בס"ד

אזכרה לבחורים שניאור שלמה ליבמן והראל עז בן נון הי"ד

יג אב תשס"ו –– יצהר[1]

היום אנו בפרשת עקב – "והיה עקב תשמעון". בראשון של עקב יש את שבח ארץ ישראל. בהמשך כתוב "ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחשת". בשני, שזה היום, כתוב "וזכרת את ה"א כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל" – זכירת ארץ ישראל (בתוך העשר זכירות, כמובא בקדושת לוי). זו הזכירה המיוחדת שיהודים צריכים לזכור כשנכנסים לארץ ישראל, לרשת אותה, לישב אותה וכו' – הכל תלוי בזכירה זו שכח ה' מתלבש בתוכנו לעשות חיל (לא שה' עושה לבד, בבחינת מקיף, אלא צריך להיות פנימי – שכח ה' יכנס בתוכך ואתה בבחירתך החפשית צריך לבחור להפעיל את הכח שה' מזרים בעורקיך, ולקום ולעשות חיל, רק לא לומר ש"כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה").

בפסוק הראשון לגבי ארץ ישראל, "ארץ אשר אבניה ברזל", יש מאחז"ל "כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו תלמיד חכם, שנאמר 'ארץ אשר אבניה ברזל', אל תקרי 'אבניה' אלא 'בוניה'". ידוע שתלמידי חכמים נקראים בונים, וגם כאן לומדים כך. במקום אחר דורשים "אבן" כחיבור אב-בן ("משם רועה אבן ישראל"), ואנו נוהגים לדרוש שקושי האבן בא מהאב לבן וכובד האבן בא מהבן לאב (כאשר הבן מכבד את אביו, ובכך נותן לו כובד משקל). קושי וכובד זה שתי תכונות, גם בפיזיקה – האב נותן לבן קושי והבן נותן לאב כובד. הכל כלול בתוך המילה "אבן", וכאן כתוב שהצטיינות הארץ בכך שאבניה ברזל, וחז"ל מדגישים את הקושי – "קשה כברזל" (וכן בעוד מקומות חז"ל מתארים את הברזל כמתכת הקשה ביותר – זה מסמל את הקושי העצמי, את האיתן שבנשמה). דווקא הבן, המקבל כח האב המתלבש בתוך הבן, נעשה בונה. "בנים אתם להוי' אלהיכם" – כולנו בנים – ומה הופך "בניך" ל"בוניך"? כאשר כל האבן מתלבשת בתוכו – שמקבל בפנימיות את כל הקושי של האב – ואז הבן הופך להיות בונה. כך דורשים חז"ל על "אבניה ברזל".

במקום אחר כתוב שעיקר הקושי הוא ב"עם קשה עורף". נחשת שייכת למצח – "מצח נחושה" – וברזל לעורף. כך כתוב "גיד ברזל ערפך ומצחך נחושה". ברזל ונחושת באים יחד בהרבה מקומות, פעמים שנחשת קודמת ופעמים שברזל קודם. כך גם בפרשתנו אין זהב וכסף בשבח הארץ, אלא "ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצב נחשת". הרבה דברנו על סגולת הערף. כשיש מלחמה מאד קריטי מה מצב הערף – מאיזו אוירה החילים יוצאים, אם העורף קשה או ח"ו חלש. אנו "עם קשה עורף", ודווקא הרבנים שאינם יוצאים לחזית המלחמה, אלא יושבים כאן בעורף – כל הצלחת המלחמה תלויה בקושי של אותם תלמידי חכמים, בכח שלהם לעמוד על האמת הצרופה ולומר אותה. בזה תלויה ירושת ארץ ישראל, שלמות הארץ, שלמות העם ושלמות התורה. הכל תלוי ב"ארץ אשר אבניה ברזל" – שבוניה, תלמידי חכמיה, קשים כברזל. זה מוסר השכל מאד חשוב ואקטואלי – כל השנים זה אקטואלי, והיום יותר אקטואלי מתמיד, שמי יתן שנראה את ה"ארץ אשר אבניה – תלמידי חכמיה – קשים כברזל".

לכאורה, אפשר לחשוב שמי שקשה כברזל יכול ליפול ב"כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה", ולכן אחרי שמשבחים ארץ ישראל כ"ארץ אשר אבניה ברזל" צריך להזהיר מ"כחי ועצם ידי". ת"ח שאין בהם קושי אמיתי, והם נראים כקשים, עלולים לגרום שתשתלשל מחשבת "כחי ועצם ידי" לעם. לכן הת"ח הקשה כברזל באמת צריך כל הזמן לזכור ולהזכיר לעצם שעם כל העקשנות (עד שביאת משיח תלויה בעשרה עקשנים) לא "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" אלא "הוא הנותן לך כח לעשות חיל" באופן של התלבשות (בחו"ל ה' עושה לבד, אך דווקא בארץ זו מצוה עלינו).

בזמן האחרון דובר כאן על "בחכמה יבנה בית" (חוברת שישראל אריאל הוציא). בית בונים עם אבנים. לגבי בית המקדש השלישי הרבי מחדש חידוש נפלא, שאף על פי שבבית הראשון והשני "לא נשמע ברזל בהבנותו", הבית השלישי יבנה על ידי המאה אלף ככר ברזל שדוד הכין לבית המקדש (והמפרשים נבוכים ולא יודעים למה זה מיועד – הכין ברזל שלא בערך לשאר המתכות). קצת נשמע על דרך הדרוש, אך אם אין תירוץ טוב על דרך הפשט אפשר לומר כך – הכין ברזל על דעת שהבית הראשון הוא הוא יהיה הבית הנצחי, אך "על אפי וחמתי וגו'" כי שלמה המלך נשא ביום חנוכת הבית את בת פרעה. דוד ידע שבנין הבית זה העלאת ותיקון הברזל – תיקון הנוקבא, כמבואר בכתבי האר"י, בסוד בלהה-רחל-זלפה-לאה. אם אותה כמות אדירה של ברזל לא שמשה בבית ראשון, כנראה יחכה לזמנו ושעתו – כמו הרבה דברים אחרים – לעכשיו, בנין הבית השלישי, שעיקרו יבנה מברזל דווקא, וברזל זה שבח ארץ ישראל בפרשת שבוע.

זה שברזל בחינת נוקבא – בחינת בלהה-רחל-זלפה-לאה – צריך לומר שגם את קשיות העורף זוכים לקבל מהנשים, שוודאי נמצאות בעורף. מכח הברזל של הנשים, שבזכות נשים צדקניות נגאל (כמו שבזכותן נגאלו אבותינו ממצרים) – קשיות הברזל באה מהנשים (ברזל כפשוטו) לרבנים (אבניה ברזל) והם צריכים לשדר ולהעביר זאת לכל עם ישראל כולו.

בכל אופן, כתוב "בחכמה יבנה בית" ובמ"א "חכמות נשים בנתה ביתה". הפסוק מתחיל בפכ"ד במשלי ארבעה פסוקים (שלפי המפרשים אותו ענין, אחר כך קצת משנה כיוון) "בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן. ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים [עד כאן חב"ד של בנין בית, בדיוק כמו שכתוב אצל בצלאל, האומן שבנה את המשכן, 'ואמלא ואתו בחכמה בתבונה ובדעת בכל מלאכה', אך יש המשך שבמדה מסוימת בא לפרש החב"ד של הבנין]. גבר חכם בעוז ואיש דעת יאמץ כח. כי בתחבולות תעשה לך מלחמה ותשועה ברב יועץ". בשביל לבנות את הבית צריך להיות גבר חכם ואיש דעת, צריך תחבולות, וצריך תשועה ב"רב יועץ" שהוא "פלא יועץ". אך צריך תחבולות.

נפתח בגימטריא מאד יפה: ברוב המקומות בתנ"ך "עז" חסר, ויש כמה פעמים בודדות ש"עוז" מלא ו – זו אחת הפעמים הללו. לפי זה יש בביטוי "גבר חכם בעוז" עשר אותיות העולות בגימטריא משיח – אחד הביטויים הכי יפים, מתאימים וקולעים בתנ"ך, שבגימטריא משיח. דורנו דור משיח, וכל אחד צריך לגלות ניצוץ משיח שבקרבו – וכך נזכה, אם יש מספיק ניצוצות משיח שמתגלים, ובפרט בזמני מלחמה, שזה הזמן בו צריך לגלות ניצוץ משיח בקרב העם, הן בחילים בתנ"ך והן ביושבי העורף (בבחינת "גיד ברזל ערפך"). צריך להיות חכם – בעוז. החלק השני של הפסוק – "ואיש דעת מאמץ כח" – עולה משיח בן יוסף משיח בן דוד. יש שני עדים מובהקים שזה פסוק משיחי, והמפרשים מסבירים שהוא ה'אופטוג' – השלמות של ההסבר הפנימי – איך בונים בית. כך צריך לבנות בית, ובפרט את הבית השלישי – שאמור להיות הבית הנצחי. צריך לבנות בעוז ואומץ כח, אך בשביל זה צריך להיות גבר חכם ואיש דעת, ועל זה נאמר "בחכמה יבנה בית וגו' ובדעת חדרים ימלאו וכו'".

בכל אופן יש כאן מפרשים שחולקים ותמהים – בשביל להביא את הגאולה צריך עוז וכח פיזי? כל ילד וכל תלמיד בר דעת שקורא את הפסוק "גבר חכם בעוז ואיש דעת מאמץ כח" – אין אחד שיפרש כמו התרגום. הפשט כמו רש"י – שבכל ארבעת הפסוקים לא מפרש שום דבר חוץ מ"גבר חכם בעוז" (ותיכף נסביר למה) – "איש חכם הוא תמיד בעוז". גם פירוש רש"י זה נראה מיותר, לכאורה (כפי שבכל השאר היה פשוט, ורש"י לא חש צורך לפרש) – למה רש"י צריך לומר כך? כנראה כי ראה התרגום, שלמרבית הפלא מתרגם "טוב גבר חכם מבעל עוז וטוב איש דעת מאמיץ כח". פלאי פלאים – צריך לחשוב לאיזה בית מדרש היה שייך אותו תרגום (באמת צריך עיון של מי התרגום בכתובים). קשה איך 'נפל' לתרגום כזה פירוש – מה הבעיה שלו? לקחת דבר כל כך בולט כמו פסוקים אלו וכאילו להפוך את הפשט לחלוטין – דורש סיבה. אך קודם כל – מובן מכך מה רש"י רוצה, לבסס את הפשט, ולומר שבמחילת כבודו של מי שכתב חוברת וניסה לפרש את הפסוקים, זה לא הפשט. אם רוצים יותר מהפשט עושים גם חשבון ורואים שעולה משיח וכו'. אם נסתכל בשאר המפרשים, נראה שכמה שרש"י הוא פשוט – ובזה גדולתו – יש בו עוד חידוש גדול מאד לעניננו ביחס לשאר המפרשים. אף מפרש לא מזכיר ולא מסביר את התרגום, כי הוא היפך הפשט לחלוטין, אך חוץ מרש"י כולם מפרשים ומנסים להפשיט קצת מהפשט הפשוט, ומסבירים שכמו שכל ספר משלי הוא ספר של מלחמת היצר – וכל המלחמות ומוסריהן שם קשור למלחמה הפנימית של האדם בין היצרים – ולכן יש מסבירים שלגבר חכם יש עוז נגד יצרו וכו'. הרלב"ג, שהוא פילוסוף, אומר שבאמת "החכמה תעז לאדם" – ככל שהשכל מתחזק הגופניות והתאוות נחלשות ("לאום מלאום יאמץ" – כשזה קם זה נופל – וזו חשיבה התואמת כל פירושו של הרלב"ג; כתוב ב"היום יום" שההבדל בין חכמת המוסר לחכמת החקירה הוא שחכמת המוסר זה מלחמת היצר כפשוטו וחכמת החקירה זה חיזוק הצורה המחליש את החומר – לכן ההבדל בין כל המפרשים לרלב"ג). על כל פנים, אצל כולם עדיין מדובר במלחמה רוחנית. הרלב"ג לא מזכיר את התרגום, אך לפיו אפשר כבר להסביר את התרגום – אם העיקר זה להגביר את החכמה ("גבר חכם"), אז ממילא ה"תוקפא דגופא" יורד ו"טוב חכם מבעל עוז" בגשמיות. אחרי כל המפרשים, שפרשו על דרך מוסר וחקירה, אפשר לחזור לרש"י הקדוש ולהבין באמת את גדולתו שכתב בפשטות "איש חכם הוא תמיד בעוז" בלי לפרש שום דבר נוסף. מאד משמע שלא הולך דווקא על עוז רוחני ומלחמת יצר הרע, אלא מתאר טבעו של "גבר חכם" – ש"תמיד בעוז". "תמיד" אולי המלה הכי חשובה ומחודשת ברש"י – אם תראה מישהו שתמיד בעוז תדע שהוא "גבר חכם". לאו דווקא עוז רוחני – גם עוז ותוקף גשמי להציל עשוק מידי עשקו ("גבר חכם" גם רב הצריך תוקף להציל עשוק מיד עשקו) ולעשות מלחמות (ודאי שב"תחבולות תעשה לך מלחמה" כלולה מלחמת היצר, אך היא הנמשל, והמשל עצמו זה מלחמה כפשוטה). גם בתורה ב"כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל" הכוונה חיל גשמי – או הצלחה בנכסים, התעשרות, או נצחון במלחמות (וכנראה שהא בהא תליא – צריך הרבה כסף כדי לנהל את המלחמה ולנצח בה).

בכל אופן, נסיים קטע זה בעוד גימטריא כוללת של כל ארבעת הפסוקים יחד – בלי ערך ה-משיח (הביטוי אותו מיחד רש"י) – ב פעמים עוז במשולש (היינו ה'יהלום' של עוז). אם כן, הכל כלול במילים "גבר חכם בעוז" (בעוז – ב פעמים עוז). זה המשיח הבונה את הבית – בית המקדש.

אפשר לשאול אם שני הפירושים האחרונים מפרשים שני הראשונים – אז יש חכמה ודעת, אבל איפה התבונה? צריך עוד להעמיק, אך זה כלול בביטוי "מאמץ כח". כך מובן על פי הפסוק החותם את הפטרת נחמו – "מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר", ומפרש האר"י את הפסוק המורכב – על פי דברי הזהר, הזקוקים לפירושו – כי "רוב אונים" זה כח של חכמה (שאצלנו זה "גבר חכם בעוז") ו"אמיץ כח" זה אמא (שאצלנו זה "מאמץ כח"). שתי לשונות אלו הן תרדלמ"ל – ה"רוב אונים" מצד אבא וה"אמיץ כח" מצד אמא.  און זה כח הזרע של הזכר – "רוב אונים" להמשך מאין סוף עד פומא אמה דאבא, ואחר כך נמשך ליסוד אמא, ושם הופך ממים לרקיע, אך כדי לבשל אותו צריך "אמיץ כח", שזה כח האם הקולט את הטפה ומפתחת את כל פרטי פרטיה של הטפה ל-רמח ו-שסה, ועל זה כתוב "איש לא נעדר".

"איש לא נעדר" – "לא נפקד ממנו איש" – והרבי אומר שאם יוצאים להלחם כדבעי ונלחמים כדבעי, "ארדף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם", ואז מובטח ש"לא נפקד ממנו איש". במלחמת לבנון הרבי קרא למפקדים לקחת יוזמה – לקחת את הענין לידים – שמפקדים בקרב, בלי שום קשר להוראות ממקום אחר, יקחו את העסק לידים וילחמו כמו שיהודים צריכים להלחם. אז הרבי הבטיח שאם יעשו כך, אני מבטיח – התורה מבטיחה – שלא יפקד ממנו איש, "איש לא נעדר". ואם רואים את ההיפך ר"ל, סימן שלא לוחמים כמו שצריך להלחם. שמענו קודם את סיום הרמב"ם. כמה הלכות לפני הסיום מתאר את שלבי ביאת המשיח, ומתאר שקודם צריך לחזק בדק הבית (להחזיר עמ"י בתשובה), ילחם מלחמות ישראל וינצח, יבנה מקדש, יקבץ נדחי ישראל, ובסוף "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה וגו'". מתחיל מחיזוק בדק הבית – חיזוק המצב הפנימי של עמ"י בארצו – אך אחר כך מלחמות ובנין המקדש, ששניהם דורשים עוז (ואפשר לומר שקודם עוז גשמי ואחר כך קומה יותר נעלית), והכל "גבר חכם בעוז". אותו גבר חכם צריך לייחד את שני הכחות – "רוב אונים" מצד אבא ו"אמיץ אונים" מצד אמא, אז יודע גם את ה"תחבולות" של אמא ואת ה"רב יועץ" של אבא, ובסוף מובטח "איש לא נעדר".

נחזור לעניננו: ברור שה"מאמץ כח" זה הבינה, והולך עם ה"איש דעת" כי הרי "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת". רוב הפשטנים מסבירים ש"לא זו אף זו" – שיש יותר כח ב"איש דעת מאמץ כח" מאשר ב"גבר חכם בעוז". אצלנו זה ממש כלל ופרט – גם בגימטריא (משיח לעומת משיח בן יוסף משיח בן דוד – התפרטות המשיח הכללי לשתי המשיחים) – וגם בתוכן, שה"מאמץ כח" מפרט את כל מה שכלול באון ה"גבר חכם בעוז". מהפטרת נחמו אפשר להבין מה זה להיות "אמיץ כח". בדרך כלל אמיץ זה בלב, ו"בינה – לבא", ואילו האון זה במח – שרש הטיפה, כמו שכתוב בתניא פ"ב, זה הלחלוחית שבמח. צריך "רוב אונים ואמיץ כח" ואם יש יחוד זה אז מובטח לנו ש"איש לא נעדר".

בשבת היה היארצייט של רבי הלל מפאריטש, ואחד מהמאמרים החשובים ביותר – דווקא למתחילים, למי שרוצה ללמוד חסידות מהיסוד – זה מאמרו (הלא-ארוך-מדי) על הפסוק "שאו מרום עיניכם" (שלישי בפלה"ר בראשית). נאמר בקיצור – רק שיהיה לנו קצת לחלוחית במח, שהרי כל הכח והעוז צריך לבוא מחכמה עילאה וכו' (ביחד עם ??? צריך השכלה בחסידות – אחרת זה לא הולך). מביא קודם מהזהר הקדוש על המלה "בראשית" שזה "מלה גליא מכלל מלה סתימאה". באותו זהר מסביר ש"בראשית" זה שתי מילים – ברא שית – ורומז ל"שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה". שית זה שש, ו-אלה זה שש פעמים שש. זה הו"ק – כל מה שיש במציאות כלול מששה גוונים. מוחין זה שחור לבן, אך אין שחור לבן במציאות – ה' ברא את העולם בגוונים, כל דבר מגוון, וזה ששת ימי בראשית בהם ברא ה' את העולם. "אלה" זה "זה" בלשון רבים – דבר גלוי לעין – וכל ה"עלמא דאתגלייא" במעשה בראשית הוא "שית", בחינת שש, אבל השית נכלל במלה "בראשית" בתוך ה"מלה סתימאה" שהיא "ברא". "ברא" זה אין סוף ברוך הוא. אם כן, "ברא שית" זה מה שהקב"ה שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל – בלשון האר"י (לפי שאר התלמידים, לא מוהרח"ו) זה עולם המלבוש שלפני הצמצום הראשון, שם ה' ברא בכללו ובתוכו ממש את כל מעשה בראשית "איש לא נעדר". בסוף נגיע לכך – ונקדים זאת כעת – שכדי להגיע בפועל למצב של "לא נפקד ממנו איש" צריך להגיע לשיעור הקדמון, איך שה' משער אותנו בתוך עצמו כביכול, לפני הצמצום הראשון. שם "איש לא נעדר". אחרי "בראשית" יש "ברא אלהים" – כאן "ברא" כבר מילה בפני עצמו. אומר ש"ברא" כאן, שזה יציאה לבר, זה סוד הצמצום הראשון ו"אלהים" זה סוד הרשימו, שבתוך נקודת הרשימו שנוצרה כביכול על ידי הצמצום הראשון גם כן נמצאים כל פרטי הפרטים. את כל ה"שית" ה' הוציא החוצה על ידי הצמצום – בכח העצמות עשה את הצמצום – ועכשיו הכל נמצא בתוך "אלהים", שזה לפני "פלג אלהים [מלא מים]" (= שכם), לפני החלוקה ל"מי... אלה". אחר כך יש "את השמים ואת הארץ" – זו המחשבה הקדומה דא"ק, שכל ה"שית" (שמים וארץ, ו"ק ועטרת היסוד) נכללו במחשבה הקדומה דא"ק, שעל זה כתוב "כולם נסקרים בסקירה אחת". מסביר שבתוך נקודת הרשימו אין חילוק גם בין הפכים, ושם נאמר "אור וחשך משמשים בערבוביא" למעליותא (כשרש"י מביא ביטוי זה היינו תיאור למצב לא רצוי, אך כאן משתמש באותו ביטוי גופא – שיש מקום שזה מאד טוב, כי אין עדיין חילוק בעצם בין מהות האור למהות החושך, וזה עוד יותר גבוה ממהות האור שעתיד להתגלות). אחר כך, כשיש כבר הבדל – אבל עדיין "כולם נסקרים בסקירה אחת" (הכל נתפס בבת אחת, כך כמו שרואים תמונה מרובת פרטים ותופסים כולה יחד, אך לא מטשטש את הפרטים ומשמשים כערבוביא, אלא רואים כל פרטי התמונה בבירור – זה מחשבה קדומה דא"ק). אחר כך כל מעשה בראשית – תשעה מאמרות מ"יהי אור" והלאה – זה פירוט המציאות ב-ד עולמות אבי"ע. מחשבה קדומה דא"ק זה חיצוניות בינה דא"ק, ואחר כך כשהמדות מתגלות זה מתחיל להיות התגלות מדרגות א"ק אבי"ע – כל זה יחד מדרגה רביעית. זו דוגמה יפהפיה של התבוננות לפי החסידות, שה"שית" – המציאות – נמצאת מעלה מעלה (מיסודות רבי אייזיק, שכל פרט במציאות נמצא כמו שהוא גם באור אין סוף – אין אנו יודעים איך, אך בטוח נמצא שם). על זה כתוב "אסתכל באורייתא וברא עלמא" בהתאם – חייב להיות שהשולחן הזה, וכל פרט ופרט בכל העולמות, עד תחתון שאין תחתון למטה הימנו, נמצא ממש ובפרטי פרטיות באוא"ס הפשוט בתכלית הפשיטות לפני הצמצום. ועל זה כתוב "בראשית ברא אלהים". ארבע מדרגות של המצאות הכל: בראשית (אוא"ס לפנה"צ), ברא אלהים (נקודת הצמצום) את השמים ואת הארץ (מח"ק דא"ק), ואחר כך בא"ק (ממדותיו ומטה) ואבי"ע.

ככפי שהפסוק הכי חשוב בשבת חזון – כפי שנדרש בחסידות – הוא החותם "ציון במשפט תפדה", כך הפסוק הכי חשוב בשבת נחמו זה חותם ההפטרה ב"שאו מרום עינים וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם וגו'". קודם כל, ה"שאו מרום עיניכם" זה עבודת העיון והתבוננות (ההסתכלות, "שאו.. וראו", שבהתבוננות, שהרי ר"ת שמע) באין האלקי – נשמות ומלאכים – של אבי"ע וא"ק (מפנה כאן – זה די נדיר – לביאורו של שער היחוד, על עבודת ההתבוננות בכלל). ב"מי ברא אלה" יש "פלג אלהים" – מי זה פנימיות בינה דא"ק (?) ו"אלה" זה חיצוניות בינה דא"ק בו כולם נסקרים בסקירה אחת. אחר כך "המוציא במספר צבאם" זה ה"ברא אלהים" – הוצאה לחוץ, נקודת הצמצום. אז "לכולם בשם יקרא" – לא שם פרטי אלא שם כללי, "אלהים" שלמעלה מ"פלג אלהים". "לכולם בשם יקרא" – להמשיך מאוא"ס לפנה"צ לנקודת הרשימו שאחר הצמצום. הכל במדרגה גבוהה מאד, יותר מא"ק, בה אור וחשך משמים בערבוביא למעליותא. אחר עולים יותר גבוה, ולפי הכלל שאור חוזר מגיע יותר גבוה מנקודת המוצא של האור הישר – שהיתה "בראשית", "מלה גליא מכלל מלה סתימאה" – וב"ברא" (סתימו דכל סתימין) לא היה פירוט, וכאן ב"מרוב אונים ואמיץ כח" יש פירוט, וזה חכמה ובינה דאוא"ס שלפנה"צ, שלמעלה מעלה מ??? וכל שכן מעלה מעלה מהגליפו (עולם המלבוש). למעלה מ"אלהים" עולים עד לזיווג של "רוב אונים ואמיץ כח" באוא"ס, ומכך "איש לא נעדר" בעולם המלבוש, ועל כך כתוב "אסתכל באורייתא וברא עלמא", שהכל נמצא שם באותיות החקיקה ("זאת חקת התורה" – החקיקה של המלבוש). מחו"ב דעצם אין סוף נעשה אחר כך ה"גליף גליפו בטהירו עילאה". לומדים מכך שהפסוק "שאו מרום עיניכם" זה בדרך העבודה (התבוננות זה עבודת הנפש) לעלות ממטה מטה עד למעלה מעלה. מה שרצינו כאן – קודם כל להרגיש חזק כמה גבוה צריך להיות החכמה ובינה עם עוז ואומץ כח. אמרנו שאפילו בתוך נקודת הרשימו, הנקודה השניה, הכל יחד ולא צריך לחלק – אור וחשך משמשים בערבוביא למעליותא, וכל שכן מעלה מעלה – לא צריך לחלק בין חכמה ועוז ובין סוגי עוז, ואדרבה זה אחד ממש. האונים והעוז שיש בעצמות זה כמובן ופשוט כולל את כל העוז – זה רש"י, ש"איש חכם הוא תמיד בעוז", וזה "החכמה תעוז לחכם" (במקום אחר אנו מסבירים שעוז – הוי עז כנמר – זה יכולת נשיאת הפכים, על פי הפסוק "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים"; ה' עז לעמו יתן זה העז שלפני הצמצום המאפשר "שני הפכים בנושא אחד" – "אנכי מי שאנכי" = נושא הפכים). ל"איש חכם הוא תמיד בעוז" זה בא מהעוז של "מרוב אונים" – פנימיות ה"סתימו דכל סתימין" של ה"ברא" ד"בראשית".

ולסיכום: ה"שאו מרום עיניכם" כולל כל העולמות עד הו"ק שיצאו ממחשבה קדומה דא"ק, ועליה כתיב "מי ברא אלה", ואחר כך על נקודת הרשימו "המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא", ולבסוף לפני הצמצום ויותר מפורט זה "מרוב אונים וגו'". איך לכוון ארבע מהדרגות? אפשר לומר שכנגד סוד הוי', אך רומז שאחרת: כל המציאות זה ו"ק והמלכות בכל העולמות ("והנגלֹת לנו ולבנינו", וכל זה מה שמתבוננים בעולמות – "שאו מרום עיניכם"). התכללות בא"ק זה בינה עילאה, התכללות הכל ברשימו זה החכמה הכללית (כידוע שסוד הוי' זה צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות – נקודת הרשימו זה ה-י, גם בקבלת ר"י בן סרוג יש מושג זה של נקודת ה-י הזו, ואכמ"ל) ומה שלפני הצמצום זה כתר עליון, וגם בתוך כתר עליון יש כל המדרגות הללו של "מרוב אונים וגו'" (ועוד מדרגות שלא הזכרנו). הייתי יכול לחשוב ש"גבר חכם בעוז" זה חכמה שאחר הצמצום ובינה כללית זה א"ק – אך לא כך. בחו"ב שאחר הצמצום אכן יש מקום לפירושים המחלקים בין עוז מוסרי לגשמי וכו', אך כשעולים לחו"ב בכתר, לפני הצמצום, אז הכל כלול יחד ב"איש חכם בעוז" כפירש"י.

... "אומץ" זה אומץ להתמיד – מה שרש"י כותב "בעוז תמיד" קצת רומז ל"מאמץ כח" (לא כותב מתמיד אלא "תמיד ב...", שזה שני דברים). הכח להתמיד – לקחת פרוייקט ולהתמיד בו עד הסוף, כמו להתמיד בפרוייקט עבודה עברית, זה "מאמץ כח". מי שזורק רעיון או מעשה ומקוה שילך טוב – יורה כחץ – זה "רוב אונים". מי שלא די לא בכך, ממשיך, מתחייב, לוקח אחריות – הסיסמא שלנו היום זה "לוקחים אחריות" – זה "מאמץ כח". צריך הרבה התמדה בשביל לבנות כאן מערכת חדשה – "התחזקות", ולא רק "התחדשות" – צריך "אמיץ כח". "החכמה תעז לכחם" בברקים מלאי אנרגיה – כטבע החכמה – כברקים מלאי חשמל שיכולים להכות ולהשחית וגם לבנות. זה ה"רוב אונים". הכח לקחת משהו וללוות אותו עד שיגמר – ככתוב בפרשה (בתחלת פרשית שבח ארץ ישראל) "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות", ומביא רש"י מחז"ל (והאר"י מפרש זאת באורך מופלג) ש"כל המצוה" היינו "המתחיל במצוה אומרים לו גמור" (לומדים זאת מעצמות יוסף בקבר יוסף, קשור במיוחד לקבר יוסף). "אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה" – זה אמיץ כח. התחלת – תגמור (הרבי הבטיח – הרבי יקיים, אם יש לו "אמיץ כח", אם רק צעק משיח והכניס תודעה זו לעולם זה "רוב אונים"). עד כה לא אהבנו את הסיסמא "לוקחים אחריות" כי היינו רק בבחינת "רוב אונים". אחריות זה לשון אחור – אחור זה תהליך שלוקח זמן, אך צריך זאת. זה "ותהי המשרה על שכמו" – שכם גם בחינת אחור. כעת לוקחים אחריות על הכל, על המדינה, על הצבא וכו' – על העם היושב בציון, שזקוק למשהו חדש (לוקחים אחריות להמציא לו משהו חדש לגמרי). לוקחים אחריות ר"ת לא – הדבר הראשון זה לשלול את הקיים. אי אפשר לקחת אחריות בלי לשלול את המצב הקיים – לא יהיה לקיחת אחריות כדבעי. "לא כן עבדי משה" – בשביל להגיע ל"כן" צריך קודם לדעת מהו ה"לא", הבדלה והכרה שהממסד והדרך הקיימים שוללים לחלוטין (אוהבים את היהודים, אך שוללים את הפילוסופיה שלהם ואת הבנין שמשתלשל מזה), ומתוך זה ששוללים וכך מוציאים את השלל (כפי שדובר אתמול, בדבר שלילת המוץ המאפשר לשלול שלל מתוכו את הגרעין) אפשר להגיע ל"כן". לוקחים אחריות = אחדות פשוטה = ימות המשיח = דוד מלך ישראל חי וקים וכו'.

אומרים בצדק שכאשר לוקחים אחריות על משהו, צריכים לבחור מבצע שלא מתחלף מהיום למחר – כמה שחשוב להתייחס למה שמתחולל וכו', יחסית זה "מרוב אונים", וכך לצאת כעת נגד המלחמה ולהחליט בנידון (ליעץ לחילים לא להתגייס וכו' – כי מזיק והתאבדות וכו' – או לא ליעץ כך) זה יחסית מבצע של "מרוב אונים". ללכת על מבצע של כיבוש קבוצה שמתחייבת לעבודה עברית זה לא מתחלף – זה נכון עד משיח ובנין המקדש – ואם מתמידים ומצליחים בכך זה משנה המציאות. מבצע שמתמיד, ומתחזק עוד ועוד ככל שגדל, זה "אמיץ כח" (גדל עד שנגיע ל"איש לא נעדר" – "אמיץ כח" מוסיף עוד ועוד יהודים עד לשלמות העם של "איש לא נעדר"). "מרוב אונים" – מבצע ששייך לזמן מסוים. צריך את שניהם – "מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר".