1

בע"ה

שיטות חדשות בפסיכולוגיה לאור הקבלה

אור ל-כז אלול ס"ט – גרייט נק (אנגלית)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ערב טוב לכולם, כתיבה וחתימה טובה בספר החיים, בספרם של צדיקים. הנושא של הערב הוא שיטות בפסיכולוגיה בפרספקטיבה של קבלה וחסידות, ובפרט שיטות חדשות, מודרניות, של פסיכולוגיה. פסיכולוגיה היא לימוד על הנפש [כאן היו כמה משפטים כלליים על הנפש, על הקשר לגוף ועל על-מודע שלא ממש הבנתי]... בחסידות ובקבלה לומדים על הנפש בעומק, ועל הופעת עשר כחות הנפש שהן שיקוף והשתלשלות של עשר הספירות, עשרת הערוצים בהם ה' ברא את העולם. הספירה העליונה היא הכתר, העל-מודע. בקבלה דברו על ספירת הכתר, העל-מודע, מדורי דורות, אבל בפסיכולוגיה הראשון ש'גילה' את הלא-מודע זה פרויד (נשמע יהודית...), אחריו היה יונג (לא יהודי) וכו'. היו אסכולות שונות של פסיכו-אנליזה, אחר כך באו שיטות של בהבוריזם, גשטאלט, ועוד דרכים לנסות לרפא את הנפש. כל השיטות נוגעות במה שנקרא בחסידות הנפש הטבעית, הנפש הבהמית, ומשותף להן שאינן מאמינות בכח עליון, בכח רוחני שיכול לעזור לאדם. לכן לפי תורה, כשיטות, הן לא שיטות כשרות, אבל רעיונות מתוכן אפשר לברר. לומר ששיטה מסוימת היא כולה אמת, אמת יחידה, זה לא נכון. דבר נוסף, שצריך התכללות בין השיטות (זה דבר טוב בפסיכולוגיה המודרנית) – צריך לקחת את הנקודות הטובות מכל אחת ולשלב אותן. דבר יסודי בכל השיטות הפסיכולוגיות, מאז פרויד, זה ההכרה בלא-מודע, ובעיקר הרצון לחשוף את הלא-מודע.

צריך "לחיות עם הזמן". אנחנו עומדים לפני ראש השנה, בימי הבריאה. ראש השנה הוא היום הששי לבריאת העולם, ואתמול (כ"ה אלול) היה היום הראשון. היום הששי הוא יום ההולדת של האדם, יום בריאת האדם ויום החטא והנפילה והעונש שלו (של כל השלשה – אדם וחוה והנחש). כל ההסטוריה אחר כך היא תוצאה של מה שהתרחש בראש השנה, של החטא והגירוש מגן עדן וכו'. ה' אמר "נעשה אדם כצלמנו ודמותנו", ואז האדם נברא ונפל בחטא ונענש. עונשי ה' אינם נקמה, אלא תחלת התיקון – העונש עצמו הוא טיפול פסיכולוגי. אז אם שואלים מתי התחילה הפסיכולוגיה? מהי הפסיכולוגיה המקורית? היא התחילה בגן עדן מקדם. לפני החטא היו דברים לא-מודעים שגרמו לחטא. אפילו בבריאה שנראית מושלמת היו רבדים לא מודעים, בגללם היתה הנפילה, ואחר כך הכל 'טיפול' בזה. הכל הוא תוצאה של זה, אף שאחר כך קרו דברים חשובים – נולד אברהם, היהודי הראשון, נולדו כל האבות, נוצר עם ישראל, ניתנה תורה (תכלית הבריאה) – הכל נמצא תחת רושם החטא... [לא שמעו כמה דקות]. בימים אלו אומרים סליחות – אומרים שעשינו טעויות, והרבה הרבה טעויות אנחנו עושים באופן לא-מודע. צריך לחשוף את הלא-מודע כדי לרפא את הבעיות. זו עבודת החסידות – חסידות היא הטיפול הפסיכולוגי האלקי האמיתי, היא הבנת הנשמה וכשמבינים את הנשמה אפשר לרפא אותה.

בקבלה משתמשים בגימטריאות, ודבר פשוט – אדם וחוה = 70, מהם יוצאים שבעים אומות העולם. 70 = סוד. בלי ה-ו – אדם חוה = 64 = 8 בריבוע. זה אותיות השרש של סוד – סד. אחד הדברים שפרויד דבר עליהם הוא שהלא-מודע של האיש הוא האשה ושל האשה הוא האיש – דמות האב ודמות האם. הרבה מהדברים שהוא אמר לא התבססו על יסודות אמיתיים, אבל היו דברים אמיתיים וזה אחד מהם. מה שכתוב בתורה הוא אמת, ומה שאיני מוצא בתורה אינו אמת, אבל זה כתוב בתורה – שאדם וחוה נבראו דו-פרצופין, אחור באחור, מחוברים גב אל גב כיצור אחד כך שלא יכלו לראות זה את זה. כך היה לפני שה' הפריד אותם, לפני הנסירה. מה זה אומר? מוסבר בקבלה בחסידות בדיוק ההסבר הזה, שהצד האחורי הוא הצד שאינך מודע לו – האחור של אדם היה חוה והאחור של חוה היה אדם, הלא-מודע של האיש זה האשה והלא-מודע של האשה זה האיש. זה דוגמה יפה למשהו שמופיע בתורה ונתפס גם על ידי הפסיכולוגיה. הפסיכולוגיה נולדה בגלל שלאנשים יש בעיות, היא התחילה מרפואה (ופרויד עצמו היה רופא לפני שפיתח את הפסיכולוגיה) – היא באה מרצון לרפא אנשים ולהיטיב להם. בלשון החסידות הפסיכולוג האמיתי זה המשפיע – כל אחד, כל חסיד, כל יהודי, צריך משפיע. המשפיע הטוב הוא יועץ שיודע לחשוף את הלא-מודע ולטפל בו. בדור שלנו יש חסרון של משפיעים שיודעים לעשות כך, אבל זה מה שהחסידות עושה – מהבעל שם טוב – לעזור לאנשים, להבין את הנשמות ולחשוף את הלא-מודע, ולעזור לרפא את הנפש. אמרנו ש-אדם וחוה = סוד. בכל נשמה יש סוד, יסוד – יש לי סוד. רצינו להראות בגימטריא שהסוד של הנשמה הוא החיבור של אדם וחוה, אצל כל אחד. בתוך כל נשמה יש פן זכרי ופן נקבי של הנשמה.

חז"ל אומרים "נכנס יין יצא סוד" – בהתוועדות חסידית אומרים "לחיים", שותים משקה, ואז הנשמה נפתחת. יש דברים שמעולם לא ידעת עליהם שמופיעים אחרי ה"לחיים" – זה נקרא "נכנס יין יצא סוד". הבסיס של זה הוא ש-יין בגימטריא סוד – נכנסים ה-70 של היין ויוצאים ה-70 של הסוד. חסידות נקראת "יינה של תורה", התבוננות חסידית היא "נכנס יין" והיא מוציאה את הסוד של הנשמה. היין של התורה הוא התבוננות, אמא, בינה. כשמתבוננים כראוי כל מדרגות הלא-מודע נחשפות, והסוד הוא נישואין בין פן זכרי ופן נקבי בתוך הנשמה. בשביל זה צריך לשתות יין, ולשתות יין בחסידות זה התבוננות – "יינה של תורה". יש ווארט חסידי יפה, שההבדל בין נשמה יהודית ולהבדיל נשמה לא יהודית היא בסוד שיוצא אחרי שתית היין – זה 'מבחן פסיכולוגי' אם אתה יהודי או לא – אצל יהודי הסוד שמתגלה הוא "אהבת ישראל", שאחרי ששותה מתגלה ריבוי אהבה לחבר אחר. זה מה שרוצים לחשוף בהתוועדות חסידית, את סוד של "ואהבת לרעך כמוך", שבלא-מודע אני אוהב כל אחד, ואני צריך לשתות כדי להוציא את זה החוצה. הבעל שם טוב אמר שצריך חברות וקשר כמו בין איש ואשה כלפי כל יהודי, ושצריך אהבה חמה בין יהודים. הבעל שם טוב היה שם את ידו על לבבו של ילד וברך אותו "תהיה יהודי חם". מה זה יהודי חם? לא אחד שקריר כלפי אחרים, אלא אחד שאוהב יהודים אחרים בחום, וכך גם אוהב מצוות. הבעל שם טוב אמר שהוא אוהב את התפלין כמו שאוהב את אשתו, אוהב את הציצית כמו את אשתו. האהבה בין איש לאשתו צריכה להתפשט ולהופיע בכל מערכות היחסים, שהכל יהיה אהבת ישראל חמה. כשתתפשט כזו אהבה בין יהודים (כולל ליהודי שלא ראית ולא תראה בכל המאה ועשרים שנה) יבוא משיח, תבוא גאולה. בית המקדש חרב בגלל שנאת חנם, והגאולה תבוא בזכות אהבת חנם – אהבה שאינה בגלל שהיטבת לה במשהו, אהבה ללא תנאי – זה הסוד היהודי, "ואהבת לרעך כמוך". אצל אינו-יהודי ששותה מתגלה הסוד שלו, הסוד של עשו. שני הסודות כאן הם של שני אחים, יעקב ועשו. הסוד של יעקב הוא "ואהבת לרעך כמוך" גם ליהודי שלא מכיר (ומתגלה על ידי יין, על ידי התבוננות), והסוד של עשו הוא "על חרבך תחיה" (כברכת יצחק לו). אז כשעשו שותה יוצאת הרצחנות שלו, רחמנא לצלן, הוא מוציא חרב ומתחיל להרוג. זה (מה?) טיפול של גשטלט – העיקר מה שיוצא. ליהודי יש סוד טוב ולגוי יש סוד לא טוב, וגם ליהודי יש נפש בהמית – אבל כל הסודות צריכים להתגלות, זה דבר טוב בפסיכולוגיה.

אנחנו בחדש אלול, ואחד הרמזים החשובים הוא "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך וגו'", פסוק שקראנו בפרשת וילך בשבת האחרונה. מה זה למול את הלב? יש בתורה עוד פסוק בפרשת עקב – "ומלתם את ערלת לבבכם". בפסוק של אלול לא כתוב "ערלת לבבכם" אלא רק "לבבך", והעיקר הוא שבפרשת עקב אתה מל את הלב ובפרשת וילך ה' מל. כתוב שיש בגוף ערלה, והמצוה עלינו למול אותה, אבל בפסוק של אלול זו לא המצוה שלנו, ולא מדובר על הערלה. מה ההבדל? כולם זוכרים את ההלכה לגבי ברית מילה, בגיל שמונה ימים, שיש שני שלבים – מילה (הסרת הערלה הגסה) ופריעה (קריעת הקרום הדק, לשם גילוי העטרה). ההלכה היא ש"מל ולא פרע כאילו לא מל". מה זה ברוחניות? בפנימיות התורה מבואר שכך גם בלב. כל דבר מסבירים ברוחניות, אבל כאן זה גם מפורש בתורה ביחס ללב, ששם המילה היא רוחנית. ההסבר הפשוט בחסידות הוא שגם בלב יש מילה ופריעה – מילת הערלה הגסה, הרע הגלוי, ופריעת הקרום הדק, הרע-הנעלם. כל רע שאתה מודע לו זה ערלה שאחריותך להסיר, אבל הקרום הדק הוא העלם הרע – כל מה שפרויד הסביר כלא-מודע (והתורה מלאה בזה, זו עם-ארצות לומר שהוא גילה את הלא-מודע). כל רע שאתה מודע אליו זה רע גלוי, ויש רע נעלם – העלם הרע, לא-מודע. יש גם טוב נעלם, לא לשכוח מזה. אצל פרויד יש רק לא-מודע רע, כי הוא עסק רק בנפש הבהמית, ולא בנפש האלקית שהלא-מודע שלה הוא טוב. להסיר את הרע הנעלם זה לפרוע את הקרום הדק שאינני רואה. אבל ההלכה היא ש"מל ולא פרע כאילו לא מל", ובברית מילה אני צריך לעשות את שתי הפעולות, אבל במילת הלב אני יכול רק למול ורק ה' יכול לפרוע, להסיר את העלם הרע. בחדש אלול "המלך בשדה", ומקבל כל אחד בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם, ובקבלה היינו גילוי יג מדות הרחמים (לכן אומרים סליחות), והשיא של זה ביום כיפור. בכל אופן, זה הגילוי בו ה' מל את הלב, זה ה"ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך". אבל, אי אפשר לפרוע את הקרום הדק לפני שמלים את הערלה הגסה.

ניתן דוגמה: כל מה שאומרים עליו סליחות חוזרים עליו ביום כיפור, ובכלל – בכל התפלות מבקשים שה' יסלח לנו. שלש פעמים ביום מבקשים שה' יסלח לנו בתוך תפלת שמו"ע – "סלח לנו אבינו חטאנו, מחל לנו מלכנו כי פשענו וכו'" (זו הברכה השלישית בברכות האמצעיות). בחסידות שואלים למה בקשת סליחות נמצאת בשמו"ע, בשיא התפלה. לפי קבלה בכל בקר עולים בארבעת העולמות – מתחילים בעולם העשיה, בברוך שאמר עולים ליצירה (עד ברכו), בברכו עולים לבריאה, ובתפלת שמו"ע עולים לאצילות. בעולם האצילות אין מודעות עצמית נפרדת, והכל בטל לה' – הבורא הוא הכל. השאלה היא, בכזו מדרגה, שאני מבטל את עצמי לגמרי (בעולמות התחתונים יש מודעות עצמית נפרדת, כתוצאה מחטא עץ הדעת, אבל באצילות אין מודעות עצמית נפרדת), למה אני צריך לדבר על חטאים ולבקש עליהם מחילה? בעולמות התחתונים, בתחלת התפלה, היה ראוי לבקש סליחה. בקצרה, ההסבר בחסידות הוא שלפני שעליתי לעולם האצילות איני מודע לחטאים שיש לי בלא-מודע, ורק בעולם האצילות זה נחשף ואז אני מבקש מחילה. עוד לפני התפלה אני מנסה לתקן את עצמי, אבל זה לא מספיק. התפלה היא טיפול פסיכולוגי עמוק – יתכן שאני איש טוב, בעל טוב, אבא טוב, אבל יש בעיות. מאיפה זה בא? מהלא-מודע. במודע הכל בסדר, אז צריך טיפול פסיכולוגי עמוק – במודע אין שום הסבר למה האדם סובל. זה בגלל שיש לי בעיות חמורות בלא-מודע. לפעמים מסבירים שהסבל בגלל גלגולים קודמים, אבל זה בעצמו דבר שנמצא בלא-מודע. פרויד לא גילה את אמריקה, כל התורה כולה מלאה בענין של הלא-מודע. אז כשאני בתפלת שמו"ע ומעמיק בבטול אני חושף את הלא-מודע, ואז אני יכול לטפל בזה, לבקש מה' שיסלח לנו. ה' הוא "חנון המרבה לסלוח", ובתפלה זה הזמן שיפתור לנו את הבעיות.

בתהלים כתוב "אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו". בחסידות מוסבר שאוילים – טפשים – מתענים (תענית תשובה) על ה"עונותיהם", בלי ששבו מ"דרך פשעם". יש לו פשעים, ו"דרך פשעם", והוא מתענה ושב על העוונות. הוא עושה תשובה, אבל אני קורה לו אויל, למה? ההסבר הוא בגלל שהוא לא פותר את הבעיה האמיתית שלו, בעומק הלא-מודע, מה שגורם לכל הפשעים ("דרך פשעם")... [חסרה דקה]. הוא מזניח, פושע, "לא שמר כדרך השומרים". שומר שפשע, אפילו אם היה שומר חנם, צריך לשלם. זה אומר שבלא-מודע הוא לא היה מוכן לקחת אחריות אמיתית לשמור, יש לו מרידה פנימית, לא-מודעת, באחריות השמירה. לפעמים הוא תופס שחטא ומסתכל באריז"ל לראות מה התיקון – אם אתה כועס פעם אחת על אשתך אתה צריך לצום 151 תעניות, והוא עושה את זה. אבל הוא טפש, כי צם בלי מודעות למקור של הכעס – לפשיעה שעומדת ביסוד העון. זו דוגמה איך בתורה, ובפרט בחסידות, מוסבר שוב ושוב אודות הלא-מודע. בקדושה, המשיח הוא הלא-מודע המוחלט האלקי של כל היהודים – לכל אחד יש נקודת משיח. כל הקבלה, עוסקת בלא-מודע. גופא דאורייתא, השו"ע מסביר על פי פשט מה נכון ומה מוטעה, מה לעשות ומה אסור לעשות – זה המודע. כל נשמת התורה עוסקת בהבנת וחשיפת הלא-מודע ורפואתו.

הגמרא מספרת על ארבעה שנכנסו לפרדס (paradise בלועזית בא מלשון פרדס). להכנס לפרדס היינו להכנס אל הלא-מודע. הפרדס הוא דימוי לפנימיות התורה, שכולה לא-מודע, כולה העלם. שלשה נכנסו וניזוקו ורק אחד נכנס בשלום ויצא בשלום. כל אחד נסה להכנס עם שיטה אחרת, עם טרנד פסיכולוגי אחר, אבל שלשה מהם לא יצאו בשלום ורק אחד, רבי עקיבא, נכנס בשלום ויצא בשלום, עלה בשלום וירד בשלום. מה קרה לשלשת האחרים? בן עזאי הציץ ומת – הוא הציץ למסתרי הלא-מודע ומת. בן זומא הציץ ונפגע – הציץ למסתרי הלא-מודע ויצא מדעתו. הוא ניסה לרפא את הלא-מודע, אבל קרה בדיוק הפוך. השלישי הוא אלישע-אחר, שנכנס לפרדס ו"קיצץ בנטיעות" (בדימוי של חז"ל) – הוא נעשה כופר. אפשר לעשות סמינר שלם, של שבוע או של חדש, על סודות הכניסה לפרדס. הדבר הראשון שצריך להסביר הוא ההבדל בנסיונות להכנס לפרדס. איך האריז"ל מסביר? שכל אחד נסה להכנס באופן אחר, כל אחד ניסה להביא משיח בצורה אחרת, לתקן את חטא אדם הראשון. לפני שנכנסו רבי עקיבא אמר להם מה לחשוב ומה לחשוב כשיכנסו לפרדס, אבל זה לא עבד. לכולם היה רצון טוב, רצו לתקן את העולם ולהביא משיח – לחשוף את העל-מודע המוחלט והאלקי. החטא הקדמון הוא נפילה נפשית, אחריה באה טראומה והדחקה, והם רצו לתקן. כולם הצליחו להכנס לפרדס, כל אחד מכיוון אחר, אבל כל אחד השיג תוצאות אחרות.

לכל אחד יש שרש נשמה, אב-טיפוס. אלישע-אחר בא משרש אדם הראשון עצמו – חז"ל אומרים "אדם הראשון מין היה", וכך אלישע כפר. בן עזאי שהציץ ומת בא מהשרש של חנוך שעבד את ה' וה' לקח אותו צעיר – עבד ב"רצוא" והסתלק, לא יכל להשאר עם השגתו בחיים, הנשמה לא יכלה להשאר בתוך הגוף. אותו דבר כתוב על נדב ואביהוא, שעלו ב"רצוא" בלי "שוב", ומתו. וכך קרה גם לבן עזאי – השרש הראשון שלו הוא חנוך, ואחר כך שני בני אהרן. השרש של בן זומא הוא נח – התיבה היתה כמו גן עדן, היא הפרדס, ושם חיו כל בעלי החיים יחד (כמו לע"ל, "וגר זאב עם כבש"). כאשר נח יצא מהתיבה הוא "ראה עולם חדש" – שהוא גם פרדס פוטנציאלי, אחרי שמי המבול ניקו וטהרו את העולם, כמי מקוה – היתה אפשרות לבנות עולם חדש ומתוקן. אבל מה נח עשה? דבר ראשון הוא נטע כרם, שתה יין והשתכר ואבד את הדעת. היה פוטנציאל לעולם מתוקן, אבל הדבר הראשון שהוא הגיע אליו זה שכרות, שגעון זמני, וזה השרש של בן זומא. אם כן, שרש אלישע-אחר הוא אדם הראשון, שרש בן עזאי הוא חנוך, ושרש בן זומא הוא נח. מי השרש של רבי עקיבא? אברהם אבינו, בו נאמר "ויטע אברהם אשל בבאר שבע", ורש"י מפרש ש"אשל" היינו "פרדס". נח נטע כרם, אבל אברהם אבינו נטע אשל – נטע פרדס – ומה היה ענינו? אהבה בלתי מוגבלת, הכנסת אורחים. הפסוק הוא "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם הוי' אל עולם" – הוא פרסם לכל העולם שה' הוא "אל עולם" (לא רק "אל העולם", אלא "אל עולם" – שהוא המציאות הנצחית המוחלטת היחידה, ה' הוא הכל והכל הוא ה'). היהודי הראשון היינו הנשמה הראשונה שנכנסה לפרדס בשלום ויצא בלי שלום – שהצליח להכנס ללא מודע ולתקן אותו, לצאת בלי נזק.

בכל העולם יש ארבעה יסודות. בגשמיות ארבעת היסודות הם אש-רוח-מים-עפר, ברוחניות זה ארבע אותיות שם הוי' ושם הסדר הוא מים-אש-אויר-עפר. ארבעה שנכנסו לפרדס ניסו לתקן את כל העולם דרך אחד מארבעת היסודות – כל אחד דרך יסוד אחר. בתניא מוסבר שיסוד המים בנפש היינו אהבת התענוגים – בנפש הבהמית זה אהבות רעות. איך פרויד קרא לזה? ארוס. זה עקרון התענוג של הלא-מודע. קרוב לסוף חייו פרויד אמר שזה המניע העיקרי של כל מעשי האדם. עקרון עמוק נוסף הוא עקרון המות, תאות המות (זה נשמע שחור, אבל הוא אומר שלכל אחד יש בפנים רצון למות), אבל עקרון התענוג זה יסוד הארוס. בחסידות יסוד התענוג של הנפש האלקית הוא "רישא דאין", ומוסבר בחסידות שהעונג האלקי האמיתי מבוסס על הרגשת עצמי הופך לאין. זה תיקון של מה שפרויד קרא לו תאות המות. זו דוגמה, שלכל דבר יש שרש בתורה. השרש בתורה של תאות התענוג הוא מצות "פרו ורבו" – המצוה הכי גדולה בתורה. בהקשר הנכון, של נישואין, זה מצוה הכי גדולה. אחרת זה חטא גדול. אפילו לתאוה הכי גדולה יש תיקון, יש שרש בקדושה. זה יסוד המים – תאות התענוגים. יסוד האש – כעס וגאוה. יסוד האויר – הוללות וליצנות והתפארות ודברים בטלים (בילוי סתמי). יסוד העפר – עצלות ועצבות. כל אחד מארבעת היסודות – שנמצאים כולם בתוכנו, ובתיקון הם קבוצה אחת – הוא יסוד פסיכולוגי שונה, וארבעה שנכנסו לפרדס חשבו להכנס דרך יסוד אחד ומשם לתקן את כל הנפש. בהמשך נמפה לפי ארבעת היסודות את כל הפסיכולוגיה המודרנית.

יסוד העפר הוא חוסר אנרגיה – לא תענוג המות, אלא סתם מות. האריז"ל מסביר (לפי הזהר), שבן עזאי נסה לתקן את הנפש דרך יסוד העפר, שמוסבר בתניא כעצלות ועצבות. חשב שכל בעיות העולם הפסיכולוגיות נובעות מיסוד העפר, שיש נקודה של דכאון בכל דבר בבריאה (אפילו בדומם). בכל נקודה של המציאות, בכל חלק של הבריאה, יש את כל היסודות, אבל הוא רצה להכנס דרך נקודת יסוד העפר שבכל דבר. הוא רצה להעלות את הדבר הנפול הזה לשרשו בקדושה, בעפר הקדוש – מדת השפלות. שפלות היא מדת דוד המלך, שאמר "והייתי שפל בעיני", זה שייך ליסוד העפר – "ונפשי כעפר לכל תהיה" (כפי שאומרים בסיום שמו"ע שלש פעמים ביום), לתת לכולם לדרוס עלי כעפר, בלי להתפעל מכך. זה העפר דקדושה, ובן עזאי סבר שהתיקון של הכל, של כל הבעיות של כולם, שייך לתיקון יסוד העפר, שאפשר לתקן תיקון שלם דרך השפלות. מה קרה? הוא מת.

השני הוא בן זומא רצה לחדור לכל המציאות דרך יסוד הרוח, יסוד השטות שיש בכל דבר במציאות. יסוד הרוח הוא התפארות והוללות וליצנות ודברים בטלים. הכל זה בטול זמן, לבזבז את חייך על שטויות (יש בזה קצת הנאה, כמו ללכת לסרט – לא סתם להשאר במטה). בן זומא אמר שאם נוכל לתקן את הוליווד – את ההיבט הזה בכל העולם – נוכל לתקן את כל העולם, אז יבוא משיח. לשיטתו משיח יבוא מהמדיה, מתיקון התקשורת. מה קרה לו? הוא השתגע. אם אתה מאמין לגמרי שהמפתח לתיקון הכל הוא הוליווד – אתה יוצא מדעתך.

השלישי הוא אלישע-אחר, שכתוב בזהר שהוא נסה לתקן את כל המציאות דרך יסוד האש. מה זה אש? כעס וגאוה. ביסוד הרוח היתה התפארות, אבל גאוה היא ישות הרבה יותר עמוקה (סופר-אגו). אלישע-אחר חשב שאפשר שאפשר לתקן הכל דרך האגו, הגאוה, והבטוי שלו בכעס. יש גימטריא ש-כעס בגימטריא י"פ גאוה – התפשטות שלמה, ב-י כחות הנפש, של הגאוה. בכל אופן, בגלל שהוא עסק ביסוד האש, בענין של גאוה, הוא יצא כופר. הכפירה היא בעצמה גאוה. כתוב שהוא חשב שיש שתי רשויות, ולהאמין בשתי רשויות זה לומר שיש את ה' ויש אותי (ה' הוא ה' ואני אני). האגו הוא הרשות השניה, הוא הכפירה, מאגואיזם ואגוצנטריות באים לכפירה.

האחרון הוא רבי עקיבא, שנכנס בשלום ויצא בשלום, והוא נכנס לפרדס דרך יסוד המים. לכן הוא אמר "וכשאתם מגיעים למקום אבני שיש טהור אל תגידו מים מים", והאריז"ל מסביר שאל תפרידו בין המים העליונים והמים התחתונים – יש רק גוף אחד של מים בעולם, המים העליונים. המים העליונים הם תענוג עליון והמים התחתונים הם תענוג גשמי, והוא אמר שהתיקון האמיתי של המציאות הוא תיקון יסוד המים, שעיקר הלא-מודע הוא עקרון המים. סבר שבכל דבר יש את יסוד המים, עקרון הענג. מה שמפריד בין המים העליונים למים התחתונים זה הרקיע, אבל צריך להחזיר אותם לאחדות (בכח הרקיע) וזה המפתח להביא את המשיח.

אחרי שאמרנו את כל זה, נאמר עוד דבר חשוב שחז"ל אומרים, שאברהם אבינו גם שייך ליסוד המים – אומרים "זכור אב נמשך אחריך כמים". האהבה הכי גדולה לה' היא אהבה בתענוגים, אהבה כמים, ו"אברהם אהבי" הוא "אב נמשך אחריך כמים". רבי עקיבא לקח את הענין של יסוד המים מאברהם אבינו. חז"ל אומרים שאברהם אבינו עצמו נכנס לפרדס, לעומק הלא-מודע, ומלאכי השרת רצו לדחוף אותו, וה' בכבודו ובעצמו אמר להם – "הניחו לזקן זה, ראוי הוא להשתמש בכבודי". אפילו רבי עקיבא הוא בסכנה שמלאכי השרת ידחפו אותו, כמו אברהם אבינו, והאריז"ל אומר שזה בגלל שאפילו הוא האמין שיסוד אחד יכול לעשות את התיקון של הכל, ולא השיג שצריך את האחדות של כל היסודות. זה ההסבר של האריז"ל למה גם הוא היה בסכנה בכניסה לפרדס, כי אפילו שנגש לתיקון בדרך הכי נכונה, טעה בכך שחשב שבדרך זו בלבד יוכל לתקן הכל – שזו השיטה הפסיכולוגית היחידה שתתקן הכל. תיקון הארוס זה פרודיאניות, וזה מעין פרויד בקדושה – אולי עוד יהיה בית ספר נאו-פרודיאני שילך בדרך זו. אבל, אומר האריז"ל, שבשביל להביא את המשיח לא מספיק תיקון של יסוד אחד – צריך לתקן הכל, צריך להבין שצריכים התכללות של כל ארבעת היסודות (התכללות היא יסוד התיקון).

נאמר עוד יסוד חשוב בקבלה ובחסידות: הכתר הוא הלא-מודע, העל-מודע, התת-מודע, ויש גם את הטרום-מודע (זה דרגה מאד חשובה, כי היא עומדת בין הלא-מודע למודע). בכל אופן, כל היבטי הלא-מודע שייכים בקבלה לכתר. אחר כך באים המוחין, חב"ד. אחר כך רגשות הלב, שהיסודיים בהם חג"ת – אהבה יראה ורחמים. אז באים הכחות הפעילים, המוטיווציות המופיעות בהתנהגות, כחות המוטבע – נהי"ם. בלשון החסידות חב"ד-חג"ת-נהי"ם היינו מושכל-מורגש-מוטבע. בפסיכולוגיה המודרנית יש שתי גישות – קוגניטיבית וביהבירוסיטית, השייכות למושכל ולמוטבע. הגישה הביהיווריסטית מסבירה למה אתה פועל בצורה מסוימת, אתה לא מבין למה אבל יש יסודות חייתיים – הפעולות נובעות או מתוך הישרדות או מתוך תאות מין. היסודות החייתיים הם הלא-מודע של הקיום האנושי, 'ירושה' מהחיות (אבולוציה).

אמרנו שבתורה צריך למצוא הכל, איך שמופיע בקדושה. בתורה הכל מתחיל מאמונה. על הפסוק "מלפנו מבהמות ארץ" אומר רבי יוחנן שאם לא היתה ניתנת תורה (ובחסידות מוסיפים – ח"ו) היינו לומדים הרבה יסודות מהחיות – צניעות מחתול, גזל מנמלה, נאמנות מיונים, ודרך ארץ (ביחסי אישות) מתרנגול. שתי החיות הראשונות טמאות, אסורות באכילה, ושתי האחרונות טהורות. בירושלים המנהג – לא מנהג חב"ד, מנהג ירושלמי – לתת לחתן ולכלה בחדר יחוד לאכול זוג יונים. המזון הראשון של בני הזוג יחד, למה? כי היונים הם סמל של כנסת ישראל, ומהם אפשר ללמוד נאמנות בנישואין. מתרנגול גם לומדים דרך ארץ בעניני נישואין. רואים ששתי החיות הטהורות מלמדות אותנו על עניני נישואין, על יחסי אישות. ללמוד משהו מהחיות זה רק אם יש לי קשר פנימי – אם איני חתול, למה שאלמד משהו מחתול? אם איני נמלה למה שאלמד מנמלה וכו'? בראש השנה ה' אמר "נעשה אדם", ואחד ההסברים ללשון רבים – מבין הסברים רבים של חז"ל (רש"י אומר שה' אמר כך למלאכים) – שכאשר ה' אמר "נעשה אדם" כלל בכך את כל הבריאה, כי האדם לקח משהו מכל יצור בעולם. ה' ברא את האדם, אבל אמר "נעשה" כי האדם לוקח משהו מכל יצור שנברא. לכן, אם ח"ו לא היתה ניתנת התורה, יכולנו ללמוד התנהגות טובה מחיות – זה אומר שהחיות נמצאות בתוכנו (כמו שאומרים פרק שירה, שהאדם אומר את שירת כל הנבראים). חושבים שלהאמין בבייהבוריזם הולך עם אמונה באבולוציה, שלכאורה לא לפי תורה, אבל כעת אמרנו שגם לפי תורה יש מקום לזה – שיש תופעות חייתיות בלא-מודע של האדם, וזה מתבטא בנה"י.

בכניסה לפרדס, הטיפול בנה"י זו הכניסה דרך יסוד העפר, הדרך של בן זומא. הדרך של גשטאלט – העוסקת ברגשות (היה טפה יותר הסבר) – שייכת לחג"ת. לכאן שייכת גם השיטה של אדלר – הפסיכולוגיה ההומנית. למעלה מזה, תיקון החב"ד, זה פסיכולוגיה קוגניטיבית. זה גישה שאומרת שאפשר לעזור בלי תרופות – הכל דרך השכל. אם היו עושים את זה נכון – זו דרך החסידות, זה משפיע חב"די אמיתי. זה לומר שהמודע נוגע עמוק בלא-מודע ויכול לתקן אותו. הצד הטוב שבזה – שרוצים לעזור בלי תרופות, דרך המח, כמו דרך החסידות. הצד הלא-טוב – שעושים מזה מדע מדויק, מחקר של פעילות המח במקום עיסוק בנפש. זה יסוד האש. יש בעברית שתי שיטות, מה קדם למה – פעלים או שמות עצם. ברגש, תהליך כמו גשטאלט, הפועל קודם. בשכל, במוחין, שם עצם קודם. הפסיכלוגיה המקורית, שחתרה להגיע ישירות ללא-מודע (פסיכואנליזה), שייכת לכתר. בנפש הבהמית לא הגיעו לרדל"א, לאמונה, ובעיניהם החלק הכי גבוה הוא התענוג – יסוד המים. רבי עקיבא רצה להכנס לפרדס דרך יסוד המים, אבל היה בסכנת דחיפה כי לא השכיל שצריך התכללות – גם כתר, גם חב"ד, גם חג"ת וגם נה"י. צריך את כל השיטות הפסיכולוגיות – החותרת לעל-מודע, השכלית, הרגשית, ההתנהגותית. זה מפה של כל שיטות הפסיכולוגיות היום, ואם מבססים את הכל על אמונה בה', על התורה, זה הדרך לתיקון של ראש השנה, תיקון חטא אדם הראשון.

בראש השנה צריך לקבל מצוה חדשה. הבעל שם טוב אמר שלכל דור יש מצוה עיקרית שלו. רבי אלימלך אמר שאם צריך לקחת מצוה אחת, שבה תלויה הגאולה בדורו, זה ציצית. סגולת הציצית היא "למען תזכרו" – ענין הזכרון, שהוא נושא מאד רגיש ומדובר. הסבה הפשוטה ללבוש ציצית – כי ה' אמר. אבל עוד סיבה – זה סגולה לזכרון. כל דבר שהבעל עושה והאשה לא, זה מוציא גם אותה ידי חובה – צריכה לדאוג שהבעל יעשה נכון (ואם אין לה בעל, שתשיג בעל...).