ברכה, הלל, הודאה

ביאורי תפלה

נתבונן בשלשה לשונות עיקריים בתפלה ובברכות: ברכה, הלל והודאה.

לשון ברכה נמצאת כמובן בכל הברכות, כולל ברכות התפלה, "בָּרוּךְ אַתָּה הוי'". לשונות הודאה והלל יש הרבה בתפלה, כמו בברכת "בָּרוּךְ שֶׁאָמַר" בה יש יג פעמים "בָּרוּךְ" ואחר כך "הָאֵל אָב הָרַחֲמָן הַמְהֻלָּל בְּפִי עַמּוֹ... וּבְשִׁירֵי דָוִד עַבְדֶּךָ נְהַלֶּלְךָ הוי' אֱלֹהֵינוּ... מֶלֶךְ מְהֻלָּל בַּתִּשְׁבָּחוֹת". אחר כך בפסוקי דזמרה מזמורי "הַלְלוּיָהּ", ולבסוף ברכת ישתבח "כִּי לְךָ נָאֶה הוי' אֱלֹהֵינוּ... שִׁיר וּשְׁבָחָה הַלֵּל וְזִמְרָה... בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת... אֵל הַהוֹדָאוֹת...". בברכת אמת ויציב "בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת לָמֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם". בברכת מודים "מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ... נוֹדֶה לְּךָ וּנְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ... וְכֹל הַחַיִּים יוֹדוּךָ סֶּלָה וִיהַלְלוּ שִׁמְךָ... וּלְךָ נָאֶה לְהוֹדוֹת". ובמודים דרבנן "בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ". הַהַלֵּל מלא "הַלְלוּיָהּ" ויש בו גם הודאה "הוֹדוּ לַהוי' כִּי טוֹב. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", ובחתימת ההלל "יְהַלְלוּךָ הוי' אֱלֹהֵינוּ... בְּרִנָּה יוֹדוּ וִיבָרְכוּ... כִּי לְךָ טוֹב לְהוֹדוֹת... בָּרוּךְ אַתָּה הוי' מֶלֶךְ מְהֻלָּל בַּתִּשְׁבָּחוֹת".

בין הלל להודאה

הזוג "הלל והודאה" שייך לחנוכה: "קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה"[א], ובנוסח 'על הניסים' "וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵלּוּ לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל" (לעומת שלש הרגלים בהם יש רק הלל, ולעומת פורים בו יש רק הודאה ואין אומרים הלל).

לשון הלל, וכן לשון שבח, היינו להלל את ה' על גדולתו (אמירת הלל היא על גילוי אלקות מיוחד, מה שלא היה בפורים "אכתי עבדי אחשוורוש אנן"[ב]). ולשון הודאה היינו להודות על הטובה שהגיעה לאדם, כמו "הפעם אודה את ה'"[ג], כהודאה בקרבן תודה[ד] וכן "ארבעה צריכין להודות"[ה], "ידוע כי לשון הודאה נופל על חסד שאדם מקבל מאחר"[ו]. על כן, בהודאה יש תחושה עמוקה של הכנעה ושפלות, כלי ריק המתמלא רק ברחמי ה' ומקבל את טובתו. מי שהוא 'אסיר תודה' מקיים בעצמו "עבד לוה לאיש מלוה"[ז] בהכנעה גמורה.

הבדל זה מודגש בתפלת שמונה עשרה, כדברי הרמב"ם[ח] "חיוב מצוה זו [של תפלה] כך הוא, שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום, ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא [שלש ברכות ראשונות] ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה [ברכות אמצעיות] ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו [שלש ברכות אחרונות]". אמנם בהודאה כלול שבח (כלשון הרמב"ם "שבח והודיה על הטובה") אלא שהשבח טפל לעצם ההודאה, ו"מאן דלא כרע במודים" שדרו נעשה נחש[ט] (בהיותו כפוי טובה כנחש הקדמוני).

אם כן סדר התפלה הוא קודם שבח ואחר כך הודאה, כאשר לשון ברכה שייך בשניהם, ברכות שבח וברכות הודאה. הראש-ההתחלה הוא ברכת שבח והלול (מבלי להביט על עצמי כלל), ואחר כך מגיעה ברכה של הודאה. מסופר[י] שהאחים הקדושים הרבי ר' אלימלך והרבי ר' זושא התווכחו ביניהם האם התחלת העבודה צריכה להיות מתוך הכרת שפלות עצמו (ומזה מגיעים להכרה ברוממות אל) או שההתחלה צריכה להיות בהתבוננות ברוממות האל (ומזה מגיעים להכרה בשפלות האדם), והכריע הרב המגיד ממעזריטש שלכתחילה מן הראוי להתחיל משפלות עצמו ולהגיע לרוממות אל, אלא שמפאת ירידת הדורות וקטנות המוחין יש מקום לנקוט בסדר ההפוך. והנה כאן בתפלה אנו מתחילים מרוממות אל, "האל הגדול הגבור והנורא... מחיה המתים... האל הקדוש", ורק לבסוף באים לשפלות האדם בברכות ההודאה. זוהי רוח הקדש של אנשי כנסת הגדולה (ובהם נביאים), מתקני הברכות והתפלות[יא], אשר ראו את ירידת הדורות הבאים לעתיד ולכן קבעו נוסח שוה לכל נפש (ולכל זמן) המתחיל ברוממות אל.

ברכה לפני ואחרי האכילה

הגמרא בתחילת פרק 'כיצד מברכין'[יב] מבררת מהו המקור לברכות הנהנין: "מנא הני מילי? דתנו רבנן 'קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַהוי''[יג] מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם, מכאן אמר רבי עקיבא אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך". וממשיכה הגמרא לדון האם לכל הדעות "קדש הלולים" נדרש לענין ברכה, והאם ניתן ללמוד מכאן לכל מאכל, והמסקנה "אלא סברא הוא אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה", ופירשו הראשונים[יד] שלמסקנה ברכת הנהנין היא דרבנן, מלבד ברכת המזון (ויש אומרים גם ברכת מעין שלש על כל שבעת המינים), והלימוד מ"קדש הלולים לה'" הוא אסמכתא.

עיקר הסוגיה הוא על הברכה שלפני אכילה (עליה מדובר בפרק 'כיצד מברכין'). והנה הברכה שלפני האכילה עיקרה הלל ושבח, להלל את ה' "בורא פרי העץ" (לא שנתן לי את הפרי הזה, אלא שברא את פירות העץ, בדומה לברכת השבח של הרואה אילנות מלבלבים[טו], אלא שברכת הנהנין חלה על אכילה דווקא), וכן הלימוד מהפסוק "קדש הלולים לה'" היינו ברכה בתור הלול ושבח! גם לפי הסברא שאסור להנות מהעולם הזה בלא ברכה – לפני הברכה "לה' הארץ ומלואה"[טז] ולאחר הברכה "והארץ נתן לבני אדם"[יז] (כמבואר בהמשך הסוגיה) – העיקר הוא ההילול, כפירוש המהרש"א "כי הכל ברא לכבודו ליתן לו כבוד מעין ברכותיו אבל ליהנות בלא ברכה אין כאן כבודו ועדיין שלו הוא", לכן יש להלל ולשבח ולכבד את ה' תחילה. ובעומק, מבואר בחסידות[יח] שעל ידי הברכה שלפני האכילה 'פותחים' את המאכל שיתגלה בו "מוצא פי ה'"[יט] המחיה אותו, ואז המאכל עולה להכלל בשרשו בקדושה (וממילא ניתן לאכלו "והארץ נתן לבני אדם"), ולכן העיקר הוא עצם ההילול (הלל לשון אור, להאיר את הפרי בגילוי שרשו).

לעומת כל זה, בברכה שאחריה, ברכת המזון, העיקר הוא ההודאה על הטובה, "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך"[כ], להודות על האוכל ששבעת ממנו ועל הארץ הטובה שקבלת, כנוסח ברכת הארץ "נוֹדֶה לְּךָ... וְעַל הַכֹּל הוי' אֱלֹהֵינוּ אֲנַחְנוּ מוֹדִים לָךְ...".

אם כן, כשם שבתפלה מתחילים בהלל ושבח ומסיימים בהודאה, כך בברכות הנהנין: תחלה מהללים ואחר כך מודים. פותחים ברוממות אל בורא הפירות, ומסיימים בשפלות האדם המקבל את כל הטובה הזו.

מבנה שלש הלשונות

שלש הלשונות, ברכה, הלל והודאה, מכוונות באופן מובהק כנגד שלשת האבות ושלש מדות הלב:

ברכה שייכת לאברהם אבינו, "והיה ברכה"[כא] (וכמו שהתבאר בכוונת "ברוך אתה הוי'" כנגד אברהם יצחק ויעקב), וכנגד מדת "חסד לאברהם". הברכה היא השפעה, "כל ברכה שבמקרא לשון ריבוי הוא"[כב] (כמו הברכה הראשונה בתורה, הכוללת את כל הברכות "פרו ורבו", "פושו וסגו"), במדת החסד לברך עוד ועוד. כיון שהחסד הוא ראש המדות ("יומא דאזיל עם כולהו יומין"[כג]) על כן הברכה שייכת גם להלל וגם להודאה.

לשון הודאה שייך ליצחק אבינו במדת הגבורה. הודאה במדת ההוד 'ענף הגבורה'. קו השמאל מתחיל בבינה ("אני בינה לי גבורה") ומסתיים בהוד, "בינה עד הוד אתפשטת", ובהוד יש את תכלית ההודאה מלמטה למעלה, 'אור חוזר' של ברכה (הוד כמו הֵד) כאשר "כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש"[כד] (מעל המקור של האור הישר). לכן ברכותיו של יצחק הן הגבוהות ביותר בתורה (ומעשר הברכות של "ויתן לך" נמשכים עשרת הדברות[כה]). ההודאה של יצחק מצטרפת לברכה של אברהם, "ברכות והודאות", ברכה ועוד הודאה = אברהם, "אברהם [המברך] הוליד את יצחק [המודה]"[כו]. בדקדוק לשון הקדש, שרש להודות הוא ידה, לשון יד, היד נותנת והיד מקבלת (והמקבל אומר תודה לנותן).

לשון הלל שייך ליעקב אבינו במדת התפארת ("תפארת ישראל"), שהרי להלל פירושו לפאר ולשבח. הלל הוא גם במשמעות אור, "בהלו נרו עלי ראשי"[כז], ומצד זה הוא שייך לאברהם, "אברהם התחיל להאיר"[כח], הלל = אדני (השם שחדש אברהם[כט]). אך החסד של אברהם נשלם דווקא על ידי יעקב, "יעקב אשר פדה את אברהם"[ל].

נתבונן בשרשי המלים: ידה, הלל, ברך, ראשי תבות יהב, "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך"[לא], "יהבך" היינו התקוה-הציפיה שלך וכן אנו מצפים לשפע של ברכה (ברך) לנתינה (ידה) ולהלול (גילוי אור שראוי לשבח עליו). ידה הלל ברך = 306, אשה = אמונה אמונה אמונה = יח פעמים יהב, יהלום יהב (כל אמונה = ששת צירופי יהב).

מעלת ההודאה

נמצא שהתפלה וברכת הנהנין מתחילות באברהם ויעקב, ברכה והלל, ומסתיימות ביצחק, הודאה. גם "אמן" שייך להודאה, האומר אמן מודה על הברכה ("אמן בו שבועה בו קבלת דברים בו האמנת דברים"[לב]). יש מעלה מיוחדת בהודאה, כמו ש"גדול העונה אמן יותר מן המברך"[לג], והיא המעלה של יצחק אבינו שתתגלה לעתיד כאשר ישראל יאמרו לו "כי אתה אבינו"[לד].

ההודאה היא מתוך תמימות (פנימיות ספירת ההוד), אמונה פשוטה, וכן מעלת יצחק היא היותו מאמין ומודה בפשטות ותמימות לכל מה שה' עושה. בזה מובן מדוע ברכות יצחק, הנעלות ביותר, הגיעו ליעקב דווקא בלא דעתו ורצונו של יצחק – מפני שדווקא בזה התגלתה מעלתו של יצחק כשהוא מודה לה', כמו שאמר לבסוף "גם ברוך יהיה"[לה], כי כך ודאי עשה ה' שיעקב ירמה אותי ויגנוב את הברכות ואני מודה על כך בלב שלם, תכלית מדת ההוד. לכן גם רבקה לא חששה שיצחק יקלל, מתוך הכרתה העמוקה את יצחק (יותר ממה שהכירו הבנים) שודאי יקבל בתמימות את מה שיהיה ואף יחזק את הברכות. אכן, יצחק רצה לחנך גם את עשו שיבין שמה שארע הוא בהשגחה פרטית מאת ה', ולא ישנא את יעקב, אלא שלעת עתה החנוך נכשל ורק לאחר שנים רבות נשק עשו את יעקב בכל לבו[לו] מכח פעולת יצחק אביו. לבסוף, המשיח יתקן את עשו וילמד אותו להודות לה' בכל לב.