בע"ה

הדפסת תניא

יד כסלו סז – בית הרב יוסי גינזבורג

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג[1]

א. בחדר של מענדל'ה, בו הודפס התניא (מהזכרון):

בריש פל"ג נאמר:

"עוד זאת תהיה שמחת הנפש האמיתי' ובפרט כשרואה בנפשו בעתים מזומנים שצריך לזככה ולהאירה בשמחת לבב אזי יעמיק מחשבתו ויצייר בשכלו ובינתו ענין יחודו ית' האמיתי איך הוא ממלא כל עלמין עליונים ותחתונים ואפי' מלא כל הארץ הלזו הוא כבוד ית' וכולא קמיה כלא חשיב ממש והוא לבדו הוא בעליונים ותחתונים ממש"

המדובר בעבודה של זיכוך והארת הנפש הנצרכת בעתים מזומנים. זכוך והארת הנפש נעשות על ידי שמחה. שמחה היא פנימיות הבינה, "אם הבנים שמחה". בטול שייך לחכמה, זה האור, ואילו זכוך מתקן את הכלים – וזה עבודת הבינה.

כך הביטויים "יעמיק במחשבתו" קאי על עולם המחשבה, לאה (בחינת בינה), "ויצייר בשכלו" רומז לבינה, אליה שייך הניקוד צירה, ו"בינתו" זה מפורש.

ב"ענין יחודו ית' האמיתי" יש ג ענינים (כדרך בתניא שכל דבר בא ב-ג ענינים):

"איך הוא ממלא כל עלמין עליונים ותחתונים ואפי' מלא כל הארץ הלזו הוא כבודו ית'" – זה התבוננות באור הממלא כל עלמין, ועל כך לא אומר "ממש". זה עדיין אור בלבד.

"וכולא קמיה כלא חשיב ממש" – זה מצד אור הסובב כל עלמין, הדבוק במאור ובטל אליו, כמבואר בכ"ד ש"כולא קמיה כלא חשיב" קשור עם האור שלפני הצמצום. על זה כבר אומרים "ממש".

"והוא לבדו הוא בעליונים ותחתונים ממש" – זה כבר העצם, ועליו בודאי יש לומר "ממש".

הצירוף כאן הוא בינה-חכמה-דעת (היו) – שרש הממכ"ע הרבה פעמים בבינה, "כולא קמיה כלא חשיב ממש" זה הבטול של החכמה, ו"הוא לבדו הוא" (לא כבוד, אלא הוא ממש) זה כתר. צירוף היו אולי הכי אהוב בתניא – צירוף ההוד, שענינו אמונה פשוטה. המשך הפרק מדבר על כך שיש מצבים בהם האדם יכול לשמח ולחיות עצמו רק באמונה פשוטה שהיא ירושה לנו מאבותינו, "וצדיק באמונתו יחיה" – והאמונה  הפשוטה הזו מתגלה במדות בהוד, שענינו הודאה למעלה מטעם ודעת.

ב. התוועדות בבית:

התחלנו להדפיס את התניא קדישא, יש פה את העמוד השני של פל"ב – בדרך כלל נוהגים ללמוד פל"ב, הפרק של אהבת ישראל, "כלל גדול בתורה". אומרים שאדה"ז שם את זה במקום הזה, לב, אחרי שסידר את כל התניא השתיל זאת. קודם היה כל התניא שלם בלי פל"ב, ואחר כך הרבי כתב פרק זה ושם אותו דווקא במקום הזה – זה "לב", ולכן מקובל שפרק זה הוא ה"לב" של התניא. ידוע מה שהרבי מביא בשם הרבי רש"ב בכמה מקומות שעצם הנפש הוא שורה בלב, פנימיות היחידה, הניצוץ משיח – שכאשר יתגלו מספיק ניצוצות פרטיים של משיח יתגלה גם המשיח הכללי, לכן צריך להיות "עשו כל אשר ביכלתכם", שכל אחד על ידי שיתעקש וילך במס"נ לזרז הגאולה יגלה ניצוץ משיח שבו – וזה נמצא בלב, לא בראש. צריך לומר שגם בתניא הניצוץ משיח – ה"עשו כל אשר ביכלתכם", מה שמוטל עלינו לקבל פני משיח צדקנו – נמצא בתוך הלב של התניא. הנפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה נמצא בכל שאר התניא, וחסר העצם – זה הפרק שהוא השתיל אחרי שגמר, זה פרק לב, אהבת ישראל ללא תנאי.

יש שיחה של הרבי שגם אצל תלמידי המגיד היו כמה דרגות של אהבת ישראל, רלוי"צ מברדיטשוב, רבי זושא, אבל הכי עצמי היה אצל אדה"ז. על כך אדה"ז הוסיף "ממש" בתניא – מילה אהובה בחב"ד, בפרט בדור האחרון, ואחד מחידושי ה"ממש" בתניא זה "'ואהבת לרעך כמוך' ממש", שהרבי אומר שרק הוא יכול היה להגיע לכך. עוד "ממש" חשוב בשו"ע אדה"ז – שגם הוא חסידות, כנודע – זה "שלוחו של אדם כמותו ממש". תכלית כל תלמיד בתו"ת להיות שליח, וזה חידוש (גם בהלכה) ש"כמותו 'ממש'". אולי שלושת ה"ממש" הכי חשובים – "חלק אלוה ממעל ממש", "ואהבת לרעך כמוך ממש", ו"שלוחו של אדם כמותו ממש".

לא מודפס לפנינו תחלת פל"ב, וצריך ללמוד ממה שלפנינו, אך נקדים משהו על ההתחלה:

המלה הראשונה של פל"ב היא "והנה" – זה המלה האחרונה שזכו לשמוע מפיו של מענדי, כמלה הראשונה של פ"ג בתניא. יש הרבה פרקים בתניא שמתחילים "והנה" – הראשון בהם הוא פ"ג (וכשמענדי לימד אחד הבחורים איך ללמוד תניא בע"פ ואח"כ הבחור שאל כמה הוא יודע ובחן אותו על פ"ג, והבחור שמע ממנו תוך כדי שירד במדרגות את המלה "והנה"). גם פל"ב – חידוש, פרק שנכתב כאילו בפני עצמו, ירד מן השמים ונכנס למקומו כשנעשה "לב" התניא – מתחיל במלה "והנה". "והנה" זה המלה הכי שכיחה להתחיל פרק, ולפי מה שספרנו אז בחלק הראשון מתוך ג"ן פרקים יש כ"ג הפותחים "והנה" – אחוז גדול מאד. את שלושת החלקים הראשונים של התניא (לפני אגה"ק וקו"א) אדה"ז כתב בתור ספר, "תורה שבכתב" של החסידות, אז צריך לבדוק בכולם (שער היחוד והאמונה שנדפס עם לקו"א, ואחר כך נדפס אגרת התשובה, שקראוהו גם "תניא קטן"). בשער היחוד והאמונה (חלק שני, שהיתה הו"א שיהיה עוד לפני לקו"א, אך בסוף החליט אדה"ז שה'לב' קודמת ל'מח', להשכלה של שער היחוד והאמונה) מתוך י"ב פרקים יש ו' שפותחים "והנה". באגרת התשובה מתוך י"ב פרקים יש ד' פרקים שפותחים "והנה". אם הספירה נכונה, מתוך ע"ז פרקי שלושת חלקי התניא (אם לומדים י"פ את התניא למדנו 770 פרקים) יש ל"ג שפותחים "והנה". ג"פ יא מתוך ז"פ יא – מספר שהרבי מאד אהב, אולי הכי הרבה, בחינת "חד ולא בחושבן" (יא ר"ת יחי אדוננו, כנודע), ו"והנה" עולה ו"פ יא. יחס בין "והנה" לבין לג זה "שלם וחצי".

אחרי ערבית נאריך יותר מה אומר "והנה", אך נאמר כעת רק את הנקודה: אנו בחדש כסלו, חדש הגאולה. קודם של הרבי עצמו, בר"ח, אח"כ ב-י אדהאמ"צ וב-יט אדה"ז ושוב בנר חמישי (או נר שלישי) של אדה"ז (ואלו ואלו דא"ח, אז יש כאן שתי גאולות...). זה חודש מושבע של גאולת החסידות. בחדש זה קוראים בקריאת התורה את כל החלומות של התורה, ובספר יצירה החוש של חדש כסלו הוא חוש השינה. מסבירים ששינה זה גם רגיעה בנפש, זה בטחון. לכן השרש של כסלו, כסל, פירושו לבטוח בלשון הקדש. כסל זה לבטוח מתוך רגיעה נפשית, מתוך שקט בנפש, על דרך הכתוב בתחילת התניא "כי בהן ימצא מרגוע לנפשו" (זו הסגולה הראשונה של כל ספר התניא קדישא). החדש של "מרגוע לנפשו" זה חדש כסלו, וכל החלומות בתורה מרוכזים בחוש השינה – הזמן בו אדם חולם. כל חלומות התורה מתחילים "והנה". זו מלה של חלום, משהו שמימי, שהולך בוודאות להתממש. פרשת ויצא, בה התחולל כל מה שקרה כאן, יש חלום יעקב "והנה סלם מצב ארצה... והנה מלאכי אלהים... והנה הוי' נצב עליו" – חזקה של "והנה" בחלום יעקב. המלה "והנה" זה גילוי של חלום – חלום אמיתי, שכרגע עוד לא במציאות, אך יתממש, יהפוך להיות "ממש". מתוך ה"והנה" יהפוך, תיכף ומיד ממש, ל"ממש". גם חלומות יוסף מתחילים "והנה", חלומות פרעה, חלומות שר האופים ושר המשקים – הכל מתחיל "והנה". ממש אומר משהו חשוב על כך שאדה"ז ראה במלה זו הכי טובה בשביל להתחיל ענין – יש בתניא ל"ג פרקים של חלום, לג חלומות שהולכים להתממש. כמו "ואביו שמר את הדבר" – יעקב האמין שסופו של חלום יוסף להתממש בפועל ממש, גם יקח זמן, וכך חסיד מאמין.

הכל היה כדי להתייחס לפתיחת פל"ב בתניא.

אחרי זה נסתכל משהו בתוך הפרק המודפס לפנינו (עמ' 82, אחרי הנקודה):

"לומר [בא לבאר מימרת הלל הזקן] שאף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו ולכן נקראים בשם בריות בעלמא [שאין לו שום מעלה עצמית, מצד עצמו, רק שיכול לומר שה' ברא אותו – אם ה' ברא אותי סימן שאני שוה משהו, שכדאי להתעסק איתי, וכך אני צריך לומר שאם ה' ברא אותו סימן שרוצה שיתעלה כמה שרק יכול, ואם הוא לא מסוגל לבדו בשביל זה ה' ברא אותי, שאעזור לו לעלות ולהתקרב] צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה'"

מסביר שמי שעמי בתורה ומצוות יש יותר בקורת כלפיו, אך אם הוא כאן ברמת אביב הוא תינוק שנשבה, שאין כלפיו שום בקורת, ורק צריך לקוות שניתן לקרבו ולמשכו ב"חבלי עבותות אהבה" – ביטוי של הנביא. הוא עושה עבירה, ולפי תניא פ"א הוא כעת רשע, אך אני לא צריך לראות שום דבר מהעבירה שלו – רק שהוא נברא של ה', והוא יהודי אז יש כאן נפש אלקית שהיא חלק אלוה ממעל ממש, אז אני צריך לקחת חבל ולקשור מליבי אל לבו, ולמשוך אותו ב"חבלי עבותות אהבה". "עבותות" זה מלשון "עב" – חבל עב. בפנימיות המושג "[חבל] עב" רומז לשם עב.

נאמר קצת הקדמות של פנימיות התורה: יש ארבעה שמות של הקב"ה – עב, סג, מה, בן. ארבעה מילויים שונים של שם הוי' ב"ה – יוד הי ויו הי (שם אליו מתקשרים בטבילה במקוה – בבקר, ומי שלא הספיק בהמשך... – כאשר ארבעים סאה במקוה שיכים ל-ד היודי"ן במילוי זה), יוד הי ואו הי, יוד הא ואו הא, יוד הה וו הה (סוד מערת המכפלה בלשון האר"י).

בדרך כלל תיקון העולמות קשור לשם מה, וגם הבטול בנפש בו מקיימים תורה ומצוות, ובו אוהבים יהודי כפי שהתורה מצוה – כל מצוות התורה שייכות לעולם התיקון, ועולם התיקון קשור לשם מה. מה = אדם, וכתוב "'אדם אתם' אתם קרויים אדם ולא או"ה", אדם אמיתי זה יהודי שמקיים מצוות. עבודה זו באה לתקן את העולם – עולם התהו כשנשבר נפל משם סג לשם בן, ושם מה בא לתקן אותו. עכ"פ, יש מנגנון מחזורי של שבירה ותיקון – שבירת סג שנופל ל-בן ותיקון על ידי שם מה. כתוב "לעולם יהיה אדם רך כקנה ולא קשה כארז" – מי ש"קשה כארז", גם בתוקף של קדושה, נשבר בסוף. צריך להיות "רך כקנה" – איידלקייט, לא להיות קשה. צריך עקשנות ותוקף של קדושה, אך עם זה צריך בטול. צריך "תקיפות הבטול", בלשון הריי"צ, אך לא תקיפות של ישות שסופה להשבר. צריך לבוא שם "מה" שענינו בטול – "ונחנו מה" – והבטול של שם מה זה עיקר התיקון של שם סג שנשבר. זה הסיפור של שבירת העולמות ותיקון העולמות.

עם זאת, מי שאוהב חברו ישראל בכל הבטול שלו, שזה דבר עצום, זה לא מספיק אהבת ישראל כדי שיראה חבירו בלי עבירות. אי אפשר להיות שליח ברמת אביב עם אהבת ישראל משם מה. כי על פי תורה, מי שעובר עבירות יש אפילו מצוה לשנוא אותו, הוא רשע על פי תורה. אתה רואה אותו עובר עבירה, איך אפשר להתקרב אליו ולאהוב אותו? יש סיפור של רבי לוי יצחק שראה יהודי מעשן בשבת – אז זה היה נדיר – וכשראה את הרבי מתקרב מיד החביא את הסיגריה. רלוי"צ ראה שהוא עישן, ושאל אותו מה הוא עושה, והיהודי לא הכחיש – אמר "אני מעשן". רלוי"צ שאל אם יודע שהיום שבת, וענה שכן, שאל אם יודע שאסור לעשן בשבת, וענה שכן. אז פנה רלוי"צ, מליץ היושר (זה ענינו באהבת ישראל, כמו שענין אדה"ז זה ה"ממש"), להקב"ה ואמר ראה כמה גדולים וצדיקים עמ"י, שאפילו מולי הוא לא מסתיר ודובר אמת. ליהודי זה יש נקודת האמת, מעשן בשבת ויודע ששבת וזה אסור, והוא אומר אמת ולא מכחיש זאת. בכל אופן, גם הזכות הזו, זה שם מה של אהבת ישראל. כל שכן אחד שיאמר – שזה לא-חסיד (לא רוצים להשתמש במילה שמתארת אדם כזה) – שאם יש איזה צד לשנוא מישהו לפי תורה, יקיים זאת בהידור. אדה"ז מלמד כאן שזה חס ושלום, ואומר:

"לומר שאף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו ולכן נקראים בשם בריות בעלמא צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה'"

שם עב קשור ל"איתן שבנשמה" – קשור בעצם לספר התניא (שאף שיש קושיה בנגלה על הפתיחה "תניא" פותח כך, ואחד הפירושים לכך בשל הקשר ל"איתן"). יש קטע קצר מהרבי הריי"צ על "משכיל לאיתן האזרחי", ושם מסביר בפירוש ש"איתן שבנשמה" זה שם עב. "חבלי עבותות אהבה" זה אהבה של שם עב, ולא רק אהבה של בטול של שם מה. שם עב זה מדרגה בנפש שלמעלה משבירה ותיקון. אם משהו נשבר אז צריך לתקן אותו – ה' ברא עולמות והחריבן בכוונה מכוונת, רצה שנשמות ישראל תרדנה לעולם כדי לתקן מה שהוא עצמו שבר. שלח אותנו שלוחים לעשות את התיקון בשביל התענוג שלו, שבסוף יהיה גם התענוג שלנו, "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים". אך ביחד עם זה יש משהו בנשמה שלמעלה מכל הסיפור הזה, וממילא למעלה מכל הסיפורים הקשים שקורים בעולם הזה – למעלה מחיים רגילים, ולמעלה מהיפך החיים – ובגלל שזה מעצמות ממש, שלא נוגע בזה לא חיים ולא מות, זה הענין של חסידות חב"ד, לגלות את התניא-אותיות-איתן שבנשמה. גם שם יש את כל המדות – "איתן שבנשמה" זה לראות את ה"ממש" בנשמה שלו, את ה"חלק אלוק ממעל ממש" בחבר שלי, וממילא לאהוב אותו "'ואהבת לרעך כמוך' ממש". זה הכל מצד העצם – כל מקום שכתוב "ממש" בתניא זה איתן שבנשמה. כשאני רואה יהודי שעובר עבירה – כאן לא יודעים שלעשן בשבת זה עבירה, אך יש דברים שיודעים שזה עבירה (לגנוב, אולי לנאוף, ודאי לרצוח – תשעים ותשעה אחוז יודעים שזה עבירה) – גם אצלו וגם במצב זה ב"איתן שבנשמה" יהודי לא חטא מעולם. יש בחינה ש"חטא ישראל", שאף שחטא נשאר ישראל, ויש בכך כמה פירושים – אחד מהם שאף שחטא בפנימיות נשארת נקודת ישראל, ולכן יכול לחזור בתשובה. אך גם זה גופא יכול להיות מצד שם מה שבפנימיותו – ואז אף שחטא נשאר יהודי – ויכול להיות מצד עצם הנשמה, ששם כלל לא חטא אף פעם. זו הנקודה שתתגלה על ידי מלך המשיח, העצם שלו, בו הוא לא חטא בכלל, ומה שרואים בחיצוניות זה פשוט לא נוגע, זה אחיזת עינים. אצל היהודי הזה העצם הוא שלם וטהור, והעצם הזה של האיתן שלו זה המשיח, והכי חשוב – מה שהרבי אומר – שהאיתן שבנשמה זה חיים נצחיים. מצד האיתן שבנשמה – אם אין שבירה אין מות. היפך החיים הוא הוא שבירת הכלים, ואם אין שבירת הכלים ואין תיקון אז אין מיתה וגם אין תחית המתים (כי תחית המתים זה תיקון למי שמת). מיתה ותחיה זה מנגנון שם סג ושם מה, אך שם עב למעלה מכך בעצם. כל זה רמז מה צריך לגלות בעצמי ואיך אפשר למשוך את היהודי הזה שעכשיו הוא באמצע העבירה – למשוך אותו באהבת ישראל ממש, ב"חבלי עבותות אהבה".

וממשיך:

"וכלוי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה' והן לא לא הפסיד שכר מצות אהבת ריעים"

אהבת ריעים זה לקרובים ביותר. בשנים האחרונות הרבי דבר (חוץ מתחית המתים) על מבצע "בכל דרכיך דעהו" שלמעלה מ"כל מעשיך יהיו לשם שמים" (לא אוכל בשביל כח לעבודת ה', אלא באכילה עצמה יש יחוד). יסוד מאד חשוב כשיוצאים לקרב: אני מקוה שמי שאני מקרב יהיה חב"דניק, עם כובע וחליפה וציצית ושני זוגות תפלין (או ארבע, יותר משלי) – מקוה למשוך אותו לכך ב"חבלי עבותות אהבה". אך גם אם לא תתממש תקוה טובה זו – ברגע הקירוב יש יחוד. לאהוב ולהתקשר בשביל לקרב בלבד, זה עדיין אהבה של שם מה. אהבה של שם עב היא ברגע זה – שגם אם לא יתקרב יש אהבת רעים (בלי תקוה שיתקרב גם שם עב לא אמיתי – אם איני רוצה שיהיה חב"דניק וישמור כל המצוות לא אמיתי – אך אחרי שיש תקוה זו אהבה של שם עב גם אם לא יתקרב כעת יש מצות "אהבת ריעים"). מדרגה של "ריעים" – לפי הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" – חיבור של "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין".

אחרי שסיים לדבר על קירוב רחוקים ממשיך:

"וגם המקורבים אליו והוכיחם [לפי מצות תוכחה, כדאי שבכל ישיבה מדברים ראשונים שילמדו זה סימן קנו בשו"ע אדה"ז או"ח, על מצוות בין אדם לחברו, שהכי הרבה תופס שם מצות תוכחה – על היום הראשון שמישהו נכנס לישיבה, מהדברים הכי יסודיים זה ללמוד זאת, אפשר לומר שזה הסימן בשו"ע המקביל לפל"ב בתניא, כותב שם גם על אהבת ישראל, כי זה הסימן של המצוות בין אדם לחברו, אך העיקר שם זה התוכחה; יש שם חידושים פלאיים] ולא שבו מעונותיהם ומצוה לשנאותם [שהלא-חסיד קופץ על מצוה זו, ואדה"ז רוצה להמתיק זאת אך לא יכול לשנות מאחז"ל] מצוה לאהבם גם כן ושתיהן הן אמת שנאה מצד הרע שבהם"

קודם כל אומר שרק חברים – מקורבים – מותר לשנוא, אך מי שלא חבר ר"ל. אז מוסיף שגם מי שחבר והוכחת ויש מצוה לשנאותו – גם זה לא סוף פסוק. מה זה מצוה לשנאותו? יש שני פירושים, או שהיות שהוא חבר שלי ומתנהג שלא כדבעי יש חשש שישפיע עלי לא טוב, ולכן מתוך שמירה עצמית צריך לשנאתו. או, וזה הפירוש היותר נכון, שלא מתוך חשש על עצמי, אלא שאם יש מצוה לשנוא (מצוה של חז"ל, כי אין כזו מצוה בתורה, ומצוות חז"ל הן ב"גברא" ולא ב"חפצא") אז כנראה שאם התוכחה לא עזרה אולי זה יעזור – יש דברים מסוימים בהם הדרך היחידה להכניע קליפה היא דחיה. לשנוא זה כמו לדחות – צא מכאן, תסתלק, איני מסוגל להסתכל עליך. כמו שכתוב גם בתניא גופא בפכ"ט שגם הקב"ה, אם שום דבר לא עוזר, נותן איזו תוכחה של דחיה ליהודי, השפלה או מכה ר"ל, וזה כן עוזר. גם כאן צריך לומר שבמקום שחז"ל אמרו שצריך לשנוא כנראה שום דבר לא יעזור, ורק זה אולי יעזור גם לקרב אותו. אך גם כאשר זה מה שצריך אדה"ז לא רוצה שנשאר בשום מקרה עם שנאה בלבד, ולכן אומר:

"מצוה לאהבם גם כן [וצריך לומר שמצות השנאה של חז"ל בגברא, תיקון פסיכולוגי יותר, ואילו מצות התורה של "ואהבת" היא בחפצא, משהו בעצם; בכך לגמרי מוציא את כל העוקץ מהשנאה הזו] ושתיהן הן אמת שנאה מצד הרע שבהם [שנאת הרע זה כמו מיאוס, כפי שכתב קודם בתניא, שזה דחיה – היות שנשמותינו קשורות אז יש כח בשנאת הרע שלי גם לגרש את הרע שלו ממנו עצמו] ואהבה מצד בחינת הטוב הגנוז שבהם [שכרגע אינו נראה] שהוא ניצוץ אלקות שבתוכם המחיה נפשם האלקית"

כל התניא זה כדי להבדיל בין טוב לרע. אצל מי שנמצא ברמת אביב לא שונאים גם את הרע שבו, כל הענין רק לקרבו בחבלי עבותות אהבה – מצד האיתן שבנשמה שלו, מצד חייו הנצחיים. מי שחבר שלך, שיש ענין לשנאו כדי לדחות הרע שבו, יש גם ענין לאהבו מצד הנפש האלקית שבו. חוץ מזה יש עוד ענין – כמבואר בכ"ד שבכל ענין בתניא יש ג' בחינות, מבוסס על חב"ד. וכך ביהודי זה יש ענין לשנאו מצד הרע שבו, ולאהבו מצד הטוב שבו, ועוד ענין:

"וגם לעורר רחמים בלבו עליה [קודם כל להרגיש רחמנות בלב, ואז גם להתפלל] כי הוא בבחינת גלות בתוך הרע הזה מס"א הגובר עליה ברשעים והרחמנות מבטלת השנאה ומעוררת האהבה [לא רק שנאה מצד הרע ואהבה מצד הטוב, אלא רחמנות עוד יותר תבטל את השנאה – כל הענין לבטל ולהמתיק הנטיה המתנגדית, אף שיש לה סימוכים בחז"ל; רחמנות זה משהו הרבה יותר עמוק מהביטויים על פי נגלה לאהבת ישראל, ככבוד וכדו'] כנודע ממ"ש ליעקב [שמדתו רחמים] אשר פדה את אברהם [שמדתו אהבה, וכשהאהבה מתעלמת – בטבע ועל פי סימוכין בחז"ל – צריך לפדות את האהבה על ידי מדת הרחמים של יעקב, שאמר 'אל שדי יתן לכם רחמים', ר"ת ישראל כנודע]".

שנאה מצד הרע – גבורה. המצוה המהותית לאהוב אותו מצד הטוב – חסד. התעוררות רחמים – תפארת. סדר של היו, צירוף ספירת ההוד (אותו צירוף שראינו בריש פל"ג). בהוד מתגלה ה"איתן שבנשמה" – קודם התייחס לרחוקים, וכעת מתגלה גם בקרובים וחברים בתורה ומצוות. עוד פירוש למה אדה"ז התחיל בתניא – כמו רשב"י באדרא – כדי לבטל את הקליפה הכי קשה שיש אצל רבנים תלמידי חכמים, הנקראת "תניא". זו קליפה של ישות שבאה עם ידע תורני – יודע כל הש"ס בעל פה, אז יכול להיות גם בעל גאוה הכי גדול בעולם ר"ל. תניא לשון תנין, הנחש הקדמוני שהביא את המות לעולם. ספר התניא, וגם האדרא רבה, כדי לבטל את הקליפה הזו (זה שני הפירושים העיקריים שהרבי מביא למה נקרא "תניא" – לגלות איתן שבנשמה, זה הכי עצמי, ולבטל ישות של ת"ח). הא בהא תליא – בשביל היהודי הפשוט צריך רק את פירוש ה"איתן", ולכתחילה אין שנאה, ואילו אצל הקרוב שכנראה הוא ת"ח שיש לו קליפת תניא צריך קצת שנאה, כדי לבטל הקליפה, אך מיד יש שתי המתקות של אהבה ושל רחמים. אהבה מתחילה להמתיק את השנאה, ורחמים מגלים עוד יותר אהבה רבה וכך מבטלים את השנאה ומעוררים אהבה עזה ורבה.

ומסיים בסוגריים:

"ולא אמר דהע"ה וכו' וכו'"

ויש הערה של הרבי על דבר זה שרק בעל רוח הקדש מובהק – אפשר לומר שמשיח עצמו – יכול לדעת שאולי יש מישהו שיצא מכלל ישראל, אבל מי שהוא לא משיח בעצמו לא יכול לומר על מישהו, אפילו שיושב בכנסת ועושה דברים איומים, שיצא מכלל ישראל, שהוא ערב רב. צריך לעשות כל ההשתדלות שבעולם להוריד אותו מהכסא, אבל לדון אותו דין של "אין לו חלק באלקי ישראל" – ח"ו ר"ל. חשוב לדעת שיש כזה דבר, אך היחיד שיכול לדעת מזה זה רק דוד מלכא משיחא.

סיימנו סיום הפרק. העיקר שבחלק הראשון של הפרק כתוב שלכל יהודי יש שרש לא נודע, "אב אחד לכולנו". עיקר הענין שהשרש הזה הוא בשם עב, שלמעלה משבירה ותיקון, חיים נצחיים שלמעלה ממות וחיים. "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם" – יש ענין לנחם, וגם ענין לדעת שאם יש נצח אז לא צריך לנחם, "כי לא אדם הוא להנחם". בדרגת מה – אדם – יש ענין לנחם, כי ב-מה יש שינויים. אך "נצח ישראל" הוא "לא אדם" – שם עב – ושם "לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם", כי יש חיי נצח, ועוד מעט נראה זאת בהתגלות המשיח לעינינו, תיכף ומיד ממש, נראה את הנצח, את שם עב, את המהות, את מה שישראל חטא מעולם, וכל השבירה והתיקון היה נדמה. אך בשביל זה גופא, תורת התיקון היא כמו אור שמאיר משהו (כפי שהרבי אומר כמ"פ) – כל אור תורת התיקון, שם מה, בשביל להראות את שם עב. כמה שיש "לא אדם" הרבי הוא נושא הפכים, יש בו גם "אדם" – אמר על עצמו שגם אני אדם, גם אני מתפעל (ולא בלתי-משתנה) וכו'. זה עוד יותר גדול – להחדיר את ה-עב, את העצם, את החיים-נצחיים, גם בכל תכונות הנפש של האדם. אם ה' היה רוצה רק 'עבים' לא היה בורא עולם – רוצה ש-עב יחדור בתוך המציאות, אז צריך בחינת אדם, שם מה, רק שכתוב שלע"ל, אולי בתקופה השניה שאחרי התגלות המשיח, שם מה יתבטל לתוך ה-עב (שם בן יתעלה ויחזור לשם סג, ושם מה יתבטל, ומה שישאר זה שם עב). זה יהיה אחרי שאין יותר מה לנחם בכלל, אך בנתיים שיש מה לנחם יש בחינת אדם, אך בשביל זה אנו מתוועדים להחדיר את ה"לא אדם" ב"אדם".

[נחזור ל"והנה" – פ"ג בלקו"א מתחיל "והנה", וכך באגה"ת, אך בשער היחוד והאמונה כך מתחיל פ"ג, אך שם גם פ"ב מתחיל שם. ג-ב-ג-ג = יא].