כ"ה - הכח להתפלל

הכח להתפלל

א.
התחזקות והתחדשות

בעבודת[1] ה' של האדם עליו ללכת "מחיל אל חיל" מדי יום ביומו. אסור לאדם לעמוד על מקומו הקודם – המקום בו עמד אתמול – וצריך הוא להתקדם תמיד. מסיבה זו מכונה האדם "מהלך", בניגוד למלאכים אשר תמיד נמצאים באותה דרגה בעבודת ה', ומכונים "עומדים".

אמנם, בדרך העליה וההתקדמות עצמה אנו מכירים שתי דרכים ושיטות עיקריות: התחזקות והתחדשות. ישנה דרך בה בכל יום משתפר האדם, מוסיף בעבודת ה', ומחזק את עצמו לעלות עוד ועוד – בדרך זו האדם משנה את עצמו אט-אט, וכל יום מוסיף עוד רובד ועוד נדבך לעצמו.

לעומת זאת, ישנה דרך בה מתחדש האדם כל יום, דרך בה מתחילים כל יום מחדש בעבודת ה' – באופן אחר ושונה משל אתמול. בדרך זו לא מרגיש האדם כי הוא משתפר מיום ליום, אלא כי בכל יום הוא אדם חדש, אדם שונה ואחר. דרך זו לעולם אינה מבוססת על האדם כפי שהיה אתמול, היא 'מוחקת' את האתמול ומתחילה בנין חדש ואחר בעבודת ה'.

שתי דרכים בעבודת ה' – אצל כל אדם

למרות ששתי הדרכים הן דרכים שונות, אין זה אומר כי על האדם לבחור בין זו לזו. אצל כל אדם קיים הדחף להשתפר ולהשתנות, לשמור על קיומו ואך להוסיף עליו ולשפרו, ומצד שני – אצל כל אדם קיים דחף להתחיל מחדש, למחוק את העבר ולהיברא מחדש, להתחיל להיות אדם אחר.

שני הדחפים הללו הם דחפים בעבודת ה', וכל אחד מתאים לתקופה אחרת בעבודת ה' של האדם. לעיתים חש האדם כי אין לו דרך לְהֵהָפֵךְ לאדם אחר, ויתכן שאף אינו רוצה בכך – זו היא תקופה בה מתאימה לאדם עבודה של התחזקות והשתפרות יום יומית.

לעומת זאת, יש זמנים בהם חש האדם כי הגיע למבוי סתום, כי במצב בו הוא נמצא לא תעזור התחזקות או השתפרות, ועליו לחדש את עצמו לגמרי – זהו זמן המתאים לעבודת התחדשות.

תשרי – שינוי וחיזוק; ניסן – חידוש

אם רוצים אנו להקביל שתי נטיות לב אלו לתקופות במהלך השנה, הרי שבלוח היהודי קיימת תקופה מובהקת של התחזקות, ולעומתה – בצד המנוגד של גלגל השנה – תקופה בה עיקר הדרך בה על האדם לנהוג היא דרך של התחדשות.

כפי שנסביר בהמשך המאמר, בחודש תשרי – ובכלל בתקופת אלול והימים הנוראים – עיקר דרכו של האדם היא דרך של התחזקות, ואילו בתקופת ניסן תפקידו של האדם להתחדש. הדברים אמורים ככלל, כלומר: במהלך השנה יש תקופה המיועדת לשיפור, התחזקות ושינוי, ותקופה המיועדת להתחדשות מוחלטת, להתחלה חדשה.

אמנם, כאשר אנו עוסקים בעבודתנו הפרטית, כל אדם בפני עצמו, עלינו למצוא את התקופות והרגעים בהם מתאימה לנו דרך ההתחזקות ואת אלו בהם מתאימה לנו דרך ההתחדשות. כאשר אנו בוחנים את הדברים בצורה כזו, אנו תופסים את תקופות תשרי וניסן כסימני דרך, כסמלים המייצגים את שתי דרכי העבודה ומלמדים אותנו – גם לתקופות השונות בעבודה האישית – על שתי דרכי העבודה.

התחזקות מצד האדם; התחדשות מצד הקדוש ברוך הוא

מהו ההבדל העיקרי בין הדרך בה עלינו להתחדש לבין הדרך בה אנו הולכים ומתחזקים? דרך ההתחדשות תלויה, בעצם, בקב"ה. כאשר הקב"ה בורא מחדש את הכל – ה' מחדש אותנו מלמעלה – ולכן אין אנו צריכים כל כך להשתנות. כאשר המציאות מתחדשת מלמעלה אין אנו צריכים לשפר את המציאות הישנה הקיימת.

לעומת זאת, כאשר אין חידוש מן העליונים הרי שהחידוש וההתקדמות בעבודת ה' באה מצדנו – עלינו 'לחדש' את העולם שלנו. כאשר אנחנו צריכים לחדש את העולם שלנו, הדבר תלוי בעיקר בכך שאנחנו מתחזקים ומשתפרים בכל מה שאנחנו עושים.

התחזקות – בריאת העולם מחדש

אם אנו מבינים כי עיקר ההבדל בין ההתחזקות לבין ההתחדשות הוא בכך שההתחזקות באה מצד האדם ואילו ההתחדשות מצד הקב"ה, יכולים אנו גם לומר כי שתי דרכים אלו הן שתי דרכים של חידוש עולם. למה אנו מתכוונים? כאשר חידוש העולם נעשה על ידי ה' הוא חידוש אמיתי, חידוש של ממש. לעומת זאת, כאשר בריאת העולם באה מן התחתונים עיקר המשמעות שלה הוא חיזוק ושיפור הקיים, חידוש ברמה שבה יכול האדם לחדש.

הסברנו קודם כי ראש השנה מבטא את דרך ההתחזקות, והנה בראש השנה אנו אומרים "זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון", כלומר: ראש השנה הוא היום של בריאת העולם, או, ליתר דיוק, יום הבריאה של אדם הראשון. לפי זה, בשבוע של ראש השנה אנו צריכים "לברוא את העולם מחדש" בכל שנה ושנה.

כיצד אנו בוראים את העולם מחדש? כתוב כי הקדוש ברוך הוא "אסתכל באורייתא וברא עלמא" – הקדוש ברוך הוא "הסתכל בתורה וברא את העולם". על ידי לימוד התורה שלנו אנו לומדים כיצד יש לברוא את העולם טוב יותר, וגורמים לכך שהעולם יבנה מחדש. כלומר: גם עבודת בריאת העולם מחדש של האדם היא בעצם שיפור, חיזוק ו'סידור מחדש' של העולם הקיים. אנו יכולים לתאר את בריאת העולם כ'הבראה' וחיזוק של העולם.

העבודה של בריאת העולם בכלל היא עבודה גדולה וקשה, אך לכל אחד מאתנו יש עוד עבודה אישית יותר – כל אחד צריך לברוא את עצמו מחדש. עלינו להתחדש ולהבריא והתקופה של ראש השנה היא המלמדת אותנו על הדרך בה עלינו לשנות את עצמנו. משום כך דרשו חז"ל את הפסוק "תקעו בחדש שופר" כקורא ואומר "חדשו מעשיכם, שפרו מעשיכם" – חידוש העולם על ידינו הוא בעצם שיפור והתחזקות.

התחזקות על מנת לקום ולהשתנות

כאשר אנו מבינים כי שתי הדרכים הן דרכים של חידוש ושל בריאה – האחת מצדנו והשניה מצדו של הקב"ה – ברור באיזה כיוון עלינו לעסוק. אם העבודה שמצדנו היא עבודת ההתחזקות עלינו להבין בעיקר אותה.

כיצד אנו יכולים לשפר ולהשתנות? כאן מוצאים אנו עוד מימד ופירוש במושג ההתחזקות. ההתחזקות אינה רק עצם השינוי, אלא היא הכח לקום ולשנות. על מנת שיהיה לנו כח להשתפר, עלינו להיות חזקים ולהאמין כי יש לנו כח להשתנות. עלינו לקבל אומץ ולקוות כי ה' יעזור לנו להשתנות.

ב.
"קַוֵּה אֶל הוי' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל הוי'"

כאשר אנו עוסקים בעבודת ההתחזקות ובלימוד עליה, יכולים אנו ללמוד רבות מפסוק של התחזקות בתהלים: "קוה אל הוי' חזק ויאמץ לבך וקוה אל הוי'". פסוק זה הוא אחד מפסוקי החיזוק העיקריים בתנ"ך, ועל ידי הכרתו והבנתו נוכל להעמיק בדגם של 'התחזקות'.

לא לחינם אנו אומרים אותו פעמים ביום בתקופת ההתחזקות וההשתפרות – בחודש אלול ובחודש תשרי.

בפסוק זה יש תופעה מעניינת, חלקו הראשון של הפסוק חוזר שוב בסיום: הפסוק מתחיל "קוה אל הוי'" ובסיומו חוזרים שוב "וקוה אל הוי'", מדוע? רש"י מסביר לנו כי הפסוק מדבר על תפילה, וכאשר הוא חוזר שוב על הפסוק הוא בא ללמד את האדם דרך בתפילה. תחילת הפסוק אומרת לאדם כי עליו לקוות אל ה' ולהתפלל אליו – "קוה אל הוי'". בסוף הפסוק אומרים לאדם "'וקוה אל הוי'' – ואם לא תתקבל תפילתך חזור וקוה".

היהודי מקוה אל ה' ומתפלל אליו כל הזמן. חכמים לימדו אותנו שעלינו להתפלל שלוש תפילות ביום, אך אמרו לנו "הלוואי ויתפלל אדם כל היום כולו". כלומר: למרות שאנו מתפללים רק שלוש תפילות הלוואי שנהיה כל היום במצב של תפילה ותקווה אל ה'.

משום שעלינו להיות כל היום במצב של תפילה ותקווה, צריך הפסוק ללמד אותנו כי גם אם אדם התפלל ונראה לו מן המציאות המטעה של העולם הזה כי תפילתו לא התקבלה אל לו להתייאש אלא עליו להמשיך ולהתפלל, ויקווה כי ה' יקבל תפילתו.

 

תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה

כאשר התבוננו במבנה הפסוק שמנו לב לכך שאותו חלק פסוק חוזר בתחילה ובסוף. בין התקוות שבפסוק המלמדות כי תמיד עלינו לקוות אל ה' ישנן עוד שתי הוראות – "חזק ויאמץ לבך". עלינו להבין מה אומרות לנו הוראות אלו ביחס לכח שלנו להתפלל – הכח שלנו לברוא את עצמנו בצורה חדשה ושונה.

לאחר שנבין את תוכן מילות הפסוק ואת משמעותן כמבנה של תפילה, נחזור וננסה להבין את משמעות הסדר, (על פי ההקבלה לסדר קולות השופר) – הנותן כח לשפר את מעשינו.

התפילה – ביטוי האמונה

התפילה היא ביטויה של האמונה בנפש, כלומר: עיקר הביטוי של האמונה בה' בא בתפילתו של האדם, כאשר הוא מגלה כי באמת הוא מאמין כי ה' הוא אדון העולם וממנו יש לבקש את תיקון העולם בכל פרט ופרט. כאשר אין לאדם אמונה אמיתית ותקיפה בה' יתברך אין לו חשק להתפלל, ואין לו כח נפשי לכך.

מכיוון שכך, הפסוק אשר מלמד אותנו כיצד להתפלל פותח ב"קוה אל ה'" – רק מתוך התקוה אל ה' בלבד ומתוך האמונה בו ניתן להתחיל ולעמוד בתפילה. אנו מוצאים כי האדם הראשון אשר בא להתפלל בקברי אבות הוא כלב בן יפונה, אשר בקש כי ה' יושיעו מלהשתתף בחטא המרגלים.

חטא המרגלים היה חוסר אמונה בכֹחו של ה' לנצח את יושבי ארץ ישראל ולתת אותה לעם ישראל, וכפי שדרשו חז"ל את דבריהם: "'כי חזק הוא ממנו' – כביכול אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם". המרגלים חשבו כי יש דבר אשר חזק מן הקב"ה (הם טעו וחשבו כי הקדוש ברוך הוא ברא בריאה החזקה ממנו עצמו – "אבן שאין הוא יכול להרים"). המתפלל מבין המרגלים – כלב בן יפונה – ניצל מעצתם, משום שכל אדם שמתפלל יש בו את האמונה כי שום דבר אינו חזק מה', ועל כן רק אליו ראוי לקוות.

שלושה שלבים בתפילה – הכנעה, הבדלה, המתקה

התקוה אל ה' היא הכח הכללי להתפלל, והיא גם המצב הנפשי הקיים בנפש לפני התפילה. לפני התפילה האדם עומד בהכנעה לפני ה', כעבד לפני אדונו. האדם מקוה כי ה' – המלך – ייתן בו את עיניו ויתיר לו לדבר, משום שהאדם הנכנע מבין כי אי אפשר לדבר לפני המלך ללא קבלת רשות. העבד נכנע לאדונו ומקווה כי יותר לו לדבר וכי בקשתו תתמלא. שלב זה הוא השלב הראשון – "קוה אל ה'".

לאחר שלב זה מחזק האדם את עצמו על מנת שאכן יוכל לפתוח את פיו ולדבר. כיצד יכול האדם לחזק את עצמו? היהודי מסתכל על עם ישראל ורואה כי הם נבדלים משאר העמים, כי הוא כיהודי עומד בפני המלך במצב שונה מן הגוים.

לכל האומות יש בפני ה' רק מעמד של עבדים, ועל כן ראוי כי יפחדו לדבר, ואף כלל לא ברור אם יטה אליהם האדון חסד ויענה לבקשתם. לעומת זאת היהודי נבדל מן הגוים הבדלה בסיסית – היהודי הוא בנו של ה' יתברך, והאב רוצה לשמוע את בנו ולהיענות לבקשתו. בשלב זה מתחזק היהודי ומוצא בעצמו כח לדבר אל ה', זהו השלב השני – "חזק".

השלב השלישי בתפילה הוא שלב בו מקבל היהודי אומץ וכח להתפלל בתוקף גדול. מהיכן מקבל היהודי המתפלל כח זה? בפסוק שלנו כתוב כי כח זה שורה על היהודי מלמעלה, ה' הוא המאמץ את ליבו של היהודי – "ויאמץ לבך" – ונותן לו כח להתפלל לפניו. בשלב זה נעשית התפילה "מתוקה" וזורמת בפיו של היהודי.

כאשר התפילה "זורמת" ונעימה ליהודי, הוא יודע כי תפלתו התקבלה. כך אנו מוצאים במשנה, כי רבי חנינא בן־דוסא ידע כי כאשר תפילתו שגורה בפיו סימן שהתקבלה לפני ה', וכי היא עתידה להתקיים.

לאחר שהכניע היהודי את עצמו, ולאחר שהתחזק מתוך תחושת נבדלותו מן הגויים, הקדוש ברוך הוא מאיר בלבו ומאמץ אותו לתפילה טובה ומתוקה.

לאחר שלושת שלבי התפילה – ישוב ויקווה

לאחר שעובר האדם את שלושת השלבים שבתפילה עליו שוב להיכנע לפני ה'. האדם מביט במציאות העולם, ונראה לו כי ה' לא ענה לתפילתו. העולם שלנו, שהוא עולם השקר, 'משקר' לאדם וגורם לו לדמות כי ה' לא הקשיב לתפילתו.

כעת על האדם שוב להתחזק באמונתו, לקוות ולהאמין כי ה' ענה לתפילתו, וגם אם אין הוא רואה עדיין בעיניו כיצד ה' עוזר לו ומקיים את בקשתו, הרי זה רק מפני שעוד לא התגלתה הישועה בעולם – בתוך המציאות המוכרת לכל אדם. על מנת לגלות זאת בעולם הגשמי, עליו לשוב ולהתפלל – להתפלל שה' יגלה לעיניו כי כבר ענה לתפילתו. התחושה כי לא זכה לראות את מילוי תפילתו מכניעה את היהודי לפני ה' ומכינה אותו לתפילה נוספת. זהו השלב הרביעי בפסוק – "וקוה אל ה'".

תקיעה – תקווה ואמונה בה' בלבד

אמרנו כי ארבעת החלקים שבפסוק בנויים במבנה המקביל לארבעת הקולות אותם אנו תוקעים בראש השנה. נקביל במדויק את מילות הפסוק לתקיעות:

תקיעה – "קוה אל הוי'"

שברים – "חזק"

תרועה – "ויאמץ לבך"

תקיעה – וקוה אל הוי'"

אנו רואים כי התקיעות מקבילות אל השלבים בהם על האדם להאמין בה' ולקוות אליו. אנו יודעים כי אחד המובנים של הפועל תקיעה הוא לתקוע את הדעת בדבר מסוים, כלומר: להיות בטוח בה' בלבד ולקוות אליו זו היא פעולה של תקיעת כל הדעת והאמונה בה' בלבד. כאשר אנו מבינים כך ברור לנו מה הקשר בין התקיעה לתקווה.

 

שברים ותרועה – חיזוק ואימוץ

אמנם, נותר לנו לנסות ולהבין מהו הקשר בין השברים והתרועה להתחזקות ולאימוץ הלב. לכאורה הדברים סותרים – הרי השברים והתרועה הם קולות של אנחה ובכיה. הפירוש המילולי של שברים הוא שבירה, ואנו יודעים כי גם התרועה בתנ"ך היא פועל של שבירה (לדוגמא: "תרועם בשבט ברזל"), כיצד מתחזק האדם מן השבירה הנפשית?

בחסידות כתוב כי כאשר האדם נשבר מן הרע שבמציאות הריהו גם מתחיל את התיקון. בעצם, בשבירת הלב מפני המצב בונה האדם לעצמו כלי חזק וראוי לקבל בתוכו את ברכת ה', כפי הפתגם המפורסם בחסידות כי "אין כלי שלם (וחזק) כלב שבור".

כאשר אין השבירה מביאה ליאוש, אלא להתמרמרות בפני ה' על המצב הקשה, הרי שהשבירה הפנימית שוברת את הקליפות. כאשר האדם נשבר מכך שאמונתו בה' לא נשאה פירות למראית עין, הריהו שובר את השקר של העולם המסתיר על ישועת ה', ואת היצר הרע הפנימי של האדם.

אנחה מלמטה; בכיה מלמעלה

השבירה גם היא באה בשני חלקים – בתחילה נאנח האדם באנחה השוברת את גופו מרוב הצער העמוק. אנחה זו באה מתוך ליבו של האדם, והיא התחזקות שלא להניח למציאות להטעות אותו, יש פה מלחמה במציאות.

כאשר נאנח האדם מתוך ליבו, ה' נותן לו כח השובר את הקליפות, ה' מאיר לו ונוגע בלבבו עד שהאדם פורץ בבכייה – כפי שכתוב שבעשרת ימי תשובה מאיר ה' לנשמתו של כל אדם, ומי שאין נשמתו פגומה פורץ בבכי באופן טבעי. מתוך הבכיה המגיעה אל האדם מלמעלה מגיע גם אימוץ הלב לשבור את הקליפות – "ויאמץ לבך".

אמונה ותקווה חדשה

לאחר שאנחותיו ושבירת לבו של האדם חיזקה אותו ואימצה את לבבו שלא להיכנע אל הקליפות המסתירות את ישועת ה' מן המציאות הריהו הוא מוכן שוב לקוות אל ה'. האדם מקבל שוב כחות לעמוד בהכנעה אל מול ה' ולהתחנן שישועת ה' תתגלה במציאות כהרף עין, מתוך אמונה כי ה' שומע את תפילתו ויענה לה כאב רחמן לבניו.

התפילה מתרחשת בארבעה שלבים:

"קוה אל הוי'" – תקוה ואמונה בה', ומתוך כך עמידה לפניו בתפילה.

"חזק" – ליבו החיצוני של האדם נשבר בקרבו, והוא מתאנח על המציאות אותה הוא רואה. שבירה זו מחזקת אותו לעמוד ולדבר נוכח פני המלך.

"ויאמץ לבך" – ה' מעורר את האדם מלמעלה לבכות על המצב, ובכך מאמץ את לבו של האדם ונותן לו כח לשבור את הקליפות ולא להיכנע לדמיון השקרי של המציאות החיצונית. אימוץ הלב נותן לאדם כח לדבר ולהתפלל במתיקות.

"וקוה אלי הוי'" – למרות שלמראית עין עוד לא נתמלא תפלתו של האדם, הוא מתמלא שוב באמונה ובתקוה חדשה, ועומד מעודד מול ה', בתפילה שתוצאות תפילתו הראשונה יתגלו בעולם, ולא יבלעו בשקר של המציאות החיצונית.

אחרי שהיהודי כבר יודע בתוככי לבבו שה' אתו ושומע את תפלתו, גם אם עדיין לא ניתן לראות זאת במציאות הגלויה, הרי ידיעה זו מאירה את חייו – "כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר".