פרצוף "מדבר שקר תרחק"

כ"ב שבט תשד"מ – ישיבת "שובה ישראל" ירושלים

שיעור בגמרא (שבועות ל, ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

י"ג הדרשות על "מדבר שקר תרחק"

מצוה שכוללת הרבה מצוות

יש פה סוגיה (בדף ל, ב) במסכת שבועות, זו אחת הסוגיות הכי יפות בש"ס. יש פה פסוק אחד – "מדבר שקר תרחק"[ב] – שנקרא לפי הרמב"ם 'לאו שבכללות' זו מצות 'לא תעשה' שבכללות, בגלל שהיא כוללת הרבה דברים, ועל זה הסוגיה כאן. יש פה שלשה עשר פירושים של חז"ל[ג], אחד אחרי השני, מה הכוונה של הפסוק הזה. לכן מי שלומד את הסוגיא הזאת יכול לראות את הדוגמה הכי מצוינת, איך יש משפט בתורה שמורכב משלש מלים שלמעשה אומר לנו שלשה עשר דברים. כמובן שאם הוא אומר שלשה עשר דברים צריכים להתבונן שהם כנגד י"ג מדות הרחמים. מהו אמצע י"ג מדות הרחמים? "ואמת". זאת אומרת שהנקודה המרכזית של י"ג מדות הרחמים היא 'ואמת'.

יש כאן בחז"ל, הכל ממש פשוט ובלי שום חכמות, שלשה עשר פירושים על המשמעות בהלכה של "מדבר שקר תרחק". נראה אותה בקיצור כיוון שגם אין לנו הרבה זמן.

סימן סניגרון בור גזלת מרמה [זה הסימן הראשון של ארבעת הדברים הראשונים, אחר כך בעמוד הבא יש עוד סימן לתשעת הדברים האחרים] תלת"א תלמי"ד ותל"ת בעל"י חו"ב סמרטו"ט שומ"ע ומטעי"ם [יש פה שני סימנים שמחלקים את הי"ג לארבעה ואחר כך לתשעה. יש שלשה תלמידים, שלשה בעלי חוב, סמרטוט אחד ושומע ומטעים. זה הסימן של התשעה שבאים אחריו].

אם כן, רק נעשה את זה פשוט מאד:

א. שלא יעשה סניגרון

ת"ר מנין לדיין שלא יעשה סניגרון לדבריו, תלמוד לומר "מדבר שקר תרחק" [מאיפה אני יודע שלדיין אסור לעשות סניגרון לדבריו. כלומר, ז כמו סנגוריה. מה הכוונה? רש"י אומר[ד]] "אם דן דין ולבו נוקפו לומר שהוא טועה לא יחזיק דבריו להביא ראיות להעמידם שהוא בוש לחזור, אלא לכל צדדים יחזור להוציא דין לאמיתו.

הרב התחיל לומר משהו, ופתאום עולה על דעתו שאולי זה לא בדיוק נכון. כעת הוא יכול לעשות שני דברים: הוא יכול לחזק את מה שהוא אמר קודם בשביל לא להתבייש, אולי הוא אומר משהו לא נכון, או שבפומבי ברבים הוא מיד מודה בו ואומר שאולי לא נכון מה שהוא אמר. זה הדבר הראשון, שאם בא לו באמצע הדיון, אפילו שהוא דורש ברבים, פתאום עולה בדעתו שאולי זה לא בדיוק נכון, שלא יהיה סניגור לעצמו ויחזק את דבריו. אפילו כשהוא לא בטוח שזה לא נכון, אולי זה כן נכון, עדיין אסור לו לחזק את דבריו תוך כדי מעשה. אם הוא מחזק את דבריו תוך כדי מעשה, באותו הזמן שליבו נוקפו שאולי זה לא מאה אחוז נכון מה שהוא אומר, זה נקרא שהוא מתקרב לשקר ואסור להתקרב לשקר.

מה כאן הכלל של כל הדרשות? ש"מדבר שקר תרחק" אין הכוונה לא לשקר, בגלל שאת האיסור לשקר לומדים ממקום אחר. עוד פעם, "מדבר שקר תרחק" הוא לא שאסור לשקר אלא שאסור להתקרב לשקר, חייבים להתרחק ממנו. האיסור לשקר הוא משהו אחר כמו שנראה. ודאי שאסור לשקר, לא צריך לומר לי שאסור לשקר. ברגע שכתוב "מדבר שקר תרחק" יש מצוה.

קודם כל סליחה, אמרתי קודם שיש פה 'לאו', זה לא 'לאו' של לא 'לא תעשה' אלא 'מצות עשה' של "מדבר שקר תרחק" – תתרחק. כלומר, השקר אסור, אבל כאן מצות עשה "מדבר שקר תרחק" היא שתתרחק מדבר השקר, אלא שהמצוה הזו כוללת הרבה דברים.

אז הדבר הראשון שהיא כוללת, חכמים אומרים שלדיין אסור לעשות 'סניגרון' לדבריו, כך רש"י מפרש. יש את פירוש הר"ן שהוא פירוש אחר לגמרי. הר"ן אומר שאסור להעמיד מתורגמן בין בעלי הדין לבין הדיין ויש אחרונים שרצו לפרש שאסור שיהיו עורכי דין. זה דבר ראשון.

אם כן, יש כאן שני פירושים והפירוש של רש"י שלמדנו הוא שאסור שאדם יחזק את דבריו במדה והוא מרגיש שיש איזו נטייה, שאולי זה לא מאה אחוז נכון אלא להיפך. מה רש"י כותב? לא רק שלא יחזיק דבריו אלא "לכל צדדים יחזור" – הוא צריך לבדוק את הדבר, לנתח אותו מכל הצדדים ולסתור את עצמו ברבים על מנת להוציא דין לאמתו. כמובן, הדבר הזה הוא מדה טובה בכל פעם ובכל מקרה, אבל כאן המצוה היא ביחס לדיין. זהו ענינו של דין – להוציא את המשפט לאמת, אבל כמובן שאפשר ללמוד ממנו לכל דבר. זהו הדבר הראשון שלומדים מ"מדבר שקר תרחק".

ב. תלמיד בור

אחר כך דבר שני:

מנין לדיין שלא ישב תלמיד בור לפניו [מנין שאסור לדיין להרשות לתלמיד בור שישב לפניו בשעת הדין. למה?] ת"ל "מדבר שקר תרחק". [אומר רש"י] שלא ישב תלמיד בור לפניו - לישא וליתן בדין עמו שלא יטעהו:

אם תלמיד בור יושב לפניו הדיין ומתחיל לשאול שאלות של שטות זה מבלבל את הרב, מקרב אותו לשקר. מתוך השאלות הטפשיות על הענין יכול הרב להתבלבל עד כדי כך שהוא יפול בשקר. [על מי החיוב כאן, על הרב?] כן על הרב. כתוב "מניין לדיין" – מאיפה אני יודע שאסור לדיין להושיב תלמיד בור לפניו בשעת הדין. לא שאסור ללמד אותו בהזדמנות אחרת, אלא שבשעת הדין אסור להושיב תלמיד בור לפניו. קודם כל אנחנו רואים פה שדין-משפט הוא גם "בית ועד לחכמים", לא סתם שיש שם דיינים שיושבים וקובעים הכל. כלומר, עורכי דין הם בכלל איסור כמו שאמרנו. מה זה משפט? שיש דיינים. אין עורכי דין אבל יש תלמידים תלמידים בשעת המשפט, כמו שנראה תיכף.

אם לתלמיד יש איזה ערעור על מה שהשופטים עושים, יש לו את כל הרשות והחיוב למחות שזה לא בסדר. הוא חייב לשאול שאלה – מה הולך כאן, למה אתה כך? זה בית משפט עברי, בית משפט אמתי.

[כאילו על סוגיה מסוימת. הם פשוט מתלבטים בה?] כן ודאי, באים שני בעלי דין אז זו סוגיה, זה נקרא הלכה למעשה, כמו שלמדנו. אם אין מצב אקטואלי של משפט כל מה שיאמרו בישיבה, אפילו ראש הישיבה, נקרא 'הלכה', אבל לא 'הלכה למעשה', כמו שדיברנו לפני כמה ימים. רק ברגע שיש משפט, כשזה משהו מציאותי ממש, מה שיוצא הוא 'הלכה למעשה'.

מי שלומד מהרב בשעת הלכה למעשה, יש כמה פירושים שאומרים שזה נקרא 'שימוש', שעליו כתוב "גדול שימושה של תורה יותר מלימודה"[ה]. כלומר, יש פירוש פשוט של שימוש, שהוא לשמש את הרב – ליטול לו ידיים וכיו"ב. אבל יש שימוש, כמו שהיום אומרים, שהוא לראות בשעת מעשה איך הרב פוסק הלכה. לא מספיק ללמוד ממנו, זה שאתה לומד ממנו תיאורטי אפילו שהוא אומר בדיוק מה ההלכה – זה רק 'הלכה'. אבל כשאתה רואה איך הוא מתמודד עם המציאות, איך באים שני אנשים לפניו ואיך שהוא פונה אליהם ומדבר אתם, איך שהוא בודק ואיך שהוא פונה אל המציאות – זה נקרא שאתה משמש אותו. [למה, זה לימוד?] זה יותר מלימוד, יש לימוד סתם ויש לימוד שאתה רואה אותו בשעת מעשה ואתה גם נושא ונותן נגדו בשעת מעשה.

עוד פעם, הפירוש הפשוט של שימוש הוא לשמש אותו, "אשר יצק מים על ידי אליהו"[ו]. אבל מה הקשר בין שני הפירושים? שאם אתה באמת נמצא אתו בכל הזדמנות, כמו ליטול לו ידיים, ממילא אתה נמצא אתו גם כשהוא מתמודד עם המציאות, כשהוא מדבר עם אנשים. יש תלמיד שנמצא רק כשהרב יושב ונותן שיעור ויש תלמיד שמשמש אותו וממילא הוא גם שומע בדיוק איך הוא מדבר עם אנשים ואיך הוא מתייחס ומתמודד וכו'. אבל עוד פעם, יש פירוש אחד של שימוש, שהוא פשוט לשאת ולתת בשעת הדין ממש. כל זה רקע, רק שנבין מה שהולך פה.

הפירוש השני, "מנין לדיין שלא יושיב תלמיד בור", גם אותו לומדים מ"מדבר שקר תרחק". אם הוא מושיב תלמיד בור לפניו בשעת הדין הוא לא מתרחק מהשקר. יכול להיות שהוא סומך שלא יתבלבל מהתלמיד, אבל כאן זה לא מספיק. לא כתוב 'אל תתקרב לשקר'. אם היה כתוב כך, כמצות לא-תעשה, אני יכול לומר שאני לא מתקרב לשקר. אבל כאן כתוב "מדבר שקר תרחק", זו מצות עשה להתרחק מהשקר, זו פעולה להתרחק. לכן, אפילו שאתה בוטח שלא תתקרב לשקר, כיוון שאי אפשר לדעת, יש מצות עשה להתרחק מזה, ולכן אסור לו להושיב. זה דבר שני.

ג. יודע בו שגזלן

דבר שלישי:

מנין לדיין שיודע לחבירו שהוא גזלן וכן עד שיודע בחבירו שהוא גזלן מנין שלא יצטרף עמו? תלמוד לומר "מדבר שקר תרחק"

יש דין שבעלי הדין בוחרים את הדיינים, לא בית דין קבוע. צריך שיהיו שלשה דיינים, אז אם יש דיין שיושב לידי, לא שהדיין הזה עכשיו משקר, עכשיו הוא בסדר, אבל אני יודע שהוא פסול להיות דיין. אף אחד לא יודע, רק אני יודע שהאדם הזה גזלן, ולכן הוא פסול להיות דיין. לא שאני חושד בו שעכשיו הוא ישקר, אני רק יודע שאסור לו להיות דיין. או כאשר שני עדים באים להעיד על משהו, שני העדים ראו, אבל עד אחד יודע שהעד השני פסול להיות עד כי הוא גזלן, אבל העדות אמת. כלומר, הוא אומר אמת וגם השני אומר אמת כי שניהם ראו ביחד, ואף אחד לא יודע שהוא פסול להיות עד, רק הוא יודע. מנין שאסור לו להצטרף, כלומר שאסור לדיין להצטרף עם הדיין השני, אף על פי שעכשיו זה אמת, או שאסור לעד להצטרף עם העד השני אף על פי שעכשיו זו אמת? זה הדבר השלישי שלומדים מ"מדבר שקר תרחק".

ד. דין מרומה

אחר כך, דבר רביעי:

מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר הואיל והעדים מעידין אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר עדים? תלמוד לומר "מדבר שקר תרחק"

מניין לדיין שכאשר הוא יושב ומרגיש שיש פה משהו לא בסדר, אבל הוא לא יכול להוכיח זאת, כלומר הוא לא יכול לסתור את העדות. יש פה שני עדים, הם אומרים עדות, הוא רק מריח שיש פה איזו מרמה, שהדין מרומה, אבל הוא אומר 'מה אכפת לי? אני עושה לפי שולחן ערוך וכאן אני לא יכול לסתור את העדים, אז אני אחתוך את הדין לפי העדות הזאת והקולר – אם הם באמת משקרים זו הבעיה שלהם, הם יקבלו את העונש'. מנין שאסור לו, אלא שעליו להסתלק מהדין הזה ולומר שהוא חושד שהדין מרומה, אף על פי שהוא לא יכול להוכיח את זה? כלומר, אסור לו לדון דין שהוא מריח שהוא ממרומה אף על פי שהוא לא יכול להוכיח. מאיפה יודעים את זה? זה גם כן "מדבר שקר תרחק" – צריך להתרחק מהשקר. זה הרביעי. היו פה ארבעה, שהסימן שלהם הוא "סניגרון. בור. גזלת. מרמה".

אחר כך יש עוד תשעה, שהסימן שלהם הוא:

תלת"א תלמי"ד [שלשה תלמידים] ותל"ת בעל"י חו"ב [שלשה בעלי חוב] סמרטו"ט שומ"ע ומטעי"ם.

ה. שלא ישתוק התלמיד

מנין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחוב לעשיר מנין שלא ישתוק? תלמוד לומר "מדבר שקר תרחק"

כמו שאמרנו קודם: יש לתלמיד איזה ערעור בשעת מעשה, שהוא רואה איזה זכות. כמו שאמרנו קודם, להיות עורך דין זה אסור, אבל אם התלמיד יושב שם הוא לא עורך דין של אחד מאלה, אלא שהוא רואה שיש איזו טענה צודקת לעני ולעשיר.

כאן המפרשים מסבירים שבאמת לא משנה אם הוא עני או עשיר, אז למה כתוב עני ועשיר? בגלל שיש לתלמיד כבוד רב לעשיר, ובכל זאת הוא לא צריך לשתוק, ולא בגלל שהוא עני, רק בגלל שהוא חייב לכבד את רבו וגם העשיר הזה הוא איש מכובד, ואף על פי כן אסור לו לשתוק. אם הוא רואה איזו טענה צודקת לעני והשופטים לא תפסו אותה הוא חייב לומר זאת בשעת מעשה, וגם זה "מדבר שקר תרחק". כלומר, אם הוא לא יאמר את זה הוא מתקרב לשקר, כל הדברים האלו אינם שקר אלא להתרחק ממנו. זה היה דבר חמישי.

ו. אסתרנו ואבננו משלי

מנין לתלמיד שרואה את רבו שטועה בדין [התלמיד רואה שהרב שלו טועה, עכשיו זהו ממש תלמד רע, אפשר לומר, תלמיד... לא יודע איך לכנות אותו] שלא יאמר אמתין לו עד שיגמרנו ואסתרנו ואבננו משלי כדי שיקרא הדין על שמי? תלמוד לומר "מדבר שקר תרחק".

התלמיד אומר: הרב הזה, אני יודע שהוא טועה, אני אמתין עד שיגמור את הטעות עד הסוף ואחר כך אני אסתור אותו לגמרי מהתחלה ואני אבנה מחדש, ואז כשאני אבנה את כל הבנין מחדש כל הבנין יקרא על שמי. אם אני סותר אותו עכשיו אני רק סתם הערתי הערה מצדי, אבל הוא ימשיך לבנות, והדבר יקרא על שמו. זה תלמיד פיקח, הוא רואה שהרב התחיל ללכת בדרך הלא נכונה, אז הוא אומר אני לא אעיר לו עכשיו שום דבר, אני אתן לו ללכת עד הסוף ואחר כך כשהוא יגיע לטעות הגדולה אני אתחיל את הכל מחדש [זה די דומה לקודם?] הקודם היה שאסור לו לשתוק מתוך כבוד, לא שהוא רצה אחר כך לסתור את דברי הרב. כאן זה תלמיד, איך אומרים, ערמומי, נחש כזה... ומנין שאסור לעשות כך? זה גם "מדבר שקר תרחק". זה היה התלמיד השני. יש כאן שלשה תלמידים.

ז. קנוניית הרב והתלמיד

עכשיו התלמיד השלישי:

מנין לתלמיד שאמר לו רבו יודע אתה בי שאם נותנין לי מאה מנה איני מבדה [הרב קורא לתלמיד שלו: 'תלמידי יקירי, אתה מכיר אותי הרבה שנים ואתה יודע שאפילו אם יתנו לי את כל הכסף שבעולם אני לא מבדה, אני לא משקר. עכשיו תשמע את הסיפור מה שהיה'] מנה יש לי אצל פלוני ואין לי עליו אלא עד אחד. [מישהו פלוני חייב לי כסף ויש לי רק עד אחד שיכול להעיד בשבילי שזו אמת. הוא חייב לי כסף, אחרת הכסף שלי ירד לטמיון, אז מה אני מבקש ממך?] מנין שלא יצטרף עמו [מנין אנחנו יודעים שאסור לתלמיד הזה להצטרף עם עד אחד?] תלמוד לומר "מדבר שקר תרחק". [עכשיו הגמרא שואלת] האי "מדבר שקר תרחק"? [ זה נקרא "מדבר שקר תרחק"?! זה לא נקרא "תרחק", זהו השקר עצמו. האם הוא יכול להעיד משהו שהוא לא ראה?! מכאן אנחנו לומדים ש"מדבר שקר תרחק" הוא לא שקר ממש אלא רק להתרחק ממנו] האי "מדבר שקר תרחק" נפקא. הא וודאי שקורי קמשקר [זה ודאי משקר] ורחמנא אמר[ז] [הקב"ה אמר בתורה] לא תענה ברעך עד שקר [אסור לשקר, זה בעשרת הדברות, לא צריך את הפסוק "מדבר שקר תרחק". אז מה באמת הפשט? שהרב אמר לו] אלא כגון דאמר ליה ודאי חד סהדא אית לי [ודאי שיש לי עד אחד להעיד נגד בעל החוב] ותא אתה קום התם [תעמוד שם לידו] ולא תימא ולא מידי [אל תפתח את הפה שלך] דהא לא מפקת מפומך שקרא [ אתה הרי לא תוציא מהפה שלך שקר] אפילו הכי אסור [אף על פי כן אסור לעשות כך].

הוא אומר כך: אני מבקש ממך רק שתכנס עם העד האמתי לבית המשפט, תעמוד לידו ואל תפתח את הפה שלך. לא שחלילה אני מבקש שתעיד שקר, אני רק מבקש את הרושם, שכשהוא יראה שני אנשים נכנסים הוא יפחד ויודה מעצמו, אני רק מבקש לעשות 'טריק' כזה. כך הרב מבקש מהתלמיד, יש לי עד אחד ש יודע שזו אמת אבל זה לא מספיק. אני רק רוצה לעשות את ההצגה שאתה נכנס אתו ביחד, ואל תפצה פה רק שכאשר בעל החוב יראה שיש לי שני עדים הוא מיד יודה ולא ירצה להתעסק. אני רק עושה איזה 'טריק', זאת אומרת להעמיד פנים כדי שהוא יודה, אבל לא שאתה ח"ו תעיד שקר. מנין אני יודע שאסור לדיין לעשות דבר כזה?

תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק".

זה הדבר השביעי.

עיקר האמת – לא להעמיד פנים

כאן אנחנו רואים שעיקר האמת הוא לא להעמיד פנים. זה נקרא 'פנים' – ש"ע נהורין של אור הפנים. אפילו לא להעמיד פנים כשזה יכול להתפרש כדבר שאינו נכון. איך רואים שזה עיקר האמת? כי היתה הוא אמינא בגמרא שזה ממש שקר. רק כאן יש הוא אמינא בגמרא שזה ממש שקר, לכן הוא כנגד "ואמת" ממש. רואים כאן מהסוגיה שהמקרה השביעי הוא הכי מתאים ל"ואמת", שהוא התיקון השביעי של י"ג תקוני דיקנא [בסיכומו של דבר המטרה היא דוקא להוציא דוקא את האמת לאור!] ודאי על ידי "מדבר שקר תרחק" מגלים את האמת. אי אפשר, איך אומרים, המטרה לא מקדשת את האמצעי. זאת אומרת, אתה לא יכול להסיג את האמת על ידי שקר.

[מה לגבי היהודים במצרים שלקחו מהם בהשאלה את הכלים?]. זה היה להציל מידי גוי זה אחרת. הטעם הוא לא שקר, מלכתחילה כל המרמה רק נראית מרמה, זו לא באמת מרמה. כך שמצד הדין הכל אמת. מצד דעת עליון, מצד הקב"ה – הכל אמת. כמו שכתוב בספר מי השילוח בהרבה מקומות, שמה שיהודי עושה בתור יהודי, להבדיל בין יהודי לגוי, יתגלה לעתיד לבוא שהכל היה טוב, אפילו הדברים שנראים רע מצד עצם היהדות, זה ענין אחר. אבל כאן אסור להעמיד שום פנים של מרמה ושקר, אפילו על מנת להוציא משפט אמת.

כמו שלמדנו[ח] שאחת מהתכונות של רב אמתי היא שהוא צריך להיות "שֹנאי בצע"[ט]. אמרנו שאחת התכונות של שונא בצע היא שהוא "שונאין את ממונם בדין"[י]. מי שעושה כזה 'טריק' בשביל לקבל את הכסף שמגיע לו הוא לא שונא בצע. לא כתוב כאן שמה שהרב עשה הוא לא בסדר, זה רק מובן מכאן, כאן האיסור הוא על התלמיד, שלתלמיד אסור להצטרף אפילו שהרב מפציר בו.

זה היה השביעי.

ח. גלגול שבועה ממקום אחר

עכשיו השמיני. יש כאן שלשה בעלי חוב:

מנין לנושה בחבירו מנה [מי שהוא בעל חוב של מישהו אחר שמגיע לו מנה] שלא יאמר אטעננו במאתים כדי שיודה לי במנה ויתחייב לי שבועה ואגלגל עליו שבועה ממקום אחר? תלמוד לומר "מדבר שקר תרחק".

הוא לא חושד פה שהוא ישקר לו. ראובן חייב לי מנה, עכשיו אני חושב לעצמי כך: הוא גם כן פעם היה חייב כסף אחר, אבל אף פעם לא יכולתי להוציא אותו ממנו, עכשיו הוא גם חייב לי גלגול שבועה. על המנה הזה שהוא חייב לי עכשיו אני בטוח שלא ישקר לי, אלא יודה לי עליו. אני אביא אותו לבית משפט ואטען שהוא חייב לי מאתים על ההלואה הנוכחית, והוא לא יודע כך, בגלל שזה שקר. הוא יאמר שהוא חייב לי רק מאה, וכיוון שהוא מודה במקצת יש דין שמי שמודה במקצת חייב שבועה שאינו חייב את המאה השני. כיוון שהוא התחייב לי שבועה על המאה השני, אני אגלגל עליו שישבע – זה נקרא דין גלגול שבועה. סתם כך לא הייתי יכול לחייב אותו בשבועה על הטענה האחרת, אבל עכשיו כשהוא בין כה חייב לי שבועה, שיש לי דין תורה שאני יכול לגלגל עליו שישבע לי על משהו אחר. כיון שאני מעוניין לגלגל עליו שבועה אחרת אני עושה את ה'טריק' הזה ואני טוען שהוא חייב מאתיים על מנת שיודה לי על מאה, ואז הוא יתחייב לי שבועה על המאה הנוספת ואני אגלגל עליו.

מניין שזה אסור? כאן האיסור מתיחס לבעל החוב. קודם היו ארבעה איסורים על הדיין, אחר כך שלשה על התלמיד, ועכשיו שלשה איסורים על בעל החוב. מאיפה אני יודע שזה אסור? "מדבר שקר תרחק". [למה באמת אסור? נניח שהחוב הראשון היה מאה, הוא חייב מאתיים מהחוב הקודם?] לא, כאן כשהוא אומר שהוא חייב הוא לא אומר לו סתם 'אתה חייב', הוא צריך לומר בפירוש, בהלוואה הזאת, לפני כך וכך ימים לווית ממני. צריך לומר את כל הפרטים, לא סתם לומר אתה חייב לי כך וכך. צריך לומר שביום פלוני לווית ממני כך וכך. עוד פעם, אם הוא יכול לומר ולטעון בצורה שבאמת תוכל לחייב אותו – זה באמת בסדר, אבל כאן מדובר בצורה שהוא לא יכול, שהוא טוען אותו על הלואה מסוימת, והוא מוכן להודות לו עליה, אבל על משהו אחר הוא לא מוכן להודות. יש כל מיני צורות שיכולות להיות.

ט. כפירה לשם בטול גלגול שבועה

עכשיו התשיעי:

מה קורה אם הנושה עושה ככה? כאן באמת האיסור הוא על החייב, לא על בעל החוב, אף על פי שכתוב "שלשה בעלי חוב" הכוונה היא לשלשה יחסים בין בעל החוב-המלוה לבין הלוה. כאן האיסור הוא על הלוה:

מנין לנושה בחבירו מנה וטענו מאתים שלא יאמר אכפרנו בבית דין ואודה לו חוץ לבית דין כדי שלא אתחייב לו שבועה ולא יגלגל עלי שבועה ממקום אחר? תלמוד לומר "מדבר שקר תרחק".

אם באמת קרה ככה, שאתה חייב למישהו מאה והוא הביא אותך לבית משפט וככה הוא טען – הוא טען מאתים בשביל המטרה הזאת. אתה יודע למה הוא טוען כך, הוא טוען בשביל שאתה תודה במאה, ועל ידי כך תצטרך להישבע על המאה הנוספת, ועל ידי כך תהיה לו הזכות לגלגל עליך שבועה ממקום אחר, ואת כל זה אתה יודע. מנין שלא תאמר: 'כיוון שהוא עושה לי טריק כזה, אני אעשה לו טריק בחזרה ואני אכפור על הכל כדי שלא אתחייב בכלל שבועה. אחר כך נצא מבית המשפט וניתן לו את המאה.

הלוה לא רוצה להתחמק מלשלם את המאה, אבל הוא רוצה להתחמק מהטריק המלוה עושה לו. מנין שאסור לו להתחמק מזה? שהוא חייב לסבול את זה? כלומר, אסור לו בבית המשפט לכפור ולומר שהוא לא חייב שום דבר, שאז הוא לא מתחייב שבועה כלל, על מנת שאחר כך הוא יצא מדלת בית המשפט וימסור לו את המאה שהוא חייב לו. מנין? הדבר אסור בגלל "מדבר שקר תרחק". כלומר, אם הוא יכחיש זאת יהיה זה שקר.

שוב, מישהו טען אותך שאתה חייב לו מאה. אתה יודע שהוא רוצה לסגור אתך חשבון על משהו אחר שאתה לא רוצה לשלם. אתה מוכן לשלם לו, מגיע לו, אבל אתה יודע שהוא רוצה לגלגל שתשבע על משהו אחר שעליו אתה לא רוצה להישבע. אתה גם מבין מה הוא עושה כאן, שהוא מביא אותך לבית המשפט על המאה ובעצם הוא תובע אותך מאתיים. באמת, כנראה מדובר שאין לו, כיוון שאם היה לו ביד לתת לו מאה, זה נקרא 'הילך', זו סוגיה בגמרא[יא], שאם היה נותן לו על המקום את המאה הוא לא היה חייב שבועה. עוד פעם, מנין שאסור לו להתחמק ולומר שהוא לא חייב על מנת שהוא יצא מהדלת ואחר כך או מחר וישלם לו? אני אכפור בכל, ואני אומר שאני לא חייב לו שום דבר ואז אפטר משבועה.

להיות עד שקר ממש כתוב שאסור. זה כאשר יוצא ממך דבר שהוא שקר גמור, אבל כאן אדם משתמט. יש ביטוי בגמרא "להשתמט"[יב], הוא מלמד זכות על עצמו שזה לא שקר, הוא רק משתמט, הוא עתיד להשלים את החוב. אף על פי שבלשון המקובלת זה נקרא שקר, אבל במנטליות שלו זה לא נקרא שהוא משקר כיוון שהוא לא מתכוון לרמות לגמרי, הוא רק מתכוון להשתמט, זה הביטוי של הגמרא. הוא רוצה להשתמט עכשיו כדי שהשני לא יעשה את הטריק הזה נגדו, על מנת שאחר כך הוא ישלם.

מצוות עשה – מדבר שקר תרחק

עוד פעם, האיסור הגמור שכתוב לגבי שקר הוא מה שהגמרא אמרה קודם "לא תענה ברעך עד שקר"[יג] – לא להיות עד שקר. כל הדברים האלה קשורים עם עדים, עם משפט. זה שאסור לאדם לשקר לשני, סתם באמצע הרחוב, שיבדה דברים, זו כנראה לא מצות לא-תעשה. כמובן שזה גם כלול בפסוק "מדבר שקר תרחק", אבל מצות לא-תעשה היא בעשרת הדברות בפסוק "לא תענה ברעך עד שקר". אם כן, עדות שקר היא מצות לא-תעשה.

בעשרת הדברות יש גם "לא תשא את שם הוי' אלהיך לשוא"[יד], בפעם השניה כתוב "לשקר"[טו]. יש שבועת שקר, שהיא הדיבור השלישי של עשרת הדברות ויש עדות שקר, שהיא הדיבור התשיעי של עשרת הדברות. פעם דיברנו על כך שיש בעשרת הדברות שני דיבורי שקר שאסור להוציא מהפה – שבועת שקר ועדות שקר, הדיבור השלישי והדיבור התשיעי, שהם ג ו-ג בריבוע, זה ווארט חשוב, שכתוב בהם 'שקר'.

חוץ מזה, זה שאדם ברחוב לא ישקר למישהו אחר, אני לא חושב שזו מצות לא תעשה מדאורייתא, מי שמונה אותה מחשיבה אותה כמצות עשה להתרחק משקר, שזה נקרא "מדבר שקר תרחק". שוב, יש כאלו שמונים אותה בתור מצות עשה במניין רמ"ח[טז]. הרמב"ם לא מונה אותה בגלל שהוא אומר שהיא "לאו שבכללות", שכוללת את כל המקרים. [וזה שאסור גם לשקר סתם ברחוב?] נכון, ברור שזה כלול בה, השאלה אם היא אחת ממצוות התורה או לא. בודאי שזו מצות עשה. כל הדברים האלה הם להתרחק. הרמב"ם לא כותב את זה, זו לא אחת מהמצוות אצל הרמב"ם. מה ההמשך של אותו פסוק? "ונקי וצדיק אל תהרֹג", והיא כן מצות לא תעשה, לפי הפירוש הראשון של חז"ל, כמו שרש"י מביא. אבל "מדבר שקר תרחק" היא לא ממנין המצוות של הרמב"ם.

מי כן מונה אותה? בסוף ספר המצוות יש את שאר הראשונים. מי שמונה אותה הוא הסמ"ג, ספר מצוות גדול, והוא אולי המנין השני בחשיבותו למנין הרמב"ם. אחרי המנין של הרמב"ם, המנין השני שהוא חשוב מאוד מאוד הוא הסמ"ג, שהוא מבעלי התוספות, ואצלו היא מצות עשה[יז]:

מצוות עשה להרחיק מדבר שקר שנאמר: "מדבר שקר תרחק". כלול בזה הרבה דברים שלא יעשה הדיין דבריו סניגורין וכו', [כל הדברים האלה שלמדנו כתובים פה. בסוף הוא אומר] וכן בכלל להתרחק מכל שקר שבעולם [שממילא כולל הכל, שלא לשקר] אך מותר לשנות מפני דרכי שלום [כמו שחז"ל אומרים^[יח] שיש רק מקרה אחד שמותר לשנות בדיבור כדי לעשות שלום].

שקר ושינוי מפני השלום

אם כן, רואים כאן בפירוש שכל מה שקשור לשקר – הכל כלול במצוה זו. יש רק היתר אחד, שנקרא ש"מותר לשנות מפני דרכי שלום". אדמו"ר הזקן אומר שלא רק מותר, זה אפילו מצוה[יט]. הוא פוסק על פי הרי"ף[כ] שיש מצוה לשנות, לא רק שמותר לשנות מפני דרכי שלום. אם כן, את כל מה שנוגע לשקר לומדים מכאן. אצל הרמב"ם זה לא במנין, אבל כאן אצל הסמ"ג זהו אחת מרמ"ח מצוות עשה. מה שחשוב אצלנו הוא שיש כאן שלש עשרה דרשות. רק נגמור פה אותן.

[מה קורה במקרה שמישהו אומר משהו שונה משום שלום בית, הוא אומר כן הצלחתי למרות שבאמת הוא לא הצליח] זה בסדר. יש הבדל אם זה לשעבר או לעתיד. אם הוא מבטיח בשביל שלום בית שיביא מתנה לאשתו והוא לא מתכוון להביא לה – כתוב שזה אסור. גם במקרה זה לא כל כך ברור למה אסור, כי הרי עכשיו הוא עושה שלום, אבל המגן אברהם כותב שלהבטיח לעתיד  דבר שיתברר ששיקרת הוא אסור. אבל לומר לגבי העבר מותר, ולא רק מותר אלא שזו גם מצוה (בשו"ע סימן קנ"ז בשו"ע של אדמו"ר הזקן יש על זה את כל הדינים שקשורים למצוה הזו ולענין זה). יש שיחה של הרבי שליט"א, בה הוא אומר ששינוי הוא בכלל לא שקר. כתוב שמותר לשנות, לא כתוב שמותר לשקר, ויש הבדל 'עצמי' בין הלשונות. עוד פעם, כל מה שקשור לדבר הזה הוא "מדבר שקר תרחק".

כמובן, "מדבר שקר תרחק" הוא תיקון הפה בכלל. אלף היא ראשי תבות אמת למד פיך, וכמו שהסברנו בתחלה, אי אפשר להגיע לאמת אם אדם לא מתרחק מהשקר. כמו שגם מסופר על רבי פינחס מקוריץ, שקודם כל שבע שנים הוא עבד רק בלהתרחק מהשקר.

החפץ חיים כותב בהקדמה, שיש שמי שחושב בטעות שבשביל להגיע לאמת צריך לפרוש מהעולם הזה לגמרי, בגלל שאסור לו לדבר שום דבר, בגלל שהכל הוא שקר וצריך לפרוש. על כך החפץ חיים כותב בפירוש שזה סתם דמיון, כח המדמה של היצר הרע, המחשבה שאי אפשר לקים בעולם הזה את ענין ההתרחקות מהשקר.

בודאי שזה יסוד גדול בכל התורה כולה, שקודם כל צריך להתרחק מהשקר כדי להתקרב לאמת, וזה ""מדבר שקר תרחק"". כמו שכבר הקדמנו, המצוה הזאת קשורה לשנה הזאת – תשמ"ד – ראשי תבות מדבר שקר תרחק!

לאיפה הגענו? לדבר התשיעי, שאסור להשתמט מהמשפט – "שלא יאמר אכפרנו בדין ואודה לו חוץ לבית דין כדי שלא אתחייב לו שבועה ולא יגלגל עלי שבועה ממקום אחר".

י. שלשה שנושים באחד

עכשיו הפירוש העשירי:

מנין לשלשה שנושין מנה באחד שלא יהא אחד בעל דין ושנים עדים כדי שיוציאו מנה ויחלוקו?

עוד צורה: שלשתנו נושים באחד, בראובן, ולכולנו יחד הוא חייב מנה, מאה – לזה חייב שלשים, לזה ארבעים ולזה שלשים. אין לנו עדים, כל אחד יודע שהוא חייב לו. מה עושים? עושים פטנט. שנים יהיו עדים שהוא חייב לשלישי מאה, ואז נוציא ממנו את כל המאה ונחלק אותם בינינו. זהו גם פטנט טוב, הרי זו אמת. מנין שאסור לעשות את הטריק הזה?

תלמוד לומר "מדבר שקר תרחק".

חז"ל אומרים[כא] שאדם לא ילמד את בתו תורה שלא להכניס בה ערמומיות. "בתו" הכוונה לכל מי שהוא נאיבי, תמים. כאשר הוא לומד גמרא הוא מקבל כל מיני המצאות וטריקים ושל ערמומים. זה היה העשירי.

יא. השוואת לבושי בעלי הדין

מנין לשנים שבאו לדין [למשפט] אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש איצטלית בת מאה מנה [לאחד יש בגד של זהב ששווה מיליון והשני בא עם סמרטוט. מנין שאומרים לזה שלבוש באיצטלית] מניין שאומרין לו לבוש כמותו או הלבישהו כמותך [נותנים לך ברירה: או שתתפשט מהבגדים שלך ותלבש אתה גם סמרטוטים, או שתלביש אותו בדיוק כמו שאתה לובש. יש לך ברירה לעשות כך או כך. מנין שאומרים כך? שלא מפלים בין זה לזה?] ת"ל "מדבר שקר תרחק".

זה בכלל עדין, צריך להבין מה השקר כאן. השקר כאן הוא שאחד לובש כך ואחד לובש כך. זה כבר שקר בשביל דיינים. כלומר, זה משקר את הדין. למה? כי זה כביכול עושה את האחד יותר מכובד מהשני, בעצם. יש סברא להעדיף את העשיר ויש סברא להעדיף את העני. אם כן, אומרים לעשיר: תתפשט או שאתה תלביש אותו כמו שאתה לבוש, תביא עוד בגד כזה מהבית, מהארון שלך, שיהיה שווה.

עכשיו הגמרא מספרת על כך סיפור דרך אגב:

כי הוו אתו לקמיה דרבא בר רב הונא אמר להו שלופו פוזמוקייכו וחותו לדינא.

היו להם מן נעלים-מגפיים מאוד עשירות, אז לעשירים הוא אמר שיורידו את המגפיים האלה. תורידו את המגפיים האלה ותבואו לדין, תכנסו לבית משפט. לא לבוא כמו איזה אדם מיוחד לתוך בית המשפט. זה היה מספר אחד עשר.

יב-יג. שומע ומטעים

נמשיך לשנים האחרונים:

מנין לדיין שלא ישמע דברי בעל דין (חבירו) קודם שיבא בעל דין חבירו? ת"ל "מדבר שקר תרחק".

שני הדברים האחרונים כאן הם הכי פשוטים, שאסור לדיין לשמוע צד אחד אם הצד השני לא נוכח, וכך גם הפוך, אסור לבעל דין להטעים את דבריו לדיין אם בעל הדין השני לא נוכח. אלו שני הדברים האחרונים שנקראים "שומע ומטעים":

מנין לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו? ת"ל "מדבר שקר תרחק"

[חסר קצת בהקלטה] ...להיפך זה כל כך לא בטוח שבעל התורה תמימה[כב] מחדש סברא, שהיא 'סברת כרס' לפי דעתי, ואומר שלא יתכן שמדובר סתם בעשיר. מה, אנחנו מבזים עשירים? והוא אומר שמדובר כנראה באחד שלא מכירים בו, שחושדים בו שהכניסה שלו בלבוש כזה נועדה לעשות רושם. אבל אם אנחנו מכירים אותו שתמיד הולך כך, האם אנחנו נאמר שהוא לא יוכל להתלבש כמו שהוא צריך? כך סובר בעל תורה תמימה.

זה לא נכון מה שהוא אומר, אלא אפילו שאנחנו יודעים שכך הוא תמיד מתלבש אסור להפלות, אבל כך הוא סובר. אף פוסק לא פוסק כך, זו רק סברא שלו. אבל מהסברא הזו אנחנו רואים שיש לו איזו מן נטיה – איך יתכן בכלל? נאמר למי שהולך עם לבוש יפה שיוריד את הלבושים?! מתנגד רציני.. אסור לבזות כבוד של אדם בשום פנים, לכן הוא אומר שזה רק כשחושדים שהוא רוצה לעשות רושם עליך, אבל זה לא נכון. עוד פעם, הפסק לא כך, אין הבדל כלל.

הקבלת הדרשות לי"ג מדות הרחמים

אם כן, יש לנו כאן שלשה עשר דברים והם כנגד י"ג מדות הרחמים. לפי עניות דעתי הסדר כאן הולך למפרע: למשל הראשון, זה שאדם לא ישתדל לנקות את עצמו, ללמד סנגוריה על עצמו ו'להצטדק', כי הוא מרגיש שיש איזו נטיה שאולי הוא לא בסדר ואז יש נטיה באדם שמיד רוצה לנקות, להיות נקי, להיות בסדר. אסור לו, זה "מדבר שקר" – וזה כנגד "ונקה"[כג].

לפי זה, זה עם הסמרטוטים הוא כנגד "וחנון"[כד], שזה חן. שניהם בדיוק אותו דבר וזה נקרא שיש חן ביניהם.

עוד פעם, זה שהאמצעי הוא השביעי הוא לפי שתי השיטות, בגלל שהאמצע תמיד שביעי, בין אם נלך ישר ובין אם נלך למפרע. עוד פעם, אין לנו עכשיו זמן לעבור על כולם אבל נדמה לי שכאן אפשר לכוון אותם מאוד מאוד יפה למפרע.

גם החלוקה מראה על כך שקודם הגמרא עושה סימן של ארבעה. ארבעת האחרונים הם סוג בפני עצמו, כמו בפסוק: "נושא עון ופשע וחטאה ונקה". אחר כך יש חלוקה של שלש-שלש-אחד-שתים. עוד פעם, החלוקה כאן לפי הסימן היא ארבע-שלש-שלש-אחד-שתים. ארבע הראשונים הם כנגד "נושא עוון ופשע וחטאה ונקה"; אחר כך שלשת הבאים הם כנגד "ואמת נֹצר חסד". באמת כתוב "ואמת נֹצר חסד לאלפים" וכתוב בקבלה שזו קבוצה, ש"נֹצר חסד" הוא המזל העליון שממשיך את גילוי ש"ע נהורין, אור הפנים, שהוא "ואמת"; אחר כך יש עוד שלשה כנגד "ארך אפים ורב חסד", שגם הולכים יחד; יש אחד בפני עצמו, כמו שאמרתי שיש אחד שיוצא דופן בפני עצמו לגמרי, שזה ה'סמרטוט', והוא כנגד "וחנון"; אחר כך יש עוד שנים – "שומע ומטעים" – והם יהיו כנגד "רחום" ו"אל".

עוד פעם, יש פה הרבה הרבה מה להסביר אבל אין זמן. מה שמאוד רציתי שנדע פה, כי שוב לפי דעתי זו דוגמא מצוינת ללמד גמרא מישהו, אפילו פעם ראשונה בחיים, דבר הכי יסודי שיכול להיות, שיש פסוק "מדבר שקר תרחק". כאן אנחנו רואים שיש פה שלשה עשר פירושים על הפסוק. אפילו בלי פנימיות. איך חז"ל מדייקים ומגלים הרבה פנים של עיקרון אחד, של פסוק אחד בתורה. כל הדברים כאן מאוד מאוד ציוריים ויפים, שאפשר להתייחס לכל אחד ואחד ולכל המצבים האלה. כאן זו ממש דוגמה, אם אנחנו מתכוננים להיות מורים, צריך ללמוד – דיברנו על זה פעם – וכמו שכל מי שרוצה להיות נגן צריך רפרטואר של ניגונים כך גם מי שרוצה להיות מורה צריך לתת רפרטואר של דברים שהוא מלמד אותי... אז כדאי להתחיל... במקום גבוה של סוגית "מדבר שקר תרחק".

לסיכום: