ט' אדר ס"ט – כפר חב"ד

בר מצוה יוסף חיים שפירא

ניגנו ניגון שלפני המאמר, וחתן הבר מצוה חזר מאמר "איתא במדרש תילים". ניגנו ניגון שאחרי המאמר, ועוד כמה ניגונים.

א. בנין החסד – "חסד הוי'"

נאמר כמה נקודות מהמאמר:

בנין מדת החסד כראשית בנין המלכות

כתוב במאמר שצריך לבנות את מדת החסד, שיהיה "חסד הוי'" (שיתקיים היעוד "חסד הוי' מלאה הארץ"[א], בשבילו נברא האדם עלי ארץ – "חסד הוי' מלאה הארץ" = "נעשה אדם"), ואם בונים את החסד שיהיה "חסד הוי'" מובטחים אנו ש"חסדי דוד הנאמנים" ישפיעו, ירדו לעולמות וימתיקו את כל הדינים שיש בעולמות ויבוא משיח צדקנו תיכף ומיד ממש (הבטוי "חסד הוי'" מופיע פעמיים בתנ"ך, פעם ראשונה בדברי יהונתן לדוד: "ולא אם עודני חי ולא תעשה עמדי חסד הוי' ולא אמות"[ב], ראה מפרשים שם. פעמיים חסד הוי' = דוד ברבוע כללי, בנין מלכות בית דוד על ידי "חסד הוי'", ודוק).

כל בנין, בסוף, הוא בשביל בנין המלכות. הסדר בבנין המלכות הוא שבתחילה היא נבנית מהגבורות, כך נבנים הכלים, והתכלית היא להשפיע את האורות – האורות אלו חסדים. בנין החסד הוא שיהיה "חסד הוי'" כאשר האיזכור של שם הוי' בפסוק בא לומר שהבנין צריך להיות בסדר של י-ה-ו-ה, ולפי דרכנו אותיות שם הוי' הן ארבע המדרגות חכמה, בינה, מדות, מלכות.

קוצו של י: רצון להשפיע

צריך לבנות את החסד שיהיה "חסד הוי'", "החסד שבחפץ הוי'" כמו שכתוב כאן במאמר. "כי חפץ חסד" הוא מקור החסד בכתר, חסד דעתיק שמתלבש במקור הרצון שהוא הגלגלת של אריך, זה התקון הראשון. צריך לעשות תקון-לבוש. רואים שהדבר הראשון שנתקן, שמתלבש, הוא החסד – ו"הכל הולך אחר הפתיחה", בכל התיקונים וההלבשות שאחר כך – התלבשות החסד דעתיק בגלגלתא דאריך, מקור הרצון להשפיע. המקור העליון, החסד דעתיק, הוא שה' הוא עצם הטוב, שהוא אוהב, ובשביל מה צריך שיתלבש בגלגלתא דאריך? אריך הוא רצון בכלל, ובפרט הגלגלת היא מקור הרצון, "אין דבר העומד בפני הרצון" – על מנת שהחסד יוכל להשפיע בפועל ממש, וישבור את כל המניעות והעיכובים בפני ההשפעה הוא צריך את תקיפות הרצון (שהרי "אין תקיף כרצון").

לכן, גם כשלאדם יש המון אהבה, בשרש הכי עליון – בעתיק יומין, כחות נטועים בעצם הנפש (בסוד "עשר נטיעות") – כדי שזה יצא לפועל, כדי שיתבטא, צריך קודם כל לעשות תקון. התקון הוא להלביש אותו בגלגלת דאריך, הכתר דאריך, מקור הרצון ותוקף הרצון – "ותכתוב אסתר בת אביחיל... את כל תוקף", תוקף הנס הוא גם הכח לשבור את כל הקליפות, החל מקליפת עמלק, "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח".

חדירת החסד של הכתר אל תוך המודע

עד כאן תארנו את ההתלבשות של החסד דעתיק בגלגלת דאריך, אבל זה עדיין לא מספיק – זה עדיין כתר, הכל בעל-מודע, גם את זה צריך עוד לבנות. איך בונים? על ידי י-ה-ו-ה, בנין שבסופו יהיה "חסד הוי'", שהחסד של עתיק (ש"לפני הוי'") יהיה "חסד הוי'", עד שבסוף יגיע ל-ה תתאה של שם הוי', שזה המלכות, ואז יהיו "חסדי דוד הנאמנים" מושפעים לתוך העולם שלנו.

י: נתינה מתוך בטול לה'

בצורה הכי פשוטה, חסד אמתי פירושו שגם כאשר יש מניעות ועיכובים לבצע אותו – "המעשה הוא העיקר". לא די ברגש הלב, אלא להשפיע בפועל. ה-י היא חכמה, שפנימיותה בטול. חכמה פעמים אהבה שוה אהבת ישראל – צריך חכמה איך לבצע. אבל בעיקר צריך בטול לה' – אחרי שיש לי רצון תקיף להשפיע (שזה כולל רחמים, רצון שיתקבל במקבל, ולא רק שיצא ממני), צריך בטול לה'. קודם כל "כי ממך הכל ומידך נתנו לך", שכל מה שיש לי לתת מלכתחילה מה', כמו שכתוב בחסידות שהוא רק מופקד אצלי, ובכלל אני כלום כאן. החסד דעתיק וגלגלתא דאריך הם על-מודע, אבל בכל אופן הקיום שלהם נותן לי חוש חזק להשפיע, אבל הדבר הראשון במודעות הוא הבטול לה'.

ה עילאה: שמחה ביכולת לתת

אחר כך, בשביל להשפיע טוב, צריך לתת בפנים מאירות, כשמעניק לעני צריך להאיר לו פנים (זה עיקר המצוה), לשמוח יותר מכל המצוות בצדקה (כמו שהרמב"ם כותב לגבי פורים, בכלל המצוה הכי גדולה בעולם היא צדקה, זה לתת, וממילא גם בפורים המצוה הכי גדולה והכי שמחה היא מצות מתנות לאביונים) – זו ה עילאה. קודם כל צריך להיות בטל לה', אבל אחרי זה מיד, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", צריך להתמלא שמחה עצומה שיש לו יכולת לתת, לעזור למישהו.

ו: גילוי האהבה בלב

אחר כך ה-ו זה שהאהבה הגדולה והעצומה שהיתה כבר בחסד דעתיק, בהעלם בנפש, תתבטא בגלוי. כידוע בחסידות שיש אהבה מסותרת – לכל יהודי יש אהבה מסותרת, גם לה' וגם לישראל (לכל אשר בשם ישראל יכונה) – אבל לא מספיק שהיא קיימת בסתר, אלא צריך שהיא תתגלה. הבטול הוא לה' וגם מה שאני שמח זה בה', "שמחו צדיקים בהוי'", שמח שה' זיכה אותי לתת. המוחין יה הם בעיקר "בין אדם למקום", וה-וה בעיקר "בין אדם לחברו". אם כן, ה-ו היא שכל האהבה שהיתה בחסד דעתיק מתגלה בלב, שהאהבה המסותרת תצא לפועל בלב בשר, וממילא כשהיא יוצאת לפועל, אם יש איזו אבן בלב – שארית של משהו מאובן, מהגלגול הקודם של השמיטה הקודמת, של תקופת האבן, של עולם התהו, שהוא "פאר זיך" (שכל מה שהאדם עושה הוא בשביל עצמו) – היא מתהפכת ללב בשר. זה ה-ו של "חסד הוי'".

ה תתאה: תקון מדיני לצורך השפעה סדירה

אחר כך יש ה תתאה של מדת החסד, זו המלכות. ההסבר לכך הוא כמו שרבי הלל אומר, שאדם מבין שאם רוצה להיטיב למישהו לא יכול לעשות זאת בלי שיתקן את המדינה בשלמות. יש סדר בעולם. אפשר לעשות משהו חד פעמי, בחפלפ, כל מיני פעולות של חסד, אבל אם רוצים שפע של חסד קבוע צריך צינורות קבועים של ממסד מתוקן, אז כל המלכות היא בשביל לסדר נכון את צנורות החסד. זה בין אדם לחברו. אבל בסוף תכלית המלכות היא "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

ולסיכום:

קוצו של י	רצון להשפיע
י	נתינה מתוך בטול
ה	שמחה ביכולת לתת
ו	התגלות האהבה
ה	ממסד מתוקן

מלכות המשיח – גבורות, מלכות הקב"ה בעצמו – חסדים

כשיש רק "בנין המלכות מהגבורות" אין עדיין "ומלכותו ברצון קבלו עליהם". גם כשדוד מתחיל במלכותו, ויש את הגבורות הנצרכות לבנין המלכות, זה עדיין לא מלכות ה'. חז"ל אומרים שיש עשרה מלכים שמלכו מסוף העולם ועד סוף העולם – התשיעי מלך המשיח והעשירי הקב"ה. על פי פשט תקופת המשיח נגמרת – אחרי "דור דורים", הוא ובנו ונכדו – ואז הכל חוזר לקב"ה, הראשון שמלך על כל העולם והאחרון, "אני [מלכות] ראשון ואני אחרון". התשיעי הוא היסוד בין המלכים, וה' הוא המלכות שבמלכות. אבל לפי מה שאמרנו עכשו מלך המשיח לא צריך להעדר מהמציאות – כמו שבימות המשיח יציאת מצרים לא תעדר אלא רק תהיה טפלה לגאולה האמיתית והשלמה – אלא שמה שנקרא משיח זה עדיין בזמן בנין המלכות של מלך המשיח מהגבורות, ואז זה עדיין לא מתייחס לקב"ה, אבל ברגע שהכלים (שנבנים מהגבורות) מזדככים על ידי ריבוי החסד ששופע הם נעשים זכוכית בהירה, נעשים שקופים לחלוטין, עד שלא רואים את הכלים בכלל – הכל נעשה שקוף, שזה סוד הירח, שמחד מתקן את אור השמש ומאידך הוא שקוף ולא מרגישים אותו – ואז התכלית שרואים רק את החסדים.

לעתיד לבוא תהיה רק ברכה אחת, "הטוב והמטיב", ולא צריך "לקבולי בשמחה" שום דבר שאינו "הטוב והמטיב" בגלוי. הענין של "לקבולי בשמחה" מה שאינו "הטוב והמטיב" שייך ל"בנין המלכות מהגבורות", זה עדיין יהיה בתחלת ימות המשיח, אבל כאשר המלכות תהיה שקופה, ואז "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד", הכל יהיה חסדים.

זה ווארט אחד, שצריך לבנות את החסד שיהיה "חסד הוי'", זה מתאים לכל יהודי, כולנו "ממלכת כהנים", אבל במיוחד למי שהוא כהן – שיודעים לגלות את החסד, לברך את עמו ישראל באהבה (לא אהבה מסותרת אלא אהבה גלויה בלב), ואז "עד מהרה ירוץ דברו" (פסוק שנאמר על ברכת כהנים כידוע). עד כאן נקודה אחת. לחיים לחיים – שיהיה חסד הוי'.

ניגנו "שיבנה בית המקדש".

ב. לפתוח את השמים – ציורי האותיות

לראות בפועל את פתיחת השמים

מהפסוק "נפתחו השמים ואראה מראות אלהים" לומדים שבשביל לראות מראות אלקים צריך לפתוח את השמים (כך הדגיש גם הבר-מצוה בדבור שלו). תוך כדי זה חשבתי מה הדימוי – איך פותחים את השמים? סתם כשקוראים פסוק לא חושבים על זה בתור סרט. אבל כתוב בכלל, ובזה מברכים את הבר מצוה ואת כולם, שבשביל ללמוד תורה טוב צריך לצייר כל דבר. כך אמרו גאוני עולם. אם כתוב "נפתחו השמים" צריך לראות את זה ויזואלית. צריך להבין גם מה הפעולה המתמטית של לפתוח את השמים, אז תוך כדי שדיבר חשבתי על מיני אפשרויות ולא התיישב (מילוי, אותיות קודמות כו'), עד שפתאום בא לי שזה לפרק את אותיות השמים לפי ספר התמונה. לפי ספר התמונה יש כמה אותיות פשוטות, לא מורכבות, אבל רוב האותיות מורכבות. כאן זה פסוק של מעשה מרכבה, ואחד מסודות המרכבה הוא שהאותיות מורכבות. "ואראה מראות אלהים" זה גם לראות את האותיות (שם אלהים הוא שרש הכלים הכלים, האותיות), וצריך לפתוח את השמים.

"השמים" בשירת הדעת – "האזינו השמים"

במלה "השמים" יש חמש אותיות, שהערך הממוצע של כל אות הוא דעה – הבר מצוה נעשה בר דעה. ידוע הרמז ב"האזינו השמים" ש"האזינו" בגימטריא דעה ו"השמים" זה ה פעמים דעה, וביחד עולה דעת. דעת היא "מפתחא דכליל שית". זה אחד הרמזים הכי יפים, ש-דעת עולה ו"פ דעה, ולפי הרמב"ם דעות הן מדות הלב – הדעות הן חדרי הלב, והדעת היא "מפתחא דכליל שית", הכולל ו דעות. אבל הפסוק מחלק את הו"פ דעה ל-דעה אחת, אולי היסוד שכולל את כל ההתפשטות ל-ה קצוות, ועוד ה ב"השמים".

כמו שיש עשרה מלכים יש גם עשר שירות, עד השירה העשירית – שירת מלך המשיח, "שירו להוי' שיר חדש" – וזה הולך לפי הספירות (זה התקון של שביעי של פסח, אז מדברים על זה). "מזמור שיר ליום השבת" הוא השיר הראשון שאדם הראשון אמר לאחר החטא, אחרי שהאיר העולם אחר שחשב שחשך עולמית (וזה רומז גם "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"), ואח"כ שלש שירות בחמשה חומשי תורה – שירת הים, שירת הבאר, שירת האזינו, והן חב"ד.

את כל זה אמרנו רק שנדע איפה עומדת שירת האזינו. ידוע שהמגיד רצה שכולם ידעו את שירת האזינו בעל פה, כי היא כוללת בתוכה את כל התורה – "כתבו לכם את השירה הזאת". שירת הים היא ים החכמה ושירת הבאר היא יסוד אמא, שירת הבינה. שתיהן פותחות ב"אז ישיר", "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", אבל הדעת היא שירת משה – הדעת של כללות ישראל – והשירה המיוחדת שלו היא האזינו. לכן פותח ב"האזינו השמים" העולה דעת. לא יכול להיות רמז יותר מובהק מזה. זה רק הקדמה, כדי שנבין את החשיבות של המלה "השמים". השמים עולה גם נשמה, הנשמה של כל יהודי היא "השמים", ו"האזינו השמים" זה שהנשמה תאזין, ועכשיו – צריך לפתוח את זה.

פירוק האותיות למרכיבים ראשונים על פי ספר התמוחנה

צריך לפתוח כל חמש האותיות (סוד "פתוחי חותם" שיש בפרשת השבוע שלנו): יש כמה צורות לפתוח את ה-ה, אבל הכי פשוט זה 'לפרק' אותה ל-ווו, הרומזות לשלשת לבושי הנפש[ג] – ה-ו המאוזנת למעלה היא המחשבה, ה-ו הימנית שמחוברת למעלה היא הדבור שיוצא מהמחשבה, והמעשה הוא ה-ו הקטנה למטה משמאל. צריך תוקף מעשי למטה וגם לדעת שיש "אין" בין המחשבה לבין המעשה בפועל, שהמעשים באים מה'.

אז כשפותחים את ה-ה זה עולה חי. גם את ה-ש יש כמה צורות לפתוח, אבל גם הכי פשוט זה ווו, אבל בצורה אחרת – זה אותם מרכיבים (במעשה מרכבה), רק מורכבים בצורה אחרת. יש להרכיב ג ווין ויוצא ה, ויש להרכיב ג ווין ויוצא ש. אז גם ש עולה חי.

ממה מורכבת מ? כתוב בספר התמונה, ובכל הספרים שדנים בציור האותיות, ש-מ היא כו. הימין של ה-מ מעוגל, צורה פשוטה, הוא כ (אות מרובעת מחלקים לקוים, כמו ד, אבל אות מעוגלת זה קו אחד). מ היא האות ה-יג, העולה אחד, ולכן כתוב שהיא אחת האותיות שהציור שלה עולה הוי'. כמה אותיות כאלה יש? א (יוי, כמו שמכוונים ב"אדנ-י שפתי תפתח"), ל (לפעמים מחשיבים את ראש ה-ו מלמעלה כ-י, אבל בדרך כלל זה רק ו), מ (שנעשית מה-ל כאשר ה-ו יורדת מלמעלה לתוך השורה) – מלא, "מלא כל הארץ כבודו", ג פעמים כו רומז ל-ג שמות הוי' בברכת כהנים. מלא עולה עא, סנהדרין גדולה (ה-א זה משה, המופלא, ו-ע זה הזקנים), "וחי בהם".

יש הרבה מה להבהיר לגבי מעשה מרכבה של האותיות, ספר תמונה והבאים אחריו. כשפותחים את ה-מ יוצא כו. י היא ודאי אות פשוטה, וזה עולה י. עד כאן יש לנו עב – חסד. אחר כך יש עוד ם סתומה (ם של משיח, של "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ"), שהיא גם כו. אז כשפתחנו את "השמים" קבלנו "חסד הוי'", מה שדברנו עליו קודם. כשיודעים איך לפתוח את השמים מקבלים חסד הוי'. לחיים לחיים, שנדע איך לפתוח כל מה שצריך, "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון".

ג. המשכיות הדורות

השאיפה של עמלק – להפריד בין הדורות

בציור יש אות רביעית שמורכבת מ-כו, חוץ מ-אלם, ה'חבר' של ה-מ – ס. לפי זה יש ארבע אותיות שהן שם הוי' במרכבה שלהם. זה יוצא השם של הס"מ – סמאל, שהוא עמלק בעצם – סימן שאותיות אלו, שיוצאות משם הוי', הן האותיות שמסוגלות למחות את זכר עמלק. איזה בטוי יפה, שגם קשור לבר-מצוה, הוא ר"ת אותיות אלה? "מעשה אבות סימן לבנים". "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" זה מה ששמואל אמר לפני ששיסף את אגג מלך עמלק. כמו שעמלק מנסה למלוק, להפריד בין הראש ובין הלב, כך הוא גם מנסה להפריד בין הדורות, כפי שאולי עוד נסביר בהמשך. לכן כל הענין של המשך הדורות הוא מלחמה בעמלק.

"מלחמה להוי' בעמלק מדר דר" כי עמלק רוצה למלוק ולהפריד בין הדורות וה"מלחמה להוי' בעמלק" היא שיהיה "דר דר". זה התקון של "קוץ ודרדר", הפעם הראשונה ששתי האותיות דר מופיעות בתורה יחד, "הכל הולך אחר הפתיחה". אם אדם הראשון לא היה חוטא לא היה דור-דור, כי אף שהיתה פריה ורביה הדורות הקודמים היו חיים לנצח, אז זה לא דור חדש. היות שיש דורות עמלק רוצה למלוק, להגיד שהגיע דור חדש, והדור הקודם הלך, ואין המשכיות – הדור הקודם הלך לגמרי.

ארור המן = ברוך מרדכי = 502, מספר מאד חשוב, חיי האבות – זה "שכינה ביניהם" שנים, שמתוכן יה שנים (שזה ה"שכינה ביניהם") היו ביחד בפועל. זה "כימי השמים על הארץ" בלי פירוד, כשכל הפירודים המפסיקים נובעים מעמלק.

אדר – אלף דור

העיקר קשור ל"דֹר" ("מרדכי בדורו כמשה בדורו"), לכן קשור לאדר, סוד אלף-דֹר, "דבר צוה לאלף דור". היו תתקעד דורות שה' קפל – יש פירוש שקפל והעלים, ויש פירוש שקפל שכולם יהיו יחד, וכל האלף דור מקופלים בשנים שעד משה רבינו (זה 'דור כיס', טכנולוגיה איך לקפל הרבה דברים שיהיו קומפקטיים...).

"הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהם אדר" – סוד חדש אדר – לנטוע את כל ה"אלף דור" ואז זה מתקיים מדור דור. הלוחמים בעמלק ומנצחים אותו, זה ספירת הנצח – המשך הדורות, חינוך – זה קשור בעיקר לבר מצוה. מה מקשר בכלל? דעת. זה חלק מהסגולות של הבר מצוה שנעשה בר דעת, לעניננו, זה הדעת של התחברות לדורות של עם ישראל – לכל הדורות. שהוא חלק מכל הדורות, אבל גם כל הדורות זה חלק ממנו.

דר ומהדורה

יש עוד משמעות שיוצאת מהשער דר, מהדורה אחרונה, כמו ספר שמוציאים אותו בהרבה מהדורות – מהדורה לשון דור – אז מי שהוא אספן רוצה את המהדורה הראשונה, אבל מי שרוצה ללמוד את החידושים האחרונים רוצה את המהדורה החדשה, שאולי הוסיפו בה איזה חידוש. כל מהדורה היא יותר מהודרת.

הכל היה מאמר מוסגר, על ארבע האותיות שציורן עולה הוי' (ק יש מי שאומר שזה כו, אבל בעיקר הוא רז). חוץ מספר התמונה, הכי טוב היום זה החלק השני של שערי גן עדן עם ציורי האותיות, מי שזה מענין אותו כדאי להסתכל שמה (יש עוד כמה ספרים טובים). זה רק היה לסגור את הנושא של פתיחת השמים.

הפסוק "רם על כל גוים הוי'" במאמר

אחרי שסגרנו את השמים נעשה דבר אחר, גם כן מתוך המאמר ששמעתי כעת (כל פעם ששומעים מאמר שומעים דברים חדשים, מה שאמרנו עד כה, ועוד משהו): "'רם על כל גוים הוי'' שהוא מרומם כו', ומצד עצמותו 'אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו. אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח'". למה צריך כאן את ה"רם על כל גוים הוי'"? אין עוד פסוקים מתאימים?

ידוע שאת הפסוק הזה דורשים בהקשר לעמלק, שעולה רם. מה הוא רוצה מעמלק? למה מכניס אותו בתוך המאמר? מי זה ה"כל גוים"? זה עמלק, הכולל את כל הגוים מצד ה"ראשית" שלהם, כמ"ש "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אבד". הוא הכלל של כל ה"גוים", ואם כתוב סתם "גוים" הכוונה ל"ראשית גוים עמלק" ("ראשית גוים עמלק" = "ועשית ציץ זהב טהור", תפקיד הציץ, המכפר על עזות מצח, הוא לנצח את עמלק, וכפי שיתבאר). "פגע בו כיוצא בו", ולכן צריך שה' יהיה רם – העולה עמלק – בשביל לפגוע בעמלק.

הקשרים במאמר לעמלק ולפורים

שוב, מה כל זה קשור לתוכן המאמר? צריך לומר שזה קשור, גם לבר מצוה וגם לתפלין. זה שקשור לתפלין זה די פשוט – "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", "'ויקר' אלו תפלין שנאמר 'וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך', רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפלין שבראש". התפלין הם איזה כח, איזה כלי נשק כמו שנסביר, לנצח את עמלק – תפלין שבראש, לפי דברי רבי אליעזר הגדול.

כנראה שזה גם קשור למה שה' אומר לנו "אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו. אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח". בעצם הטענה הזאת, שאין ערך בכלל למה שאדם עושה למטה, זה הקשר הפשוט לעמלק – זה מה שעמלק אומר, זה הספק שהוא מכניס בנו (רם = עמלק = ספק). גם שאתה מאמין בה' – לו יש ספק בזה, אבל גם אליבא דידך – "אם צדקת מה תתן לו", מה הערך של כל המצוות האלה. הרי "כולא קמיה כלא ממש חשיבי" – נבוכדנצר אמר "כלה חשיב".

את הפסוק "אם חטאת" אומר אליהוא, ממשפחת רם – רם פירושו משפחת אברהם, הסבא הראשון של עמלק, שאחראי עליו (ידוע הרמז המיוחד מאד אצלנו: אברהם יצחק עשו אליפז עמלק = ה"פ עמלק, זה ממוצע חמשת הדורות, בחינת "קורא הדורות מראש" דלעומת זה! כלומר שעמלק מתחיל מאברהם שהוא רם). אח"כ אומר שהנהגת העולמות בבחינת שינה, "ישנו עם אחד" – הכל רומז לפורים כאן. "ולא נשאר כי אם כח הדמיון שהוא רשימו" – זה התחפושות של פורים.

מתנה מחו"ל...

רצינו לקשר את זה לשני דברים. גם צריך להביא איזה מתנה מחו"ל כשחוזרים הביתה, והמתנה צריכה להיות איזה דבר תורה שהתחדש שם. ידוע שמי שנוסע לחו"ל וחוזר התורה מתחדדת אצלו כך וכך פעמים, "כפליים לתושיה" (ועד לאלף פעמים ככה, סוד "אף עשיתיו" – חו"ל, עולם העשיה, וד"ל), זה דבר אחד – מתנה לבר מצוה. באמת באותו זמן שעשיתם את המסיבה חשבתי עליה. גם משהו ישן וגם משהו חדש – ישן זה מה שהיה לפני יומיים ומשהו חדש זה מהבקר.

משהו ישן, מ-ז אדר, הילולת משה רבינו, היום ש"הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהם אדר". חז"ל לומדים את זה מהפסוק "אדיר במרום הוי'", ו"אדיר" הוא משיח, "והיה אדירו ממנו", כך רב נחמן דורש בגמרא על עצמו, שהוא משיח שבדור (נחמן = נצח, רב נחמן המשיח שבדור = 1225, יהודי ברבוע = מט במשולש = "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר" = "כי אלהים שפט זה ישפיל וזה ירים", וכמו שיתבאר).

דרשנות וחוש בדורות

מה שדברנו על דורות קשור לזה – יש משיח שבדור (שהוא משה שבדור, "משה משה לא פסיק טעמא בגוויהו", "מרדכי בדורו כמשה בדורו" ממש, כנ"ל). "דור דור ודורשיו" – מי שהוא מדען לא סובל מדרשים, רק פשט נטו, מה יש במציאות בלי שום דרשות. מי שיש לו חוש בדורות, בהמשכיות הדורות, אוהב גם את הדור החדש וגם את הדור הקודם וגם את הדור שיבוא אחריו (שבכלל הוא דור נעלם עדיין, כמו שרואים בספר קהלת), הוא גם אוהב לדרוש.

החוש לדרוש הולך ביחד עם החוש בדורות. מי שאין לו חוש בדורות לא רוצה דרשות אלא רק את המציאות העכשווית, המדע של היום, ולא מבין שגם המדע של היום הוא דרוש – שזה השתנה עד עכשיו, ו'חזקה' שגם עתיד להשתנות. מי שאוהב לדרוש גם לא אכפת לו שזה ישתנה. לא אכפת לו לחבר את התורה עם המדע של עכשיו, אפילו שיודע טוב שזה ישתנה, כי הכל אצלו זה דרוש. בסוף הוא מבין שיש גם פשט, כמו שמסופר על כמה גדולי ישראל, שרק כאשר התבגרו תפסו שיש גם פשט – אבל היסוד הוא דרוש. הכל כאן מאמרים מוסגרים.

"הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהם אדר" – נטיעת משה בתוך לימוד התורה

שוב, משה רבינו הוא ה"אדר", הארז המסיבי ביותר, משה שבדור שהוא משיח שבדור. מי שרוצה שיתקיימו נכסיו – הפשט שיקראו על שמו גם מדור לדור, שלא ישכחו מי בעל הבית כאן – צריך לנטוע אדר, שפירושו הארז הכי מסיבי, הכי אדיר שיש בעולם. זה משה רבינו, אז כנראה שהזמן הכי טוב לנטוע את האדר בנכסים זה ז אדר. הסברנו בישיבה שבשביל בעלי-בתים הגשמיות היא הנכסים, אבל בשביל בני תורה, התורה היא הנכסים, וזה שאתה רוצה לזכור את התורה ולא לשכוח זה שהנכסים יתקיימו אצלך. דברי תורה הם הנכס האמיתי של היהודי (אין אמת אלא תורה), וצריך שיתקיים ולא ישתכח.

בשביל שהנכסים יתקיימו צריך לנטוע אדר. צריך שמשה רבינו יהיה שם, צריך שמשיח יהיה בתוך הדבר תורה, וזה סגולה שתזכור את כל התורה כולה. כנראה שהזמן הכי טוב לנטוע את האדר הוא ז' אדר, וגם מוצאי ז' אדר.

בדרך כלל חושבים שט"ו בשבט הוא הזמן לטעת עצים. הרבי אמר שזה מנהג חדש שאין לו כל כך מקור, אבל אם יש יום שצריך לנטוע אדר זה ז' אדר. בפורים שתויים אז קשה לנטוע. "רבי נטע נטיעה בפורים" (כנראה לפני שהתבסם, ומסקינן בגמרא שנטיעה של שמחה היתה, שאינה בכלל מלאכה האסורה ביום טוב של פורים; נטע נטיעה בפורים = תורה [כאשר הדברים שמחים כנתינתן מסיני, סוד נטיעת השמחה בנפש לכל השנה, כמבואר בשפת אמת בשם זקנו עיי"ש], וביחד עם המספר הבא בסדרה = אסתר אסתר, ודוק), וזה מתחיל מאדר בכלל ומ-ז' אדר בפרט.

לימוד תורה על מנת לעשות לו יתברך דירה בתחתונים

איך יודעים שמשה הוא הכח לזכור את התורה? יש פסוק מפורש "זכרו [ב-ז רבתי] תורת משה עבדי". [המלמד של הבר מצוה שאל: איך עושים את זה היום? הרב: אתה חזן (חזן התינוקות), זה בעל חזון – כשבכל דבר תורה יש חזון הוא מתקיים. אדר הוא גם לשון דירה, שכל מה שלומדים הוא בשביל לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" שבא אחרי מתן תורה. מיתרו עד תרומה אפשר לשכוח, פרשת משפטים היא המשך של מתן תורה, אבל בתרומה – אחרי שובבי"ם – אפשר לשכוח הכל, לשכוח תורה, לשכוח תקון הברית (כבר צמת הכל ואפשר לשכוח מהענין), ולכן צריך לנטוע בזה אדר, שזה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", לדור בתחתונים. אחרי שלמדת תורה ויש לך איזה נכס – צריך לדאוג שה' ידור שם, שתהיה "תורת הוי'" (זו תורת משה), שהנכס יתקיים.]

"אחת בשנה... אחת בשנה" – כפורים ופורים

ידוע לפי האריז"ל שיש קשר בין פורים לכפורים, ורבי צדוק מסמיך את זה על הפסוק האחרון של תצוה – השאירו את מזבח הקטרת לחיתום תצוה כדי שיהיה סמוך לפורים, כתוב "וכפר אהרן על קרנֹתיו אחת בשנה" ואז באותו פסוק "אחת בשנה יכפר עליו לדֹרֹתיכם", ורבי צדוק אומר שהכפילות של "אחת בשנה" רומזת ליום כיפור ופורים. בשני כתוב "לדרתיכם", וכל מקום שכתוב "לדרתיכם" רומז לפורים[ד]. פורים הוא החג של דורות, וה"אחת בשנה" השני הוא פורים.

מלחמת עמלק מדר לדר

נאמר עוד ענין בקיצור (ובע"ה נרחיב בפעם אחרת^ד): רבי אליעזר הגדול מסביר ש"מלחמה להוי' בעמלק מדר דר" היינו מדורו של משה עד דורו של שמואל. עוד שתי דעות – רבי יהושע אומר מדורו של שמואל עד דורו של מרדכי ואסתר, ורבי יוסי שזה מדורו של מרדכי ואסתר עד דורו של מלך המשיח. רבי צדוק מסביר את זה מאד יפה – תסתכלו בצדקת הצדיק. גם לפי סדר הדורות שלהם, רבי אליעזר בן דורו של רבי יהושע אבל כנראה יותר גדול ממנו, ורבי יוסי זה עוד שני דורות הלאה. רואים שיש משהו עצמי מאד בפורים שהוא "מדר דר".

ד. משה רבינו "איש האלהים" והמשבר הכלכלי (כותרת השיעור בצרפת)

"זה ישפיל וזה ירים" – זילות הכסף

עד כאן הקדמות, דברים חשובים. כשהיינו בצרפת דברנו על הפסוק "כי אלהים שפט זה ישפיל וזה ירים". נאמר בקיצור נמרץ. כל הנסיעה היתה בשביל לדבר על ז' אדר, על משה רבינו, לכן אמרתי שיפרסמו שהאירוע הגדול הוא לכבוד משה רבינו, ז' אדר, משה שבדור, מנהיג הדור – משהו בסגנון הזה. אבל צרפתים רוצים גם למשוך קהל, אז פרסמו שהנושא הוא המשבר הכלכלי בעולם ומשה רבינו. כנראה שזה הצליח, אבל כמו שהצליח להביא אנשים גם חייב אותי לדבר על הנושא הזה. אז פתחתי עם "אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס", וראיתי בציבור שזה כבר עשה 'טוב' לכמה אנשים, אבל אחר כך הכל היה בשביל להמתיק את זה (יש עוד הרבה שלא הספקנו). הרבי אומר שהכל יצאנו ידי חובה, וכנראה שגם את זה יצאנו ידי חובה – כעת צריך להיות גבירים.

זה היה קשור למדרש תנחומא עה"פ "כי אלהים שפט זה ישפיל וזה ירים", שאלקים לוקח את הכסף מאחד ונותן את זה לאחר – כך המדרש דורש, שהכל כאן מדובר בכסף. המדרש מביא ארבעה פירושים לגבי כסף: "למה נקרא שמם נכסים [קשור ל'הרוצה שיתקיימו נכסיו']? פעמים נכסים פעמים נגלים, שנכסים מזה ונגלים לזה". יום אחד זה גלוי אצלך, ויום אחד זה מתעלם ממך ומתגלה אצל מישהו אחר (באמת המפרשים שואלים שלפי זה היו צריכים לקרוא להם "נגלים"). "למה נקרא שמם זוזים? שזזים מזה וניתנים לזה, למה נקרא שמם ממון? שמה שאתה מונה אינו כלום", כל הזמן סופרים כסף ובסוף זה אינו כלום. "למה נקרא שמם מעות? שזה מעת לעת", שכל הקיום של המעות, במקרה הטוב, זהואה מעת לעת. דרשנו את כל זה, לא רוצה מדי להאריך בזה – רק לעורר את התאבון, זה היה עיקר הדרוש.

התואר "איש האלהים" – התפשטות משה בכל דור

בכל אופן, הכל דורשים על הפסוק "כי אלהים שפט זה ישפיל וזה ירים". אנחנו תמיד דורשים שזה החוש של המלך, יש לו חוש בגאוה וישות, ולכן, אם המלך מרגיש אצל מישהו גאוה הוא משפיל אותו ואם הוא מרגיש אצלו ענוה הוא מרים אותו – "משפיל גאים ומגביה שפלים".

הרבה פעמים "אלהים" זה מלכות, "כי אלהים שפט", אבל רצינו לקשר למשה רבינו "איש האלהים". אף על פי שיש עוד כמה בתנ"ך שנקראים "איש האלהים", בתורה יש רק פעם אחת, על משה. זה התואר הכי מכובד בתנ"ך, וזה רק כאשר משה מגיע ליומו האחרון בעלמא דין, ואז פותח את הצינור הזה שבשר ודם יכול להקרא "איש האלהים". אחריו יש עוד – שמואל, אלישע, דוד, שמעיה. היות ש"איש האלהים" עולה בן עמרם, שזה השם הכללי של משה רבינו – שיש לו בינה בעם-רם, שעם ישראל הוא רם (קשור לפסוק "רם על כל גוים"), כמו שאב-רם הוא משפחת רם. יש אב-רם, ובזכות האבא שהוא רם כל צאצאיו הם עם-רם (כולם ר"מים...).

מי שמבין את זה, מי שמבין שכולם עם-רם, הוא "איש האלהים". לכן, הסברנו שכל מי שבהמשך קוראים לו "איש האלהים" הוא "אתפשטותא דמשה", עד כדי כך שאם רוצים ראיה מהתנ"ך לענין של התפשטות משה בכל דור, אפשר לומר שעיקר הסימן לזה מקופל בבטוי הזה "איש האלהים", שאם אפשר לקרוא למישהו "איש האלהים", בטוי מיוחד למשה רבינו, סימן שאותו אחד גילה בתוך עצמו במלוא העוצמה את ניצוץ משה רבינו שבו, לכן גם הוא זוכה להיות משה רבינו.

הכי מופלא הוא התואר "דוד איש האלהים" – הרי לפי איך שאנו מכירים את דוד, על אף שאנחנו מעריכים אותו מאד ויכול להיות שהוא הדמות שאנחנו הכי אוהבים, אבל הבטוי הזה לא מתלבש על הציור שיש לנו עליו. מתאים "איש גיבור", "איש חיל", "נעים זמירות ישראל", אבל איך קשור אליו "איש האלהים"? אבל ברגע שאני יודע ש"הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון", ושמשיח הוא דוד בגוף ומשה רבינו בנשמה, אז אני מבין מה הכוונה "דוד איש האלהים", שזה על שם משה רבינו שבו, זה משהו משיחי ביותר. זה רק לומר ש"איש האלהים" זה משהו משה בעצם.

גם בתנ"ך, הפעם הראשונה היא "משה איש האלהים", וזה גם הפעם האחרונה שבטוי זה מופיע – 'אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין איש האלהים', כל מי שהוא "איש האלהים" באמצע הוא בחינה של משה.

שלשה פירושים ב"איש האלהים" כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה

הסברנו שיש ג פירושים ב"איש האלהים", כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה: פירוש אחד – האיש של האלקים, העבד הנאמן הממלא את השליחות להוציא אותנו ממצרים וכו'. שמשה הוא האיש של האלקים. זה פשט, לא שהוא "האלקי רבינו יצחק". אם באמת, לפי הפשט הזה שהוא האיש של האלקים – הוא הבן אדם, הנציג של ה', השליח הראשון (משה הוא השליח הראשון בתורה, "שלח נא ביד תשלח"), "שלוחו של אדם כמותו" הוא האיש שלו. אליעזר אמר "עבד אברהם אנכי", ולכאורה יכול היה לומר "איש אברהם אנכי". המפרשים אומרים שבעבד יש גם משמעות של שר, של רמטכ"ל אפילו. לכל אחד – איש ועבד – יש איזה מעלה לגבי השני. זה הכל פשט.

אבל בחז"ל יש עוד שני פירושים, בגמרא ובזהר. בגמרא – "מחציו ולמטה איש ומחציו ומעלה אלהים", שיש לו הבדלה מיניה וביה. הוא באמת אלקים, ולא רק שליח – ששליח, עם כל המעלה של "שלוחו של אדם כמותו ממש" (כמו שמדגיש אדמו"ר הזקן), הוא לא אלקים – וכאן הוא "מחציו ומעלה אלהים".

הזהר אומר יותר מזה, ש"איש האלהים" הוא "בעלא דמטרוניתא" (על דרך "איש נעמי"), זה כמו "אבא אומר ואמא עושה". כמו שיש דברים במקיף ש"אשת חיל עטרת בעלה" העושה רצון בעלה, מתקנת את רצונו, יש גם נשים שנותנות פקודות בפועל – השפעה פנימית גמורה, תעשה כך וכך – ויש אשה שרק עושה רצון בעלה במקיף, מטפלת בגלגלת שלו כמו שרה. הסדר הכי טוב – זה כבר לחתן ממש (לא רק חתן בר מצוה, שיזכה לחופה בעתו ובזמנו) – שהאשה בונה את הרצון במקיף ואז אבא אומר ואמא עושה (מה שהיא רצתה).

דורשים את זה על "ברוך אומר ועושה", אבא אומר ואמא עושה. "כי אלהים שפט" – מי באמת עומד מאחורי הקלעים להכריע לאלקים מה לעשות, את מי להשפיל ואת מי להרים? "איש האלהים", זה משה רבינו. מי שבעצם מחליט ממי לוקחים את הכסף ולמי נותנים הוא משה רבינו – הכל השגחה פרטית, ומשה רבינו "איש האלהים" מכריע בזה. הוא גם המופלא שבסנהדרין, וכל שופט הוא "אלהים".

ולסיכום:

הכנעה	שליח ("איש") של ה"א-להים"
הבדלה	חציו "איש" וחציו "א-להים"
המתקה	הבעל ("איש") של השכינה ("א-להים")

"זה ישפיל וזה ירים" – משה רבינו

איך אני יודע שהפסוק מדבר על משה רבינו? כי חז"ל אומרים ש"כל הנביאים נתנבאו ב'כה אמר הוי'' מוסיף עליהם משה שנתנבא ב'זה הדבר אשר צוה הוי''". רק מי שיש לו נבואת "זה" יכול לעשות "זה ישפיל וזה ירים". הוא זה שיודע באמת איך לחלק את הכסף (זה מה שמדינה עושה לפעמים). אם מדובר במינוי, "משפיל גאים ומגביה שפלים", אז רק מי שיש לו השראת משה רבינו יודע למי לתת מינוי. אבל אם זה גם כן ממי לקחת כסף – זה גם חלק מסמכות המלך (ישראל כותב על זה בספר החדש[ה]), דוקא בין עבדיו (אם כועס על מישהו מה'חסידים' שלו, מהמקרובים) – זה גם המלך, גם משה רבינו. דוקא אצל המקורבים אכפת למלך, לוקח מזה ונותן לזה, זה דוקא משה רבינו שיש לו חוש ב"זה". מה זה "זה הדבר"? שלוקחים ממך כל הכסף ונותנים לאחר.

הפלא הוא שכל הפסוק "כי אלהים שפט זה ישפיל וזה ירים" שוה בדיוק "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר" = 1225 = משולש מט (ז ברבוע) = לה ברבוע. הנקודה האמצעית היא תריג = משה רבינו.

"משפיל אף מרומם" – 'חוק שימור הכסף' בחברה

אחרי שמדרש תנחומא דורש את הפסוק הזה הוא מביא עוד פסוק, מתפלת חנה – "ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם". קודם כל, מהפסוק הזה רואים ש"משפיל" ו"מרומם" הולך ביחד עם "מוריש ומעשיר", כפי שקודם נדרש הפסוק "זה ישפיל וזה ירים" על עשירות ועוני. עוד חידוש שדורשים בפסוק – המלה "אף" (שאנחנו אוהבים מאד). שבשביל לרומם לזה צריך "אף" לגבי הקודם, שרק על ידי שהוא משפיל את הראשון באף, שלוקח ממנו את הכסף, בזכות ה"אף" שלקח את הכסף מהקודם.

אמרנו שבכסף יש 'חוק שימור', כמו חוק שימור האנרגיה (אנחנו מסבירים תמיד שזה בלי מצוות, אך מצוות זה להכניס אנרגיה חדשה ליקום, אך לפי המדע יש כמות מסוימת וזהו – ורק פושט צורה ולובש צורה – זה החוק הראשון של התרמו-דינמיקה, חוש שימור האנרגיה), שבא לידי בטוי בחיי חברה ב'חוק שימור הכסף'. לכן מה שבאמת שובר את החוק הזה – שכל פעם מדפיסים כסף חדש. באמת המשבר הכלכלי הוא תמיד בגלל זה, אגב.

עקרונית, אם מדפיסים כל הזמן כסף חדש אז לכאורה לא צריך להשפיל מישהו בשביל לרומם מישהו. אם מישהו עני, לא צריך לקחת ממישהו אחר – מספיק להדפיס עבורו כסף חדש... אבל אם חז"ל אומרים שבשביל לתת לזה חייבים לקחת מזה זאת אומרת שיש "' שימור הכסף' בחברה. זאת אומרת שכסף וטבע הולך ביחד, זה מטבע. החוק היסודי ביותר של הטבע הוא חוק שימור האנרגיה, יסוד היסודות של הטבע, לכן יסוד היסודות של החברה הוא שימור המטבע. רק על ידי אף אפשר לקחת כסף מאחד לשני, כל מה שמעבירים כסף זה על ידי מדת "אף".

"אף" של הבעש"ט – נוטל מזה ונותן לזה

כעת יש דרוש חדש, אולי הכי טוב שהיה, על זה שהבעל שם טוב אמר "אף" כל הזמן – הכל להעביר כספים. לכן חקרו על זה את אדמו"ר הזקן, כמעט הבינו. כתוב שאם אתה רוצה לדעת בקורת על עצמך לך למתנגד – הוא יגיד את המוסר האמיתי. הם חשדו שהוא שפך אף על הצאר. לא צריך ללכת רחוק, הבעל שם טוב עשה הכל על פי תורה ומדרש תנחומא ודאי היה שגור אצלו. שם כתוב על "משפיל אף מרומם" שה"אף" לוקח מזה כדי לרומם אחר.

"אף עשיתיו" – לקיחת הכסף מהיצירה לעשיה

ההסבר שאמרנו כעת מתלבש יפהפה על הפסוק "אף עשיתיו" אחרי "בראתיו יצרתיו" – זה כבר נברא יש מאין והצטייר יש מיש בצורה מוצקת (שעל צורה זו חל חוק שימור האנרגיה וכמוהו חוק שימור הכסף), ואז "עשיתיו" הוא שכלול היש, עוד שפיץ ("ויכֻלו" פירושו שיכלול היש[ו]). ביצירה יצרתי את פלוני עשיר, אבל שכלול-עשיה זה לעשות אותו עני – העשיה צריך להיות עני, כי הוא המקבל בסוף (וה זה יצירה-עשיה), אבל אם רוצים שהעשיה תהיה עשירה זה רק על ידי מדת "אף". לא מסתמכים על 'מעשרות' – יצירה נותן מעשר לעשיה, ובמקרה הטוב, שהוא חסיד, הוא נותן חומש. אבל לעני לא מספיק רק לקבל מעשרות, בשביל זה צריך "אף עשיתיו", שיקבל יותר, ב"אף". "גדול המעשה יותר מן העושה", "מעשין על הצדקה" שיתן גם יותר – או מרצונו או שיקחו ממנו.

ה. הציץ והתפלין

הציץ – נקודת משה בפרשת תצוה

רק נקשר את זה עכשיו לכאן. עוד לא התחלנו את מה שרצינו לדבר היום. רצינו לדבר על משה רבינו, שלא מוזכר בפרשה, אבל יש דבר אחד שהוא המשה רבינו בפרשה – הציץ. כתוב שמכל בגדי הכהונה הציץ הוא הכח למחות את עמלק. אהרן, כידוע, מעלה את הנרות (תחלת הפרשה) – יכול לעורר נש"י לאהוב את ה' עד שתהא שלהבת עולה מאליה (שלהבת = בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך), אבל לנצח את פרעה ואת עמלק זה רק משה רבינו. לכן פרשת תצוה היא שלו, סמוך לפורים, סמוך לנצחון עמלק. הכלי של משה הוא הציץ, שם משה נמצא בבגדי כהונה.

הנשק שלמעלה מהבגדי כהונה

ידועה הקושיא שבמנין הבגדים בהתחלה כתוב הכל חוץ מציץ ומכנסים. רש"י משום מה לא מתייחס, אבל כל שאר המפרשים שואלים את זה. האבן עזרא, ואחריו עוד מפרשים, אומר שהציץ הוא לא בגד. אומר שזה שאומרים "שמונה בגדי כהן גדול" זה בהכללה, אבל כפרט הציץ הוא לא בגד אלא כלי – כלי נשק (נמצא שסימן הבגדים הוא אז, א למעלה מ-ז, ודוק). חז"ל משוים את הציץ לתפלין (כדלקמן), לכן אם הבר-מצוה עכשיו מניח תפלין מדאורייתא (כבר היום השני), והוא גם כהן, אז זה עוד יותר מחזק את הקשר שחז"ל מביאים בין הציץ לתפלין. יש על זה הרבה מה לומר, אבל נשאיר את זה לפעם אחרת בע"ה.

"לרצון להם – ולא לאחרים"

בסוף פרשת הציץ כתוב "לרצון להם לפני הוי'". חז"ל דורשים "'להם' ולא לאחרים". מהו כח הציץ? שאם מעבירים אשה לפני הציץ, אם היא בעולה פניה מוריקות. זה בשביל לזהות אשה כדי להרוג אותה, אבל כתוב "לרצון להם", שבפילגש בגבעה שגם היה סיפור כזה לא העבירו לפני הציץ. לא השתמשו בציץ להרוג יהודים. אבל אצל בנות מדין, במלחמת מדין, כן השתמשו בציץ בשביל להרוג את מי שצריך.

כלומר, הציץ הוא "אלהים שפט", הוא משה רבינו, הוא מלחמת עמלק. רק לאחרים משתמשים בציץ לפורענות, אבל "להם" הציץ הוא רק "לרצון" – לרצות. את זה לומדים מ"לרצון להם לפני הוי'".

השפעת "רם על כל גוים הוי'" אצל עמלק ואצל ישראל

גם כאן, ה"רם על כל גוים הוי'" הוא גם פעולת הציץ להפיל את עמלק, "פגע בו כיוצא בו", אבל ה"רם על כל גוים הוי'" הוא "מיניה וביה אבא לשדי ביה נרגא", "אם תגביה כנשר... משם אורידך נאם הוי'", ואז כל הפסוק יתפרש אחרת – ליהודים הציץ רק לרצון, לשאת עון ("ונשא את עון..."), ואז למעליותא "אם חטאת מה תפעל", כי יש ציץ והוא מכפר, הוא עיקר המכפר, אבל עמלק "רם על כל גוים". הראיה שאתה-עמלק לא צודק – שלגביך הציץ הזה יפעל שאתה תיפול מן השמים, "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אבד". בינתיים השעה משחקת לך, אבל או-טו-טו "ואחריתו עדי אבד", כי "רם על גוים הוי'" וזה "ציץ נזר הקדש". זה רק לפתוח את הנושא הזה של הציץ ולקשר את זה עם "זה ישפיל וזה ירים". זה משה רבינו וגם כהן, לובש הציץ.

["רם על גוים ה'" היינו לקחת את כל הכסף מעמלק ולתת לישראל – את זה מבין בן עמרם, מבין שיש עם-רם שצריך לתת לו כל הכסף. אז עם הכסף, דבר ראשון, קונים שני זוגות תפלין הכי גדולים והכי מהודרים. כמו שילד מברך בשביל לקבל תפוח, כך מי שרוצה להיות עשיר – ולא הזמינו אותו היום להיות סנדק, אז בינתיים, לכתחילה – אפשר להזמין תפלין הכי מהודרות (ראיתי את התפלין של הבר מצוה מבחוץ, מכוסה נראה מאד טוב, וכך גם מבפנים). זה הדבר הראשון שעושים כשמקבלים את ה-רם, רוממות עצמית.]

ו. משמוש בתפלין

האיסור להסיח דעת מהתפלין

נאמר עוד ווארט: איזו הלכה לומדים לענין תפלין מציץ? הסח הדעת – שאסור להסיח את הדעת, ובשביל זה צריך למשמש בכל שעה בתפלין. זו דעת רבה בר רב הונא במנחות וגם במסכת יומא – בכלל הצעה שהכהנים (יש לנו כאן הרבה כהנים) ילמדו מסכת יומא (כתוב שלכל אחד יש את המסכת שלו, ותדעו שהכהנים צריכים ללמוד טוב מסכת יומא, ואם רוצים לבחור גמרא לקיץ – גמרא לזמן פנוי מהגמרות הישיבתיות, אז היות שיש הרבה כהנים כאן, וגם יש שם המון דברים טובים, כמו בכל מקום – כדאי מאד ללמוד מסכת יומא).

אומר רבה בר רב הונא – ורבי יהודה סובר כמותו (חולק על רשב"י) – שחייב אדם למשמש בתפלין בכל שעה קל וחומר מציץ, שבציץ יש רק אזכרה אחת ובתפלין כמה אזכרות. בגמרא לא כתוב כמה, אבל הרמב"ם[ז] ואחריו השו"ע[ח] – זה גם דבר מאד מיוחד – מביאים את כל הלימוד. למה הרמב"ם צריך להביא את כל הקל וחומר, הרי הוא לא נוהג לכתוב הלכה בטעמה?! זה חידוש גדול, שלא שואלים למה מביא כל הלימוד, אבל זו שאלה שצריך לשאול – זה יוצא מהכלל שמביא לא רק "הלכות הלכות" אלא את הלימוד. הרמב"ם לא מסתפק בלשון חז"ל, שיש "כמה אזכרות", אלא שיש אהיה אזכרות בתפלין של יד ואהיה אזכרות בתפלין של ראש.

מצות תפלין – מצוה של בר דעת

למה מניחים תפלין רק מהבר-מצוה (וזמן קצר קודם להתרגל)? כי יש דין – מחלוקת אם דאורייתא או לא – שאסור להסיח דעת, זו מצוה של דעת, של להחזיק ראש, ולא די בחכמה ובינה. יש בתפלין ארבעה בתים כנגד המוחין, אבל הדעת בתפלין היא "שמע"-"והיה אם שמֹע", חסד וגבורה שבדעת (בנין המלכות מהגבורות והתכלית זה החסדים כנ"ל).

רמזי מספר האזכרות בתפלין ובציץ

יש שמדייקים מהרמב"ם שאסור להסיח דעת מאזכרות שם הוי', ולא מתוכן הפרשה, ואת זה לומדים מהציץ. האזכרות בכלל והפסוק "שמע ישראל..." בפרט. מב אזכרות שם הוי' = "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ" (הרמז של ר' יעקב אורבך, שאומר שכך ראוי לגרוס בגמרא – כמו שכתוב כאן במאמר).

אם לומדים קל וחומר מציץ, אז בציץ יש שם הוי' אחד. זה שהרמב"ם מביא את זה להלכה, אז מי שבאמת רוצה לקיים את המצוה צריך לא להסיח דעת גם מהלימוד – ש-מב האזכרות נלמדות מהציץ, שיש שם עוד אזכרה אחת. אז יש ביחד מג אזכרות הוי' = 1118 = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"! זו כוונה טובה לכל אחד, במיוחד לכהנים, במיוחד לאלה ששואפים להיות כה"ג. מי שיכוון את זה הכי טוב כנראה יזכה ללבוש את הציץ במהרה בימינו.

שאגת אריה: האם איסור הסחת דעת מתפלין קיים גם אם אין איסור בציץ?

נביא משהו מהשאגת אריה, על אף שלא נספיק הכל היום: השאגת אריה[ט] מקשה על כך שהרמב"ם לא מביא להלכה שאסור להסיח דעת מהציץ ולמשמש בו, אבל את הקל וחומר כן מביא. בסוף אומר שזו מחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה בהלכה של רבה בר רב הונא, ואומר שהרמב"ם פוסק כמו רבי שמעון – שלא סובר כרבה בר רב הונא – אך שכולם מסכימים שצריך למשמש בתפלין (ולא נאריך בזה).

השאגת אריה אומר שאם אין איסור להסיח דעת מהציץ, ואין חובה למשמש בו בכל שעה, אין קל וחומר, וממילא אין את הדין הזה בתפלין, ולא בטוח שזה נכון. כהוה אמינא, אם הקל וחומר שיש כאן מב אזכרות וכאן רק אזכרה אחת – הוא אומר שה"קל" יותר 'עצם' מה"חומר", ואני שואל אם יתכן שה"חומר" עדיין חמור גם אם ה"קל" לא נפסק, לפחות מדרבנן (כיש סוברים בדעת הרמב"ם לגבי החיוב למשמש בתפלין). אצלו פשוט שזה לא יכול להיות כך. התוספות אומרים שזה בכלל לא קל וחומר, כי לא יכול להיות מדאורייתא – שם מגולה בציץ חמור מ-מב שמות מכוסים בתפלין – ולכן אומר שאת כל הקל וחומר אפשר להפריך וזה לא דין דאורייתא אלא דרבנן. לגבי סברת הרמב"ם יש מחלוקת; יש מי שמדייק ממנו שזה מדאורייתא ויש מי שמדייק שזה מדרבנן. אם רוצים איזה פלפול לבר מצוה, במיוחד בר מצוה של כהן (שיום ההולדת שלו בפרשת תצוה...) – זה הדרוש הכי חשוב. גם אם אין כל שלשת הדברים זה כנראה שזה הדרוש הכי חשוב.

בליטת הציץ על פי פשט ועל פי פנימיות

[אמרו שהבר מצוה ידרוש בשבת על הציץ.] ציץ הוא דבר שבולט החוצה, זה פשט המלה. הרמב"ם כותב בכלי המקדש שאותיות הציץ חייבות לבלוט החוצה, "חותם בולט", ומסביר איך לעשות את זה. זה מסתדר יפהפה עם הפנימיות, שכתוב שבתוך המצח – מצח הרצון – מלובש יסוד עתיק יומין שקוראים לו "חותם בולט". כמו שהגלגלת נקראת "מקור הרצון" (מקור = רצון, כנודע), כך המצח נקרא "מצח הרצון", תקון "רעוא דרעוין", רצון (כל) הרצונות בתיקוני הגלגלת של אריך אנפין.

ציץ מורכב מאותיות צ, והוא בולט במצח – מח עם צ באמצע (מח גם מלשון מחית עמלק), וה-צ הוא יסוד עתיק (מי שלומד כתבי האריז"ל, עץ חיים ושער הכוונות, יודע שיסוד עתיק עובר קודם במח ואחר כך בולט החוצה במצח). זה הרמז של מצח – שה-צ עובר ובולט מהמח. בכל בגדי הכהונה יש רק אחד שכתוב בו שמרצה, "לרצון", רק בציץ. זה הסיום של הפרשה – "לרצון להם לפני הוי'". המשותף למצח-ציץ-רצון הוא האות צ, ה"חותם בולט" דרך המח בולט במצח.

שני ה'צדיקים' בציץ

על המלה "רצון" כתוב "בו ירוץ צדיק"[י] – המלה היא ריצה, אבל העיקר שם הוא ה-צ, ה"צדיק" ש"בו ירוץ". בתוך הרצון עצמו מי שרץ זה הצדיק. שני הצדיקים האלה, שתי האותיות צ מרכיבות את המלה ציץ. ה-צ הראשונה היא כפופה והשניה פשוטה, וחז"ל אומרים "צדיק פשוט בעוה"ז, צדיק כפוף בעוה"ב". בעולם הזה הצדיק צריך עדיין להתכופף, אבל בעולם הבא הוא מתפשט עד אין סוף. הציץ הוא הכח לחבר עוה"ז ועוה"ב, כמו "משה משה", אבל בשביל זה צריך י קטנה – נקודת הבטול, בטול מוחלט, בטול במציאות. על ידי נקודת הבטול (י = 10) ה-צ (90) עולה להיות ץ (900) – יחד ציץ עולה 1000 אורות (שניתנו למשה רבינו בשעת מתן תורה, סוד גילוי שער ה-נ, תכלית הגילוי של העולם הבא).

הציץ והציצית

ציץ הוא כנגד תפלין, אבל "איהו ציץ איהי ציצית"[יא]. יש פתיל – אותיות תפיל, לשון תפלין – בציץ וגם בציצית. מצד הציץ הוא הזכר של הציצית, אבל פתיל כתוב בשניהם. יש הרבה קשר בין המצוות, אבל זה רק סתם – רצינו על זה דרוש שלם, אולי נשאיר את זה למוצאי שבת.

תדירות המשמוש והגדרת היסח הדעת

הווארט הוא כזה: כשאדמו"ר הזקן פוסק בשו"ע את הדין למשמש בתפלין, הוא מביא מהרא"ש שהסח הדעת הוא רק הסח הדעת גמור (קושיא על הרמב"ם שאומר "בכל רגע", ולכן בשו"ע לא מביא "בכל רגע"), רק שחוק וקלות ראש. לכן מספיק רק מדי פעם למשמש כדי לקיים את הענין הזה, כשאדם מתפלל. היסח הדעת (כך בחז"ל, עם י) = 562 = ציונות, שחוק וקלות וראש מאזכרות שם הוי'. אבל כתוב ש"משיח בא בהיסח הדעת", כנראה שבא רק כשיש ציונות. כל בר מצוה, שיש לו דעת, הוא המשיח. כשיש היסח הדעת צריך שמשיח יבוא מהר.

בכל אופן, זה היה כדי לצאת ידי חובת "שחוק וקלות ראש". פורים הוא צחוק, החוש של חדש אדר הוא שחוק. זה שאלה, אם אדם שמקיים "עד דלא ידע" יכול לאכול סעודת פורים עם תפלין? מי שנוהג ללבוש תפלין כל היום, גם כשאוכל, מותר לו? "עד דלא ידע" זה היסח הדעת גמור של שחוק וקלות ראש? יש לדון איך זה לפי הרא"ש ואיך לפי הרמב"ם.

שלשה מקומות בתפלה למשמוש תפלין

בכל אופן, היות שפוסקים כמו הרא"ש בשו"ע, זה רק היסח הדעת גמור, ולכן בשעת התפלה שמן הסתם אין היסח הדעת גמור צריך לקיים את ענין המשמוש בתפלין רק כמנהג. מתי עושים את זה? בשו"ע אומר שעושים כאשר אומרים "וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך". אבל המנהג (מנהג חב"ד, למעשה) הוא לא ככה. יש שני מנהגים: יש מנהג שהרבי מביא באגרות, ואם כותב את זה סימן שעשה בעצמו, שזה ב"פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", אבל בספר המנהגים (שכתב הרבי בעיקר מתוך מה שקבל מהרבי ריי"צ) כותב על "יוצר אור ובורא חשך [בבריאה חשך, כמו שהחוזה אמר שכאשר פותח את התניא רואה חושך, ואז רבי לוי יצחק ענה לו שמה שעושה לך אור בעינים זה מיצירה והספר הזה מבריאה]" – מיד אחרי ברכו.

אם כן, יש שלשה מקומות שבהם יש מנהג או הלכה למשמש בתפלין, וצריך להבין אותם. לפי הסדר זה פסוקי דזמרה – "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", בברכת יוצר זה ב"יוצר אור [אור בלב] ובורא חשך [שכל נטו זה חשך, אם כי אבולעפיא כתב ספר שנקרא 'אור השכל']", ולאחר מכן, בקריאת שמע עצמה, בפסוק "וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך". כל זה בשביל לפתוח את הענין היום, לכבור הבר מצוה, אבל את ההמשך נשאיר.

"פיו ולבו שוים"

הרמז שיש שלשה מקומות שצריך למשמש בתפלין: פותח יוצר וקשרתם – סימן הפתיחה ("סימנים עשה") זה פיו, "פיו ולבו שוים". לגבי "פותח את ידך" זה פסוק שיש בו מצות כוונה, ואחר כך "הכל הולך אחר הפותח". "לבו" הוא תפלין של יד, אבל בשביל שהפה יהיה כמו הלב זה כח של תפלין של ראש. כתוב בשו"ע שצריך למשמש קודם בתפלין של יד ואחר כך בתפלין של ראש – למה? [הבר מצוה: כי הראש יותר קרוב לנשיקה.] אתה חושב כמו בעולם הבא, שעושים דברים כדי שיתקרבו לתכלית. הסברא של עולם הזה – שעושים מהתחלה, שלא מעבירים על המצוות, ויותר קרוב לנגוע בתפלין של יד. אם מתמקדים בנשיקה בסוף, "ישקני מנשיקות פיהו", אז הסברא הפוכה. הכל מסתדר. תפלין של ראש הם "מח שליט על הלב", אבל התכלית היא "לזכרון בין עיניך למען תהיה תורת הוי' בפיך" – זה אומר אכן שהפה יותר קרוב לתפלין של ראש. לב הוא תפלין של יד, אבל שיהיה "לבא לפומא גליא", שזה משיח, שהפה יוכל לבטא הכל, זה יותר חידוש. כתוב שבעולם הזה הפה לא מסוגל לומר מה שיש בלב. אם הפה מסוגל לומר מה שיש בלב זה ביאת המשיח.

"פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון"

מה הרמז לשני התפלין בפסוק "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון"? לתפלין של יד יש רמז מפורש, "פותח את ידך", אבל גם לתפלין של ראש יש רמז – ה"רצון", מצח הרצון. גם בציץ כתוב (בת"א ובחז"ל) "בין עיניך" וגם על התפלין כתוב "בין עיניך", אף על פי ששניהם מעל העינים – הציץ על המצח והתפלין על השער, בין הציץ למצנפת (אז לכאורה הציץ יותר "בין עיניך"). ב"ומשביע לכל חי רצון" יש כל אותיות מצח.

קיצור שלש המקומות וברכת כהנים

שלש המלים פותח יוצר וקשרתם הן כפולות של שם הוי' – פותח בגימטריא יט פעמים הוי', והערך הממוצע של יוצר-וקשרתם הוא הוי' ברבוע – אז סה"כ זה ב"פ הוי' ברבוע ועוד יט פעמים הוי'. חיבור כל הפסוקים: פותח את ידך ומשביע לכל רצון יוצר אור ובורא חשך וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך = 5251.

צריך מבנה, למה צריך למשמש דוקא בשלשת המקומות האלה, אז חשבתי (כי אתה כהן) שכנראה שזו כוונת ברכת כהנים: "פותח את ידך" קשור לברכה הראשונה, "יוצר אור וגו'" קשור ל"יאר הוי' פניו וגו'" (הכי פשוט), ובק"ש "וקשרתם וגו'" זה "ישא".

איך יודעים שזה נכון? בתור בדיחותא, על ידי הגימטריא. להוסיף ל-5251 את ברכת כהנים, 2718 = 7969 = יג (בר מצוה) פעמים תריג! זה סימן שמספיק טוב שכדאי להשקיע את הראש בלהסביר את זה... 13 הוא מספר השראה, וגם תריג (= משה רבינו) מספר השראה (וגם הממוצע ביניהם הוא מספר השראה).

הקבלת שתי השלישיות

נסביר יותר: "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" הוא פסוק שקשור על פי פשט לפרנסה, וחז"ל אומרים ש"יברכך" זה בממון ו"ישמרך" זה שלא יגנבו את הנכסים (שהנכסים יתקיימו בידך); השני גם פשוט, ש"יוצר אור ובורא חשך" מקביל ל"יאר הוי' פניו אליך ויחנך". הפשט של "ויחנך" הוא לשון חן. אחד הרמזים של חן הוא חשוכא-נהורא, "ברישא חשוכא והדר נהורא". ה"יוצר אור" הוא אור, "יאר הוי' פניו אליך", אבל ה"ויחנך" הוא "יתרון האור מן החשך" (בזה מבין רק מי שיש לו מוחין, תפלין של ראש, ותפלין של יד הם אור פשוט); הפסוק השלישי, "וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך", הוא האתגר להסביר את הקשר שלו ל"ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום". לפי"ז "ישא" צריך להיות כנגד תפלין של יד ו"וישם לך שלום" כנגד תפלין של ראש.

ולסיכום:

"פותח את ידך"	"יברכך הוי' וישמרך"
"יוצר אור ובורא חשך"	"יאר הוי' פניו אליך ויחנך"
"וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך"	"ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום"

ה"רצוא ושוב" של אדמו"ר הזקן

אחד מעשרה ניגונים של אדמו"ר הזקן הוא מה שהיה שר כשהיה הולך בבית, עולה ויורד במדרגות – "כאיל תערוג על אפיקי מים, והיו לטטפת בין עיניך" (אדמו"ר הזקן לא היה מדבר, אלא רק שר, גם כשדבר עם אנשים וגם בינו לבין עצמו). מה הקשר? המשפיעים (הרש"ג) הסבירו לתלמידים שזה ה"רצוא ושוב" של אדמו"ר הזקן. "כאיל תערוג על אפיקי מים" הוא "רצוא" ו"והיו לטטפת בין עיניך" הוא "שוב".

תפלין כמצות בעלי תשובה

לעניננו, ההסבר ש"והיו לטטפת בין עיניך" הוא "שוב" על מנת להשלים את המציאות הולך טוב מאד עם "שלום" – להמשיך את האור האלקי למציאות. זו גם מהות התורה, שכולה באה לעשות שלום בפמליא של מעלה ופמליא של מטה – "יעשה שלום לי, שלום יעשה לי". הפירוש של "ישא הוי' פניו אליך" הוא נשיאת עון, בפשט. "יאר הוי' פניו אליך" עדיין שייך צדיקים, ומי שעושה "אתהפכא" זה "ויחנך" – אתהפכא חשוכא לנהורא. אבל בעלי תשובה – שצדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד במקומם – הם "ישא הוי' פניו אליך". כדי לתקן את מה שהאדם עשה – לתקן מה שנשבר, דוקא הציץ בסכנת שבירה (כי יש לו אורות דתהו), יש סוגיא כזו[יב] שהציץ נשבר (שאזי אינו מרצה).

אחרי כל ה"ושננתם וכו'" שהכל צדיק – שלומד תורה כל הזמן, "לא פסיק פומא מגירסא", בשביל מה תפלין? זה קשור למאמר כאן, שזה אחד שאין לו פנאי ללמוד תורה. קודם כתוב "ושננתם", ואחרי הפסוק הזה הוא מתחיל לבכות – "אין לנו פנאי". אני אומר שמע ישראל, קורא קורא ומכוון, אוהב את ה', אבל כתוב "ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך", "והגית בו יומם ולילה", "ודברת בם ולא בדברים אחרים". מי שרציני מתחיל לבכות כאן (אם ראית אנשים שלא בוכים – לא רציניים), "אין לנו פנאי", אז ה' אומר "וקשרתם לאות על ידך", "הניחו תפלין ומעלה אני עליכם כאילו יגעתם בתורה יומם ולילה".

אם כן, יש פשט בתפלין שזה תשובה, כל מה שבא "במקום" הוא תשובה ("במקום שבעלי תשובה עומדים"). יש תורה ויש "במקום", וכל "במקום" הוא תשובה. יש מאמר שעל תשובה נאמר "אין מוקדם ומאוחר בתורה" – יש זמן 'במקום'. "ולבבו יבין ושב ורפא לו" – התשובה היא בלב. התורה היא במח. השאלה מה יותר חשוב – התורה שלומדים, שהיא בעיקר בשכל, או התשובה שעושים, שהיא בעיקר בלב. רבי יוחנן שסובר שמדרגת הצדיקים גבוהה יותר ממדרגת הבעלי תשובה שייך לבחינה של "מח שליט על הלב", אבל רבי אבהו (תלמידו, ופלא שפוסקים כמוהו) סובר שבעלי תשובה גדולים מצדיקים, שייך לבחינה של "פנימיות הלב שליט על המח".

כדי להגיע לשם צריך לקיים "וקשרתם לאות על ידך", ובזכות זה "ישא הוי' פניו אליך". כאן צריך הסבר עמוק, ש"וקשרתם לאות על ידך" הוא תשובה, להגיע לפנימיות הלב, וזה מה שמעורר "ישא הוי' פניו אליך", ואח"כ תכלית השלמת כל הכלים הנשברים וכל העולם בכלל היא "והיו לטטפת בין עיניך", תפלין של ראש, התורה עושה שלום. זו התורה החדשה של המשיח, אחרי שהוא בא לאתבא צדיקיא בתיובתא – קודם תפלין של יד ואחר כך תפלין של ראש. שלום = "הוי' ימלך לעולם ועד". "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ".

[הרב אמר לדוד שפירא שיהיה אח גדול טוב, ושאל כמה דוד יש ב-יוסף חיים? 16 (משיח במ"ק). אם יש עוד דוד זה כבר טוב. 16 פעמים 14 זה ז פעמים לב – כל מדות הלב. כמו שאמרנו, יש לב שהוא למעלה הרבה, החל מחפץ חסד.]

ניגנו "כאיל תערוג על אפיקי מים, והיו לטוטפות בין עיניך" (יש עוד גירסא) ו"שיר המעלות".