכל זה צריך ביאור ובהכרח לבאר קצת כללות ענין תוהו ותיקון דשם מ"ה החדש.

מחשבה והתרצות

נסיים בעוד דבר שכתוב באחרוני האחרונים על עניני קנין, ויכול לתת הסבר יפה לשאלה שהוא העלה בסוגריים, על הקנין מהמלכים דמיתו:

הסברנו שקנין מצריך דעת, גם "דעת קונה" וגם "דעת מקנה", אבל יש שני סוגים של דעת, כמו תרין עטרין שבדעת, שאחרוני האחרונים קוראים להם 'מחשבה' ו'התרצות'[קל]. יש דעת שהיא יותר פעילה, יותר אקטיבית, ויש דעת שהיא יותר סבילה, יותר פסיבית. למדנו במשך כמה שנים[קלא] את המאמר "אמונה ובטחון"[קלב], ושם הסברנו שני סוגים של בטחון – בטחון פעיל ובטחון סביל, בספירות נצח והוד. בטחון פעיל הוא יזמה ופעילות כדי שיהיה טוב. מהו בטחון סביל? בטחון שיהיה טוב, שאפשר לסמוך על ה' הטוב שהוא יעשה טוב, "חשוב טוב יהיה טוב"[קלג]. השרש של שתי הבחינות הוא בדעת, יש דעת פעילה ויוזמת, שמישהו רוצה ומכוון, ויש דעת יותר סבילה, שמישהו מסכים לקנין, מתרצה, למרות שאינו יוזם. מי ה"דעת קונה" ומי ה"דעת מקנה"? האחרונים אומרים שאפשר כך ואפשר כך, אבל הסדר הרגיל יותר הוא שה"דעת קונה" היא ה"מחשבה" וה"דעת מקנה" היא ה"התרצות" – הקונה מחזר לקנות את החפץ, יש לו מחשבה לקנות מה שהוא רוצה, והמקנה מתרצה למכור לו.

הקנין הכי חשוב עבורנו הוא הנישואין, כמו שדברנו גם בפעם הקודמת. בנישואין, כמו שהארכנו, האיש הוא הקונה והאשה היא המקנה, היא מקנה את עצמה לאיש. לכן, הסדר הרגיל הוא ש"דרכו של איש לחזר אחרי אשה"[קלד] ו"איש דרכו לכבוש"[קלה], האיש הוא הרוצה, ה"דעת קונה" שלו היא מחשבה, ומספיק שהאשה 'תזרום' עם זה, תסכים לחיזור שלו ותקנה לו את עצמה[קלו]. כמובן, יש גם מקרים הפוכים, אבל בדור שלנו לא ברור מי האיש ומי האשה – לפעמים לאשה יש את הדעת הזכרית, האקטיבית, והאיש זורם עם המחשבה שלה ומתרצה. לעתיד לבוא "נקבה תסובב גבר"[קלז], האשה תתעלה מעל האיש להיות "אשת חיל עטרת בעלה"[קלח], ואזי היא "עושה [במובן של מעצבת ופועלת[קלט]] רצון בעלה"[קמ] על ידי מחשבת הרצון שלה (וככל שאנו מתקרבים לעתיד הזה התופעה הזו גוברת).

זהו כבר הסבר טוב לסוגריים שראינו: המלכים דמיתו, מי שנפל מתחת המציאות, הוא לא בכוחות ליזום בעצמו תיקון, ליזום קנין. אבל אם ה' בא ואומר שהוא רוצה לקנות אותו, לתקן אותו, אם הרבי בא ורוצה לתקן – הוא ודאי מסכים בשמחה, הוא זורם ומתרצה עם היזמה של התיקון והקנין, הרי הוא רק מחכה שמישהו יבוא ויוציא אותו מהנפילה שלו.

"על הגאולה ועל התמורה"

נקודה אחרונה ממש:

במגלת רות יש פסוק חשוב של קנין, כאשר בעז צריך לקנות את הזכות לקנות-לגאול את נחלת אלימלך (ולשאת את רות) מהגואל הקרוב יותר. בחז"ל[קמא] יש שני פסוקים עיקריים של קנין – הראשון הוא בתורה, "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך"[קמב], והשני במגלת רות, "וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו וזאת התעודה בישראל"[קמג]. חז"ל דורשים שיש בפסוק האחרון סוגים שונים של קנין – "הגאולה" היינו קנין כסף (כשם שאברהם אבינו, היהודי הראשון – המכוון כנגד קנין כסף, כנ"ל – קנה-גאל[קמד] בכסף את מערת המכפלה), "תמורה" קנין חליפין ו"שלף איש נעלו" קנין סודר.

בכל אופן, לעניננו, חשוב מאד שהקנין נקרא "גאולה". הרבי רוצה שנתעסק בעניני משיח וגאולה[קמה] והקנין – נושא עיקרי וכללי בתורה – נקרא גאולה. שנזכה שה' יגאל אותנו, וכשה' ירצה לגאול-לקנות אותנו נזרום עם הענין[קמו], נגיד לו כן בשמחה.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• קנין-תיקון הוא הכנסה מרשות הרבים של העולמות התחתונים לרשות היחיד של עולם האצילות.
• יהודי צריך להיות 'כבד' בקניינים רוחניים המגלים את האחדות בתוך עולמנו ה'מבולגן'.
• תכלית המצוות היא שמחה של מצוה – השתתפות בשמחת ה' בדירתו בתחתונים ושמחה בקנין הרוחני.
• כל "קנין אחד" הוא גילוי של ה"אחד" בעולמנו – שיקוף של ה'.
• על כל אחד ואחת ללמוד את התניא היומי.
• ה"פנים" של התורה קדמו לעולם וה"אחור" של התורה מופיע אחרי יציאת מצרים.
• רבי אייזיק: כתר – שמים וארץ; חכמה – אברהם; בינה – ישראל; ז"א – תורה; מלכות – מקדש.
• הרבי: חסד – אברהם; גבורה – תורה; תפארת – ישראל; יסוד – שמים וארץ; מלכות – מקדש.
• "אברהם קנין אחד" הוא קנין כסף (כיסופים); "ישראל קנין אחד" הוא קנין משיכה ("משכני אחריך נרוצה"); "שמים וארץ קנין אחד" הוא קנין אגב; "תורה קנין אחד" הוא קנין חליפין (עליונים-תחתונים); "בית המקדש קנין אחד" הוא קנין הגבהה (השכינה יורדת לעולם כדי להגביה את כולם).
• שלשת קוי עולם התיקון הם קניני כסף-שטר-חזקה (או כסף-שטר-ביאה).
• אור-כלי, צורה-חמר, נשמה-גוף, זכר-נקבה – ארבעה זוגות כנגד י-ה-ו-ה.
• אנשי תיקון חיים במציאות שברא ה' – מציאות טובה שמי שחי בה יכול לפעול הרבה.
• אצל אנשי תהו יש פיצול – השאיפות שלהם מעל המציאות והתפקוד שלהם מתחת למציאות.
• עולם הוא חלום – השאיפות הן חלומות טובים והתפקוד במציאות הוא סיוט.
• בעולם הזה העיסוק בשטויות לא מונע אחריו עיסוק בתורה ומצוות – אך לאחר ההסתלקות השטויות מונעות את עלית הנפש למקומה (עד לתיקון בכף הקלע).
• העיסוק בשטויות כל היום גורם בתפלה למחשבות זרות המונעות את העליה.
• בין שברי הכלים שתחת המציאות לאורות שהסתלקו מעל המציאות יש 'שזירה קוואנטית'.
• חוסר-התפקוד במציאות אוחז בשאיפות לבל תסתלקנה לגמרי (אחיזה שמבטיחה תיקון עתידי).
• קנין מורכב מ'מחשבה' (רצון) ו'התרצות' (הסכמה) – צד אחד יוזם וצד שני זורם.
• בנישואין בדרך כלל החתן יוזם והכלה זורמת – אך לעתים הכלה יוזמת והחתן זורם.
• למי שנפל מתחת המציאות אין כח ליזום תיקון – אך הוא זורם בשמחה כשבאים לתקן אותו.
• קנין הוא גאולה – כשה' בא לקנות-לגאול אותנו עלינו להתרצות בשמחה.