הרמב"ם ורבי חסדאי קְרֶשְׂקַשׂ

אור ל-כ' טבת תשפ"ב – כפ"ח

השקת הספר "החכמה מאין תמצא" (ח"א)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

בהילולת הרמב"ם התקיים ערב-השקה לספר החדש "החכמה מאין תמצא" – ספר שהוא חידוש אמתי, חיבור עמוק בין פנימיות התורה לשני הוגי המחשבה הגדולים, ברי-הפלוגתא, הרמב"ם, בעל ה"מורה נבוכים", ורבי חסדאי קרשקש, בעל "אור השם". השיעור המרתק עוסק ביחס של הניגוד וההשלמה בין שני ההוגים, שהופעתם בזה אחר זה מבטאת תהליך שהשפיע על התקדמות המחשבה האנושית כולה.

פרק א מקדים, בתעוזה רבה, שהיחס בין הרמב"ם ורבי חסדאי הוא "ברישא חשוכא והדר נהורא" ושניהם כלולים במשה רבינו, בסוד "לא [ידיעת השלילה של הרמב"ם] כן [ידיעת החיוב של רבי חסדאי] עבדי משה". פרק ב – פרק יסודי ומובן, העומד בפני עצמו – נוגע ב'בטן הרכה' של המחלוקת, היחס בין הפשטה (ידיעת השלילה) להלבשה (ידיעת החיוב). בפרק מוסבר הרקע של תודעת העולם על גביו נדרש החידוש של התורה – עולם שהתקדם מהאנשה להפשטה, כשבכל שלב התורה מחדשת-הופכת את התודעה. תוך כדי שימוש והעלאה לקדושה של משל 'בגדי המלך החדשים', מוסבר כי ההפשטה היא שיא החשיבה של הגלות אך גאולה תלויה דווקא בהלבשה (בה תלוי גם קיום המצוות בכלל). פרק ג חוזר לשמו של הספר, עוסק בפסוקי "החכמה מאין", וחותם בביאור נאה בסוד משיח בן יוסף ומשיח בן דוד.

א. מה"מורה נבוכים" ל"אור השם"

הרמב"ם ורבי חסדאי – התנגדות והשלמה

ערב טוב לכולם. אנחנו פה לכבוד יום הפטירה של הרמב"ם, הנשר הגדול, "ממשה עד משה לא קם כמשה"[ב]. את הערב הזה אנחנו מקדישים להשקת ספר חדש, שיצא לאור לא מזמן – "החכמה מאין תמצא". הספר דן בחשיבה, בפילוסופיה, של הרמב"ם מול השיטה של מי שבא מעל מאה שנים אחריו, רבי חסדאי קְרֶשְׂקַשׂ, שהיה מגדולי תלמידי הר"ן, בסוף תקופת הראשונים[ג]. רבי חסדאי חולק על הרמב"ם בכך שהוא מאד לא אוהב את ביסוס הפילוסופיה על היסודות של אריסטו, של חכמת יון. לכן, הוא סותר אחד לאחד את כל היסודות, הלקוחים מאריסטו, עליהם בנוי המורה-נבוכים של הרמב"ם, ואחר כך הוא בונה שיטה של מחשבת ישראל מקורית, שיותר תואמת את רוח התנ"ך ומדרשי חז"ל לגבי הקב"ה, איך מציירים אותו כביכול. שאלה עיקרית היא האם מותר לתת לה' יתברך תארים חיוביים – הרמב"ם שלל זאת, אך הוא אומר שהתורה מחייבת זאת.

באמת, יש יחס הדוק בין הרמב"ם ורבי חסדאי. רבי חסדאי לא בא רק לסתור את הרמב"ם – בעצם הם משלימים. כלומר, "אלו ואלו דברי אלהים חיים"[ד]. אפילו אם נאמר בסוף ש'הלכה כרבי חסדאי' (כמו "והלכה כבית הלל"), היות שבהמשך רוב מחשבת ישראל, ובמיוחד מחשבת החסידות, תואמת יותר את הדרך של ר' חסדאי – אף על פי כן, כשיבוא משיח יפסקו כבית שמאי[ה], ובכלל כשאומרים "אלו ואלו דברי אלהים חיים" הכוונה שאצל הקב"ה שניהם אמת בעת ובעונה אחת[ו], וכל אחד צריך את השני. זו הנקודה בה אנו רוצים להעמיק הערב.

קדימת החשך לאור

חז"ל[ז] דורשים שהפסוק "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום"[ח] מכוון כנגד המלכויות ששלטו על עם ישראל בגלות שלנו, כאשר "'וחשך' זה מלכות יון". כלומר, גם החכמה של יון נקראת חשך – אריסטו הוא חשך. אם הרמב"ם כל כך אוהב את אריסטו – ומותר ונכון בהחלט לומר שהוא באמת אוהב אותו ומאד מעריך אותו – יש לו זיקה לחשך. כנראה יש משהו מיוחד בחשך הזה, שמגרה ומפתה את השכל לנקוט בדרך שהיא בעצם חשך ולא אור. הרמב"ם לא יתכחש לכך שיש לו זיקה לחשך, כי הוא בפירוש אומר שאם יש לך כל מיני אורות, כל מיני הארות, צריך להחשיך אותם – צריך לסגור את כל החשמלים שלך, לשלול את כל הגילויים החיוביים שלך, בשביל להגיע לקב"ה.

חז"ל אמרו ש"ברישא חשוכא והדר נהורא"[ט] – בתחלה "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום", ואחר כך, לאחר הופעת רוחו של משיח[י], "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", בא התכל'ס, "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור"[יא]. האור הזה בדיוק מתאים לספר של רבי חסדאי, ששמו "אור השם". לעומתו, הספר של הרמב"ם נקרא "מורה נבוכים", הוא עצמו אומר שמדבר לאנשים נבוכים שנמצאים בחשך. כנראה "מצא מין את מינו" – צריך איזה חשך חיובי, חשך על פי תורה, בשביל להתמודד עם החשך של התרבות הרווחת והראש של האנשים שנבוכים, נבוכים במדבר העמים.

בקדימה של "ברישא חשוכא והדר נהורא", כמו כל קדימה בתורה, יש גם משהו של קדימה אמתית, מהותית – החשך קודם לאור בזמן, כי גם בשרש הכי עליון יש איזה סוג של חשך שקודם גם לאור ה', אור אין סוף ברוך הוא[יב].

בריאה ויצירה

לפי הקבלה, בעולמות, חשך הוא עולם הבריאה[יג] – עולם של שכלים נבדלים[יד], שהוא בדיוק המקום של הרמב"ם[טו], שכל נבדל (זהו גם המקום של תלמוד בבלי[טז], עליו דרשו חז"ל[יז] "במחשכים הושיבני גו'"[יח], שלפיו פוסקים את ההלכה[יט], כאשר הפוסק הגדול הנו הרמב"ם). האור הוא עולם היצירה, עולם המדות. עוד פעם, היחס ביניהם הוא שכל ומדות, שכל ורגש. בעולמות העליונים, זהו עולם הבריאה לעומת עולם היצירה, כמו שאנו מברכים כל בקר "יוצר אור ובורא חשך"[כ] – הבריאה היא "בורא חשך" והיצירה "יוצר אור"^לא.

יש סיפור מפורסם[כא] על החוזה מלובלין ובעל התניא, ממנו רואים את הקשר בין הרמב"ם (בעל ההילולא) לאדמו"ר הזקן (שההילולא שלו עוד כמה ימים): לחוזה מלובלין היו ליכטיגע אויגין, עינים מאירות. הוא ירש את קדושת העינים מהרבי ר' אלימלך מליז'נסק, בעל הנועם אלימלך. כשהוא קבל את המהדורה הראשונה של ספר התניא הוא הסתכל בספר והתבטא ש'זה עושה לי חשך בעינים', ר"ל. הוא אמר[כב] שיש שלשה ספרים ש'עושים לי אור בעינים' – ספר הזהר הקדוש, האור החיים הקדוש והמאור עינים. והנה, אני מקבל ספר ש'עושה לי חשך בעינים'. מתוך אי-הבנה כיצד יתכן הדבר, וגם מתוך קצת טרוניא, הוא כתב לרבי לוי יצחק מברדיטשוב – 'אדמו"ר הזקן הוא מחותן שלך, תלמיד של המגיד, והספר שלו עושה לי חשך בעינים. מה זה?!'. עונה לו רבי לוי יצחק שכל הספרים הללו, אפילו הזהר הקדוש, ואור החיים ומאור עינים, הם ספרים של עולם היצירה, של "יוצר אור", אבל הספר הזה, ספר התניא, שייך לעולם הבריאה, "בורא חשך", כמו השכלים הנבדלים של הרמב"ם.

כמובן, בתוך ספר התניא מוסברים בטוב טעם ודעת יסודות מהזהר, ומכל התורה כולה, "תורה אור"[כג]. אבל אחרי הכל, יש דמיון בין אדמו"ר הזקן, בעל התניא, והרמב"ם – כך כתוב[כד]. זה דורש עוד פרק בפני עצמו, שלא נספיק כעת. לכן, כמו שרבי חסדאי התנגד לשיטת הרמב"ם, היו רבים, אפילו בחסידות, שהתנגדו לשיטת חב"ד, לאדמו"ר הזקן, לשכל. אמרו שבדרך חב"ד יש חשך (או בביטוי קצת יותר עדין – ריבוי השמן מכבה את הנר[כה]). הם לא הבינו שמדובר בחשך כזה שהוא מקור האור, "ישת חשך סתרו"[כו], חשך עליון, עצמות ה' היא חשך[כז]. גם רבי חסדאי לא יאמר שאפשר לראות את ה', "כי לא ראיתם כל תמונה"[כח] – גם אצלו יש חשך עליון.

שמחה מהאור – דוקא אחרי החשך

שוב, אמרנו שהרמב"ם הוא חשך ורבי חסדאי אור, מורה נבוכים ואור השם, והשלמוּת היא חשך לפני אור. איך להסביר לאנשים בצורה הכי פשוטה שאני חייב חשך לפני אור? בשביל מה? יש פסוק במשלי שאנחנו מאד אוהבים –  "אור צדיקים ישמח"[כט], ישמח אותיות משיח. אוהבים את הפסוק גם בגלל הגימטריא – "אור צדיקים ישמח" עולה "אחדות פשוטה" (819). רק ראשי התיבות של "אור צדיקים ישמח" עולים "מאין" – מלה שנמצאת בשם הספר שלנו, ונדבר עליה הרבה בהמשך. "אור צדיקים ישמח" הוא כמו "כיתרון האור מן החשך"[ל], פסוק שיכולנו מיד להביא.

למה צריך חשך? כי יש "יתרון האור מן החשך" – יתרון רבי חסדאי מהרמב"ם, חייבים קודם חשך. אבל מה היתרון? לכן הבאנו את הפסוק "אור צדיקים ישמח". כשאתה גומר עם החשך והופך אותו, כמו שמוסבר בתניא[לא] על הצדיק שהופך את הרע לטוב, זו שמחה – "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר"[לב]. אור הוא כל כך טוב? מה שוה האור? למה אור הוא חיובי וחשך הוא שלילי? מי אומר?! לאור יש יתרון רק כי הוא מביא לידי שמחה. עוד נדבר על 'אין' ו'יש'. אור בלי שמחה הוא אין. אם אני רוצה שיהיה יש – היש של האור הוא השמחה. כדי שהאור הזה יהיה אור שמח, עם יש, הוא צריך לבוא "כיתרון האור מן החשך", צריך להתחיל מהחשך. אז האור ישמח, אז הוא משיח. עוד פעם, משיח אותיות ישמח, לא אותיות יאיר – משיח הוא משהו שמח, שמח ומשמח.

"לא" לפני "כן"

כשהתורה מתארת את יחודה של נבואת משה היא מונה חמשה דברים[לג]: ״[1] לֹא כֵן עַבְדִּי משֶׁה [2] בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. [3] פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ [4] וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת [5] וּתְמֻנַת הוי׳ יַבִּיט"[לד]. הראשון במשת הוא "לא כן". יש לנו הרבה דרשות על "לא כן"[לה], ויש משהו אצל משה רבינו שיש גם "לא" וגם "כן" וה"לא" קודם ל"כן". אמרנו  שלשה דברים – גם "לא", גם "כן" וגם שה"לא" קודם ל"כן". כמו שאומרים על "נעשה ונשמע"[לו] – שיש "נעשה", יש "נשמע" ויש קדימת "נעשה" ל"נשמע"[לז]. "לא" הוא שרש כל מצוות לא-תעשה שבתורה ו"כן" שרש כל מצוות עשה בתורה. כתוב[לח] שהלא-תעשה הם מתוך יראה, "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה"[לט], ומצוות עשה הן מתוך אהבה. דרך עבודת ה' השוה לכל נפש היא שקודם יראה ואחר כך אהבה, "לא כן".

כבר התחלנו לרמוז שהרמב"ם ורבי חסדאי הם "לא כן": הרמב"ם הוא ה"לא" – הגישה שלו שאפשר להתקרב לקב"ה רק על ידי "לא", רק על ידי שלילת התארים, "ידיעת השלילה" בלשונו[מ]. רבי חסדאי הוא "כן", אדרבא, יש תארים חיוביים, מותר לי, אני יהודי מאמין שה', עצמותו ומהותו יתברך, הוא חסיד, בעל חסד, אוהב אותי, שאני יכול לדבר איתו כדבר איש אל רעהו. זהו משהו עצמי, שה' הוא עצם הטוב, ומותר לי לומר שה' הוא עצם הטוב – זה כבר "כן". אז יש "לא", יש "כן", והסדר הוא "ברישא חשוכא והדר נהורא" – ה"לא" חייב להיות קודם ל"כן" ולהביא אליו.

זהו גם סדר הדורות כאן, קודם הרמב"ם וכעבור מעל מאה שנים, כנ"ל, בא רבי חסדאי. "שמא מילתא"[מא] – שמו, חסדאי, מוכיח עליו שהענין שלו הוא חסד, החל מכך שהקב"ה הוא חסד. "עולם חסד יבנה"[מב], "יבנה" אותיות בינה[מג] – צריך להבין את כל המציאות כמציאות של חסד ה', "חסד הוי' מלאה הארץ"[מד] (הרי מדת החסד, לעומת מדת האמת, אמרה "יברא"[מה] – חסד ה' הוא סבת הבריאה והוא-הוא הבריאה עצמה).

בכל אופן, משה רבינו, שהוא "לא כן עבדי משה", כולל את שניהם – ה"לא" שייך לרמב"ם וה"כן" שייך לרבי חסדאי. יש כאן גם גימטריא יפה – משה-לא חסדאי-כן עולה תענוג, 23 ברבוע, הם משלימים אחד את השני.

ב. הפשטה והלבשה

פשיטות והתחדשות

לשלילה של הרמב"ם, ה"לא", יש עוד מלה – הפשטה. כשמדברים על ה' צריך הפשטת הגשמיות, לשלול ולהפשיט את כל המושגים. בשרש של הפשטה, פשט, יש כמה משמעויות – יש להתפשט במובן של להוריד בגדים ויש להתפשט הלאה, לעוד מקום. בהמשך השיעור (בחלקו השני) נסביר שכדי להתפשט-להתקדם צריך לעשות הפשטה. נושא גדול וחשוב. יש עוד משמעות – פשט. פשט הוא מהמשמעות הראשונה, שהדבר לא מלובש-מסורבל אלא מובן בפשיטות, הפשט של הדברים.

ידוע הווארט בחסידות[מו] על ההבדל בין מתנגד לחסיד, שאצל מתנגד "עולמות בפשיטות ואלקות בהתחדשות" ואצל חסיד "אלקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות". יש על כך סיפור מפורסם: שד"ר מטעם החסידים בא לאסוף כסף בעיירה של מתנגדים. המתנגדים חשדו בו שהוא מכת החסידים ושאלו אותו מה חושב על החסידים. התשובה של השד"ר היתה שהחסידים חושבים על עצמם, והמתנגדים חושבים על ה'. מה היה ההסבר שלו בסוף? שהחסידים תופסים בפשיטות שיש ה', ואילו המציאות היא דבר חידוש, ולכן חושבים כל הזמן איך יתכן שיש מציאות, 'האם אני באמת קיים, או שזה רק דמיון?'. לעומת זאת, המתנגדים תופסים בפשיטות שיש מציאות, ואילו האמונה בה' היא חידוש, ולכן חושבים כל הזמן איך יתכן שיש ה', וצריכים להוכיח את קיומו. תמיד עיקר ההתבוננות הוא על ההתחדשות – מה שפשוט פשוט ועל החידוש צריך להתבונן.

דרך הווארט הזה, על פשיטות, נוכל להסביר את כל המחלוקת, את כל השינוי במשך הדורות בהשקפות בין הרמב"ם לרבי חסדאי – שהוא בעצם שינוי בין מחשבת יון למה שאצל האומות נקרא הרנסנס. החשיבה היום, שהתחילה בתקופת הרנסנס, היא לגמרי לא חכמת יון, לא אריסטו. בהקדמת הספר מזכיר העורך, ישראל שי' אריאל, שאם לא הסטיה של שפינוזה, שירד מהדת והאמונה בתורה, היה אפשר לומר בפירוש שהוא לקח מרבי חסדאי את החידוש שלו – חידוש שהשפיע על כל החשיבה של הדורות הבאים אחריו באו"ה. החידוש של רבי חסדאי הוא שיש תכונות אין סוף, אין סוף תארים חיוביים של ה'. כלומר, השינוי בין הרמב"ם ורבי חסדאי הוא גם שינוי בין הדורות – רקע שונה של מחשבת העולם.

הפשטה והתלבשות בפשיטות ובהתחדשות

מה הכוונה? המושגים שלנו כאן הם הפשטה לעומת הלבשה. כל השאיפה והדרך של הרמב"ם היא להפשיט יותר ויותר – שלילה, ידיעת השלילה. רבי חסדאי הוא ההלבשה – להלביש את הקב"ה בתארים חיוביים. כעת נלביש את המושגים פשיטות והתחדשות על הנושא שלנו:

פעם ההאנשה של האלקות היתה בפשיטות – לכל העבודה זרה שיש בעולם, מאז ומתמיד (החל מדור אנוש[מז]), פשוט שלאלקים יש ידים ורגלים ושהוא מדבר ושיש לו תכונות כאלו וכאלו, כמו לבן אדם, האנשה. בא הרמב"ם ואמר וחידש משהו – התחדשות. הוא חידש שהכל לא נכון, כל מה שאתם חושבים לא נכון – ה' לא חכם, לא חסיד ולא שום דבר שאתה יכול לומר. ודאי וודאי שאין לו ידים ורגלים ואזנים ועינים, "שאינו גוף ולא כח בגוף"[מח]. אם כן, הרמב"ם בא על רקע של תפיסת עולם של 'הלבשה בפשיטות'. הלבשה היא הטבע, העולמות, מה שאדם רואה – הוא רואה את העולם, שכולו לבושים (גם בתניא[מט] מסביר אדמו"ר הזקן שכל מה שאתה רואה הוא לבושים של הקב"ה, וזה נתפס כפשיטות). לעומת זאת, השלילה מחדשת משהו – אני שולל את הפשיטות הראשונה.

אבל בעידן שלנו, העידן החדש, לא רק באידישקייט אלא בכל העולם כולו, אם כבר מדברים על אלקות – כל מי שהוא טפה 'מבין' או 'משכיל' או איך שלא נקרא לו, לא חושב שלאלקים יש באמת ידים ורגלים וגוף, יש לו איזה חוש פשוט וטבעי, מודעות טבעית, של הפשטה. המצב הזה יותר תואם את המשמעות של המילים – שהפשטה היא בפשיטות. פשוט שה' הוא פשוט, בלי גוף. מהי כל ההתחדשות? התארים החיוביים – ההאנשה היא חידוש. היום המצב הוא ממש 'הפשטת אלקות בפשיטות והלבשת אלקות בהתחדשות' – ככה אצל ה' עצמו, ה"לא" אצלו בפשיטות וה"כן" אצלו מחודש. לכן ה"כן" בא דווקא על רקע ה"לא". שוב, ההתבוננות היא תמיד בהתחדשות. זה בדיוק החידוש של רבי חסדאי, שינוי הצורה וההשקפה מהרמב"ם – מה"לא" ל"כן", מה בפשיטות ומה בהתחדשות.

זו נקודת הקדמה מאד חשובה לנושא שלנו.

בגדי המלך החדשים

נגד עוד משהו בדרך מליצה, בדרך צחות הלשון: יש ביטוי עממי, שלקוח מגוי מלפני 180 שנה בערך, 'בגדי המלך החדשים'. זהו משל, סיפור, ידוע ומפורסם, על מלך שחייטיו אמרו לו שהם תופרים לו בגדים שרק חכמים יכולים לראות – וכשהמלך יצא עם אותם בגדים לרחוב כולם התפעלו, כי אף אחד לא רצה לחשוף שחלילה הוא טפש שלא רואה את הבגדים, ורק ילד אחד צעק שם 'המלך הוא עירום!'. אשתי אמרה לי שלומדים את הסיפור הזה גם בבית יעקב, יחד עם "כה עשו חכמינו"... [הערה: כי בטוח שזה היה ילד יהודי...] כן, זה בדיוק מה שאני רוצה לומר, שזה לא סתם ילד יהודי אלא ילד יהודי חכם שיש עליו פסוק מיוחד. כשלמדנו קדושת לוי השבוע[נ] דברנו על פירוש שהוא מביא בשם הרב המגיד על הפסוק "בן חכם ישמח אב"[נא]. הביטוי "בן חכם ישמח אב" שוה 481, מספר חשוב עם הרבה רמזים[נב], אבל לעניננו "בן חכם ישמח אב" – בגימטריא 'בגדי המלך החדשים'!

אם נחזור לרמב"ם, אפשר להסביר זאת בכמה אופנים: הזהר משתמש בביטוי "קישוטים דלא הוו"[נג], קישוטים שאינם – זהו המקור של הסיפור בזהר, בקדושה. החייטים המומחים תופרים למלך את הבגדים החדשים שלו באופן של "קישוטים דלא הוו". מי עושה זאת? הרמב"ם! הוא תופר למלך מלכי המלכים לבושים של שלילה. בא הילד החכם, כנראה הילד החכם והמסכן של קהלת[נד], לומד קצת מורה נבוכים – ובעצם הוא כמו רבי נחמן, שפוסל בכלל את הלימוד במורה נבוכים – ואומר שהמלך עירום! צריך להלביש את המלך בבגדים מתאימים[נה], לא להשאיר אותו עירום.

התכלית היא הלבשה – "דירה בתחתונים"[נו]. כמו שכתוב בתניא, שכל המציאות היא הלבוש של המלך, "כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה"[נז] ('כאותו חגב שלבושיו ממנו ובו'). "קמצא" רומז לקמץ, ג רישין שבכתר, קדמון-מצוחצח-צח[נח], ג האורות שבכתר שמהווים הבגדים החדשים, האמתיים.

אפשר היה להסביר בעוד צורה, אבל זו הצורה הכי חריפה להסביר, שאותם חייטים חכמים הם כמו – להבדיל, אבל כמו – הרמב"ם, שבא לתאר את ה' בתיאורים הכי מופלאים שיכול להיות, שבעצם המשמעות שלהם היא שאין לו שום תואר, וממילא המלך עירום (המלך ערום בגימטריא תהוף יש מאין וכו').

הפשטה והלבשה– גלות וגאולה

יש עוד הקדמה מאד חשובה להבין את ה"לא" וה"כן" של הרמב"ם ורבי חסדאי: בעצם ההפשטה-השלילה ("לא") וההלבשה-החיוב ("כן") הם גלות וגאולה. הסמל של הגלות והגאולה הוא בית המקדש – גלות היא חורבן הבית וגאולה היא בנין הבית[נט]. מה הכוונה?

ידיעת השלילה – אריסטו, שהרמב"ם מתבסס עליו – היא גלות. עם כל הכבוד, זהו ה'שפיץ' של חשיבת הגלות – שאין הלבשה. מהו בית המקדש? קודם כל יש את הגימטריא, שאולי אמרנו, ש"אדמת קדש הוא" שוה בית המקדש (41 במשולש וכו'). למה? המקדש הוא אמנם (גם) בתוך הלב של כל יהודי[ס], "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[סא], אבל הוא שיא ההלבשה – שה' שוכן בינינו. כל המושג שכינה אומר שמדובר בה', אבל הוא שוכן בתוך המקדש, "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך"[סב], שם מקור השפע והברכות, שם מזכירים את השם המפורש – הוא מתגלה. מצב בו אין בית מקדש הוא בעצם הפשטת המלך מהבגדים שלו. [חז"ל דורשים ש"בצע אמרתו"[סג] היינו "בזע פורפירא דיליה"[סד] – חורבן הבית הוא קריעת הבגדים.] כן, זהו מצב הגלות.

יש לענין עוד היבט חשוב: מצוות הן לבושים, כמו שכתוב בזהר[סה], בתניא[סו], ובגלות כל הלבושים קרועים, כמו שאמרת, או מופשטים. זהו חידוש שבכלל מקימים מצוות בגלות בכלל[סז], החל מ"פרו ורבו"[סח], שרצו לבטל כשחרב בית המקדש[סט]. גם אצל הרמב"ם זהו עיקר החידוש, זו האתכפיא, העבודה של הרמב"ם – שעם כל ההפשטה שלו, כל האריסטו, הוא בכל זאת מתלבש. במה? במצוות, ביד החזקה. [אצל הפילוסופים היום יש 'אלוקי הפילוסופים', אין מצוות.] כן, ויש אפילו השקפה שהמצוות בטלו – שפעם היו מצוות והיום אין. זו הטענה של הנוצרים, שגם היא בהשפעה של חכמת יון. לכן הנצרות התחילה מחורבן בית שני, הדעה הכוזבת שאין לבושים – אז אין מצוות. פעם היה והיום אין – קשורה לחורבן בית שני.

ההבנה שכל מושג בית המקדש היא שיא ההלבשה, שה' במציאות, דירה בתחתונים, וממילא מתפשט ונמצא בכל מקום – כמובן כולל בלב של כל יהודים – היא הקדמה חשובה מאד.

ג. "והחכמה מאין תמצא"

שני הספרים בסוד "מאין"

אמרנו שהפסוק שרומז לשני החכמים הגדולים שלנו הוא הפסוק בנבואת משה – "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא", הרמב"ם הוא ה"לא" ורבי חסדאי הוא ה"כן". כמה שוה "לא כן"? 101. בשם הספר שלנו יש מילה ששוה בדיוק אותו מספר, המלה האמצעית כאן – "החכמה מאין תמצא". זהו ביטוי שכתוב בספר איוב בפרק כח[ע], פרק החכמה, שכולו מדבר ממעלת החכמה. בכותרת של ספר יותר מתאים לכתוב "החכמה מאין תמצא" בלי ו, אבל בפסוק כתוב "והחכמה מאין תמצא" – תיכף נאמר גימטריא יפה.

שוב, "מאין" שוה 101, כמו "לא כן". כתוב בספרים[עא], מובא גם בחסידות[עב], ש"מאין", ששוה 101, רומז למאמר חז"ל "אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד"[עג] – על ידי הפעם ה-101 התורה נשמרת. זהו בעצם מאמר של רבי יוחנן, שאומר "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר 'והחכמה מאין תמצא'"[עד]. אצל מי שמשים עצמו כמי שאינו, "מאין", מתקיימת התורה בפעם ה-101. הוא לא מסתפק במאה פעמים – שלמוּת, שלמדתי הכי טוב, הכי שלם, הכי מושלם – אלא לומד פעם מאה ואחת כדי לדעת שלא השגתי כלום, "תורת הוי' תמימה"[עה] ולא נגעתי בה, כפירוש הבעש"ט[עו]. בזכות הענוה שלו, כמשה ה"ענו מאד מכל האדם"[עז], הוא זוכר. כתוב בחסידות[עח] שענוה היא סגולה לזכירה. לימוד בגאוה הוא 'סגולה' לשכחה (שכח אותיות חשך), אבל מי שרוצה לזכור מה שהוא לומד, שהתורה תתקים אצלו, צריך ללמוד בבחינת "והחכמה מאין תמצא".

קיום הוא דבר שנשאר, לא כלה. החכמה מצד עצמה היא "ברק המבריק על השכל"[עט] שמיד מתעלם[פ], אך היא "תמצא"-תתקיים כאשר הבינה, סוד הענוה[פא], תופסת אותה, סוד "משה [הענו מכל אדם, שמשים את עצמו כאין ממש] זכה לבינה"[פב], וד"ל.

בצורה מופלאה, כמדומני שלא כתוב ברמזים בספר, המלה "מאין" היא סימן מובהק ביותר לספרי שני הגדולים האלה, שאנו משווים ביניהם ורוצים לחבר ביניהם – "מורה נבוכים" ו"אור הוי'". אם שמים את ראשי התיבות "אור הוי'" בתוך ראשי התיבות "מורה נבוכים" – רמז שצריך להכניס אותו פנימה – יוצא "מאין", "והחכמה מאין תמצא". כך אפשר לזכות שהתורה תתקיים אצלנו "מאין", הכל בסוד החשך והאור וקדימת החשך לאור.

"מאין תמצא" ו"מאין תבוא"

אנחנו מדברים על "והחכמה מאין תמצא". כמה פסוקים הלאה יש פסוק מקביל –"והחכמה מאין תבוא"[פג]. הסיום בשניהם הוא "ואי זה מקום בינה". יש כמה פירושים מה ההבדל בין "תמצא" ל"תבוא", אבל בחסידות[פד] מפרשים ש"תמצא" בבינה. "תמצא" מתייחס לכאורה למקור ממנו החכמה באה, המוצא, אבל מפרשים זאת גם על היעד בו היא תמצא בסופו של דבר. על "תבוא" לא אומרים ככה – "והחכמה מאין תבוא" מתפרש רק על המקור, כמו "דע מאין באת"[פה].

בפשט, אין הרבה פרשנים שמסבירים את ההבדל, ולכאורה הפשט הכי טוב הוא המלבי"ם, שמפרש ש"תמצא" היינו המוצא האמתי, איפה שהדבר נוצר, ואילו ה"תבוא", כמו "מאין באת", הוא תחנה שניה בדרך. בהחלט יתכן שהדבר נמצא ממקום אחד, אבל הוא בא אלי ממקום אחר – או כי הוא היולי, או כי גדל בינתים. כמו שנאמר שמישהו נולד בירושלים ועכשיו הגיע אלי מתל אביב.

הוא לא אומר, אבל המוצא האמתי של הדבר משתקף ביעד שלו. לכן המלה "תמצא" בפסוק "החכמה מאין תמצא" היא גם המוצא המוחלט, האמתי, של הדבר, וגם התכל'ס, שימצא בבינה, יקבל את היש-הממשות שלו, בתוך הבינה (בה הדבר נקלט-מתקיים, כנ"ל בענין תפיסת ברק החכמה על ידי הבינה)[פו]. כמו "אהיה אשר אהיה"[פז] – ה"אהיה" הראשון בכתר, המוצא, האין ממנו נוצר, וה"אהיה" השני בבינה[פח], היעד.

באותיות של קבלה, החכמה באה מהמזל העליון – אבא יונק מתקון "נֹצר חסד"[פט], מהמזל[צ] – אבל היא נמצאת בגבורה דעתיק[צא], כח המשכיל של הנפש[צב]. אפשר לפרש גם עוד יותר עמוק, אבל בפשטות, בלשון הקבלה, "החכמה מאין תמצא" מתפרש שהחכמה נמצאת מגבורה דעתיק ומגיעה – היעד שלה – ל"אני בינה לי גבורה"[צג]. ביניהם יש "והחכמה מאין תבוא", מאיפה החכמה באא אלי? מסוד הדיקנא, ממזל ה-ח של הדיקנא, "נצר חסד".

זהו ענין בפני עצמו, להשוות בין שני הפסוקים כאן. כמובן, בהכל צריך לבדוק גם את הגימטריא שלהם...

"מאין תבוא" ו"מאין יבא עזרי" – יחוד אבא ואמא עילאין

אפשר לקשר הכל גם לחתונה, יחוד בין שני סוגי חכמה: "החכמה מאין תמצא" כמו "מצא אשה מצא טוב"[צד], "אשת חיל מי ימצא"[צה], ו"החכמה מאין תבוא" כבר לשון ביאה-זיווג, אחרי המציאה. הכל בשביל להגיע ליחוד אבא ואמא עילאין, היחוד הדרוש בשביל להוליד נשמות חדשות[צו].

הפסוק העיקרי בתנ"ך של "מאין", חוץ משני פסוקי "החכמה מאין", הוא "מאין יבא עזרי"[צז]. יש הרבה פסוקי "מאין", אבל בפסוקים האלה בעיקר דורשים את "מאין" במובן של מהאין, הכתר עליון. "אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי" הוא פסוק של הריון – "ההרים" הם ההורים-האבות, ו"אין" הוא "אין מזל לישראל"[צח], מזל עליון ומזל תחתון, שתי המדות "נֹצר חסד" ו"ונקה", הם שרשי אבא ואמא^עט???מקושרת שנדרש יחוד ביניהם. "עזרי" כמו "ישלח עזרך מקדש"[צט], "עזר כנגדו"[ק] (עזר אותיות זרע) שבא מאין. ככה האיש צריך להתבונן. כשבחור רוצה להתחתן – חתונה היא נס (נישואין לשון נס[קא]). צריך למצוא את האבדה[קב], "מאין תמצא". אחר כך צריך להיות "מאין יבא עזרי" – שוב לשון ביאה יחד עם "מאין" ו"עזרי", היינו ה"עזר כנגדו", משרש הנשמה שלו, "אשת חיל עטרת בעלה"[קג]. יש חכמה ויש עזר – שני הדברים שבאים מאין.

בכלל, אפשר לומר שהרמב"ם יותר מתאים לפסוק "החכמה מאין תמצא", עצם השכל, ו"אור השם" – ששייך לשרש המדות, יג מדות הרחמים – הוא יותר "החכמה מאין תבוא", שאמרנו שהיינו מדות, מדות גנוזות ברחם האם, שרש ה"עזר". זהו היחס בין קידושין לנישואין – קידושין הם ידיעת השלילה (הרמב"ם), שאוסר את אשתו על עצמו ועל כל העולם כולו, ונישואין הם ידיעת החיוב (רבי חסדאי), עצם הביאה.

משיח בן יוסף ומשיח בן דוד – שכל ולב

אמרנו שיש רמז יפה בעצם הביטוי שהוא שם הספר שלנו: "והחכמה מאין תמצא" עולה בגימטריא פעמיים משיח, משיח-משיח. מה הרמז הזה אומר לי? שיש שני משיח, "תרין משיחין" בלשון הזהר[קד], משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. גם הזוג הזה מתאים לשתי הדמויות שאנחנו מתבוננים בהן עכשיו:

יוסף לעומת דוד הוא 'משכיל' לעומת 'עובד', בלשון החסידות. יוסף הוא "איש מצליח"[קה], ואחד הביטויים בתנ"ך ל"מצליח" הוא "משכיל"[קו]. רואים שיש ליוסף רגש, הוא בוכה, אבל הוא לא משדר רגש אלא שכל. כך הוא מנהיג את המדינה, מצליח בצורה פלאית, פותר חלומות. יוסף הוא שכל – שכל מיושב מאד. דוד המלך, לעומתו, כולו רגש, כולו מדות, כל ה"נעים זמִרות ישראל"[קז] – כל התהלים שלו – הכל הבעה של מדות, של לב, "חסדי דוד"[קח]. הוא מלך, ו"בנין המלכות מן הגבורות"[קט], אבל הוא "מלך חסיד"[קי] – הכל אצלו הוא חסד. תהלים הוא ספר של 'עבודה', הוא 'עובד' לעומת 'משכיל'. צריך את שני המשיחים האלה, וצריך שמשיח בן יוסף יקדם – כמו שאמרנו, החשך של השכל צריך לקדום לאור של הלב. הייתי חושב ששכל הוא אור, אבל לא – שכל הוא חשך.

אמרנו ששניהם כלולים במשה – הרמב"ם נקרא משה, אבל גם רבי חסדאי, על פי שקוראים לו חסדאי, הוא חלק ממשה, מ"לא כן עבדי משה". אחרי "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא" כתוב "פה אל פה אדבר בו". יש הרבה דרשות מה פירוש "פה אל פה", אבל לעניננו פעמיים פה שוה 170, יוסף-דוד. שני המשיחים הם שני פיות, חרב פיפיות[קיא].

מה זה אומר? "פה" הוא הנהגה – מנהיגים בכח הדבור שבפה, "באשר דבר מלך שלטון"[קיב]. משה הוא המנהיג, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"[קיג] – בגלגול הראשון, כ"גואל ראשון", משה לוקח את עצמות יוסף עמו, "ויקח משה את עצמוֹת יוסף עמו"[קיד], הוא לוקח את עצמוּת יוסף, מצטרף ליוסף. אבל כ"גואל אחרון" משה כבר יקח את עצמות דוד עמו[קטו]. בגאולה הראשונה משה מאמץ את יוסף, מתלבש בלבוש של יוסף. בשביל להוציא אותנו ממצרים הוא צריך לאמץ את ההנהגה של יוסף. השעבוד מתחיל ב"ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף"[קטז], ואז נולד משה, שצריך את יוסף בשביל להוציא אותנו ממצרים. אבל בגאולה העתידה, משה כ"גואל אחרון", בעיקר צריך לקחת אתו את הדמות של דוד, את ההנהגה של דוד, עד כדי כך שכתוב שמשיח הוא נשמת משה בגוף דוד[קיז] – הוא צריך להתלבש בגוף של דוד המלך. זהו פירוש חדש ל"פה אל פה" – מהפה של יוסף לפה של דוד.

השכל והלב של המשיח

אם אני רוצה לדמות את הרמב"ם – הוא יותר דומה ליוסף או לדוד? הרמב"ם אוהב ביותר שתי דמויות – אברהם אבינו ומשה רבינו[קיח]. בכל אופן, אם נדבר על שני המשיחים, משיח בן יוסף ומשח דוד – ודאי הרמב"ם נוטה למשיח בן יוסף, זו נטיה פשוטה ברמב"ם (כמו שיוסף היה "מלך במצרים"[קיט] כך גם הרמב"ם היה "מלך במצרים", ודוק). אמרנו שמשיח בן יוסף הוא משכיל – אצל הרמב"ם[קכ] כל ימות המשיח, כל הענין של משיח, הוא השכלה, להשכיל, "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"[קכא].

לפי ההסבר הזה, השכל של משיח הוא בעצם משיח בן יוסף והלב של משיח הוא משיח בן דוד. למלך המשיח יש גם שכל וגם לב – בסוף הכל יכול להיות וצריך להיות באדם אחד. אצל הבינוני של התניא ה"מח שליט על הלב"[קכב]  – תכונה טבעית של אדם בהיותו אדם ולא בהמה ("מח שליט על הלב" עולה בגימטריא חכמת יון!). אכן, מבואר בחסידות שכשם שאצל הבינוני "מח שליט על הלב" אצל הצדיק – "ועמך כֻלם צדיקים"[קכג] – "פנימיות הלב שליט על המח"[קכד]. זו דרך החשיבה של רבי חסדאי.

שוב, השכל של משיח הוא משיח בן יוסף והלב שלו, שמגיע לכל עם ישראל וגם לכל העולם כולו, לכל האנושות, הוא משיח בן דוד. לכל אחד יש פה – הלב מדבר בפה שלו והשכל מדבר בפה (בלשון הקבלה, הפה של השכל הוא פה של התבונה[קכה]). על כך כתוב "פה אל פה אדבר בו" – אני מדבר בו פעם ראשונה דרך הפה של יוסף ופעם שניה דרך הפה של "דוד מלך ישראל חי וקים"[קכו]. זהו הרמז של "והחכמה מאין תמצא" ששוה משיח-משיח. גם שרים משיח-משיח, צריך לחשוב שאלה שני משיחים שמתחברים יחד לפי הסוד הזה.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• הרמב"ם ורבי חסדאי משלימים בסדר של "ברישא חשוכא והדר נהורא" – מהשכל של "בורא חשך" למדות של "יוצר אור".
• אלו ואלו דברי אלקים חיים – והלכה כרבי חסדאי'.
• החשך קודם לאור כדי לגלות את השמחה שבו – "אור צדיקים ישמח".
• הרמב"ם בא על רקע של 'האנשה בפשיטות' ונזקק ל'הפשטה בהתחדשות'; בחשיבה המודרנית 'הפשטה בפשיטות' ורבי חסדאי מוסיף 'הלבשה בהתחדשות'.
• הרמב"ם 'הלביש' את השכינה ב"קישוטים דלא הוו" – בגדי המלך החדשים.
• בנין המקדש הוא הלבשה של ה' וחורבן הבית הוא הפשטה.
• עיקר החידוש של הרמב"ם הוא שעם כל ההפשטה הוא דורש הלבשה – קיום מצוות מעשיות.
• התכלית היא ההלבשה – דירה בתחתונים.
• "החכמה מאין תמצא" היינו "מצא אשה" (קידושין – ידיעת השלילה) ו"החכמה מאין תבוא" הביאה (נישואין – ידיעת החיוב).
• יוסף הוא 'משכיל' ודוד הוא 'עובד'.
• בגאולה הראשונה השתמש משה בהנהגת יוסף ובגאולה האחרונה הוא ישתמש בהנהגת דוד.
• משיח בן יוסף ומשיח בן דוד הם המח והלב של המשיח.
• אצל הרמב"ם "מח שליט על הלב" ואצל רבי חסדאי "פנימיות הלב שליט על המח".