כי יקח איש אשה

א. הלקיחה בקידושין

"כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ". מהמלים "כי יקח איש אשה" לומדים את גדרי הקידושין.

כי יקח ולא כי תקח

בגמרא קידושין[א] מבואר שיש שני מקורות לקידושי כסף, מ"כי יקח איש" ("אין קיחה אלא בכסף, כפי שנלמד בגזרה שוה "קיחה קיחה משדה עפרון") ומ"ויצאה חנם אין כסף" ("אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר"). ומבואר שצריך את שני הלימודים: "ואי כתב רחמנא ויצאה חנם, הוה אמינא היכא דיהבה איהי לדידיה וקידשתו הוו קידושי, כתב רחמנא כי יקח ולא כי תקח".

ופירש רש"י "היכא דיהבה איהי לדידיה – כסף וקדשתו דאמרה ליה התקדש לי. ליהוו קידושין – דכיון דאשמועינן דכסף עביד אישות מה לי כסף דידיה מה לי כסף דידה [כלומר, היינו חושבים שבקידושין אין קונה ומקנה כמו בשאר קנינים[ב]]. להכי הדר תנא קרא זימנא אחריתי בהדיא כי יקח איש ולא כי תקח אשה לאיש[ג]".

אם כן, רש"י מפרש שמדובר כשהאשה נותנת כסף לאיש ואומרת "התקדש לי". אך התוספות חולקים ואומרים שאמירה כזו ודאי אינה מועילה (ואין צריך ללימוד מיוחד), שהרי האיש אינו מקודש לאשה, שאינו נאסר בשאר נשים. לכן מפרשים התוספות שהלימוד בא לשלול כשנותנת כסף ואומרת "הרי אני מקודשת לך".

ובפשטות, רש"י סובר שלולא הלימוד היינו אומרים שהאיש 'מקודש' לאשה, אע"פ שמותר לו לשאת אשה נוספת, מכל מקום סוף סוף הוא מיוחד לה, ואף משועבד לה ("שארה כסותה ועונתה לא יגרע"[ד]), ולכן נצרך "כי יקח", ללמד שהבעל לבדו הוא הפועל את מעשה הקידושין. ואמנם בגמרא מבואר שפירוש לשון קידושין היינו "דאסר לה אכולי עלמא כהקדש"[ה], אבל כבר כתבו התוספות עצמם "ופשטא דמלתא, מקודשת לי, מיוחדת לי ומזומנת לי"[ו], וזה שייך גם בבעל שהוא מיוחד ומזומן לאשה (אלא שיחוד האשה לבעל מחייב שתהיה אסורה לאחרים ויחוד האיש לאשה אינו סותר שיוכל להתייחד לאשה נוספת)[ז].

איש לוקח ואיש משלח

ובהמשך הגמרא נאמר[ח]: "תנו רבנן, כיצד בכסף? נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת לי... אבל היא שנתנה ואמרה היא הריני מקודשת לך, הריני מאורסת לך, הריני לך לאינתו, אינה מקודשת" (גם לפי רש"י, שתחילה שללנו את האפשרות שאשה אמרה "התקדש לי" מכל מקום לאחר שלמדנו מ"כי יקח" שהאיש הוא הלוקח ממילא גם כשאמרה בלשון "הריני מקודשת לך" אינה מקודשת, לפחות כשהיא הנותנת[ט]). ופירש הר"ן בנדרים[י]: ממה שנאמר "כי יקח איש אשה" למדנו שהאיש הוא הלוקח ולא שהאשה תכניס עצמה לרשות בעלה, אלא מה שהאשה עושה בקידושין הוא ההתרצות ובזה כאילו עושה עצמה כהפקר ואז הבעל פועל ומקדש אותה.

והגמרא ממשיכה לדון מה הדין ב"נתן הוא ואמרה היא", והמסקנה בלישנא בתרא "ספיקא היא וחיישינן מדרבנן". לדעת הרמב"ם[יא] ועוד ראשונים, הכוונה שזהו ספק דאורייתא. וטעם הספק ביאר הר"ן "כיון שבשעת נתינה אמרה היא והוא שותק הרי הוא כמסכים לדבריה... ואע"פ שלא פירש הוי כמדבר עמה על עסקי קידושיה ונתן לה קידושיה... הלכך איכא למימר דהוי כנתן הוא ואמר הוא", והספק הוא כשאמרה בלשון הרי אני מקודשת לך, שאז שתיקתו מתפרשת כאילו אומר הרי את מקודשת לי, אבל כשאומרת התקדש לי ודאי אינו מועיל (לא מבעיא לשיטת התוספות הנ"ל אלא גם לשיטת רש"י)[יב]. ופסק השו"ע[יג] שאם נתן הוא ואמרה היא וענה הבעל הן, מקודשת בודאי.

ועוד נאמר בגמרא: "אמר שמואל, בקידושין, נתן לה כסף ושוה כסף, ואמר לה הרי את מקודשת... הרי זו מקודשת, הריני אישך, הריני בעליך, הריני ארוסיך – אין כאן בית מיחוש. וכן בגירושין, נתן לה ואמר לה הרי את משולחת, הרי את מגורשת, הרי את מותרת לכל אדם – הרי זו מגורשת. איני אישך, איני בעליך, איני ארוסיך – אין כאן בית מיחוש... הכא [בקידושין] כתיב כי יקח ולא שיקח את עצמו. והכא [בגירושין] כתיב ושלחה ולא שישלח את עצמו" (ונחלקו הראשונים האם בגירושין הכוונה שכותב כך בגט או שאומר כך).

ב. ביאור לשונות הקידושין בפנימיות

יציבות ושינוי

מכל זה עולה שבקידושין האיש נותר במקומו והאשה משתנה. "כי יקח איש אשה", האיש לוקח אותה, באמירת הרי את מקודשת לי. ואם אמר "הריני אישך", כאילו פועל שינוי בעצמו, אין כאן קידושין כלל. כאילו מעשה הקידושין הוא "כי יקח איש" בלבד (ו"אשה" היינו בחינת 'החפצא' הנפעל)[יד].

לכן לפי התוספות אמירת "התקדש לי" אינה כלום (ולא צריך פסוק למעט), שכיון שיכול לשאת כמה נשים (מעיקר דין תורה) הרי אין בו שינוי מהותי, מה שאין כן אצל האשה שמקודשת רק לו הרי יש בה שינוי המהות. אלא שממילא האיש נעשה בעלה-אישה, מצד היחס אליה – כלומר שינוי המהות של האשה פועל ממילא שינוי בגדר האיש (היינו בחינת האשה שבאיש, ב"ן דמ"ה, כמו שיתבאר), אך לא שינוי המהות בו-עצמו. לכן אמירת "הריני אישך" אינה מעשה הקידושין עצמו אלא רק תוצאה ממנו.

ובפנימיות, שרש האיש והאשה הוא הקב"ה (האיש) וכנסת ישראל (האשה). היחס ביניהם הוא יציבות ושינוי – ה' אינו משתנה כלל, וכנסת ישראל היא בחינת כלה, כלות הנפש ושינוי, כרמוז בפסוק "אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם"[טו] (שפירושו הפנימי[טז]: כיון שאני ה' לא שניתי כיצד אתם לא הגעתם מהתבוננות זו לכלות הנפש?).

בחינות איש ואשה בקידושין

התבאר שיש ארבע אפשרויות בלשון הקידושין: א. כאשר האיש אומר הרי את מקודשת לי. זה ודאי נקרא "כי יקח איש", הוא לוקח אותה. וכן להיפך בגירושין הבעל אומר (כותב) הרי את מגורשת וכדו'. ב. כאשר האיש אומר הריני אישך, הוא לוקח עצמו אליה. זה ודאי אינו מועיל, וכן בגירושין כשאומר איני אישך. ג. כאשר האשה אומרת הריני מקודשת לך, לוקחת עצמה אליו. לפי התוספות, תחילה נלמד שאין זה קידושין, אך למסקנה כשהוא הנותן והיא אומרת כך זהו ספק (לרמב"ם וסיעתו) כיון ששתיקתו יכולה להחשב כאמירה. ד. כאשר האשה אומרת התקדש לי, היא לוקחת אותו. זה ודאי לא מועיל, לתוספות זו אמירה ללא משמעות כלל ולרש"י אין זה כי יקח.

זוהי מערכת של בחינות איש ואשה והתכללות ביניהן. שתי האפשרויות הראשונות הן שתי בחינות איש: האיש לוקח אותה היינו 'איש שבאיש', רק הוא הפועל. האיש לוקח עצמו אליה היינו 'אשה שבאיש', הוא האומר והפועל אך פעולתו היא לתת עצמו לאשה. ושתי האפשרויות האחרונות הן שתי בחינות אשה: האשה לוקחת עצמה לאיש היינו 'איש שבאשה'. והאשה לוקחת את האיש אליה היינו 'אשה שבאשה', ודוק.

בפנימיות, הדבר מתאים למושגים מה ובן (שתי דרכים למילוי שם הוי'), מ"ה הוא בחינת הזכר-האיש וב"ן בחינת הנקבה-האשה, ויש התכללות ביניהם: 'מ"ה דמ"ה', איש שבאיש; 'ב"ן דמ"ה', אשה שבאיש; 'מ"ה דב"ן', איש שבאשה; 'ב"ן דב"ן', אשה שבאשה. ארבעה אלו מכוונים גם למבנה היסודי של ארבע אותיות שם הוי': איש שבאיש, מ"ה דמ"ה, שייך לדרגת החכמה-אבא, י בשם הוי'; אשה שבאיש, ב"ן דמ"ה, שייך לדרגת הבינה-אמא, ה עילאה בשם הוי'; איש שבאשה, מ"ה דב"ן, שייך למדות, ו בשם הוי';  אשה שבאשה, ב"ן דב"ן, שייך למלכות, ה אחרונה בשם הוי'.

נמצא שקידושין גמורים וודאיים לפי התורה הם דווקא בדרגת מ"ה דמ"ה, איש שבאיש, י בשם הוי', מוחין דאבא (דרגת קדש, שייך לקידושין)[יז] – האיש לוקח את האשה, אומר לה הרי את מקודשת לי. וכן להיפך בגירושין. פנימיות החכמה, י, היינו הבטול ("ונחנו מה", חכמה היינו כח מה) – וכדי להיות יחוד אמיתי בין איש לאשה צריך להיות מוחין דאבא, בטול היש ובטול במציאות.

בטול והפקר

בקידושין האיש פועל והאשה נפעלת, "האשה נקנית" לעומת "האיש מקדש", האיש נותן ומדבר והאשה מקבלת ושותקת. עיקר ה'עבודה' בקידושין הוא מצד האיש, השייך לדרגת הבטול. האיש הפועל-המשפיע צריך להיות בבחינת בטול, כדרגת החכמה. ואילו מצד האשה צריך דעתה והסכמתה, העבודה שלה היא 'להפקיר עצמה' (כדברי הר"ן) וזו משמעות שתיקתה. גם עבודת האשה היא בטול כמובן, אך באופן של מקבל (נוקבא), 'הנחת עצמה', הפקר האשה לעומת בטול הבעל.

ורמז: הפקר = שכינה. הכלה-האשה[יח] היא השכינה והיא מפקירה את עצמה למעליותא. בין המושגים כלה ושכינה יש יחס מובהק: שכינה = 7 פעמים כלה. ועוד, כלה = משולש י, ו-שכינה = פירמידה י (סכום ריבועי המספרים מ-1 עד 10. זו תופעה יחודית לזוג מספרים אלו כלה-שכינה).

הכל מן האשה

אמנם האיש מקדש אבל קידושי האיש אינם כלום בלא האשה, כלשון חז"ל "הכל מן האשה"[יט], ואליבא דאמת היא המנווטת את הקידושין. אדרבה, יש משהו באשה שקודם לאיש בקידושין – האשה נותנת את דעתה והסכמתה, מפקירה עצמה, ואז האיש מקדש. והנה איש הוא בחינת שמים ואשה בחינת ארץ ("קרקע עולם"), ולדעת בית הלל "ארץ קדמה", היינו קדימת האשה לאיש.

האיש והאשה הם הקב"ה (שמים) וכנסת ישראל (ארץ). מה שהשתיקה של האשה קודמת היינו על דרך קדימת ישראל לכל דבר, "מחשבתן של ישראל קדמה", "ישראל עלו במחשבה" (לפני כל הבריאה שנבראה בדבור, בעשרה מאמרות) והשרש של ישראל הוא בדרגת "במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים ['ועמך כלם צדיקים']".

לשון הקידושין במעמד הר סיני

והנה במתן תורה הקב"ה קידש את ישראל, "מקדש עמו ישראל", "ביום חתונתו זה מתן תורה"[כ]. ישראל אמרו תחילה "נעשה ונשמע" (לאחר 'הצעת הנישואין' שהביא משה, "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים" וכו'), ואחר כך שמענו מפי הגבורה "אנכי ה' אלהיך".

ויש להבין, כמו שהקשה בעל חידושי הרי"ם[כא]: כיצד נפעלו הקידושין במתן תורה? והרי אמירת "אנכי ה' אלהיך" היא כמו האיש שאומר "הריני אישך, הריני בעליך הריני ארוסיך" שאינו מועיל!

ותירץ השפת אמת: ישראל שאמרו "נעשה ונשמע" בטלו עצמם לגמרי, למעלה מטעם ודעת, ובדרגה זו מועיל גם כשהאיש אומר 'הריני אישך'. אך לאחר החטא, כשנפלו ממדרגתם הראשונה, אין זה מועיל (וההלכה היא כדרגה זו שאחר החטא, בחינת לוחות שניים)[כב].

והדבר יובן היטב (ומתאים לדברי השפת אמת) לפי מה שהתבאר לעיל. ראשית, אמירת נעשה ונשמע היא כשתיקת האשה בקידושין, שהרי נעשה ונשמע היינו בטול אמיתי, מעל טעם ודעת (שלכן נקראו ישראל "עמא פזיזא" שהקדימו נעשה לנשמע[כג]), כענין הפקר האשה את עצמה. זהו "כלות הנפש" של ישראל, הכלה. בכך גילו ישראל בשלמות את בחינת 'האיש שבאשה' שבהם, מ"ה דב"ן (מ"ה היינו הבטול הגמור, בתוך ב"ן היינו שרש המציאות התחתונה), וזו היתה אתערותא דלתתא שעוררה למעלה (מדה כנגד מדה) את בחינת 'האשה שבאיש', מה שהקב"ה אומר 'הריני אישך' – "אנכי ה' אלהיך". בדרגה עליונה זו, מועיל "הריני אישך" כמו "הרי את מקודשת לי".

ורמז יפה: הריני אישך ועוד הרי את מקדשת לי = אנכי פעמים הוי', היינו "אנכי הוי' אלהיך"[כד]!

השינוי במתן תורה

ועוד בעומק: הוסבר שהאיש הוא בחינת "אני הוי' לא שניתי", והאשה היא בחינת כלות הנפש. והנה, לפני מתן תורה באמת "אני ה' לא שניתי", שהרי כביכול אין לו יחס עצמי לעולם, אך לאחר מתן תורה יש כביכול שינוי בו, כאשר הוא בוחר בישראל ומשגיח בהם במיוחד – כביכול הוא אינו לבדו אלא יש לו אותנו. כלומר, במתן תורה מתגלה בחינת ב"ן דמ"ה, האשה שבאיש, מה שה' אומר "הריני אישך". עד מתן תורה הכל היה בדרך 'אור מקיף' ועכשיו יש שפע פנימי (בהמשכת מ"ד).

לענייננו, "אני הוי' לא שניתי" שייך לדרגת החכמה, י בשם הוי', איש שבאיש. דרגה זו עומדת קבועה ויציבה מעל השינויים, לעומת הדרגות התחתונות המשתנות לפי 'הרכבה ומינון' של בחינות האיש והאשה. והנה לפי ההלכה הקידושין צריכים להאמר דווקא בלשון המתאימה לבחינת "אני הוי' לא שניתי". אבל בהר סיני היתה השראה של אותה דרגה עליונה גם בדרגות התחתונות. כלומר, בישראל עצמם, בחינת הכלה המשתנה בכלות הנפש, מאירה הדרגה העליונה של "אני הוי' לא שניתי", השרש האמיתי של ישראל בעצמות ה' הבלתי משתנה – ונמצא ששינוי הכלה בכלות הנפש הוא לשם גילוי שגם היא לא משתנה! לכן אמירת "הריני אישך", "אנכי ה' אלהיך", שווה ממש לאמירת "הרי את מקודשת לי". ודוק.

הר סיני, פורים, משיח

והנה בזמן הזה החתן מדבר והכלה שותקת, אך לעתיד לבוא ישמע "קול כלה"! כדברי אדמו"ר הזקן "עתה בגלות נאמר 'נאלמתי דומיה' שהיא בחי' שתיקה וכאלם לא יפתח פיו כו', ולכך החתן הוא אומר הרי את מקודשת לי והכלה שותקת. אבל לעתיד כשתתעלה מעלה מעלה אז תהיה ג"כ משפעת ונקרא קול כלה"[כה]. ומעין זה היה כבר במתן תורה כנ"ל, כאשר ישראל-הכלה אמרו "נעשה ונשמע" והקב"ה אמר "אנכי ה' אלהיך" (כאמירת "הריני אישך").

אכן, בהר סיני עדיין לא הגיעו ישראל בפועל לתכלית הכוונה. אמנם הם אמרו "נעשה ונשמע" אבל הקב"ה "כפה עליהם הר כגיגית" ו"מכאן מודעא רבה לאורייתא"! כלומר, העיקר היה מצד הקב"ה, אתערותא דלעילא, מצד האיש המקדש, עד כדי כך שישראל-הכלה נחשבים כמו אנוסים (כמבואר בחסידות שהיה אז גילוי אהבה רבה מלמעלה, הר של אהבה כגיגית, וממילא התעוררו ישראל באהבה מלמטה), אנוסים ושותקים.

לכן היה צורך בקבלה מחודשת, "הדור קבלוה בימי אחשורוש", קבלת התורה בבחירה גמורה של התחתונים (דווקא בזמן של הסתר פנים, "הסתר אסתיר פני"), מתוך בטול ומסירות נפש גמורה של ישראל שבחרו להשאר ביהדותם. זו קבלה ברצון גמור שאין עליה שמץ ערעור, ולכן ימי הפורים אינם בטלים לעולם. אמנם תכלית השלמות היא רק בביאת המשיח, כאשר ישראל יעשו את התורה בטבעיות גמורה, מודעות טבעית, "נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה" – גילוי 'הטבע היהודי' (סוד בניין פרצוף רחל). תיקון הטבע היהודי מתבטא דווקא ברובד התחתון של הנפש, כוחות המוטבע נהי"ם (נצח-הוד-יסוד-מלכות), אך הוא נובע מהרובד העליון ביותר בנפש, הבטול העצמי. אז מתגלה מעלת התחתונים, עד ש"אשת חיל עטרת בעלה", ואז ישמע קול כלה (בסוד "שיר מרובע" של הנהי"ם). בהמשך יוסבר שהגילוי העתידי שייך כבר לנישואין.

נמצא שיש כאן ארבע מדרגות מכפיה לרצון, המכוונות כנגד אותיות שם הוי' מלמטה למעלה בדרך הבאה: ה תתאה – "כפה עליהם הר כגיגית". כפיה גמורה בדין המלכות. ו – אמירת "נעשה ונשמע" של ישראל, מתוך התעוררות אהבה במדות הלב (אלא שעדיין יש טענת מודעא ואונס). ה עילאה – "הדור קבלוה בימי אחשוורוש", עלייה לדרגת המוחין וקבלה בבחירה ורצון גמור. י – מודעות טבעית בימות המשיח, בבטול עצמי גמור מצד החכמה החודר ומתגלה דווקא במוטבע כנ"ל.

ג. נישואין הדדיים

עד כאן דובר על קידושין, בהם צריך להיות דווקא "כי יקח איש אשה", האיש לוקח-מקדש את האשה. אבל בנישואין נראה שאין עניין כזה, אין צורך שדווקא הבעל יעשה פעולה כעין לקיחת האשה, וכן לגבי האמירה לא אכפת לן אם האשה תאמר ('הריני אשתך' וכיו"ב) או שהאיש יאמר "הריני אישך" וכיו"ב.

וכן כתב האבני נזר[כו], ומוכיח זאת מדברי רש"י[כז], שנישואין לא צריך שיהיו מצד האיש אלא גם מצד האשה, "דווקא בקידושין דכתיב כי יקח, אבל בחופה לא איכפת לן ושפיר מהני אמרה היא", "דהא דאמרו כי יקח ולא כי תלקח... דשויא את עצמה כהפקר והבעל זוכה בה כזוכה מן הפקר, זהו רק באירוסין אבל בחופה קנין הנשואין בא בכח שניהם"[כח].

בין קידושין לנישואין

ביתר ביאור: במעשה קידושין יש הגדרות מדויקות כיצד נעשה הקנין ומהי הלשון המועילה, ואילו בנישואין אין הגדרות מדויקות אלא עניין כללי של התחלת מציאות הנישואין, מנהג אישות, האשה ב"בית אישה". אמנם בפשטות הנישואין נעשים על ידי חופה, אך במהות החופה עצמה יש דעות שונות ללא הגדרת מעשה מדויק[כט], ובפשטות מעיקר הדין כל מעשה המורה על התייחדות בני הזוג להיות יחד כדרך איש ואשה ("חופה קירוב ביאה היא"[ל]) הוא נישואין[לא].

והרמב"ם כתב בגדר הנישואין "שיביא אותה לתוך ביתו ויתייחד עמה ויפרישנה לו, וייחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה והוא הנקרא נישואין בכל מקום"[לב], ולדעת הר"ן אין צריך יחוד ממש אלא החופה היא "כל שהביאה הבעל מבית אביה לביתו לשם נשואין, וילפינן לה מדכתיב 'ואם בית אישה נדרה'[לג] דמשמע דכל זמן שהיא בבית אישה הרי היא ברשותו"[לד]. אכן, אע"פ שהראשונים נקטו בלשון "שיביא אותה לביתו", אין זה 'מעשה הבאה' לביתו (והרי האיש אינו תופס אותה בגופה ומביא אותה), אלא עצם המציאות שהאיש והאשה נכנסו לבית לשם נישואין[לה] (והגר"א כתב "כל שקובע החופה אפילו בחצרה סגי אלא דעיקר החופה הוא לביתו לשם נישואין"[לו], הרי שאין מחויב שיביא אותה לביתו). וודאי שכן הוא לפי דעות אחרות במהות החופה, כגון "שפורסים סודר על ראשם בשעת הברכה"[לז] וכיו"ב, הרי שאין כאן מעשה מסוים שבו האיש לוקח את האשה אלא שניהם עומדים תחת החופה.

כל זה מתאים לכך שגדר הנישואין בישראל דומה לנישואין לפני מתן תורה ונישואין בבני נח, אלא שישראל נצטוו להקדים לנישואין את קנין הקידושין, כדברי הרמב"ם בתחילת הלכות אישות, וכפי שמסביר הרבי "דענין הנישואין עצמם הוא המציאות דחיי אישות... ובזה אין שינוי בין קודם מתן תורה ולאחר מתן תורה"[לח].

ועוד, יש הבדל בין קידושין לנישואין כמו שביארו כמה אחרונים: בקידושין וכן בגירושין האדם פועל את הדין ("עיקר הקידושין וגירושין נעשה ע"י הבעלים, והם האוסרים והם המתירים"[לט]) ואילו בנישואין האדם עושה רק את המעשה בפועל והדין נפעל ממילא ע"י התורה, ולכן אין צריך כוונה לשם קניין נישואין וכיו"ב. ביתר חריפות: נישואין אינם מעשה קנין שהאדם פועל, אלא הגדרת מצב-מציאות[מ]. בקידושין ובגירושין מעשה האיש יוצר את החלות, אבל "נישואין אינו חלות דידיה שהבעל פועל, אלא שאם נמצאים ביחד לשם אישות זהו הנישואין, והתורה הוא דמשוי לה נשואה"[מא]. לפי כל זה מובן שרק בקידושין יש הקפדה על צורת המעשה ולשונו וכו'.

האמירה בקידושין ובנישואין

ועוד בעניין האמירה: בקידושי כסף מצאנו הקפדה על האמירה, מיהו האומר ומהי הלשון המדויקת, כדברי הרמב"ם "כיצד האשה מתקדשת, אם בכסף הוא מקדש אין פחות מפרוטה... אומר לה הרי את מקודשת לי... ונותנן לה בפני עדים, והאיש הוא שאומר דברים שמשמען שקונה אותה לו לאשה והוא שיתן לה הכסף"[מב]. והמפרשים דנו האם האמירה טפלה למעשה, כדי לגלות על כוונתו[מג] (כהוכחה למה הוא מתכוון, או לתת למעשה שם של מעשה קידושין, או כדי לגלות לעדים[מד]), או שהאמירה היא חלק ממעשה הקידושין דהיינו ש"כי יקח איש אשה" היינו לקיחה במעשה ואמירה יחד, כמשמעות לשון הרמב"ם הנ"ל[מה].

אמנם בנישואין לא מצינו כלל אמירה! וזה מובן לפי הנ"ל שבנישואין אין דין לקיחה כמו בקידושין וממילא אין צורך באמירה (לא כדי לגלות על המעשה ולא כחלק מהלקיחה). לכן בנישואין אין הקפדה שדווקא האיש פועל את מעשה הנישואין, וגם אם האשה אמרה או שהאיש אמר בלשון אחרת אין בזה חסרון.

ליתר דיוק, גם הנישואין נקראים לקיחה (כמו בפסוק "מי האיש אשר ארש אשה [קידושין] ולא לקחה [נישואין]"), אלא שהליקוחין נעשים בדרך ממילא, ולא לקיחת האיש את האשה כמו בקידושין. ועוד ניתן לומר שקנין הקידושין הוא שפועל גם את הנישואין שבאים אחריו בהמשך, ולכן גם הנישואין נקראים קיחה.

קידושין ונישואין – מתן תורה ולעתיד לבוא

נמצא שבקידושין האיש הוא הפועֵל, "כי יקח איש אשה", והאשה נפעלת (לאחר ש'מפקירה עצמה' להיות נקנית על ידי האיש). אך בנישואין אין דווקא פעולה של האיש, ונראה שהאיש והאשה שווים בדבר, "הנישואין בא בכח שניהם" (ולשון הכתוב שהאשה ב"בית אישה" היינו כדבר המצוי שהאיש הוא בעל הבית והנכסים, אבל אין זה דבר המעכב בחלות הנישואין). בקידושין צד האיש הוא הגלוי והאשה נסתרת יחסית, ובנישואין צד האשה עולה וניכר.

יתרה מזו, יש לומר שבנישואין האשה עיקרית יותר מהאיש! וכן בלשון המשנה, בקידושין יש "האשה נקנית" ו"האיש מקדש" ואילו בנישואין הלשון היא רק "בתולה נשאת"[מו]. בקידושין האיש אוסר את האשה על כל העולם ואילו בנישואין האיש מתחייב לה, הוא נושא-מעלה אותה להיות מעליו.

בפנימיות, בזמן הזה יחסי ישראל והקב"ה הם בבחינת קידושין-אירוסין ולעתיד לבוא בבחינת נישואין, ולכן דווקא אז ישמע קול כלה ויתקיים "משמח חתן עם הכלה", כדברי אדה"ז "כי בזמן הזה הוא בחינת אירוסין... כי במתן תורה אף שהיה גילוי פנים בפנים היינו רק בבחינת חיצוניות בלבד... אבל לעתיד שיהיה בחינת גילוי פנימיות התורה שהוא ענג העליון שבתורה אז יהיה בבחינת נשואין, 'כי בועליך עושיך'"[מז]. בנישואין יש הדדיות, "חתן עם הכלה", ואף מתגלה מעלת הכלה ההופכת להיות "עטרת בעלה".

התבאר שאיש ואשה הם בחינות שמים וארץ. בקידושין העיקר הוא השמים, האיש, ובנישואין העיקר הוא הארץ, האשה. במתן תורה קבלנו תורה מן השמים, והיה צריך לדבר ולהשמיע אותה לארץ, כדבור החתן בקידושין (ושתיקת האשה), אך לעתיד לבוא "אמת מארץ תצמח", מצד ישראל-הכלה בנישואין גמורים.

על תורתו של משיח נאמר "תורה חדשה מאתי תצא". במתן תורה, בחינת אירוסין, היה צורך להשמיע את התורה, כדי להורות מלמעלה מה לעשות למטה. אך תורתו של משיח תנתן בשתיקה[מח]! קיום רצון ה' מתוך מודעות טבעית ללא צורך לצוות בפה, ודוק (תקשורת שאינה מילולית בין האיש והאשה לאחר הנשואין). ומה שכן יהיה "קול כלה" לעתיד לבוא היינו שהכלה-האשה תאמר מה לעשות, "תורת אמך", חידושי תורה של התחתונים עצמם.

קידושין ונישואין – דבור ושתיקה

התבאר שבקידושין יש אמירה ובנישואין אין כל צורך באמירה. בקידושין העיקר הוא האיש, ולכן יש צורך בדבור, האיש מדבר ואומר (בחינת "השמים מספרים"), ואילו האשה בקידושין שותקת בצניעותה ("קול באשה ערוה"). אלא שבאמת שתיקת האשה, המקדימה את דבור האיש (כשהיא עושה עצמה הפקר כנ"ל) גדולה יותר, כערך המחשבה שמעל הדבור, "ישראל עלו במחשבה". אמנם בנישואין, בהם האשה העיקר, הכל נעשה בשתיקה-מחשבה (אין צורך בדבור כלשהו) כמדת האשה.

נישואין הם שלמות היחוד והזיווג בין איש לאשה, לקיום מצות "פרו ורבו", וכשם שהזיווג נעשה בשתיקה[מט] כך הנישואין הם בשתיקה[נ]. וכן אמרו "הכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה אלא כל המנבל פיו" וכו'[נא], כלומר תכלית הנישואין היא דווקא בשתיקה שבהם.

בפנימיות, קידושין שייכים לחכמה ("קדש מילה בגרמיה"), עצם הברקת החכמה. "ראשית הגילוי", ולכן יש לגלות הכל בדבור גלוי ומפורש, "פתח דבריך יאיר", גילוי הכוונה הפנימית של האיש לקדש את האשה. הדבור עצמו שייך למלכות ("מלכות פה"), אך שרשו בהברקת החכמה המתגלה במלכות, "אבא [חכמה] יסד ברתא [מלכות]".

לעומת זאת, הנישואין שייכים לדרגה גבוהה יותר, 'מקיפין דאבא', האור המקיף של החכמה עליו נאמר "סייג [גדר מקיפה סביב] לחכמה שתיקה"! דרגת השתיקה הגבוהה של הנישואין שייכת למחשבה, בסוד "כך עלה במחשבה לפני" – שייך להמשכת הנשמות בזיווג מהשרש העליון של "ישראל עלו במחשבה". הסייג המקיף בנישואין הוא הוא סוד החופה, המכסה וחופפת על האיש והאשה גם יחד. והוא סוד האות י בה מתייחדים האיש והאשה. ליתר דיוק: סייג לחכמה היינו קוצו של יו"ד (שממנו מגיע הכח לחבר י עם ה, יחוד אבא ואמא. ביו"ד יש קוצא-גזעא-שבילא, ודווקא הקוצא הוא זה שמתגלה בשבילא להתחבר עם ה, כמו הירדן המגיע אל הכנרת מצפון-למעלה, זורם בהעלם בכנרת, ויוצא ממנה למטה).

שתיקה בשבת

היחס בין דבור ושתיקה מביא להשוואה לימי חול ושבת. דבור שייך לששת ימי המעשה, בחינת האיש המקדש (ששת הימים הם כנגד שש המדות, פרצוף ז"א, הזכר), והשתיקה-מחשבה שייכת לשבת, בחינת האשה (המלכות), שהרי בשבת ממעטים בדבור, "ממצוא חפצך ודבר דבר", ו"בקושי התירו לדבר דברי תורה בשבת". וכן הזיווג (תכלית הנישואין) שייך במיוחד לשבת, "עונת תלמידי חכמים" (וכן להלכה בעילת מצוה מותרת בשבת), הכל בשתיקה (ובקדושת המחשבה).

נישואין הם מלשון נשיאת ראש, "כי תשא את ראש בני ישראל" – ראש היינו המוחין, מקור הדבור הגלוי, ונשיאת הראש היינו העלאה מעל הראש, אל מקום השתיקה, סייג לחכמה. וכן מבואר שנשיאת ראש רומזת לשאת את אותיות ראש לאותיות שמעליהן (הקודמות להן באלף-בית) וכך נעשה אותיות שבת (כאשר אות ר הופכת ל-ש וכו').

כל דבור הוא על מנת להשלים חסרון במציאות. אך השתיקה היא מתוך תחושה שהכל מתוקן בעצם, "והנה טוב מאד", כמו שה' הוא עצם הטוב, וכמו בשבת קדש בה הכל מוכן ומתוקן ("כל מלאכתך עשויה"). זו דרגת הנישואין, שלמות חבור האיש והאשה, דרגת המקיף של החכמה שמנקודת-מבטה הכל מתוקן ועשוי, "כולם בחכמה אתברירו" ואחרי הבירור אין חסרון. כאשר האיש והאשה עצמם נמצאים בדרגה זו שמעל החסרון, מתוך השלוה הפנימית שלהם, הם יכולים לתקן אחרים (ולהוליד ילדים). שבת היא "מעין עולם הבא", בחינת נישואין של ימות המשיח.

[ביתר ביאור: חכמה היא ראשית הגילוי, ומצדה "אלוקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות", אך כיון שיש עולם אזי יש צורך לתקן אותו בדבור. למטה מזה, הבינה היא "ראשית המציאות", דהיינו הרגשת המציאות (הכלים, גרמוהי) בפני עצמה, "עולמות בפשיטות ואלוקות בהתחדשות". אולם מצד המקיף של החכמה, סייג לחכמה שתיקה, אזי אין לומר אפילו "עולמות בהתחדשות" אלא הכל כלול בתוך ה' עצמו, לפני כל צמצום, ולכן מצד דרגה זו אין צורך בדבור, וכל המציאות היא טוב מאד, הכל הוא ה'.]

הנישואין שלמות הקידושין

הנישואין הם שלמות הקידושין, אז נשלמת בדרך ממילא הלקיחה של הקידושין. הדבור של הקידושין עולה בנישואין להיות "סיג לחכמה שתיקה".

בקידושין האיש מקדש וקונה והאשה נקנית. מה שהאיש קונה  שייך לקידושין עצמם, ומה שהאשה נקנית כולל ממילא את שלמות הקנין בנישואין. והנה קנין הוא לשון תיקון – התחלת הקנין היא בקידושין אך שלמות התיקון היא בנישואין, כלשון ברכת הנישואין "והתקין לו ממנו בנין עדי עד".

מתן תורה, בחינת קידושין, הוא המכין את התורה החדשה של המשיח, בחינת נישואין (שהרי "עוד מתן תורה לא יהיה", אלא גילוי פנימיות התורה שנתנה בסיני). וכן "גואל ראשון הוא גואל אחרון", משה רבינו שהוריד את התורה בהר סיני, בחינת שמים, חוזר כמלך המשיח, בחינת הארץ, לקיום התורה בשלמות בטבע היהודי.