ליל שבת "בהעלתך"

ישיבת תו"ת "תום ודעת"

ט"ז סיון ע"ג – בית הרב

סדר ניגונים

רוב ההתוועדות היה ניגונים – רובם כאלה שנלמדו מר' אליה ריבקין (הרב הדגיש שמה שנדפס בחוברת "כל עצמותי" כנראה יותר מדויק ממה שלמדו אחרים מר' אליה ואפילו מההקלטות שלו עצמו, כי הוא התמסר מאד-מאד ללמד את הרב ואת דניאל שליט באופן מדויק ודווקני, יותר ממה שהיה שר תמיד, ודניאל רשם באופן הכי מדויק) – וקצת רקע עליהם:

תנועה לתלמידי הבעש"ט (בשתי נוסחאות והשילוב ביניהם, עם הערה שהעובדה שעבר גם במסורת חב"ד וגם במסורת פולין – מקור שתי הנוסחאות – מחזקת את המסורת שמתלמידי הבעש"ט. הרב אמר שזה ניגון תפלה, ושלכל אחד צריך שיהיו ניגונים שמתאים להתפלל אתם). עוד תנועה לתלמידי הבעש"ט (שר' אליה ריבקין היה שר תמיד יחד), עם המלים שהצמיד ר' אליה ריבקין – "אחת שאלתי" (כשהוא הצמיד מלים הוא תמיד הדגיש שהעיקר הוא הנגון בלי המלים, והמלים הן תוספות שלו שאפשר לפעמים לשיר אבל לא לחשוב שזה חלק עצמי מהניגון). ניגון פאר יחידות וניגון נאך יחידות (עם דיוק בסופו) מר' שלמה צ'צ'ניק (היה גדול המנגנים אצל אדמו"ר הזקן – ר' אליה ריבקין מצאצאיו – ומכיון שהיה המנגן הראשי שם גם כולם הכירו את ניגוניו). נגון מיוחס לר' הלל (יש אומרים שהושר אצל הרש"ב לפני דא"ח, אך הרב פקפק בכך). דער עובד (עם הערה שצריך לחזור עליו כמה פעמים כדי לשיר נכון – 'אולי מחר בבקר'). ניגון לר' אברהם חריטונוב. ניגון ויטבסק. נגון הגדול (המכונה "הארוך") לר' הלל. מנוחה ושמחה – חב"ד (עם ההערה שיש אומרים שפעם כל החסידים ידעו זמירות בעל פה, ולכן הן לא נדפסו בסידור). נגון לפני מאמר אצל הרבי מהר"ש. לבי ובשרי העממי שהיה שר לעתים הרבי מהר"ש. אימתי קאתי מר.

גם בשבת בצהריים היתה עוד התוועדות קצרה שכולה ניגונים: אסדר לסעודתא לאריז"ל ולבעש"ט. דער עובד (עם יותר דיוק בסלסול שבאמצעו, שכנראה מאפיין את ר' הלל כי יש בעוד ניגון). נגון הקטן לר' אהרן מסטראשלה (והתוספת של ריבקין). נגון פלטובה. דער פאסטוך – הרועה. שאמיל.

א. ד"ה "וזה מעשה המנֹרה" תש"ל

"אל מול פני המנורה"

למדנו קודם מאמר של הרבי על הפרשה. על הפסוק "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" מוסבר במאמר כי "פני המנורה" היינו פנימיות הרצון של ה' – שכל "שבעת הנרות", כל שבעת סוגי עובדי ה', בכל מעשיהם צריכים להיות מכוונים "אל מול פני המנורה". אצל חסידים מפרשים ש"פני המנורה" היינו הרבי – הכל צריך להיות מכוון מול הרבי ולאור הרבי, ולכך צריך לדאוג אהרן הכהן, השושבינא דמטרוניתא, המעלה את הנרות. זה מתקשר למה שאמרנו בשיעור בליל ששי, שהשלהבת העולה מאליה צריכה להיות "כשלהבת הקשורה בגחלת" – גחלת בגימטריא אמת רומזת ל"משה אמת ותורתו אמת" (וכן שלהבת רומזת לגלגולי משה הקודמים, שת ו-הבל). שני הפירושים עולים בקנה אחד – הרבי הוא עיקר הגילוי בעולם של פנימיות הרצון של ה'. אם אומרים פנימיות הרצון מובן שיש גם רצון שאינו פנימיות – יש את הרצון הגלוי של ה' ויש את פנימיות הרצון, אותה מגלה דווקא הרבי. בפרצופים הרצון הוא אריך אנפין, הפרצוף החיצוני של הכתר – יש אותו בלי פנימיות ויש את הרצון עם הפנימיות שבתוכו.

"מאליה"

בהמשך מתואר מעשה המנורה, והוא מסתיים "כן עשה את המנֹרה". מי עשה? רש"י כותב "מי שעשאה" ואחר כך מוסיף "ומדרש אגדה על ידי הקב"ה נעשית מאליה". המלה "מאליה" כבר הופיעה קודם ברש"י על הפרשה – "עד שתהא שלהבת עולה מאליה". כתוב[א] ש"מאליה" אותיות אלהים – "אני אמרתי אלהים אתם". יש שם אלקים שלמטה משם הוי' ויש שם אלקים שלמעלה משם הוי' – "שלהבת עולה מאליה" היינו שם אלקים שלמטה משם הוי', שהעליה שלו היא אל שם הוי', ואילו "נעשית מאליה" של המנורה כולה הוא סוד שם אלקים שלמעלה משם הוי', גילוי עצמותו יתברך.

"מקשה זהב עד ירכה עד פרחה"

תחלת הפסוק היא "וזה מעשה המנֹרה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא...". הרבי מסביר במאמר – על פי לקוטי תורה – ש"מקשה זהב" היינו שכל שבעת קני המנורה הם מדרגות ביראת ה'. בתניא פרק נ – שער הנון של התניא – אדמו"ר הזקן מסביר שזהב היינו "אהבה העולה על כולנה כמעלת הזהב על הכסף והיא אהבה כרשפי אש", אך כאן ההסבר הוא שמעלת הזהב על הכסף היא "יראה פנימית, יראת בשת" (זו הלשון במאמר). המנורה כולה היא מקשה אחת, "עד ירכה עד פרחה" – "ירכה" רומז לנשמות הפשוטות, שהן בבחינת רגלים והן הכן[ב] והבסיס לכולם, ו"פרחה" היינו הבחורים כאן, כל 'תמים' הוא פרח (במאמר פרחים היינו הנשמות הגבוהות שעבודתן באהבה ויראה, שתי הכנפים שעל ידיהן העוף-הנשמה "פרחה לעילא"). כל המדרגות בנשמות ישראל הן "מקשה אחת"[ג], כשלכל אחד יש מעלה על זולתו – הראש ("פרחה") מנהיג את כל הגוף ואילו הרגלים ("ירכה") מביאות את הראש למקום שהוא עצמו לא יכול להגיע, וכולם שייכים לאותו הגוף כאשר הדם מחבר בין כל האיברים (התבוננות זו מופיעה גם בדרך מצותיך, במצות אהבת ישראל).

"מקשה היא"

מדוע צריך לסיים שוב בפסוק "מקשה היא" לאחר שכבר היה כתוב שמעשה המנורה הוא "מקשה זהב" – כבר חז"ל מדייקים זאת בגמרא, אבל הרבי מביא הסבר מאד חשוב מלקוטי תורה: האם יתכן שיש כעס בין החלקים השונים של אותו הגוף? לכאורה, כאשר אבר אחד לא ממלא את תפקידו כראוי, יש בו חסרון, אז יכול להיות איזו תרעומת מצד האיברים האחרים. אבל, מסביר אדמו"ר הזקן, ב"מקשה היא" מודגש שבמעשה המנורה לקחו עגול של זהב והקישו עליו בקורנס, וכאשר מקישים חלקים שהיו למעלה יורדים למטה וחלקים שהיו למטה עולים למעלה. לפי זה, גם כאשר רואים בזולת חסרון יש לחשוב שאולי החסרון בא ממני ורק הגיע אליו בגלל ה"מקשה", ולאידך, בהחלט יתכן שהמעלות שקיימות אצלי שייכות בעצם לזולת ורק דרך ה"מקשה" הגיעו אלי. במצב זה, בו האדם זוקף את חסרונות הזולת לעצמו ואת מעלותיו שלו לזולתו אהבת ישראל היא שלמה, וכל אחד מקיים "ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם" (היה חסיד זקן בכפר חב"ד שהיה עושה 'מבצעים' על הקטע הזה בתניא, בסוף אגרת הקדש כב, שמסביר פסוק זה – הוא אמר שהוא עיקר התניא ועבר והשפיע על רבים לחזור כל יום את הקטע הזה, הפסוק עם עוד כמה שורות[ד], וגם אלינו הוא הגיע...[ה]).

ב. עבד נאמן

"עבדי... נאמן... ותמֻנת הוי' יביט"

דברנו בליל ששי על הקשר בין הענוה והנבואה של משה, ואמרנו שיש כאן דוגמה למכלול בו המלה השניה יוצאת מהאות השניה של המלה הראשונה – נבואה יוצאת מה-נ של ענוה[ו] – ואם כן שתי האותיות העיקריות של ענוה הן ר"ת ענוה-נבואה. אם רוצים למצוא סימן נוסף של ענ – אפשר למצוא רמז לביטוי שמופיע בהמשך, בתיאור מעלת הנבואה של משה. אחרי סיום הפרשיה הראשונה ב"והאיש משה ענו מאד וגו'" באה הפרשיה שמתארת את מעלת נבואתו על שאר הנביאים, ושם כתוב "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידֹת ותמֻנת הוי' יביט...". הדבר הראשון שכתוב הוא שנבואת משה היא "לא כן" (כפי שהוסבר הרבה פעמים). כתוב ש-כן רומז ל-ע השנים של דוד המלך (ע עולה ה"פ דוד), וכפי שדובר בליל ששי כל המגמה כאן היא לצרף את מעלת דוד למשה כדי שיהיה משיח – משה מצד עצמו הוא יותר "לא", ואילו דוד שמצטרף אליו הוא סוד ה"כן"[ז]. ה"פה אל פה" רומז גם ל"פני המנורה" (פנימיות הרצון של ה' והרבי – משה רבינו – עצמו, כפי שהוסבר). בכל אופן, ענ רומז באופן מובהק לתיאור "עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא", ואם רוצים להשלים את המלה ענו בתיאור נבואת משה שכאן אפשר לומר שה-ו רומזת לסיום בשיא "ותמֻנת הוי' יביט"[ח].

"ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו"

על יסוד הפסוק "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא" משמש הביטוי "עבד נאמן" ככינוי מובהק של משה רבינו, כפי שאומרים בכל שבת בבקר – "ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו". חוץ מראשי התיבות ענ, משאר האותיות של עבד נאמן אפשר להרכיב את הביטוי בן אדם (שהוא הכינוי בו ה' קורא פעמים רבות ליחזקאל הנביא[ט]). בן אדם הוא עצמו היחוד המבוקש של משה רבינו (שם מה, האומר בבטול עצמי "ונחנו מה") ודוד המלך (שם בן, מדת השפלות), סוד "אדם [בטול] ובהמה [שפלות] תושיע הוי'" – יחוד מה ו-בן העולה בגימטריא מהיטבאל – ההופך את משה למשיח, כרמוז ב"ישמח משה". בביטוי "עבד נאמן" יש שבע אותיות, והגימטריא שלו מתחלקת בשבע – ז פעמים שם א-ל, "אל מלך נאמן" (גם רומז לכך שמשה הוא בעיקר "לא"[י] בתוך הסוד של "לא כן", כנ"ל). והנה, בלי המילים "עבד נאמן" יש שבע מילים בביטוי "ישמח משה במתנת חלקו כי [עבד נאמן] קראת לו", וגם המספר הזה כולו מתחלק בשבע (והוא גם כפולה של דוד) – שבע פעמים משיח (ישמח)!

עבד נאמן

מהו עבד נאמן? בפרקי אבות אומרים "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס...". העבד הרגיל הוא המשמש את הרב על מנת לקבל פרס, ואילו עבד נאמן משמש את הרב שלא על מנת לקבל פרס. כך מוסבר הפשט של "עבד נאמן" בחסידות. במשנה הזו יש גם גירסה "הוו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס" – לא רק שלא עובדים בשביל הפרס, אלא שבדווקא לא רוצים את הפרס. אדמו"ר הזקן מביא בסידור את הגרסה הראשונה, משום שהיא יותר שוה לכל נפש, אך המדרגה הגבוהה יותר של עבד נאמן היא של העובד "על מנת שלא לקבל פרס".

אצל הבעל שם טוב וממשיכי דרכו מצאנו עוד מדרגה של עבד נאמן בהתייחסות לפרס: ידוע הסיפור על הבעל שם טוב (אחד מיני רבים בדוגמת זה, אצלו ואצל תלמידיו) כי פעם הבטיח ילד לזוג שעל פי טבע לא היו יכולים ללדת, שמע שבהבטחה זו – "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" – הוא הפסיד את העולם הבא שלו ושמח מאד שמכאן ואילך יעבוד את ה' "לשמה", ללא כל שכר. בדרך זו העבודה היא לא צורך פרס, כמובן, ויש שמחה ב"על מנת שלא לקבל פרס", אבל כן 'מנצלים' את הפרס כדי להיטיב ליהודים – לברך בכח העולם הבא שמוותרים עליו וכו'.

שלש המדרגות של עבד נאמן הן בסדר של הכנעה-הבדלה-המתקה: "שלא על מנת לקבל פרס" היינו הכנעה וויתור על הפרס (גם מתוך תודעה שלא מגיע לי פרס ואיני אלא "מסייע שאין בו ממש", כפירוש מורנו הבעל שם טוב למשנה זו); "על מנת שלא לקבל פרס" היינו עבודה שנבדלת ומרוממת מענין הפרס; העבודה של קבלת הפרס ושימוש בו לטובת יהודים היא המתקה גמורה של עבודת ה"עבד נאמן" והיחס לפרס (ובפרט כאשר הצדיק לא מסתפק בפרס לשון פרוסה וחלק אלא דורש את הכל, בסוד "אנא נסיב מלכא", שאז יש לו אין סוף ממש להעניק לכל יהודי).

"ענוי ארץ"

באחת משיחות הרבי שלמדנו בליל ששי הרבי מצטט[יא] מביאורי הזהר שעשר הספירות הגנוזות במאצילן נקראות "ענוי ארץ" (דבר השייך להמשך ע"ב שסיימנו לקראת שבועות, שעוסק כולו בענין של עשר ספירות הגנוזות). הרבי אהב במיוחד בשנים האחרונות לצטט את המדרש שמשיח עומד על גג בית המקדש ומכריז "ענוים הגיע זמן גאולתכם"[יב], שמגדיר את עם ישראל כולו כ"ענוים". יש שני פסוקים דומים (באותו פרק בתהלים), "וענוים יירשו ארץ" ו"צדיקים יירשו ארץ"[יג], ויש לומר כי "וענוים יירשו ארץ" היינו במדרגה שלפני הצמצום, עשר ספירות הגנוזות במאצילן שנקראות "ענוי ארץ" כנ"ל, ואילו "צדיקים יירשו ארץ" היינו אחרי הצמצום, מהקו שנקרא 'צדיק' ומטה (ובסוד "וקוי [לשון קו] הוי' המה יירשו ארץ", אף הוא באותו פרק בתהלים). "וענוים יירשו ארץ ויתענגו על רב שלום" – התענוג בא מפנימיות הכתר, רישא דאין, אור אין סוף שלפני הצמצום. "צדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עליה" – הצדיקים, על ידי מעשיהם הטובים, משכינים-ממשיכים את ה"שוכן עד וקדוש שמו", השכינה הקדושה (סוד הקו אור אין סוף ב"ה, אור אין סוף הממלא כל עלמין), בגן עדן העליון והתחתון ועד לארץ התחתונה ממש.

"ענוי ארץ" = ז פעמים אין (סוד התענוג של רישא דאין כנ"ל), הערך הממוצע של ז האותיות. ועוד רמז: אחד מפסוקי "ענוי ארץ" (והיחיד בו זהו גם הקרי) הוא "בקום למשפט אלהים להושיע כל ענוי ארץ סלה". והנה, כאשר כותבים "ענוי ארץ" במילוי – עין נון וו יוד אלף ריש צדי[יד] – הוא עולה בדיוק כל המשפט "להושיע כל ענוי ארץ סלה"[טו].