לצאת מעיר המקלט

תיקון הרוצח בשגגה

שבת מטו"מ (ח"ב) תשפ"ד – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

אחד הדינים המיוחדים בפרשת מסעי, אותה קראנו בשבת האחרונה, הוא דין הרוצח בשגגה שעליו לשהות בעיר המקלט עד מות הכהן גדול. מתוך עיון בדין של רוצח בשגגה במציאות בה יוכל להציל נפשות אם יצא מעיר המקלט, וחידוד ההבדל בין ה'הלכה' התורנית ל'הלכה למעשה' הנובעת מעצם נשמת ישראל במקרי פיקוח נפש, עולה הטעם הפנימי לכך שמות הכהן הגדול משחרר את הרוצח מעיר מקלטו. לשיעור משמעות אקטואלית מרחיקת-לכת – הכרה במעלת נשמות ישראל המתגלה דווקא בתקופת המלחמה בה אנחנו נמצאים.

תעלומות הרוצח בשגגה

אחת התעלומות בתורה, אחד החקים שלמעלה מטעם ודעת, יש בנושא של רוצח בשגגה, שיושב בעיר מקלט "עד מות הכהן הגדֹל"[ב]. הרוצח בשגגה צריך לברוח לעיר המקלט ולהשאר שם תמיד, כפי שדרשו חז"ל "'אשר נס שמה' – שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו"[ג]. אמנם, אם מת הכהן הגדול – הוא יוצא מעיר המקלט. מה הקשר בין מות הכהן הגדול לרוצח בשגגה וליציאתו מעיר המקלט?! נאמרו בכך תירוצים רבים[ד], וזו עדיין אחת התעלומות של התורה.

בתוך דיני רוצח בשגגה וגלותו לעיר מקלט יש עוד דין תמוה: לרוצח בשגגה אסור לצאת מעיר המקלט בשום אופן, גם במקרה של פיקוח נפש, "ואפילו כל ישראל צריכין לתשועתו כיואב בן צרויה"[ה]. יתכן ששר הצבא, הרמטכ"ל, הרג נפש בשגגה והוא נמצא בעיר המקלט. יואב בן צרויה, הדוגמה שמובאת כאן, אכן הרג שני אנשים "צדִקים וטֹבים ממנו"[ו], עמשא בן  יתר ואבנר בן נר, לכן לדוד המלך קשה לסבול אותו. התורה אומרת שגם אם יש מלחמה, כמו היום, וכל עם ישראל צריך שהוא ישתתף במלחמה – אסור לו לצאת! אם הוא יצא – הוא מתיר את עצמו למיתה, "אין לו דם"[ז]. הרמב"ם מביא גם דוגמאות של הצלת נפשות של הפרט – הרוצח בשגגה רואה מישהו טובע בנהר או מותקף על ידי ליסטים, והוא יכול לרוץ ולהציל אותו – אבל אסור לו לעשות זאת, ואם הוא יצא מותר להרוג אותו. בפשטות, "פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה"[ח], ובכל זאת הדין כאן שהחיוב שלו להיות בעיר המקלט עומד בפני פיקוח נפש – כיצד יתכן?!

עוד פלא בענין הזה, שרק האחרונים דנים בו. יש שיחה של הרבי[ט] שדנה באריכות בסוגיא הזו, לאור דברי האחרונים. אחד הדברים המיוחדים בשיחה שהרבי מצטט בה באריכות יחסית שני ספרים שפחות פשוט לחסידים לצטט אותם – תפארת ישראל על המשנה וערוך השלחן – כבר 'רווח נקי'...

שיחת הרבי

הרבי מביא בשיחה תירוצים שונים שנאמרו על ידי האחרונים. את שלשת התירוצים הראשונים הוא דוחה, הם לא מספקים אותו כלל ועיקר:

תירוץ ראשון שכתבו[י] הוא שמכיון שביציאתו הרוצח מתיר את עצמו למיתה, הוא מכניס את עצמו לסכנת נפשות – והוא לא מחויב לעשות זאת כדי להציל את חברו. תירוץ זה דוחה הרבי בכך שהנושא של סיכון עצמי להצלת הזולת נתון במחלוקת[יא], כאשר אדמו"ר הזקן נוטה לדעה שאדם צריך להכניס את עצמו לספק סכנה כדי להציל את חברו (ועוד, מוסיף הרבי, גם ספק הסכנה כאן הוא רחוק – איש כיואב בן צרויה יוכל להגן על עצמו מגואל הדם, וניתן גם לנעול את גואל הדם כדי להגן על מי שכל ישראל זקוקים לישועתו).

תירוץ שני הוא שרחוק שה' יגלגל ישועה דרך מי שנתגלגלה לידו הריגת נפש בשגגה, וממילא אין תועלת והצלה בכך שיצא מעיר המקלט[יב]. הרבי אומר שדחוק ורחוק מאד להסתמך על סברא כזו כדי לדחות מפניה פיקוח נפש, אשר דוחה את כל התורה, אפילו במקום של ספקא וספק ספקא[יג].

תירוץ שלישי – דעת המנחת חינוך[יד], עמו הסכימו רוב האחרונים[טו] – הוא שזו גזרת הכתוב, שאין לה טעם. גם ההסבר הזה לא מניח את דעתו של הרבי – פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה, ומדוע שגזרת הכתוב הזו תעמוד בפניו? הרי בלימוד מן הכתוב כאן אין שום לימוד מיוחד שזהו דין שדוחה פיקוח נפש.

אחרי שלשת התירוצים שדוחה הרבי הוא מביא תירוץ רביעי שנשאר כמסקנת השיחה:

ספר שכן 'טבעי' לרבי לצטט הוא כמובן צפנת פענח לגאון הרוגאצ'ובי, שמתייחס לכך בכמה מקומות[טז], כל פעם באופן קצת שונה. מאחד המקומות מביא הרבי את לשונו שיש כאן "טעם רוחני"[יז] – מכיון שכאשר הרוצח יוצא מעיר המקלט "התיר עצמו למיתה [מיד, עוד לפני הסיכון שיהרגו אותו, הנובע מדין נוסף:] ורשות ביד גואל הדם להרגו וכו'"[יח] הרי שהוא בגדר "גברא קטילא". יש כאן מישהו שנראה חי לגמרי, אבל בעצם הוא "גברא קטילא", ו"גברא קטילא" איננו מחויב בהצלת נפשות. הרבי מוסיף שבדרך דרוש אפשר לומר גם ש"כלפי שמיא גליא" שלא יצלח בידו להציל נפשות (על דרך התירוץ השני, אותו דחה הרבי). זהו החידוש העיקרי הנוגע לעניננו של הרבי בשיחה.

מסירות נפש שלמעלה מהתורה

נמשיך בקו של הרבי, שדוחה בשיחה את כל התירוצים עד כה, ונאמר שגם התירוץ האחרון לא מתקבל על דעתנו. כיצד ניתן לומר שרואים מול העינים יהודי טובע, שניתן להצילו, ובגלל "טעם רוחני" שהאדם נחשב כ"גברא קטילא", ושמסתמא לא תהיה לו סיעתא דשמיא בהצלה זו, הוא יניח ליהודי לטבוע? האם מטעמים כאלה ניתן לבטל את הדין של פיקוח נפש שדוחה את כל התורה?! כמובן, השאלה מתעצמת עוד הרבה יותר כאשר מדובר בפיקוח נפש של רבים.

ועוד, ברור שההגדרה כאן של "גברא קטילא" איננה הגדרה הלכתית. האם כאשר הרוצח בשגגה יוצא מעיר המקלט הוא פטור מכל התורה משום ש"במתים חפשי"[יט]? ברור שהוא עדיין חייב בקיום כל התורה והמצוות, ברור שאם הוא קידש אשה היא מקודשת[כ]! בפועל הוא לא "גברא קטילא", הוא חייב בכל המצוות, ואם הוא יכול להציל נפשות – עליו להציל נפשות!

הרבי לא מזכיר בשיחה נושא שהוא מדבר עליו במקומות רבים אחרים[כא] – "הקשר השלישי", שהוא הקשר הישיר בין יהודי לקב"ה (לעומת ההתקשרות לקב"ה דרך התורה, כאשר יהודי קשור לתורה והתורה קשורה לקב"ה). הקשר הזה מתבטא בתשובה, היכולת לשוב אל ה' גם כשעל פי תורה היהודי חטא והתרחק. בתשובה כתוב ש"האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה"[כב], אך אדמו"ר הזקן כותב בתניא[כג] שאין מספיקין בידו מן השמים, אין סיעתא דשמיא שיעשה תשובה, אבל אם דחק ועשה תשובה תשובתו מקובלת. גם כאן, גם אם יש סברא שאין סיעתא דשמיא להצלחת ההצלה על ידי הרוצח בשגגה – אם הוא ידחק את עצמו להציל הוא יוכל לעשות זאת. יש כאן מישהו, שר צבא ישראל, שהתורה אומרת לו לא לצאת – אבל הוא יוצא להציל את הפרט או את הכלל בפיקוח נפש. איך נגיד את זה במלים אחרות? התורה אומרת לא לצאת, אבל הוא בכל זאת יוצא – הוא שר צבא חילוני... – מתוך גילוי "הקשר השלישי", הקשר הישיר שלו עם ה', שלמעלה מהתורה.

בסגנון אחר, הרוצח הוא "גברא קטילא" ש"אין לו דם"[כד] – "הדם הוא הנפש"[כה], אין לרוצח נפש, שהיא הקיום של החיים, אבל יש לו יחידה שבנפש (ששום חטא לא יכול לפגוע בה). במסירות נפש להצלת יהודים מתגלה היחידה שבנפש, שהיא-היא נקודת הקשר העצמית של יהודי עם ה' גם למעלה מן התורה, ומכוחה הוא יוצא להציל נפשות גם כשהתורה אומרת לא לעשות זאת. אנחנו אומרים שהוא יכול לצאת מהעיר וחייב לצאת מהעיר כדי להציל את אחיו היהודים, ועבורו זו תשובה עילאה – זהו התיקון השלם שלו.

מות הכהן הגדול

בעצם, צריך לומר שגם לפני שהרוצח בשגגה יוצא מעיר המקלט הוא "גברא קטילא" בכח. יש ב"גברא קטילא" דרגות – הוא חי, הוא חייב במצוות, אבל בעצם אין לו חיות. הוא הרג אדם, ומדה כנגד מדה עליו למות, הוא כבר בעצם "גברא קטילא", אלא שהתורה תקנה לו חיות בעיר המקלט – "ונס אל אחת הערים האל וחי"[כו].

אך מהיכן יש חיות לרוצח בשגגה גם בתוך עיר המקלט? "שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו" – הייתי מצפה שהוא יגיע לעיר המקלט ביום הרצח, יחיה שבוע, ואז ימות ולמחרת יקבר בעיר המקלט. מאיפה יש לו חיים? צריך לומר שלרוצח בשגגה אכן אין חיים מצד עצמו, "אין לו דם", והחיים שלו הם מהכהן הגדול. הכהן הגדול הוא בבחינת היחידה הכללית של עם ישראל. על הסתלקות אהרן "בחדש החמישי באחד לחדש"[כז] מסביר הרבי[כח] שזו הבחינה החמישית-המשיחית ("בחדש החמישי") – היחידה שבנפש, קוצו של י, הכוללת את כל הדרגות שתחתיה, כאחדות שלמעלה מהתחלקות ("אחד לחדש"). מהמדרגה של הכהן הגדול, היחידה של כל ישראל, מתחיים גם הפרטים שאין להם חיים מצד עצמם, כמו הרוצח בשגגה.

מה קורה כאשר הכהן הגדול מת? בעצם גם הרוצח בשגגה עצמו מת – נקודת החיוּת שלו הסתלקה. מיתה מכפרת, עוד יותר ממה שיסורים מכפרים[כט], ומיתת הכהן הגדול, שהיא בעצם מיתת הרוצח בשגגה עצמו, מכפרת עליו עוד יותר מיסורי כליאתו בעיר המקלט (מאסר הוא בגדר יסורים[ל]) – מתוך המיתה הזו הוא נולד מחדש, תחית המתים, ואחרי שהרצח התכפר לו והוא יכול לשוב לשבת בארץ.

לפי זה, מה יקרה אם הרוצח בשגגה יוצא להציל נפשות, מגלה את היחידה שבנפש שלו ואת הקשר שלו לה' שמעל התורה, ובכך מגיע לתיקון ותשובה שלמים? כנראה, כך צריך לומר, שבאותו רגע ימות הכהן הגדול. אפשר לחקור האם מיתת הכהן הגדול משחררת רק את הרוצח בשגגה שהיה בעיר המקלט כשהוא מת, או שהשחרור פועל גם על מי שנמצא באותו זמן מחוץ לעיר המקלט[לא]. בכל אופן, לנו פשוט שמות הכהן הגדול משפיע גם על מי שנמצא בחוץ, והרוצח בשגגה שיצא להציל נפשות – כפי שעליו לעשות, לפי מה שהסברנו – משתחרר במות הכהן הגדול.

סיכום אקטואלי

נסכם: יש כאן רוצח בשגגה שהתורה אומרת לו לא לצאת מעיקר מקלטו, גם במקרה של פיקוח נפש. הרבי בשיחה מסביר מדוע התורה אומרת לו כך, מסביר את דברי הרמב"ם, אבל בעצם המהלך של השיחה מכוון אותנו לגלות שפיקוח נפש דוחה את כל התורה, ובסיכון עצמי עד כדי מסירות נפש להצלת נפשות מתגלה הקשר העצמי הישיר של היהודי עם ה', היחידה שבנפש, המחיה גם את מי שמצד עצמו כבר "אין לו דם". מדרגה זו, שאינה לפי התורה, שייכת גם לרחוקים מהתורה, וכשהיא מתגלה במעשה מסירות נפש להצלת ישראל היא התשובה השלמה של האדם, היא מתקנת אותו לגמרי ומגלה את החיבור העצמי שלו לכל עם ישראל.

שוב, זהו ענין אקטואלי – יש היום יהודים רחוקים מאד מדרך התורה והמצוות, יהודים שאולי אחראים על רצח (בשגגה) של יהודים בשל מהלכים פוליטיים שגויים בהם נקטו (ויתכן שהם עדיין מחזיקים בדעותיהם המשובשות), אבל כשהם יוצאים לעזרת ישראל מיד צר, להלחם ולהציל יהודים, זהו התיקון שלהם, הם מגלים את עצם הנפש שלהם, ו"אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם"[לב]. בזמנים של מסירות נפש מתעוררת גם האחדות בעם ישראל[לג] – מוסרי הנפש בלי חשבונות, אפילו לא חשבונות של תורה, מתחברים לעצמיות של עם ישראל ופועלים חיבור באחדות בכל ישראל.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• דיני "והשיבו אֹתו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה ['שם תהא קבורתו'] וישב בה עד מות הכהן הגדֹל" הם מהתעלומות שבתורה.
• ליהודי יש קשר ישיר לה', גם כאשר נפגם הקשר שלו דרך התורה.
• גם מי שאין מספיקין בידו לעשות תשובה יכול לדחוק ולשוב – וגם מי שאין מספיקין בידו להציל נפשות יכול לדחוק ולהציל.
• לרוצח בשגגה אין נפש, אבל יש לו יחידה, שמתגלה במסירות נפשו להצלת ישראל.
• בהצלת יהודים במסירות נפש – למעלה מטעם ודעת של תורה – מתגלה הקשר הישיר של יהודי לה' וזו עבורו תשובה עילאה.
• חיוּת הרוצח בשגגה, שהוא "גברא קטילא", היא מכח הכהן הגדול – היחידה של הדור.
• במות הכהן הגדול גם הרוצח בשגגה מת, ובכך מתכפר לו, והוא 'קם לתחיה' ומשתחרר מעיר המקלט.