פרצוף ה'תועבה' בתורה

ב. פרצוף ה"תועבה" בתורה

תועבה – שנאוי ומתועב אצל ה' (ולא נורמה חברתית)

נעבור על עשרת הדברים – תשעה שהם עשרה – שנקראו תועבה בתורה. אחת הסיבות שאנחנו עושים שיעור זה היא כי יש 'רבנים' מודרניים שרוצים לפרש את המלה "תועבה" כנורמה חברתית – מה שהחברה מרחיקה. לכן, בפרט לגבי דבר מסוים, שמן הסתם כולנו יודעים מהו, רוצים לומר שאם הנורמה החברתית משתנה אולי אפשר להקל בהתייחסות אליו, רחמנא ליצלן. כמובן, זה גם שיבוש דעת, שטות, וגם כפירה בתורה לגמרי. לא נרחיב בכך יותר מדי.

מה מביא אותם לשטות הזו? הבטוי "תועבת מצרים". כמו שלמצרים יש את מה שהם מרחיקים, כך בכל תרבות ובכל חברה יש את מה שהם מרחיקים – הסכמה חברתית. כמובן, הדבר הראשון שמכחיש זאת לגמרי הוא הביטוי שאמרנו הרגע – "תועבת הוי'". [זו נורמה של כל החברים של ה', הוא קובע את הנורמה.] בדיוק. פלא שבאיזה מאמר שלהם שקראתי מתעלמים מכך ש"תועבת הוי'" (בטוי שחוזר יט פעמים בתנ"ך כנ"ל) היינו שה' שונא ומשקץ זאת.

עבודה זרה (ושרשה בפולחן עצמי)

בכל אופן, מהם הדברים בתורה שנקראו תועבה? קודם כל, כמו שהרמב"ם כותב, כל התורה כולה באה לשלול ולבטל עבודה זרה. ברגע שאמרנו שבפנימיות התועבה היא "תועבת הוי' כל גבה לב" – שרק עליה כתוב "יד ליד לא ינקה" – פשיטא שעבודה זרה היא פולחן עצמי, גבהות לב.

כישוף

אחרי זה, כאשר מוזכר בתורה שכל הכישופים הם תועבות – כתוב שם שלש פעמים תועבה – הסיום הוא "תמים תהיה עם הוי' אלהיך". סימן שתמימות – המדה הכי חשובה בחסידות, "הולך בתֹם ילך בטח" – היא ההיפך מכל התועבות והכישופים. עבודה זרה וכישוף אינם זהים, הם מצוות שונות בתורה, ואף על פי כן הרמב"ם כולל בתוך הלכות עבודה זרה את כל סוגי הכישופים. כלומר, שיש זיקה – אם אתה צריך לכלול את הנושא של כישוף אתה שם אותו בתוך עבודה זרה. בגדול, הכל נכלל בהלכות עבודה זרה אך בפשטות צריך להבחין בין עבודה זרה לכישוף.

כל פעם שיש שני דברים קרובים צריך איזה ממוצע שלא ברור לאיזה קצה הוא שייך. מה הדבר בתורה שלא ברור אם הוא עבודה זרה או סוג של כישוף? זהו ממוצע, שגם עולה מעלה-מעלה עד כתר עליון וגם יורד מטה-מטה עד המלכות – עבודת המֹלך, שיש שיטות שונות אם כלולה בעבודה זרה או לא. גם זו תועבה, מולך לשון מלכות. עבודה זרה וכישוף הם בחב"ד, חכמה ובינה ("תרין ריעין כו'"), אבל הממוצע שביניהם נמשך למטה במלכות. עבודת המֹלך היא גם ההיפך מחינוך – היא קשורה לילדים, להעביר את הילדים באש זרה, ככה עובדים את המולך.

עריות – כלל ופרט

אמרנו שהדבר הראשון בתורה שנקרא תועבה, בכמות, הוא עבודה זרה – 9 או 10 פעמים, לפי מחלוקת המפרשים לגבי הפסוק בהאזינו ("בתועבת יכעיסהו"[14]). בעריות כתוב 6 פעמים לשון תועבה. בעריות יש כלל ויש פרט. כתוב ארבע פעמים תועבה על כל העריות, אבל כפרט כתוב פעמיים לשון תועבה על דבר אחד – משכב זכור[15]. היות שזה נושא חם מאד היום, לכן מכאן הגענו להתבוננות שלנו היום, ורוצים לקשר את אותו פרט לעבודה זרה – כי התורה מקשרת את כל מה שנקרא תועבה לעבודה זרה (תועבה סתם). הרמב"ם כותב שכל סטיה מינית היא סוג של פולחן בו היו עובדים העמים הקדומים את העבודה-זרה שלהם, וממילא יש בכך קשר לעבודה זרה.

שלשה כללי תועבה

אם כן, יש לנו שלשה כללים גדולים שנקראים תועבה – עבודה זרה, כישוף, עריות בכלל ובפרט משכב זכור. נשים לב שמשכב זכור נקרא בתורה פעמיים "תועבה", ויש עוד איסורי עריות שיש להם שם לואי פרטי בתורה – תבל, זמה ונדה. שוב, בעריות חוץ מהכלל יש כמה ביטויים פרטיים. יש בעצם ארבעה ביטויים פרטיים – תועבה (על משכב זכור), זמה, תבל, נדה (לא על איסור נדה אלא על ערוה אחרת מהעריות). הכל בחומש ויקרא. יש גם "חסד" לגבי אחות – נשמעת מלה יפה. אמרנו שהביטוי "תועבת הוי'" הוא רק בחומש דברים, אבל כל התועבות של העריות הן קודם, בחומש ויקרא. אז בעצם כל תועבות התורה הן בחומש ויקרא או בחומש דברים. עד כאן שלשת הכללים הגדולים.

יש עוד פרטים, דברים פרטיים בתורה, שנקראו תועבה. כנראה הכל קשור – הכל סוגים של עבודה זרה, יש בהם 'ריח' עבודה זרה, עריות וכישוף. למה שלשת הדברים האלה הם הכלל וכל השאר הפרטים? על שלשת הדברים האלה יש עונש מות. על כל שאר הדברים שנקראו תועבה אין עונש מות. לכן שלשת הדברים האלה הם הכלל.

פגם החב"ד: עבודה זרה, כישוף, עריות

היות שיש כאן שלשה כללים, אם יש לנו פרצוף שלם של ספירות – הם החב"ד. ההקבלה פשוטה מאד:

עבודה זרה היא כנגד החכמה, ההיפך מהבטול "בלתי להוי' לבדו" של החכמה.

אמרנו שכישוף הוא 'בן זוג' של עבודה זרה – הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" – והראיה שהרמב"ם שם אותם יחד. בכל אופן, עבודה זרה היא היפך הבטול. מה הבעיה של מכשף? איך חז"ל מתארים זאת? שמכחיש פמליא של מעלה, כלומר, הוא מכחיש את סדרי הבריאה כפי שהקב"ה קבע במעשה בראשית. זהו פגם בבינה, בה יש את סדרי מעשה בראשית. הוא מכחיש את הכללים לפיהם ה' רוצה שהעולם יעבוד, הוא מתחכם. כמו שיש סברא בספר החינוך שכל ערבוב כחות בטבע הוא סוג של כישוף, כמו שעטנז, כלאים, בשר בחלב וכו' – ערבוב דברים שה' לא רוצה.

פשוט שעריות הן פגם בדעת. בדעת יש עטרא דחסדים ועטרא דגבורות, ולפעמים היחס ביניהם כמו כלל ופרט. אמרנו שהמלה תועבה מופיעה ארבע פעמים על כל העריות – בסיכום פרשת עריות – וקודם היה כתוב בפרט על העברה ההיא. צריך לומר שהכלל שכל העריות הן תועבה הוא הלעומת זה של עטרא דחסדים, צד החסד. בכלל, ב-ז מצוות בני נח עריות הן כנגד החסד, והשרש בעטרא דחסדים, והעברה בפרטות שפוגמת בגבורה שבדעת היא משכב זכור. באריז"ל כתוב שאלישע-אחר (מארבעת החכמים שנכנסו לפרדס, כנגד ארבעת המוחין כאשר הדעת מתחלקת לשתים) הוא כנגד עטרא דגבורות[16] – יתכן שהיה פגום ב(נטיה ל)זה בפרט ("אַחֵר" היינו רמז לצד האחור).

התועבות הפרטיות

עד כאן הכללים. עכשיו הפרטים לפי הסדר. לכל אחד מהפרטים יש רק פסוק אחד. על הכללים כתוב הרבה פעמים, כפי שהזכרנו – בעבודה זרה 9-10 פעמים[17], בכישוף 3 פעמים[18] ובעריות 6 פעמים[19]. בכל השאר כתוב רק פעם אחת בתורה. יש הרבה עברות בתורה, אז צריך להבין למה רק לאלה קוראים תועבה.

פגם החסד: מחזיר גרושתו

העבירה הראשונה שכתוב עליה תועבה היא "מחזיר גרושתו" – "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה אחרי אשר הֻטַּמָּאָה כי תועבה הוא לפני הוי' ולא תחטיא את הארץ אשר הוי' אלהיך נֹתן לך נחלה"[20]. שוב, הרמב"ם ינסה להסביר שכל דבר כזה – כך היו נוהגים עובדי עבודה זרה של פעם. במחזיר גרושתו אין עונש מות. החזרת גרושתו היא פגם באהבה, פגם בחסד.

פגם הגבורה: זביחת בעל מום

אחר כך, המעלה על גבי המזבח בעל מום – "לא תזבח להוי' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע כי תועבת הוי' אלהיך הוא"[21] ("כל דבר רע" בפסוק זה נדרש כ"כל דבור רע" ובא לרבות מי שמפגל את הקרבן. רש"י אומר שפיגול צריך להיות בדבור דווקא אך לפי הרמב"ם די במחשבה, כפי שדובר לא מזמן). בכלל, קרבנות – זבח – שייכים לגבורה ("רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף" בקו שמאל של הספירות, קו הגבורה, עמוד העבודה). הקרבת בעל מום, או "כל דבר רע", שנקראת תועבה לה' – נשים בגבורה.

פגם התפארת: מאכלות אסורות

אחר כך יש פסוק שכולל את כל המאכלות האסורות, הלכות שלמות ברמב"ם – "לא תאכל כל תועבה"[22]. אסור לאכול דברים לא כשרים. כל מאכל אסור נקרא תועבה. הכל כאן בחומש דברים, מאכלות אסורות בפרשת ראה. למה מאכלות אסורות הוא פגם בתפארת? אכילה היא כמו שאומרים היום הכלה – צריך להכיל משהו. תפארת היא "תפארת גופא", מגדיל את הגוף. תפארת היא מגוון – אנשים אוהבים היום דיאטות מגוונות. יש כאלה שרוצים כל כך מגוון שגולש לתוך דברים אסורים – כנראה שהדברים האסורים הם מתוך התפארות (יש גאוה ויש התפארות).

פגם הנצח וההוד: כלי גבר על אשה ולבישת גבר שמלת אשה

אחר כך יש נצח והוד, שכתובים שניהם בפסוק אחד, אבל הרמב"ם ורוב מוני המצוות מחלקים – "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה כי תועבת הוי' אלהיך כל עֹשה אלה"[23]. הרמב"ם כולל גם את שתי המצוות האלה בהלכות עבודה זרה, כי סובר שכך היו עושים עובדי עבודה זרה. לפי רש"י – הפשט שמתקבל על דעת בני אדם – היינו אביזרייהו דעריות, שלא ישבו הנשים אצל הגברים ולא יבוא לידי תועבה ועריות (נצח והוד מתחלקים ל-2 כמו שהדעת מתחלקת ל-2). אז או שקשור לעריות או לעבודה זרה או לשניהם כי "הא בהא תליא". התדמות הגבר לאשה הוא פגם ב"איהו בנצח" והתדמות האשה לגבר היא פגם ב"איהי בהוד". לכן נשים את שתי המצוות האלו בנצח והוד. שתי המצוות בפסוק אחד, מתאים לכך שבתהו – בלעומת זה – נצח והוד הן ספירה אחת. אך במצוות התורה, שהיא כבר תיקון, אלו שתי מצוות.

פגם היסוד: אתנן זונה ומחיר כלב

אחר כך יש עוד תועבה, שמחלוקת בראשונים אם היא מצוה אחת או שתי מצוות – לפי הרמב"ם היא מצוה אחת אך לפי הרס"ג היא שתי מצוות – "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית הוי' אלהיך לכל נדר כי תועבת הוי' אלהיך גם שניהם"[24]. נשים זאת בספירת היסוד – "אתנן זונה" הוא פגם הברית. פעם למדנו על הפסוק הזה שיש מי שאומר ש"מחיר כלב" גם קשור לפגם הברית, כמו "אתנן זונה". [התועבה היא הכלב או ההבאה לבית ה'?] תועבה היא דבר שהוא שיקוץ ושנאוי, התרגום הוא "מְרָחָק", והאיסור הוא להביא דבר מרוחק ובזוי לה'. אתנן זונה ומחיר כלב הוא כבר תועבה, ואסור להביא אותו לה' – עוד יותר גרוע.

פגם המלכות: עיוות משקלות (ועיוות הדין)

אחרון הוא המלכות, משהו לכאורה חדש ואחר לגמרי – פרשת משקלות ומדות, "אבן שלמה", "לא יהיה בכיסך אבן ואבן וגו' איפה שלמה יהיה לך וגו' כי תועבת הוי' אלהיך כל עשה אלה כל עשה עול"[25]. על מי שמעות את המדות שלו כתוב "לא יהיה לך", ורש"י כותב ש"'לא יהיה לך' כלום" אם אתה גונב ומאנה את הבריות. מי שמצדיק את ה"אבן שלמה" יתקיים בו "יהיה לך" – "יהיה לך הרבה", שפע ברכה, שנה טובה ומתוקה.

מכאן חז"ל לומדים בכלל לגבי עיוות משפט – זה אב טיפוס לגבי כל המשפטים. כל אחד הוא שופט. כשיש לך אבנים ואתה שוקל – כשאתה בעל חנות, בעל מכולת, אתה כמו שופט בישראל. אם אתה שופט צדק – אשריך. אם לא – אתה מתועב ושנאוי וכו', כל הלשונות הגרועים ביותר שרש"י כותב, ואתה מסלק את השכינה מישראל. אם כן, הדבר האחרון הוא עיוות משפט. אצל שופט עיוות משפט הוא לקיחת שוחד – איזה אינטרס גשמי, שגם בא מתוך ישות וגובה לב – והוא פגם במלכות.

מכל התועבות, תיקון המלכות הוא לתקן את המשפט, שלא יהיו עיוותים, כולל – הפשט – שאחד התפקידים החשובים של המלכות הוא לשמור על מה שקורה בתוך השוק, שלא תהיינה גזילות וגניבות. הדבר הזה הוא לכאורה משהו אחר לגמרי – הכל מתחיל מעבודה זרה ונגמר ב"אבן שלמה", שלא לעוות את המשקלות, לא לעוות את המשפט, "צדק צדק תרדֹף ("צדק מלכותא קדישא")[26].

סיכום

חשבתי שנתבונן עוד קצת בכל הפסוקים, אך אין לנו זמן. זה פרצוף מאד 'נחמד' של כל התועבות שיש בתורה:

חכמה עבודה זרה		בינה כישוף
	עטרא דחסדים שבדעת עריות	עטרא דגבורות שבדעת משכב זכור
חסד מחזיר גרושתו		גבורה הקרבת בעל מום
	תפארת מאכלות אסורות
נצח לא ילבש גבר שמלת אשה		הוד לא יהיה כלי גבר על אשה
	יסוד אתנן זונה ומחיר כלב
	מלכות עיוות המשקלות והמשפט

ברגע שעושים מהתועבות פרצוף הכל כבר הופך להיות דבר נחמד מאד (על ידי עשית פרצוף מעלים את הכל לעשר ספירות של עולם האצילות, עולם האחדות והאור כי טוב). שה' יעזור שנוכל להזהר מהכל, ולשם כך הכל חוזר רק לנקודה הפנימית, נקודת השפלות וההכנעה של החסידות – לא להכשל ב"תועבת הוי' כל גבה לב יד ליד לא ינקה". שכן תהיינה כל יג מדות הרחמים, עד "ונקה". זהו חדש הרחמים, שנזכה לכל המדות.