זוגיות מחשמלת

קבלת פנים ללוי-יצחק שי' שאול ונאוה-תהלה תחי' שפירא

ליל שבת נח תשפ"ג – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשבת-חתן התוועד הרב לכבוד החתן והכלה ודרש את רמזי שמותיהם. בפרק א מופיעים שני רמזים מלאי תוכן, שכל אחד מהם מלמד "כלל גדול" על דרך ההתבוננות ביחס בין שמות החתן והכלה. אחרי ה'חימום' של הרמזים הללו, עיקר השיעור הוא דרוש מעמיק בהופעה הכפולה של סוד החשמל בשמות בני הזוג – פרק ב הוא פרק עמוק על כפל סוד החשמל, ראשית בהתכללות בני הזוג (שהיחס ביניהם גופא הוא חש-מל) ובהמשך בשני פירושים שונים של סוד החש-מל המלמדים על תכונות חשובות בחיי הנישואין. פרק ג הוא דרוש יפהפה הקושר את הכל לסוד התבה לאור דרושי הבעל שם טוב, מסביר את התהליך הפנימי של "עשה לך תבת וגו'"-"בא... אל התבה"-"צא מן התבה", כאשר עיקר החידוש הוא בסוד "צא מן התבה" המלמד אותנו כיצד לשחרר את המילים, הפעולות וגם הבנים והתלמידים כדי שימשיכו באופן עצמאי לפעול פעולות נצחיות.

[ליל שבת אחרי ערבית.]

נגנו "אך צדיקים", "אנעים זמירות", "שיר השירים אשר לשלמה", "שבת שלום ומבורך".

א. שויון ויחס ברמזי השמות

הדרך לשויון בני הזוג

נאמר כמה דברים לכבוד החתן והכלה, על השמות שלהם – לוי-יצחק, על שם אבא של הרבי, ונאוה-תהלה.

נאוה-תהלה בגימטריא "שכינה ביניהם" – בוודאי יתקיים כאן "זכו שכינה ביניהם"[ב]. "שכינה ביניהם" היא ה-י של האיש וה-ה של האשה, וביחד יתקיים "כי ביה הוי' צור עולמים"[ג] – הם ילדו הרבה "עולמים", הרבה ילדים שילכו בדרך החסידות.

מה ההפרש בין השמות? כלומר, מה החתן צריך להוסיף לעצמו כדי להגיע לשויון עם הכלה? בכלל, כל בני זוג צריכים לשאוף להגיע למצב של "שוין בקומתן" – שיהיה שויון ביניהם. כאשר יש שויון בני הזוג הם רואים דברים עין בעין, מגיעים למדרגה של "יונתי"[ד] (שייך לפרשת השבוע, לשליחה של היונה) – מבט של "עיניך יונים"[ה].

ההפרש כאן הוא אברהם – לוי-יצחק (254) צריך להוסיף לעצמו 248 כדי להיות שוה לנאוה-תהלה (502). מה המשמעות? 248 בגימטריא רמח – קיום מצוות עשה בהידור. החתן צריך לאמץ את המדות של אברהם אבינו – "אברהם אֹהבי"[ו] ו"חסד לאברהם"[ז].

החתונה מתקיימת בשבוע של אברהם אבינו, פרשת "לך לך". "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך"[ח] מתאים לחתונה בה הולכים בני הזוג מביתם למקום חדש של חיים חדשים, "ראה חיים עם אשה אשר אהבת"[ט]. כתוב, מובא בלוח "היום יום"[י], שאדמו"ר הזקן יצא מחדרו ואמר שצריך "לחיות עם הזמן" ("לעבן מיט דער צייט"). אחיו, המהרי"ל, הסביר את כוונתו – שצריך לחיות עם פרשת השבוע. כתוב שם שהשבוע של "בראשית" הוא שבוע שמח, שבוע של בריאת העולם, אבל הסוף שלו עצוב – ה' מתנחם על הבריאה. השבוע של "נח" הוא שבוע עצוב, הפרשה עוסקת בחורבן ומבול, אבל סוף השבוע הוא שמח – מופיע כוכב השחר[יא], אברהם אבינו. השבוע של "לך לך", השבוע בו תתקיים החתונה, הוא שבוע שמח – בו חיים בכל יום עם אברהם אבינו. והנה, לוי-יצחק נאוה-תהלה במספר קדמי עולים 3224 – אחד פעמים אברהם (סוד "אחד היה אברהם"[יב])! צריך לחיות בכל יום עם היום שלו – הסיום השמח של פרשת נח הוא בשבת, כבר מתחילה השמחה, העליה לתורה של החתן בשבת-חתן היא ראשית השמחה של החתונה.

טפה מלמעלה ושתי טפות מלמטה

החתונה תתקיים ב-ז' חשון, כשמתחילים לשאול את הגשמים. ראיתי שבהזמנה כתבו "מאימתי מברכין על הגשמים? משיצא חתן לקראת כלה"[יג]. הפירוש הוא "שהמים קבוצין על הארץ, וכשהטפה נופלת עליהן טפה תחתונה בולטת לקראתה"[יד], "שירדו כל כך שכשהטפה נופלת יוצאה אחרת ובולטת כנגדה"[טו]. על היחס בין החתן והכלה בטפות כתוב "אין לך טפה יורדת מלמעלה שאין טפיים עולים כנגדה מלמטה"[טז]. כלומר, יש באשה משהו כפול. יעקב הוא אחד, אבל הוא נושא שתי אחיות, לאה ורחל, שהן עלמא דאתכסייא ועלמא דאתגלייא[יז]. לעתיד לבוא יתגלה שהן בעצם אשה אחת, סוד "רחל הגדולה"[יח] (וממילא יתברר שיעקב לא עבר על איסור התורה לשאת שתי אחיות). כך, על כל איש-בעל לדעת שאשתו כוללת שתי בחינות, הפן הנגלה שלה והפן הנסתר שלה[יט].

בחכמת החשבון, הסוד כאן שיש לחשב את שם החתן (סוד הטפה) פעם אחת ואת שם הכלה פעמיים. ובנידון דנן, לוי-יצחק ועוד נאוה-תהלה נאוה-תהלה עולה אברהם ועוד שרה שרה! כבר הזכרנו את הקשר של אברהם ליחוד כאן, ואברהם ושרה הם הזוג הראשון שמתקן את אדם וחוה[כ] (אדם וחוה שייכים למדרגת החיה – אדם הראשון לפני החטא הוא החיה הכללית של הנשמות[כא] וחוה, "אם כל חי"[כב], היא בסוד "חיה"[כג] – והתיקון שלהם הוא העליה למדרגת יחידה, העליה לדרגת משיח, אברהם שרה-שרה עולה טוב-טוב, סוד "מצא אשה מצא טוב"[כד], פעמים יחידה).

ב. שני חשמלים

התכללות החשמל

חיבור שני השמות ביחד, לוי-יצחק נאוה-תהלה, עולה בגימטריא 756[כה], צורת היהלום של זך – סכום כל המספרים מ-א עד זך פעמיים, מה שיוצר צורה של משולש על גבי משולש, צורה של יהלום. המשולש של זך הוא חשמל – המלה הכי רזית-סודית בתנ"ך, שמופיעה רק בספר יחזקאל, ב"מעשה מרכבה"[כו]. כל חתונה היא "מעשה מרכבה" – עד החתונה כל אחד מבני הזוג הוא "מעשה בראשית", וכשהם מתחתנים הם עולים ל"מעשה מרכבה". חז"ל מסבירים שהסוד של חשמל הוא "עתים חשות עתים ממללות"[כז]. צריך להבין מה הסוד של חשמל כפול שיש כאן בחתונה.

הזיווג הראשון הוא אדם וחוה. ה' ברא אותם כך שיכלו להיות משיח ואשתו – ה' ברא את העולם בשביל משיח – אבל הם חטאו, גם התחילו לעשות תשובה. מאז כל זיווג, בפרט זיווג של יהודים, הוא תיקון לאדם וחוה. כמו שאנחנו מסבירים[כח], היחוד של אדם וחוה – ושל כל זוג שבא לתקן אותם – הוא בסוד החשמל, משתיקה לדיבור. אדם הוא לשון דממה, השתיקה שלו צריכה להיות תהלה לה', "לך דֻמיה תהלה"[כט] (השם השני של הכלה). חוה היא לשון חוות-דעת, "לילה ללילה יחוה דעת"[ל], לשון של דיבור והבעה, "תשעה קבין של שיחה"[לא]. אם כן, כל זיווג הוא בעצם סוד של חשמל – "חש" בשתיקה של האיש ו"מל" בדבור של האשה.

אבל זו לא התכלית – בשביל זיווג צריך התכללות[לב], שגם אצל האיש יהיה "מל" של דבור וגם אצל האשה יהיה "חש" של שתיקה. לכך קוראים מה ד-מה, בן ד-מה, מה ד-בן ו-בן ד-בן. אם כן, לכל אחד מבני הזוג יש את סוד החשמל שלו, את ה"עתים חשות עתים ממללות" בתוך עצמו, ושני בני הזוג ביחד הם חשמל-חשמל.

הזכות להתחייב

כמו שפתחנו, חשמל-חשמל היינו היהלום של זך, שהוא כז כפול כח (לפי הנוסחה של מספרי יהלום, N כפול N פלוס 1). רבי אברהם אבולעפיא אומר[לג] ש-כז היינו ראשי תיבות כף זכות ו-כח ראשי תיבות כף חובה.

רגילים לחשוב ש"כף זכות" היא רצויה ו"כף חובה" היא שלילית, אבל ל"כף חובה" יש משמעות חיובית – "חובה" במובן של התחייבות. יהודים הם בעלי קבלת-עול בטבע[לד], הם מוכנים ואוהבים להתחייב. הכפל של כף זכות בכף חובה אומר שזו זכות להתחייב. זו בדיוק המהות של חתונה – החתן והכלה מתחייבים זה לזו, וההתחייבות הזו היא הזכות הכי גדולה, "זכו שכינה ביניהם".

הרגשת הזולת ומהירות הכריתה

נעמיק יותר בענין של החשמל: הזכרנו את הפירוש בחז"ל, "עתים חשות עתים ממללות", אבל יש עוד כמה דרכים לפרש את הסוד של חש-מל. אנחנו יודעים שיסוד בתורת הבעל שם טוב הוא הסוד של חש-מל-מל[לה], הכנעה-הבדלה-המתקה – הבעל שם טוב כבר נותן שני פירושים ל"מל", לשון כריתה והבדלה (כמו ברית מילה) ולשון דיבור (מילול, כמו בפירוש של חז"ל). הבעל שם טוב לא אומר חש-חש, אבל גם ב"חש" יש יותר מפירוש אחד.

"חש" הוא גם לשון תחושה, כך שאפשר לפרש חש-מל – לחוש את מי שעומד מולי. היכולת לחוש את מי שעומד מולי היא ענין עיקרי מאד בנישואין. התכלית של הנישואין היא עמידה פנים בפנים. אם בני זוג לא מרגישים אחד את השני, סימן שעומדים אחור באחור – צריכים להסתובב ולעמוד פנים בפנים, זה מול זו, ואז אפשר לחוש את מי שמולי. כאשר מרגישים טוב את מי שעומד מולי, גם התקשרות היא נכונה – יש קשר בין ה"מל" במובן של מול ל"מל" מלשון דיבור, כמו שעוד נרחיב.

מה עוד אפשר לפרש ב"חש"? [הרב הסביר פעם מלשון חיש מהר.] נכון. אחד הפירושים ב"חש" הוא לשון זריזות. זריזות היא אחד מהיסודות של החסידות. הבעל שם טוב צווה על שלשה דברים, אמר שיש שלשה דברים שהם יסוד העבודה[לו]: להיות פקח, במובן שהעולם קורא פקח – להבין בעניני העולם, לא להיות 'בטלן', לא להיות 'שליימזל'. להיות שמח – לשמוח תמיד, בכל מצב. הדבר השלישי הוא "זריזות במתינות" – צריך להיות זריז, אבל לא פזיז. זריזות בלי מתינות יכולה להיות בעייתית, לכן צריך את המתינות, אבל העיקר הוא הזריזות. הזכות של אברהם אבינו בעקדה, הנסיון האחרון של אברהם אבינו, היא "זריזותיה דאברהם"[לז] (כמו שלומדים גם בתניא[לח]). גם בחיי הנישואין חשובה הזריזות – מהי זריזות? אנרגיה. האיש צריך להיות מלא אנרגיה בשביל לשמח את אשתו ולהנהיג טוב את הבית. הפירוש של "חש" מלשון זריזות מתקשר ל"מל" לשון כריתת ברית – מוהל צריך להיות זריז, לכרות את הערלה בזריזות. ברית כמובן שייכת גם לחתונה, שהיא כריתת ברית – צריך זריזות להסיר את הערלה, את מה שמפריע לקשר, ולכרות ברית נצחית בין בני הזוג.

מהגבורה למלכות ומהחכמה ליסוד

יש כלל ש"בנין המלכות מן הגבורות"[לט]. ה"מל" לשון דבור, הדבור הנכון למי שעומד מולי, נבנה מהגבורות. ב"אשת חיל" – שנאמר עוד מעט – כתוב "אשה יראת הוי' היא תתהלל"[מ]. יש לפסוק כמה פירושים. אנחנו אוהבים להזכיר[מא] את הפירוש[מב] ש"אשה יראת הוי' היא תתהלל" ב"חן" וב"יפי" שנזכרים קודם בפסוק. לעניננו, "תתהלל" הוא דבור, הלל ושבח, אבל הוא בבנין התפעל, דבור בדרך ממילא – כמו רעדט-זיך או זינגט-זיך באידיש[מג] – דבור שזורם מעצמו, כמו "תפלתי שגורה בפי" של רבי חנינא בן דוסא[מד]. הדבור בבית צריך לזרום, לא צריך שהתקשורת תהיה קשה – הכל צריך לזרום. איך זוכים לכך? מכח "אשה יראת הוי'", "בנין המלכות מן הגבורות".

נסביר קצת יותר: חש הוא גם לשון חשש. כשאני בא לדבר אני צריך לחשוש שלא לפגוע בזולת. הרבה פעמים אני מדבר בלי לשים לב ופוגע בזולת בלי לרצות. לכן, לפני שמדברים צריך לחשוב על הדבור (גם שרש חשב הוא לשון חש) – צריך לחוש את הזולת, איך הדברים יתקבלו אצלו, ולהזהר לא לפגוע, להזהר מאונאת דברים. ידוע כמה חז"ל הזהירו מאונאת אשתו[מה], אדמו"ר הזקן אומר חזק מאד כמה זה חמור[מו] (קטע שאנחנו תמיד ממליצים לחתנים ללמוד בעל פה[מז]). כדי לדבר באופן זורם, "תתהלל", צריך הקדמה של "אשה יראת הוי'" – של חשש ורגישות שבונים דבור שבאופן טבעי חש את מי שעומד מולי, רגיש אליו ונזהר מלפגוע בו. החשש והרגישות לחוש את הזולת לפני הדבור, באופן טבעי, נכללים ב"חש" לשון שתיקה – השתיקה שלפני הדבור, בה נבנה הדבור בצורה מתוקנת.

אם כן, שני פירושי חשמל שאמרנו כעת הם שתי המשכות, ששייכות לחתן ולכלה: חיש מהר שייך לספירת החכמה, בה מופיע "ברק המבריק על השכל"[מח] במהירות האור, הדבר הכי מהיר בטבע, מהירות הראיה השייכת לחכמה. מילה לשון כריתת ברית שייכת, כמובן, לספירת היסוד – שם ברית המילה. באריז"ל[מט] סוד החשמל שייך לברית מילה – אחרי שכורתים ברית מופיע על העטרה אור החשמל. כתוב ש"יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א"[נ], החשמל הראשון הוא המשכה מחכמה ("חש" לשון מהירות) ליסוד ("מל" לשון כריתה והבדלה), המשכה השייכת לחתן, והחשמל השני הוא המשכה מהגבורה ("חש" לשון חשש ותחושה-רגישות) למלכות ("מל" לשון דבור), המשכה השייכת לכלה, "אשה יראת הוי' היא תתהלל". שתי ההמשכות האלה הן החשמל הכפול שצריך להיות בין החתן והכלה שלנו.

ג. לדעת לשחרר את התבה

"האל הטוב"

כמו שפרשת בראשית היא פרשה כללית, גם פרשת נח היא פרשה כללית[נא]. גם הסוד של בנין ותיקון הדבור, "בנין המלכות מן הגבורות", שייך לפרשת נח. הבעל שם טוב מסביר שהתבה רומזת לתבות של תורה ותפלה. בבעל שם טוב על התורה הדרשות על תבת נח תופסות בערך חצי ספר[נב].

הזכרנו שכתוב שפרשת נח היא פרשה לא שמחה, אבל אם אני חושב רק על נח – ודאי הוא דמות חיובית ומשמחת, "ונח מצא חן בעיני הוי'"[נג]. פרשת נח ופרשת לך לך הן בסוד חן ויפי – שיהיו חן אמת (היפך "שקר החן") ויפי של ממש (ההיפך מ"הבל היפי"), שבהם "אשה יראת הוי' היא תתהלל", כנ"ל. צריך כל השבוע להיות עם נח בראש, לחשוב על נח.

עכשיו בתפלה חשבתי על רמז של נח, שאפשר לכוון מחר בתפלות: בברכת ההודאה, שתי המלים לפני חתימת הברכה ב"ברוך אתה וכו'", הן "האל הטוב" – בגימטריא נח-חן. "טוב" הולך יחד עם "חן", זהו ביטוי מפורש – "חן טוב"[נד]. "חן טוב" אותיות בטחון[נה] – כשהולכים להתחתן צריך בטחון. אצל רווק יש בעיקר אמונה, אבל כשהולכים להתחתן צריך להתקדם לבטחון. איך אני יודע שחתונה קשורה לבטחון? דברנו על "אשת חיל", והפסוק השני שם הוא "בטח בה לב בעלה"[נו]. "האל" הוא השם של החסד, "חסד אל כל היום"[נז], כך ש"האל הטוב" הוא בסוד "טוב וחסד"[נח]. רציתי לחפש חלוקה מובהקת של נח, לקח לי קצת זמן אבל יש כאן. כמה אותיות יש ב"האל הטוב"? ז אותיות. ז מתחלק ל-ה ו-ב (כמו בנרות המקדש, לדוגמא[נט]) – מה שנקרא אצלנו[ס] חלוקת זהב – וכאן ה האותיות הראשונות ("האל הט") עולות נ ו-ב האותיות האחרונות ("וב") עולות ח, חלוקה מובהקת של נח.

לעשות-לבוא-לצאת

ביחס לתבת נח יש שלשה פעלים עיקריים, שלשה ציוויים של ה' לנח – "עשה לך תבת עצי גפר"[סא], "בא... אל התבה"[סב] ו"צא מן התבה"[סג]. את שלשתם צריכים להבין ביחס לתקון הדבור, לבנין ה"תבה":

"עשה לך תבה" אומר שצריך לתקן את התבה – עשיה לשון תיקון[סד]. צריך לומר בתפלה תבה כזו שתכיל את כל העולם, הכל נכנס לתבה – לכן נח היא פרשה כללית, כנ"ל – ולשם כך צריך לעשות-לתקן את התבה (כולל העבודה של "צהר תעשה לתבה"[סה], להאיר את התבה, כמו שמסביר הבעל שם טוב[סו]). "עשה לך תבה" הוא עוד לפני "בא אל התבה" – אלה תיקונים שאפשר לעשות עוד בלי להכנס לתבה. במושגים של הבעל שם טוב, בשלבים של הכנעה-הבדלה-המתקה – חש-מל-מל – ביחס לדבור מתוקן, ה"עשה לך תבה" הוא השלבים של ההכנעה וההבדלה, השתיקה והבירור עד שמכריתים את כל הקליפות.

רק אחרי ה"עשה לך תבה", כשחושבים על התבה ומכינים אותה, יש ציווי "בא אל התבה" – להכנס לתבה, לומר את המלים של התורה והתפלה עם כל הכוונה, עם כל החיות וכל ההתלהבות, להכניס את כל העולם אל תוך התבה הזו. במושגים של התבוננות שמובאים בלוח "היום יום"[סז] (והסברנו אותם בכמה מקומות[סח]) יש שלש דרגות של התבוננות – התבוננות לימודית; התבוננות שלפני התפלה; התבוננות תוך כדי התפלה עצמה. שתי הדרגות הראשונות שייכות עדיין ל"עשה לך תבה" – להכנה לקראת אמירת המלה – ואילו ההתבוננות תוך כדי התפלה עצמה היא כבר "בא אל התבה", למלא את הדבור באור של התבוננות.

החידוש הוא שאחר כך יש גם עבודה של "צא מן התבה". ההסבר הפשוט הוא שאחרי הדבור בתפלה עם כל החיות, דבר חשוב מאד, התכלית, תכל'ס, היא לצאת למציאות (תבת נח בגימטריא תכלית, י"פ אלהים). צריך לקיים "אמור מעט ועשה הרבה"[סט] – יחסית, כל הדבור של התפלה אמור להיות "מעט", הכנה בלבד, לעשיה שצריכה לבוא בעקבותיו. צריך לצאת מן התבה, הדבור בתפלה, ולעבור לעולם המעשה.

לשחרר את התבה

אבל יש כאן עוד הסבר, יותר מעמיק, ל"צא מן התבה". ההסבר שאמרנו עכשיו הוא שהאדם יוצא מהתבה בשבילו, בשביל לעשות את העבודה שלו, אבל מה קורה עם התבה בעצמה? התבה של נח נחה על הרי אררט – הארכיאולוגים מחפשים אותה – אבל תבת נח שמתוארת בתורה היא נצחית. כל דבר בתורה הוא נצחי – הציווי "עשה לך תבה" כתוב בתורה, עם המדות של התבה, שיש להן משמעות לדורות[ע].

מה קורה כשבן אדם אומר תבה? צריך לעשות תבה כזו שתהיה נצחית. החידוש של השגחה פרטית לפי דרך הבעל שם טוב הוא שלא רק שכל פרט קטן הוא מושגח, אלא שכל פרט קטן הוא עם משמעות נצחית שנוגעת לתכלית של הכל, ביאת המשיח[עא]. כשעושים תבה צריך לקחת בחשבון שגם אחרי שהאדם יוצא מן התבה היא ממשיכה לשוט, ממשיכה לפעול בעולם. דברנו בשבוע שעבר[עב] על תיאורית הכאוס, שכל מעשה קטן יכול להשפיע השפעה מאד גדולה בקצה השני של העולם – התבה ממשיכה לשוט ולפעול. במובן הזה, האדם לא יוצא מן התבה רק בשבילו – אלא גם בשבילה, שהיא תוכל להמשיך הלאה. היציאה מן התבה היא גם מתוך הידיעה אחרי שעשיתי משהו – שבעצם לא עשיתי כלום, לא "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה"[עג], הכל ה' עשה והוא לא שייך לי, הוא יכול להמשיך הלאה.

הפעולה העצמאית

הורים מגדלים ילדים, אבל בשלב מסוים כתוב "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו"[עד] – ההורים צריכים לצאת מן התבה שהם בנו. את זה כבר אומרים בשביל האבא של החתן. זה נכון לילדים ולתלמידים – לא צריך ליצור תלות, לא צריך להחזיק את המחונך. בשלב מסוים, אחרי שמעמידים תלמידים, שמשקיעים בהם, צריך לדעת לשלוח אותם – לא להחזיק אותם, אלא לתת להם להיות עצמאיים. כמו שנח שולח את היונה – הוא שולח פעם ופעמיים עד שבפעם השלישית היא לא חוזרת[עה]. זו התכלית – הוא רוצה שהיא תצא ותמשיך הלאה, אז הוא יודע שאפשר לצאת מהתבה. דברנו על לחתן ילדים, אבל בעצם זה מתחיל מההתחלה – האבא צריך לתת את החלק שלו, ואז לשחרר, לתת לדברים להתפתח הלאה. צריך לדעת מתי לשחרר, לקבל ציווי מלמעלה – נח כבר ידע שיבשה הארץ, הוא יכול לפתוח את התבה ולצאת, אבל הוא לא עושה זאת עד שה' אומר לו "צא מן התבה".

כתוב ש"דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב ופועלים את פעולתם"[עו] – בשביל שהדברים יגיעו אל היעד שלהם ויפעלו בו, יכנסו אל הלב ויפעלו את פעולתם, הם צריכים להיות "דברים היוצאים מן הלב", הם צריכים לצאת מהלב שלי. אמרתי אותם, עשיתי תבה ובאתי אליה עם כל החיות, וכעת צריך להאמין שהיא תמשיך הלאה גם בלעדי. אחד הדימויים של דבור הוא ירית חצים מקשת – כשאני יורה חץ, אני לא רוצה שהוא ישאר אצלי, אין טעם. הוא צריך להגיע אל המטרה – לכן צריך "דברים היוצאים מן הלב", שהדברים ילכו למרחק ממני ויפעלו. באמת, אחרי היציאה מן התבה מופיע סוד הקשת, שהוא דימוי של היסוד ה"יורה כחץ"[עז] (אותיות כח היוצר, כידוע[עח]) ה' כורת ברית עם נח – שייך גם לברית הנישואין וגם לכח ההולדה – והמלה "ברית" חוזרת שם שבע פעמים[עט] (אחר כך, בברית המילה, יש יג פעמים את המלה "ברית"[פ]).

שני מעברים בסוד החשמל

לפי כל מה שהסברנו, היחס בין "עשה לך תבה" ל"בא אל התבה" הוא בסוד החשמל – "עשה לך תבה" הוא ה"חש" שקודם לדבור, שלבי ההכנעה וההבדלה שמכינים ומתקנים את הדבור, והדבור עצמו, עם כל החיות והדבקות, הוא ה"מל" לשון דבור (ורמז מובהק: עשה-בא עולה חשמל).

אבל הכל לפי ערכין, יחסית ל"צא מן התבה" גם ה"בא אל התבה" הוא "חש" – הוא הכנה ביחס לתכלית האמתית של היציאה מן התבה, ה"מל", יציאה שהיא גם בשביל המדבר (שעובר לפעול במציאות, לצאת מה"אמור מעט" ל"עשה הרבה") וגם בשביל התבה עצמה (שתמשיך לפעול במציאות, תעבור ממצב שהיא עדיין כלולה-יחסית במדבר, במצב של "חש", למצב של "דברים היוצאים מן הלב", בביטוי ופעולה מלאים). בשבת שעברה למדנו ב"קול שמחה"[פא] שהיציאה של נח מהתבה היא "הוציאה ממסגר נפשי"[פב], יציאה ממצב של שתיקה וחוסר-הבעה למצב של ביטוי עצמי – מעבר מובהק מ"חש" ל"מל".

אם כן, שוב יש לנו שתי בחינות של חשמל – חש-מל מ"עשה לך תבה" ל"בא אל התבה" וחש-מל מ"בא אל התבה" ל"צא מן התבה".

אמץ "כי טוב"

נסיים בעוד גימטריא לכבוד הזוג: יש שלשה דברים עיקריים בתנ"ך שנאמר עליהם "כי טוב" (חוץ מהקב"ה, עליו כתוב הרבה פעמים "הודו להוי' כי טוב"[פג]). הדבר הוא הראשון הוא האור – "וירא אלהים את האור כי טוב"[פד]. אחר כך כתוב על משה רבינו בלידתו "ותרא אֹתו כי טוב הוא"[פה]. לפי דרשה אחת מכאן יודעים שהוא נולד מהול[פו], העטרה גלויה עם אור החשמל, ולפי דרשה אחת עם לידתו "נתמלא הבית כולו אורה"[פז] (מה שנלמד מ"האור כי טוב"). הדבר השלישי הוא כבר לא בתורה אלא בכתובים – "אמרו צדיק כי טוב פרי מעלליהם יאכלו"[פח]. ראשי התיבות של שלשת הדברים, אור-משה-צדיק, הם אמץ[פט] – "חזק ואמץ"! אבל כמה עולים אור-משה-צדיק? 756, לוי-יצחק נאוה-תהלה!

הנושא הכללי שלנו השנה, תשפ"ג, הוא הסוד של "יום אחד... מקום אחד... בשר אחד"[צ] – הגילוי של ה"אחד" בעולם-שנה-נפש[צא]. האם יש כאן קשר אליו? "האור כי טוב" שייך, כמובן, ל"יום אחד" של מעשה בראשית. על משה רבינו נאמר "כי מן המים משיתהו"[צב], הוא שייך ל"יקוו המים... אל מקום אחד". "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" שייך ל"פרי" של הצדיק (כח היוצר של היסוד היורה כחץ, כנ"ל) – ה"בשר אחד" (כפירוש רש"י, שמדובר בפרי האחדות של האיש והאשה). אם כן, הוספנו עוד גימטריא יפה לחתן ולכלה וגם קשרנו אותנו לנושא הכללי של השנה – גילוי סוד ה"אחד" (וכנ"ל ששמותיהם במספר קדמי הם כפולת אחד).

שהחתן והכלה יזכו ל"קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אמרים הודו את הוי' צבאות כי טוב הוי' כי לעולם חסדו"[צג], לסודות החשמל הכפולים שדברנו עליהם ולדורות ישרים מבורכים.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• חתונה היא עליה מ"מעשה בראשית" ל"מעשה מרכבה".
• כל זוג – ובפרט זוג יהודי – בא לתקן את אדם וחוה.
• אדם לשון דממה (חש) וחוה לשון דבור (מל) – ויש ביניהם התכללות.
• חתונה היא התחייבות הדדית – התחייבות שהיא הזכות הכי גדולה.
• תכלית הנישואין היא עמידה פנים אל פנים בה כל אחד חש את העומד מולו.
• האיש צריך להיות זריז – מלא אנרגיה – כדי לפעול נכון בחיי הנישואין.
• חש-מל (של החתן) היינו הזריזות לכרות את הערלה – להסיר את המפריעים לכריתת ברית.
• חש-מל (של הכלה) היינו רגישות (תחושה וחשש) הבונה דיבור מתוקן.
• התקשורת בין בני הזוג צריכה להיות זורמת וממילאית.
• הדבור הזורם תלוי ברגישות פנימית וחשש מלפגוע – "בנין המלכות מן הגבורות".
• עניני תבת נח הם הוראה לדורות – 'עבודה' בנוגע לתבות התורה והתפלה.
• "עשה לך תבת עצי גפר וגו'" – היינו הכנה לדבור מתוך הכנעה והבדלה (התבוננויות שקודמות לתפלה).
• "בא... אל התבה" היינו אמירת התבות כדבעי, דבור של המתקה (התבוננות בתפלה).
• "צא מן התבה" היינו מעבר מהדבור אל התכלית – העשיה בפועל.
• התבה צריכה להיות נצחית – כל מעשה של האדם ממשיך לפעול לנצח.
• אחרי סיום הדבור או המעשה צריך לצאת ממנו – לשחרר אותו להמשיך לפעול עצמאית.
• היציאה-השחרור היא מתוך תודעה ש'אני לא עשיתי שום דבר'.
• הורים ומחנכים צריכים להשקיע את עצמם בבנית הילד – ואז לשחרר אותו להיות עצמאי.
• יש להמתין לתזמון הנכון – צווי מיוחד מלמעלה – כדי לשחרר.
• דווקא דברים היוצאים-משתחררים מן הלב נכנסים ללב הזולת ופועלים.
• כל מעבר – הן המעבר מ"עשה לך תבה" ל"בא אל התבה" והן המעבר מ"בא אל התבה" ל"צא מן התבה" – הוא בסוד חש-מל.