בע"ה

תניא ודבר-מלכות (3, מקץ-חנוכה)

אור ל-כח כסלו סז – רמת אביב

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

"פותחין בדבר מלכות". בדבר מלכות של חנוכה הרבי מדבר על סוד השמן. הוא אומר שיש לחם ומים שרומזים לנגלה שבתורה, ויש יין שרומז לרזין דאורייתא, ויש שמן שיותר מ"יינה של תורה" ורומז ל"רזין דרזין דאורייתא". יש "רזין" ו"רזין דרזין", על דרך "קדש" ו"קדש קדשים" ("כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים"). יש סיפור של התורה, שבפשט לא נתפס כשיר (אף שעל הכל נאמר "כתבו לכם את השירה הזאת", אך בפשט לא נראה כשיר, ולהלכה לא צריך לכתוב בצורת שירה) – זה נגלה שבתורה. שיר זה תענוג מיוחד, הבעה פנימית-עצמית של הנפש – ברגע שזה שיר, זה כבר רזין. עיקר הרז זה גילוי הנשמה של היהודי. התורה, גם בתור שכל אלקי, זה למטה מהנשמות – "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר". ישראל אותיות שיר-אל, יהודי גם שׂר ("כי שרית") וגם שׁר. כל השירים קדש, רזין, ושיר השירים קדש קדשים, רזין דרזין. היה אפשר לחשוב שיין זה מעשה בראשית ושמן זה מעשה מרכבה, אבל יש רמז שאומר שלכאורה לא כך – רזין = מרכבה – ומכאן נלמד שגם מעשה מרכבה זה עדיין יין, זה עדיין רק "רזין דאורייתא".

הרבה פעמים אנו מדברים על זה שיש שלושה יחסים של ישראל לקב"ה – "אבינו, מלכנו, דודנו". יש "אם כבנים אם כעבדים", ויש יחס שלישי שלמעלה משניהם – דוד ורעיה – וזה היחס של שיר השירים, רזין דרזין, קדש קדשים. יחס של אב ובן זה כבר בגדר מרכבה – "האבות הן הן המרכבה" לא קאי רק על האבות, אברהם יצחק ויעקב, אלא על המצב בו זוכים שאנו בנים וה' הוא אבינו, ותכלית הבן שהוא מרכבה לאביו, שבכל מה שעושה, במודע ושלא במודע, הוא מקיים רצון אביו שבשמים. הבן כל כך משדר על תדר רצון אביו שבשמים, כך שבכל מה שהוא עושה הוא מכוון לרצון אביו שבשמים. זה בן נאמן, וזה נקרא מרכבה.

"מלכנו" זה מעשה בראשית – ה' ברא את העולם להיות מלך עליו. בסוף, היעוד של כל הבריאה, זה "והיה הוי' למלך על כל הארץ", על כל הבריאה.

אם כן, היחס של "מלכנו" זה גם סוד – סוד מעשה בראשית. יחס של "אבינו" כל שכן שזה סוד – סוד מעשה מרכבה. אבל "רזין דרזין" זה "קדש קדשים", כמו "שיר השירים", זה יחס של "דודנו", של דוד ורעיה. דוד-רעיה ר"ת דר, הענין של דירה בתחתונים – הם שיוצרים את הבית נאמן, את השלום בית, שה' השתוקק אליו בבריאה.

אצל כל זוג שהולך להתחתן – ומאד מתאים חתונה בחנוכה ושבע ברכות בחנוכה – יש "שיר השירים". איך יודעים ששיר השירים דווקא בחנוכה? הרי קוראים זאת בפסח לפי המסורת. שיר השירים שיש בחנוכה זה הכנור (= נר הוי') של מלך המשיח, שיש בו ח נימין, והוא רמוז ב-ח נרות חנוכה – כל נר הוא נים של הכנור, של "נר הוי' נשמת אדם", של מלך המשיח.

רזין = מרכבה. רזין דרזין = 538 = יאר הוי' פניו אליך ויחנך, שזה הגילוי של פנימיות התורה. "יברכך הוי' וישמרך" זה הנגלה, וזה גם הברכות הגשמיות (כפרש"י). "יאר הוי' פניו אליך ויחנך" זה הפנימיות – ביחס לגשמיות, כל התורה זה פנימיות, בתורה גופא זה פנימיות התורה, ובה בפרט זה השמן של התורה, "שמן למאור" הפועל "יאר הוי' פניו ['להצהיל פנים משמן'] אליך", "ויחנך" זה החן של התורה, החכמה-הנסתרה של רזין דרזין דאורייתא. "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום" זה הכח לעשות תשובה, שבכל מצב שיהודי נפל יכול לעשות תשובה, וכשהוא עושה תשובה ה' נושא לו פנים ומקבל אותו בתשובה, ואז גם מעלה אותו למקום יותר גבוה ממקום הצדיקים הגמורים, כידוע ש"במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם". אבל פנימיות התורה, רזין דרזין דאורייתא, זה ה"יאר הוי' פניו אליך ויחנך", ולכן אותה גימטריא.

החידוש העיקרי שהרבי מחדש בדבר מלכות של השבוע: חז"ל אומרים שטוב לערב "שמן זית זך" במאכלים, וזה חודר ומפעפע בתוך כל מאכל ומוסיף בו טוב טעם, אבל לשתות את זה בפני עצמו אי אפשר – ולכן לא מברכים על זה, כפי הלכה בשו"ע. היום אנו יודעים שיש אנשים ששותים כוסית קטנה של שמן זית זך, וזה מאד בריא – אולי התחיל מ-יט כסלו שזה בריא (כדלקמן) – אך שאלה גדולה אם אפשר לברך על זה. כתוב שלא מברכים על זה כי זה מזיק. הרבי שואל מה פתאום שיזיק לשתות זאת לבד, אם זה רזין דרזין דאורייתא? ברור שטוב וצריך לערב בכל דבר, ונותן טעם טוב, אבל למה לא לשתות לבד? הרבי אומר שמחנוכה והלאה, שהשמן דלק, עד יט כסלו – כי כלל גדול שהחסידות זה החותם של חנוכה, ו-יט כסלו יוצא ב'היקף' של חנוכה – צריך לערב את השמן הזה עם עוד חלק של התורה, ומזיק לשתות את זה לבד, ואף אחד לא פרסם וגילה רזין דרזין אלו לבד, רק מעורב במשהו אחר. למה? כי רזין דרזין זה דבר שאין לו התגלות בנפש – הנפש לא מסוגלת לגלות זאת לבד. יין כן, כמו שעל פי פשט, אף שיין לא חיוני, אפשר להסתפק במים, אבל לפעמים שותים יין והוא מרוה וכו'. זה בהחלט נחשב אוכל, ואפילו אוכל חשוב, עד שחז"ל תקנו על זה ברכה מיוחדת – "בורא פרי הגפן" – זה סוד שניתן להתגלות. נחזור ל"מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה" – כתוב במסכת חגיגה שאפילו מעשה מרכבה מותר לגלות לתלמיד אחד שחכם ומבין דבר מתוך דבר. כמה שזה סוד, בתנאים מסוימים ניתן לגלות זאת – זה דבר שהנפש מסוגלת לקלוט אותו. אמרנו שהסוד הזה בעצם מתבטא בעבודת ה' בכך שהאדם בטל לרצון ה' כמרכבה לרוכב, ומכוון לרצון ה' גם בלא-מודע – זה דבר שניתן להתגלות. שמן, רזין דרזין, לא ניתן להתגלות – ולכן אי אפשר לשתות זאת לבד, ואם שותים זאת לבד לא רק שלא מועיל ולא מברכים, אלא זה גם מזיק (ולכן לא מברכים, לפי חז"ל). החידוש שהרבי כותב – חידוש נפלא של הדבר מלכות של השבוע – שקרה שינוי מהותי מ-יט כסלו והלאה, שמ-יט כסלו אפשר ואפילו חיוני גם לשתות את השמן בפני עצמו.

הרבי כותב בכך שני דברים: קודם כל, שהשמן הוא מזון בכך שהוא סגולה להנצל מפגעי הזמן ככל שמתקרבים ל"קץ הימים" (ב"קץ" שני פירושים – "קץ הימים" זה סוף הגלות, ו"קץ הימין" זה תחלת הגאולה, והרבי מביא אסמכתא מראב"ע ש"קץ" משמש בתנ"ך גם לסוף וגם להתחלה), כי ככל שהחשך מתגבר – ככל שחכמת יון שנמשלה לחשך מתגברת – זקוקים לתרופה. בדרך כלל תרופה זה לא מזון – שרש המזון בעולם הנקודים ושרש התרופות בעולם העקודים (תרופות זה במינון יותר קטן, וכפי שהארכנו פעם, בסמינר על הומאופטיה, ככל שהמינון יותר קטן זה מעיד על שרש בעקודים) – לא מברכים על זה, ועלול להזיק לבריא. מחנוכה והלאה השמן מתחיל להתגלות באופן של "מטי ולא מטי" – תכונה של עקודים – "מגלה טפח, מכסה טפחיים" (או "מכסה אלפיים אמה"), אך מ-יט כסלו כבר מתגלה לגמרי, ונהפך למין מזון חיובי. ויש משהו יותר מזה – ככל שמתקרבים לגאולה יש מצוה לטעום ממאכלי שבת (בכלל יש קשר בין שבת לחנוכה – בפרט השנה, שיש "שתי שבתות" בחנוכה, ו"אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד הם נגאלין" – כי היונים רצו בעיקר לבטל מישראל שבת). אנו מתקרבים ל"קץ הימין" – תחלת הגאולה – ואז האוכל זה "רזין דרזין". בשנים הקודמות הרבי דבר על כך שאנו דור אחרון לגלות שעומד להפוך דור ראשון לגאולה, אך בשיחות הדבר מלכות הרבי הדגיש במיוחד שצריך להרגיש כבר את "קץ הימין", שכבר מתחילים את הגאולה, וממילא יש ענין מאד גדול לטעום מהשמן (כשהשמן הוא טעימת קץ הימין). אם כן, יש את השמן בתור תרופה חיונית לקץ הימים, ויש את השמן בתור מזון לכל דבר, כטעימה של קץ הימין.

בהערה הרבי שואל: האם כעת – באמירה שהשמן הוא עצמו מזון – סתרתי את דברי חז"ל ואת ההלכה בשו"ע? מסביר שהענין הוא אמת נכון ויציב, והיום כבר אפשר לגלות את הערך התזונתי של שמן זית כמאכל. הסודות שבדרגת שמן דבר שבעצם בכל הדורות לא היה ניתן לגילוי בפני עצמו, ולכל היותר היה ניתן לגלותו קצת תוך כדי ערבוב בממדים היותר נמוכים של התורה. הרבי מביא שגם דברי האריז"ל – שהיו חידוש ביחס למה שקדם לו, וחלק מתהליך גילוי פנימיות התורה – ש"מצוה לגלות זאת החכמה" מתייחסים  ליין שבתורה, ולא לשמן שבתורה. גילוי השמן, מהבעל שם טוב, ובפרט מ-יט כסלו, הוא כבר באופן של "יתפרנסון מיניה". בתחילה לא עמדו על סודות הזהר לכשעצמם, רק תוך כדי ערבובם עם לבוש של מדרש – "מדרש רשב"י – אלא שהזהר עצמו מתנבא שהסודות האלו יתגלו בדרך של "יתפרנסון מיניה", כמזון חיוני לפרנסה. ועם כל זה, מסביר הרבי, גם היום – כהשמן הוא מזון – "ניכר ונרגש שהשמן הוא בבחינת תכלית הידיעה שלא נדע, כמאמר הראשונים", והיינו כדברי חז"ל שאי אפשר לאכול את השמן בפני עצמו.

השמן, שהוא יותר ממעשה מרכבה, זה ידיעת ה' – עליה אמרו הראשונים ש"אילו ידעתיו הייתיו", "לית מחשבה תפיסא ביה כלל" (רק שהרבי רש"ב אמר שכאשר אני יושב מאחורי דלת נעולה ומעיין בלקו"ת, אצלי מתקיים "ידעתיו הייתיו"). "ידעתיו הייתיו" זה עומק הסוד של שיר השירים, כנ"ל – הסוד של "והאדם ידע את חוה אשתו". מעשה מרכבה זה בן, שבהיותו חלק מאביו הוא מכוון ומבטל את כל מעשיו לאביו (בעוד עבד לגבי מלך חייב לשמוע צו מפורש, ולא יכול לכוון לעשות על דעת עצמו – ברגע שיתחיל לעשות כך יתחיל לטעות). אבל גם בן, שלא צריך לשמוע מה לעשות, זה עוד לא "והאדם ידע את חוה אשתו" לגבי קוב"ה. הדעת זה השמן משחת קדש, שבעצם הוא קדש קדשים, כמו שיר השירים. הרבי אומר בהערה שמצד אחד השמן היום הפך להיות מזון חיוני, אבל זה עדיין לא סותר את (רוח) ההלכה, כי ניכר ונרגש שהוא בבחינת תכלית הידיעה שלא נדע. יש כאן דבר והיפוכו – מחד אומרים שחסידות זה "ידעתיו הייתיו" בניחותא, אבל זה לא שולל את זה ש"תכלית הידיעה שלא נדע". זה שאני יכול לומר "ידעתיו הייתיו" זה היכולת לשתות שמן, אבל זה שלא סותר את ה"תכלית הידיעה שלא נדע" זה מה שלא סותר את רוח ההלכה. כך בזיווג בין איש ואשה, מחד יש ידיעה מוחלטת, ומאידך יש אי-ידיעה מוחלטת – זה צניעות הזיווג. כך הרבי מסביר מה זה השמן.

אפשר גם להסמיך זאת יפה על פסוק בפרשת השבוע, בחת"ת של היום: כשפרעה ממנה את יוסף למשנה למלך הוא אומר לו "ועל פיך ישק כל עמי". רש"י כותב ש"ישק" זה "יתזן [לשון התרגום], יתפרנס" – על דרך "יתפרנסון מיניה". יש מפרשים אחרים, שאומרים ש"ישק" זה לשון נשיקין. אם יש שני פירושים שונים על אותו פסוק הרי ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים", ויש גם קשר ביניהם (כפי שלימד הרבי פעמים רבות). ולעניננו, על הסוד של שיר השירים כתוב "ישקני מנשיקות פיהו". אם רוצים להבין הבדל בין לחם, מים ויין לבין שמן שבתורה – זה כמו שמוסבר באריכות על ההבדל בין דיבור לנשיקה. כתוב ש"דעת גנוז בפומא" (והזכרנו את זה שבוע שעבר, ביחס לשער התניא), וכמה שהדעת מסוגלת להתבטא בדיבור – זה רק חיצוניות הדעת. פנימיות הדעת שגנוזה בפה יכולה להתבטא רק בנשיקה – זה הסודות שיתגלו לעתיד לבוא, כפי שכותב רש"י בריש שיר השירים על "ישקני מנשיקות פיהו" (רש"י שהרבי תמיד מביא, כולל גם בשיחה זו). לפי זה "על פיך ישק כל עמי" זה בפנימיות נשיקין, שמן, ומאידך זה באופן של "יתזן, יתפרנס". זה החידוש של הרבי, שהשמן יהפוך להיות פרנסה – מזון חיוני – בניגוד למה שהיה במשך כל הדורות.

עוד 'ווארט' מאד יפה בהערה בדבר מלכות: הרבי כותב שגם בזמן חז"ל, בכל ארץ היו דברים מיוחדים שהם היו עיקר המסחר של אותה ארץ, ואם יש ירידת שער בדברים אלו מתענים. הרמב"ם מביא זאת בהלכות תעניות, שאם בדבר שהוא החיוני למסחר בארץ הזאת, היות שרוב המסחר של הארץ הזאת תלוי בדבר הזה, נופל השער נפילה דרסטית (מעשר לשש) מתענים – צריך להתענות ולחזור בתשובה ולהריע בחצוצרות, ככל סדר התעניות של צרת ציבור. הרמב"ם מביא שתי דוגמאות של הדבר החיוני בארץ מסוימת – כלי פשתן בבבל (ופעם בבל היתה עיקר החוץ לארץ, ולכן הרבה פעמים היא סמל של חו"ל) ויין ושמן בארץ ישראל. מה שהולך בארץ ישראל, המסחר החיוני שלה, זה יין ושמן (זה סתם רעיון טוב למי שרוצה לפתוח עסק – לדעת איזה עסק טוב כדאי לפתוח כאן בארץ). ארץ ישראל = לב פעמים הוי'; יין ושמן בארץ ישראל = נ פעמים הוי' (לב חי פעמים הוי'). מסחר זה גם משל לתורה – הסחורה הכי טובה זה תורה – ומה שהכי חיוני במסחר, דווקא בארץ ישראל, זה לא נגלה אלא קבלה וחסידות, יין ושמן, זה מה שהולך פה. ידוע פתגם הרביים בחב"ד, שהרבי חזר על זה תמיד, שיש מצוה גם בחו"ל של "מאך דא ארץ ישראל" – בכל מקום בו יהודי נמצא. לפי זה, איפה שיהודי לא נמצא, אם רוצה לעשות ממקומו ארץ ישראל – שיתחיל לסחור ביין ושמן. ארץ ישראל זה מוחין דאבא, ואם אתה רוצה לעשות ממקומך ארץ ישראל (ובזכות זה תבוא הגאולה, ככל שמרבין בכך), זה לסחור ביין ושמן, לפתוח בית חב"ד ולעשות את המקום 'עצמי', שיתחיל לתת פירות ולצמוח מעצמו. יין ושמן בארץ ישראל – והעיקר זה השמן.

נסיים חלק זה, לפני שנתחיל את התניא, עם עוד רמז כללי לגבי השמן: החידוש של הרבי שהשמן הופך למזון חיוני שאפשר להתפרנס ממנו, ולא רק שזה קץ הגלות אלא זה גופא תחלת הגאולה. אבל יש עוד שתי בחינות של שמן, חוץ מזה שזה מזון (ובדרך כלל חושבים על התפקידים הללו דווקא) – שמן למאור (שזה חיוני, ובודאי שזה סיבה עיקרית למסחר בשמן בא"י, שמן זה אור, זה אנרגיה – ארץ ישראל קשורה לאנרגיה, יש אנרגיה שמזינה את הגוף ויש שנותנת אור) ושמן לסיכה-משיחה. מלך המשיח נקרא כך כי נמשח בשמן. המשיח הוא משמונה נסיכי אדם – כנגדם שמונת ימי חנוכה – מלשון סיכה. חגי שבעה ימים כנגד שבעה רועים – רואים זאת בפרט בסוכות, ששבעת הרועים הם האושפיזין – אך חנוכה כנגד שמונה נסיכי אדם. כמו שמשיח לשון משיחה, כך נסיך זה לשון סיכה, רק ש"נסיך" קשור גם ליין וגם לשמן, ומשיחה רק לשמן – שהרי יש גם ניסוך היין (אך כשאומרים "נסיכי אדם" מתכוונים בפשט לשמן). כך כשמתענים ביום כיפור אחד מחמשת העינויים זה איסור סיכה – כמו שאסור לאכול ולשתות, אסור גם לסוך, זו הנאת הגוף. יש שלושה תפקידי שמן עם קשר מאד יפה (והרבי רומז לכולם, אם כי לא עושה את הסיכום שאנו עושים כעת): שמן למאור, שמן לסיכה, שמן למאכל. במקדש היה שמן למאור – במנורה, שמן לסיכה – בו משחו כל הכלים, שמן למאכל – כחלק מהקרבנות. החידוש של הרבי בדבר מלכות הוא לגבי המאכל – שפעם זה היה מזיק לאכול בפני עצמו, והיום זה חיוני, רק שעדיין ניכר ונרגש ש"תכלית הידיעה שלא נדע".

שלושת הדברים הללו נוהגים בחנוכה דווקא בשמן: מדליקים בשמן, אוכלים מאכלי שמן (ומ-יט כסלו אולי אפשר לעשות 'לחיים' על שמן), ו-ח נסיכי אדם זה הסיכה של החנוכה.

שמן הוא מאכל יחודי עם שלוש הסגולות הללו, וכתוב שהשמן הוא בסוד ה"צלם". מי ששומר ומקדש את הצלם ביותר ראוי להיות משיח – מלשון שמן משחת קדש – והרמז לכך שכל אות ב-צלם רומזת לענין אחר של השמן/הצלם (צלם במילוי – צדיק למד מם – עולה משיח, מי שיש לו צלם מלא הוא עצמו המשיח, שנמשח בשמן משחת קדש, והוא גם "שמן למאור" ו"כתית למאור", לכן סובל את החליים שלנו, וקשור לכל סגולות השמן): צ – אור פנימי, ל – מקיף קרוב, ם – מקיף רחוק. בתניא של ימים אלו הרבי אומר שלבושי תומ"צ באין סוף יותר גדול מהנר"נ של מקיים המצוות – נר"נ זה ה-צ של הצלם ולבושים זה ה-ל של הצלם, חיה שבנפש. למעלה מכך ם סתומה – בסוד "לםרבה המשרה" – יחידה שבנפש. שלוש מדרגות הצלם – פנימי, מקיף קרוב, מקיף רחוק – מכוונות בקבלה גם כנגד מזון-לבוש-בית (מזון נכנס בפנימיות, הלבוש הוא מקיף קרוב והבית הוא מקיף רחוק, כפשוט). שלוש הבחינות הללו מקבילות לסגולות השמן:

מזון – מאכל שמן (בערבוב או כמות שהוא). ה-צ הוא "צדיק אוכל [מפנים] לשובע נפשו".

לבוש – סיכה. הסיכה היא מקיף קרוב, לא מזון פנימי, ודומה ללבוש – לבוש כזה שמפעפע ומשפיע ממש על העור שזה שלובש אותו. נסיך, שנקרא כך על שם שסכו אותו בשמן, ודאי יש לו לבושים מיוחדים של נסיך (כשהחיה מילדת תינוק, מיד סכה אותו בשמן).

בית – מאור. האור נועד למלא את הבית – זה מקיף רחוק.

יש שיחה אחרת של הרבי שדן, על פי נגלה, מה יותר מחודש – שמן למאור (שהוא "שמן זית זך") או השמן למשחה, ומסביר שיש מעלה בכל אחד מהם לגבי זולתו. לעניננו זה כמבואר במ"א בחסידות שיש מעלה בחיה גם לגבי היחידה (שלכן בלשון המדרש על "חמשה שמות" של הנשמה הסדר הוא נפש-רוח-נשמה-יחידה-חיה) – מעלה בשמן המשחה, על שמו המשיח, גם לגבי שמן למאור. עוד ווארט כדי להבין זאת – היות ששמן למשחה זה בעצם ממוצע בין המקיף הרחוק לבין הפנימי, יש תמיד כלל בחסידות ששרש כל ממוצע למעלה משני הדברים שהוא מחבר אותם. אם ה"נסיכי אדם" זה ממוצע בין שמן למאור לבין שמן למאכל, צריך לומר שבשרש הראשון שלו יש דווקא ל"שמן למשחה" שרש יותר גבוה, ולכן הוא מחבר בין המאור לבין המאכל.

על כל פנים, חשוב שנתעצם עם כך שבעולמנו אין דבר חיוני כמו שמן – שגם למאור, גם למשחה (גם חיוני, כמו אצל הרך הנולד, ואצל חז"ל היה מאד חיוני) וגם למאכל.

אחרי הדבר מלכות נעבור לתניא:

בשבוע שעבר עצרנו בהקדמה. אמרנו שנלמד את הספר הזה לפי חכמת הצירוף – נחפש דוגמאות שמופיעות הרבה מאד בספר, של צירופי חב"ד, כשכל צירוף של חב"ד מוליד מדה אחרת בנפש. כך אפשר להבין את עומק דברי המחבר של הספר הזה. וסדר הצירופים בקצרה:

חכמת הצרוף מפתח ללימוד ספר התניא
חכמה-בטול י		בינה-שמחה ה
	דעת-יחוד ו
חסד-אהבה יהו חכמה-בינה-דעת		גבורה-יראה הוי בינה-דעת-חכמה
	תפארת-רחמים ויה דעת-חכמה-בינה
נצח-בטחון יוה חכמה-דעת-בינה		הוד-תמימות היו בינה-חכמה-דעת
	יסוד-אמת והי דעת-בינה-חכמה

בפעם הקודמת דברנו על כך שבהקדמה אדמו"ר הזקן כותב אודות שלושה מיני ספרים: ספרים שבנויים על פי שכל אנושי (ולא שוה לכל נפש, כי לא כל השכלים שוים ולא מתפעלים מאותו דבר – יכול לדבר לאחד ולא לאחר), ספרים שבנויים על יסוד מדרשי חז"ל (שמאד קדוש, ובודאי נוגע לכל אחד, אך נוגע רק בתור כלל ולא בתור פרט), וספר התניא שנולד מעשרות שנים של יעוץ אישי (ספר התניא, בו כל התשובות לכל השאלות, ואם אינך מבין זאת לכתחילה שאל מי שכן מבין, אך ספר זה כולל את כל התשובות לכל השאלות עד ביאת המשיח).

אמרנו ששלושת סוגי הספרים שמתאר זה בינה-חכמה-דעת לפי סדר זה – ספרים על פי שכל זה בינה, ספרים על פי תורה זה חכמה (נוגע לכולם, מדבר אלי, אך לא בטוח שאני מבין – כמו היום שמישהו לומד תורה כל היום, וכשיש בעיה הוא נצרך לפסיכולוג, אם לומד חסידות זה סוג של פשיטת רגל כי החסידות כבר מדברת גם לרמת הפרט), וספרים של יעוץ אישי זה דעת (יהודי שהולך בדרך ה' אז בעיה נפשית אצלו זה בעיה בעבודת ה' – היום לא כל אחד יגדיר זאת כך לפסיכולוג, אך כאן פשוט שאם יש למישהו בעיה זה בעבודת ה', כמו שיש למישהו דפרסיה – אם לא קשור לתורה זה "בעיה נפשית", אך אם טפה קשור לתורה זו בעיה בעבודת ה', כמו שכתוב בראשית התניא שאם יהיה עצוב לא יוכל לעבוד ה' בשמחה ובטוב לבב, וכך הלאה בנוגע לכל בעיה נפשית; התניא נכתב בעקבות פריסת הבעיות במשך שנים, וזה דעת – פונה אליך ואל בעיותיך באופן פרטי). דעת זה היכולת לתת עצה נכונה לבן אדם שבא עם בעיה, ולפגוע אישית בנקודת התורפה שלו. הצירוף בינה-חכמה-דעת, כמו שראינו בדפים שחלקנו לפני שבוע, מעורר בנפש את מדת ההוד שפנימיותה זה תמימות. הוד זה להודות על דבר שאתה מודה שהוא אמת, גם אם אינך מבין אותו לגמרי – זה מעורר כניעה פנימית לאמת, כמו כניעה פנימית בפני חכם מופלג.

עד כאן חזרה על מה שדובר לפני שבוע, ובכך נוסיף עוד נקודה:

למה סדר הספרים צריך לעורר את מדת ההוד? אנחנו ודאי יודעים שהרבי יסד עשרה מבצעים, ואחד מהם מבצע "בית מלא ספרים". אם זה בית מלא ספרים, ודאי שהרבי רוצה שיכלול כל הסוגים – ספרי שכל, ספרי חז"ל וספרי נפש (ספרי חסידות). עשרת המבצעים מקבילים לעשר הספירות, ובתמצית: תורה-חכמה, תפילין-בינה, אהבת ואחדות ישראל-דעת, נש"ק-חסד, כשרות-גבורה, טהרת המשפחה-תפארת (שלוש מצוות הנשים, נש"ק כשרות וטהמ"ש מכוונות כנגד המנורה, השלחן ומזבח הקטרת, המונחים במקדש בסדר של חג"ת), חנוך-נצח, בית מלא ספרים-הוד, צדקה-יסוד, מזוזה-מלכות. הרבי לא עשה את ההקבלה הזאת, אלא רק רמז לגביה, אך לגבי ההוד הרבי אמר בפירוש שההוד של הבית זה הספרים שיש בו, שמכסים את הקירות. ראוי שיהיה כמה שפחות שטח פנוי בקירות הבית וכמה שיותר הכל יהיה מכוסה ספרי קדש, וזה ההוד של הבית. למה? הרי לא תמיד אני זוכה לקרוא את כל הספרים האלה, אז בשביל מה אני צריך למלא את הבית ספרים? קוראים לנו עם הספר, וההדרת קדש של היהודי לספר זה אפילו מגדיר אותו בתור יהודי (לשון הוד) – שיש לנו התייחסות מיוחדת של הוד והדר לגבי ספרים של מסורתנו, תורת ישראל. הוד ביחס לספרים שאנו מאמינים בהם. יהודי שזכה לחינוך טוב, או אפילו יהודי שקבל חינוך הפוך, יש בטבעו הדרת קדש כלפי ספרים. אני רוצה לדעת מה כתוב בספר, ומשתדל ללמוד אותו ("אשתדל באורייתא", כלשון הזהר), אך מה שיש לי על הקירות מעל ומעבר למה שאני יודע בשכל, ורצוני ואיחולי לעצמי שספרים אלו ינחו אותי בחיים. זה צירוף מדת ההוד.

אחרי השלמה זאת – משהו חדש:

כאדמו"ר הזקן מתאר הספרים של סוג החכמה הוא כותב:

"אלא אפילו בספרי היראה אשר יסודותם בהררי קודש מדרשי חז"ל אשר רוח ה' דבר בם ומלתו על לשונם ואורייתא וקב"ה כולא חד וכל ששים רבוא כללות ישראל ופרטיהם עד ניצוץ קל שבקלים ופחותי הערך שבעמינו בני ישראל כולהו מתקשראן באורייתא ואורייתא היא המקשרת אותן להקב"ה כנודע בזה"ק הרי זה דרך כללות לכללות ישראל ואף שניתנה התורה לידרש בכלל ופרט ופרטי פרטות לכל נפש פרטית מישראל המושרשת בה הרי אין כל אדם זוכה להיות מכיר מקומו הפרטי שבתורה".

יש כאן לשון משולשת: "[א] אשר רוח ה' דבר בם ומלתו על לשונם [ב] ואורייתא וקב"ה כולא חד [ג] וכל ששים רבוא כללות ישראל ופרטיהם עד ניצוץ קל שבקלים ופחותי הערך שבעמינו ב"י כולהו מתקשראן באורייתא ואורייתא היא המקשרת אותן להקב"ה כנודע בזה"ק".

"אשר רוח ה' דבר בם ומלתו על לשונם" – אומר שהחכם שאמר את הספר הוא נביא. חז"ל זה לא ספרי פילוסופיה אלא כספר נבואה, המתייחסת לכל ישראל.

בסוד הצירוף, שני הדברים האחרונים ברורים לגמרי: "אורייתא וקוב"ה כולא חד" זה נקודת החכמה – "הוא וחכמתו אחד" ביחס לתורת ה', כפי שכותב בתניא כמ"פ. זה מצד אחדות חכמת ה' עם ה' עצמו. זה שכל הנשמות מתקשרות דרך התורה לה' – זה הדעת, כח הקישור והיחוד. יש ששים ריבוא כי הדעת זה "מפתחא דכליל שית" – זה התכללות של שש כמה וכמה פעמים (ו כפול עשר בחזקת חמש). לפי זה התיאור הראשון שייך לבינה – נבואה באה ממח הבינה. דברי חז"ל זה לא שכל אנושי – הם לא אנשים שאומרים סתם מה שבא להם לראש, זה נבואה, ונבואה בקבלה זה בינה. צריך קצת להסביר זאת: ראשית כל, סדר תורה-נביאים-כתובים הוא כנגד חכמה-בינה-דעת (כתובים זה רוח הקדש – דעת זה רוה"ק, כפי שמפרש רש"י). כאן כותב שדברי חז"ל בגדר נבואה, אפילו לא בגדר רוח הקדש – "רוח ה' דבר בם ומלתו על לשונם" זה נבואה ממש. כל פעם שעושים צירוף חדש של חב"ד, לומדים תוך כדי זה עוד ענינים עמוקים שקשורים אלינו אודות הספירות הללו. אחד מהדברים שמאפיינים את הבינה שתיקונה הוא בירור כח המדמה – "וביד הנביאים אדמה". כמה ש"רוח ה' דבר בם ומלתו על לשונם", חוית הנביא זה מראה שהוא מקבל, ואחר כך הוא מבטא זאת בדיבור. קודם הנביא רואה משהו, ומה שהוא רואה זה מבורר (בעוד אחרים רואים דברים כחלום – שאין חלום בלא דברים בטלים). מה שנביא אמת רואה זה דבר מבורר, כחלום אמיתי, והדבר המבורר הזה הוא בירור כח המדמה – הכח לדמות מילתא למילתא, כח לעשות אסוציאציה נכונה וצודקת. זה השראה אלקית, שלא על פי שכל. השכל הכי עמוק בעולם זה כמו הגיון יוני, וזה חיצוני לשכל התלמוד, שהכי עמוק בו זה גזירה שוה אמיתית – כשחכם יכול לעשות זאת הוא נביא, זה נקרא שקבל זאת איש מפי איש עד משה רבינו.

"דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר" – כתופעה מקומית זה עני, וכתופעה לא מקומית זה עשיר. תופעה לא מקומית זה איך חלקיק ב"קץ הימים" משפיע על חלקיק ב"קץ הימין" – שני קצוות היקום – באופן ספונטאני, במעבר שיותר מהיר ממהירות האור, בו זמנית ממש. בירור כח המדמה זה תופעה לא מקומית – זה נבואה, זה תקשורת בין חלקיקים בשני קצוות היקום בלי קשר למהירות האור. אם זה מוגבל לפי מהירות האור קוראים לזה תופעה מקומית, אבל אם זה לא מוגבל על פי מהירות האור זה כבר תופעה לא מקומית. בכל אופן, כל זה היה רק להסביר שנבואה זה תיקון הבינה. בעצם, זה הניגוד למה שכתב קודם על שכל אנושי – שכל אנושי זה גם בינה, אבל לא בינה שבחכמה (בספרי היראה הבנויים על מדרשי חז"ל כל החב"ד זה חב"ד שבחכמה). קודם דבר על שכל אנושי מוגבל, וכעת מדבר על שכל אלקי נבואי, בלתי מוגבל – "רוח ה' דבר בם ומלתו על לשונם" זה עיקר הניגוד לביטוי שכל אנושי שהיה קודם, ההוא היה בינה בכלל וזה בינה פרטית שבחכמה.

סך הכל של תיאור ספרים אלו יוצר סדר של בינה-חכמה-דעת – אותו צירוף של כללות הספרים, צירוף ההוד, אבל כאן זה בתוך החכמה. כאן צריך להסביר גוון מיוחד בהוד – ההוד הזה זה הוד של חכמה. מי שמסמל בכלל את החכמה זה משה רבינו, כולל כל התורה – שבכתב ושבעל פה וכו' – "תורה צוה לנו משה". למשה יש קרני הוד, וקרני ההוד שלו זה בכללות התודעה של כל ספר שהוא תורה טהורה, על טהרת דברי ה'. נאמר משהו יותר חזק: יש משהו במאמרי חז"ל שיותר חזק ונצחי אפילו מנביאים-כתובים בתנ"ך, כי כתוב שלעתיד לבוא נ"ך יתבטלו (לא שלא יהיו, אלא שאורם יבטל ביחס לגילוי האור כשרגא בטיהרא), אך ישארו חמשה חומשי תורה ומגילה (השייכת לדברי חז"ל) והלכות (דברי חז"ל). יש משהו בחז"ל שמתגלה בהם משה רבינו יותר אפילו מבשאר הנביאים, ומשה רבינו מצטיין בקרני הוד. כשראו את קרני ההוד של משה כל העם נתפס ליראה ופחד והדרת כבוד בפניו – פחדו לגשת אליו – מתוך תחושה פנימית של "מודים חכמים לרבי מאיר", מודים שהכל זה אמת גם אם איני מסוגל להבין זאת על בוריו ולאשורו. אם כן, עוד הפעם רואים כאן צירוף של הוד – כאן זה בתוך החכמה של סוגי הספרים.

אמרנו גם לפני שבוע שהצירוף הזה של הוד הוא מאד שכיח בתניא (וצריך עוד לבדוק אם הכי שכיח). לפני שנראה עוד צירוף של נצח בהקדמה, נסביר מה כל כך חשוב בצירוף של ההוד – היו. יש כלל שדעת הוא במקום הכתר, וכשלומדים ספר יצירה – מקור חכמת הצירוף – לומדים חכמת הצירוף על אותיות אמש, אויר-מים-אש, כתר-חכמה-בינה (כח"ב במקום חב"ד). בכל הצירופים ו יכולה להתפרש כדעת או כתר, ואם בהוד נפרש ככתר אז הצירוף הוא אור חוזר לפי הסדר – עולה מבינה לחכמה לכתר. מאד מתאים לומר שהבינה מודה לחכמה והחכמה מודה לכתר – כל השכל מודה ומתבטל למה שמעל השכל. כלומר, שאם צירוף היסוד – שדברנו עליו בשיעור הקודם, ביחס לשער התניא – הוא דעת-בינה-חכמה, מלמטה למעלה בתוך החב"ד, הרי ההוד הוא מלמטה למעלה בתוך הכח"ב.

ה-ג ראשונות של האשה זה כח"ב וה-ג ראשונות של הזכר זה חב"ד – אשה דעתה קלה, הענין שלה זה כתר ולא דעת (ויש רמז מופלא לזה, שצריך להיות שני פרצופים שונים שמתייחדים בסוד יחוד קוב"ה ושכינתיה, וכל פרצוף בן עשר ספירות: הזכר חב"ד חג"ת נהי"ם והנקבה כח"ב חג"ת נהי"ם – אם מחברים יחד זה עשרים ספירות, העולות ה"פ "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", כנודע ש-1118 הוא המספר הראשון שמתחלק גם ב-הוי' וגם ב-אלהים). לפי זה, יסוד הוא אור חוזר של ג"ר דדכורא והוד הוא אור חוזר של ג"ר דנוקבא. מבחינת חכמת הצירוף, יותר מתאים ל-ו להיות ה-א של אותיות אמש (כתר, ולא דעת), ואז רואים שהוד זה אור חוזר – הד – של ג"ר דנוקבא, ולכן צירוף זה מאד נפוץ. יסוד זה או"ח של הזכר, אבל לזכר יותר מתאים להיות אור ישר – סתם זכר זה חב"ד, שמעורר חסד, "זכר חסדו". האשה זה שרש ויסוד האמונה בעם ישראל – הזכר הוא אמת, והיא האמונה הפשוטה – ובלב האמונה זה הוד. כמה שתניא זה ספר של חב"ד, הוא מדבר משתי הבחינות של קוב"ה ושכניתיה – הקב"ה-הזכר וכנס"י-השכינה.

נפתח בצירוף הבא, ובע"ה נלמד זאת בשבוע הבא – אפשר להתכונן:

בעמוד הבא, אחרי שמגדיר את המיוחד של הספר הזה – ספר התניא – עצות ותשובות לכל השאלות, אומר ומסכם את כל ענינו של הספר:

"[א] כי בהם ימצא מרגוע לנפשו [ב] ועצה נכונה לכל דבר הקשה עליו בעבודת ה' [ג] ונכון יהיה לבו בטוח בה' גומר בעדנו"

זה סיכום הספר – רוגע, עצה נכונה, בטחון לחיים. זה דבר שהרבי כותב לאנשים מסוימים, משפיעים, שיזכרו משפטים אלו מהקדמת התניא. כל מי שרוצה ללמד חסידות, שיהיו לו תלמידים וחניכים שידריכם בדרך האמיתית של הספר הזה – זו הנוסחא. מתפקיד המורה או המחנך לקיים את המשפט הזה – קודם לתת מרגוע לבן אדם, אחר לתת לו עצה נכונה לכל מה שקשה עליו בעבודת ה', ובסוף פשוט לתת לו בטחון (כמו שאחרי חלום יעקב "וישא יעקב את רגליו" – אחרי שה' הבטיח לו שישמור אותו וכו' קבל בטחון לשאת רגליו ללכת גם לחרן, מקום חרון אף של עולם, עם בטחון שה' אתו ויוכל למלא שם שליחותו).

כפי שנסביר בפעם הבאה: מרגוע בא מנקודת הבטול של החכמה, עצה נכונה זה הדעת (החידוש של הספר הזה, ספר הדעת, שיש בו כל העצות לכל תחלואי הנפש), בטחון ושמחה (שהולכים ביחד) באים מבינה. חכמה-דעת-בינה – צירוף הנצח. צריך להסביר זאת הרבה יותר, בע"ה בשבוע הבא, אך רק אמרנו כדי שלא נחשוב שכל הצירופים זה הוד. נצח הוא בן זוג של הוד. נצח הוא תיקון הזמן. כתוב שחכמה זה עבר, בינה זה עתיד ודעת זה הוה. צירוף של יוה הוא לפי סדר הזמן, עבר-הוה-עתיד (חב"ד זה עבר-עתיד-הוה, לא לפי הזמן; "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלך לעולם ועד" זה צירוף של דעת-חכמה-בינה, צירוף התפארת – יחוד תפארת ומלכות). הכי מתאים שנצח זה לפי סדר הזמן – זה נצחיות הזמן, כמו חיים נצחיים. יש צירוף חב"ד בספרי חכמה – הוד – אך עיקר התכלית זה החב"ד בספר זה, הדעת של כללות הספרים, והוא יוצר את צירוף הנצח. פנימיות מדת הנצח זה בטחון, תכלית הספר לחזק את הבטחון – כולל גם את הבטחון העצמי.