פרצוף הדברים המשמחים

ב. פרצוף הדברים המשמחים

הולדת שמחה בחג הסוכות

היום "זמן שמחתנו", שמחת בית השואבה – "כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו", "משם שואבים רוח הקדש". בחומש, על בצלאל, רש"י אומר "'ובדעת' – רוח הקדש". צריך שנקבל דעת. דווקא בחג סוכות כתוב "למען ידעו דֹרֹתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" – צריך לדעת, צריך לכוון, "כי בסוכות הושבתי". דעת היא רוח הקדש, ושואבים אותה עכשיו, אבל תכל'ס צריך לשמוח בשמחה של מצוה. שמחה פורצת את כל הגדרים, בבחינת מלך – מלך פורץ גדר וכך שמחה פורצת את כל הגדרים.

היות שאנחנו עכשיו ערב ח"י תשרי, יום ההילולא רבא של רבי נחמן, שנת הרב[7] – רב כחו – והוא לימד אותנו, את כל עם ישראל, ש"מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד"[8], כמו דוד המלך, שממנו גם לומד הרמב"ם את עיקר השמחה. את המצוה לשמוח בשמחת בית השואבה לומד הרמב"ם[9] מדוד המלך ש"מכרכר בכל עז לפני הוי'... מפזז ומכרכר לפני הוי'", לפני ארון הקדש.

ידוע שבמקום אחר[10] אומר רבי נחמן (על עצמו) שכל מי ששייך לזרע דוד הוא גם בכיין. הוא בוכה, אבל כמו הקב"ה מתקיים בו "עז וחדוה במקומו" – תמיד הוא שמח, תמיד הוא מקרין כלפי חוץ שמחה רבה ועצומה, ובפרט עכשיו בזמן שמחתנו (שמחת שנינו, שלנו ושלו יתברך[11]).

בנקודה הפנימית שבלב, נקודת ציון (שנקראת "אבן שתיה", כמו שנסביר בהמשך על פי תורה ס"א בלקו"מ, "חדי רבי שמעון"), מתקיים "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה", "מפני גאוותן של ישראל שנטלה מהם ונתנה לאומות העולם"[12].

בעצם זה חוט שמחבר את כל התורות של לקוטי מוהר"ן, מתורה א' ועד הסוף, שצריך להחזיר את החן לעם ישראל. בתורה סא, "חדי רבי שמעון", מבואר שצריך להחזיר את סוד העיבור לעם ישראל. סוד העבור בגימטריא "סוד הוי' ליראיו", בגימטריא שמחה. עיקר השמחה הוא כשזוכים לסוד העבור, להתיר פה עקרות, על ידי שמתירים את פה האלמים, "ה' מתיר אסורים". צריך להוליד שמחה, "נתתה שמחה בלבי" – להוליד שמחה בלב.

פרצוף עניני השמחה בספר המדות (ולקוטי עצות)

איך זוכים לשמחה? פותחים את ספר המדות ומסתכלים שם בערך שמחה איך יהודי זוכה לשמוח. בפרט בחג הזה, "זמן שמחתנו", ראוי שכל אחד שקשור לרבי נחמן יפתח את ספר המדות ויסתכל בערך שמחה – ערך יחסית קצר – כדי ללמוד איך זוכים לשמחה. כמובן שהוא אומר הרבה דברים, ולפי דרכנו אפשר לנסות ולסדר את הדברים שעל ידם זוכים לשמוח בשמחת ה' כנגד הספירות, מה שנקרא בקבלה לעשות מהם "פרצוף". כך נסביר בקיצור, איך רבי נחמן מלמד אותנו לזכות לשמחה:

חכמה: "פקודי הוי׳ ישרים משמחי לב"

יש את ספר המדות ויש גם את הספר לקוטי עצות. יש כמה דברים שכתובים בלקוטי עצות, לקוחים ומלוקטים מתוך לקוטי מוהר"ן, שלא מופיעים משום מה בספר המדות. הכי פשוט מכולם, שקצת לפלא למה רבי נחמן לא כתב אותו בספר המדות, הוא שעל ידי תורה בכלל, ועל ידי חידושי אמת שכל אחד זוכה לחדש בתורה, זוכים לשמחה – אין שמחה יותר מזה. מאיפה יודעים? מפסוק בתהלים שכולנו מכירים – "פקודי הוי' ישרים משמחי לב".

חז"ל אומרים[13] שששת הלשונות שכתובים בתהלים י"ט – "תורת הוי' תמימה משיבת נפש, עדות הוי' נאמנה מחכימת פתי. פקודי הוי' ישרים משמחי לב, מצות הוי' ברה מאירת עינים. יראת הוי' טהורה עומדת לעד, משפטי הוי' אמת צדקו יחדו" – מכוונים כנגד ששה סדרי משנה (והם כנגד ו"ק, וממילא יש לכוונם בנענועי הלולב ל-ו קצוות, ודוק).

"פקודי הוי' ישרים משמחי לב" מכוון כנגד סדר מועד, בעיקר בשל מסכת סוכה – אותה לומדים בסוכות, הלכה בזמנה – כפי שמפרש המדרש שעיקר ה"משמחי לב" הוא ב"זמן שמחתנו": "'פקודי הוי' ישרים משמחי לב' זה סדר מועד, שיש בו סוכה ולולב ומועדות, שנאמר בהן 'ושמחת בחגך'".

בלקוטי עצות מודגש כמה פעמים שגם תורה וגם תפלה עושות שמחה בלב. שוב, לפלא קצת שלא מוזכר בספר המדות. יתכן אולי שכל כך פשוט, שאין בזה חידוש כל כך, ולכן רבי נחמן לא צריך לכתוב זאת בספר המדות. כל 'חאפ', כל חידוש, שיש בספר המדות הוא משהו מיוחד.

בכל אופן, את "פקודי הוי' ישרים משמחי לב" נשים בספירת החכמה, בפרצוף הדברים שעל ידם זוכים לשמוח כל השנה כולה, ובפרט בחג הסוכות, "זמן שמחתנו". קודם כל תורה – "אורייתא מחכמה נפקת", מחכמה עילאה.

כך גם כתוב באריכות ובעומק בתורה סא, "חדי רבי שמעון", שהיא התורה השייכת לשנה הזו, כמו שנסביר בהמשך. כל השנה הזו, תשע"ג, היא תחת הסימן של תורה סא בלקוטי מוהר"ן, "חדי רבי שמעון". זו תורה שמחה, על אף שהתורה הזו נאמרה בראש השנה תקס"ח, כמה חדשים לאחר שנתגלתה המחלה, ואז רבי נחמן כבר מתחיל לדבר על ההסתלקות, מתחיל לצוות ולהסמיך בסוד "כתב ישראל" את התלמיד המובהק שלו, רבי נתן. זה הנושא של "חדי רבי שמעון", ושם מוסבר שהתורה נמשכת מחכמה עילאה, מסוד אבן שתיה.

אם כן, מה שעל ידי תורה זוכים לשמחה, "פקודי הוי' ישרים משמחי לב", שייך לחכמה (שבה לב נתיבות פליאות, מהן נמשכת השמחה ללב בשר, למדות הלב דו"ר וכו', בסוד "ויחד [גם לשון חדוה, על דרך 'חדי רבי שמעון'] את לבבינו לאהבה וליראה את שמך". לב עולה כבוד, סוד "כבוד נאצל" בחכמה עילאה. והנה, "פקודי הוי' ישרים משמחי לב" עולה לב פעמים לבו, כבוד פעמים כבודו).

בינה: "הנדרים והנדבות מביאין שמחה"

אחר כך מביא רבי נחמן בספר המדות שמי שנודר לשם שמים – נודר או מתנדב, נדרים ונדבות לשם שמים – ומקיים את הנדר-הנדבה שלו זוכה לשמחה. היום נהוג, כידוע, לומר "בלי נדר", אך בכל אופן, הוא גומר בלב לתת צדקה או לעשות מצוה לשם ה'. קודם שמענו שיש בחורי חמד שיושבים ולומדים בשקידה והתמדה בישיבה, גומרים ש"ס ופוסקים – עיקר הלימוד לפי רבי נחמן הוא פוסקים – וכאן בן הזוג של "פקודי ה' ישרים משמחי לב" הוא מי שעושה נדר. עיקר הנדר הוא להוסיף בלימוד התורה הקדושה, והנדר וקיומו מוסיפים שמחה בלב.

ענין זה שייך לבינה, כי כתוב בזהר ובכתבי האריז"ל[14] על "כל הנודר כנודר בחיי המלך"[15] ש"חיי המלך" היינו בינה, מוחין דאמא. לכן מה שהנודר ומקיים את הנדר זוכה לשמחה הוא כנגד בינה.

דעת: "על ידי עצות טובות שתתן תזכה לשמחה"

הדבר השלישי בזכותו זוכים לשמחה: כל מי שנותן עצה טובה לאנשים, לזולת. לא פשוט לתת עצה נכונה. מישהו בא להתייעץ עם רב, צריך המון-המון סיעתא דשמיא, צריך המון זכות מוחין. גם קשור לתורה סא, שלא יעלו עשנים סרוחים למח, לבלבל את המח (בבחינת "ומשפטים [משפטי אמת, עצות נכונות] בל ידעום" – "בל" לשון בלבול), ואז כל העצות נבערות. מי שזוכה לתת עצה, סגולה, נכונה לבן אדם – יש לו בכך מקור עצום של שמחה. כך כותב רבי נחמן בספר המדות.

נתינת עצה נכונה היא כח של דעת. כתוב ש"בן חמשים לעצה" שייך לדעת – לדעת מה לעשות. נתינת העצה קשורה לגיל חמשים, שער הנון של הבינה, בסוד "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת" (יחוד בינה דעת עולה ישראל כנודע, בסוד "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל"[16] דקאי בפרט על סוד העבור, בחינת עצה – "יועץ זה שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים"[17]). עיקר העצה, עד ה"פלא יועץ" (שמו של מלך המשיח), קשור לרוח הקדש שמקבלים בשמחת בית השואבה. צריכים כולנו להתפלל שבזכות השמחה – הא בהא תליא, בזכות שאנחנו פה יחד באהבה ושלום, ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת, שמחים יחד – שנזכה לדעת, לרוח הקדש, לתת עצה נכונה, גם לעצמנו וגם לזולת (כפי שכתוב בספר המדות).

הידיעה שזכיתי לתת עצה נכונה היא מקור אין סופי של שמחה. כנראה שמרגישים, צריך לזכות לכך, שהיתה סיעתא דשמיא עצומה בעצה שנתתי. מישהו בא עם בעיה קשה וחמורה, והבריקה אצלי עצה מן השמים לתת לאותו יהודי. אני מרגיש שהעצה לא ממני – שאת העצה הזו ה' נתן – ואז יש שמחה עצומה, שהקב"ה זיכה אותי, השתמש בי כצינור למסור עצה לעוד יהודי.

אם כן, עכשיו בנינו את החב"ד: חכמה – תורה; בינה – שנודר ומקיים נדר לשם שמים; דעת – עצה טובה לזולת.

חסד: "על ידי צדקה בלב שלם בא לידי שמחה"

אחר כך, מה החסד? כתוב בספר המדות שמי שנותן צדקה לעני זוכה לשמחה. ידוע בחסידות[18] שהצדקה כוללת את כל מצוות העשה, וכל התורה כולה היא צדקה. הצדקה נקראת "רחבה מצותך מאד" – המצוה שהקב"ה מקיים בכל רגע תמיד, שמהווה יש מאין ואפס המוחלט את כל יצורי עולמים[19]. מה הוא עושה? בורא אותם, עושה צדקה שאין יותר ממנה. יהודי שעושה צדקה זוכה לשמחה. "עולם חסד יבנה". פשוט שהדבר הזה קשור לספירת החסד – הוא החסד של סגולות השמחה.

עם הווארט הזה של ספר המדות אפשר להסביר גם מה שהאריז"ל כותב[20] שהיום הכי מסוגל בכל השנה כולה לתת צדקה, שצריך להרבות בו בצדקה, הוא ערב חג הסוכות, ערב "זמן שמחתנו". אתה רוצה תיכף, עוד כמה שעות, בלילה – ולפי ההלכה שמחת בית השואבה מתחילה מהלילה הראשון[21] – לרקוד בשמחת בית השואבה ולשאוב רוח הקדש ושמחה? תרבה בצדקה בערב חג הסוכות. לכן, מה שכתוב בכתבי האריז"ל ומה שכתוב בספר המדות עולה בקנה אחד.

גבורה: "על ידי יראה בא התלהבות"

אחר כך כתוב בספר המדות שיראה – יראת ה' טהורה, יראת שמים – פועלת שמחה. מי שירא את ה' באמת זוכה לשמחה, הוא שמח. הפסוק אומר "יראת הוי' לחיים", וכתוב בחסידות ש"חיים" הם שמחה – ההרגשה שאני חי והחיים עם התורה והמצוות של הקב"ה הם שמחה.

יש גם ווארט מאד מפורסם שקשור לזה: כתוב "פחד יצחק", שמי שזוכה לפחד ה', לפחד כדבעי מהקב"ה – כמו שאבא של הבעל שם טוב השאיר צואה לשרוליק הקטן שלו שלא לפחד משום דבר בעולם, רק מהקב"ה, וכמו שרבי נחמן אמר שאני שולח את הבן שלי לתוך היער עם החיות הטורפות להתבודד, לא לפחד משום דבר רק מה' – מי שזוכה לאותו פחד, לא לפחד מכלום, הוא צוחק. מי שיש לו פחד צוחק, כי הפחד המבורר הוא מקור השמחה, השחוק והשעשועים[22]. גם זה כתוב בספר המדות.

תפארת: "על ידי כונות הלב בא לשמחה"

אחר כך כתוב שמי שזוכה לכוונת הלב זוכה לשמחה. קודם דברנו על האתרוג, שהוא הלב – "רחמנא לבא בעי", הקב"ה מבקש ורוצה את הלב. מה יש בלב? כוונה לה', אני באמת רוצה את ה'. מהי "רעותא דלבא", נקודת ציון, "ציון מכלל יפי" (בחינת "פרי עץ הדר")? אחד הפירושים של חז"ל לאבן השתיה נלמד מהפסוק "מציון מכלל יפי אלהים הופיע". איפה ה"מציון" הזה בנפש? כתוב בחסידות שזו הנקודה הפנימית שבלב, נקודת רעותא דלבא – שם יש את כוונת הלב. אם יש כוונה בלב, שהיא בעצם פנימיות התפארת, יש שמחה.

כעת אנחנו באושפיזין של יעקב אבינו, מדת הרחמים, ספירת התפארת. עיקר הכוונה הזו, הרעותא דלבא, היא נקודת הרחמים – הרחמים על ישראל, ועד כדי רחמים על קוב"ה ושכינתיה. מסופר[23] שרבי נחמן היה אצל בעל התניא, אדמו"ר הזקן, והוא מספר שהוא התפלא מווארט אחד שהוא שמע ממנו – הווארט על הפסוק בתהלים קיט, "רחמיך רבים הוי'", 'כמה גדולה הרחמנות עליך ה' יתברך', ה', עליך בעצמך הרחמנות הכי גדולה בעולם ("עס איז אויף דיר גאט א גרויס רחמנות"). הרחמנות קשורה שוב לאושפיזין, למדה של היום.

אצל מי שיש כוונה בלב – וכך גם בכיה בלב, הטבע של זרע דוד, כמו שאמרנו קודם – היא גופא פועלת שהוא שמח, כולו מפזז ומכרכר לפני ארון ה' בראש כל חוצות. זו גופא ההתנשאות שלו על העם. הוא מלך אמתי – יש לו תחושת "והייתי שפל בעיני" בפנים ויחד אתה גם התנשאות על עם בחוץ. ההתנשאות היא הפגנת שמחה בעבודת ה', כמו דוד המלך שמפגין את שמחתו בעבודת ה' קבל עם ועדה. שוב, כתוב שמי שזוכה לכוונת הלב זוכה לשמחה, ואת כוונת הלב, רעותא דלבא, נשים בתפארת.

נצח והוד: "על ידי הריקודין והתנועות שאתה עושה בגוף נתעורר לך שמחה"; "על ידי בטחון בא שמחה"

נצח והוד הולכים יחד, שתי רגלים (וכידוע שאי אפשר ללכת – עיקר פעולת הרגלים – ברגל אחת). כותב רבי נחמן בספר המדות שעל ידי ריקודים זוכים לשמחה. הוא כותב גם ריקודים וגם תנועות (קשור לנענועי הלולב בחג הסוכות, וכמו שנאמר "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר... ושמחתם לפני הוי' אלהיכם שבעת ימים") וגם זמר ("על ידי זמר תבוא לידי שמחה והתלהבות") – על ידי כל אלה זוכים לשמוח. כמובן, מי שהוא שמח רוקד ושר.

כמו שאמרנו קודם, כל דבר כאן הוא במעגל – אם אני שמח, מאד שמח, השמחה נושאת את הרגלים ואני מתחיל לרקוד. אבל מי שרוצה לזכות לשמחה קם לרקוד, אפילו אם קצת באתכפיא (בלשון חב"ד) קם לרקוד. כאן עדיין לא רקדו מספיק טוב. אני אומר גם על עצמי, כמובן. צריך לשמוח ולרקוד עם תנועות וזמר רב, ואז זוכים לשמחה.

איפה הריקודים שפועלים שמחה? ברגלים. הוא כותב עוד דבר, שגם אותו נשים בנצח והוד: מי שיש לו בטחון בה' זוכה לשמחה. יש על כך כמה פסוקים, והכי מפורסם הוא "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו" – אם אני בוטח בה' אני שמח בה'. איפה הבטחון? "בטֻחות חכמה", בכליות, נצח והוד, שרש הרגלים. יש בטחון פעיל לקום וליזום דברים בנצח ויש בטחון סביל, שאני בוטח בהקב"ה שודאי ידאג לכל מחסורי, בהוד[24]. שוב, כותב רבי נחמן שעל ידי בטחון זוכים לשמחה, והבטחון הוא בנצח והוד.

יסוד: השמחה בצדיק

אחר כך, ביסוד, הוא כותב שלשה דברים על הצדיק יסוד עולם. קודם הוא כותב שאם אתה מתחיל לשמוח ספונטאנית, ולא יודע מהיכן השמחה באה, תדע לך שבאותו רגע שבא לך לשמוח נולד צדיק – "כשנופל לך שמחה בלבך בפתע פתאום זהו מחמת שנולד איזהו צדיק". באיזה מקום, אפילו בסוף העולם, נולד צדיק. אם בגלל שנולד אי שם איזה צדיק אתה זכית לשמוח ספונטאנית, כנראה אתה שייך לאותו צדיק, לאותו שרש נשמה. כשנולד צדיק לתוך העולם הזה כל העולם שמח, הקב"ה שמח, כל פמליא של מעלה שמחה, ויש גם יהודי שפתאום באה לו שמחה כי נולד צדיק.

הדבר הזה מתקשר – ויתכן שאולי אפילו רבי נחמן קבל זאת במסורת מהסבא רבא שלו, הבעל שם טוב הקדוש – לכמה וכמה סיפורים ידועים שנולד צדיק גדול והבעש"ט יצא לחבריא קדישא, אמר שכעת נולד צדיק ועשה סעודה גדולה. כך בזמן שנולד רבי לוי יצחק מברדיטשוב, מליץ הטוב על עם ישראל, הוא עשה סעודה בשמחה עצומה. ביום הולדת ה-מז שלו, בו נולד בעל התניא, הוא הכריז לתלמידיו שצריך לשמוח כי כעת נולד "גאון יעקב" – "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה" (פסוק מפרק מז בתהלים, אותו סיים הבעל שם טוב באותו יום). כמו שיש סיפורים שהבעל שם טוב הרגיש שנולד צדיק והתחיל לשמוח כך יכול להיות בכל אחד.

אין שמחה יותר מלידת צדיק, שעתיד לגאול את עם ישראל, כל אחד בבחינה שלו, זו שמחת הגאולה ממש. כשנולד צדיק שמחים. צריך לחשוב על כך, שהלואי שיולד צדיק ברגע זה ממש. אמרנו קודם ש"פרו ורבו" פירושו שעל יהודי לעשות עוד יהודי, להחזיר בתשובה. גם כל פעם שזוכים להחזיר בתשובה נולד צדיק, דבר שגורם לשמחה עד בלי די.

עוד כתוב שם שמי שמשמח צדיק זוכה לשמחה – "כשתשמח את הצדיק תוכל לעבוד את השם יתברך בשמחה". אתה קשור לאיזה צדיק, ויש ענין גדול של חסידים לשמח את הרבי. בהרבה מהחסידויות יש פעמים שהרבי הוא 'ערנסט' – מאד רציני – ולחסידים לא עושה טוב שהרבי יותר מדי רציני, רוצים שהוא יחייך. לכן החסידים עושים כל מיני פעולות כדי שהרבי יחייך. אז, מי שזוכה לשמח את הצדיק – כותב רבי נחמן בספר המדות – זוכה לשמחה רבה ועצומה. אשריך, אשריכם ישראל, אשרי כל מי שזוכה לשמח את הצדיק.

דבר שלישי ששייך לצדיק – "מי שמפרסם את הצדיק זוכה לשמחה". הכל שייך לספירת היסוד כמובן, כי שייך ל"צדיק יסוד עולם". על הקשר בין הצדיק לשמחה גם יש פסוק בתורה סא, שבעזרת ה' נגיע בהמשך – "אור צדיקים ישמח", הסיום של תורה סא.

אם כן, כותב בספר המדות שלשה דברים שקשורים לצדיק:

שאם נולד צדיק אתה פתאום שמח (מי שקשור אליו).

אם אתה זוכה לשמח צדיק, אשריך – תזכה לשמחה עד בלי די.

עוד יותר: אם אתה זוכה לפרסם את הצדיק בעולם תזכה לשמחה בלי סוף.

לכן רבי נחמן אמר, בכל השנים האחרונות – שלש שנים ויותר מאז שחלה, מאז שאמר את תורת "חדי רבי שמעון" – שעיקר השליחות, עיקר המבצעים של חסידי ברסלב, הם להפיץ את התורה, לפרסם את הצדיק, להדפיס ספרים ולהפיצם בישראל. שיהיו "ספרים הרבה אין קץ".

זה גם הווארט של תורה סא. "בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ" – תזהר לעשות זאת. ידידנו הרב שלום מקיים זאת. צריך לעשות ספרים הרבה אין קץ ולהפיץ אותם. על ידי שמפיצים את ה"ספרים הרבה אין קץ" כך מפרסמים את הצדיק, וככל שזוכים לפרסם את הצדיק יותר כך זוכים ליותר שמחה.

אם כן, יש שלש מדות ביסוד. יש מושג בקבלה שבספירת היסוד יש שלשה חלקים – אחד שנכלל בתוך הגוף ושנים שהם מחוץ לגוף, נושא עמוק שלא נכנס אליו עכשיו – וכאן כתובים בספר המדות שלשה דברים שקשורים לצדיק, לספירת היסוד, שבזכותם זוכים לשמחה: לידת הצדיק, שאז שמחים בדרך ממילא, ושני דברים שצריכים בהם פעולה, "המעשה הוא העיקר", לשמח את הצדיק ולפרסם את הצדיק.

מלכות: שמחת השפלות והתפלה

אחרון אחרון חביב, מה המלכות של השמחה בספר המדות? מי שהוא מבוזה בינו לבין עצמו זוכה לשמחה – "מי שמבוזה בעיני עצמו, על ידי זה יבוא להתלהבות". כך הוא כותב. כותב עוד ווארט שם: מי שעושה את עצמו שיריים, שלא נחשב לכלום, זוכה לשמחה – "מי שמשים עצמו כשירים יזכה להתלהבות". זו כידוע פנימיות מדת המלכות, שאדם הוא מבוזה בקדושה – כמו דוד המלך – ועושה את עצמו שיריים לגמרי, שאין בו כל צרוך, שהוא מיותר. יש על כך ספר שלם בחב"ד, שנקרא "מאמר השפלות והשמחה" – שמי שבשפלות הוא זה שזוכה לשמחה.

כך עשינו פרצוף של הדברים שבהם זוכים לשמחה. במלכות אפשר לשים גם את מה שכתוב בלקוטי עצות, שגם על ידי עבודת התפלה – "ואני תפלה", גם בחינת מלכות – זוכים לשמחה.

סיכום

נעשה חזרה בקיצור: על ידי תורה זוכים לשמחה, על ידי נדרים זוכים לשמחה, על ידי עצות נכונות זוכים לשמחה, על ידי צדקה זוכים לשמחה, על ידי יראה זוכים לשמחה, על ידי כונת הלב זוכים לשמחה, על ידי ריקודים זוכים לשמחה, על ידי הצדיק – שמפרסמים את הצדיק – זוכים לשמחה, על ידי השפלות – מי שמבוזה, עושה עצמו שיריים – זוכים לשמחה. הכל שייך ל"זמן שמחתנו".

חכמה תורה וחידושי תורה	בינה נדרים ונדבות
	דעת עצות נכונות
חסד צדקה	גבורה יראה
	תפארת כונות הלב
	נצח והוד ריקודין ובטחון
	יסוד שמחת הצדיק
	מלכות שפלות ותפלה

פעולת השמחה – "שמח זבולֻן בצאתך"[25]

כל הפרצוף הנ"ל בנוי מהדברים שרבי נחמן אומר עליהם שעל ידם זוכים לשמחה. הוא גם כותב בספר המדות מה השמחה פועלת, מהן סגולות השמחה, אך דברים אלה קובעים ברכה לעצמם ואינם נכללים בפרצוף הנ"ל.

אחת מסגולות השמחה קשורה באופן ישיר לפסוק בפרשת שבוע הנלמדת במשך כל חג הסוכות – פרשת וזאת הברכה, הפרשה האחרונה של התורה, אותה נקרא בע"ה בשמחת תורה. נאמר שם, בברכת משה רבינו לשבט זבולון, "שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך". כותב רבי נחמן בספר המדות שעל ידי שמחה מצליחים בעסקים (בחז"ל מצינו גם לגבי יוסף שהיה טיפוס שמח תמיד ובזכות זה נעשה "איש מצליח") – "מי שהוא שמח תמיד על ידי זה הוא מצליח".

בעל הטורים מביא את המסורה שהתבה "שמח" (לשון צווי) כתובה פעמיים בתנ"ך: "שמח זבולן בצאתך" (למסחר –בזכות השמחה תצליח בכל עסקיך) ו"שמח בחור בילדותיך"[26] – פסוק מסוף קהלת שקוראים בחג הסוכות. מכאן לומד בעל הטורים שעל סוחר (יהודי ממולח, כמו זבולון, שהוא יהודי כשר למהדרין, שכל המשא ומתן שלו באמונה) להיות בחור וגבור (וצריך לומר שגם שמתבגר תמיד להרגיש את עצמו בחור וגבור, לחדש את בחרותו).

והנה, פלא, הפסוק "שמח בחור בילדותיך" מדבר, על פי פשט, לא בשמחה חיובית אלא אדרבא בשמחה של עברה שעליה עתיד אותו בחור לתת את הדין (כמבואר בפירוש בפסוק ובמפרשים שם[27]). אך צריך לומר שההשוואה באה ללמדנו שהשמחה הנדרשת כדי להצליח בעסקים, שמחת זבולון (וגם שמחת יוסף כנ"ל), צריכה להיות באותה עצמה של שמחת היצר הרע לעבור עברה. כלומר, דווקא על ידי עבודת ה"אתהפכא", להפוך את עצמת השמחה של עברה לשמחה של מצוה, זוכים להצליח בקדושה – להצליח בכל העסקים ובכל הענינים של העולם הזה (שכל עסק היהודי בעניני העולם הזה הוא להפוך את העלמא דשיקרא שלא יעלים על האמת – "ואמת הוי' לעולם" של הלל שאומרים בסוכות – אלא שיסייע לגלות אותו ביתר עז, היינו בירור היהלומים – "שׂפֻני טמוני חול [לשון חולין]" – של זבולון).

יששכר שמתפרנס מזבולן, אחיו הקטן (הבחור), אינו זוכה לעבודת אתהפכא זו, היות שאינו יוצא לעולם לסחור בו, אלא יושב אהל – "ויששכר באהליך". לכן בכתבי האריז"ל נאמר ששרש זבולון בכתר (מעל גדרי ה"ישוב") ואילו שרש יששכר בחכמה (ראשית גדר הישוב).

שמחה וניגונים

זה הווארט השני שרצינו לומר הערב, בשמחת בית השואבה ולכבוד רבי נחמן בעל ההילולא של ח"י תשרי. צריך כעת לשמוח בשמחה רבה ועצומה. יש לנו פה את ידידנו היקר, ר' דדי בן עמי, שישיר לנו את הניגון במסורת ברסלב של המגיד ממעזריטש – ניגון שמח מאד. נשמח כולנו יחד בניגון השמחה של המגיד כפי שמסור במסורת של ברסלב.

ניגנו את ניגון המגיד ואת ניגון סיפורי מעשיות.

[ר' דדי בן עמי: רבי לוי יצחק הלך על הכפרים לגייס ממון לפדות שבויים וכו'. רבינו אמר אז שבניגון של ארץ ישראל אפשר להשיג הרבה יותר. הרב חבר נגינה של ארץ ישראל (הנקרא "צלא דמהימנותא", ניגון של חג סוכות, שמופיע ב"ניגוני חן") ואני העזתי את פני לחבר לזה חלק מהמילים של הלל – מי שיעזור לי, בפעם הראשונה או בפעם השניה, זו תהיה מצוה גדולה.]

נשיר עוד שיר אחד של רבי נחמן, שהוא ניגון היראה. קודם אמרנו שאחד הדברים שבזכותם זוכים לשמחה הוא יראה. אצל רבי נחמן ניגון היראה הוא "מעין עולם הבא", ששרים גם על "ארשת שפתינו" – רבי נחמן לא שר על מילים דווקא. מה שאתה רוצה, או "מעין עולם הבא" או "ארשת שפתינו". זה ניגון שהוא הכי אהב אותו וחבב אותו. לכן לזכות ההילולא רבה, מאד מתאים לשיר את הניגון הזה.

[ר' דדי: נספר סיפור קצר על הניגון הזה. הרבי היה צם משבת לשבת הרבה פעמים, בסוד כמוס. אחר כך הוא התחרט על כך, ואמר שהתבודדות היא יותר מזה. פעם ביום רביעי הוא הרגיש מאד גרוע והתחיל לירוק דם. המשמש ר' חייקל אמר שהוא חייב לטעום משהו, ואחרת יספר לכולם שהוא צם. רבינו לא התעקש על שום דבר, אז הוא הסכים. חייקל רץ ללול, שחט תרנגולת וכו'. רבינו אמר לו לשיר את ניגון היראה – אז עוד לא שרו עם מילים (אחר כך צרפו מילים, כי ניגון בלי מילים עלול להשכח – לכן אני רוצה לצרף מילים לניגונים של הרב יצחק). בכל אופן, ר' חייקל גמר את הניגון, ורבינו סימן לו לשיר שוב, ואחר כך שוב. הרבי שם את הרגל על הכסא, נכנס לדבקות עצומה, וכל פעם שחייקל סיים הוא אמר לו להמשיך שוב ושוב, עד שעלה עמוד השחר ולא שייך לאכול עוף. הוא רץ למקוה ולתפלה, ורבינו זכה לגמור את התענית כרצונו הקדוש. מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון.]