הקדמה לכרך ב

פרק ה - מדות ישרות: לב טוב

כאמור, בנוסח התפלה קודם הלמוד חמש מדרגות כנגד חמש המדרגות נרנח"י שבנפש האדם. נוסח הבקשה מה', שכנגד מדרגת הרוח, המדרגה השניה מלמטה, הוא: "הנני רוצה ללמוד כדי שיביאני התלמוד לידי מדות ישרות".

התכללות המדות

הבעל שם טוב מלמד[לט], כי כאשר לומדים תורה על פי סדר תמיד מתקשרים הדברים הנלמדים עם הזמן. ואכן יוצא לנו, בהשגחה פרטית, ללמוד הערב על 'מדות ישרות'. אנו נמצאים בתקופת ספירת העומר שעיקר עבודתה היא תיקון המדות. הערב ספרנו 'יסוד שבתפארת', וכך בכל ערב, בכל שבוע ושבוע משבעת השבועות של ספירת העומר, אנו סופרים ומפרטים אלו מדות מתכללות זו בזו. על ידי התכללות המדות אנו מיישרים את הלב: "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם"[מ].

בין ו מדות הלב, התפארת היא המדה האמצעית, בהיותה המדה המגוונת מכולן. תפארת פרושה רבוי גוונים במזיגה נכונה, ומטרת עבודתנו בימי הספירה היא לפאר את הלב. דהיינו, ליישר את הלב. כתוב[מא] שהאדם נקרא ישר כאשר הוא 'מפואר', כלומר, כאשר הוא כולל בתוכו את כל המדות במזיגה נכונה. כאשר האדם הוא רק חלקי ללא התכללות במדות, הוא לא נקרא ישר. כדי ליישר את הלב זקוקים לריבוי תפארת, הכוללת את כל מדות הלב.

המונח של קבלת האריז"ל לתיאור כללות מדות הלב הוא 'זעיר אנפין', ואילו בקבלת הראשונים המונח הוא 'תפארת', שהיא גם מדה פרטית וגם השם של כללות מדות הלב. זאת העבודה המיוחדת של ספירת העומר, שהיא בגדר הכנה והקדמה לקבלת התורה, "דרך ארץ קדמה לתורה"[מב].

בתקופה זאת, בין פסח לשבועות[מג], קוראים פרק אחד מ'פרקי אבות' בכל שבת. פרקי אבות נקראים בלשון חז"ל "מילי דחסידותא"[מד], דברי חסידות ותיקון המדות שראשיתן מדת החסד. בהשגחה הגענו הערב לפרק ה, ללמוד על 'מדות ישרות', הנושא של ספירת העומר.

נקרא את לשון הכתוב ונסביר:

תִּיקּוּן הַמִּדּוֹת – 'מִדּוֹת יְשָׁרוֹת' – הוּא בִּבְחִינַת הַ"מּוּרְגָּשׁ" שֶׁבַּנֶּפֶשׁ,

בשעור קודם למדנו שהשכל נקרא 'מושכל', המדות הישרות נקראות 'מורגש', והנפש נקראת 'מוטבע' [הקשורה עם המעשה בפועל, עליה נלמד בפרק הבא]:

קוצו של י–יחידה–כתר–למעלה מטעם ודעת

י–חיה–חכמה–ראשית המודע

ה–נשמה–בינה–מושכל

ו–רוח–מדות–מורגש

ה–נפש–מלכות–מוטבע

תקונו של חלק המורגש הוא על ידי ישורו, וזאת עושים על ידי התכללות כל המדות ביחד.

רגש

רגש מובנו התרגשות או התפעלות של אדם ממשהו, אך בלשון התנ"ך רגש מובנו גם 'יחד'. הפסוק אומר "אשר יחדו נמתיק סוד בבית אלהים נהלך ברגש"[מה], ומפרש רש"י "'אשר יחדו' – היינו רגילים להמתיק סוד בתורה ובבית אלהים היינו מהלכים ברגש ברוב עם". לפי זה, ללכת ברגש פרושו ללכת ביחד. רגש אותיות גשר, שענינו לחבר בין שנים נפרדים, בין שנים רחוקים – בין שתי גדות או בין שתי מדות וכו'. רגש מתוקן צריך לשמש חיבור ויחוד בין שני רחוקים. רגש שאינו משמש חיבור בין שנים הוא רגש בלתי מתוקן, שאינו נובע מהשכל – האדם רק מתרגש ומתפעל, ללא שכל – ואינו מוביל למעשה בפועל. כלומר, הרגש הבלתי מתוקן אינו משמש ממוצע מחבר בין המושכל שבנפש לבין המעשה, המוטבע שבה.

כיצד פועל רגש מתוקן? האדם מתרגש מתוך הבנה ובהירות שכלית מסוימת, והרגש מהוה מעבר ליישם את הטוב בפועל. תפקיד הלב, הרגש, הוא לשמש מעבר וצינור לחבר את השכל למעשה, לחבר את הדבר שהאדם יודע אל המעשה שלו בפועל. כתוב בספרי הקבלה והחסידות[מו], שהשכל אינו מספיק קרוב למעשה על מנת להפיק מעשים ישירות ממנו, על דרך אדם מאד רוחני שאינו מסוגל ליישם את הדברים בפועל ממש. רק הלב, הרגש, קרוב מספיק למעשה, כדי להיות כח מניע ליישום מעשי. הרגש צריך לקבל הדרכה מן השכל, לקנות ממנו את הידע והטוב, ולהתרגש. כלומר, להתמלא אנרגיה וכח כדי ליישם את הדברים בפועל, במעשים הטובים. רגש סתמי ובלתי מתוקן אינו רגש פנימי הנובע מן השכל, וממילא אין בו תועלת. אך כאשר הרגש אכן מקבל מן הטוב של השכל הוא גם מיישם את עצמו במעשים. זהו רגש מתוקן, הנקרא 'דרך ישרה', כמו במשנה: "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם". את כל זאת הסברנו כדי להבין מדוע הרגש המתוקן נקרא 'יושר'.

נסכם: רגש הוא גשר, הוא ביחד, והוא גם דרך, "דרך ישרה" להוביל מהשכל הישר אל המעשה.

הרגש המתוקן הוא:

הַמְחַבֵּר אֶת הַיְדִיעָה לַמַּעֲשֶׂה, בְּסוֹד הַמְשָׁכַת אוֹת ו שֶׁבְּשֵׁם הוי' ב"ה.

הרגש נועד להתפעל ממה שהאדם יודע. ממשהו טוב צריך להתפעל ממנו, צריך להתחמם, ולא להשאר בקרירות ואדישות כלפיו. כל זאת על מנת להוציא את הדבר הטוב מן הכח ולהביאו אל הפועל.

'הדרך הישרה' בשם הוי' ב"ה היא האות ו שבשם. מדוע הדרך הישרה, הרגש, רמוזה באות ו שבשם? ו היא המעבר, הצינור, הקו הישר, המשמש מעבר מהאות ה הראשונה שבשם הוי', שכנגד הבינה, כללות השכל, אל האות ה האחרונה שבשם, מדת המלכות, שהיא העשיה בפועל. תמיד מסבירים את משמעות האות ו שבשם מבחינת ערכה המספרי, הכולל את שש מדות הלב – חג"ת נה"י – הנקראות גם ו קצוות. כאן נוסף הסבר מבחינת ציורה הגראפי של האות, שפשוט דומה לקו ישר.

ציור האות ו מביע את כוונתו הפנימית של הלב. הלב אינו צריך לשמש מטרה לעצמו, אלא להיות צינור ומעבר המקבל מנקודת השכל שבראש האות ו וממשיך את מה שקיבל אל המעשה. את האות ו זיהינו עם ספירת התפארת, האמצע והכלל של כל ו מדות הלב. בשביל להיות 'לב ישר' על הלב להיות בתכלית הפאר, כלומר, לכלול בתוכו רבוי גוונים יחד, את כל מדות הלב.

לב טוב

הוּא עִנְיַן מְשִׁיכַת הַלֵּב הַטּוֹב לַמַּעֲשֶׂה הַטּוֹב כַּאֲשֶׁר מְקַבֵּל מִן הַשֵּׂכֶל הַיָּשָׁר –

ליהודי צריך להיות לב טוב. לב טוב עולה מט, וממילא לב טוב כולל את כל מט ימי ספירת העומר ואת כל התכללות המדות שאנו עושים בה. רבן יוחנן בן זכאי פנה לחמשת תלמידיו בשאלה[מז]:

אמר להם: צאו וראו איזוהי דרך טובה שידבק בה האדם. רבי אליעזר אומר: עין טובה. רבי יהושע: אומר חבר טוב. רבי יוסי אומר: שכן טוב. רבי שמעון אומר: הרואה את הנולד. רבי אלעזר אומר: לב טוב. אמר להם: רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם.

קודם ראינו שיש "דרך ישרה", ואילו כאן רואים "דרך טובה". אומר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו, שדברי רבי אלעזר בן ערך – "לב טוב" – הם הדרך הטובה שידבק בה האדם. כלומר, אני רואה שהוא הצודק מביניכם, מפני ש"לב טוב" כולל את כל הדברים שאתם אמרתם. "לב טוב" הוא הכולל את כל שאר המדות ואת כל הדעות האפשריות לגבי תיקון המדות.

רבוי המדות אינו משאיר את האדם בבחינת רבוי. להיפך, התכללות המדות מביאה את האדם להרגשת אחדות. בתקופה של ספירת העומר אנו צריכים לתקן את חטאם של תלמידי רבי עקיבא שהיו בפרוד הלבבות אחד מהשני, "שלא נהגו כבוד זה בזה"[מח], ולכן מתו כולם. צריך לומר, שתלמידיו "לא נהגו כבוד זה לזה" משום שלא הבינו האחד את השני. כלומר, האחד לא הבין את השני ועל כן לא יכול היה לכלול את השני בתוכו. לעומת זאת, העובד את העבודה הרוחנית של התכללות המדות אמור להרגיש את הזולת ואת מדותיו בתוכו. התכללות זאת מביאה לידי אחדות ותיקון חטאם של תלמידי רבי עקיבא, והיא נקראת 'לב טוב'.

לפעמים יהודי הוא בעל 'לב טוב' מצד תולדתו. כתוב שיש שלשה סימנים מובהקים בישראל: "רחמנים, ביישנים, גומלי חסדים"[מט], וברוך ה' שאכן ישנם יהודים רבים בעלי 'לב טוב'. אך גם יהודים רבים שאין רואים את ה'לב טוב' שלהם, המכוסה על ידי קליפות. בכל אופן, הנחת היסוד היא שיהודי הוא בעל 'לב טוב'. המציאות בשטח היא, שאפילו כאשר רואים ומרגישים שיש ליהודי 'לב טוב', לא תמיד הדבר בא לידי פועל, לידי מעשים טובים. המימוש המעשי תלוי במשיכת הלב המקבל מן השכל הישר.

הרגשת עצמו

כל דבר נותר סטטי, עומד על עומדו ואינו מסוגל להגיע ליעדו, ללא שאיבה ממקורו. הוא אשר אמרנו, שרגש שאינו מקבל מן השכל לא נמשך ובא לידי מעשה. רגש כזה הוא רגש בלתי מתוקן, רגש של 'אגו', רגש בו האדם מתפעל מעצמו, וזה רע.

נחזור: אמרנו שרגש צריך להיות גשר המחבר שני דברים יחד, לגרום להשגת אחדות. התרגשות שלא באה לידי מעשה אינה אלא התרגשות של גאוה וישות, רגש הנקרא 'יש מי שאוהב, יש מי שירא'[נ]. אך כאשר ההתרגשות מקבלת מהשכל שלמעלה ומשפיעה על המעשה שלמטה, האדם המתרגש לא ירגיש את עצמו. כל זמן שהוא טרוד לקבל וטרוד להשפיע אין לו זמן ואין לו אפשרות להרגיש את עצמו כלל, ואזי הוא נקרא צדיק.

צדיק אמיתי הוא אחד שכל הזמן רק מקבל ונותן, כפי שנאמר על משה רבינו בירידתו מהר סיני: "וירד משה מן ההר אל העם"[נא]. משה רבינו יורד מההר ואינו הולך לביתו, לעסקי עצמו[נב], אלא "מן ההר אל העם" – כולו מסור ונתון לעסוק בעניני עמו. למשפיע האמיתי אין פנאי להרגיש את עצמו כלל. זו תופעה של 'קו ישר', 'דרך ישרה', על דרך האות ו של שם הוי'.

ננסה לתאר נקודה עדינה עוד יותר: ישנו מי שהוא בעל 'לב טוב', אבל חלש – עם כל טוב הלב שלו הוא אינו יכול לפעול ולעשות הרבה. הוא מאד מתוסכל – יש לו 'לב טוב', אבל הוא נמצא בתוך עולם של חיות טרף, עולם השקר סובב אותו ומרמים אותו וגונבים אותו, אותו ואת כולם. הכל מסביבו מושחת והוא אינו מסוגל לעשות דבר. ממילא, ככל שיש לו יותר 'לב טוב' כך הוא יותר מתוסכל.

מהי הבעיה? הלב הטוב שלו אינו מקבל מן השכל, וממילא אינו מצליח למצוא את הדרך לבצע דברים למעשה. קודם אמרנו, שהתרגשות שאינה מקבלת מן השכל נשארת בעלת 'ישות', וכעת הוספנו ש'לב טוב' שאינו מקבל מלמעלה נשאר עקר, ללא כח להוליד.

חוש המחשבה

החודש העיקרי של תיקון המדות וספירת העומר הוא חודש אייר, שבכל יום ויום שבו סופרים את הספירה. החוש המיוחד של חודש אייר, על פי ספר יצירה[נג], הוא חוש ההרהור, חוש המחשבה. ממילא ברור, שכל דבר השייך לחודש אייר מתחיל מהמשכת מוחין מן השכל. החודש גם קשור לשמחה פנימית, שכן מחשבה אותיות בשמחה. זו שמחה פנימית הנובעת מן השכל ומיישרת את הלב. השמחה נותנת כח בלב להתישר על מנת להביא לידי מעשים. האות המיוחדת לחודש אייר, על פי ספר יצירה, היא ו עליה אנו לומדים.

האות ו שייכת למדות הלב, כמו ה-ו שבשם הוי', ועם זאת כתוב בספר יצירה שהיא האות בה ברא הקב"ה את חוש המחשבה. בדרך כלל מקשרים את ה-ו עם מדות הלב, ומחדש ספר יצירה שהיא קשורה לשכל. ואכן, הסברנו פעמים רבות, שענינו של חודש אייר הוא המשכת מוחין אל המדות, והדבר המשתקף בכוונות הקבלה[נד] לספירת העומר, שכולן המשכת מוחין לתוך הלב. כלומר, ענין כוונות ספירת העומר הוא לחבר את מחשבת השכל עם הלב על מנת ליצור התכללות בין המדות: חסד שבחסד, גבורה שבחסד וכו'.

ראשית המשכת השכל נועדה לעדן את הלב מהתרגשות חיצונית. תחילת תיקון הלב היא רגיעה, כדי שבהמשך הוא יוכל להתרגש ולהגיע לחמימות חיובית. כאשר הלב אינו מקבל מן השכל, כמו שהוסבר קודם, החמימות היא חיצונית. רק אחרי שהשכל מרגיע את הלב מן ההתרגשות החיצונית הוא יכול, לאט לאט, להגיע לחמימות פנימית מהטוב האמיתי. החמימות הפנימית פועלת התכללות במדות הלב, וממילא מביאה להבנה הדדית כלפי הבריות – הלב יכול ללכת לקראת כל אחד ואחד. זהו תיקונם של תלמידי רבי עקיבא, כמו שהוסבר. לבסוף, ההמשכה מן השכל מכשירה את הלב ונותנת לו כח ליישם את הדברים במעשה, בפועל ממש – "המעשה הוא העיקר"[נה].

יושר תלוי במחשבה

הבטוי בתפלה הוא 'מדות ישרות'. 'מדות' שייכות ללב, לרגש בכלל, ואילו 'יושר' קשור לתפארת בפרט. על פי פשט, יושר קשור לדעת – דעת ישרה, שכל ישר. לדוגמא, יש תלמידי ישיבה שיכולים לפלפל ולומר סברות שונות ומשונות, אבל שכל ישר אין להם. יתכן אדם בעל ידע רב ביותר שכולו 'עקום', לא 'ישר'.

יושרו של אדם מתחיל מהראש, מהשכל, ונמשך למדות. אין אדם ישר בלי מוחין, בלי שכל. לא די ב'לב טוב' כדי להיות אדם ישר – צריך להיות גם חכם במדה מסוימת. מי שאינו חכם לא יוכל להיות ישר, אפילו אם הוא רוצה, פשוט לא יצא לו.

רגש, יושר, וגם מעשים ישרים חייבים להתחיל מדעת ישרה. אם דעתו של האדם אינה מיושרת לא יתכן שיהיה ישר בלב ובמעשים, אפילו שנולד עם 'לב טוב'. האדם לא נולד ישר, אלא נעשה 'ישר' על ידי התפתחות שכלו.

הפסוק בקהלת אומר: "האלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חִשְּׁבֹנוֹת רבים"[נו]. מלכתחילה ה' ברא אדם על מנת שיהיה 'ישר' אבל "המה בקשו חשבנות רבים". כלומר, כאשר האדם משתמש בשכלו באופן הנוגד את רצון ה' הריהו מקלקל את נטיתו להיות 'ישר'. מפסוק זה גופא לומדים, שהיושר תלוי במחשבה – אם האדם היה משתמש במחשבתו כראוי הוא היה באמת ישר, אבל כיון ש"המה בקשו חשבנות רבים", כיון שיש "רבות מחשבות בלב איש"[נז], מתקלקלת נטיתו המושרשת להיות ישר. מכאן ראיה ומופת חותכים שהיושר תלוי קודם כל במחשבה.

מבואר בקבלה[נח], שכל פרצוף נולד בתחילה עם מדות וטבע ומעשים, אבל השכל מתפתח אצלו במשך הזמן. כלומר, אף על פי שיתכן אדם שנולד עם נטיה בשכל להתפתח לכיוון טוב – הוא לא נולד עם שכל. זו הכוונה באמור לעיל, כי לא יתכן שתינוק יוולד 'ישר'. יש לו נטיה להיות 'ישר' ואם לא יקלקל את מחשבותיו הוא אכן יהיה ישר – כך ה' רצה וכך ה' עשה. מה שאין כן ביחס ל'לב טוב', אפשר להיוולד עם 'לב טוב'.

אדמו"ר הזקן כתב שולחן ערוך. כלומר, הוא כתב את כל המסקנות של הפוסקים האחרונים לאחר חיבור השולחן ערוך של רבנו יוסף קארו. בעיקר כתב אדמו"ר הזקן ב'שולחן ערוך הרב' את חלק 'אורח חיים', הכולל דינים שהם הלכה למעשה, וכן דינים שהם הלכה למעשה משאר חלקי השולחן ערוך, בעיקר מחלק 'חושן משפט'. למה נהג כך אדמו"ר הזקן? הוא הסביר[נט] שגם יהודי פשוט היוצא לשוק, סוחר המתעסק במסחר, צריך ללמוד ולדעת חלקים רבים מהלכות משא ומתן. אם לא, הוא בהכרח יכשל ויעשה עוולות. לא יתכן שאדם יהיה ישר במעשיו ובעסקיו, אף על פי שיש לו לב הכי טוב, אם אינו מפתח את שכלו על פי תורה. במיוחד בימינו אלה, בהם השקר הולך ומתגבר מסביב, ודאי שאדם שאינו מכיר ויודע טוב-טוב את היושר של התורה אף פעם להתמודד עם הסובב אותו ברחוב ולהיות 'אדם ישר'.

שקול הדעת

הארכנו כדי להסביר שהמושג 'יושר' מתחיל מהדעת, כלשון המאמר:

שִׁקּוּל הַדַּעַת שֶׁל תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה

 

כאן המלה 'ישר' מצטרפת דוקא לשכל. כאמור, אין כח בלב הטוב להמשך למעשה הטוב אם אינו מקבל מהשכל הישר. אמרנו שרבים מלומדי התורה הם בקיאים ויודעים הרבה מאד, אבל הם עדיין בעלי שכל עקום. בשביל מה צריכים שכל ישר? השכל הישר לא נצרך רק בשביל לפרש מה כתוב. הוא מתבטא בעיקר בלב, בהתכללות המדות, ומיד ממשיך ומתבטא במעשים הטובים. שכל זה, שצריך להמשך ללב, אינו רק בקיאות בכתוב בספרים – הוא נקרא 'שקול הדעת'.

חז"ל מדברים[ס], ביחס לדיינים, על שני ממדי שכל בלמוד התורה: משנה ושקול הדעת. לפעמים טועה הדיין ב"דבר משנה", כאשר הוא שוכח דבר שכתוב בפרוש. לעומת זאת, יכולה להיות אצל הדיין טעות מסוג אחר, בדבר שיש בו מחלוקת, והדיין יודע את כל מה שכתוב לגביה, אך עדיין נשאר תחום גדול מאוד של שיפוט פנימי, בתוכו הוא אמור לגזור את הדין. תחום זה נקרא "שקול הדעת". כלומר, לאחר שידוע כל הכתוב בספרים לגבי המקרה הנידון נותר עדיין לשקול בדעת את הנטיה למעשה. עיקר היושר בשכל הוא בתכונה זו, של שיפוט הבא לאחר הידע, הנקרא "שקול הדעת".

למדנו שכאשר מתפללים בתפלה קודם הלמוד על השכל שבתורה, מתפללים "שיביאני התלמוד לידי ידיעת התורה" – לדעת. כעת מדברים על "תקון המדות" ומסבירים שתקון המדות גם הוא תלוי בשכל. איזה שכל? לא כל כך שכל בממד של "ידיעת השכל", של בקיאות, אלא בחוש השיפוט של השכל, הנקרא "שקול הדעת".

יושר השכל הוא שקול הדעת של השכל, והוא הדבר הנוגע ללב ובהמשך גם למעשה. לכן יתכן מי שיודע הכל אך לבו מאד לא בסדר וגם מעשיו אינם בסדר. לעומת זאת, כאשר האדם תיקן את מאזני הדעת שלו, אזי האיזון בשכלו משפיע על הלב ומישרו ונותן לו כח להניע מעשים מתוקנים.

וַאֲזַי: "וּלְיִשְׁרֵי-לֵב שִׂמְחָה".

כאשר הלב מקבל מהשיפוט המתוקן של השכל הישר, הנקרא 'שקול הדעת', הוא מתיישר ומתמלא שמחה – "ולישרי לב שמחה"[סא]. הסימן המובהק של יושר בלב הוא שמחת הלב – "נתתה שמחה בלבי"[סב] – שמחה פנימית המשמשת כח מניע לשמחה של מצוה.

עיקר השמחה צריך להתבטא במעשים[סג], כמו שכתוב "עבדו את הוי' בשמחה"[סד]. השמחה מתחילה מהמחשבה, מאמא, "אם הבנים שמחה"[סה], בינה – משם ממשיכים מוחין. אחר כך השמחה מגיעה אל הלב – "נתתה שמחה בלבי" – כאשר עיקר מטרת השמחה הוא שהאדם יקיים את רצון ה', את המצוות, בשמחה. "עבדו את הוי' בשמחה" – שמחה של מצוה.

קנאות – רגש המונחה משקול הדעת

נעבור ללמוד את הערה כז. בשעור קודם למדנו שתיקון השכל נקרא 'ידיעת התורה', והוא קשור לניצוץ משה רבינו שיש בכל אחד ואחד. בלשון האריז"ל, משה רבינו הוא הנשמה הכללית של כל נשמות ישראל. כאמור בפרק הראשון, ישנן חמש נשמות כלליות כנגד נר"ן ח"י:

יחידה	משיח
חיה	אדם הראשון לפני החטא
נשמה	משה רבינו
רוח	אליהו הנביא
נפש	דוד המלך

לפי זה, תיקון המדות הוא 'גלוי אליהו'. אצל האדם שתיקן את מדותיו המדות המתוקנות הן בחינה של גלוי אליהו. הסברנו שאליהו – 'הלב הטוב' – אינו יכול לתקן את עצמו בכח עצמו, אלא חייב לקבל מהשכל הישר. כלומר, אליהו הנביא חייב לקבל ממשה רבינו. אין אליהו בלי משה, שהרי "פינחס הוא אליהו"[סו], ופינחס הוא תלמידו המובהק של משה רבינו.

תוך כדי מעשה זמרי וכזבי בת צור מתרגש פינחס ומקנא את קנאת ה' צבאות. לכאורה עושה פינחס דבר על דעת עצמו – "וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רֹמח בידו"[סז]. אך מפרש רש"י: "'וירא פינחס' – ראה מעשה ונזכר הלכה, אמר לו למשה מקובלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, אמר לו קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא, מיד 'ויקח רומח בידו וגו'"[סח]. פינחס בא למשה רבינו ואומר לו – לימדתנו רבינו שהבועל ארמית קנאים פוגעים בו. אמנם בתחלה נתעלמה ההלכה ממשה רבינו, אבל הוא מיד שוקל בדעתו ואומר לו, שראוי שקורא האגרת יהיה השליח לקיים את הכתוב בה. כלומר, פינחס מקבל השראה ואישור ממשה רבינו ורק אז הוא פועל: "ויקח רמח בידו". מעשה זה הוא מה שאנו לומדים כאן – ללא השראה ואישור ממשה רבינו הרגש של פינחס לא יכול לפעול ולהוציא מעשה מתוקן מתחת ידיו. אם הרגש יפעל ללא השראה מלמעלה המעשה יהיה בלתי מתוקן.

נחזור: חז"ל אומרים ש"פינחס הוא אליהו" – שניהם הם אנשי רגש, שניהם מלאי רגש של קנאות. דוקא בשעת ההתרגשות והקנאות צריכים לקבל ממשה רבינו, אך לא צריכים לקבל מהידע שלו (ואכן, בתחלה נתעלמה ממנו הלכה בענין זה) אלא משקול הדעת שלו. אדם הפועל מתוך התרגשות עלול לקלקל את מעשיו, אבל כאשר יש לו השראה משקול הדעת הנכון של משה רבינו יוצא מעשה מתוקן מתחת ידיו.

ענוה – מקור השמחה

לאחר הקדמה זו נקרא את לשון ההערה:

כז. מֹשֶׁה – סוֹד מִשְׁנָה שִׁקּוּל הַדַּעַת (שְׁתֵּי בְחִינוֹת בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה, בְּקִיאוּת בְּגִרְסָא וַחֲרִיפוּת אֱמֶת בִּסְבָרָא, כַּנּוֹדָע בְּחז"ל).

'משנה' פרושה בקיאות בכל מה שכתוב ו'שקול הדעת' פרושו חריפות אמיתית, שיפוט אמיתי, כאשר לא כתוב שחור על גבי לבן מה בדיוק יש לעשות במקרה כזה. הדיין צריך לשפוט בעצמו, מתוך הזדהות שלמה עם התורה – הוא התורה והתורה הוא.

משה ראשי תבות משנה שקול הדעת. משה רבינו, הכולל את כל התורה – "תורה צוה לנו משה"[סט] – כולל בעצמו את שני הממדים הללו בלמוד התורה. אליהו, הלב, חייב להתקשר עם משה ולקבל ממנו על מנת להיות 'ישר'.

מִשְׁנָה שִׁקּוּל הַדַּעַת עוֹלֶה י פְּעָמִים עֲנָוָה, בְּסוֹד "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד וְגוֹ'" (במדבר יב, ג).

התורה משבחת את משה רבינו רק במדה אחת: "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"[ע]. התורה אינה משבחת את משה על חכמתו הרבה וכו' אלא רק על היותו ענו מאד. הענוה היא מקור של שמחה, כמפורש: "ויספו ענוים בהוי' שמחה"[עא]. ככל שהאדם ענו יותר, כך הוא מוסיף שמחה.

כאשר שאלו תלמידי האריז"ל את רבם: במה זכית לרוח הקודש שלך? הוא ענה[עב]: בזכות שמחה של מצוה! מובא בחסידות[עג], שהאריז"ל הוא גלגול של משה רבינו, ומרוב ענותנותו לא רצה לגלות לתלמידיו שהוא-הוא משה רבינו, ושזכה למה שזכה בזכות מדת הענוה שלו, ולכן אמר להם "שמחה", שהיא דבר התלוי בענוה – "ויספו ענוים בהוי' שמחה".

שמחה תלויה לגמרי בענוה. הלב מקבל ממקור השמחה שבמוחין, באמא, ונעשה כלי לגלוי השמחה – "נתתה שמחה בלבי" – עד לגלוי השמחה במעשה, ש"המעשה הוא העיקר", בשמחה של מצוה.

הגימטריא של עשר פעמים ענוה רומזת לשלמות החדרת הענוה בכל עשרת כוחות הנפש. כשאותה תכונה חודרת ומתבטאת בכל אחד מעשרת כחות הנפש זו שלמותה. וכאן, יש לאדם ענוה בחכמה, ענוה בבינה, ענוה בדעת, ענוה בחסד וכו' – כולו ענוה. ככל שכולו ענוה גם מתמלא כולו בשמחה.

דעת תורה אמיתית

הָעֲנָוָה מַכְשִׁירָה אֶת הַלֵּב לְקַבֵּל אֶת הָאֱמֶת וְהַיָּשָׁר שֶׁל דַּעַת הַתּוֹרָה,

מבואר באריכות בחסידות[עד], שהדבר העיקרי המעקם את השכל וגם את הלב הוא חסרון בהתמסרות גמורה לתורה. יתכן שהאדם לומד כל חייו, וגם יודע הרבה מאד, ובכל זאת נשאר 'עקום', מפני שלא התמסר ללמוד התורה – ישנה דעת התורה וישנה דעתו.

לכל אדם שכל משלו, איך שהוא חושב, ויש גם 'השכל של התורה'. עיקר התקון של למוד התורה נעשה רק כאשר האדם יכול לוותר, כלומר, לבטל את שכלו שלו בפני השכל של התורה. יש אדם שתמיד רוצה שהתורה תאמר כמו שהוא חושב. הוא דתי מאה אחוז, ולא יסטה מהתורה בכהוא-זה, אבל כל הלמוד שלו חותר להמשיך את התורה אל תוך השכל שלו, שהתורה תתאים לשכל שלו. זה למוד עקום. יתכן שהוא הגאון הכי גדול, אך כל מה שלמד, מילדותו ועד היום הזה, היה בצורה עקומה – כל הלמוד בא להתאים את התורה לשכל שלו, הוא אף פעם לא ביטל את שכלו לדעת התורה.

היושר של השכל תלוי אך ורק ביכולת האדם לבטל את דעתו בפני דעת התורה. צריך להרגיש ש'אני רוצה להתקרב לדעת התורה', על דרך תלמיד היושב לפני רבו ומרגיש את עצמו 'כלום', 'שום דבר', לגבי הרב. הוא רק מתפלל ומבקש מהקב"ה שיצא מהטפשות שלו ויקבל מהרב את השכל האמיתי. היהודי הוא בעצם חכם – "עם חכם ונבון"[עה] – וסופו שהשכל הפנימי שלו יתגלה לו. האדם לא יגיע אף פעם לשכל האמיתי של עצמו אם לא יוותר ויבטל את השכל הראשוני שלו.

בלשון חכמי התלמוד נקרא שכל ראשון "הוה אמינא". אפילו הרב האמיתי תמיד מוכן לוותר על סברתו הראשונה בשביל סברא טובה יותר. הוא יודע שהמחשבה הראשונה שלו בענין עלולה להיות מוטעית. הוא יודע שאיכות תפיסתו את הענין מיד היא עדיין תפיסת ה'אני', ולכן היא עלולה להיות מוטעה. לכן תמיד יש לו נטיה נפשית לוותר על סברתו הראשונה ולקבל את השכל האמיתי.

צריכים לדעת, שה"הוה אמינא" של ה'ענוים', התנאים והאמוראים, שכל אחד מהם הוא בחינת משה רבינו, נכתבה לדורות ואינה בגדר טעות. אפילו שבהמשך הסוגיא עוזבים את הסברא הראשונה, הרי היא בגדר דברי תורה ה"עניים במקומן ועשירים במקום אחר"[עו]. כלומר, בסברא ראשונה זו יש אמת, רק צריך לדעת לאן האמת הזו שייכת. אם זו היתה טעות מוחלטת היא לא היתה נכתבת בגמרא כלל.

לפעמים שרש"י מפרש את המשנה דוקא כמו ה"הוה אמינא" של הגמרא, ולא כמו מסקנתה, משום שהוא מפרש באופן שלומדים בתחילה. מכאן עוד ראיה שהסברא הראשונה הכתובה בגמרא אינה בגדר טעות או שיבוש וכיוצא בזה.

אם כן, במי שאינו מבטל את עצמו בפני התורה חסרה מדת הענוה, ובלי ענוה האדם לא יגיע אף פעם ל'שקול הדעת'. ענוה פרושה שהיהודי הולך לקראת התורה ולא רוצה שהתורה תלך לקראתו. ענוה בכל מקום היא הנכונות לקבל את האמת, ללא צורך להתאים כל דבר לדפוסי החשיבה שלך. לכן ענוה, יותר מכל מדה אחרת, היא בית קיבול לקבל את האמת. בפרקי אבות נאמר: "איזהו חכם? הלומד מכל אדם"[עז] – זו מדת הענוה. אם אין באדם ענוה הוא כלל לא מוכן לקבל את האמת ותמיד הוא ישבש את כל מה ששמע וקרא, מתוך הרצון להתאים הכל לשכלו העקום.

רק אם הלומד יקבל את מה שהתורה אומרת, לבסוף יתברר שדעת התורה באמת מתאימה לנשמתו הפנימית, ואזי הוא מוצא את חלקו בתורה. בתפלה אנו מבקשים מהקב"ה "ותן חלקנו בתורתך"[עח]. זו אכן זכיה גדולה מאד לאדם המוצא את חלקו בתורה. לאחר שאתה מבטל את השכל שלך ורק רוצה את השכל של התורה, מתגלה לך פתאום שיש לך חלק אמיתי בשכל של התורה. זה נקרא "ותן חלקנו בתורתך" – לא 'בתורתי' אלא "בתורתך", תורתך שלך הקב"ה.

תורה מסיני

עַל דֶּרֶךְ "מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי" – (תְּחִילַּת אָבוֹת) –

כל ספר, וכל דבר בכלל, תלוי בפתיחה, על פי הכלל: "הכל הולך אחר הפתיחה"[עט]. כל ענינה של מסכת אבות הוא תיקון המדות כדי להגיע למדות ישרות. לכן, כפי שהוסבר, קוראים את פרקי אבות בתקופת ספירת העומר הקשורה עם תיקון המדות, כהכנה לקבלת התורה בחג השבועות, שהרי "דרך ארץ קדמה לתורה"[פ].

מסכת אבות פותחת: "משה קבל תורה מסיני"[פא]. מיד נשאלת השאלה: אם כל ענינה של מסכת אבות הוא תיקון המדות, מדוע היא מתחילה עם תורה? זאת ועוד, פרקי אבות נקראים בפי חז"ל "מילי דחסידותא"[פב], אם כן מדוע הדמות הראשונה היא דוקא משה? משה רבינו הוא שכל, ולא לב, ומדוע מסכת פרקי אבות שכולה לב מתחילה דוקא איתו? זה בדיוק מה שאנו לומדים כאן, שהלב חייב להתחיל ממשה – משנה שקול הדעת – כאשר העיקרי מביניהם הוא 'שקול הדעת'.

מִמִּדַּת סִינַי – עֲנָוָה כַּנּוֹדָע.

"משה קבל תורה מסיני" היינו התחלת תיקון הלב. צריך ללמוד ממשה איך מקבלים את התורה. בלשון חז"ל במדרש, הר סיני מגלה את מדת הענוה: "'גאות אדם תשפילנו'[פג] – זה תבור וכרמל שבאו מסוף העולם, מתגאים לומר שאנו גבוהים ועלינו הקב"ה נותן את התורה, 'ושפל רוח יתמך כבוד' – זה סיני שהשפיל את עצמו לומר שאני נמוך ועל ידי כך תמך הקב"ה כבודו עליו ונתנה עליו התורה וזכה לכל הכבוד הזה"[פד].

הרמז הוא: סיני (עם הכולל) עולה ענוה. "משה קבל תורה מסיני" – משה קבל את התורה ממדת הענוה[פה], והענוה חדרה את כל עשרת כחות נפשו. לכן י פעמים ענוה עולה משנה, שקול הדעת, ראשי תבות משה.

וְהוּא עוֹלֶה "אֱמֶת מֵאֶרֶץ (עֲנָוָה) תִּצְמָח".

בטוי חשוב בתהלים עולה גם הוא אותו מספר: "אמת מארץ תצמח"[פו]. הבטוי מתחיל במלה 'אמת' וגם ראשי התבות שלו הם אותיות אמת. כתוב ש"ארץ" גם היא מדת הענוה. הארץ היא בבחינת "טובה הארץ מאד מאד"[פז], וזוכה להכיר בכך מי שמקיים בעצמו את המאמר בפרקי אבות: "מאד מאד הוי שפל רוח"[פח] [אכן, ישנו הבדל קטן בין ענוה לשפלות[פט] – 'סיני' הוא בחינת ענוה ואילו 'ארץ' היא בחינת שפלות]. דוקא מתוך מדת הענוה והשפלות האמת צומחת. צמח עולה מנחם, שמו של המשיח[צ] – "הנה איש צמח שמו ומתחתיו יצמח ובנה את היכל הוי'"[צא] – ככתוב במרכבת הנביא זכריה.

אליהו זכור לטוב – מבשר הגאולה

הַמְשָׁכַת בְּחִינַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ ע"ה בַּלֵּב הוּא עַל יְדֵי נִשְׁמַת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא זָכוּר לַטּוֹב (לֵב טוֹב),

אמרנו שבחינת אליהו היא הלב. כאן אנו מפרטים קצת יותר ואומרים שאליהו הוא הנשמה שממשיכה את משה רבינו אל תוך הלב. אליהו הוא השליח להביא את ה"משנה שקול הדעת" – ראשי תבות משה – ובעיקר את שקול הדעת, אל תוך הלב של כל אחד ואחד.

את אליהו הנביא מזכירים תמיד לטובה – "אליהו זכור לטוב"[צב]. הבטוי 'טוב' שייך בעיקר ללב, כאמור במשנה שהבאנו: "רבי אלעזר אומר: לב טוב. אמר להם: רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם"[צג]. אם כן, אליהו זכור לטוב הוא המסמל, יותר מכל אחד אחר, את ה'טוב'. משה רבינו נולד 'טוב': "ותלד בן ותרא אֹתו כי טוב הוא"[צד]. אפשר לומר, שמשה רבינו הוא 'הכי טוב', שכן על פי המסורה הקדומה[צה], האות ט בפסוק זה היא ט רבתי. בכל אופן, הצדיק העיקרי שכתוב עליו טוב הוא אליהו "זכור לטוב". לטוב הוא קיצור של לב טוב.

הָ"רוּחַ" הַכְּלָלִית שֶׁל כָּל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל,

כאמור, אליהו הוא כנגד מדרגת הרוח. אליהו הנביא עלה ברוח סערה השמימה – "ויעל אליהו בסערה השמים"[צו] – והפך להיות השר של עולם היצירה[צז] (מטטרון בלשון הקבלה[צח]), העולם שכנגד הרוח[צט]. הוא הפך מבשר ודם גשמי לרוח, לרוח הכללית של כל נשמות ישראל. כאמור, הרוח בנפש היא הלב, המדות הישרות המתוקנות.

אליהו הנביא הוא מבשר הגאולה:

מְבַשֵּׂר (לֵב בָּשָׂר) הַגְּאוּלָּה – "וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בַָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם".

הגאולה, אותה מבשר אליהו, תלויה ב'לב בשר', כדברי הנביא: "ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסִרֹתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר"[ק]. את קשיחות הלב, לב האבן, אפשר לרכך רק על ידי מוחין, על ידי המשכת משנה שקול הדעת, העולה י פעמים ענוה. על פי מנהגו של הרב המגיד ממזריטש, כאשר שותים משקה בהתוועדות חסידית אומרים 'לחיים' והשומעים עונים 'לחיים ולברכה'. לברכה הוא לב רכה[קא]. כלומר, עבודת היהודי היא תיקון וריכוך לב האבן עד שיהפוך להיות לב רך, לב בשר. זאת באמצעות המשכת מוחין מן השכל, הנקרא חיים – עולה חכם.

ה"לב בשר" הוא מבשר הגאולה, שאצל כל אחד ואחד בפרט היינו המעשה בפועל. הוסבר, שהלב הוא כח מניע הקרוב למעשה, ואילו המח עדיין רחוק ממנו. איש שכלי נמצא עדיין רחוק מן המשיח, רחוק מן הגאולה, ואילו איש לבבי קרוב אליה. לכן הוא יכול גם לבוא – "הנה זה בא" – ולבשר את הגאולה. הבשר מבשר את קרבת הגאולה. זהו הבשר של לב הבשר, הלב הרך, הלב שמקבל מהשכל. לכן בשר נוטריקון לב ישר.

לב אבות ולב בנים

הפסוק מספר מלאכי מוכיח שאליהו הוא אכן בחינת תיקון הלב: "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום הוי' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם…"[קב]. תפקידו של אליהו הנביא הוא לחבר את הלבבות. אנו נמצאים בימי ספירת העומר, בהם היה פרוד הלבבות שבגללו היה גזר דין קשה ומתו עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא. לכן עבודתנו בימים אלו היא לתקן את הלבבות ולחברם.

 אפשר לדרוש בדרך צחות שהבטוי 'לב אבות' הוא 'הלב' של פרקי אבות. באמת יש לשאול, על פי פשט, מדוע נקרא שמה 'מסכת אבות'? הרי זו מסכת של מדות, של בנים. על פי קבלה, המוחין, חב"ד, נקראים אבות ואילו מדות הרגש, חג"ת נה"י, נקראות בנים. מאחר שמסכת אבות עוסקת בתיקון המדות, לכאורה היו צריכים לקרוא לה 'מסכת בנים' או 'פרקי בנים'!

מסכת אבות מתחילה ממשה רבינו, שכנגד השכל-האבות, ואינה מתחילה מאליהו הנביא שכנגד הלב-הבנים. לכן יש לומר שמסכת אבות היא בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים"[קג]. כלומר, אתה רוצה לתקן את המדות-הבנים? ספר להם על מעשה האבות שנקראו 'ישרים'[קד]. היוצא מן ה'ישרים' נקרא "דור ישרים יבֹרך"[קה]. ספר בראשית נקרא גם "ספר הישר"[קו], וכולו סיפור מעשיהם של האבות. בהקשר כאן, האבות הם 'שקול הדעת' שנמסר לנו באמצעות משה רבינו. חידושו של משה עצמו הוא ה'משנה', כלומר, תורה כתובה. קודם לכן היה רק 'שקול הדעת', השיפוט מה וכיצד יש לעשות, שהיה נחלתם של האבות.

כתוב בחסידות[קז], ששרש התורה שבעל-פה קודם לתורה שבכתב. התורה שבעל-פה היא מחשבת אדם הנובעת מתוך התקשרותו לה'. האדם מתקשר לה' ומבטל את דעתו לדעת ה', ועל ידי כך מקבל השראה אמיתית מה צריך לעשות – שיפוט ו'שקול הדעת'. זהו חלק התורה שהיה גם אצל האבות. אדרבה, אצלם היה רק 'שקול הדעת', ואילו חלק ה'משנה' התחדש רק מאז "תורה צִוָה לנו משה"[קח], כאשר "משה קבל תורה מסיני".

אף על פי שראשי התבות "משנה, שקול הדעת" הם משה, הרי כל שמו של משה כלול בתוך המלה משנה – משה נ. לכן אמרנו, שמשה רבינו הוא הנשמה הכללית של עם ישראל – משנה אותיות נשמה[קט] – ובתפלה שלנו הוא כנגד חלק 'ידיעת התורה'. משה הוא בכללות משנה, משה נ[קי], הידיעה של מה שכתוב בתורה, הדבקות באותיות התורה כפי שניתנו בסיני.

מהו 'שקול הדעת' של משה? משה רבינו הוא הדור השביעי לאברהם אבינו[קיא]. יש את מה שמשה חידש ויש מה שהוא קיבל מאברהם אבינו. לגבי הפסוק "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"[קיב] יש שתי דעות בחז"ל: "'מכל האדם אשר על פני האדמה' – ולא מאבות. ר' יוסי אומר: אף מאבות"[קיג]. כלומר, לפי דעה אחת משה רבינו ענו רק "מכל האדם אשר על פני האדמה", ולא מהאבות – אברהם, יצחק ויעקב – שכבר אינם "על פני האדמה", וממילא יש לו מה לקבל מהם. האבות הם הקדושים אשר בארץ – "לקדושים אשר בארץ המה"[קיד] – ועליהם נאמר "אמת מארץ תצמח"[קטו]. לפי דעה זו, האבות עולים על משה במדת הענוה שלהם, וממילא 'שקול הדעת' מתחיל מהם, אלא ש"מעשה אבות סימן לבנים".

הרמז לכך הוא: "מעשה אבות סימן לבנים" – ראשי תבות סמאל, הוא השטן. בגימטריא עולה שם זה גם ענוה, ומסבירים כי מדת הענוה היא ה'לעומת זה' של אותו שטן [פעמים רבות בא ה"את זה לעֻמת זה עשה האלהים" דוקא בדרך המספר, כאשר אותו מספר מתאר שני הפכים גמורים כמו נחש = משיח וכו'].

נרחיב מעט בענין: הפסוק אומר: "אתה סתר לי מצר תצרני רני פלט תסובבני סלה"[קטז]. מבואר בקבלה[קיז], שראשי התבות "אתה סתר לי מצר" הם גם אותיות סמאל, אותו מבטלים על ידי הגילוי ש"אתה סתר לי". כאשר מגלים כי "אכן אתה אל מסתתר"[קיח], שה' מסתתר אפילו בתוך הקליפה, אזי – "מצר תצרני", מתגלה שה' שומר אותי אפילו מהשטן עצמו, מן הצר הצורר. המשך הפסוק – "מצר תצרני" – מבטא שני הפכים באותו לשון, בשער צר. "מצר תצרני" הוא על דרך הנאמר "ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע"[קיט], כלומר, הצער בעצמו ("מצר") הופך להיות מקור הישועה ("תצרני").

אם כן, הכח להפוך את השטן תלוי במדת הענוה, אותה מקבלים הבנים מהאבות. כלומר, מדות הלב מקבלות מיושר השכל, מ'שקול הדעת'. "מעשה אבות סימן לבנים" תלוי בענוה, שהרי בלי ענוה אי אפשר לקבל את האמת של דעת התורה. זהו תיקונו של הלב, תיקונו של אליהו הנביא, עליו כתוב: "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".

על כך אומרים חז"ל: "יפה כח הבן מכח האב"[קכ]. כלומר, לאחר שהבן מקבל את 'שקול הדעת' של אביו, אפשר שאפילו יעלה על אביו. על דרך "פינחס הוא אליהו", שלפעמים יש לו הברקות כאלו שאפילו משה רבינו אינו מודע להן. הוא אמנם בא לקבל השראה ממשה רבו, אבל הוא בא עם חידוש משלו. המקובל ממשה רבינו, ש"הבועל ארמית קנאים פוגעין בו"[קכא], הוא אצלו בגדר 'הלכה למעשה'. זו דוגמה לבחינה של "יפה כח הבן מכח האב" – הבן צריך להיות בטל לאב, ועל ידי כך מתנוצץ אצלו גם "יפה כח הבן מכח האב". כלומר, דוקא מתוך שהוא בטל לאביו כוחו של אביו מתגלה אצלו בצורה עוד יותר יפה. אצל הבן ישנה כבר ההתכללות הרצויה של לב האבות ולב הבנים, ולכן דוקא אצלו כתוב "יפה", לשון יופי ותפארה. אליהו הוא הכח לקבל ממשה ולהמשיך אותו אל תוך הלב.

תשבי יתרץ קושיות ואבעיות

דבר מפורסם נוסף רמוז בלשון הגמרא על אליהו, בבטוי 'תיקו':

וְזֶהוּ סוֹד "תֵּיקוּ" – "תִּשְׁבִּי יְתָרֵץ קוּשְׁיוֹת וְאִבַּעְיוֹת" –

אליהו הנביא, שנקרא גם אליהו התשבי[קכב], הוא מבשר הגאולה, מבשר את ביאת המשיח. המשיח הוא היחידה שבנפש, אך בפועל הוא קשור לנפש שבנפש, "המעשה הוא העיקר". כלומר, משיח הוא בן דוד, ודוד הוא הנפש. אליהו הוא הרוח, והוא בא לפני דוד. אליהו מקבל ממשה ומבשר את ביאת "דוד מלכא משיחא", שהוא התיקון בפועל.

אליהו, מבשר הגאולה, "לב בשר", הוא זה שיתרץ את כל הקושיות והאבעיות, ומכאן ראשי התבות תיקו – תשבי יתרץ קושיות ואבעיות[קכג]. 'קושיות' הן לשון קושי, והן נובעות מכך שהלב קשה, בחינת 'לב האבן' – הקושיות נובעות מקשיחות הלב, שנקראת גם 'עקשות'.

שֶׁמְּקוֹר כָּל הַקּוּשְׁיוֹת הוּא בִּקְשִׁיחוּת וְעִקְשׁוּת לֵב הָאֶבֶן, וְהַתֵּרוּץ הוּא סוֹד יַשְׁרוּת הַלֵּב – 'מִדּוֹת יְשָׁרוֹת'.

אליהו הנביא בא לתרץ את הקושיות הנובעות מלב האבן. תרוץ הוא ישר בארמית, ואכן התרוץ מיישר את הקושיות. מפרש רש"י: "'ויסלף דברי צדיקים' – דברים המצודקים, משפטי אמת, וכן תרגומו 'פתגמין תריצין', ישרים"[קכד]. התלמוד הבבלי מלא בקושיות אותן צריך לתרץ. לעומתו, בתלמוד הירושלמי, שנכלל בכלל של "אוירא דארץ ישראל מחכים"[קכה], ישנן פחות קושיות. חסרונו של התלמוד הבבלי הוא גם מעלתו[קכו], ולכן על מי שלבו קשה להרבות בלמוד התלמוד הבבלי, בו נמצא הכח לישר את קשיחות הלב.

שוב, המתרץ הוא אליהו הנביא, הרוח הכללית של כל נשמות ישראל, הממונה על המדות הישרות. ממילא, תקופה זאת, של ספירת העומר ותיקון המדות, היא התקופה המתאימה לכל אחד ואחד להגיע ל'גלוי אליהו' שבתוך עצמו. אליהו קשור למשה, ובעיקר ל'שקול הדעת' שבו, אותו הוא מקבל מן האבות. ה'משנה' של משה היא עיקר חידושו של משה רבינו עצמו במתן תורה.

* * *