מנין המצוות ועונשיהן (כיבוד הורים 7)

ב. כבוד הורים (7) – מקלל אביו ואמו

פתיחת הלכות כבוד הורים ברמב"ם – דיני מכה ומקלל

מה כל זה קשור לכיבוד הורים? נקרא את ההלכה הראשונה ברמב"ם על כבוד הורים (הלכות ממרים פ"ה ה"א). מענין שהרמב"ם שם את שתי המצוות של קללה והכאה בפ"ה, לפני המצוות של כבוד ומורא בפ"ו. צריך להתבונן למה הוא מקדים את איסור מקלל ומכה עוד לפני עצם חיוב כבוד ומורא (בטושו"ע הסדר הפוך – ולכאורה יותר הגיוני – כאשר מצות כבוד ומורא ביו"ד סימן רמ ואיסורי מקלל ומכה בסימן רמא). הלכה ראשונה בפ"ה:

המקלל אביו ואמו [אף שבתורה הכאה קודמת, הפרק מתחיל ב"מקלל" – זה השרש. הפרק מתחיל ב"מקלל אביו ואמו" ומסתיים ב"מקלה אביו ואמו", מאותו שרש, ובאמצע נמצא דין "מכה אביו ואמו". יש במקלל שתי חומרות גדולות לגבי מכה – שהאיסור גם לאחר מיתה, ושעונשו סקילה ולא רק חנק (מכה לא נוהג לאחר מיתה 'במקרה' – בלשון הרמב"ם במורה נבוכים, המבחין בין 'במקרה' ל'בעצם' – רק כי אחר מיתה אי אפשר לעשות בהם חבורה, להוציא דם). איך שלא יהיה, מקלל יותר חמור – "דמיו בו", עונשו סקילה (ה-י של שם הוי').] נסקל [זה הדבר הראשון שצריך לדעת לגבי אבא ואמא שלך – שאם מקללים אותם, סוקלים אותך. סקל אותיות סלק, לשון הסתלקות, חטא זה גורם להסתלקות השכינה מישראל.] שנאמר אביו ואמו קלל דמיו בו [הוא מניח שאנחנו מבינים ש"דמיו בו" זה סקילה.] ואחד המקלל בחייהן או לאחר מיתתן הרי זה נסקל וצריך עדים והתראה כשאר כל מחוייבי מיתות בית דין ואחד האיש ואחד האשה וכן הטומטום והאנדרוגינוס והוא שיהיו גדולים שהגיעו לכלל העונשין.

בהלכה ה מובא דין מכה אביו ואמו:

המכה אביו ואמו מיתתו בחנק שנאמר מכה אביו ואמו מות יומת [וסתם מיתה היא בחנק] וצריך עדים והתראה כשאר כל מחוייבי מיתת בית דין ואחד האיש ואחד האשה וכן הטומטום ואנדרוגינוס והוא שיגיעו לכלל עונשין. אינו חייב חנק עד שיעשה בהן חבורה אבל אם לא עשה בהן חבורה הרי זה כמכה אחד מישראל והמכה אותן לאחר מיתה פטור.

בהלכה הזאת הרמב"ם חוזר על לשון ההלכה הראשונה שצריך עדים והתראה וכו', כשהחידוש לגבי מכה הוא שאין כאן סקילה ושאינו חייב לאחר מיתה.

הדיוק ברמב"ם: מדוע להדגיש את דיני עונשין (עדים, התראה וגיל חיוב) במקלל ומכה אביו ואמו?

יש כאן, כמו בכל הלכה ברמב"ם, כל מיני דיוקים. אבל נעמוד על דיוק אחד בשתי ההלכות הנ"ל – למה צריך לכתוב שצריך עדים והתראה ככל מחויבי מיתת בית דין, ולמה צריך לכתוב שצריכים להגיע לכלל עונשין? יש הוה אמינא שזה שונה? יש הוה אמינא שלא צריך עדים והתראה במקלל או מכה אביו ואמו? יש הוה אמינא שסוקלים או ממיתים קטן?

תירוצי הכסף משנה והמנחת חינוך

הראשון שבא להתיחס לתמיה זו הוא הכסף משנה, שכותב "ונראה לי שהוצרך לכתוב כן משום דסד"א שהכאת אביו ואמו וקללתם על הרוב היא בתוך הבית ואין נמצאים שם עדים כשרים ואם כן לא ניבעי עדים והתראה – קמ"ל". גם הסברו של הכסף משנה מתמיה, האם אין עוד עברות שהן בתוך הבית כו'? בכל אופן, יש לנו קושיא – למה צריך להדגיש בקללה והכאה שצריך עדים והתראה ושהדין נוהג רק בגדולים שהגיעו לכלל העונשים (את זה הכסף משנה לא שואל, אבל זה אותה שאלה).

נפתח את ספר המפתח: מביא את דעת המנחת חינוך (לפעמים אפשר להבין מספר המפתח מה כתוב במקור ולפעמים לא, כאן אפשר להבין). דעת המנחת חינוך שעדים זוממין ומגדף אין צריכין התראה, כי אין בהם מעשה, ולכן צריך להדגיש כי אף שגם בקללה אין מעשה היא צריכה התראה (וכנראה הרמב"ם מזכיר עדים אגב התראה). וכותב שם עוד: עיין שבט הלוי יו"ד דהקשה על המנחת חינוך לקמן ה"ה לענין מכה שכתב הרמב"ם שצריך עדים והתראה אף שהוא מעשה גמור, ומסיק שעל כרחך צריך לתרץ כמו הכסף משנה (ולא כמו המנחת חינוך).

לדעתנו זה לא מספיק טוב – הכסף משנה לא מספיק חזק ואת המנחת חינוך סתרו (ומי שסתר בעל כרחו חוזר לפירוש הכסף משנה, מה הרווחנו?!). צריך סברא אחרת.

סברא מחודשת: מפני חומרת כבוד הורים צריך לאפוקי מדין "קנאין פוגעין בו" (ויסוד בדברי ערוה"ש)

קודם אומר את הסברא שלי, שנשמעת יותר הזויה מכל התירוצים שנראה (כך זה תמיד בהתחלה): לעניות דעתי הסברא כאן – שצריך להוציא ממנה ולומר שצריך עדים והתראה ושקטן שלא הגיע לכלל העונשים פטור (אף אחד לא התייחס לאיזה צורך מביא דין זה, ובטור ושו"ע שהעתיקו מהרמב"ם לענין הצורך בעדים והתראה אך השמיטו לגמרי דין זה שצריך להיות גדול שהגיע לכלל העונשים) – היא שהייתי חושב שמי שמקלל את אבא ואמא שלו יש בו דין של "קנאין פוגעין בו" (קצת דומה למה שאמר ר' איציק, שאבא יכול לענוש את הבן ואם הורגו בשוגג פטור, אז אם יכול להורגו גם יכול להביאו לבי"ד בלי עדים, ואף שאין בו "טעם" ממשי של דין בן סורר ומורה, דין שהרמב"ם מקדיש לו את הפרק האחרון, פ"ז, של הלכות ממרים, לאחר איסורי מקלל ומכה בפ"ה ומצות כבוד ומורא בפ"ו, הרי "ריח" של בן סורר ומורה יש כאן).

מי שלא רוצה להרחיק לכת עד כדי לסבור שהרמב"ם בא כאן להוציא את ההוה אמינא של "קנאין פוגעין בו" יאמר על כל פנים, לפי דרכנו, שיש איזו חומרה מיוחדת באיסורי מקלל ומכה אביו ואמו (הלא כבוד הורים היא "מצוה גדולה", ע"פ הרמב"ם ריש פ"ו דממרים, ו"חמורה שבחמורות" בלשון חז"ל), ומפני חומרה זו יש הוה אמינא שאין צורך בעדים והתראה ושגם קטן שלא הגיע לכלל העונשים חייב. ועד"ז מצאנו בלשון ערוך השלחן[י]:

דבר פשוט הוא דאינו חייב מיתה במכה ומקלל רק ע"י התראה וע"י עדים כשרים כן כתב הרמב"ם בריש פ"ה מממרים ולא אמרינן כיון דעון חמור הוא לא ליבעי התראה וכן כיון שע"פ רוב עושה זה בצינעא וא"א להיות עדים בזה יתחייב גם בלא עדים לא אמרינן כן (כ"מ).

והנה, מה שכתב ש"עון חמור הוא וכו'" לא נמצא בדברי הכסף משנה, ודוק שהוא יסוד הסברה שלנו.

השוואת מקלל אביו ואמו לדין מגדף

הנה, כיבוד אב ואם מוטל על האנושות כולה, עוד לפני מתן תורה. לעם ישראל התחדש משהו במרה – כמו שדברנו פעם קודמת ביצהר[יא] – אבל לפי כל הדעות יש משהו במצות כבוד אב ואם ששייכת לכל האנושות. רואים שחיוב זה כל כך חמור עד ש"ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו" רק בגלל ביזוי אביו. אם שֵם היה בא והורג את ???תוספת???חם (ואולי גם את כנען) על המקום יתכן שהיו אומרים לו יישר כח. המנחת חינוך דימה מקלל אביו ואמו למגדף (כי בשניהם אין מעשה), והרי כבוד ההורים הוא כמו כבוד שמים. יש חז"ל מפורש, שהרמב"ם פוסק (אף שהוא לכאורה לא צריך להביא מדרשים אלא רק הלכות) פ"ו הלכות א-ב:

כבוד אב ואם מצות עשה גדולה וכן מורא אב ואם שקל אותן הכתוב בכבודו ובמוראו כתוב כבד את אביך ואת אמך וכתוב כבד את ה' מהונך ובאביו ואמו כתוב איש אמו ואביו תיראו וכתוב את ה' אלהיך תירא כדרך שצוה על כבוד שמו הגדול ומוראו כך צוה על כבודם ומוראם.

לכאורה מספיק מה שאמר בהלכה א על השוואת כבוד ומורא לכבוד ומורא המקום מספיק, אבל הוא ממשיך:

המקלל אביו או אמו בסקילה והמגדף בסקילה הנה השוה אותן בעונש [רוצה שנראה גם השוואה של מקלל – אודותיו דובר בפרק הקודם – לגידוף.] הקדים אב לאם לכבוד והקדים אם לאב למורא ללמד ששניהם שוים בין למורא בין לכבוד.

האם במגדף יש דין של קנאין פוגעים בו? יש "מקלל בקוסם", שזה מי שלא אמר "יכה יוסי את יוסי" – בשם המיוחד – אלא גדף את ה' בשם של עבודה זרה (שאת מיתתו שמנו קודם בגבורה). זה לגבי מקלל, אבל מה לגבי מכה? האם השוה הקב"ה דין מכה לדין מכה? המפרשים אומרים שהסיבה שאין כאן דמיון היא שאי אפשר לעשות בכביכול ב"ה חבורה – זה גם 'במקרה'. משהו מתחיל להתרקם פה, יש פה איזה דימוי. לפי זה הרמב"ם מדגיש שצריך עדים והתראה ונידון בר חיוב כדי להגיד שמכה אביו ואמו ומקלל אביו ואמו הם חמורים מאד, ואף על פי כן התורה הקלה שצריך את כל התנאים האלה. עד כאן פתיחה לנושא זה.

שלשת תירוצי הרי"פ פערלא מדוע לא מנה הרס"ג גם "מקלל בקוסם"

נחזור לרס"ג: הרס"ג אומר שבין עא העונשים יש שתי מצוות מ-תריג מצוות התורה של "קנאין פוגעין בו" – הגונב את הקסוה והבועל ארמית. שאלנו מה קרה למקלל בקוסם הכתוב במשנה בין דיני "קנאין פוגעין בו":

נקרא את המשנה:

הגונב את הקסוה והמקלל בקוסם והבועל ארמית קנאין פוגעין בו כהן ששמש בטומאה אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפציעין את מוחו בגזירין זר ששמש במקדש רבי עקיבא אומר בחנק וחכמים אומרים בידי שמים.

מי שמאריך מאד מאד בשאלה הזאת זה כמובן הרי"פ פערלא, שכתב ספר גדול על ספר המצוות של רס"ג. יש לו שלשה תירוצים שנאמר בקיצור, אם כי הוא מאריך בהם מאד מאד. תירוץ ראשון: היות שכבר מנה מגדף (בין הנסקלים) מקלל בקוסם נכלל בו. דרכו שהתירוץ הראשון הוא הכי חלש, ואז אומר שלא מספיק ואומר יותר טוב, וכו'. בשביל התירוץ השני צריך לפתוח את הגמרא בסוף פרק תשיעי בסנהדרין:

גמרא:

מאי קסוה אמר רב יהודה כלי שרת וכן הוא אומר ואת קשות הנסך והיכא רמיזא ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו: והמקלל בקוסם: תני רב יוסף יכה קוסם את קוסמו רבנן ואיתימא רבה בר מרי אמרי יכהו קוסם לו ולקונו ולמקנו [אין פסוק, אלא רק הגדרה מה זה.]: [אח"כ סוגית בועל ארמית עם כל האריכות ומעשה פינחס וכו', אך בהמשך:]

...וכתיב בתריה יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה (מאלהי) [מאהלי] יעקב ומגיש מנחה לה' צבאות אם תלמיד חכם הוא לא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים [מענין שרש"י בפסוק שם הופך, תחשבו למה...] אם כהן הוא לא יהיה לו בן מגיש מנחה לה' צבאות.

התירוץ השני שלו הוא שעל הראשון והשלישי יש פסוק של מיתה, משא"כ בנוגע למקלל בקוסם. מתוך זה מגיע לתירוץ השלישי – הטוב והמפתיע – שאם נעמיק נבין שלקלל בקוסם זה יותר חמור מלגדף בשם המיוחד, כי נותן ממשות בעבודה זרה, שיש לו כח לקלל את הקב"ה, ר"ל. לכן מקלל בקוסם כל כך חמור עד שעונש סקילה 'קטן עליו' – כדי לא לבלבל ביניהם אי אפשר לתת לו עונש של מגדף 'רשמי', ומכיון שאי אפשר לתת לו מה שמגיע לו באמת, כי אין עונש יותר מסקילה, הוא נפל מכל המיתות ונשאר בגדר "קנאין פוגעין בו" (אך אין זה "קנאין פוגעין בו" בדומה לשני האחרים שהביא הרס"ג. התירוץ הראשון היה שמקלל בקוסם כלול במגדף, וכאן הוא כאילו השרש שלו.

חומרת מקלל אביו ואמו שהושווה למגדף

מה רצינו מכל זה? לומר כמה חמור המקלל, ושמקלל של אבא ואמא שוה לגמרי למגדף. ודאי לפי ההסבר האחרון, שמקלל בקוסם אפילו יותר חמור מסתם מגדף (שלא בקוסם), ויש שם דין של "קנאין פוגעין בו". רציתי לומר שגם כאן יש הוה אמינא של "קנאין פוגעין בו" – לראות ילד שמקלל את ההורים מעורר לכאורה רגש שראוי שמישהו יבוא ויהרוג אותו (ואם אין דין "קנאין פוגעים בו" לפחות שב"ד יבצע זאת –) ללא עדים והתראה ואפילו קטן (ראה בדרכי משה בדין קטן שקלל את הוריו לענין תשובה). נראה לקמן אם אפשר למצוא עוד אסמכתא לרגש הזה.

אין כופין על כבוד או"א כי מתן שכרה בצדה

בשו"ע יו"ד הלכות כבוד הורים ודין מקלל ומכה הם בסימנים רמ-רמא (כנ"ל, כבוד ומורא לפני מקלל ומכה). נקרא בערוך השלחן רמ, ה:

וכתב רבינו הרמ"א בסעי' א' דאין בי"ד כופין על מצות כיבוד אב ואם דהוה ליה מ"ע שמתן שכרה בצדה שאין ב"ד כופין עליה עכ"ל [על פי דברינו לעיל, כל ענין הכפיה דב"ד קשור לספירת התפארת, האחריות המוטלת על ב"ד לאפרושי מאיסורא וכו'. אבל במצוה שמתן שכרה בצדה (כמו במצות כבוד אב ואם שנאמר בעשרת הדברות "למען יארכון ימיך" ובואתחנן נאמר גם "ולמען ייטב לך") חלק הדין שבתפארת נמתק ועל כן אין ב"ד מצווה לכפות כו', ודוק.] וזה מפורש בחולין באחד שלא היה מוקיר לאביו וחבשוהו ואמרו דאין צריך לזה מטעם דמ"ע שמתן שכרה בצדה [לא שייך לכם, בי"ד, לכפות על כיבוד הורים – זו מצות עשה שמתן שכרה בצדה, ויש כלל בתורה שאין בי"ד כופין על מצוה כזו.] וכן כתב גם בחו"מ סימן צז בדין של השבת העבוט [שגם מתן שכרה בצדה, ולא כופין עליה, ויש עוד דוגמאות. ממשיך ערוך השלחן ומקשה:] ויש בזה שאלה, שהרי מצינו בב"ב [תיכף נפתח ונראה בדיוק] שכפו על הצדקה, והרי גם שם כתיב "כי בגלל הדבר הזה יברכך וגו'" [היינו מתן שכרה בצדה, הלא כתוב מפורש שמי שנותן צדקה יתברך מהשי"ת.].

טעמי העדר כפיה במצוה שמתן שכרה בצדה (ונפק"מ בין הטעמים)

לפני שנמשיך צריכים לברר, מה הסברא בכך שלא כופים על מצוה שמתן שכרה בצדה? [שי: זה היה אמור לשכנע אותו לבד.] הניסוח בסגנון זה יתאים לאחד הדברים שנרצה לחדש, אבל איך מנסחים את זה בדרך כלל? שדי שהתורה אומרת שאם תשמור את המצוה תקבל שכר כך וכך ולהיפך, כמו שרש"י כותב בחומש על פי המכילתא, שאם תקיים מצות כבוד אב ואם יארכון ימיך ואם לאו יקצרון ימיך, שמכלל הן אתה שומע לאו. מספיק שהתורה אמרה לך בפירוש שאם תקיים יש לך שכר ואם לא תקיים יש לך עונש, ולא צריך שבי"ד יעשה עוד פעולה. אתה הוספת לזה שהפירוש הוא שאתה אמור להשתכנע ממתן השכר (ומאזהרת העונש). אני גם חושב ככה, אבל זה לא כתוב כאן, ויש נפק"מ.

מה הנפק"מ? מה הדין אם יש אומדנא שבדור שלנו מה שכתוב בתורה לא משכנע את רוב האנשים, האם הדין ישתנה? האם זה יהיה תירוץ כן לכפות? (בשאלה זו אני מקדים את המאוחר). האם יש תקדים לכך שמשהו אמור לפעול, ואם יש אומדנא לבית דין שזה לא יפעל ההלכה משתנה? יש תקדים בדין שבועה. בו אם יש אומדנא שהנידונים לא נרתעים משבועה אז לא משביעין, כי אזי יש חשש של הוצאת שם שמים לבטלה (על דרך פגם הברית, הוצאת זרע לבטלה, וכידוע שסוד השבועה, ה"קיימא", ביסוד). זה רק מראה שאם יש אומדנא לגבי השפעה זה אמור לשנות את הדין. כאן אף אחד לא אומר סברא זאת, רק אם אתה אומר שהטעם שזה אמור לשכנע אפשר לשאול מה קורה אם זה לא משכנע.

אפשר גם לומר שזו גזירת הכתוב, לא כי אמור לשכנע, אלא שהתורה אמרה מה השכר והעונש ובכך נפטר בי"ד מאחריות – הקב"ה נטל אחריות והמצוה מוטלת עליו. כפיה על מצות עשה זה 'בעיה שלנו' וכשאמר "למען יארכון" זה כבר בעיה שלו. [שי: אבל כל אחד שלא נותן צדקה סימן שלא השתכנע. הרב: נכון, לכאורה אי אפשר להגיד. אבל אפשר להגיד שזה אומדנא שזה כבר לא משפיע על הרוב.] את הענין הזה רצינו לומר בהמשך.

ארבעת תירוצי תוס' לכפית רב נתן על הצדקה

נחזור: בב"ב[יב] יש מעשה שכפו רב גדול, רבי נתן, לתת ארבע מאות זוז לצדקה. רבי נתן ודאי יודע תורה וודאי שאצלו התורה משכנעת – הוא צדיק – אז למה צריך לכפות אותו לתת צדקה? ממשיך ערוך השלחן ומביא את דברי התוספות הכוללים ארבעה תירוצים לכך (זה פחות מורכב מהתוספות שלמדנו על כרם נבות, אבל גם לו מגיע מאמר). החידוש הוא שרבינו תם, החריף ובעל הדעה החזקה, לכאורה, אומר שני תירוצים (איני זוכר תופעה כזו, שלכאורה לא מתאימה לו). אח"כ יש דעת ר"י בעל התוס', שהוא העיקר, ואחר כך יש את הריצב"א. נקדים לקריאת התירוצים שקודם אמרנו ש"לאפרושי מאיסורא" שייך לתפארת, אבל את ארבעת הפירושים להצדקת ה"כופין" – אף על פי שלכאורה לא צריך להיות "כופין" בכלל על צדקה – הכי מתאים לשים בנהי"מ (כדלקמן):

אכפיה לרב נתן - וא"ת והא בפרק כל הבשר (חולין דף קי: שם ד"ה כל) אמר כל מ"ע שמתן שכרה [כתובה] בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרים עליה וגבי צדקה [השואה בין צדקה לכבוד הורים הזכרנו בכך שבשניהם יש דיון אם ואיך שייך לבני נח. היות שכל השיעורים האלה נועדו להאדיר את ערך כבוד הורים נאמר עוד – יש "מצוה רבה" של "פרו ורבו" ויש "מצוה רבה" של פדיון שבויים, שיא מצות הצדקה. גם סתם צדקה היא "מצוה סתם" בכל תלמוד ירושלמי, ואדמו"ר הזקן עושה מזה יסוד בתניא – זו המצוה של הקב"ה, "רחבה מצותך מאד", מצוה שה' מקיים כל רגע ב"המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". כמו שמצות צדקה גדולה עד אין סוף, גם כבוד הורים אותו דבר, וגם "פרו ורבו" כך.] כתיב כי פתוח תפתח את ידך לו וכתיב כי בגלל הדבר הזה יברכך (דברים טו)

ואר"ת דהאי כפיה בדברים כמו כפייה ועל בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף נג.) [כפיה בדברים זה שכנוע (וצריך להביא דוגמה שזה גם נקרא כפיה).] ועוד תירץ [בהזדמנות אחרת, בהתוועדות אחרת...] דהכא קבלו עליהם שיכופו אותן הגבאי [זה פירוש מופלא. שק"ק יצהר קבלו עליהם – כל הצבור חתמו – שאם מישהו לא נותן צדקה מרביצים לו. זו קבלת הקהל, אין מה לעשות. אף על פי שעל פי דין בי"ד לא כופה – כאן הצבור קבלו על עצמם, ואין להתווכח עם הצבור הקדוש. רבינו תם מגלה כאן את שני הגוונים שלו – גוון אחד שכלי, חכם יותר, שככה עובדים עם חכמים, משכנעים אותם בדבור הפונה אל השכל, וגוון שני עממי יותר, שמרביצים, אבל החידוש הוא שהכפיה באה בדרך דמוקרטית.]

ולר"י נראה דבצדקה כופין משום דאית בה לאו דכתיב בה לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ וגו' [כופין על הלאו, ולא על העשה. יש מתן שכר בצד העשה, אבל על הלאו אפשר וצריך לכפות. זה התירוץ הכי חלק, לכאורה (ראה בט"ז ס"ק ו וכן בש"ך ס"ק ו, שהביאו שניהם רק את התירוץ הזה). תיכף נחזור להבנת הלאו.]

לפני שנקרא את התירוץ הרביעי נחזור לכבוד אב ואם – אפשר לתרץ שם משהו דומה? יש מצות מורא, שאין מתן שכר בצדה (אמרו שלכאורה אפשר להתיירא ולא לכבד, ואז אי אפשר לכפות) הענין הזה קשור לדיון מה הוא גדר כבוד וגדר מורא, שנידון כאן בפעם שעברה – זה ים של דברים, ולא נספיק להגיע לכך היום. בכל אופן יש את כל גווני הקשת לגבי כיבוד ומורא. יש דעה שמי שמזלזל בכיבוד עובר על מורא. יש הרבה דעות, ולכן יש מי שאומר שכופין על מורא – מתאים לדברי הר"י כאן. ערוך השלחן לא מביא את הסברא הזאת, אבל בעצם זו סברת הר"י כאן.

ולריצב"א נראה דהא דאין ב"ד מוזהרין על מצות עשה שמתן שכרן בצדה היינו דאין נענשין [מי שיש בידו למחות ולא מוחה – נענש. מי שיש בידו לכפות ולא כופה – נענש. מה שבי"ד לא כופין היינו שלא נענשים על כך שלא כופין. מתן השכר בתורה מספיק כדי לפטור בי"ד מעונש אם לא כופה, אבל רשות בידי בי"ד לכפות.]

וכן משמע בירושלמי דהמוכר את הספינה וההיא דכל הבשר (שם) דלא הוה מוקיר אבוה וכפתוהו ואמר להו שבקוהו ה"פ אינכם מוזהרין להכריתו עד שיעשה כשאר מצות עשה דאם א"ל עשה סוכה ולולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו כדאמר בהכותב (כתובות דף פו: ושם) (וע"ע תוס' כתובות מט: ד"ה אכפייה ותוס' חולין קי: ד"ה כל).

ארבעת תירוצי תוס' – נהי"ם

למה שכנוע שייך לנצח? לשכנע זה להכניע. נצח והוד הם מכניע ונכנע – נצח הוא המכניע, רק שכאן השכנוע הוא בדברים, לנצח בדברים. יתכן מאד שהשכנוע בדברים כולל גם איום – מה יהיה אם לא תעשה את זה. אבל המטרה היא לנצח, כמו בויכוח. יוצא לנו שר"ת עצמו כאן הוא "תרין פלגי גופא" – מצד הנצח אומר לשכנע אותו (אפילו בדברים קשים, אבל רק בדבור). התירוץ השני של ר"ת הוא מצד ההוד: קבלת הקהל היינו שכל אחד אומר שאם אני לא נותן תרביץ לי – קבלת על עצמך. פסיכולוגית זה הוד, אני מוכן לקבל מכות כדי להיות ממושמע. זה סוג של הודיה, נכונות מפורשת לקבל עונש על עבירותי.

למה התירוץ שאיני כופה בגלל העשה אלא בגלל הלאו שייך ליסוד? "אין קישוי אלא לדעת" – אימוץ הלב (וקפיצת היד) הוא קישוי רע. תיכף נסביר יותר טוב. כשאדם מגלה שהוא מאמץ את הלב לא לתת זו מדת אכזריות (ראה לשון הרמב"ם בספר המצות לאו רלב), היפך הרחמנות. הכפיה כאן היא על הרחמנות – אתה יהודי? עמדו רגליך למרגלות הר סיני? אם אתה יהודי אתה מרחם, ואם אתה מאמץ את לבבך אין לך את הסימן המובהק של היהודים. רחמנות היא בתפארת ויסוד הוא הענף שלה – "גופא ובריתא חשבינן חד". אתה מאמץ את לבבך ולא נותן צדקה? – זה פגם הברית, ועל זה אני כופה.

ורמז: "לא תאמץ" = "לא תנאף", הדבור השביעי דעשרת הדברות (= 562, וד"ל) – מי שלא נותן צדקה חשוד בניאוף, ששומר את כספו לאתנן כו', וד"ל. איני סובל אנשים אכזריים, אני מתאכזר נגדם ומרביץ להם עד שיחזרו בתשובה. עד כאן ספירת היסוד.

מה הדבר האחרון? התירוץ שהכפיה היא רשות בי"ד (ולא חובתו) – בי"ד עושה מה שהוא רוצה לעשות. זה ה"דינא דמלכותא דינא" של בית דין. המושג רשות זה מלכות (כמו "תפלת ערבית רשות"). ברגע שאני אומר שלבי"ד יש רשות, התירוץ שייך למלכות.

תירוצי המרדכי וערוך השלחן – חסד ותפארת

יש לי ארבעה תירוצים, אבל חסרות כמה ספירות... נמשיך לקרוא בערוך השלחן בפנים. בסיום הלכה ה הוא מביא את כל תירוצי התוס' (שהבאנו ממקורם), וממשיך בהלכה ו:

ועוד הקשו מירושלמי דקדושין (פ"א ה"ז) באחד שלא רצה ליזון את אביו וכפוהו בכל מיני כפיות עד שנתן לו מזונות [הוציאו לו את הנשמה עד שהוא יזון את אבא שלו. זו שוב קושיא, שהרי מתן שכרה בצדה] ואומר שם [דבר נפלא, שמי שכפה אמר] הלואי דכל שמעתא הויין ברירן לי כהא דכופין את הבן לזון את האב [זו אמירה פלאית, כי אמרנו שכל ההלכה הזאת היא קושיא אחת גדולה] עיי"ש.

ותירץ במרדכי בב"ב שם [תירוץ חמישי] דאין כופין כפיה גדולה אבל קצת כפיה עושין [קצת דומה לכפיה בדברים – כאן התירוץ בחסד, שרש הנצח. כאן 'כופין אותו בחסד'. אבל מאד קשה לומר ככה על הירושלמי. לערוך השלחן יש ראש מאד ישר, לצד חידושים ששאר האחרונים לא ממש מסתדרים איתם, אבל הקושיות שלו מאד ישרות (קצת כמו שדברנו על התורה תמימה, בנו של בעל ערוך השלחן), וכך מקשה:] אבל אני תמה שהרי בירושלמי שם אומר להדיא שקודם כפוהו כפיה קלה וצוו להכפותו כפיה חמורה, דהיינו לכפותו, עיי"ש [לזה קוראים כפיה בחסד?] ואולי יאמרו דגם זה הוה כפיה קלה [ולא כפיה עד שתצא נפשו, וכן באמת מסביר הט"ז בס"ק א, עיי"ש] והדוחק מבואר [הדוחק בתירוץ הזה מבואר.

לכן אומר שיש לי עוד תירוץ לומר בסוגיא הזאת, תירוץ ששי:] ולענ"ד היה נראה דוודאי משום עצם המצוה אין כופין במ"ע שמתן שכרה בצדה, אבל זהו כשאינו נוגע להכרח של אחרים [זה חידוש יפה ומרחיק לכת, מתי אני אומר שאין כופין על מצוה שמתן שכרה בצדה? אם אי-קיום המצוה הוא בעיה שלך, ולא מזיק למישהו אחר. אם זה על חשבון מישהו אחר איני אומר את בכלל שאין כופין. שאלו על עבוט – כנראה שיאמר שזה פחות נוגע לאחר. כאן אומר 'הכרח', כנראה כמו פקו"נ למישהו אחר.] כגון בחולין שלא היה מוקיר לאביו ועבר על מצות עשה אבל מזונות לא היה צריך אביו ליקח מבנו והיה לו ממקום אחר [שם לא כופין, כי אין בכך פקוח נפש לאב, אלא רק הבן עבר על המצוה שלו] לאפוקי בירושלמי שלא היה לאביו מה לאכול פשיטא שכופין את הבן להאכילו ולא כדי שיקיים המצוה [צריך קצת 'לומדות' בשביל להסביר כך] אלא מפני צער אביו שרעב ללחם [לא מענינות אותי עכשיו מצוות – אני רואה פה מציאות שיש בן, ויש לו אבא רעב לחם, והוא פונה עורף ולא אכפת לו מאביו הרעב. אחד כזה אני כופה אותו עד שתצא נפשו. כשאיני כופה בגלל המצוה, אז גם לא מענין אותי שמתן שכרה בצדה] וממילא דמקיים המצוה גם כן [בדרך ממילא, אני לא חשבתי על זה.]

ולכן בצדקה כופין ולא כדי שיקיים המצוה אלא מפני צער העניים וממילא מקיים המצוה גם כן [אני רואה שיש עני בעיר, ואני רואה שיש רבי נתן שיש לו חשבון בנק שמן, אז לא מענין אותי אם זה מעשרות או לא – יש פה אחד רעב, ויש אחד שיש לו כסף, אז אני כופה. זה לא מצוה בכלל, לא מענינת אותי מצות הצדקה כשלעצמה – איך בעל נגלה אומר כזה דבר?! אך באמת הרבה אחרונים סוברים שכאשר על הבן לזון את אביו אין זה על פי "שעור צדקה" להפריש לאביו את שעור המעשרות שלו אלא "בתורת צדקה" אך שהוא הרבה יותר ממעשרות כו'.]

ולפי זה מה שאומר רבינו הרמ"א שאין בי"ד כופין על מצות כיבוד אב ואם וודאי כן הוא אם הוא עניין כיבוד [כמו בסיפור של חולין] כגון שאינו חולק לו כבוד וכיו"ב אבל במקום צערא דגופא כגון שאביו ואמו רעבים ללחם אי אפשר להעלים עין מזה וכופין אותו לזונם בכל מיני כפיות אם רק ידו משגת [תירוץ זה מסתדר עם לשון הירושלמי ששמועה כל כך ברורה עד שהלואי שכל התורה כולה היתה ברורה לי כמו שברורה לי דרך ארץ שקדמה לתורה.].

אמרנו שתירוץ המרדכי, כפיה קלה, שייך לספירת החסד. היכן בפרצוף ממוקם התירוץ של ערוך השלחן עצמו? כנגד תפארת-רחמים. לכאורה, אם בכל אופן ארצה להסמיך את תירוצו למשהו בתוך התוס' (תירוצים בדרך נגלה ממש) אקשור אותו לתירוץ של "לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון"[יג] (חבל שהוא לא אמר את זה בעצמו). הוא פשוט מעצים את הפירוש שאני כופה על "לא תאמץ", רק שלפי התוס' זה נגלה – יש כאן לאו, שלא משנה מה בדיוק כתוב בו, ואין בו מתן שכרו בצדו – אבל אם מעיינים בתוכן הלאו, זה כמו הסברא שלו, שיש לך אבא רעב ואינך מאכילו (ופשיטא שאם הצבור מחויב לפרנסו החיוב נופל עליך שאתה הבן, כן הסבירו אחרונים)?! יש עניים ולך יש כסף ואינך מפרנסם?!

בכל אופן, היות שהחידוש שלו מוציא את הענין מכלל מצוה והופך אותו למשהו 'בני-נחי', משהו אנושי, איזה "דרך ארץ קדמה לתורה" – צריך לומר ששלשת הסימנים ליהודים הם גם ענין 'בני נחי', סימני יהודים לפני מתן תורה (הרי הסימנים זה מהאבות; בתניא פ"א מסביר שהסימנים מצד חלק הטוב שבנפש הבהמית שמקליפת נגה – ודאי בני נח – ובאגה"ק כבר הפכו הסימנים להיות של הנפש האלקית). תירוץ זה הוא ברחמים (פנימיות התפארת), המקור של היסוד. זה גם ממילא מחזק את מה שקבענו שהתירוץ של ר"י הוא ביסוד. בתוך הקו האמצעי התפארת נוטה לימין, לרחם על העניים, והיסוד נוטה לשמאל, לכעוס על אימוץ הלב.

גבורה – "קנאין פוגעין בו"

מה נשאר? גבורה, המקום של "קנאין פוגעין בו". בהקשר הזה נאמר קצת אחרת: לכאן שייך מה שאמרנו קודם לגבי הטעם שאין כופין בדבר ששכרו בצדו. שאלנו מה קורה אם בי"ד קובע שהשכנוע (שבפרצוף התירוצים כאן קשור לנצח) כבר לא עובד, ש"מתן שכרה בצדה" לא משפיע כבר על הציבור? הצענו שאז "חזרה עטרה ליושנה", שכופין על כל דבר. לכאורה זה דבר פשוט, אך בגלל הקושיא אף אחד לא יכול לומר כך. הפשט שאני רואה בתלמוד ירושלמי שכפו על מצוה זו. איי, זה נגד כלל? לא מתים מיוצא מן הכלל, אין כלל שאין בו יוצא מהכלל. הפשט הוא שתבין שהיום בי"ד קבל מדיניות של כפיה על כבוד הורים ועל מצות צדקה. איי זה נגד הכלל? בסדר, יש לי הסבר, משהו היסטורי, ירידת הדורות (לא מתאים להסביר את ההסבר הזה לכולם, אבל יש לי הסבר).

במה זה שונה מתירוצו של ערוך השלחן? שלפי הסבר זה, גם אם יש לאבא מה לאכול אני כופה על כבוד אב ואם. זה נגד הרמ"א? מה אפשר לעשות. זה ממש דין (גבורה, מדת הדין, שם אלהים כפי שעלה במחשבה בתחילת הבריאה, וד"ל) – כופין וגמרנו. אז איכשהו השלמנו שבעה תירוצים:

חסד כפיה קלה (מרדכי)		גבורה חזרו לכפות
	תפארת כופין כשנוגע לאחר (ערוה"ש)
נצח כפיה בדברים (ר"ת)		הוד קבלת הקהל (ר"ת)
	יסוד כופין על הלאו (ר"י)
מלכות רשות ביד בי"ד (ריצב"א)

סיכום העולה מהנ"ל לתירוץ הדגשת הרמב"ם שזקוקים לעדים והתראה וגיל עונשין

מה שרצינו לראות פה באמת זה הרגש של ערוך השלחן, הקדם-מתן-תורה בתירוץ שלו – שיש דברים שמעוררים את הדם, כמו שאמרנו קודם, ואז פועלים גם נגד הכללים. אומרים שהכלל לא שייך למקרה כזה, מקרה של צער עמוק שנגרם למישהו. אז איני יכול לתרץ שהיות שיש איזה פסוק של שכר לא אכפת לי. לכן, נחזור לרמב"ם, שכמה שפעם קודמת כאן (בשיעור י' תמוז) אמרנו משהו מרחיק לכת – שיש משהו עצמי בקדימת כבוד האב לכבוד האם – היום החידוש הוא שיש משהו בכבוד אב ואם שחוזר לענין טרום-מצוות. לכן יכולה להיות סברא שלא צריך עדים ולא התראה ואפילו לא גיל עונשין, ולאפוקי מכך הרמב"ם צריך לומר שנדרשים כל תנאי הדין. או שתקרא לזה "קנאין פוגעין בו" או שם אחר ("מצוה גדולה", "חמורה שבחמורות" כנ"ל), אבל יש כאן חשיבה אחרת – ודאי לא החשיבה של הכסף משנה או המנחת חינוך (אם כי דומה במקצת למה שמדמה את מקלל אביו ואמו למגדף).

זו כאילו גישה אחרת, מחודשת, למה הרמב"ם צריך לומר לי שצריך כאן עדים והתראה וכו'. יש בסוגיא עוד הרבה פרצופים – למה אין ברכה, מה גדר כבוד הורים ביחס לבני נח – והעיקר שכל הפרצופים יחייכו...