"בכל דרכיך דעהו"

בע"ה

אור לכ"ט אלול תשפ"א – כפ"ח

התוועדות הכנה לסליחות אחרונות (ח"ז)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

דרוש האריז"ל לשמיטה – עצמאות המלכות

בנוגע לשנת השמיטה יש לאריז"ל דרוש גדול העוסק בכל ההבדלים בין שביעית ("שבת הארץ"[ב]) ליום השבת. זהו דרוש שמופיע בפרשת בהר גם בשער המצוות, גם בטעמי המצוות וגם בספר הליקוטים. כדי ללמוד את הדרוש הזה נצטרך בע"ה עוד שיעור שלם, או כמה שיעורים, אבל כעת נאמר רק נקודה אחת שיוצאת ממנו, וגם שייכת במיוחד לשנת תשפ"ב.

קודם כל, כרקע לענין, נאמר רק את ה'ווארט' העיקרי הכללי של דרוש האריז"ל: עיקר הענין הוא שבשנת השמיטה המלכות תופסת מקום בפני עצמה, היא לא מחוברת לנה"י (נצח-הוד-יסוד). תמיד הנה"י והמלכות הולכים יחד – נהי"ם, ארבע הספירות האחרונות. גם כאשר המלכות כבר אינה רק "נקודה תחת היסוד", אלא שהיא פרצוף שלם שעומד אחור באחור עם הנה"י, הנה"י והמלכות נחשבים כאחד לענין עלית העולמות. כלומר, כאשר הנה"י עולים גם המלכות עולה עמם – זו עליה אחת. בשנת השמיטה קורה בכל העולמות משהו אחר – בכל העולמות המלכות קובעת ברכה לעצמה, לא מחוברת לספירות שמעליה ולא נחשבת כאחת עם הנה"י לענין עלית העולמות. העקרון הזה משפיע על המהות של העליות. זו הנקודה התיכונה ממנה נגזר הכל – שבשמיטה המלכות-הארץ קובעת ברכה לעצמה. לכן תתכן "שבת הארץ", שדווקא הארץ שובתת, וגם "זמרת הארץ"[ג], שדווקא הארץ מזמרת, ועוד. עד כאן הנקודה הכללית.

המצוות שבעובדין דחול

בתוך הדרוש הגדול הזה הוא מסביר את סוד המלאכות בכלל, כדי לומר מה ההבדל בין מלאכות הקרקע שאסורות בשביעית לכל לט המלאכות שאסורות ביום השבת קדש. בתוך הדברים, כאילו בדרך אגב, הוא כותב בשם חז"ל[ד] שבכל אחת מ-לט מלאכות החולין האסורות בשבת, מה שנקרא "עובדין דחול" (זריעה וקצירה וכך הלאה, כל לט המלאכות), יש מצוה – "ולכן אין לך מלאכה בכל מלאכות שבעוה"ז שאין בה מצוה מעשית. כגון, אם בא לחרוש, מקיים מצות 'לא תחרוש בשור ובחמור וכו''[ה], בא לזרוע, מקיים מצות 'לא תזרע כרמך כלאים'[ו]. וכן כיוצא בכל המלאכות כולם".

החידוש של האריז"ל, שלא ראיתי לפניו, הוא שעל המצוה שיש בכל מלאכה של חולין כתוב "בכל דרכיך דעהו"[ז]. כלומר, המלאכות שהן עובדין דחול נקראות "דרכיך", וקיום המצוה מתוך תודעה שבכל מלאכה שתולה מצוה מ-תריג מצוות הוא סוד "בכל דרכיך דעהו". המצוה השתולה בתוך העובדין דחול היא כמו זרע שנטוע באדמה, שהוא בעצם ניצוץ שנפל בשבירת הכלים. אם נזכה ללמוד את הדרוש הגדול של שבת ושביעית נראה שהוא מתחיל ומאריך איך שמקור כל המציאות – העולמות והנשמות (הישנות, לאפוקי נשמות חדשות) – הוא בשבירת הכלים, במיתת המלכים הקדמונים[ח], והעבודה שלנו היא להוציא את הניצוצות, להחיות את המלכים. זו העבודה גם בעובדין דחול, כאשר בכל מעשה יש מצוה ממש מ-תריג מצוות התורה.

"כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו" בחסידות

כשראיתי את דבריו מאד התפלאתי. לכאורה, הפירוש שלו ל"בכל דרכיך דעהו" שונה מהפירוש של החסידות, של הבעל שם טוב ותלמידיו, שאנו לומדים תמיד. ודאי אפשר לתווך ולקשר בין הפירושים, אבל על פניו הם לא אותו דבר. מה הפירוש שאנחנו לומדים תמיד? יש לנו בענין כמה מאמרים גדולים[ט] (גם במלכות ישראל[י], שהמלצנו ללמוד בשנת השמיטה[יא]).

קודם כל, אנחנו לומדים[יב] שהחסידות[יג] מחלקת בין שני מושגי יסוד, כללים גדולים שכוללים את כל התורה – "כל מעשיך יהיו לשם שמים"[יד] ו"בכל דרכיך דעהו". חז"ל כבר אמרו ש"בכל דרכיך דעהו" הוא מקרא קצר שכולל את כל התורה כולה ("פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה"[טו]) והרמב"ם כותב[טז] ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים" הוא כלל גדול בתורה. מה ההבדל בין שני הדברים? הרמב"ם לא מחלק, הוא מביא אותם יחד ובהשוואה אחת, אבל בחסידות מוסבר[יז] ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים" הוא על העתיד – אתה אוכל כדי שיהיה לך כח לעבוד את ה', ללמוד ולהתפלל. לא שהאכילה עצמה היא מצוה, אבל אתה אוכל עם כוונה "לשם שמים" וכך הופך את האכילה למעין מצוה, הכנה למצוה, מה שנקרא "הכשר מצוה". כלומר, "כל מעשיך יהיו לשם שמים" היינו עבודה של תודעה – שבתודעה שלך כל מעשה יהיה הכשר לקיום רצון ה'. זו השגה שהיא פשט, נכונה גם לפי הרמב"ם – אתה לא צריך לקדש את האוכל כאוכל, אלא רק לאכול בשביל שתהיה בריא ותוכל לקיים את המצוות.

איך, בהשוואה, הבעש"ט מפרש "בכל דרכיך דעהו"? הוא אומר[יח] שהחסיד-הצדיק אוכל, וכך עושה את שאר הדברים, בתודעה שאפשר לדעת את ה' תוך כדי הפעולה גופא, לא בתוצאה בעתיד אלא מיד בהוה. שלא כמו האריז"ל, הבעל שם טוב לא מזכיר שיש מצוה בתוך הדבר, ולכן אפשר לדעת בו את ה', אלא אומר שהחסיד עושה יחוד בעצם האכילה שלו. אני יכול לומר שהמצוה שטמונה בדבר היא הקטליזטור (הזרז) של היחוד, אבל הוא לא אומר זאת. הוא אומר שאפשר לדעת את ה', להתחבר לה' ולעשות יחוד ממש באוכל ובכל דבר – במיוחד בעסקים, "משא ומתן באמונה"[יט] ששייך במיוחד לאמונה לה זוכים בשנת השמיטה[כ]. "בכל דרכיך" אפשר לעשות יחוד קוב"ה ושכינתיה, "דעהו" – דע, במובן של חבר וייחד (כמו "והאדם ידע את חוה אשתו"[כא]), את ה-ה, השכינה (פרצוף הנוקבא, המלכות), עם ה-ו, קוב"ה (פרצוף ז"א)[כב]. יחוד קוב"ה ושכינתיה, כמו שמוסבר בתניא[כג], הוא יחוד אור אין סוף הסובב כל עלמין (קוב"ה) עם אור אין סוף הממלא כל עלמין (שכינתיה), מה שמקיף אותי ומה שבתוכי.

מ'צווי דינים' ל'דריי דינים'

כאשר מוסיפים את דברי האריז"ל, חוץ מההבדל בין "כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו", אנחנו מקבלים שני גוונים רק בתוך "בכל דרכיך דעהו". הרי גם לפי האריז"ל ה"בכל דרכיך דעהו" הוא לא "לשם שמים" עתידי אלא מצוה בהוה, אבל באופן אחר – אצלו הכוונה למצוא בתוך העובדין דחול את המצוה שאתה מקיים תוך כדי העשיה ולחשוב עליה. באופן פשוט, אצל הבעל שם טוב האוכל עצמו הוא הקטליזטור כדי לחבר ביני לבין הקב"ה, אני מתקשר לה' ממש באוכל, ואצל האריז"ל אני מתקשר לה' באוכל כי אני נוטל ידים לפניו, אומר ברכה ועושה בו עוד מצוות (הפרשת תרומות ומעשרות, דיני הכשרות וכו').

למה הענין הזה כל כך תפס אותנו השנה? אנחנו מתחילים את שנת תשפ"ב, שהיא בגימטריא 782, מספר שדברנו עליו הרבה[כד], בדיוק כפלים מ"בכל דרכיך דעהו", 391. זו כוונה יפהפיה לשנה הבאה עלינו לטובה – שנה להתעצם עם שתי הבחינות של "בכל דרכיך דעהו", כפירוש האריז"ל וכפירוש הבעל שם טוב.

אם כן, עד עכשיו היו לנו כאן שתי בחינות, 'צווי דינים' – "כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו". עם פירוש האריז"ל יש לנו כבר שלש בחינות, 'דריי דינים' – מקבלים מבנה משולש, זהו היפי כאן. בהקבלה למבנים הפנימיים (שהיא עיקר חכמת הקבלה[כה], לשון "מקבילֹת הלֻלאֹת"[כו]), שתי בחינות שייכות לסוד ה'חן', מבנה של זוג-משלים, ואילו שלש בחינות הן כבר מבנה של חש-מל-מל[כז] (הכנעה-הבדלה-המתקה[כח], עולמות-נשמות-אלקות[כט], השתלשלות-התלבשות-השראה[ל] וכו')[לא].

חש-מל-מל

מבחינת מבנה, הסדר של שלש בחינות, אחת של "כל מעשיך יהיו לשם שמים" וכפילות של "בכל דרכיך דעהו", ממש מתאים למבנה של חש-מל-מל ("חש" אחד וכפילות של "מל"):

"כל מעשיך יהיו לשם שמים" היינו חש (לשון שתיקה) – אין גילוי אלקות בתוך המעשה עצמו, העובדין דחול הם חלק מהעולמות, אלא שהם כופפים את עצמם בהכנעה לתכלית הראויה (וממילא, הנטיה היא לצמצם בעיסוקים אלה ולעשות רק את הנחוץ ביותר לצורך התכלית[לב]). מעשה החולין נמצא למטה, והוא משמש את עבודת ה' גלויה שנמצאת הרבה מעליו בסדר השתלשלות של סבות ותוצאות (כמו שעוד יוסבר).

"בכל דרכיך דעהו" לפי פירוש האריז"ל, המודעות למצוה שבתוך העובדין דחול, הוא ה-מל הראשון – מל מלשון חיתוך והבדלה (כמו ברית מילה), הבירור בין החיצוניות של המעשה לניצוצות שנמצאים בהתלבשות בתוכו (מציאת ה'נשמות' שבתוך העולמות). כל מצוות התורה ש'סובבות' כל מעשה ומגדירות אותו שייכות לתחום ההבדלה – "ולהבדיל בין הקדש ובין החֹל בין הטמא ובין הטהור"[לג]. ה-מל כאן הוא גם לשון מול – גילוי אלקי ברור ומובהק (מצוה) שמופיע מול העושה (בשעת המעשה ממש).

"בכל דרכיך דעהו" לפי פירוש הבעל שם טוב, שעצם העובדין דחול הם הזדמנות פז לדעת את ה', הוא כבר ה-מל השני – מל לשון דיבור-מילול, על שמו האדם נקרא "מדבר". כאן יש מפגש ודיבור בין ה' ובין האדם בתוך המעשה עצמו (ובחז"ל[לד] יש לדיבור גם משמעות של יחוד). זו אולי גם הסבה שבפירושים של הבעל שם טוב ותלמידיו יש דגש על עבודת ה' מסוג זה דווקא בדיבור – בדברי חולין של הצדיק עם הבריות, לא רק "עובדין דחול" אלא "שיחת חולין". באופן הזה בכל דבר יש השראה גלויה ומלאה של אלקות – המתקה שלמה של "כל דרכיך". במושגי הקבלה, זהו תיקון מלא של פרצוף הדיבור, "פרצוף רחל" (שבבנינו אנו עוסקים בימים האלה[לה]), עד שהדיבור יעלה ויכלול את מקום המחשבה, יהיה דיבור שיוצא ממקום המחשבה עצמו, כשהדיבור מסוגל לבטא בשלמות את כל הכוונה הפנימית (בסוד "אתוון רברבין" הבאים מהבינה[לו]), בסוד "רחל הגדולה"[לז] – סימן מובהק של המשיח.

התקשרות לאלקות בשלש רמות

במושגים של גילוי אלקות שמוזכרים בדרך כלל בחסידות – הכי הרבה במאמרים של הרבי – אפשר לומר שיש כאן התקשרות לאלקות בשלש רמות של גילוי אלקות:

המדרגה הראשונה, "כל מעשיך יהיו לשם שמים", היא התקשרות לאור אין סוף הממלא כל עלמין. בכללות, ממלא כל עלמין היינו סיבתיות, כמו סדר השתלשלות של סבה ומסובב באופן קוי. האוכל, הגשמיות, הוא סבה שמאפשרת את הלימוד או התפלה אחר כך.

המצוה בתוך העובדין דחול גופא, "בכל דרכיך דעהו" לפי האריז"ל, היא יחסית התקשרות לאור אין סוף הסובב כל עלמין – הרגשת המקיף. אני אוכל, אבל יש פה מצוה שמקיפה – נטלתי ידים, מברך לפני ומברך אחרי, שם לב מה אני אוכל, אם כשר או לא כשר. כל תשומת הלב היא כאילו משהו שמקיף 'מלמעלה' את עצם הפעולה שעכשיו אני אוכל. שוב, יחסית זו המשכת הסובב.

אבל הפירוש של החסידות, "בכל דרכיך דעהו" לפי דרך הבעל שם טוב, שלא צריך את כל הסיבות או המצוות שמקיפות את הענין, אלא יודעים את ה' בעצם הדבר עצמו – הוא התקשרות לעצמותו יתברך. רק העצמות, שמעל לסובב ולממלא, היא ממש נושאת הפכים – שהאדם יכול להתענג ממש במה שהוא עושה, לא לשם תכלית אחרת או מתוך קיום מצוה, ובכך גופא לפגוש את ה'.

שלש רמות מודעות

שלש העבודות הללו מקבילות, בצורה יפה, לשלש הרמות של המודעות שאנחנו מדברים עליהן תמיד[לח]:

העבודה של "כל מעשיך יהיו לשם שמים" היא בעצם מודעות עצמית מתוקנת – העשיה היא בעניניו וצרכיו של האדם, אבל עליו להיות מודע לתכלית של מעשיו ולבדוק בכנות בכל מעשה האם הוא משרת את הדרוש לו לעבודת ה' או שהוא מפריז על המדה.

העבודה של "בכל דרכיך דעהו" לפי האריז"ל היא, בפשטות, מודעות אלקית – מודעות למצוות ה', שמחוץ לאדם העושה (מעל/מול לו) ולעניניו הטבעיים.

העבודה של "בכל דרכיך דעהו" לפי הבעל שם טוב היא, כמובן, מודעות טבעית – הופעת האלקות בצורה 'חלקה' ו'זורמת', באופן טבעי, בתוך "דרכיו" של האדם, בלי שום צורך במצוה מוגדרת.

אלול-עשי"ת-סוכות

אפשר לקשר את כל המהלך הזה גם לסדר עבודת ה' של הימים שאנחנו נמצאים בתוכם:

בחדש אלול, בו "המלך בשדה"[לט], יש עבודה מיוחדת דווקא בתחום החולין – ב"שדה" של הדברים המותרים, שנמצא בין ה"עיר" של המצוות ל"מדבר" של דברי האיסור[מ]. בכל אופן, חדש אלול, למרות גילוי האלקות שיש בו, לא הופך לחג – אין בו מצוות מיוחדות וגם אין ענין לענג אותו ולהרחיב בו את תחום החולין. אדרבא, בחדש אלול משתדלים לברוח חזרה לאהלה של תורה, להרבות בתפלה ובצדקה (ככל הסימנים של אלול[מא]), ובעצם להראות בסיום השנה שתכלית כל מעשי החולין שעשינו במשך השנה היתה לתת לנו כחות ואמצעים לעשות את רצון ה'.

בראש השנה ויום כיפור, ובעשרת ימי תשובה שביניהם, העבודה היא בעיקר קבלת עול מלכות שמים – נוכחות ה' במצוות-המלך המקיפות את כל מעשי האדם.

גם בסוכות אנו עדיין מוקפים במצוות, אבל הקשר עם ה' הולך ונעשה טבעי (מתחבר לשמחה הטבעית של "חג האסיף"[מב]), כשגם המצוות מכוונות ליחוד עם ה' (חיבוק בסוכות, נישוק בהושענא-רבה וזיווג בשמיני עצרת[מג]) ועל הכל חופפת אוירה של שיחה נעימה עם ה' – כשהמטרה היא לצאת לימי החולין עם מודעות טבעית שלמה ומתוקנת[מד].

ולסיכום:

כל מעשיך יהיו לשם שמים	חש (הכנעה, עולמות, השתלשלות)	ממכ"ע	מודעות עצמית	אלול
בכל דרכיך דעהו (אריז"ל)	מל (הבדלה, נשמות, התלבשות)	סוכ"ע	מודעות אלקית	עשי"ת
בכל דרכיך דעהו (בעש"ט)	מל (המתקה, אלקות, השראה)	עצמות	מודעות טבעית	סוכות

"הן עם לבדד ישכֹן"

אם כן, יש פה עוד דרוש שלם, על שתי הבחינות של "בכל דרכיך דעהו", בגימטריא תשפ"ב. נסיים רק עם ראשי התיבות הידועים של "בכל דרכיך דעהו" – בדד, סוד "בדד עין יעקב"[מה] (שנקרא בשמחת תורה), "הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב"[מו]. איך נפרש את הפסוקים הללו בהקשר הזה?

מצד אחד שנת שמיטה היא זמן של "בדד". אני מתבודד, יוצא מהעובדין דחול שלי בכלל, שעיקרם עבודת הקרקע, יושב בבית ונח – "הן עם לבדד", "בדד עין יעקב". מצד שני, אני כן משדר משהו לעולם – עבודה פנימית של "בכל דרכיך דעהו". עבודת "בכל דרכיך דעהו" נקראת "ובגוים לא יתחשב". מה הכוונה? אני עושה את העובדין דחול, אבל לא עושה אותם כמו גוי.

לגוי אין את נשיאת ההפכים בכלל, אצלו דברים הם או-או – או שה' עושה או שאני עושה[מז], או שאני מקבל הנאה מהמעשה או שהוא עושה נחת רק לה'. לכן לדעתו הקשר לה' הוא לצום, לא להתחתן וכך הלאה – כך בדמיון המוגבל שלו, בשכל המוגבל שלו, בנשמה המוגבלת שלו. אבל אצלנו העיקר הוא נשיאת הפכים – אפשר שבאותו מעשה תהיה הנאה גם לה' וגם לי[מח] (כשבעומק, היהודי יודע שאביו שבשמים נהנה מהנאת בנו ונהנה – באמת! – כדי לגרום הנאה לאביו[מט])[נ]. יהודי עושה את הדברים שלו בבחינת "בכל דרכיך דעהו". כפירוש הבעש"ט – לא כי יש משהו אחר מהאוכל, שנקרא מצוה מ-תריג מצוות, אלא נשיאת הפכים לגמרי באמת, שבדבר הזה גופא, בתענוג הגשמי, יודעים את ה', שם מתקשרים לעצמותו יתברך.

לכן ה"בכל דרכיך דעהו" הוא ה"בדד" שלנו, ה"בגוים לא יתחשב" – מה שאנחנו נבדלים מהגוי. את הענין הזה צריך לשדר לכל העולם, שגם הגוי ירגיש זאת – זהו קידוש ה', וככה אנו מבררים את הגוים, זו אבוקה גדולה שמושכת מאליה ניצוצות. אמרנו שהשנה הכי טובה לכך היא השמיטה, השנה הכי טובה למהפכה הרביעית שלנו[נא], הכל בדרך ממילא, מתוך מנוחה ותענוג של שנת השמיטה

.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• עיקר סוד השמיטה הוא עצמאות המלכות – הנמנית בנפרד מהספירות נה"י.
• בכל מלאכת חול טמונה מצוה, שהמודעות אליה היא סוד "בכל דרכיך דעהו" (האר"י).
• ב"כל מעשיך יהיו לשם שמים" התכלית היא בעתיד וב"בכל דרכיך דעהו" בהוה.
• ב"כל מעשיך יהיו לשם שמים" האלקות שותקת והאדם בהכנעה; ב"בכל דרכיך דעהו" לפי האריז"ל מבדילים בין הניצוץ והקליפה והאלקות מתגלה; ב"בכל דרכיך דעהו" לפי הבעל שם טוב יש שיחה ומפגש בין ה' והאדם.
• "כל מעשיך יהיו לשם שמים" היינו מודעות עצמית מתוקנת; המודעות למצוה שבכל דבר היא מודעות אלקית; המפגש עם ה' בכל דבר הוא מודעות טבעית.
• באלול אנו מתקנים את המודעות העצמית; בעשרת ימי תשובה אנו עוסקים במודעות אלקית; בסוכות אנו שואפים למודעות טבעית.
• עיקר היחוד היהודי הוא בנשיאת ההפכים של תענוג ה' ותענוג היהודי ביחד.
• בקיום "בכל דרכיך דעהו" מקיימים "הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב" (כאשר עוסקים בעובדין דחול באופן השונה מגוי) – ובכך גופא מאירים לאומות העולם ומבררים אותן.