"פֹסחים על שתי הסעִפים"

י"ט אד"ר תשפ"ב – טלפונית

על עבודת הבעל, הנצרות, פולחן עצמי ויאוש

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

אליהו הנביא בהר הכרמל טוען כנגד עם ישראל "עד מתי אתם פֹסחים על שתי הסעִפים" ומביא אותו בסופו של דבר לקריאה "הוי' הוא האלהים הוי' הוא האלהים". הפסיחה על שתי הסעיפים, שבמבט ראשון יכולה להראות כהססנות גרידא, מתגלה במבט מעמיק כאם כל חטאת לכלל ולפרט. את הכל חורזת ההכרה שבבסיס הפסיחה עומד פולחן עצמי, המופיע בגוונים שונים של גאוה ואינטרסנטיות, שיכול להופיע באופן דק מן הדק בתוך התלבטות בעבודת ה' ויכול להתפתח בגסות לעבודה זרה חובקת עולם.

בפרק א מובאת שיחה יסודית של הרבי מליובאוויטש, המסביר מדוע במובנים מסוימים הפסיחה על שתי הסעיפים גרועה יותר מעבודה זרה 'נקיה' – קשה יותר לחזור בתשובה על הפסיחה, הפוסח נמצא במצב נפשי רדוד, אינטרסנטי ומושחת ואף מחטיא את הרבים. הפרק מבאר את יסודות השיחה, תוך העמקה בהבנת מקורות הפסיחה בטבע האדם והיעוד המשיחי בתיקונה.

פרק ב מפתח ומסביר את הדברים לרוחב ולעומק, במבט על תרבות העולם ובהעמקה בנפש האדם. מוסבר בו כי עבודת הבעל, מתוך ההקשר הרחב שלה במיתולוגיה הכנענית, היא השרש המובהק של הנצרות – ה'שיתוף' שהשתלט על העולם דווקא לאחר בטול היצר של עבודה זרה. עיקר הפרק הוא ההעמקה בפולחן העצמי שעומד בשרש כל הפסיחה, שמביא בסופו של דבר ליאוש גמור, והתקוה לתיקון הפסיחה השלילית, על כל גווניה, על ידי פסח ראשון ופסח שני (הרומזים גם לתיקון התקשורת בין איש ואשה). הפרק חותם בהתבוננות על התלבטות בין צדיקים ודרכים בעבודת ה' לאור היחס הכללי לפסיחה על שתי הסעיפים.

א. פגם הפסיחה על שתי הסעיפים

"עד מתי אתם פֹסחים על שתי הסעִפים?!"

קראנו בהפטרה בשבת את הסיפור של אליהו בהר הכרמל. אליהו הנביא שואל את כל העם, מול נביאי הבעל, "עד מתי אתם פֹסחים על שתי הסעִפים, אם הוי' האלהים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו"[ב]. המשפט הכי חזק בהפטרה הוא "עד מתי אתם פֹסחים על שתי הסעִפים".

כשאליהו דורש-תובע מהעם להכריע כתוב "ולא ענו העם אֹתו דבר", הם עדיין פוסחים, לא מוכנים להחליט. כל המשך הסיפור הוא דחיפה להכרעה. אליהו מציע את המבחן, העימות בינו לבין נביאי הבעל עם שני הפרים, ניסוי של או-או, ואז העם כבר עונה "טוב הדבר"[ג]. סוף ההפטרה הוא שהעם בוחר צד ומכריז "הוי' הוא האלהים הוי' הוא האלהים"[ד].

את הקריאה הזו, "עד מתי אתם פֹסחים על שתי הסעִפים" צריכים לשמוע גם היום, באופן ציבורי וגם באופן פרטי, ולהכריע – בהכרזה כפולה ומודגשת – ש"הוי' הוא האלהים".

חומרת הפסיחה על שתי הסעיפים

על נושא הפסיחה על שתי הסעיפים יש שיחה של הרבי בחלק א של לקוטי שיחות[ה]. זו אחת השיחות הראשונות, היסודיות, שחשוב ללמוד בפנים. הנקודה שם, ווארט מאד חזק של הרבי, שפוסח על שתי הסעיפים יותר גרוע מעובד עבודה זרה – לכן אליהו לא מוכיח 'עד מתי אתם עובדים לבעל?!' אלא "עד מתי אתם פֹסחים על שתי הסעִפים?!".

איך אפשר לומר שפסיחה על שתי הסעיפים יותר חמורה מעבודה זרה? על פי פשט עבודה זרה ודאי יותר חמורה, ובכל זאת יש משהו יותר גרוע בפסיחה על שתי הסעיפים. הרבי אומר שלאדם שפוסח על שתי הסעיפים, למרות שהוא פחות 'אדוק' בעבודה זרה, יותר קשה לעשות תשובה, כמו שמיד נרחיב. בנוסף, ממי שבפירוש עובד עבודה זרה ר"ל מתרחקים כל היהודים – יהודי מאמין בה' ולא רוצה שום עסק עם כופר. אבל למי שככה-ככה, פוסח על שתי הסעיפים, יכולה להיות השפעה מאד רעה על הזולת, החטא שלו 'מדבק', והוא נעשה "מחטיא את הרבים" – הדבר הכי חמור, "קשה מכולם"[ו], ו"אין מספיקין בידו לעשות תשובה"[ז].

אכן, "אין לך דבר העומד בפני התשובה"[ח], כמו שרואים גם בסוף ההפטרה. הרבי מסיים שכאשר בסוף כן מצליחים לעשות תשובה זו תשובה בבחינת "כפלים לתושיה"[ט] (כמו שכתוב[י] גם על הלוחות השניים, בהם זכינו אחרי התשובה על חטא העגל, הנושא של פרשת כי תשא). התשובה על הפסיחה על שתי הסעיפים היא תשובה כפולה, גם ביחס לתשובה על כל חטא אחר (כולל עבודה זרה). הרבי מדגיש שהכפל של "הוי' הוא האלהים" הוא לא רק כפל בכמות, הדגשה ב'חזקה' של פעמיים[יא], אלא גם כפל באיכות – ה"הוי' הוא האלהים" השני נעלה באין ערוך מהראשון, התקשרות למקום גבוה באין ערוך בעצמות ה'. הכל בזכות התשובה – "במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם"[יב]. כלומר, גם במצב שפוסחים על שתי הסעיפים אין יאוש, 'אין אבוד' (כמו שעוד נרחיב). זו בדיוק הפעולה שאליהו הנביא, מבשר הגאולה, בא לפעול – שהפוסחים על שתי הסעיפים יעשו תשובה.

חיים שטחיים

מדוע למי שפוסח על שתי הסעיפים קשה לעשות תשובה אפילו יותר מלמי שעובד עבודה זרה?

ראשית, אומר הרבי, הוא לא מרגיש שהוא ממש עובד עבודה זרה ולא מאמין בה'. כאשר מי שעובד עבודה זרה 'תופס את עצמו' הוא מזדעזע מהחטא שלו ועושה תשובה, אבל מי שפוסח על שתי הסעיפים לא מתחרט לגמרי – הוא חושב שבסך הכל הוא הרי תמיד נשאר מאמין בה' והחטא שלו לא כל כך גדול.

בנוסף, הרבי מאריך להסביר שעבודה זרה אצל יהודי באה מתוך הרצון להשפעה גשמית. הוא מביא את הרמב"ם בתחלת הלכות עבודה זרה[יג] שמסביר איך התחדשה עבודה זרה בעולם בימי אנוש. הם חשבו שהשפע יורד להם דרך הכוכבים והמזלות, ולאט-לאט התחילו לכבד אותם, לעשות להם פולחן, לסגוד להם. הטעות שלהם היתה שלא הבינו שסך הכל הכוכבים והמזלות דרכם יורד השפע הם "כגרזן ביד החוצב"[יד], בלי בחירה חפשית, ולכן אין כלל לכבד אותם (בניגוד להורים, שהם שותפים ביצירת האדם[טו] בבחירה חפשית[טז], ולכן התורה מצוה "כבד את אביך ואת אמך"[יז]). מה רואים מכאן? שבמקור כל העבודה הזרה קשורה לאינטרס גשמי של קבלת השפעה. בסגנון של בעל הסולם, הכל 'רצון לקבל' נטו. זו בפירוש גם הסיבה בשלה עבדו יושבי הארץ בבית ראשון עבודה זרה, כפי שהם אומרים לירמיהו הנביא: "כי עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו לקטר למלכת השמים והסיך לה נסכים כאשר עשינו אנחנו ואבֹתינו מלכינו ושרינו בערי יהודה ובחֻצות ירושלם ונשבע לחם ונהיה טובים ורעה לא ראינו. ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים חסרנו כל ובחרב וברעב תמנו"[יח].

האמונה של "מאמינים בני מאמינים"[יט] בה', גם של מי שנפל בעבירות, שונה לגמרי – זו אמונה למעלה מטעם ודעת, לא בגלל ההשפעה הגשמית שאנחנו מקבלים מה'. לכן אפילו קל שבקלים מוכן למסור את נפשו על קידוש ה'[כ], בלי שום אינטרס – לא רק שהוא לא מקבל שום דבר, אלא שהוא מוכן להקריב את הכל, כי הוא קשור לקב"ה בעצם.

בכל זאת, אומר הרבי משהו חזק מאד: יתכן שעובד עבודה זרה ב'שלמות', מי שמכור לגמרי לעבודה זרה, עושה זאת באמת – לא מתוך המצב החיצוני של רצון לקבל, אלא עד מסירות נפש. כלומר, רוחניות מענינת אותו, נוגעת לו, אלא שהוא משובש ומבולבל לגמרי וחושב שהבעל הוא – חס ושלום – האלקים. לכן, אם הוא 'יתפוס את עצמו' שמוכן למות על עבודה זרה – הוא יזדעזע לגמרי, ב'הזזה עצמית', הוא יבין כמה הוא טעה והתשובה שלו תגרום לו להתהפך.

לעומת זאת, בפסיחה על שתי הסעיפים יש, כביכול, איזו השוואה בין "אם הוי' האלהים לכו אחריו" ל"ואם הבעל לכו אחריו" – אצל הפוסח על שתי הסעיפים גם עבודת ה' היא משהו חיצוני לגמרי, לא עבודת ה' באמת. הכל אצלו תלוי בשאלה מה מקור השפע הגשמי עבורו. זאת אומרת שהמצב של "פוסח על שתי הסעיפים" הוא מצב נפשי בו האדם שכח לגמרי מהעיקר, מהאמונה היהודית הטהורה, והכל אצלו מסתכם בדאגה לשפע שלו, הכל רצון לקבל. במדה מסוימת, הוא מאבד לגמרי את ה'חוש' ברוחניות, הוא כל כך מושחת שהוא מוכן 'למכור' את האמונה הטהורה בה' תמורת גשמיות. הפוסח על שתי הסעיפים עושה זאת לגמרי "לגרמיה", בלי להאמין, בלי שום התקשרות פנימית-רוחנית – כנראה קשור לתיאור של הגוי בפרק א של התניא, שעושה הכל מתוך אינטרס אישי, "חסד לאֻמים חטאת"[כא]. אחד כזה חי בשטחיות גמורה, הרבה יותר קשה שהוא יזדעזע ויעשה תשובה, וכמו שמוסיף הרבי – המציאות הזו גם מדבקת, הוא עלול להדביק את כל החברה בשטחיות הזו, להשפיע מאד בפסיחה שלו.

תיקון המחשבה

קודם כל, מה פירוש "סעִפים"? המפרשים[כב] אומרים שסעיפים הם מחשבות (ולכן כתוב כאן "שתי", בלשון נקבה[כג]). מביאים[כד] כדוגמה נוספת את הפסוק בתהלים "סעפים שנאתי ותורתך אהבתי"[כה] – "סעפים שנאתי" היינו שנאה לכל מחשבת-חוץ, מחשבה אחרת ממחשבת התורה לה'. אנחנו אוהבים לומר[כו] ווארט, שהפסוק מדבר על תלמידי חכמים שמתגאים ביכולת שלהם לצטט כל דבר בדיוק עם ציון מדויק לסימן ולסעיף-קטן בו הוא מופיע, שכל התורה שלהם היא סעיפים וסעיפים קטנים – זו קליפת תניא, קליפת הגאוה של תלמידי חכמים, עליה כתוב "סעפים שנאתי" ורק את עצם "תורתך אהבתי". בהמשך עוד נדבר על הקליפה שאדם עושה מעצמו 'משהו'.

למה המחשבות נקראות סעיפים? סעיף הוא ענף של אילן ו"המחשבות המה ללב כסעיף לאילן"כד. המלבי"ם אומר ש"סעפים" הם רעיונות, והתרגום לאנגלית הוא opinions, סברות או דעות. כלומר, מדובר במחשבה שהיא בעצם השקפת עולם.

לא ראיתי שהמפרשים אומרים זאת, קצת חידוש, אבל יש כאן דוגמה של לשון נופל על לשון (סגנון שחוזר הרבה פעמים בתנ"ך) בשרשים פסח ו-סעף – בשני השרשים אותיות עיקריות זהות, פ ו-ס, וגם האותיות הנוספות, ח ו-ע, שתיהן אותיות גרוניות המתחלפות זו בזו. מכאן אפשר להבין שיש משהו טבעי ועצמי בפסיחה על שתי הסעיפים במחשבה – "המחשבה משוטטת תמיד"[כז], 'עפה' (לשון סעף) מדעה לדעה, מסברא לסברא הפוכה, נמצאת בתנועה של שקלא וטריא, של סתירה ובנין, של איפכא מסתברא, אולי כן, אולי לא, אולי הפוך. ההפכפכות הזו היא ודאי תכונה מיוחדת לבני אדם. האותיות המשותפות, ס ו-פ, מופיעות גם בספק (סבת הפסיחה, בפשטות) וגם בפסל (עבודה זרה). הסדר שלהן מתהפך, והן גם גורמות לסיבת הפכפכות המחשבה – סף כמו אסף, נוטריקון אין-סוף, ו-פס כמו אפס, נוטריקון אין-תפיסה. מגבלות השכל האנושי בתפיסת האין-סוף, ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל"[כח], גורמות לכך שהמחשבה משוטטת ומתהפכת, אבל המסקנה צריכה להיות עליה מהשכל לאמונה, ולא חלילה נפילה לפסיחה על שתי הסעיפים במחשבות חיצוניות ושטחיות.

שני השרשים, פסח-סעף, עולים יחד משיח – בתיקון הפסיחה על שתי הסעיפים יש משהו משיחי (ולכן אליהו, מבשר הגאולה, הוא התובע את התיקון הזה).

ב. תיקון הספק והשיתוף

יצר הפסיחה

הרבי מציין בשיחה שחז"ל אמנם בטלו את היצר הרע של עבודה זרה[כט], אבל את היצר הרע של פסיחה על שתי הסעיפים לא בטלו. יצר הפסיחה חזק היום יותר מיצרא דעבודה זרה, ויתכן שהוא אף הלך והתחזק במשך הדורות – גם אם הוא קיים רק בדקות. כך, אומר הרבי, ישנם כאלה שבשביל פניות גשמיות, של פרנסה או כבוד, מוכנים לוותר על עניני תורה ומצוות למשך זמן מה והם מתכופפים ל"רוח הזמן". גם לגבי התופעה הזו חוזר הרבי על כך שהיא חמורה בכמה פרטים מעבודה זרה, והוא מונה שוב את שלשת הטעמים שהזכיר קודם (הקושי לעשות תשובה, ה'שחיתות' בהמרת ענינים רוחניים נצחיים בתועלת גשמית זמנית והפגם של מחטיא הרבים).

הרבי לא מביא בפירוש את הלשון שיש לגבי הענין במקומות אחרים בחסידות, אבל בפשטות הכוונה שלו היא להסבר החסידי[ל] למאמר חז"ל "ישראל שבחוץ לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה"[לא] – שמי שסומך על הסיבות הגשמיות לפרנסה שלו, שחושב ש"כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה"[לב], הוא בעצם עובד עבודה זרה בטהרה כי הוא מאמין שהפרנסה שלו תלויה במקור אחר מהקב"ה. זו ה'מכה' של הדור – האמונה שהפרנסה תלויה ב'סיבות' חיצוניות, בעבודה או בעסק, ושהיא לא באה ישירות מהקב"ה.

אם כן, לאור דברי הרבי, צריך להתבונן כיצד יצר הפסיחה מופיע בדקות או בדקות דדקות גם בדור שלנו. ושוב, כאשר זוכים לתקן ולעשות תשובה, מה שבוודאי יקרה, שהרי "לא ידח ממנו נדח"[לג], מגיעים להתקשרות ל"הוי' הוא האלהים" באופן של "כפלים לתושיה" ומתקשרים לעצמותו יתברך גם יותר מהצדיק לכתחילה.

ספק ושיתוף

הרבי אומר בשיחה שבמצב הנפשי של פסיחה על שתי הסעיפים יש שתי אפשרויות:

אפשרות אחת היא שהאדם נמצא בספק, האם "הוי' האלהים" או חלילה "הבעל", ולכן הוא 'מתנדנד' בין האפשרויות, פוסח על שתי הסעיפים, כשכל פעם הוא נוטה לכיוון אחר. האפשרות הזו היא הפשט, לכאורה (כפי שכבר הוזכר).

אבל, אומר הרבי, יתכן שלא מדובר בספק אלא ב"שיתוף" – הוא מאמין בקב"ה, בלי ספק, אך בד בבד הוא מאמין גם בעבודה זרה, להבדיל, וחושב שהשפע שלו לא מגיע ישירות מה' אלא תלוי גם בעבודה הזרה.

בכל אחת מהאפשרויות יש חסרון ביחס לאחרת, אך שתיהן קיימות ועם שתיהן צריך להתמודד.

עבודת הבעל – שרש הנצרות

עוד לפני שנדבר על התיקון, נרחיב קצת באפשרות השניה – אפשרות השיתוף. מדברי הרבי שעל אף שבטלו את יצר העבודה זרה לא בטלו את יצר הפסיחה, והציון שיצר הפסיחה קשור עם עבודה זרה בשיתוף, עולה תירוץ לקושיא גדולה: אם בטלו את יצרא דעבודה זרה, בתחלת ימי בית שני, מה עם הנצרות?! הרי הרמב"ם פוסק שהיא עבודה זרה[לד], ולפי אחת הדעות[לה] הוא יצא מארץ ישראל למצרים (למרות שהוא עצמו פוסק שיש איסור לגור במצרים[לו]) רק כדי לצאת מתחת שלטון הנצרות, שהיא עבודה זרה, ולהיות תחת שלטון האיסלאם, שלפי דעתו אינו עבודה זרה. איך יתכן שאחרי בטול היצר של עבודה זרה הנצרות התפשטה כל כך בעולם (ואפילו כלפי ישראל יש בה משיכה חזקה, "מינות משכא"[לז])? מדברי הרבי עולה – ואולי הוא מתכוון לכך בפירוש – שמכיון שהנצרות אינה עבודה זרה מלאה, אלא עבודה זרה בשיתוף, את היצר אליה לא בטלו.

לכאורה, עבודת הבעל המדוברת כאן היא עבודה זרה ממש, ולא 'רק' שיתוף, אבל באמת היניקה של עבודת הבעל היא דווקא מהפסיחה על שתי הסעיפים, מיצר השיתוף. הדבר בולט מהלשון המפורשת לגבי נביאי הבעל – "ויפסחו על המזבח"[לח]. מדוע? לפי האמונה הטפלה של הכנענים הבעל – לשון בעילה ואדנות – הוא אליל הגשם, הבועל את הארץ[לט] וגם לוחם מלחמות. פחות ידוע – אבל היום כל אחד יכול לקרוא על זה בויקיפדיה... – שהבעל הוא חלק ממיתולוגיה שלמה. הוא בן של 'אל', אלא שאביו נחלש במשך הזמן וכאשר הוא איבד מכוחו בנו תפס את המלכות. יש לבעל גם אשה, 'עשתורת'[מ]. לא צריך מדי להאריך בענין, אבל עם קצת מחשבה ממש חשוף שהאמונה של הכנענים בשלשת אלה (ה-בעל הוא הלעומת-זה של אמונה) – אל, בעל ועשתורת – היא בעצם מקור השילוש של הנצרות[מא], מה שהם קוראים, עפ"ל, האב (אל), הבן (בעל) ורוח הקדש (עשתורת)[מב]! בדרך כלל אומרים[מג] שהנצרות היא השתלשלות של עבודת השמש, אבל כאן יוצא ברור שיש לה שרש בעבודת הבעל. יש כאן גם רמז מופלא: "עד מתי אתם פסחים על שתי הסעפים" עולה נצרות-נצרות-נצרות, 'שילוש' של נצרות!

ועוד רמז: הזכרנו שבשיחה הרבי אומר שיש היום פסיחה על שתי הסעיפים בין התורה ל'רוח הזמן' (ביטוי בעברית, שהרבי מזכיר גם בשיחה באידיש) – הזמן בגימטריא בעל ו-רוח הזמן בגימטריא שמו של אותו האיש (316)! אותו האיש הוא בעצם 'רוח הזמן'. זו, בפשט, הסיבה שהנצרות פרשה מהיהדות – בתחלה היתה פסיחה על שתי הסעיפים, מחשבה שאפשר גם לשמור תורה ומצוות וגם להאמין באותו האיש, וכשהתברר ששני הדברים 'לא הולכים ביחד' התכופפו ונכנעו ל'רוח הזמן' שדמותו ייצגה עבורם.

שוב, כמו שאומר הרבי, מתוך היצר לפסיחה על שתי הסעיפים צריכים לעשות תשובה ולהגיע למצב של "כפלים לתושיה" – להכריז "הוי' הוא האלהים, הוי' הוא האלהים". כנגד השיתוף, שהוא שנים או יותר (שלשה), צריך את ה"כפלים" של "הוי' הוא האלהים הוי' הוא האלהים". אז, כמו שאמרנו, מגיעים למקום יותר עמוק בהתקשרות לעצמוּת, התקשרות לה' בלבד. והנה, "הוי' הוא האלהים הוי' הוא האלהים" עולה ג פעמים אלהים, הלעומת-זה של השילוש הטמא המאמין בשלשה אלהים!

[במיתולוגיה הכנענית גם לאבא, 'אל', יש אשה – היא נקראת 'אשרה'[מד] (האמא של 'בעל'). גם כאן יש הקבלה מפורשת בנצרות, המתייחסת – בנוסף ל'רוח הקדש' – גם לאמו של אותו האיש. שתי הקליפות הללו, בהתאמה, נובעות מהאשרה ומעשתרת שהן הלעומת-זה של ה עילאה ו-ה תתאה שבשם (כשם שבקדושה האב והבן הם בסוד אותיות י ו-ו שבשם, עליהן נדרש[מה] "מה שמו ומה שם בנו"[מו]) – לכן הן נחשבות לאחת בשילוש הטמא[מז]. האשרה מוזכרת בפירוש בתחלת הסיפור, כאשר אליהו אומר לאחאב "ועתה שלח קבֹץ אלי את כל ישראל אל הר הכרמל ואת נביאי הבעל ארבע מאות וחמשים ונביאי האשרה ארבע מאות אֹכלי שלחן איזבל"[מח]. בפועל אחאב מקבץ רק את נביאי הבעל, הנביאים 'שלו', בעוד שנביאי האשרה, "אֹכלי שלחן איזבל", לא מגיעים (והרד"ק מסביר[מט] שאיזבל לא רצתה שיגיעו). איזבל בגימטריא נ, כנגד שער הנון של הטומאה – הלעומת-זה של הבינה, האשרה, כנ"ל – ומכאן מובן שאחאב עצמו הוא סוד הבעל (במספר קטן בעל עולה אחאב), הבן שנעשה אח ל-אב ותופס את השלטון בחייו. כל העבודה הזרה כאן, שרש הנצרות, יוצאת מהיחסים הטמאים בין אחאב לאיזבל – קשר מזיק ומשחית, כפי שרואים שוב ושוב בסיפורם בספר מלכים[נ].]

תיקון הפסיחה – פסח ראשון ופסח שני

איך מתקנים את הפגם של הפסיחה על שתי הסעיפים? מתבקש לומר שתיקון הפסיחה של הקליפה הוא על ידי הפסיחה של הקדושה – חג הפסח[נא], בו נאמר "ופסח הוי' על הפתח"[נב]. בקדושה פסח הוא הפתח לכל קדושת ואמונת ישראל, "ראש השנה לרגלים"[נג] והיסוד לכל קדושת הזמנים שהיא "זכר ליציאת מצרים", ולעומת זאת הפסיחה על שתי הסעיפים היא הפתח לכל שערי הטומאה. אם הרבי מסביר שיש שני מניעים נפשיים לפסיחה על שתי הסעיפים – ספק ושיתוף – אפשר לדרוש, לומר ווארט, שכדי לתקן את שתי הפסיחות יש שני חגי פסח, פסח ראשון ופסח שני:

פסח ראשון בא להתמודד עם הספק. כל מכות מצרים, החל ממכת דם, מכות את אלהי מצרים – "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים"[נד] – כשכל האותות והמופתים באים להוכיח שיש רק בעל הבית אחד לעולם. ה' משדד את המערכות ועושה נסים גלויים משם הוי', כמו שכותב הרמב"ן[נה], הכל כדי לבטל כל ספק וספק-ספיקא שיש מישהו אחר שפועל בעולם (כפי שטוען פרעה, "לא ידעתי את הוי'"[נו], ומנסה להוכיח שגם חרטומיו יכולים בלהטיהם לעשות כך, ויש כוחות רבים שפועלים בעולם, וספק מי הוא הפועל[נז]).

לעומת זאת, פסח שני בא להתמודד עם הפסיחה שנובעת משיתוף. כיצד? המסר של פסח שני הוא "אין אבוד"[נח], "אין שום יאוש"[נט]. צריך לומר שבדקות היאוש נובע דווקא משיתוף. למה? מה הקשר? יש כאן חידוש, רעיון חשוב להתבונן בו:

פולחן עצמי ויאוש

הנקודה הפנימית של השיתוף היא שלצד האמונה בה' האדם משתף גם את עצמו, מאמין גם בעצמו – בכל שיתוף יש יסוד של פולחן עצמי (הרבה פעמים לא מודע), כשהאדם משתף את עצמו ואת האינטרסים שלו באמונה בה'[ס]. השרש של עבודת הבעל הוא מחשבת "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה", המחשבה שגם אני בעל-הבית, ולא רק ה' יתברך[סא]. בעומק, זהו גם מקור המשיכה לנצרות – כשנוצרי שם במרכז העבודה שלו את אותו האיש (ה'בעל' המודרני), הוא בעצם סוגד לעצמו, וזהו הפיתוי שיש בעבודה הזו.

אבל פולחן עצמי מוביל באופן ישיר ליאוש – אני מרגיש שהכל תלוי ב"כחי ועצם ידי", אזי כאשר לא מצליח לי אני מרגיש שהמצב אבוד לגמרי. אם הכל תלוי בה' לבדו – לעולם אין סיבה להתייאש, הרי ה' הטוב הוא כל יכול ותמיד יוכל לעזור לי. אבל אם הדברים תלויים בי, ו'גם אני אלקים', הכשלון שלי מעיד ש'גם אלקים לא יכול לעזור'. ר' אשר פריינד זצ"ל תמיד הדגיש שגאוה ויאוש הם שני הצדדים של אותו מטבע, כמו שמוסבר אצלנו באריכות ב"פרק בעבודת ה'" (שמבוסס על יסודות שקבלנו מר' אשר). הקשר בין יאוש לפולחן עצמי מופיע אצל יואש המלך שבסוף ימיו עשה את עצמו לעבודה זרה[סב] (טעות שנבעה מכך ששש שנים[סג] הוא הוחבא בתוך בית קדשי הקדשים, "חדר המטות"[סד], ולכן חשב שהוא אלוק – לא כתחליף מוחלט לה', אלא כ'בן' של האב והאם האלקיים המגולמים בכרובים, ה'הורים' של חדר המטות). פסח שני בא להתמודד עם היאוש שבא דווקא מתוך הישות[סה]. לכן דווקא רבי נחמן מברסלב, הלעומת-זה של הנצרות שעסק בתיקונה (ולכן התנגדו לו), כמו שהסברנו הרבה פעמים[סו], עשה עיקר כל כך גדול מכך ש"אין שום יאוש בעולם כלל" (כמובן, יאוש כולל גם את אותיות שמו של אותו האיש יש"ו[סז]).

התיקון של פסח שני מתחיל כבר מיום טוב שני של פסח, היום של קריעת ים סוף. לפני קריעת ים סוף ה' אומר למשה "מה תצעק אלי"[סח] והזהר מסביר ש"בעתיקא תליא מילתא"[סט]. גם כשאדם חושב שהוא פועל משהו, שה' צריך את התפלות שלו, זהו סוג של שיתוף – שהאדם חושב ש'ה' ואני יחד מטפלים במצב'. כמובן, אם הדברים תלויים בפעולה שלי, בגשמיות או ברוחניות, במעשה או תפלה – אפשר כבר להתייאש... לכן אומר ה' למשה – גם את התפלות שלך איני צריך, וממילא "אין שום יאוש בעולם כלל".

תיקון פה-סח

יש עוד היבט לפסח כתיקון הפסיחה: כתוב שפסח הוא פה-סח[ע], תיקון פגם הדיבור. אמנם "סעִפים" הם מחשבות והפסיחה על שתי הסעיפים גם היא נפילה בשוטטות המחשבה, כמו שהוסבר, אבל כתוב[עא] שכל המחשבות הזרות באות מדברים בטלים (במעין מעגל סגור[עב] – מחשבות זרות מולידות דברים בטלים שבתורם מרבים מחשבות זרות וחוזר חלילה).

לכך רומז אליהו כשהוא מהתל בנביאי הבעל בהמלצה לצעוק לבעל "כי שיח וכי שיג לו"[עג]. על הזהירות משיח מיותר דרשו את הפסוק "כי הנה יוצר הרים ובֹרא רוח ומגיד לאדם מה שֵׂחו"[עד] – "אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידים לו באדם בשעת מיתה"[עה]. על כך אמרו חז"ל "אל תרבה שיחה עם האשה, באשתו אמרו קל וחומר באשת חברו. מכאן אמרו חכמים כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה וסופו יורש גיהנם"[עו] – לריבוי השיחה השלילי[עז] עם האשה יש תוצאות מרות ממות. בניגוד לדיבור המשותף בדברי תורה ועבודת ה'[עח], השיחה השלילית האמורה כאן היא זו הנובעת מישות הבעל (קליפת הבעל[עט]) – בגאוה והתפארות[פ] או בהתפנקות-מתוך-יאוש[פא] – ועליה נאמר "מוצא אני מר ממות את האשה"[פב].

כך, כל הרוח השלילית והמטעה – "רוח הזמן" אליה מתכופפים-משתחווים הפוסחים על שתי הסעיפים – היא סוד רוח נבות[פג], אשר נרצח ונגזל בעקבות שיחה קלה בין אחאב לאיזבל שדאגה לבעלה הגאוותן-המיואש[פד] (בסוד "ובֹרא רוח ומגיד לאדם מה שחו"). כלומר, כל ענין העבודה הזרה (בשיתוף) של הנצרות מתחיל משיחה בטלה בין איש לאשתו[פה], שרש לכל האון-גליון של הנצרות, שהוא קובץ עצום של דברים בטלים (כפי שציין גם אחד מגדולי הפילוסופים של הגוים לפני כמאה שנה).

במושגי הקבלה[פו], שלשה שמות אלהים – אמונת השילוש (היונקת ממוחין דקטנות, שהם בסוד ג שמות אלהים דקדושה, ומתבטלת על ידי הכרזת "הוי' הוא האלהים הוי' הוא האלהים", כנ"ל) – הם בסוד "נחר גרוני"[פז] (נחר עולה ג"פ אלהים ו-גרון עולה נחר ע"ה), שרש השיחה הבטלה היוצאת מהגרון הנחר (היינו מהאותיות הגרוניות שבשרשים פסח-סעף, כנ"ל). מהדיבורים הבטלים הללו, המופצים בכל רחבי העולם, הופך העולם כולו לחרן[פח], "חרון אף של מקום בעולם"[פט].

לפסוח על שני הצדיקים

כל הנושא של פסיחה על שתי הסעיפים קשור גם למאמר יסודי שכתבנו בעבר והשפיע במשך השנים, מימי הישיבה בשכם ואילך, על כמה וכמה בחורים – המאמר "פתיחות, הזדהות, התכללות"[צ]. מאד מצוי מצב שמי שמחפש את דרכו בעבודת ה' מתלבט בין שני צדיקים או בין שתי דרכים בעבודת ה' – כשיש לו משיכה פנימית לשני הצדדים. האם גם אז נאמר שזו פסיחה על שתי הסעיפים שגרועה יותר מעבודה זרה?!

במאמר שם מוסבר שפתיחות טובה באה מתוך הכנעה בנפש, כשאדם מבין שהוא לא יכול להסתדר לבד והוא חייב להתקשר למישהו ולקבל ממנו הדרכה בעבודת ה'. בפתיחות כזו בהחלט יכולה להיות התלבטות, כמו בחורה שמחפשת שידוך ומתלבטת בין הצעות שונות, אבל יש גם הנחה פשוטה בנפש שבסוף חייבים להכריע ולהתקשר רק לאחד – צריכים להגיע מפתיחות להזדהות. כלומר, אין כאן מצב קבוע של פסיחה על שתי הסעיפים. אכן, מוסבר שם שיש גם פתיחות דקליפה, "לפתח חטאת רֹבץ"[צא], בה האדם חושב שהוא יכול לקבל מכולם מבלי להתבטל לאף אחד – זו ממש הפסיחה השלילית, הנובעת מתוך פולחן עצמי, שהיא פתח לכל דבר שלילי (כנ"ל). במצב כזה הפסיחה בעצם משקפת את ההנחה של האדם שרק הוא מחליט על עצמו, והקשרים שלו נובעים כולם מאינטרסים משתנים – הוא לא מסוגל להכנס למערכת יחסים של התמסרות, "אהבה שאינה תלויה בדבר", וכל הקשרים שלו הם בגדר "אהבה שהיא תלויה בדבר"[צב].

בכל אופן, גם כשאדם מתלבט בכנות, מתוך רצון לקבל החלטה, הידיעה שהפסיחה על שתי הסעיפים נובעת בבסיסה מאינטרס יכולה לעזור לו. הבעל שם טוב אומר[צג] שכאשר אדם בספק העצה הכללית היא לסלק את האינטרס שלו ולהקריב את הענין לה' לבדו – ואז הוא ידע מה ה' רוצה ממנו. אפילו כשאדם בוחר צדיק, למי להתקשר, יתכן שבדקות הוא מרגיש שרבי מסוים יתן לו יותר כבוד, יותר מעמד בחברה, כולם קשורים לצדיק הזה או שהצדיק השני נרדף על ידי החברה, וכו' וכו'. הדבר הנכון הוא לקרב את ההחלטה לה' – לשים לב שעיקר ההתקשרות לא בגלל השפע הגשמי שאקבל אלא "קבל את האמת ממי שאמרו"[צד]. הביטוי ההפוך מפוסח על שתי הסעיפים, הכי קרוב להרגשה מה אליהו הנביא רוצה כאן, הוא מה שהרמב"ם קורא עבודת ה' לשמה – לעשות את האמת מפני שהוא אמת, לא מפני שום טובת הנאה לגרמיה[צה]. כך גם בבחירה של צדיק – אם האדם באמת מחפש את האמת, הרוחניות הפנימית האמתית, תהיה לו סיעתא דשמיא והוא ימצא מה ששייך לשרש נשמתו.

כמובן, יש הבדל עיקרי מאד בין הפסיחה על שתי הסעיפים עליה דברנו עד עכשיו לבין ההתלבטות בין שני צדיקים. הפסיחה על שתי הסעיפים היא בין ה' לבין הבעל, בין הקדושה והאמת לטומאה והשקר, וההתלבטות בין שני צדיקים היא בתוך התחום בו "כולם אהובים, כולם ברורים, כולם גבורים, כולם קדושים"[צו]. כלומר, כל הדמיון כאן הוא בדקות שבדקות שבדקות, עד אין סוף דקות, אבל עדיין יתכן דמיון במצב הבלבול בנפש. הזכרנו שסעיפים הם ענפים של אילן וכך חסידים של רבי הם ענפים מהגזע שלו, הם נשמות פרטיות היונקות מהנשמה הכללית, והאדם פוסח על שתי הסעיפים בלי לדעת סעיף של מי הוא...

בכל זאת, העובדה שכאן הכל בקדושה משנה את כל ההקשר – נכון שצריך הזדהות, הבדלה והחלטה ברורה בנפש, אבל היא באה אחרי פתיחות רצויה (מותר להתלבט, בניגוד להתלבטות האסורה בין עבודת ה' לעבודה זרה, ר"ל) ובעיקר היא מגיעה בסוף להתכללות (המתקה) – למצב שאנחנו קוראים לו[צז] "אֹהב צדיקים"[צח], אהבה והערצה לכל הצדיקים, געשמאק בסיפורים עליהם ויכולת לקבל באופן מתוקן ונכון מדברי התורה וההדרכות שלהם (בלי לאבד את ההזדהות עם הצדיק המיוחד שלי). ההתכללות הזו באה דווקא מתוך ההתקשרות העמוקה והעצמית לה' אחד, "הוי' הוא האלהים, הוי' הוא האלהים", שמגלה כי כל הצדיקים הם ענפים-סעיפים של אחדות אחת.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• עד היום צריכים לשמוע את קריאת אליהו "עד מתי אתם פֹסחים על שתי הסעִפים".
• פסיחה על שתי הסעיפים חמורה מעבודה זרה – התשובה עליה קשה יותר והפסיחה 'מדבקת' ומחטיאה את הרבים.
• בכפל "הוי' הוא האלהים הוי' הוא האלהים" יש התקשרות עמוקה באין ערוך לעצמות ה' – יתרון בעלי תשובה על צדיקים גמורים.
• עבודה זרה בכלל ופסיחה על שתי הסעיפים בפרט נובעת ממצב נפשי שטחי בו האדם מודד הכל לאור האינטרסים הגשמיים שלו – היפוך גמור של האמונה הטהורה בה'.
• השכל האנושי מוגבל, ולכן המחשבה פוסחת-מתהפכת תמיד, ולכן יש לעלות לאמונה שמעל השכל.
• תיקון הפסיחה על שתי הסעיפים הוא תיקון משיחי.
• לאחר בטול יצרא דעבודה זרה יצר הפסיחה על שתי הסעיפים נותר ואפילו התחזק.
• תלית הפרנסה ב'סיבות' גשמיות היא עבודה זרה בטהרה.
• פסיחה על שתי הסעיפים מתבטאת היום בויתור זמני וחלקי על רוחניות נצחית מתוך כניעה לרוח הזמן.
• פסיחה על שתי הסעיפים נובעת בנפש מספק או משיתוף.
• פסח ראשון מתקן את הפסיחה מתוך ספק ופסח שני את הפסיחה מתוך שיתוף.
• פסח הוא הפתח לקדושת ישראל ופסיחה על שתי הסעיפים היא הפתח לכל טומאה.
• עבודת הבעל – הכוללת יחס ל'אביו' ו'אשתו' (וגם 'אמו') – היא שרש השילוש של הנצרות.
• שרש השיתוף בנפש הוא פולחן עצמי – עבודת הבעל מתחילה מתחושת "כחי ועצם ידי".
• הפולחן העצמי החבוי בנצרות הוא מקור כח הפיתוי שבה.
• סופו של פולחן עצמי יאוש – אם אני בעצמי אלקים, ובכל זאת נכשל, אף אחד לא יכול לעזור לי.
• הפולחן העצמי מתוך יאוש משתקף בדמותו של יואש המלך.
• יתכן פולחן עצמי גם במחשבה שהדברים תלויים בתפילת האדם (ולא רק במעשיו).
• פגם הפסיחה על שתי הסעיפים מתחיל מפגם הדיבור – בפרט בין איש לאשתו.
• הנצרות היא התפשטות של דברים בטלים בכל העולם.
• כדי לבחור בדבר הנכון צריך לוותר על האינטרס האישי.
• התלבטות בין צדיקים או דרכים בעבודת ה' צריכה לבוא מתוך הכנעה ושאיפה למציאת דרך.
• בקדושה אחרי ההזדהות עם הצדיק מגיעים להתכללות – זיהוי כיצד כל הצדיקים באים משרש אחד.