בע"ה

התוועדות ח"י תשרי

אור ל-חי תשרי סז – סוכות – כי טוב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג[1]

לפני כמה שנים הסברנו שבכל נדרי יש עשרה ניגונים שהם "תיקון הכללי". היום חי תשרי, ההילולא של רבי נחמן, אצלו יש תיקון הכללי של עשרה מזמורי תהלים שהם עשרה מיני נגינה. בתחלה אמר שכל עשרה מזמורים כך, ואחר כך יחד עשרה מסוימים. נרחיב ונאמר שגם כל עשרה ניגונים זה תיקון הכללי, ובפרט אם יש בהם סדר מסוים ואם המנגן לה' יודע לכוון את הסדר (מן הסתם כנגד עשר ספירות). פעם למדנו עשרה ניגונים של "כל נדרי", והיום נתחיל עם תיקון הכללי של תשובה. בימי אלול-תשרי – ימי תשובה – יש עשר מדרגות של תשובה שעושים, וכל תשובה שעושים יש לה את הניגון שלו, ואם יודעים לנגן את העשרה ניגונים של עשרת השלבים של התשובה ודאי שזה תיקון הכללי גדול מאד מאד, בהפלאה גדולה.

א. הכל מתחיל מחדש אלול – תשובה של "אני לדודי ודודי לי" (תיכף נסביר איך הולך לפי הספירות, מלמטה למעלה). התשובה הראשונה היא התשובה הכללית של חדש אלול, שהמלך בשדה וכולם צריכים לגשת את המלך, והמלך מקבל את כולם בסבר פנים יפות (וכמובן מי שלא רוצה לצאת להקביל את פני המלך כשמקבל את כולם בסבר פנים יפות חוטא בנפשו, כי מחמיץ הזדמנות לעשות תשובה.

ב. אחר כך באים ימי הסליחות (אצל האשכנזים לא בא יחד, אצל הספרדים שתי המדרגות באות ביחד) – ימים של תשובת היסוד, תיקון הברית (וכשהמלכות והיסוד הולכים ביחד, כמו אצל הספרדים, זה בסוד "היכל לבנת הספיר", הכולל יסוד ומלכות, כנודע בסוד ההיכלות).

ג. אחר כך יש את ראש השנה, שבאמת יש בו שני ימים – אפשר היה לחלק (כי גם על פי סוד כל יום זה ענין בפני עצמו), אך בכללות שני ימי ראש השנה זה "יומא אריכתא", והתשובה של ראש השנה בכללות זה יום אחד של תשובה, שכמובן למעלה מסליחות (ולכן מנהג חב"ד שמראש השנה ואילך לא אומרים יותר סליחות – גמרנו עם המדרגה הזו – אם כי משמע משיחות הרבי הקודם כי בימי הרש"ב עוד היו סליחות בעשי"ת, אך זה ככל מנהגי אנ"ש בזמן האחרון... זה מתחיל ממנהג רייסין). הסליחות של צום גדליה זה סליחות של ת"צ – לא כסליחות של אלול.

ד. אחר כך עשרת ימי תשובה – בין כסה לעשור.

ה. בעשרת ימי תשובה גופא – ימי "דרשו הוי' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב" – יש את "שבת שובה", הקובעת ברכה לעצמה. בשבת שובה דברנו קצת על אופי תשובה זו, ובמלה אחת – זו תשובה של "לאסתכלא ביקרא דמלכא ולא יתיר".

ו. אחר כך יש תשובה מיוחדת של ערב יום כיפור, כמפורש בלוח "היום יום" – בערב יום כיפור מתחילים מסדר כפרות, אחר יש מלקות, וכל מיני דברים מיוחדים שעושים. כמובן שהמצוה המיוחדת זה לאכול הרבה, כפול מיום רגיל, אז כנראה שזו גם תשובה על זה שלא אכלתי מספיק במשך השנה (כמו הוידוי של השפת אמת לפני הסתלקותו – שמתחרט רק שלא אכל יותר ולא ישן פחות, והיו עוד צדיקים שהדרו באכילה, כמו ה"אוהב ישראל" ועוד).

ז. אחר כך התשובה של יום כיפור. ב"היום יום" כתוב שההבדל בין התשובה של ערב יום כיפור ליום כיפור עצמו, שעיו"כ בעיקר חרטה על העבר ויו"כ עצמו בעיקר קבלה לעתיד – כמה שאוכלים ושותים ושמחים, בכל אופן התשובה המיוחדת מצטיינת בחרטה על העבר. ואילו יום כיפור, עם כל ה"על חטא" שאומרים – מלא חרטה על העבר – בכל זאת העיקר, תוך כדי כל הוידוים, זה לקבל החלטה על שיפור (כל החודש זה "תקעו בחדש שופר" – "חדשו מעשיכם, שפרו מעשיכם" – ושיא יום כיפור זה התקיעה הגדולה בסוף הצום, שאפשר לומר שהיא עצם ה"שפרו מעשיכם", שקבלנו על עצמנו להיות אחרת לגמרי).

עד כאן שבע תשובות – "שובע שמחות". אפשר לחשוב שעד יום כיפור – "כל השביעין חביבין" – מספר שלם שמסיים את התשובות, כשיום כיפור עצמו הוא "שבת שבתון", היום השביעי (שהוא השבת של כל הימים הטובים, וכך השבת של התשובה).

ח. אפשר לחשוב שבכך סיימנו את התשובה, ואחר כך עוברים לעבודה מסוג אחר – אחרי שסיימנו את התשובה הכל עובר לשמחה. אך ידוע הווארט המפורסם של הרבי הרש"ב, שאחרי צום יום כיפור אמר הצמח-צדק למהר"ש ש"כעת צריך להתחיל לעשות תשובה". לכאורה, עשינו תשובה ואנו מאמינים באמונה שלמה שה' סלח על כל העוונות – אז מה זה התשובה שנצרכת דווקא כעת?! יש כמה תשובות ופירושים בכך, אך אין בית מדרש בלא חידוש – וזה עיקר הדבר שצריך לשים אליו לב. לפי איך שנפרש מדרגה זו נבין את שלוש התשובות העליונות יותר. יצא לנו שכל השבע תשובות עד יום כיפור (כולל) הן כנגד ז"ת, ואחר כך יש תפנית עיקרית לגמרי, שיש עוד שלוש תשובות עליונות ש"עין לא ראתה אלהים זולתך" – העין רואה רק את שבע התשובות עד יום כיפור (ועד בכלל), אך החל מ"גאטס נאמן" (והחל מהפתגם ש"כעת צריך להתחיל לעשות תשובה") וודאי שמתחילה תשובה מסוג אחר. אפשר לקשר לכך שעד עכשיו תנועה של מרירות ומעכשיו מתחילה תנעוה של שמחה, אך וודאי שיש גם יותר מזה – תוספת עומק לדבר הזה.

אם כן, יש ארבעה ימים שבין יום כיפור לסוכות – יחידה אחת על פי הסוד, כנודע – וזה יחידה הקובעת ברכה לעצמה כסוג של תשובה. יש תשובה מיוחדת של אותם ארבעה ימים, ממוצאי יום כיפור ועד חג הסוכות (ולא עד בכלל).

ט. חג הסוכות – כמה שזה "זמן שמחתנו", ו"כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו", ואף על פי כן זה "ראשון לחשבון עוונות", ואם יש עוונות חדשים (המתחדשים לרוב שמחתנו) צריכים גם תשובה חדשה. אשרי מי שזוכה לאותם עוונות, ואשרי מי שזוכה לעשות תשובה על אותם עוונות...

שיא שבעת ימי סוכות הוא הושענא רבה, אך עדיין נכלל באותו ענין – כמו שהרבי הקפיד שכל שבעת הימים זה שמחה אחת ארוכה של שמחת בית השואבה. הרבי הקפיד שכבר בלילה הראשון יעשו שמחת בית השואבה (עוד לפני שנוטלים לולב, כפי שאולי יתבאר בהמשך), ויעשו שמחת בית השואבה כולל גם בליל הושענא רבה.

י. בסיום באה התשובה של שמיני-עצרת-שמחת-תורה. ידוע שכל ענין שמח"ת למעלה מטו"ד, למעלה מהשכל, וגם התשובה כאן לגמרי למעלה מטעם ודעת – לכן מתאים שזו תהיה תשובת הכתר, שלמעלה מטעם ודעת.

אחרי שאמרנו את עשר התשובות – ותיכף נאמר את עשרת הניגונים שלהם (שאחד מהם ניגון חדש, של שבת תשובה) – נחזור ונסביר זאת לפי עלית עשר הספירות:

מלכות: חדש אלול זה מזל בתולה, והתשובה היא של כנסת ישראל – "אני לדודי ודודי לי". הגיעה לפרקה, רוצה להתחתן, ומשתוקקת לחתן שלה. פשוט שההתעוררות של חדש אלול זה כנגד המלכות, כנגד מזל בתולה של החדש.

יסוד: כל חדש אלול הוא חדש 'רציני' – יש הרבה סיפורים בחסידות שבעיירות בחו"ל כשנכנס חדש אלול היו מריחים זאת באויר. ממש באופן מוחשי כל האוירה השתנתה – אך כל שכן כשמגיעים ל"שבת סליחות", זו עלית דרגה ברצינות האוירה. בכלל נאמר משהו מענין מאד – שגם חדש אלול וגם ימי הסליחות זה דין ב'מקיף', דין באוירה. משהו משתנה – זה מורגש, אך בעיקר במקיף ובאוירה הכללית. מראש השנה והלאה אין כאלו ביטויים – שבא ראש השנה ו'מריח' משהו אחר – מראש השנה והלאה ודאי יש שינוי עצום, "מצות היום בשופר", אך זה לא מקיף ואוירה אלא משהו שמתחולל בפנימיות. לפני כן זה אוירה – אוירה של אלול והאוירה המיוחדת של קימה בחצות לומר סליחות. כמו שנסביר, הניגון המיוחד של סליחות – מה שאצל הרבי היו שרים ורוקדים שעות אחרי הסליחות – זה "רחמנא דעני לעניי", שאנו מרגישים עצמנו עניים והקב"ה הרחמן מרחם על ה"עני ואביון אני". כתוב בקבלה שהעני החש עני ואביון ומתחנן שה' יענה לו זה היסוד – המתחנן כאן ומבקש סליחות. סליחות זה בעיקר בקשת סליחה על הפרת הברית – "אני לדודי ודודי לי" זה כריתת ברית, שאיפה לקשר ויצור קשר. אחר יש סליחות, שזה הרגשת הפרת קשר – פגם הברית – ומתחננים ומבקשים סליחה, כשהכל מלווה בבטחון גמור שה' ודאי סולח ומקבל את תפילותינו. כל הימים הללו מלווים בתחושה שה' עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, כי אנו ילדיו והוא אב הרחמן. על כל פנים, עיקר הסליחות זה נקודת ה"עני", ספירת היסוד שהוא רחוק בזמן הגלות – יש בו "ספיחים" ואינו קשור לשרש של ה"זרעא חיא וקיימא" שצריך להמשך דרכו, והוא מבקש את סליחת ה' בכללות.

לפני שנמשיך הלאה – לא כללתי כאן את יב הימים המיוחדים של תשובה על יב חדשי השנה שעברה, החל מ-חי אלול, כמסורת החסידים. אמרנו רק דרגות ששוות לכל עם ישראל בפשטות – אף שיש עוד הדרגות באמצע, לא עשיתי מהן מעלות ומדרגות בפני עצמן. בכל זאת צריך להזכיר זאת בשביל משהו חשוב מאד. הבעל שם טוב אמר שנולד ב-חי אלול (ואחריו כעבור מז שנים אדמו"ר הזקן באותו יום) כי ענינו להביא חיות בעבודת חדש אלול. לפני החסידות חדש אלול היה רק חדש של תשובה מתוך מרירות, והחידוש שלי – של משיח, אותיות ישמח וישמח – זה שהתשובה צריכה להיות עם שמחה. זה מתחיל כבר מחדש אלול, אז כבר מצריך התבוננות יתר במה שחשבנו שרק אחרי יום כיפור יש תפנית מתשובה מתוך יראה לתשובה מתוך שמחה – שרק אז המעבר מ"שמאלו תחת ראשי" ל"ימינו תחבקני" (כשהחזרת פנים בפנים בין יום כיפור לסוכות). והנה, הבעל שם טוב אמר שענינו שמהתחלה הכל יהיה שמחה – שגם ימים נוראים (שנשארים ימים נוראים) יהיו בבחינת "גילו ברעדה". לפי זה צריך לומר שבעצם כל עליה מתשובה לתשובה – יש מושג של עשית תשובה על תשובה, כפי שיתבאר עוד בהמשך, והפשט שכל תשובה היא הכרה שכמה שהבנתי את הענין אתמול כך עשיתי תשובה ("ולבבו יבין ושב ורפא לו"), והיום אני מבין יותר וצריך עוד תשובה (וכמבואר בתניא שכאשר יש טמטום הלב מובן שהיום הגעתי לדרגה יותר עמוקה בה התשובה לא התקבלה וצריך עוד), אך כעת מתחדש עוד פירוש – שתשובה על תשובה זה מעבר מיראה לאהבה. עד עכשיו הבנו שעשיתי תשובה לא מספיקה באיכות או בכמות לפי הבנתי עד כה, אך כעת מבינים שכל פעם לעשות עוד תשובה זה להבין שלא שמחתי מספיק בתשובתי הראשונה. גם שמחה זה פנימיות אמא – גם שייך ל"ולבבו יבין ושב ורפא לו". מהרגע הראשון צריך לעשות תשובה בשמחה, אך כל פעם צריך יותר שמחה – בראש השנה "אכלו משמנים ושתו ממתקים כי חדות ה' היא מעזכם", וכך כל פעם בכל דרגה צריך יותר שמחה. אחרת לא עשינו שום דבר, לא הרווחנו כלום – מה שמרויחים כל פעם שעושים תשובה זה שיש יותר חיות ושמחה בתשובה, וממילא יש יותר אלקות בתשובה. זה לא רק שבכל תשובה אני מבין את ה' יותר, וממילא חוזר אליו יותר, וכעת מבינים שלא רק שאני מבין יותר – אלא שה' יותר נוכח אצלי, בקרבי, וככל שה' יותר נוכח זה יותר ויותר תשובה. יש ודאי משהו שקורא בין יום כיפור לסוכות – בין הז"ת של התשובות לג"ר של התשובות. כאן הוספנו רק את הנקודה של חי אלול, שתמיד בא לפני סליחות (לפי מנהג אשכנז), וזה כבר אומר שכדי לעבור מתשובת המלכות לתשובת היסוד צריך תוספת חיות – תוספת שמחה, תוספת הרגשת ה' איתי כאן, בתוכי-בקרבי. כמובן שהדבר הזה גופא נחוץ ביותר ככל שאפשר היה ליפול בהיפך. זה כלל גדול בחסידות – ומבואר באריכות בפרק בעבודת ה' – שאם האדם רוצה להתבונן יותר עמוק, לחשוף יותר ויותר ממדים עמוקים של שכבות בנפשו שלא תמיד הן בסדר, צריך כדי לשמור על איזון נכון, יותר ויותר להרגיש את רחמי ה', וכאן אנו מסבירים שלהרגיש יותר ויותר את נוכחות ה'. אלול זה שאיפה, המלך בשדה, לצאת אל המלך, לשאוף לחתן, אך אחר כך בסליחות זה כבר פאזה של הרגשת קשר שפגמת – אז אפשר מיד ליפול (ככתוב שהכי גרוע בפגם הברית שגורם לעצבות בנפש, והעצבות יותר גרועה מהחטא), ולכן לפני שעוברים מ"אני לדודי ודודי לי" לסליחות ("רחמנא דעני לעניי ענינא", "לך א-דני הצדקה ולנו בשת הפנים [מהפרת הברית]") צריך להקדים את חי אלול – את הידיעה שכל מדרגות התשובה, מתחלה ועד סוף, זה עליות בתשובה מתוך שמחה.

הוד: ראש השנה זה קבלת עול מלכות שמים – קבלת מלכות, הכתרת המלך, "שום תשים עליך מלך" לעילא ולתתא. כתוב שהמחויבות בנפש – קבלת עומ"ש – זה ספירת ההוד, זה להודות. הבינה – שזה גם השופר – "עד הוד אתפשטת". המחויבות, הקבלת עול של ראש השנה, היא תשובה של הוד. לפי זה אם כל בקר קמים ואומרים "מודה אני לפניך מלך חי וקים" – בהוד יש תודה ויש מחויבות (ויש עוד ענינים רבים) – (?זה אומר שזה ה"ראש השנה" של אותו היום, כמו "ראש השנה" של כל היום.?) ה"מודה אני" של ראש השנה – אחרי התפוח בדבש – כנראה הכי חשוב בכל השנה. אדמו"ר הזקן כדי לנצח את נפוליאון קם ותקע מיד – זה שופר שהוא המשך ל"מודה אני לפניך". על כל פנים, עיקר תשובת ראש השנה זה מחויבות.

נצח: אחר כך ימי "דרשו הוי' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב". מבואר בהרבה דרושי חסידות – בין השאר בדרוש "ואשה אחת" בפלח הרימון (שאנו ממליצים ללמוד) – שתחושת הבטחון בנפש, פנימיות הנצח, זה מתוך התחושה שה' קרוב אלי ומחזר אחרי. כך ה"ודודי לי" שבא אחר "אני לדודי" זה עשרת ימי תשובה שאחרי ימי אלול. זה מפתח ומטפח בנפש את מדת הבטחון. לכן העבודה והתשובה של עשרת ימי תשובה זה להתחזק בבטחון – בטחון גופא בכך שאני יכול לעשות תשובה. היום היארצייט של רבי נחמן, שידוע המשפט שלו "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן" – להאמין שאפשר לתקן מתוך ההרגשה שה' קרוב אלי. להתחזק בבטחון ביכולתי לתקן את עצמי ואת כל מה ששיך לי בעולם – את חלקי בעולם – זו התשובה של עשרת ימי תשובה, תשובה מצד הנצח.

תפארת: בשבת תשובה הסברנו שהתשובה היא "לאסתכלא ביקרא דמלכא", עד שהשיא של "לאסתכלא ביקרא דמלכא" זה "לאשתאבא בגופא דמלכא". תשובה כזו היא תשובה של תפארת. ידוע – זה רמז מפורסם, שגם קצת קשור לרבי נחמן – בסוד המלה תפארת, ששבת בזמן היא בסוד ארץ ישראל במקום, ולכן השבת היא פנימיות ארץ ישראל. הרמז לזה במלה תפארת – שהשרש "פאר" והמסגרת זה ת-ת. חוץ מזה שארץ ישראל ת פרסה על ת פרסה, הרי במילוי: תיו תיו = ארץ ישראל, ו-פא אלף ריש = שבת. המלכות זה יציאה לשדה ששם המלך מקבל כולם בסבר פנים יפות ושוחקות – כאן זה אותה תנועה בנפש, אך הרבה יותר, כלות הנפש ממש "לאסתכלא ביקרא דמלכא ולא יתיר" עד שמביא את האדם "לאשתאבא בגופא דמלכא". יש "דרשו הוי' בהמצאו" בשביל שיהיה יחס, אך יש שה' נמצא כאן בשביל להתכלל בתוכו ממש – להגיע ל"אחד" (שלמעלה מ"יחס" ו"יחד") – זה תשובת התפארת, שבת תשובה.

גבורה: ערב יום כיפור – חרטה על העבר. ריבוי האכילה גם שייך לגבורה – בחינת יצחק, "ואוכל מכל". מי שעושה כפרות ומי שנותן ומקבל מלקות – הכל מצד הגבורה. כל התשובה הזו של חרטה על העבר – גבורות יכולות להיות הכי שמחות. גבורות ממותקות – טובלים המוציא בדבש – אך הכל גבורות.

חסד: קבלה על העתיד, ועצם העובדה שיש יום "אחת בשנה" שה' סולח על כל עוונותינו זה חסד. זו תשובת יום כיפור. "לחיותם ברעב" זה הכל חסד. לכאורה יום כיפור זה יותר מזה – "לפני הוי' תטהרו", אמא-בינה ואף כתר עליון, ואף על פי כן בסדר התשובות אנו עולים בז"ת ממלכות עד חסד. על חסד כתוב (גם בתניא) "אית חסד ואית חסד" – ה"ימינו פשוטה לקבל שבים" של יום כיפור זה חסד דעתיק המלובש בגלגלתא דעתיק, אך עדיין זה חסד. זה לא "חסד עולם" – לא "אהבת עולם" אלא "אהבה רבה", אך עדיין חסד, "ימינו פשוטה לקבל שבים", והחסד הכי גבוה זה חסד דעתיק. לכן זה גם יום של כהן גדול שהעבודה כשרה רק בו ב"אחת בשנה", שנקרא "רב חסד" – הוא החסד דעתיק המתלבש בגלגלתא דאריך. הקבלה לעתיד של יום כיפור זה גם מתוך אהבה אין סופית – גם שמרגישים שה' אוהב אותנו אהבה אין סופית, ו"כמים הפנים לפנים" גם אני אוהב אותו אהבה אין סופית. יש ביטוי ש"אם יש אהבה בין בני זוג לא צריך לאכול – חיים מאהבה", זה כלל גדול שמתקיים ביום כיפור – זה "מכלכל חיים בחסד" (היה בחת"ת של היום, שחסד זה אהבה אין סופית – חיי החיים – וכשיש חיי החיים של "מכלכל חיים בחסד" לא צריך אכילה ושתיה וכו', וחיים מאהבה).

בינה: אף על פי כן, מיד במוצאי הצום אומרים לך ש"עכשיו הזמן לעשות תשובה". מה זה יכול להיות? כאן צריכים לחזור ללשון האר"י, המבאר מה קורה בימים אלו. בעשי"ת קרתה הנסירה ובנין המלכות, וביום כיפור המלכות שנבנית עולה לקבל את החותם שלה עד הכתר העליון, אך עדיין למטה במקומה עומדת אחור באחור. אחר כך יש ארבעה ימים שכאשר נבנית ומקבלת חותם חוזרת פנים בפנים, כדי שתוכל להגיע לזיווג בשמיני עצרת. החזרת פב"ב בימים בין יו"כ לסוכות, אחר כך סוכות זה "ימיני תחבקני" וערבות הו"ר זה "ישקני מנשיקות פיהו", ולבסוף הזיווג בתפלת הגשם בשמיע"צ ושמח"ת, ומתחיל הריון (שנמשך כל החורף), והלידה זה בשביעי של פסח. הכל תהליך של הריון ולידת הנשמות החדשות מהזיווג של שמיני עצרת.

אדה"ז כותב בלקו"ת על יום כיפור וקודם כל מגדיר מה זה תשובה – אומר שכל תשובה בעולם זה החזרת פנים בפנים. כשאנו חוטאים נדמה שאנו מתרחקים מה' וה' מתרחק מאתנו – "אם תעזבני יום יומיים אעזבך" – אך באמת אין לו גוף ודמות הגוף ולא שייך לומר שמתרחק מאתנו, כל הריחוק איננו שה' הלך לאיזה מקום, אלא הכל בחינה של הפנית עורף – "כי פנו אלי עורף ולא פנים". אם אנחנו פונים עורף להקב"ה כביכול פונה עורף לנו – הוא נמצא צמוד ממש, אך יש סוד של פנים-או-עורף, והחטאים פועלים שכאילו ה' (הנמצא ממש לנוכח ואנו ממש נוכח אליו) עומד ואחוריו אלינו ואנו "כי פנו אלי עורף ולא פנים". כל ענין התשובה לחזור פנים בפנים, וכל זמן שאיננו מחזירים פנים אנו בחטא – אנו עוף טמא, "עורף ולא פנים". אם מתבוננים בדברי אדה"ז בעומק, יוצא שכל מה שעשינו תשובה מר"ח אלול ועד יום כיפור (ועד בכלל) לא נחשב תשובה כלל, כי אין עדיין החזרת פנים בפנים. עם כל העבודה לא עשינו תשובה – עדיין אחור באחור – וממילא מובן הפתגם ש"עכשיו הגיע הזמן לעשות תשובה". כמה שהיו עליות גדולות עד כה, אך לפי האריז"ל אנו עדיין אחור באחור, ורק עכשיו מתחילים לחזור פנים בפנים. אפשר להבין כמה דילוג הערך יש כאן – שאחרי כל מה שהיה מתחילים בתשובה האמיתית. דבר זה מתקשר מאד יפה לסדר לפי הספירות: הן כי עצם התשובה בקבלה זה בינה. עברו עשרת ימי תשובה, ונדמה שהכל נגמר, ואז כשפונים לחזור הביתה מתגלה לך אותו ענין שעבדת עליו קודם – מזכיר דברי הבעש"ט על סוד ההשראה, שהכל מתגלה רק כשגומרים וממצים את העבודה (או שמרגישים שמיצו והצליחו או שמיצו ולא הצליחו, אך מסיימים ופונים הביתה או ליעד אחר, ואז – דווקא בגלל שהסיח דעתו, "אין משיח בא אלא בהסח הדעת" – מופיע האור של מה שעבד עליו). כך כאן, אחרי כל התשובות מאלול וסליחות וראש השנה ועשי"ת ועיו"כ ויו"כ ונעילה ושופר גדול – נגמר – ואז מגיע הזמן שעכשיו צריך לעשות תשובה, כי אחרי כל מה שמיצה בנפשו יכולה להיות תשובה אובייקטיבית. אפשר לומר שמה שעשה עד כה היה ב"גברא" שלו, אך לא היה ה"חפצא" של תשובה – כי ה"חפצא" זה החזרת פב"פ שעוד לא היתה. התשובה עצמה מתחוללת רק אחר יום כיפור.

חכמה: בחג הסוכות מתחיל "וימינו תחבקני". עד כה היה "וימינו פשוטה לקבל שבים" ומעכשיו גם "וימינו [של החתן] תחבקני". הסוכה זה מקיפין דאמא, אז מה זה שייך לתשובה של אבא?! כל השנה יש ניסוך היין מצד מוחין דאמא, אך בחג יש הלכה (שנתגלתה בדברי סופרים) של ניסוך המים וזה מצד מוחין דאבא. עיקר תשובת חג הסוכות לא בימים אלא בלילות, בזמן של שמחת בית השואבה – "משם שואבים רוח הקדש" – ותשובה זו היא להתחיל להמשיך את ה"צלא דמהימנותא" למטה (ולכן מתחיל עוד לפני שנוטלים לולב בבקר), ולהמשיך זאת בפנימיות זה דרך מוחין דאבא, חכמה. יונה הנביא זכה לרוח הקדש בשמחת בית השואבה, בחג הסוכות. יש הבדל עיקרי בין שמחת בית השואבה לשמחת תורה – בשמחת בית השואבה החכמים שמחו וכל ה"עמך" (כולל הנשים) הסתכלו. בשמחת תורה לא כך – כולם שוים, זה למעלה מטעם ודעת, ואין יותר חכמים ומיוחדים. בשמח"ת מי ששמח ורוקד זה בעיקר החכמים, כך היה במקדש, וכולם משתתפים. זה שמחה של חכמה – צריך להסביר יותר – אך על כל פנים זה להסביר שבלי שמחת בית השואבה סוכות זה מוחין דאמא, אך עם ניסוך המים (ש"חביבין על דברי סופרים יותר מיינה של תורה") עיקר התשובה של סוכות היא מוחין דאבא.

כתר: שמח"ת למעלה מטעם ודעת – ואף מעלה ביהודים פשוטםי על חכמים – זו תשובת הכתר.

כל שלוש התשובות האחרונות זה תשובה בעצם, ה"חפצא" של התשובה.

נאמר את הניגונים – תיקון הכללי של עשר תשובות, שודאי אפשר לעשותו מתי שרוצים (גם בזמן הזה, וגם כל השנה), כשכל תשובה זה תוספת שמחה על התשובה הקודמת, בה לא שמחתי מספיק, לא היתה בי מספיק חיות והאלקות לא שרתה בי מספיק. כל תשובה זה השראה בלשון הבעש"ט – שה' ישרה אצלי ממש – לכן תכלית החכמה זה תשובה ומעשים טובים, זה תכלית כל התורה, השראת אלקות, דירה בתחתונים. מחפשים ניגונים יותר קלים ושמחים (חוץ מאחד, שקצת יותר פנימי):

הניגון של אלול זה "אני לדודי ודודי לי".

הניגון של סליחות זה "רחמנא דעני לעניי".

הניגון של ראש השנה זה "תרין תפוחין" (אוכלים תפוח בדבש ומאיר תיקון "ואמת").

הניגון של עשי"ת נשמע קצת יותר געגועים ועמוק, ובכל אופן נסביר שגם שמח, זה "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם". הפירוש הפשוט של "דכא" זה דיכוי הנפש, אך ידוע הפירוש בחסידות ש"דכא" ר"ת דירה-כלים-אשה, שלשת הדברים הנאים המרחיבים לבו של אדם, ומתוך הקירוב הזה "ותאמר שובו בני אדם".

הניגון של שבת תשובה (חדש) זה "לאסתכלא ביקרא דמלכא, לאשתאבא בגופא דמלכא".

הניגון של ערב יום כיפור זה ניגון השמחה של הבעל שם טוב. אם רוצים לתמצת את כל החרטות שאני זקוק להן לחרטה אחת מה זה? יש כל מיני הוא-אמינות (חשבתי על זה הרבה עד שהבריק לי), אך בסוף מה שהתבהר זה שעיקר החרטה שלא עסקתי מספיק בעניני הבעל שם טוב, לא חשבתי עליו מספיק, לא ספרתי מספיק סיפורים שלו, ובכלל לא עשיתי את שליחותו (וכמובן שהבעש"ט כולל את כל הצדיקים ממשיכי דרכו עד היום, עד הרבי, אך אנו אוהבים ליחד את הדיבור והמחשבה שלנו לבעש"ט), ולכן הניגון הכי מתאים לזה זה ניגון שמחה המיוחס לבעל שם טוב עצמו. יחד עם האכילות הרבות של עיו"כ זה מאד ממתיק את המלקות והכפרות.

הניגון של יום כיפור זה "ונסלח לכל עדת בני ישראל" (השני מבין עשרת הניגונים שיש בכל נדרי, שהוא החכמה בתיקון הכללי של כל נדרי, ההולך מלמעלה למטה). כל יום כיפור אומר אהבה – "כי עמך הסליחה" זה הביטוי הגדול ביותר של אהבה ללא תנאי. לכן לפני יום כיפור, כהכנה לזה שה' יסלח לנו, אנו סולחים לכל אחד, וביום כיפור מהרגע הראשון – מכניסת היום – "ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה".

הניגון של ארבעת הימים בין יום כיפור לסוכות זה "אנעים זמירות". הרבי לימד נגונים חדשים בליל שמח"ת, ופעם סיפר שהיה חסיד מחסידי הבעל שם טוב (לא יודעים מי זה, ויש חושבים שהרבי דבר על עצמו), שבסוף נעילה – כשפותחים את הארון לומר "אנעים זמירות" (לא במחזור של חב"ד...) – נכנס לדבקות והתחיל לנגן "אנעים זמירות" עד שהרגיש שאנשים דוחפים, וחשב שמפריע למישהו, אך פתח עיניו וראה שכבר אור בקר ודוחפים להכנס לבית כנסת להתפלל שחרית. היות שזה ניגון ששייך ל"כעת הזמן לעשות תשובה" – למוצאי יום כיפור – זה הניגון הכי מתאים לארבעה ימים שבין יום כיפור לחג הסוכות.

אחר כך בחג הסוכות עיקר התשובה בשמחת בית השואבה, ואז הניגון "אלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא ישוב וימחול לו" – ניגון של שמחת בית השואבה, כפי שמלמדת הגמרא. כך, מתוך המשפט שחז"ל מתארים שאמרו, אנו נרגיש מה מאפיין תשובה של חכמה – בחכמה יש עדיין שני סוגים כלליים של אנשי מעלה, צדיקים ובעלי תשובה, ולכל אחד המעלה שלו. בשמחה זו עדיין אין שויון של "לא נכר שוע לפני דל" – יש הבחנה בין צדיק לבעל תשובה, אך הם ביחד וכל אחד מכיר גם במעלת השני, ו"אלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא ישוב וימחול לו". בסוף יוצאים שוים, ויוצאים כך שלכל אחד יש מעלה לגבי השני ו"אלו ואלו אומרים" ביחד. בשביל שאלו ואלו ישירו ביחד אותו משפט, אף על פי שזה סוגים שונים ורחוקים, זה מוחין דאבא. כמו שאפילו לגבי פסק הלכה "אלו ואלו דברי אלהים חיים" ואף על פי כן "הלכה כ..." – התחושה של "אלו ואלו" אף על פי שיש שוני, אבל יש מקום שזה אחד. בחסידות כתוב ש"אלו ואלו דא"ח" בא ממקום של שעשועים עצמיים – "ואהיה שעשועים יום יום", שזה או או"א עילאין לפנה"צ הכלולים במוחין דאבא, או כח המשכיל שבכתר וחכמה, אך המשותף שזה "אלו ואלו" עם חכמה. כמו "אלול ואלו דא"ח" כך "אלו ואלו אומרים" – תשובה שגם רואה מעלת הצדיק וגם מעלת הבעל תשובה, וכמה שבע"ת בהכנעה ושפלות לצדיק כך גם הצדיק שפל בפני הבע"ת, ויש שעשוע של שני אורות, או"י של צדיקים ואו"ח של בע"ת המתחברים ומשתלבים יחד. זו התשובה של "ושאבתם מים בששון" ומתוכה גם שואבים רוח הקדש.

הניגון של שמח"ת זה ניגון ההקפות ששרים אצל הרבי.

אם עכשיו ננגן את כל עשרת הניגונים הללו נעשה תיקון כללי גבוה וחשוב של כל דרגות התשובה.

שיחה שניה:

לפני הרבה שנים דרשנו משהו שאחר כך הסתבר שעוד אנשים – או בנפרד או אחרינו – עלו על זה, שלפי המסורה יש 5845 פסוקים, ולפי זה מתבקש כל שנה להקביל לפסוק (עד שלא נוכל יותר, עוד 78 שנים), ולכן מענין כל שנה לדרוש את הפסוק של השנה. לפי 15 שנה נכנסנו לשירת האזינו – אנו יודעים עד כמה חבבו את השירה הזאת, שלפי דעה אחת "כתבו לכם את השירה הזאת" הולך על "האזינו" שכולל כל התורה, וידוע שהמגיד ממעזריטש חבב זאת ורצה שחסידים ידעו זאת בעל פה. הפסוק של השנה מוכר וידוע היטב, ונשמע פסוק קשה ושלילי, אך אם כתוב שבתוכחת פרשת כי-תבוא הצדיקים בכלל ואדמו"ר הזקן בפרט כשהיו קוראים זאת היו הופכים תוך כדי הקריאה את הקללה לברכה (כמו שעושה ה' "כי אהבך ה' אלהיך", וגם הצדיקים אוהבי ישראל) – סוכות זמן של אהבת ישראל, ו"ראויין כל ישראל לישב בסוכה אחת" (גם בחינת חכמה), ו"סוכה" גם לשון "'יסכה' שסוכה ברוח הקדש", שרואים את הטוב., כמו שאמר רבי נחמן שצריך לראות את הטוב שבכל יהודי. הזמן לפתח את חוש אהבת ישראל, חוש שהבעל שם טוב בא לפתחו, וחלק מהחוש הזה לראות את הטוב שביהודי. בחב"ד יש את הפתגם שצריך לאהוב כל יהודי אף שלא ראהו מעולם, ובא הפירוש בחב"ד שאין הפירוש רק שלא ראהו בגשמיות אלא שגם אם ראית אותו בגשמיות אין שום צד שוה ביניכם ולא משדרים על אותו גל בכלל, ואף על פי כן אתה אוהב אותו אהבת נפש עד שאתה מוכן למסור את הנפש עבורו – החוש הזה אפשר לפתחו בסוכות ועל כך צריך לעשות תשובה בסוכות, אם יש מי שאתה אומר שאינך יכול לראותו ואין שום דבר משותף זה פגם ב"ראויין כל ישראל לישב בסוכה אחת". נקודת הטוב של כל יהודי זה "נקודת החן" שלו – "חן לה" זה "חן יהודי". אם בתוכחה ה' הפך קללה לברכה, כל שכן וקל וחומר שבהאזינו (שאיננה כתוכחת תבוא) אפשר להתבונן ולראות את הפירוש הפנימי. היכולת להפוך את הקללה לברכה והיכולת לאהוב יהודי שלא ראית מעולם תלויות זו בזו – מי שאוהב כל יהודי יכול לראות את הפירוש הפנימי והטוב, "ויהפוך ה"א לך את הקללה לברכה כי אהבך ה"א".

אחרי הקדמה זו: הפסוק של השנה הוא "וישמן ישורון ויבעט שמנת עבית כשית ויטוש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו". צריך להתחיל להתבונן בפסוק הזה. את שתי המלים הראשונות ודאי אפשר לומר על הצד הטוב ביותר – טוב להיות שמן. בכלל, השם כאן של ישראל הוא "ישורון" – שם המעלה. יש שתי דעות בפנימיות מה יותר גבוה – ישורון או ישראל. יש דעה שהסדר ישראל-ישורון-יעקב ויש דעה שישורון-ישראל-יעקב. בפרשת השבוע, פרשת ברכה, גם כתוב השם ישורון (בתחילה ובסוף) – בתחילה "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל [ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת]", ובפסוק זה רואים שהשם "ישורון" קשור עם מלך. זו נקודת מפתח – גם לפי זה שהשם הכי נעלה של  עם ישראל הוא "ישורון", ולפי זה שזהו שם שיש בו מודעות למלך ישראל. ידוע שיש שני פירושים מי המלך ב"ויהי בישורון מלך" – הקב"ה או משה רבינו. הא בהא תליא – "שום תשים עליך מלך", "'שום' לעילא 'תשים' לתתא". על ידי ששמים את ה' למלך באמת מזהים מי למטה ראוי למלוך, להיות השליח של ה' ולתקן עולם במלכות ש-די, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

אמרנו שאחרי הרבה התבוננות יצא שעיקר החרטה בערב יום כיפור זה על כך שאין מספיק קשר (גלוי) לבעל שם טוב. לכן השיר זה לשיר ניגון שמחה של הבעל שם טוב – ודאי שיר של קפיצת הדרך שלו. למה על זה עיקר החרטה? שאלה שכל מתנגד טוב שואל – למה מדברים על בשר ודם, דבר ישר על ה' ועל כך שאינך מספיק קשור אליו?! התשובה זה כך. קודם כל, כל אחד יודע בנפשו – וזה קשור למה שידובר בהמשך – שלה' אין ציור ברור אצלי (וזה למעליותא), והרבה יותר קל שאני ארמה את עצמי ואומר שודאי שאני קשור לה', אני דתי ומקיים מצוות וכו'. רמיה אפשרית זו כי באמת אין לי שום ציור בה', ולכן הטבע נותן שאפשר לחשוב שאני הכי קשור לה' ולא חסר לי שום דבר. אבל כשזה נוגע לבעל שם טוב, בגלל שהוא בשר ודם ובגלל שגם אני בשר ודם – שיש איזה משהו משותף בינינו בכל זאת, כמה שהוא מופלא ממני לחלוטין – להרגיש אליבא דנפשי את החסרון של ההליכה בדרכיו, של שליחותו ושל האהבה אליו, זה הרבה יותר אמיתי ובלי דמיונות שוא מאשר אם הייתי עושה זאת לכתחילה לגבי ה'. שוב, לגבי ה' מאד קל להכנס לדמיונות שוא. זו אחת הסיבות שה' רוצה שנתקשר לצדיקים, כדי שלא נרמה את עצמנו – שנוכל למדוד קרבה וריחוק אליו, דמיון להנהגות טובות וכו' (מי שרוצה להבין יותר יעיין במאמר "התקשרות לאחר ג' תמוז"). הצדיק בשר ודם שומר מדמיונות שוא – זה משהו חשוב מאד שנסביר קצת יותר בהמשך. לכן צריך להתחרט מאד שיש מישהו כמו הבעל שם טוב – והיום הילולא של רבי נחמן, שהרבה קשורים אליו, וכל צדיק אומר "אנא סימנא בעלמא", "ממני יראו וכן יעשו" – והזכות שיש צדיקים שאפשר להתדמות וללכת בדרכיהם (יש "דרך הוי'", והצדיקים מלמדים אותנו בלי לסטות ובלי לרמות את עצמנו מה זה בדיוק דרך ה'), ואם איני עושה כך צריך להתחרט.

נחזור לענין השם "ישורון" – מודעות למלכות. למלכות נקרא בהמשך גם "תיקון החברה", הממסד שאמור לתקן את החברה, את ה"יחד שבטי ישראל". הפשט הוא לא טוב, ש"וישמן ישורון ויבעט", שהציבור שמן וחומרני, ובועט בחוקי התורה ובקב"ה ובצדיקים. אך אנו נסביר הכל הפוך, כי רוצים להסביר הפסוק למעליותא. שמן בתנ"ך זה בריא – מי שבריא הוא שמן. שמן זה שמן – שמיני, חנוכה, כל מיני דברים הכי טובים. עד כדי כך שאנו יודעים ש"שמן" זה פנימיות התורה – כמו שניסוך המים יותר מניסוך היין, שמן עוד יותר ממים שיותר מיין. החסידות נקראת שמן. שמן זה גם תענוג אלקי, כידוע שרבי נחום מטשרנוביל (תלמיד המגיד, שהיה גם אצל הבעש"ט וחבר אדה"ז) השמין מאד – אף שהיה עני ורעב – מהתענוג האלקי של "אמן יהא שמיה רבא". "ישורון" (כמו "ישראל") זה לשון ישר – ישורון זה הדרך הישרה של הציבור, של דעת הקהל, של ה"ויהי בישורון מלך". השאלה מי הוא המלך, על איזה מלך הציבור הולך – מלך מלכי המלכים לעילא ומלך ישראל האמיתי לתתא, או איזה "מלך זקן וכסיל" שקראנו עליו עכשיו בחג סוכות.

על כל פנים, את המילים "וישמן ישורון ויבעט" אפשר לפרש בשני כיוונים – או ששמן מחומריות ובוטע בה', או להיפך, כמו שנפרש, שמרוב תענוג אלקי ולימוד חסידות בשופי בועטים בממסד הרע (וכן בפרט אפשר לפרש על כל יהודי שבועט ביצרו הרע, אך היות שישורון שם ציבורי זה כללי) – מתכון שככל שיהיו יותר שיעורי חסידות, שכל מי שיושב כאן יתפוס עוד עשרה יהודים וימלא אותם בשמן של החסידות, הציבור ישמין ויוכל לבעוט בשמן של הצד השני. השאלה איזה שמן ינצח – צריך להיות שמן של קדושה. עד כאן החלק הראשון של הפסוק.

אחר כך ההמשך – "שמנת עבית כשית". כאן יש שלושה ביטויים שלכאורה אותו דבר – נשמעים כשמות נרדפים. לעניננו נסביר כך: "שמנת" זה שמן, כנ"ל. "עבית" זה שם עב בקבלה. ניתן משל מדויק – ידוע שהאריז"ל לפני שהסתלק אמר שצריך לחזור להשלים קבלתו, כי הסתלק צעיר, ומסורת בידי המקובלים הספרדים שהדבר הזה התקיים אצל רבינו הרש"ש. מה שהרש"ש גילה זה ממד חדש – לקח את כל כתבי האריז"ל, ובקיצור גילה בהם את ממד ה'עובי'. זה כמו שיש איזה עומק – שכל מה שהיה עד עכשיו זה שטחי, זה אורך ורוחב (וכשלומדים בשכל זה טכני לגמרי), והרש"ש הוסיף ממד. הדבר דומה ללימוד ר"א מהומיל, שמי שלומד בחוש מרגיש איך הוא חודר לעומק כל מושגי חסידות חב"ד – הופך את זה לסרט תלת ממדי. זה להוסיף את ממד ה'עובי'. זה פירוש שמתוך ריבוי לימוד פנימיות "עבית" – הוספת עוד ממד שלא היה קודם, ויחסית הכל היה שטחי וכעת נעשה תלת-מימדי. העולם שלנו תלת-ממדי – כל תאוריה זה יחסית דו-ממדי, ולהפוך לתלת-ממדי זה להפוך את זה למציאות ממש. עוד פירוש ל"עבית", על פי הלשון "מהתעבות האורות נתהוו הכלים" – יש אור, אך צריך כלים להכיל את האור ולגלותו הלאה, ומהווים כלים על ידי עיבוי האור. אחרי "שמנת" – בריבוי "שמן למאור", אורות – צריך "עבית" בעשית כלים. [נשמע הפוך מהפירוש הקודם, אך אם נסביר שתוספת העובי זה כדי להוריד למציאות – להפוך למדע ממש, כפי שעושה הרש"ש – אפשר לקשר בין שני הפירושים עד כדי כך שאפשר לומר שהוא-הוא]. "כשית" זה לשון לבוש וכיסוי, ונפרש למעליותא שמלשון "עלמא דאתכסיא". אנחנו ב"עלמא דאתגליא" על היבשה, כמו בהמות, אך מי שנכנס ל"עלמא דאתכסיא" יורד לים והופך ללויתן. מצד אחד הוספת ממד ועשית כלים, כדי להוריד למציאות, ואחר כך צריך לחבר את כל העולמות ולהגיע גם לעלמא דאתכסייא. שמנת עבית כסית = כב פעמים צא (= סוכה), יחוד הוי'-א-דני, וד"ל.

עוד ווארט בכך (ליין משמח): כל מילה ב"שמנת עבית כסית" כפולה של שם הוי', והר"ת שעכ = שמן = יה פעמים הוי'. עוד שלישיה עם ר"ת אלו בתורה – שארה כסות עונה – העולה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", המתחלק בשם הוי' ב"ה (וכן הר"ת מתחלקים בשם הוי' ב"ה). אותם ר"ת בשינוי סדר – שעכ-שכע. חוץ מהר"ת המשותפים, "כשית" ו"כסות אותה לשון – קשר מובהק בפשט. וכן "שמנת" זה ודאי לשון "שאר". יוצא שחובת עונה – לשם "פרו ורבו", תכלית כוונת הנישואין – זה "עבית". מכאן יצא לנו פירוש שלישי ב"עבית" (שמתחיל בשם עב), שהוא מלשון "עיבור". אשה שמנה לא ודאי מעוברת – אשה מעובה וודאי מעוברת (הרבה פעמים ר לתפארת הלשון, ובעיקר כאן כששתי האותיות הראשונות של השרש זהות). לפי זה "שמנת עבית כסית" זה ש(כדי לבעוט בממסד )צריך ללמוד פנימיות כל כך עד שיכניס אותך להריון (על דרך דברי רבי נחמן ש"העולם אומר שממעשיות לא נכנסים להריון, אך מהמעשיות שלי כן נכנסים להריון"). בחיי הנישואין החובה הראשונה זה פרנסה – וסתם פרנסה זה אוכל – אחר כך יש ביגוד, ואחר כך עיקר התכלית זה "פרו ורבו וגו'". לעניננו יש כן רמז מהתורה שצריך לקנות לאשה בגדי הריון – שקודם "עבית" ואחר כך "כסית". רמז שצריך להסתיר כמה שאפשר את ההריון עם בגדים מתאימים – ההריון זה נס, וצריך לכסות את הנס עד החודש החמישי. לפי זה יצא לנו רמז יפה מאד שהלימוד צריך להיות כזה שמכניס את הלומד להריון, ואז צריך להסתיר זאת (מהשב"כ) עד שזה בשל לגמרי – ברגע שזה בשל, שאין כבר שום חשש.

- לספר את הרהורי הדברים של הדרוש הזה. עד כאן היה פשוט, אך החלק השני של הפסוק היה קשה לי – "ויטוש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו" – ולא ידעתי איך לצאת מזה, לכן עזבתי את כל הדרוש. רציתי לותר על זה – כי דרוש לא מושלם לא שוה. אבל הקב"ה מרחם, אז הוא הראה לי 'ווארט' של אדמו"ר הזקן בלקו"ת – בדרוש ליום כיפור – כלאחר יד (כמו כל הדברים החזקים), שאומר שביום כיפור מתגלה אור הכתר, אור שלמעלה מסדר ההשתלשלות, שרק בגלל אותו אור, אותה אהבה ללא תנאי, ה' סולח ומוחל לנו את כל העוונות, ואומר שאותו אור כל כך גבוה ולא מתחשב בשום דבר (עד שעוונותינו לא תופסים שם מקום), וכל כך בגלל שהעוונות תופסים רק במדרגה של "עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם", אך מקום זה אינו "אלהיכם" ושם העוונות לא מבדילים. זה מבדיל ביני לבין האלקים שלי, אך לא ביני לבין ה' בעצמו (לא בגלל שם אלקים ושם הוי', אלא שלא האלקים שלכם). מה זה? יש מדרגה של אלקות שמתייחס, ומשלם לנו מדה כנגד מדה – זו דרגה של אלקות (אולי נקרא לזה "ממלא כל עלמין") שיורד אלינו, מתייחס אלינו, ומתגלה לכל אחד לפי כליו, וגם פורע לפי מעשי האדם. זה מעיקרי האמונה שצריך להאמין שה' נותן שכר ועונש וכו'. אומר שהאלקים הזה נקרא "אלהיכם" – האלקים שמתייחס אליכם – אך זה לא ה' עצמו. זה 'ווארט' משהו-משהו, ואומר זאת כלאחר יד לחלוטין. לא אומר ש"אלהיכם" זה לא משהו אמיתי – זה אמיתי, אלקים שמתייחס אליכם, ופורע ונותן לפי מעשיכם, מדה כנגד מדה, ושם העוונות מבדילים. במדרגה זו, אם האדם עשה עבירות יתפלל לה' וה' לא יענה כי העוונות מבדילים – הסתלק לעילא לעילא כי פנו עורף ולא פנים, זה אלקים העשוי להתרגז אם מרגיזים אותו ולהתפייס אם מפייסים אותו ואם אתה בסדר. ביום כיפור מתגלה משהו אחר לגמרי – זה קרוב לסוף הדרוש הראשון של יו"כ בלקו"ת. מה'ווארט' הזה אפשר ללכת הרבה יותר רחוק – הוא מדבר על אלקי אמת, וזה קצת כמו ההבדל בחסידות בין "אמת" ל"אמת לאמיתו", שיש אלקי אמת ושם "עוונותיכם היו מבדילים" (דומה לכך שמוהרנ"ת שאל את רבי נחמן אם לקבל משרת רבנות שהציעו לו, וענה לו שיקבל, אך היה מאד קשה לו אז שאל את רבו 'זאת אמת?' וענה לו 'כן' – תורה זה אמת, ובודאי שלהיות רב זה אמיתי – אך התעקש יותר ושאל 'זאת אמת לאמיתו?', ועל זה רבי נחמן חייך ואמר 'כך לא אמרתי', ולכן הציל נפשו ולא נעשה רב). רב זה נגלה, זה פסק – יש טוב ורע, מותר ואסור, טמא וטהור, וזה אמת של תורה, ר"ל לזלזל בכך בכהוא-זה – ומול אמת זו "עוונותיכם היו מבדילים בין ה' וביניכם". כל זה מביא אדה"ז כדי להסביר מה זה "שבת שבתון" – שבת גם לגבי שבת. שבת זה אמת – "עם הארץ לא משקר בשבת" – אך יום כיפור, שבת שבתון, זה אמת לאמיתו, ושם העוונות לא תופסים בכלל מקום לכתחילה. לדוגמה, אם ר"ל יש מקרה של גירושין – יש כזה דבר על פי תורה – אך הרבי אף פעם לא אמר להתגרש, גם במקרים הכי קיצוניים, ולכל היותר היה אומר ללכת לרב (יש מי שעוסק בעבודה השחורה...). ר"ל לומר להתגרש, אף על פי שזה מאה אחוז על פי תורת אמת. איך שלא יהיה, מתוך ה'ווארט' הזה של אדה"ז אפשר ללכת רחוק, ופתאום אחרי שקראתי זאת בא לי פירוש בחצי השני של הפסוק –

בתחילה התפרש: בשביל להיות כה שמן שאפשר לבעוט בממסד, ולהתעבר מפנימיות התורה עד שאפשר להקים ממסד חדש – צריך לקיים "ויטוש אלוה עשהו", לעזוב מדרגה זו של "אלוה עשהו" הדן מדה כנגד מדה וכו', ולהגיע למדרגה של יום כיפור. אחר כך, בהשראת פירוש זה, אפשר לפרש הרבה יותר פשוט וקיצוני – לעזוב את האלוה שאתה עשית (ולא את האלקים שעשה אותך)! יש אלקים שהאדם עושה בעצמו (לפני כמה שעות סיפר לי מישהו על מי שאמר 'אני בהיי מה'"' והרב אמר לו 'אבל צריך לדעת אם ה' בהיי ממך' – עדיין לא אמר לו שצריך לברר בכלל מי אותו ה' שאתה בהיי ממנו, יתכן שהכל פרי הדמיון...). לפי זה מתפרש שאותו ישורון שהלך אחרי מלך זקן וכסיל, אחרי הממסד השקרי עד עכשיו, וכידוע שאלו שמחזיקים ברוחניות את הממסד זה המאמינים בה', כפי שהרבי אמר תמיד בתוקף ובצער ובבכי הכי גדול – יש את הכופרים, אך מי שנותן לזה גושפנקא של תורה זה מאמינים. צריך להיות "ויטוש אלוה עשהו" – לעזוב את האלקים שבעצם הם עשו אותו. יש כמה מדרגות של אלקים – יש אלקים שהאדם יוצר אותו, וזה ממש דמיון שלו. למה זקוקים לפירוש של אדה"ז, ולא מיד נקפוץ לפירוש הזה? קודם כל בגלל שבפירוש זה יש קצת בעיה בהלכה, לסופר סת"ם, שיודע שה"אלוה עשהו" בפסוק זה הוא קדש וצריך לקדש אותו, ולפי הפירוש כעת זה צריך להיות חול – אז צריך להיות צד שאפשר לנמק את הקדש. לפי פירוש אדה"ז זה קדש, ואף על פי כן צריך ליטוש אותו – כדי להגיע ל"ויהי בישורון מלך" צריך להגיע למדרגה בה אין "עוונותיכם היו מבדילים בין אלהיכם וביניכם", אך אחרי פירוש זה אפשר להקצין ולפשט ולומר שצריכים לעזוב את האלקות שהאדם עשה בעצמו. לפי זה הפסוק מתחיל להתבהר מאד יפה.

לפי זה מה סיום הפסוק – "וינבל צור ישועתו"? כתוב שתלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו, ומצוה לזלזלו. אלו שהסכימו לכתוב במגילת העצמאות "צור ישראל" בידיעה שזה ק"נ – שאפשר לפרש על ה', אך יש שמפרשים על כוחי ועוצם ידי, ובשבילם הסכימו לכתוב כך (בשביל הדו-משמעות) – את הרבנים הללו שהסכימו לכך (ולא רק את הכופרים) צריך לנבל.

אם כן, זה פסוק הפלא ופלא עם המסר מה צריכה להיות עבודת ה' בשנה הזו, שמכוונת כנגד הפסוק הזה.

רק כדי להוסיף עוד משהו שמח – הכל בשביל שמחת החג, "ושמחת בחגך" – לפני למעלה שנה, לפני ההתנתקות, דברנו הרבה על ג"ק הטמאות וקליפת נגה בממסד. על התקשורת (המשקפת הרוח הציונית), מערכת המשפט (ובכללות הממסד הקבוע), הממשלה (הממסד המתחלף) והצבא (שכל זמן שמקבל פקודות ג"ק הוא הגשר, המעברה, המזין הקליפות הטמאות). בכל אותם דיבורים שדברנו אז הקבלנו זאת לשלוש העבירות החמורות עליהן נאמר "יהרג ואל יעבור" – ע"ז, ג"ע, ש"ד (כסדר זה). עכשיו יצא לנו חידוש ותוספת חשובה מאד לדברים אלו – התבוננות של השנה הזאת (שהרי כל שנה הדברים הולכים ומתחדדים, יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים, והדברים מקצינים יותר) – שכל הדברים הללו הם סוגים שונים של ע"ז (שקודם החשבנו רק לקליפה הראשונה), סוגים שונים של עשית אלקים, שעל כולה צריך להיות "ויטוש אלוה עשהו".

כתוב בחסידות שהקליפה הגבוהה ביותר לא רק ע"ז אלא כפירה מוחלטת במציאות ה' – "אמר נבל בלבו אין אלהים". לכן בתקשורת אסור להזכיר את שם ה', כי אין ה' בכלל. רק צריך להבין איך זה נקרא "אלוה עשהו", אם אומרים שבכלל "אין אלהים" – תיכף נחזור לכך. אחר כך יש, כמו שמסביר בתניא קדישא שעבודה זרה זה שקוראים לה' "אלוה דאלהיא" – מאמינים בה' באיזה מקום, אך שמים אותו רם ונבדל מהמציאות, ולמטה יש אלהים שיש להם כעין שותפות ובחירה חפשית (אף שיש שליט מעליהם), ולכן אפשר וצריך להתפלל אליהם, כי הם הממוצעים לקבל שפע, ונוצרת מערכת של אלילים. הדוגמה הכי ידועה לנו בהסטוריה, פנתיאון של אלהים – שגם עליו דברנו הרבה שנה שעברה – זה דווקא מיון והמיתולוגיה שלה. מה שמאפיין את כל האלילים הללו – בכל הסיפורים, מי שזוכר לדאבוננו – שכולם עוסקים בגילוי עריות, זה המוטיב הגדול ביותר שם, וזה בדיוק כמו פנתיאון הגבורים והאלילים של הבג"ץ וכו' (כל מה שאנו מזהים עם הממסד הבלתי מתחלף). זה ודאי עשית אלהים – כמו שלפי הרמב"ם מלאכים נקראים אלהים כי הם חוקי הטבע (יש פירוש כזה) כל חוק הופך להיות אליל, והרי זה חוק שנגד חוק התורה. אחר כך יש את הממשלה. יש מאמר חז"ל שמפורש הרבה בחסידות ש"ישראל שבחו"ל עובדי עבודה זרה בטהרה", כי מאמין שבשביל לקבל פרנסה צריך לסמוך על סיבות חיצוניות, וזה נקרא עוע"ז. יכול שעוד יותר מאמין בה' – יותר טוב מפנתיאון של אלילים – אבל תכל'ס, למעשה, כל היום וכל הלילה עסוק בסיבות גשמיות שחושב שבלעדיהן לא יחזיק מעמד, ואחר כך מתרגם זאת לאחריות. כך הממשלה אומרת שבשביל אחריות של העם צריך לסמוך על מדינה זו וזו, ולכן צריך להשתחוות להם ולקבל מדיניות שלהם – זה סוג שלישי של עבודה זרה. זה עבודה זרה שמאמינים בסיבות לא מה', ומשתחוה ונכנע להם – יתכן שאתה לגמרי עם כיפה על הראש, וממש מאמין בה', אך חי בחלום רע וסומך רק על סיבות גשמיות, ובמקרה של הממשלה על חסדי או"ה. זה שלשה סוגים של עבודה זרה – כפירה, יצירת חוקים אנושיים, סמיכה על סיבות גשמיות. הכפירה זה בעצם "אני ואפסי עוד" – לעשות עצמך אלקים, שאין עוד מלבדך. אחר כך זה מערכת של אלילים, ואחר כך עובד עבודה זרה "בטהרה", כי אינך סומך על ה' אלא על מישהו אחר – שמכתיב לך הכל, ומעביר אותך על דעת תורה שלך לחלוטין. ומה לגבי הצבא? זה לשכוח את ה' – "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". אפשר להיות עוד יותר מאמין, אך ברגע מסוים לייחס את ההצלחה לעצמך. מצד אחד זה הכי פחות עבודה זרה – הצבא ניצח והיה גיבור, כפי שאכן התורה מצוה, אך מרגיש בפנים ש"כחי ועצם ידי". התורה אומרת שלא נורא שתהיה גיבור ותרגיש כך, אדרבה, רק תזכור את ה"א שהוא הנותן לך כח לעשות חיל – שבשעת מעשה תזכור את ה', "וזכרת את ה"א", וסימן שמי שלא עושה זאת שכח את ה' בשעת מעשה. כמה שזה הכי פחות גרוע, אפשר להבין איך שמזה יכול להזין את הכי גרוע מכולם – כי יכול להזין גם את זה שאין בכלל ה', בצורה הכי קיצונית, שזה התקשורת. אם יכול להזין את הכי גרוע יכול להזין גם את אלו שבאמצע. מצד שני, התיקון שם זה לזכור את ה' ולהכיר בנסים ונפלאות שעל כל צעד ושעל, ולדעת שאם אתה מנצח – כפי שה' רוצה שתהיה גבור ותנצח – תזכור את ה'.

אחד מפירושי "צלא דמהימנותא" בחסידות הוא שזה אותו צל של "כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך" – זה פירוש שהסוכה היא סוכת החילים היוצאים לקרב להלחם, והצל שלה זה צל ה' היוצא להצילך, מקיף המזכיר שלא נשכח שה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך. כתוב בחסידות שיש שלשה פירושים של צל, והראשון זה הצלה. שמחת בית השואבה זה להמשיך את הצלא דמהימנותא בפנימיות, ויש שלושה פירושי צל כנגד ג' רישין שבכתר (כל החג הזה כדי לתקן את צה"ל – גם הלולב הוא "חרב גאוה"). פירוש ראשון "להצילך" (ולכן אסור שיראה בך ערות דבר ושב מאחריך – זה מודעות של חילים, שצריך לקבל בחג זה). פירוש שני מלשון "וינצלו את מצרים" – להעלות את כל הניצוצות מהמציאות (כל הנקודות הטובות – לא רק בתוך יהודי, אלא גם "חכמה בגוים תאמין" וכו') – זה החג שנותן כח לנצל את מצרים. הפירוש השלישי – פירוש פשוט של צל – "צלא דמהימנותא". "להצילך" מהראש התחתון שבכתר, הרצון – ה' רוצה שננצח בקרב, ומתהלך בקרב המחנה להצילך, רק שלא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך. לנצל את מצרים ולהעלות את כל הניצוצות זה תענוג החג – תענוג הנצחון וארבעת המינים. עצם הצלא דמהימנותא זה להמשיך גילוי לעתיד לבוא של חביון עז העצמות שבתוך רדל"א, שזה אמונה – זה צל.

יש צל של הסוכה – חושבים שצל זה משהו פשוט, אך רק למושג צל יש פרצוף שלם של עשר ספירות (בהו"ר כל אחד צריך לראות את הצל שלו, שני צללים – צל יכול להיות אדם, אז זה פרצוף שלם). כמו כל פרצוף, יש נה"י-חג"ת-חב"ד. הנה"י של פרצוף הצל זה "הוי' אלהיך מתהלך [ברגליו, כביכול] בקרב מחנך להצילך", ורק צריך לראות ש"לא יראה בך ערות דבר [פגם הברית-היסוד] ושב מאחריך". יש שלושה דברים שמורידים בפנימיות את ה"צלא דמהימנותא" של הסוכה – שמחת בית השואבה (הראשון, לפי הסדר שהרבי מסביר, כי זה מהלילה הראשון), ארבעת המינים, ובסוף "בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי" שחז"ל דורשים שהחצי הראשון על סוכות והשני על שמיני עצרת – כשנכנסים מהסוכה לבית יש הפנמה לגמרי של כל הארות הצל של חג הסוכות. יש אני, יש הצל, ויש "כצאת השמש בגבורתו" (העושה את הצל). כשכל הצל נמשך בפנימיות יתקיים לעתיד לבוא "וסוכה תהיה לצל יומם מחורב" ויתגלה מה שעושה את הצל – "כצאת השמש בגבורתו". בעולם הזה מתגלה רק המדרגה הגבוהה של הצל – הרדל"א, הכיסוי וההסתר ש"לא ידע ולא אתידע", וזה נמשך בפנימיות בשמח"ת ואז יכול להתגלות "חביון עז העצמות". נה"י-חג"ת-חב"ד כמו בכתר רצון-תענוג-אמונה. בשמחת בית השואבה – ריקודים – ממשיכים למטה את ה"להצילך" בפנימיות, לזכור תמיד את ה' הנותן לך כח לעשות חיל ומציל אותך שלא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך. אחר כך, כשנוטלים את הלולב והמינים לסוכה, ממשיכים גם את חלק החג"ת – חלק הלב של הצל – לתוך הלב שלי, וזה "תענוג הנצחון" שכתוב שאין תענוג כמוהו ("דידן נצח"), זה נמשך בפנימיות, וזה נעשה מצל במשמעות של "וינצלו את מצרים". אחר כך, יותר מהכל, עצם הצל – הצל של הצל, החב"ד של הצל, האמונה הפשוטה שיש בצל. המוחין של הצל זה לדעת את האמונה הפשוטה שלי, שלמעלה מטעם ודעת – תרתי דסתרי – להוליד בתודעה דבר שלא נודע, כשה"דלא" הופך להיות "אלד", מ-עב שמות, להוליד דעת מ"דלא ידע ולא אתידע", להוריד "חביון עז העצמות" מכיסוי הרדל"א שנקרא "צניעותא", על דרך "כצאת השמש בגבורתו" לעתיד לבוא. זה גם בא בתענוג – "ופריו מתוק לחכי" – וזה כבר תענוג של פוריות. יש מכנה משותף – בשמח"ת בית השואבה רוקדים ברגלים, אך גם בחביון עז העצמות שברדל"א הרגלים באות לידי ביטוי בריקודי שמח"ת ("ועמדו רגליו על הר הזיתים"). תמיד רגלי העליון בתוך החב"ד של מה שמלביש אותו, בהתלבשות הפרצופים. לכן רוקדים הערב, ועוד יותר רוקדים בשמח"ת. זה דרוש דא"ח בקיצור.

נחזור לעניננו, שיתקיים בנו השנה למעליותא "וישמן ישורון ויבעט שמנת עבית כשית ויטוש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו". שתהיה לנו שנת משיח וגאולה ושמחה עד בלי די. שמחה זה שה' אתנו – זה "היש האמיתי", שה' ישנו אתנו.