שלום עכשיו

אהבת שלום – פרשת ויקהל[1]

וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.[א]

ויקהל משה = מלכות[ב]. מה שמשה רבינו מקהיל את העם סביבו לשמוע את דבריו, זהו יסוד המלכות בישראל (המלך מכנס את העם, "זה יעצר בעמי", בכח הדבור "דַבָּר אחד לדור"), כאשר הציווי הראשון הוא על השבת, בה מתגלה עיקר המלכות (ולשם כך יש להקהיל קהלות בשבת כמו שלמדו מכאן חז"ל[ג]). ראש-תוך-סוף ויקהל אותיות קול וביניהן אותיות י-ה – יש להשמיע 'קול חדש' בשיח הציבורי, המסביר בטוב-טעם את החזון של מלכות ישראל, כאשר החידוש נובע מאותיות י-ה (הנסתרות) בשם הוי'.

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל". יש שלשה כינויים עיקריים לעם ישראל בתורה, עדה-קהל-עם[ד]. עדה אותיות דעה (ו-עדת אותיות דעת), שייך למושכל; קהל שייך למדות הלב, המורגש; עַם שייך למוטבע, כחות המעשה (הפשוטים ועמומים, 'עַמְּךָ'). כאן כתוב "עדת בני ישראל", רובד המושכל, אך הפתיחה היא "ויקהל", לשון קהל, רובד המורגש. כלומר, משה עצמו הוא כללות הדעת של נשמות ישראל, והוא ממשיך מהמושכל "עדת בני ישראל" אל המורגש "ויקהל". ורמז: ויקהל עדת = 625 (ה בחזקת ד) = אדם במילוי, אלף דלת מם, תיקון העדה והקהל הוא להיות "אתם קרויים אדם".

אכן, ה"עם", הרובד הנמוך, מופיע פעמים רבות בהקשר פחות ושלילי, כמו בחטא העגל "ויקהל העם... שחת עמך" (עד ש"העם אלו ערב רב"). משה מתקן את העדה והקהל ועדיין 'קשה לו' עִם העם. ויקהל משה = מלכות, "אבל אין מלך בלא עם", לכן משה חוזר בגלגול בכל דור ודור לתקן את העם, ושלמות תיקון העם תהיה על ידי מלך המשיח דוקא, שלמות המלכות (ויקהל משה). ורמז: משה עדה קהל = 13 פעמים 43 (חצי 1118), משיח עם = 13 פעמים 36. 13 היינו אחד-אהבה, משה אוהב ומתאחד עם העדה והקהל ומשיח עם העם. והכל יחד = אחד-אהבה פעמים עדה!

חלוקת ש"י עולמות

ובאהבת שלום כאן:

יש לפרש על דרך זה, דהנה איתא בזוהר הקדוש בפרשת תרומה _{(זח"ב קסו, ב)} וזה לשונו, 'אור' דא אתכליל במאתן ושבעה עלמין, דאינון גניזין בסטרא דההוא אור, ואתפשט בכולהו. תחות כורסייא עלאה טמירא שריין אינון עולמות, מסטרא דההוא ימינא. תלת מאה ועשר אינון, מאתן ושבע אינון בסטרא דימינא, מאה ותלת אינון בסטרא דשמאלא, ואינון תלת מאה ועשר ואלין אינון דקוב"ה מתקן תדיר לצדיקיא, ומאלין מתפשטן כמה וכמה אוצרי חמדה, וכולהו גניזין לאתעדנא מנהון צדיקיא לעלמא דאתי, ועל אלין כתיב _{(משלי ח, כא)} להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא וכו'. 'יש' אלין תלת מאה ועשר עולמות גניזין תחות עלמא דאתי, עד כאן לשונו.

והיוצא לנו מדבריו הקדושים, דצריך לאכללא שמאלא בימינא בכדי להמתיק הדינים, וזו היא מדת יעקב, קו הממוצע בריח התיכון. כי נודע שאברהם הוא קו הימין קו החסד, והוא תיקן תפלת שחרית _{(ברכות כו, ב)}, יוצר 'אור' כמנין ר"ז נהורין. ויצחק הוא קו השמאל, פחד יצחק בחינת דינים, והוא תיקן תפלת 'מנחה' _(שם) כמנין ק"ג דינים. ויעקב הוא קו הממוצע, בחינת כל, ואיהו תפלת ציבור כלילא מכל גוונים, ימין ושמאל, ובתוכו נכללים כל הש"י נהורין, היינו ר"ז וק"ג שהם בגימטריא ש"י, וכמו כן הוא בתפלת ערבית שתיקן _(שם), כנודע. וזהו שאמר יעקב אבינו ע"ה _{(בראשית לב, יא)} וכי יש לי כל, והיינו שבתוכו נכללים כל הש"י נהורין כנ"ל.

על הפסוק "להנחיל אֹהבי יש" נאמר "עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק שלש מאות ועשרה עולמות"[ה]. ומבואר בזהר שאלו שי עולמות הנמצאים מתחת הכסא ("תחת כורסיא עילאה טמירא"[ו]), והם מתחלקים בדרך זו: 207, אור, עולמות בצד ימין, ו-103 עולמות בצד שמאל. ימין הוא חסד, אברהם אבינו שתקן תפלת שחרית, בחינת אור (תפלה באור הבקר) – אור עולמות מימין. שמאל הוא גבורה ודין, "פחד יצחק", יצחק אבינו שתקן תפלת מנחה – 103, מנחה, עולמות משמאל.

והנקודה העיקרית: צריך "לאכללא שמאלא בימינא בכדי להמתיק כל הדינים בחסדים ולהמשיך שפע וברכה", וזאת על ידי קו האמצעי-הממוצע, מדת התפארת, יעקב אבינו שתקן תפלת ערבית הנקראת 'תפלת צבור' בהיותה כוללת ימין ושמאל (הצבור כולל את כל הגוונים כמו צירוף פושעי ישראל, החלבנה, וכאמירת "אנו מתירין להתפלל עם העבריינים" בכניסת יום כיפור). תפלת שחרית היא חבוק ביד ימין, תפלת מנחה היא חבוק ביד שמאל, ותפלת ערבית היא סוד היחוד עצמו בקו האמצעי. וזה שאמר יעקב "יש לי כל" – יש עולמות במדת 'כל' הכוללת את הקצוות.

בהמשך מבאר האהבת שלום שמדת יעקב היא השלום: "כי מדת יעקב, בחינת 'כל' שבתוכו נכללים כל הש"י נהורין נקרא אהבה ושלום [כשם הספר], כי הוא בחינת מתקלא המכריע, על דרך 'בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם', ועל ידו נולד אהבה ושלום" – "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום" (המאמר הסמוך במשנה למאמר על ש"י עולמות). וכך נדרש הפסוק "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" – "לימד דעת את העם לאכללא שמאלא בימינא והנהגת הרוממות ["ויאמר אליהם" לשון רוממות]... באמצעות מדת יעקב הנקרא כל". כשם שיעקב הוא תפארת, הקו האמצעי, כך משה הוא הדעת בקו האמצעי[ט], 'נשמת התפארת', ומכליל את השמאל בימין "מוליך לימין משה זרוע תפארתו".

מבואר[י] שזה המאבק בין יעקב ועשו: עשו הוא מדת השמאל הקשה (פסולת השמאל דקדושה של יצחק אביו), עולם התהו. יעקב (בעל עולם התיקון) רצה לתקן את עשו ושלח אליו מנחה, לכלול 103 עולמות שמצד השמאל. אך עשו לא מוכן לתיקון ומתגאה ואומר "יש לי רב", כל שי העולמות שלי. ויעקב חוזר ואומר "יש לי כל"[יא], שי עולמות במדת כל, "להנחיל אֹהבי יש" – גם 103 העולמות שמצד השמאל נכללים בימין, חסד ואהבה.

נמצא ש"יש לי רב" של עשו נכלל ב"יש לי כל" של יעקב. "יש לי רב", ו"יש לי כל" היינו פעמיים יש,  ומבואר ש-כתר = יש יש (סוד ישיש). היינו שני פרצופי הכתר: עתיק יומין, 'יש עליון', ואריך אנפין, 'יש תחתון'. "רב" של עשו ו"כל" של יעקב היינו עבודת ה' "בשמחה ובטוב לבב מרב כל [= יברכך]"[יב].

שלם וחצי

החלוקה ל-207 ו-103 היא סוד "שלם וחצי" (103 הוא המספר השלם הקרוב ביותר לחצי 207)[יג]. הימין הוא בחינת 'שלם' והשמאל הוא בחינת 'חצי', וצריך להכליל את החצי בשלם ולהיות 'שלם וחצי' שהוא השלם באמת[יד] (כמו אותיות י-ה). שלם וחצי הוא משפיע ומקבל (השלם משפיע לאחרים, והמקבל מרגיש חצי ונזקק להשלמה), בחינת איש ואשה (שבהם אותיות י-ה, "שכינה ביניהם").

זו התבוננות יסודית על ימין ושמאל ואמצע (הנוגעת למושגי ימין ושמאל הרווחים היום בהשגחה פרטית). השמאל מרגיש שמציאות האדם היא רק 'חצי', אין שלמות בעולם. ואילו הימין, לשון אמונה, מאמין בה', השלם האמתי ושלם בעצם, ומאמין שיש שלמות במציאות מכח השגחת ה'. הימין מאמין בשלמות הארץ, שלמות התורה ושלמות העם (הנובעות משלמות ה'), שאי אפשר לוותר עליהן ולקצץ בהן. לפי השמאל, אין טעם לחתור לשלמות (שהיא חזון הזוי, משיחיות אוטופית מסוכנת), והשלום האפשרי הוא בהשלמה עם מה שיש, פשרה של חצי-חצי (במלוא ההתחשבות בזכויות הפרט). השמאל מאד רוצה שלום, שלום חלקי וחצוי, כאן ועכשיו (שהרי אין מה להמתין לשלמות משיחית שלעולם לא תבוא). זהו חזון השלום המגיע משרש עשו העולה בגימטריא שלום, שלום עכשָו כעשו.

השלום האמתי לא נמצא בשמאל כשהוא לבדו וגם לא בימין כשהוא לבדו! יש למצוא את קו-האמצע המכליל את השמאל בימין, את החצי בשלם ואת עשו ביעקב. כלומר, בתפיסת ה'חצי' יש אמת חשובה שאין להתעלם ממנה: אנחנו באמת חצי! זהו סוד מחצית השקל (עליו נקרא בשבת הזו, פרשת שקלים) – הכרה עמוקה שהאדם הוא רק מחצית, חסר וחלקי ונזקק, ואילו השלם-השלום אפשרי רק בצירוף שנים. אם הימין לא כולל את הצד הזה, השלמות שלו אינה מלאה (ועלול להתדרדר לתפיסה הדוגלת בכלל-קולקטיב ומוחקת את הפרט היחיד). תודעת השלמות צריכה להתחבר עם תודעת החצי, להיות "שלם וחצי", כאשר השלם הוא המוביל (בנאמנות לשלמות האלקית) מתוך תשומת לב עמוקה לחצי. במלים אחרות: תפקיד הצדיק לגלות שאין דבר שלם בעולם הזה וגם הוא עצמו חסר. זהו היעוד המשיחי, וזו כל עיקר עבודתנו בעולם הזה, עד שיעקב השלם יתחבר עם עשו (שהיום כבר מוכן לגאולה, כדברי הרבי), ויהיה שלום עכשיו ומשיח עכשיו.

יעקב אוחז בעקב עשו כדי לתקן אותו (תיקון בעקב, בסוף), ולהכליל את השמאל בימין. והרמז: עקב עשו = מחצית, סוד מחצית השקל, תיקון החצי והכללתו בשלם. עשו מצד עצמו מת ("הנה אנכי הולך למות"), כמו מלכי התהו של עשו "וימלך וימת" (עולם התהו שנפל ונשבר), שייך לנחש הקדמוני שהביא מיתה לעולם – ואילו יעקב אבינו חי, "עוד אבינו חי", "יעקב אבינו לא מת", ולבסוף הוא מחיה גם את עשו (במדת הרחמים של יעקב, "תתן אמת ליעקב" א מחיה מת). וכך מוסבר בסוד מחצית השקל: אותיות מת בראש וסוף, בפנים אותיות חי ובאמצע צ – הצדיק שורה באמצע המחצית, מי שסמוך אליו הוא החי ומי שרחוק ונפרד ממנו הוא מת. יעקב הוא הצדיק, כשעשו רחוק ממנו הוא מת כשהוא מתקרב אליו הוא חי.