עבודה כקיום יעוד

כ"ח אדר תש"נ – שכם

שיעור במאמר ד"ה "החדש הזה לכם" תשל"ה – אותיות ו-ז

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה לימד הרב את (סוף אות ה ו)אותיות ו-ז במאמר ד"ה "החדש הזה לכם" תשל"ה. במרכז השיעור נדונו שלשה סוגי גלויים הפועלים את עבודת התשובה של האדם – הגילוי מלמעלה; הכרוזים הקוראים "שובו בנים שובבים"; הבטחת התורה – וסיכומם בתשובה של סוף הגלות הכוללת את כולם. בסוף השיעור היחס בין תכלית עבודת האדם מצד עצמו (תשרי) להבנה שמעשיו הם קיום הבטחת התורה (ניסן).

ה) וְיֵשׁ לוֹמַר, שֶׁמֵּהַטְּעָמִים עַל זֶה שֶׁהַגִּלּוּיִים דְּלֶעָתִיד לָבוֹא תְּלוּיִים בְּמַעֲשֵׂינוּ וַעֲבוֹדָתֵנוּ בִּזְמַן הַגָּלוּת דַּוְקָא, הוּא, כִּי עִנְיַן הַבִּטּוּל הוּא בְּעִקָּר בָּהַעֲבוֹדָה שֶׁבִּזְמַן הַגָּלוּת. וְכַמְּבֹאָר במק"א, דְּבֶהָעֲבוֹדָה שֶׁבִּזְמַן הַבַּיִת, מִכֵּיוָן שֶׁהָיָ' אָז הַשָּׂגַת אֱלֹקוּת וּבַעֲלוֹתָם לָרָגֶל גַּם רְאִי' בֶּאֱלֹקוּת, הָיְתָה נִרְגֶּשֶׁת גַּם מְצִיאוּתוֹ שֶׁל הָאָדָם הַמַּשִּׂיג וְהָרוֹאֶה, וּבִזְמַן הַגָּלוּת, וּבִפְרָט בְּדָרָא דְּעִקְבְתָא דִּמְשִׁיחָא, הָעֲבוֹדָה הִיא בְּבִטּוּל, לֹא מִצַּד מְצִיאוּתוֹ שֶׁל הָאָדָם וְרַק מִצַּד הָאֱלֹקוּת.

וְיֵשׁ לוֹמַר, דְּהַכֹּחַ שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּדוֹרוֹת אֵלּוּ לַעֲמֹד בְּכָל הַנִּסְיוֹנוֹת שֶׁלֹּא הָיוּ (כ"כ) בַּדּוֹרוֹת הַקּוֹדְמִים, כּוֹלֵל הַנִּסָּיוֹן דְּאַל יֵבוֹשׁ מִפְּנֵי הַמַּלְעִיגִים שֶׁהוּא נִסָּיוֹן גָּדוֹל בְּיוֹתֵר, הוּא, כִּי כְּשֶׁהָאָדָם עוֹמֵד בְּנִסָּיוֹן ע"י שֶׁמַּגְבִּיר הַכֹּחוֹת שֶׁלּוֹ, כֵּיוָן שֶׁכֹּחוֹתָיו הֵם בִּמְדִידָה וְהַגְבָּלָה, יֶשְׁנָם דְּבָרִים שֶׁאֵין בִּיכָלְתּוֹ לְהִתְגַּבֵּר עֲלֵיהֶם, משא"כ בְּדָרָא דְּעִקְבְתָא דִּמְשִׁיחָא, שֶׁהָעֲבוֹדָה הִיא בִּבְחִי' בַּת, לֹא מִצַּד הַכֹּחוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶלָּא מִצַּד בִּטּוּלוֹ לְאֱלֹקוּת, הֲרֵי מוּבָן, שֶׁלְּגַבֵּי אֱלֹקוּת אֵין שׁוּם הַגְבָּלוֹת. וְיֵשׁ לוֹמַר, דֶּעִנְיָן זֶה (הַמַּעֲלָה דִּבְחִינַת בַּת שֶׁבִּזְמַן הַגָּלוּת) מְרֻמָּז בָּזֶה שֶׁמְּבֹאָר בְּהַדְּרוּשִׁים (הוּבְאוּ לְעֵיל) שֶׁג' הָעִנְיָנִים דְּבִּתִי אֲחוֹתִי וְאִמִּי הֵם כְּנֶגֶד ג' רְגָלִים. שֶׁהַסֵּדֶר בְּג' עִנְיָנִים אֵלֶּה שֶׁבִּתִּי הוּא לְמַטָּה מֵאֲחוֹתִי וְאִמִּי, הוּא כְּמוֹ שֶׁהֵם כְּנֶגֶד ג' רְגָלִים, זְמַן הַבַּיִת. אֲבָל בְּחִי' בִּתִּי שֶׁבִּזְמַן הַגָּלוּת, שֶׁהוּא הַבִּטּוּל שֶׁמִּצַּד עֶצֶם הַנְּשָׁמָה,

סוף אות ה: "בתי" – תוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר

(חסרה ההתחלה) ...שזה בהווה עדיין, הווה והולך. אבל "בתי", כמו שדיברנו קודם, הוא "תוספתו של הקב"ה שמרובה על העיקר"[ב]. זה "שארית ישראל", השיריים שיותר מהעיקר, העיקר הוא סדר ההשתלשלות. יש תוספת שתופסים אותה על ידי שאני עושה את עצמי שיריים והיא מרובה על כל העיקר, היא ממשיכה מאור העצמיות. זו בחינת "בתי" כמו שהיא מושרשת ב"אב אחד לכולנה"[ג]. לכן זה גם שייך לאהבת ישראל, שבשביל להגיע למדרגה הזאת אני לא יכול להיות מציאות של פרט, אלא מציאות של "אב אחד לכולנה", עבודה של כלל, לא עבודה של פרט. עבודה של פרט יכולה להגיע רק עד "אמי" בזמן הבית.

[אבל "בתי" של זמן הגלות] אֵינָהּ בִּכְלַל ג' עִנְיָנִים אֵלֶּה וְהִיא לְמַעְלָה מֵהֶם.

א.     אות ו: סוגים של תשובות

מצות כציוויים וכיעודים

ו) ועפ"ז יֵשׁ לְבָאֵר הַתִּוּוּךְ דִּשְׁנֵי פִּסְקֵי הַדִּינִים בְּנוֹגֵעַ לְהַגְּאוּלָּה [עכשיו אפשר לתרץ את הקושיה, איך פוסקים שהגאולה תלויה בתשובה, וגם פוסקים תהיה בניסן, שלכאורה ניסן הוא לא תשובה, ניסן הוא אתערותא דלעילא, רק מצד האלקות? מה שני פסקי הדינים?], שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאָלִין אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה [זה פסק אחד] וְשֶׁבְּנִּיסָן עֲתִידִין לִגָּאֵל [פסק שני שלכאורה סותר], כִּי זֶה שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה בְּסוֹף גָּלוּתָן [שֶׁבַּגָּלוּת עַצְמוֹ, עִקַּר הַהֶעְלֵם וְהַהֶסְתֵּר דְּהַגָּלוּת הוּא בְּסוֹפוֹ [זו לשון הרמב"ם, שעושים תשובה "בסוף גלותן"[ד], והסוף שהוא עקבתא דעקבתא דעקבתא דמשיחא – הוא עיקר ההעלם וההסתר של הגלות, ועיקר הגברת הנסיונות, עד שמזה אנחנו מאבדים כל הרגשת מציאות אישית]], הוּא בְּאֹפֶן שֶׁנִּרְגָּשׁ בָּהֶם, דְּזֶה שֶׁעוֹשִׂין תְּשׁוּבָה הוּא לֹא מִצַּד צִיּוּר הַמְּצִיאוּת שֶׁל הָאָדָם הָעוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהִבְטִיחָה תּוֹרָה שֶׁבְּסוֹף הַגָּלוּת יַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה [שזה עיקר הנקודה כאן בכל המאמר (זה מורגש?) תכף נסביר את זה יותר].

יש בתורה כולה שני רבדים. כשכתוב בתורה "ואהבת את הוי' אלהיך"[ה] יש שני פירושים גם בחז"ל וגם מבואר בקבלה ובחסידות[ו]: יש "ואהבת" – מצוה, זה הפשט, יש עליך מצוה. תשאל אותי: איך מקיימים את המצוה? הרי אהבה היא דבר שמסור ללב ואיך אפשר לצוות על אהבה? מסבירים לך[ז] שצריך להתבונן בדברים שמעוררים את האהבה. אז יש מצוה כזאת, מצות עשה, מצוה מעשית.

אבל יש בכל מצות עשה יש עוד פירוש שכתוב בזהר[ח], שכל פעם אני יכול לפרש "ואהבת את הוי' אלהיך" – סופך לאהוב את ה' אלהיך, התורה מבטיחה לך, מה שלא יהיה, אתה יהודי ולכן אתה פעם תאהב את ה', מבטיח לך. עכשיו מה? זה שמבטיח לך שתאהב את ה' – לא צריך לעשות שום דבר? רק לשבת בחיבוק ידיים? הגשמת ההבטחה גם היא כנראה תלויה בהתעוררות, אבל זו עבודה כזאת שלא אני עשיתי, לא קיימתי שום מצוה, רק פשוט דרכי התקיימה ההבטחה שה' הבטיח – ה' הבטיח וה' קיים את ההבטחה שלו. הוא אמר בתורה "ואהבת", הבטיח לי שאני אוהַב פעם את ה', והנה הוא קיים את זה, ה' "אמת ותורתו אמת"[ט].

טעות קרח: תפיסת המצות כציוויים בלבד

לפי זה, זהו גם הפירוש הפנימי להבדל בין קרח ומשה. קרח חלק על משה רבינו, בסוף כשהוא הודה ואמר "משה אמת ותורתו אמת ואנחנו בדאים"[י]. לפי מה שעכשיו הסברנו ההסבר הוא ככה: שקרח תפס רק את הפשט של המצוה שבתורה. ולגבי המצוה, לגבי כמה אפשר לדרוש [מה זאת אומרת?] עוד פעם, מצוה פרושו שאתה כביכול דורש, זה קשוח, דין, אתה תקיים כך וכך, ויש שכר ועונש, אם תקיים טוב, אם לא תקיים עונש – יש הרבה מצוות וכל מיני עונשים, סקילה וכו' למיניהם. מי שהוא דמוקרט גדול יכול להתקומם נגד תרי"ג מצוות חמורות ולומר: 'מה אתה דורש מכולם? "טלית שכולה תכלת" צריך, עוד ציצית אתה רוצה[יא]? "בית מלא ספרים", אתה רוצה עוד מזוזה?! קצת מוגזם משה רבינו', ככה בא קרח ואומר למשה רבינו, 'כל המצוות הן עול כבד'.

אבל מה שהוא לא תופס בתורה הוא שיש צד אחר נפרד בכל התורה כולה, שהוא צד פנימי. המצוה היא הבטחה של ה' שהדבר הזה עתיד להתגשם – כל המצוות הן תיקונים, תיקוני עולם, תיקון האדם ותיקון עם ישראל, כנסת ישראל – וכשכל התיקונים האלה יעשו-יתקיימו-יתגשמו יהיה אור ה' גדול בעולם, אור אין סוף. יש צד הבטחתי של כל התורה כולה, שהוא פנימיות התורה. אז אפילו שאדם עושה את המצוה, הוא מרגיש תוך כדי העשיה שהוא הפרי והאמצעי שהבטחת ה' תתגשם.

לכן, מה היו צריכים לומר בסוף? "משה אמת ותורתו אמת", מה הפירוש המלה "אמת"? אמת היא הגשמת הבטחה, שכל התורה היא יעודים. בכל מצוה יש גם עדות, שאנחנו מעידים, וגם עד מלשון יעוד, וכאשר שאומרים שמשהו אמת הכוונה שקודם היה ספק אם הוא יתגשם, זה פשט המלה אמת. מה פתאום היום יודעים שזו אמת ואתמול לא ידעו שזו אמת? אמת הכוונה להרגיש כביכול את הצד היעודי שיש במצוות התורה, שזה דוקא הצד הכללי, כנסת ישראל של התורה.

מה הם רצו? הם פרשו, הם עשו מחלוקת, "ויקח קרח"[יב], הוא חלק וחילק את העם לפלוגות, הוא פלג, ככה התרגום מתרגם, לשון מפלגה, עשה מפלגות בעם – "ואתפלג קרח"[יג]. כל היעודים של התורה הם כאלו ששייכים דווקא לכלל כולו, שהפרט לא מרגיש את עצמו, שהוא לא יכול לקחת את עצמו לצד אחר. ככה רש"י אומר "'ויקח קרח' – לקח את עצמו לצד אחד" לחלוק על משה בשם הדמוקרטיה. לפי זה יוצא שבדמוקרטיה כל אחד הוא מציאות לעצמו, זו דמוקרטיה. מציאות האדם היא לעצמו, ולכן אפשר לדרוש רק לפי כוחן. זהו גם מאמר חז"ל[יד] שאפשר לדרוש מכל אחד לפי הכח, לא יותר מזה. כל הממד הפנימי, שהוא הממד היעודי, חסר לגמרי. בסוף הוא השיג ש"משה אמת ותורתו אמת", כלומר אמת על שם הגשמת היעוד, שיש הבטחה בתורה, בכל מצוה יש חזון.

הממד הפנימי והחיצוני שבמצות

יש יהודי שכך הוא זוכה לתפוס ולקיים את התורה כולה, בתור הגשמת החזון שה' אמר לישראל, גם כשהוא מניח תפילין, גם כשהוא שומר שבת, כשהוא עושה סוכה, כשהוא יושב בארץ ודאי – כל מצוה שהוא עושה. להפך, אפשר לומר שהמצוה הזאת – זה גם כלל גדול אצלנו – מצות ישוב הארץ, שיש מחלוקת פוסקים אם היא מצוה או לא[טו], לפי דרכנו עכשיו אפשר לומר שהענין של ישוב הארץ, יותר מכל מצוה אחרת, הוא מצוה יעודית. כלומר, היא כולה הבטחה, ואם אתה מגדיר מצוות קודם כל כצוים – אז יכול להיות שישוב הארץ לא בכלל, בגלל שכאן בארץ כביכול הסוד שבכל המצוות גלוי. [גם בתשובה יש מחלוקת] כן, גם בתשובה[טז].

מה זה מצוה? שהכוונה-הפנימיות, שהיא ה-מ"צ, היא בהסתר. המלה מצוה היא שם הוי', כאשר מ"צ הן באתב"ש[יז]. כלומר, פנימיות הכוונה, הצד היעודי במצוה, היא י"ה של מצוה, והוא בהסתרה, מ"צ [מה זה מ"צ באתב"ש?] י"ה. מצוה היא י-ה-ו-ה, רק ש‑י"ה בנסתר, כך כתוב, זה חלק "הנסתרת"[יח] במצוה. ו"ה – "והנגלת לנו ולבנינו" – הן הצו, מה צריך לעשות, אבל י"ה הן פנימיות הכוונה.

בארץ ישראל כאילו שהסוד כאן יותר מדי חשוף, הענין חשוף, הכל יעודי. אם היא יעודית זו לא מצוה רגילה, כלומר לא צו של 'תעשה כך וכך', המצוה היא להיות כלי לקיום היעוד של התורה, לתת לתורה להתגשם דרכך, היא זכות. הרבי אומר שזו גם התשובה של המשיח, לא שאני עושה תשובה, רק שהתורה הבטיחה, וזה בדיוק הסגנון של הרמב"ם ש"הבטיחה תורה שסוף ישראל בסוף גלותן לעשות תשובה", ואז "מיד הן נגאלין".

ניסן: התעוררות על ידי גילוי

בְּחִינַת נִיסָן, בַּת, שֶׁאֵין לוֹ מִשֶּׁל עַצְמוֹ כְּלוּם וְהוּא מְקַבֵּל מִלְמַעְלָה. וַהֲגַם שֶׁהַתְּשׁוּבָה הִיא בִּרְצוֹנוֹ וּבִבְחִירָתוֹ [אפשר לומר שאם אתה עושה את המצוה היא לא בחירה חפשית, היא בכלל לא שייכת לך, כאילו רק כפויה, אתה יכול להיות רובוט או משהו. אז הוא אומר – לא, להפך, התשובה הזאת היא גם כן ברצונו ובבחירתו], וְכִלְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם שֶׁסוֹף יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה [ישראל עושים תשובה בסוף גלותן], עֲשִׂיָ' וַעֲבוֹדָה דְּיִשְׂרָאֵל [וּדְלֹא כְּהַהִתְעוֹרְרוּת תְּשׁוּבָה הַבָּאָה ע"י הַכְּרוּזִים שֶׁמִּלְּמַעְלָה

תכף נסביר גם את זה. כתוב מהבעל שם טוב[יט] שיש כרוזים שיוצאים כל הזמן בשמים "שובו בנים שובבים"[כ]. שוב, שייך לפרשיות שובבי"ם, וגם בחודש אלול כתוב שההתעוררות של י"ג מדות הרחמים היא על דרך זה. הבעל שם טוב שואל שאלה פשוטה: מי שומע את הכרוזים? מה מועילים הכרוזים האלה? אתה שמעת פעם כרוז יוצא בשמים "שובו בנים שובבים"? זה מהיסודות של הבעל שם טוב בכתר שם טוב, ששורש הנשמה שומע, ומזה שהשורש שומע את הכרוזים נוזלים ונודפים – "מזליה חזיה"[כא], זו הלשון של חז"ל – הרהורי תשובה. כאילו שאתה מתעורר, אבל ההתעוררות הזאת לחזור בתשובה היא מה שנוזל משורש הנשמה ששומעת את הכרוזים בשמים.

שם, כשאתה מקבל הרהור תשובה, מצד אחד זה נקרא גם על שמך, זה נקרא "אני לדודי ודודי לי"[כב]. יש עבודה של אלול ששייכת לתשרי של "אני לדודי", ובכל זאת כתוב[כג] שיש קדימה של י"ג מדות הרחמים. י"ג מדות הרחמים פועלים על דרך הכרוזים, ובכל זאת ההתעוררות נקראת על שם האדם.

כאן הרבי אומר עוד יותר מכך, גם על בינת ניסן. אם כי שזה ניסן, ובניסן כתוב "דודי לי ואני לו"[כד], שזו אתערותא דלעילא, התעוררות על ידי "שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם"[כה], ואז אתה באמת לא עשית שום דבר, כאילו שאין לי שום זכות, הקב"ה נגלה עלי ואני נמשך אחריו כצאן אחרי הרועה, כל יציאת מצרים בפעם הראשונה היא "מצא חן במדבר"[כו], "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"[כז], כלומר מציאת חן שהקב"ה נגלה עלינו ואנחנו הלכנו אחריו, "אחרי הוי' אלהיכם תלכו"[כח].

זו ההתעוררות של "בתי" בתחילה, ביציאת מצרים, על ידי גילוי, זה נקרא "דודי לי ואני לו", על ידי הכרוזים או שאני מקבל מהם הרהור תשובה, שאני כביכול חוזר בעצמי, זה נקרא "אני לדודי ודודי לי". עכשיו יש עוד בחינה של בת, שהיא הבחירה שלי שההבטחה של התורה תתגשם, שהיעוד יתגשם בתוכי ובתוכנו, בתוך עם ישראל. הרבי אומר שזו עוד יותר בחירת האדם, אפילו יותר מאשר הכרוזים, אם כי שהיא חוזרת להיות "בתי" כמו בניסן.

התעוררות על ידי גילוי; השפעה; בטול

עוד פעם, יש פה שלש בחינות איך אדם מתעורר: או שהוא מתעורר על ידי גילוי מלמעלה, כמו הרבה בעלי תשובה שקורה להם משהו בחיים, משהו גדול, שהם מודעים לכך, אז מה שקרה לך עורר אותך לחזור בתשובה. זו יציאת מצרים, ניסן הראשון, "בניסן נגאלו אבותינו ממצרים". כשעושים לך נס גדול או איזו חויה גדולה מן השמים שמעוררת אותך אתה נשאר בעצם כמו שהיית קודם, לכן כתוב "כי ברח העם"[כט], שאתה בורח עם כל הרע שלך[ל], בגלל שאתה עדיין מאד קשור לרע, לכן אתה צריך לברוח ממנו על מנת להתקרב לקדושה, אבל לא נגמלת ממנו, לא יצאת מזה באמת.

אחר כך יש עבודה שאדם מקבל הרהור תשובה, שהוא מעצמו מתעורר מלמטה, בלי גילוי. אבל אף על פי שזה בלי גילוי – ההרהור הזה בא לו ממקום מאד גדול-גבוה – הוא עדיין בתור מציאות, כזאת שהוא יהיה בסופו של דבר "אמי", משפיע לקב"ה, יגיע למדרגה הכי גבוהה בתשובה הזאת. היא נקראת על שמו, אבל בתור מציאות. "אני לדודי ודודי לי", הוא עדיין פרט, אם כי שכאשר מגיעים לסוכות יש בחינה אחת של כלל, ש"ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת"[לא], יש איזו התכללות במדרגה של "אמי". אבל כנראה שזו לא אחדות ממש, דבר שהסברנו אתמול כשלמדנו לגבי ארבע מדרגות של אהבת ישראל.

["אמי" פרושו כביכול שהוא הופך להיות משפיע?] כן, שהוא משפיע אפילו לקב"ה. [מה זה?] שהוא משפיע לה', "רעיתי"[לב] – "פרנסתי"[לג], "ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים"[לד] [מה זה אומר שהוא נקרא משפיע?] למשל "ביום חתנתו וביום שמחת לבו"[לה], "ביום חתונתו" דורשים על יום כפור, הוא אמר קודם, ואז נעשים "בעטרה שעטרה לו אמו", אנחנו נותנים עטרה לקב"ה. "ביום חתונתו וביום שמחת לבו" – "יום חתונתו זה מתן תורה"[לו] של לוחות שניים, של יום הכיפורים כתוב, ו"שמחת לבו זה בנין בית המקדש". אז על ידי תשובה עולים אפילו יותר גבוה מהתורה, להשפיע בתורה, להשפיע בז"א – ז"א נקרא כאן תורה – משפיעים מלמעלה, "אמי", אבל זה עדיין בגדר מציאות.

כמו שפעם למדנו על אהבת ישראל, שיש מדרגה של אהבת ישראל שבגדר מקיף על כולם אבל היא לא בטול גמור ויש עוד מדרגה של "בתי", של בטול גמור מצד אבא. [מה זה נקרא להשפיע בז"א, להשפיע בתורה? מה אני משפיע?] אפילו על פי פשט – חידושי תורה, או חידושי מנהג, אור בתורה, חיות בתורה. כמו שהבעל שם טוב[לז] למשל הגיע למצב כזה שהעולם יבש, לא טרי, והוא בא לרענן את כל היהדות. ההגעה שלו לרענן את כל היהדות הכוונה שהוא משפיע למעלה, מאמא לז"א. זהו השורש וזה בזכות התשובה שלו.

אבל שוב, זו בחינת סוכות. עוד פעם, כאן מה שצריך להביא את המשיח הוא "בתי", שזו עבודה של כלי להגשמת ההבטחה של התורה, אם כי הייתי יכול לחשוב שאין פה שום עבודה בכלל, או שזה דומה כאילו יש גילוי מלמעלה שמעורר ומניע אותי, להפך – הוא אומר שכאן יש לגמרי תרתי דסתרי, נשיאת הפכים, ובעצם יש כאן הכי הרבה עבודה, אפילו יותר מהכרוזים, באין ערוך יותר מהעבודה של ההרהור תשובה הבא על ידי הכרוזים שיוצאים בשמים.

מ"מ עֲשִׂיַּת הַתְּשׁוּבָה דְּיִשְׂרָאֵל שֶׁבְּסוֹף הַגָּלוּת הִיא לֹא מִצַּד הַצִּיּוּר שֶׁלָּהֶם מִצַּד עַצְמָם [אם כי שזה בהחלט רצונו ובחירתו של היהודי, בכל זאת זה לא מצד הציור שלהם, כלומר המציאות שלהם מצד עצמם], אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהַבְטָחַת הַתּוֹרָה פּוֹעֶלֶת עֲלֵיהֶם שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה.

בכל תשובה יש מי שפועל עליך. בתשובה הראשונה פועל גילוי האלקות של "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה". במדרגה השניה הכרוזים פועלים. במדרגה השלישית התורה פועלת, הבטחת התורה, התורה בממד הפנימי. כאשר הופכים בחזרה את ה‑מ"צ של מצוה עם י"ה – שם הוי' של המצוה – זה פועל על היהודי.

התשובה בסוף הגלות כוללת את כל התשובות

וְיֵשׁ לוֹמַר, דְּזֶהוּ מַה שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה וּמִיָּד הֵן נִגְאָלִין [עכשיו הרבי אומר שלפי זה אפשר לדייק עוד דיוק חשוב. כתוב ברמב"ם שעל ידי התשובה הגאולה נפעלת תכף ומיד, ללא שום שהות של זמן, רק עושים תשובה "ומיד הן נגאלין"], דְּכַאֲשֶׁר עֲשִׂיַּת הַתְּשׁוּבָה הִיא מִצַּד הָאָדָם עַצְמוֹ (שֶׁהוּא בְּמַצָּב וְצִיּוּר כָּזֶה שֶׁשַּׁיָּךְ לִתְשׁוּבָה), הֲגַם שֶׁתְּשׁוּבָה בִּכְלָל הִיא בְּאֹפֶן דְּדִלּוּג מ"מ יֵשׁ בָּהּ אֵיזֶה סֵדֶר וְהַדְרָגָה [זה גם חידוש מאד יפה של הרבי. הוא אומר שיש דילוג כזה, למדנו על דילוגים[לח], שגם בדילוג יש איזה סדר והדרגה. כמו אדם שמדלג מכאן עד כאן ומכאן עד כאן. אפשר להגדיר סדר מסוים גם בעבודה של דילוג].

דְּכֵיוָן שֶׁהָאָדָם הוּא מֻגְבָּל, גַּם בְּהַדִּלּוּג שֶׁלּוֹ יֵשׁ סֵדֶר [אם הדילוג הוא של האדם אז גם בו יש איזה גבול וסדר]. שֶׁבּתְּחִלָּה הוּא בָּא לִתְשׁוּבָה תַּתָּאָה וְאַחַ"כ לִתְשׁוּבָה עִלָּאָה [כלומר שיש מדרגות שונות של תשובה. תשובה זו עבודת דילוג. תורה היא עבודה של סדר ותשובה זה דילוג. אבל הוא אומר שאם התשובה היא עדיין של "אמי", דהיינו תשובה שיש בה מציאות השב, ואפילו שיש בה כמה מדרגות – יש תשובה תתאה ותשובה עילאה – המדרגות האלה גופא, העובדה שיש תשובה תתאה ותשובה עילאה כבר אומרת שהיא מוגבלת, שמה שנקרא תשובה תתאה אינו תשובה עילאה אלא מדרגה אחרת. כלומר, אפילו שהכל עבודה של דילוג, אבל יש מדרגות שונות בדילוג] וְעַד שֶׁהוּא נִגְאָל לְגַמְרֵי מֵהַמַּצָּב (גָּלוּת) שֶׁהָיָ' לִפְנֵי הַתְּשׁוּבָה [לאט לאט הוא מקפץ ומדלג עד שהוא נגאל ויוצא לגמרי מהגלות. אבל זה מה שהיה בתשובות הקודמות של עם ישראל].

וְזֶה שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה בְּסוֹף גָּלוּתָן וּמִיָּד הֵן נִגְאָלִין,

זאת אומרת שאין פה מדרגות שונות. לא צריך להתחיל קודם מתשובה תתאה ואחר כך לעלות לתשובה עילאה וכך הלאה. בלקוטי תורה כתוב[לט] שיש ארבע מדרגות: יש תשובה תתאה, ויש בעל תשובה תתאה, יש תשובה עילאה, יש בעל תשובה עילאה. אבל כאן כתוב שעושים תשובה "ומיד הן נגאלין". אז הוא אומר שהתשובה הזאת לא שייכת לכל אגרת התשובה, לכל ההגדרות במדרגות השונות של התשובה, כל מה שכתוב בחסידות על תשובה עילאה ותשובה עילאה וכל מיני בחינות של תשובה – זה לא שייך לתשובה הזאת של עם ישראל בסוף הגלות. בגלל שכל אותן תשובות הן מדרגות, דילוגים עם סדר, ואם הן דילוגים עם סדר אז יש גם קדימה ואיחור. המסובב לא נפעל ממילא, תכף ומיד, עם הסבה. כאן, כשכתוב שעושים תשובה ובו ברגע נגאלין, זהו סימן שהתשובה היא מסוג אחר, איזו מן תשובה שכוללת את כל התשובות.

הוּא, לְפִי שֶׁעֲשִׂיַּת תְּשׁוּבָה זוֹ הִיא בְּאֹפֶן דְּבַת [זו תשובה של 'בטול' גמור, של "לית לה מגרמה כלום"[מ]] (מִצַּד הַבְטָחַת הַתּוֹרָה [מה הכח שפועל בי? רק מה שהתורה הבטיחה]), שֶׁהַבִּטּוּל דְּבַת מַגִּיעַ בְּעַצְמוּת אוא"ס שֶׁלְּמַעְלָה מֵהִשְׁתַּלְשְׁלוּת (כַּנַ"ל סְעִיף ה), וְלָכֵן, הַתְּשׁוּבָה דְּבַת הִיא לְמַעְלָה מִסֵּדֶר וְהַדְרָגָה (לְמַעְלָה גַּם מֵהַסֵּדֶר דְּדִלּוּג).

הוא אפילו למעלה מסדר של דילוגים, דהיינו תשובות שונות שישנן.

ב.     אות ז: תכלית העולם – בלי גבול

תכלית תשרי – ניסן

נמשיך רק עוד סעיף אחד, אחר כך זה משהו אחר:

ז) וְהִנֵּה זֶה שֶׁהַבְטָחַת הַתּוֹרָה פּוֹעֶלֶת עַל הָאָדָם שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה מֵעַצְמוֹ [מה עיקר הווארט והחידוש כאן? שהתורה מבטיחה, ובכל זאת התשובה נקראת על שם האדם שעושה אותה, הוא לא כפוי כאן], הוּא חִבּוּר דְּנִיסָן וְתִשְׁרֵי [אז מה שהסברנו כאן הוא החיבור העצמי בין שני החודשים של ניסן ותשרי].

דְּזֶה שֶׁהַתְּשׁוּבָה (שֶׁבְּסוֹף הַגָּלוּת) הִיא שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה בְּכֹחַ עַצְמָם, מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה [וּדְלֹא כְּבִיצִיאַת מִצְרַיִם, שֶׁחֶפְצָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל לָצֵאת מִטֻּמְאַת מִצְרַיִם וּלְדָבְקָה בּוֹ יִתְ' הָיְתָה מִצַּד הַגִּלּוּי מלְמַעְלָה [כל מה שרצינו אז לצאת בא לנו בגלל הגילוי, "שנגלה עליהם הקב"ה"], שֶׁלָּכֵן יְצִיאָתָם מִמִּצְרַיִם הָיְתָה בְּאֹפֶן דְּכִי בָּרַח הָעָם [כלומר שרק הגילוי פעל זאת, ולא מצד התכונה הפנימית והעצמית של האדם]],

[אז זה שאנחנו אומרים שבסוף הגלות נתעורר ממש מעצמנו מלמטה למעלה] הוּא הָעִנְיָן וְהַמַּעֲלָה דְּתִשְׁרֵי [זה נקרא חודש תשרי שיש בגאולה]. וְזֶה שֶׁעֲשִׂיַּת הַתְּשׁוּבָה הִיא מִצַּד הַבְטָחַת הַתּוֹרָה [אבל זה שמי שפועל את התשובה, מי שעושה אותה – זה התורה שהבטיחה. היא שעושה זאת], שֶׁלָּכֵן הִיא בְּאֹפֶן דְּמִיָּד הֵן נִגְאָלִין [מה שהסברנו קודם], לְמַעְלָה מִסֵּדֶר וְהַדְרָגָה, הוּא הַמַּעֲלָה דְּנִיסָן [זהו 'ניסן' שיש בתשובה הזאת]. וכמשנת"ל (סְעִיף ב) שֶׁהַמַּעֲלָה דְּנִיסָן לְגַבֵּי תִּשְׁרֵי הוּא שֶׁבְּנִיסָן הוּא הַמְשָׁכַת אוֹר הבל"ג [ניסן הוא נסים, תשרי הוא טבע. אז ניסן הוא תמיד המשכת אור הבלי גבול ותשרי הוא אור מוגבל].

וְיֵשׁ לוֹמַר, דְּזֶה שֶׁבְּנִיסָן דַּוְקָא עֲתִידִין לִגָּאֵל, אַף שֶׁבְּהַתְּשׁוּבָה שֶׁבְּסוֹף הַגָּלוּת (שֶׁעַל יָדָהּ תָּבוֹא הַגְּאֻלָּה) יֶשְׁנָם שְׁנֵי הָעִנְיָנִים וְהַמַּעֲלוֹת, דְּנִיסָן וּדְתִשְׁרֵי [למה בתשובה שלנו, של סוף הגלות, צריכה להיות התכללות של שתי הבחינות – ניסן ותשרי?], הוּא, כִּי הַכֹּחַ לְהַחִבּוּר דְּתִשְׁרֵי וְנִיסָן בַּעֲבוֹדַת הָאָדָם הוּא כִּי תַּכְלִית הַכַּוָּנָה בְּהַבְּרִיאָה דְּתִשְׁרֵי (בְּרֵאשִׁית בָּרָא) שֶׁאָז נִבְרָא הָעוֹלָם בִּמְדִידָה וְהַגְבָּלָה הוּא בִּכְדֵי שע"י הָעֲבוֹדָה דְּתומ"צ יִהְיֶ' בּוֹ הַגִּלּוּי דְּנִיסָן (הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם).

כל תכלית הכוונה של מה שצריך להתגלות בגאולה הוא שהתכלית של תשרי היא ניסן, התכלית של בריאת העולם בגבול היא לגלות את אור הבלי גבול בתוכו. לכן גם העבודה שלנו צריכה להיות בהתאם, של תשרי עם מניע פנימי של ניסן, דהיינו עבודה משלנו אבל כאשר הפנימיות גלויה שבעצם מה שפועל כאן הוא אך ורק הבטחת התורה שסוף ישראל לעשות תשובה.

וְזֶהוּ שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה לִבְרֹא אֶת הָעוֹלָם הָיְתָה בְּנִיסָן, שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה הִיא הַכַּוָּנָה וְהַתַּכְלִית שֶׁל הַעֲשִׂיָ' שֶׁלְּאַחֲרֵי הַמַּחֲשָׁבָה (כַּנַ"ל סְעִיף ב), כִּי הַכַּוָּנָה וְהַתַּכְלִית דִּבְרִיאַת הָעוֹלָם דְּתִשְׁרֵי (מְדִידָה וְהַגְבָּלָה) הוּא שֶׁיִהְיֶ' בּוֹ הַגִּלּוּי דְּנִיסָן שֶׁלְּמַעְלָה מֵהַגְבָּלָה. אֶלָּא שֶׁבִּכְדֵי שֶׁתֻּשְׁלַם הַכַּוָּנָה שֶׁגַּם בְּהַגִּבוּל יִהְיֶ' גִּלּוּי הבל"ג הָיְתָה הַבְּרִיאָה בְּפֹעַל בְּאֹפֶן שֶׁבַּגִּלּוּי לֹא הָיָ' נִרְגָּשׁ בָּהּ הַכַּוָּנָה [שהיא תשרי בפני עצמו]. שעי"ז נִבְרָא עוֹלָם מֻגְבָּל. וע"י מַעֲשֵׂינוּ וַעֲבוֹדָתֵנוּ וּבִפְרָט בִּזְמַן הַגָּלוּת, מִתְגַּלֶּה שֶׁהַפְּנִימִיּוּת ([דהיינו] הַכַּוָּנָה וְהַתַּכְלִית) דְּהַגְּבוּל שֶׁנִּבְרָא בְּתִשְׁרֵי הוּא שֶׁיִהְיֶ' בּוֹ גִּלּוּי הבל"ג [של ניסן].

וְזֶהוּ שֶׁעֲשִׂיַּת הַתְּשׁוּבָה שֶׁבְּסוֹף הַגָּלוּת (עֲשִׂיַּת וּפְעֻלַּת הָאָדָם שֶׁנִּבְרָא בְּתִשְׁרֵי, גְּבוּל) הִיא בְּאֹפֶן דבל"ג (נִיסָן), כִּי ע"י מַעֲשֵׂינוּ וַעֲבוֹדָתֵנוּ מִתְגַּלֶּה שֶׁעִנְיָנוֹ הַפְּנִימִי דְּהַגְּבוּל שֶׁנִּבְרָא בְּתִשְׁרֵי הוּא הבל"ג דְּנִיסָן. וְזֶהוּ בְּנִיסָן עֲתִידִין לִגָּאֵל, כִּי אָז יִתְגַּלֶּה שֶׁגַּם הַגְּבוּל דְּתִשְׁרֵי, פְּנִימִיּוּתוֹ הוּא הבל"ג דְּנִיסָן.

עד כאן.

לחיים! זה השיעור האחרון לפני פסח, שיהיה פסח כשר ושמח!