התחדשנו — האתר החדש של מכון גל עיני עלה לאוויר. תחל שנה וברכותיה! מוזמנים ללמוד, ולדווח לנו על כל תקלה בכפתור ההערה שבכל עמוד באתר. האתר הישן זמין בינתיים בכתובת old.galeinai.org.il
היה שותף תרום למכון לגל עיני

כינוס ילדים כ"ב מנחם-אב

כינוס ילדים - רבי לוי יצחק שניאורסון

כ"ב אב תשס"זמאד לא מוגה

גי בע"ה

כינוס ילדים כ"ב מנחם-אב

כ"ב מנחם-אב סז – רמת אביב

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

ערב טוב כולם. בשבת האחרונה היה יום ההילולא של אבא של הרבי – רבי לוי יצחק. הוא היה רב גדול ברוסיה, וגם היה מקובל מאד גדול – למד הרבה קבלה וכתב הרבה ספרי קבלה – וכל שבוע בשבת הרבי היה מסביר קטע מתוך הפירושים שלו על הזהר, ועוד דברים שהוא כתב ואמר. עיקר הנקודה אצלו היתה נקודת המסירות נפש, זו היתה עיקר העבודה שלו – מסר את הנפש על תורה ומצוות בקהילה שלו, בין היהודים, עד כדי כך שהגוים הרשעים שהיו אז ברוסיה תפסו אותו ושמו אותו בבית הסהר (כמו שהרבה צדיקים גדולים היו בבית הסהר, גם הוא ישב בבית הסהר כמעט שנה), ואחר כך הגלו אותו לחמש שנים לעיר נדחת בלי יהודים. בהתחלה גם לא הרשו לאשתו, הרבנית חנה, לבוא להיות איתו יחד. לא הרשו לה הרבה זמן, ורק בסוף הגלות הרשו לה להגיע ולהיות איתו. הוא מאד סבל שם, לא היה מה לאכול וכו', ובגלל הסבל הזה – אף על פי שבשנה האחרונה יצא מהעיר הנדחת, והגיע לעיר אחרת בקזחסטן (אלמא-אטא) – הוא נפטר שמה, בעיר הזאת (שתיכף נספר משהו על מהותה). בכל אופן, היתה לו מס"נ על התורה והמצוות, ועיקר המס"נ שלו היתה על מצוה אחת, שגם מקשרת אותו למשיח וגאולה. כל הזמן היה חושב על משיח וגאולה וכו', ומסר את נפשו – ולכן גם נכנס לכלא ונשלח לגלות – היה אפית מצות כשרות ושמורות לפסח. הוא פעל גם בעיר הבירה, בדרכי החוק, להשיג אפית מצות. הוא כל כך הצליח נגד רוח הרשעים (אף שהיה לפי חוק), להשיג אפית מצות כשרות לקהילתו, שזו היתה הסיבה העיקרית לכך ששמו אותו בבית הסהר. המצות נקראות בזהר "מיכלא דמהימנותא" – אכילת מצה מחזקת בנפש את האמונה (המצה מסמלת ענוה, כי אין בה גובה של חמץ, אבל הביטוי המיוחד בזהר הוא שזה מחזק את האמונה – באמת, בשביל להתחזק באמונה צריך להיות ענו, ומי שיש לו חמץ לא יכול להאמין חזק, ורק אחרי ששורפים את החמץ אפשר להתחזק ולאכול את המצה המחזקת את האמונה בה'). אמונה בה' גם קשורה למס"נ, אז אם יש מצוה מיוחדת שבאמת ראוי למסור עליה את הנפש – וכך היה אצלו – זה מצות המצה, מיכלא דמהימנותא.

אמרו שכדי להגיע למצה צריך קודם לשרוף את החמץ – לעשות בדיקת חמץ וביעור חמץ. הרבנית חנה, אשתו של ר' לויק, ספרה עליו 'ווארט' מאד חשוב: בעלי היה בודק את החמץ בערב חג הפסח, אור לארבעה עשר, היה בודק בכל החורים והסדקים על הרצפה (עיקר הבדיקה על הרצפה, שם יכולים ליפול פירורי לחם וחמץ), והרצפה היתה רטובה מדמעותיו. הוא כל כך בכה בשעת בדיקת חמץ, שהרצפה היתה רטובה מדמעותיו. למה צריך לבכות כשבודקים את החמץ? לכאורה, כל מצוה צריך לקיים בשמחה – צריך לשמוח שעושעים מצוה – ולמה מישהו בוכה כשהוא בודק את החמץ? חמץ, ברוחניות, זה גאוה. בבדיקת חמץ בודקים את הגאוה בלב, יש חורים וסדקים – דברים שאדם דש בעקביו – ובהם יש פירורי גאות האדם. אחר זה צריך לחפש, וצריך לחפש תוך כדי בכי של תשובה אמיתית, כשאדם חוזר לה'. לכן צדיקים גדולים, כל אחד לפי דרכו, היו עושים תשובה גדולה מאד בזמן בדיקת חמץ. היו גם צדיקים שזה לקח להם הרבה זמן – כך אדמו"ר הזקן בדק שעות ארוכות, לא בגלל שצריך לחפש את הפירורים הגשמיים, אלא בגלל שצריך לחפש את הפירורים הרוחניים. זה סיפור יפה שגם ממחיש את הקשר המיוחד שלו לחג הפסח.

מענין שאחד הדברים המענינים שכתב – בריש פירושו לתניא, שכתב בגלות -  סודות על שליחתו לגלות והמקום אליו בא וכו'. המענין שמאד מצדיק את הדין – אומר שכל היסורים זה כפרת עוונות וכו'. בהכל מצדיק את השגחת ה', וגם מוצא בפרטי פרטיות סיבות רוחניות לכל דבר שעבר עליו בהשגח"פ. זה דבר ממש מופלא, שאין מסמך כתוב דומה לזה שידוע לנו משום צדיק. ורואים שהכל קשור לחג הפסח ולביאת המשיח – דברים שהיה קשור אליהם ומסר עליהם את הנפש.

הרבי הכיר אותו, כמובן, בכל שנות התבגרותו. אחר כך, אחרי שהרבי עזב, לא ראה אותו הרבה שנים. למשל, כשהתחילו להדפיס את כתביו שמו צילום שלו כאדם מאד מיוסר וזקן – נפטר בסך הכל בן 66 – ורק אחר כך מצאו תמונה מלפני הגלות, ועל התמונה שלאחרי הגלות הרבי אמר שלא היה מכיר את אביו בצורה זאת, כי מכיר וזוכר את אביו כגיבור (דבר שנסביר יותר בהמשך), והיה כה חזק בגוף שאלמלי היסורים היה מאריך ימים עד מאה שנה (היינו שחסרו לו 34 שנים, ורמז בזה בהמשך). המחשה לגבורתו, שכאשר עשה "הגבהה" – קבל זאת קבוע (בדומה למה שסופר על רבי הלל שבוע שעבר, שקבל הגבהה במנחה של שבת) – ראו תשעה עמודים בספר. קשה לצייר איך אפשר לפתוח את הספר כל כך רחב שרואים תשעה עמודים, ואחר כך היה מסתובב הרבה שכולם יראו (יש שמגביהים, עושים סיבוב אחד, ומניחים שוב) – בשביל זה צריך גבורה רבה וידים ארוכות. חוץ מזה שהיה גיבור, הוא גם לא פחד משום דבר בעולם. מי אמר שאסור לפחד משום דבר בעולם, רק מה'? אביו של הבעש"ט אמר לו את זה בצוואתו – ישראליק, אל תפחד משום דבר, רק מה'. הצדיקים הכי גדולים יכולים לקיים זאת – זה לא פשוט לקיים זאת. לפני ששמו אותו בבית הסהר היו הרבה פרעות בעירו ברוסיה, והיתה סכנת נפשות לצאת לרחוב – כל הזמן ירו ברחוב – וכולם הסתתרו במקלטים, אך הוא לא שם לב לזה כלל, והיה מסתובב ברחובות חפשי כאשר עפים כדורים. הוא לא אמר שאינו מפחד – זה פשוט, אחרת היה מסתתר, כמו כולם. גם אסור על פי תורה שאדם יפקיר עצמו סתם, אז למה עשה כך? הוא התבטא – "לכל כדור יש כתובת" (יש פתגם כזה). היה לו תלמיד שהוא למד אותו שלא צריך להסתתר, ולכל כדור של ירי יש כתובת – הכל על פי השגח"פ. אם הכדור בשבילך – ימצא אותך איפה שלא תהיה. אם לא בשבילך – לא ימצא אותך אף פעם. יחד עם זה שלא מפחד משום דבר, מאד קשור באמונתו בלב להשגחת הקב"ה – שה' משגיח ולכל כדור איש את הכתובת שלו, ואם ה' לא מכוון אלי את הכדור הוא לא יפגע בי כלל וכלל (וכך ביחס לכל אחד ואחד). נמשיך להסביר את המשמעות של זה. אם הדבר הזה הוא הוראה לרבים בזמן שיורים כדורים ברחובות – צריך לדון בזה על פי הלכה. בכל אופן, זה סיפור של צדיק שגם לא מפחד וגם יודע למה לא מפחד – יש לו בכך דעת והתקשרות ואמונה.

נספר עוד משהו לסיום: אמרנו שהמקום האחרון אליו הגיע זה עיר בקזחסטאן – אלמא אטא. בעולם הגדול, אם מישהו פעם שמע על העיר הזאת – עיר גדולה עם שני מליון אנשים ובנינים יפים, אך לא מוכרת כל כך (בחב"ד מוכרת בגלל אבא של הרבי) – מן הסתם שמע על זה בהקשר להצהרה בין לאומית שהיתה שם בשנת 1978 למנינם, "הצהרת אלמא-אטא". כל נציגי או"ה הגיעו לשם, והצהירו וכתבו – וזה בא לידי חקיקה באו"ם ובמדינות העולם – שכל בן אדם בעולם (יהודי, וגם להבדיל גוי) זכאי לשירות בריאות. למה מזכירים את זה? הרבי מאד מאד מזכיר ומדגיש שכל מה שקורה בעולם הגדול נפעל על ידי הנשיא של הדור, במיוחד דברים לטובת האנושות. הרבי דבר על זה המון המון, במיוחד לגבי מה שהתרחש ברוסיה בדורות האחרונים – קריסת הקומוניזם וכל מיני דברים אחרים – ומייחס את כל הדברים הטובים שקורים, בפה מלא, לפעולת הרבי, הצדיק של הדור. זה שיש כזה דבר, שנקרא "הצהרת אלמא-אטא", שאומרת שכל בן אדם בהיותו בן אדם זכאי לשירות בריאות, מהרגע שהוא נולד ועד ועד בכלל, זה ודאי נפעל באמת ובפנימיות או על ידי הרבי, או – יותר מזה – נאמר שאבא של הרבי פעל זאת, כי זה המקום בו הוא היה (הרבי לא היה שם אף פעם). הוא כותב ברשימה שלו על הגלות שלו שהיה בחמשה בתי סהר (היה 303 ימים בבית סהר, ומסביר בפרטות לפי קבלה למה בשביל לכפר על עצמו צריך לשבת 303 ימים בבית סהר), כנגד ה גבורות, והאחרון – לפני שהוגלה לצ'יאילי (עיירה נדחת בלי יהודים; כותב שהיא סוד צל א-ל) – היה באלמא-אטא (הרשימה היא לפני שיצא וחזר לאלמא-אטא). הרבי אומר שהיה גיבור, ואלמלי יסוריו היה חי מאה שנה, ואז היה מסתלק בשנת תשל"ח – נולד בשנת תרל"ח – שנה חשובה גם אצל הרבי, שאז קבל התקף לב בשמח"ת. שנת תשל"ח היא שנת 1978 למנינם, אז התאספו כל אומות העולם באלמא אטא והגיעו להצהרה זאת (שבאה לידי פועל), שמזכויות האדם הבסיסיות ביותר, לכל בן אנוש, זה הזכות לשירות רפואי – שהחברה חייבת לדאוג לבריאות הגשמית והרוחנית (חלק מההצהרה זה גם על בריאות נפשית – הצהרה יפה, כדי שכל אחד יחפש אותה באינטרנט ויקרא אותה). זה התחולל בגיל מאה שלו, במקום בו נקבר.

עוד משהו נחמד ביותר לגבי העיר הזאת – מה זה אלמא אטא? מה פירוש שם זה בקאזאחית? בשפה זו "אלמא" זה תפוח עץ ו"אטא" זה אבא. לפי זה "אלמא אטא" זה אבא-תפוח. אומרים שהתפוח לא נופל רחוק מהעץ, זה הרבי לגבי אביו. בכל אופן, קוראים למקום הזה אבא-תפוח – מה פשר השם הזה? כתוב, וזה דבר שהמדע מאשר אותו, שהזן המקורי של תפוח עץ (תפוח בר) בכל העולם מתחיל משם. כל מי שאוכל תפוח עץ ורוצה לדעת את יחוסו – "מאין באת?" – זה מאלמא אטא. זה משהו מופלא ביותר, שבכלל יודעים על כזה מקום. אולי זה גן עדן מקדם? הגוים חושבים שעץ הדעת זה תפוח עץ, אבל אנו חושבים (וכך כתוב בחסידות) שעץ החיים זה תפוח עץ. איך יודעים זאת? יש הרבה סיבות, אבל הכי פשוט זה גימטריא מפורסמת של "פרי צדיק עץ חיים" – פרי צדיק = תפוח. מה הקשר בין תפוח והצהרת הבריאות לכל העולם (איני יודע אם הגוים חשבו על זה)? אומרים שהדבר הכי טוב לבריאות זה לאכול תפוח כל יום. הכל קשור לר' לויק, אבא של הרבי, שהגיע לשם בסוף. הוא הצדיק היחיד שדורש בפרטי פרטיות כל אירוע בחייו, כל פרט, ובפרט המקומות אליהם מגיע – "מהוי' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ", עיקר ההשגח"פ לאן ה' מוביל אותך – זה מאד מאד חשוב אצלו.

רק נסיים עם מנהג טוב שאפשר לקבל: היות שהוא גם מקובל, מתי הזמן הכי עיקרי לאכול תפוח עץ (טוב כל יום, אבל מתי הכי טוב לפי תורה)? בסעודת ליל שבת, שנקראת "סעודת חקל תפוחין קדישין" – זו הסעודה של שדה התפוח, ובעצם זו סעודת "אלמא אטא", שדה התפוח המקורי בעולם. באמת כתוב שצריך בליל שבת לאכול תפוחים, לכן המאכל שעושים בדרך כלל בשביל זה בליל שבת הוא קומפוט מתפוחים. אם עושה קומפוט – זה הכי טוב. אם לא, צריך לבקש מאמא להביא בסוף הסעודה כמה תפוחים, שאפשר לברך על תפוח, ואז אפשר להתקשר גם לאבא של הרבי שנמצא באבא-תפוח. עד כאן לגבי יהודי שמסר את נפשו על תורה ומצוות, ובפרט על מצה ועל גאולה, והדבר הכי חשוב שלומדים ממנו זה שכל פרט בחיים מדויק בהשגח"פ.

© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.