1

בע"ה

שחרור ר' איציק שפירא ממעצר

ט"ו באב תש"ע – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

באחד המיילים על המעצר הזכירו עורך דין טוב. נזכרתי בגימטריא ישנה ש-עורך דין בגימטריא שכם – כל מי שבשכם צריך עורך דין. אמרו ששמואלי לקח פיקוד על ההשתדלות – עורך דין טוב בגימטריא שמואל. בדרך כלל שמואל זה שנה טובה – בשביל שנה טובה צריך עורך דין טוב (לכן קוראים הפטרת שמואל בר"ה). עורך דין ר"ת עד – "עד הוי' בכם". פיוט הכי חשוב – "לאל עורך דין". מהיום אומרים "כתיבה וחתימה טובה", בגימטריא "חמשה עשר באב".

נביא "לחיים" (כמה מותר לך לשתות, בתור כהן שילך היום לבית המקדש?).

פתחו אגרות קדש – במכתב שנפתח כתוב על "חג הגאולה" ובסוף "חזקה לתעמולה שאינה חוזרת ריקם". קודם נברך על הגאולה, אבל תכל'ס צריך להפיץ אידישקייט, כל אחד במקום שלו, ומסיים עם הפתגם "ברית כרותה לתעמולה". מכאן אפשר ללמוד מה התכל'ס. צריך תכל'ס לכל דבר – התכל'ס של הסיפור הזה, השמח הזה, חלק מ"לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב", זה תעמולה. צריך לתת את הדעת – יחד עם המשקה – איך מגבירים את התעמולה, גם באיכות וגם בכמות. עכשיו אני חושב על המלה "תעמולה". תעמולה זה לשון עמל. לא יודע מאיפה המקור של המלה הזו – אם יש בחז"ל – אבל זה לשון עמל. באחד השיעורים בטורונטו, אחרי ת"ב, דברנו על ספר איוב דווקא – שמנהג תימנים, ואולי עוד יהודים, שקוראים איוב אחרי איכה בת"ב, אמרנו שזה מנהג נחמד. באיוב כתוב "אדם לעמל יולד" (אליפז אומר את זה). כל השיעורים היו סביב המספר 137 – המספר הכי חשוב היום בפיזיקה. מי המדברים בספר איוב? קודם כל, ספר איוב זה ספר שכולו רב-שיח ויש תפקידים. אליפז ובלדד וצופר, שלשת רעי איוב, כמה שהם נכשלו – גם אליהוא יורד עליהם וגם הקב"ה אומר בסוף שהם חטאו (וסוף הספר שהם צריכים להביא קרבנות לאיוב והוא יתפלל עליהם, אולי יכפר בעדם – אף על פי כן יש פסוקים מאד חשובים שהם אומרים, וכל מה שהם אומרים זוכה לדרשות על פי קבלה וחסידות. פסוק זה הוא דוגמה לכך. כמה מדברים יש בספר? אם צריך לחלק תפקידים, כמו לעשות הצגה של איוב בישיבה, כמה תפקידים יש? הכי מענין כמובן להיות השטן, שזה המקום היחיד שהוא מופיע בתור 'כוכב' בתנ"ך, דבר מענין שרק שם הוא תופס מקום מרכזי ביותר (יש דו-שיח, ה' מקבל עקרונית את דבריו ורק מזהיר אותו לא לעבור את הגבול). אבל תפקידי בני אדם – יש איוב, אליפז, בלדד, צופר, אליהוא, ויש עוד אחת, את אשת איוב. השאלה מי זאת? חז"ל אומרים מי זאת, אבל אפילו עוד יותר פשוט – התרגום. תרגום יונתן כותב בפירוש שזו דינה (עברה כמה גלגולים בנישואיה, ולהגיד שדינה היתה אשתו זה כנראה לפי השיטה שאיוב כן היה, והיה בזמן האבות). היא אומרת "ברך אלהים ומות" – זה המשפט שלה. לפי הפשט מה שהיא אומרת "ברך" זה לשון סגי-נהור, אבל למלבי"ם יש פירוש מאד מענין שם, שאומר שזה סרקסטי. אחרי כל האסונות הראשונים הוא אומר "ה' נתן וה' לקח", ואחרי כל אסונות אלה ה' נתן לשטן רשות לפגוע בגופו. אסונות ראשונים בהתחלה בממונו ואז בגופו, ואחריהם באמת ברך את ה', ואחרי שפגע בגופו שתק. בכל אופן, היא אומרת לו בסרקזם – אחרי אסונות קודמים ברכת ה' ונהיה יותר גרוע, כך תברך אותו עכשיו ואז גם תמות. זה היה רק דרך אגב. איך הגענו לזה (חוץ מזה שהיה מוצאי ת"ב)? איך קשור ל-137. דינה זה 69 – נקודה אמצעית של 137. איוב זה 19, נקודה אמצעית של 37 – המספר החבר של 137, כפי שהוסבר. זה יפה, אבל לא מספיק. אם מחלקים תפקידים – איוב דינה אליפז בלדד צופר אליהוא – עולה ה"פ 137 (יש הרבה משמעות גם לחמש פעמים).

השחקנים השמימיים זה שטן וה', אך חידשתי – זה עיקר החידוש של כל ההתוועדות הזו – שבקב"ה ה' שבפרק א, שמדבר עם השטן, וה' בסוף, שמדבר אל איוב "מן הסערה" ומגלה לו את כל מעשה בראשית וכל מעשה מרכבה, כל נ שער בינה (ב-נ השאלות שם), זה מדרגה אחרת. שניהם זה שם הוי', אבל זה שתי מדרגות שונות. בסוף הספר לית מאן דדכר שמיה של השטן – שם הוא כבר נגמר. בסוף הספר ה' מופיע – מצד אחד אומר שגם איוב לא דבר נכונה, ואחרי דברי הקב"ה איוב מרים את הידים ואומר שלא יודע שום דבר. יחד עם זה, ה' גם מצדיק אותו, ובסוף גם נותן לו כפלים לתושיה ומחזיר לו הכל, והוא חי 140 שנה, ויש לו 7 בנים ו-3 בנות הכי יפות. גם בהתחלה היו לו 7 בנים ו-3 בנות – אצלו הג"ר זה הבנות והז"ת זה הבנים. אבל מה שהיה לו בסוף זה באין ערוך, עד כדי כך שכל בת זכתה להקרא בשם, ולא היו יפות כמותן בכל הארץ – זה התכל'ס של כל הספר, שאחרי הכל היו לו את הבנות הכי יפות, ונותן להן נחלה בתוך הבנים (הבנים זה בדרך אגב, והעיקר בסוף זה הבנות שלו). אז אותו ה' בסוף זה לא אותו ה' שבהתחלה. אפשר לומר שיש שני ה'? ב-יג מדות הרחמים יש "הוי' הוי' א-ל רחום וחנון". יש הוי' דלעילא ויש הוי' דלתתא. מי הבר-שיח של השטן? יש שם מימינים ומשמאילים (חז"ל אומרים שזה לא ממש מקום, אבל זה ימין ושמאל) – זה שם הוי' של ז"א, צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות, ושם יש שיח עם השטן. אבל בסוף זה שם הוי' דלעילא, אריך, שלשם השטן לא שייך בכלל. הוי' הוי' – לפנה"צ ואחרי הצמצום, ולעניננו יותר פשוט שזה שם הוי' של ז"א, שם יש ימין ושמאל ושם יש שטן וכו', אבל בסוף, כשכל הסודות של מעשה בראשית ומעשה מרכבה מתגלים זה שם הוי' דלעילא, אריך אנפין. בשביל מה זה היה טוב לנו? היות שיש שני שמות הוי' אז יש כאן הוי' שטן הוי' = תהו = ג"פ 137. אז יש מערכת של ה"פ 137 ויש מערכת של ג"פ 137.

זה היה רק רקע על ספר איוב. היה עוד ווארט – כתוב שמשה רבינו כתב את ספר איוב. מתי היה לו זמן לכתוב את זה? אולי כשהיה מלך כוש. פרשת בלעם כתב יחד עם הספר שלו, אבל מתי כתב את ספר איוב. אמרנו שהיות שספר איוב זה גילוי שער הנון – כך כתוב – אז מסתמא כתב את זה בשעת ההסתלקות שלו, תוך כדי שהוא מסתלק. הרבי הרש"ב אומר "אני עולה לשמים, ואת הכתבים אני משאיר לכם" – חוץ מכל מה שיש לכם אני משאיר עוד צ'ופר, גם ספר איוב. הרי כתוב שהר נבו זה נ-בו – ה-נ נכנס בו, במשה, והפך אותו למשנה, אבל יחד עם המשנה ירד גם ספר איוב. כתוב ששלשת הספרים שכתב זה שלשת הספרים שנפתחים בר"ה – ספרו זה ספר של צדיקים, פרשת בלעם זה ספר של רשעים, ואיוב זה ספר של בינונים. איוב הוא בינוני – חטא בלבו ולא בשפתיו. כל הענין שם זה תיקון של הבינונים. כל זה רקע ממה שהיה שם – לראות שם מה הרמז שנכתב בזמן ההסתלקות.

לעניננו זה היה רק בשביל הפסוק "אדם לעמל יולד", בשביל תעמולה. שאחרי שיוצאים מחקירה או משהו, שזה גאולה פורתא, צריך להגביר את התעמולה, ותעמולה זה לשון עמל. יש שתי הו"א ומסקנה איזה עמל – הו"א אחת שזה "עמל מלאכה", שהרבי אומר שזה עבודת המצוות, הו"א שניה שזה "עמל שיחה", שזה על דרך "ויצא יצחק לשוח בשדה", שזה תפלה, אבל המסקנה בסוף שזה "עמל תורה". אם עמל זה תעמולה, אז העמל הוא להפיץ את התורה, להפיץ את הרעיון. אם חז"ל אומרים שזה להפיץ את התורה צריך להיות ברור אם הרעיון – תורת המלך. אם חוקרים אותך על תורת המלך, ויש גם את הגאולה פורתא, ואז הרבי כותב לך להגביר את התעמולה – צריך להיות תעמולה בנושאים החשובים. כידוע שאנחנו אוהבים גם נגלה וגם חסידות ביחד – תעמולה בשניהם, שיהיה "כרצון איש ואיש". יש אנשים שאוהבים נגלה, כל מי ששייך להמן, ויש אנשים שיותר אוהבים חסידות, אנשים שיותר שייכים למרדכי היהודי. בכל אופן, שתהיה תעמולה כרצון איש ואיש. לחיים לחיים.

בבית פתחו קודם אגרות קדש, שקראנו קודם (ח"ד א'תשטו) – על חסיד שהיתה עלילה נגד הרבי המהר"ש, ואותו חסיד שהיה רב – זלמן ניימרק – הלך למשטרה והתוודה שאני עשיתי את זה. הוא אמר ש"אין לך אדם שאין לו שעה" וזו השעה שלי – יש לו הזדמנות – והוא ישב כל השנים במקום הרבי. אחר כך יש המשך לסיפור. חסיד טוב, חסיד לענין. יותר מאוחר הוא אמר "לא צריך משיח" – "עמך לא חפצתי בארץ". זה מאמר פלא, ובהערה מוסבר שזה כמו הרמב"ם – שכל המשיח זה רק לדעת את ה', כך אותו חסיד אומר, שלא צריך משיח, "עמך לא חפצתי", צריך עצמות, גילוי העצמות והתכללות בעצמות.

עמל זה הראווניא – זה לעבוד קשה, איך שלא נפרש את זה. גם התעמלות – צריך להתעמל. בישיבה פעם אמרנו – בכלל לגבי ישיבה, מה לומדים – תמיד השווער שלי היה אומר שישיבה אידיאלית, ישיבת ארץ ישראל, זה גם עם שיעור התעמלות, מה שהיום קוראים לחימה. כנראה בשביל תעמולה צריך להתעמל, שיהיה אפשר להפיץ. או שהתעמולה בעצמה זה התעמלות. יש הרבה סיפורי חסידים שבאו להפיץ משהו, כמו אור אין סוף, והיו צריכים לקפוץ מהחלון לרוץ מהר אחרי שעושים את התעמולה. תעמולה והתעמלות זה גם הולך ביחד – סגולה.

[שמואלי: כשישבנו כשזה נודע היה ברור שזה פתח לעמולה, אבל הדיון היה מה רוצים להגיד, מה לדייק. אחת השאלות היתה – בפעם הקודמת אחמד טיבי תמך, שזה באמת לא בסדר לפגוע באנשי דת. חשבנו איך להצליח בעבודה מול אישי צבור ורבנים לייצר איזה שהוא דיוק מה האמירה. יצא שלא רק להגיד שר' איציק הוא רב, אלא שהוא מנהיג של היהודים, ואז ברור שזה אחרת ממנהיג של הערבים. זו היתה ישיבה קצת תעמולתית]

נאמר משהו של נגלה (על ר' איציק בתור כהן גדול...): בתחלת פ"ב בסנהדרין כ"ג דן ודנין אותו, מעיד ומעידים לו, משא"כ מלך לא דן ולא דנים אותו, לא מעיד ולא מעידים לו. הגמרא שואלת – מילא שדן ודנים אותו, אבל למה מעיד? זה לא לפי כבודו, "והתעלמת", כבוד הבריות דוחה גם ל"ת. איך הוא הולך להעיד? הרי זה זילותא – זלזול בכבוד הכהן. בא רב יוסף (בגימטריא משיח) ואומר שהוא מעיד למלך – אם המלך שם זה בסדר. הגמרא שואלת – הרי המלך לא דן ולא דנין אותו, אז איך הוא שם? אז הגמרא אומרת שהולכת לבן המלך – בן המלך הוא הדיוט, זו עדיין זילותא. אז הגמרא אומרת שבן המלך הולך לדין, והכה"ג יודע לו משהו, אז כדי שהוא יוכל להגיע המלך עצמו הולך ויושב שם בסנהדרין – יושב שם כדי לכבד את הכה"ג, שאז יכול להגיע ולומר את העדות לטובת בן המלך, ואז מיד כשהוא גומר המלך קם ומסתלק משם. זה מה שכתוב. זה ציור, שרק ככה הכהן הגדול יכול להעיד – משהו מוזר לגמרי, שהמלך בא ויושב בסנהדרין בזמן שדנים את הבן שלו. צריך לחשוב איך הציור הזה מתאים – יש למישהו ציור? מי זה הכהן הגדול, מי המלך ומי הבן של המלך. הבן של המלך זה כל עם ישראל – אנחנו בני מלכים. על פי הירושלמי אנחנו המלך בעצמו, ולפי הבבלי אנחנו בני המלך. באמת יש משפט נגדנו – כמו שאמרנו על איוב, יש מקטרג, יש שטן – ומי היחיד שיודע עדות לטובת בן המלך? זה רק כהן גדול. הכהן הגדול זה מי שאוהב ישראל באמת ודואג לעם ישראל ומסור לעם ישראל. הכהן הגדול גם לא מכיר במערכת, אז קשה לו להגיע לשם, גם לא לפי כבודו להגיע שם ובכלל יש לו בעיה עם כל המערכת. אז מה עושים? כדי שיגיע לשם המלך בעצמו – הקב"ה גם בא, מקדים אותו אפילו. הקב"ה נכנס גם לתוך המערכת, אבל רק בגלל שזה הבן שלו – אם זה מישהו אחר הוא לא היה נכנס לשם. בגלל שדנים את הבן שלו הוא נכנס ויושב שם, ובגלל שהוא נמצא שם הכהן הגדול מרגיש שהמלך נמצא, אז ממילא הוא יכול להגיע ולומר את העדות, וככה להציל את הבן של המלך – ואז כולם מסתלקים משם. זו ווארט שהכהן הגדול ידע מה לפניו. שהוא יודע עדות – יש לו עדות לטובת בן המלך, ורק צריך לחפש שיהיה מותר לו לומר את העדות שלו. זה לא פשוט. הוא רב, יש כל מיני ענינים. יכול להיות שמי שהוא רב, אז אפילו כשהוא רוצה לומר עדות פשוטה זה קשה לו. יש כל מיני קשיים, לומר עדות פשוטה בתור עד ראיה שיודע את האמת. אם אתה רב אולי זה מפריע שאתה רואה. בכל אופן, אתה חייב לומר את העדות. אמרנו ש-עד זה גם ר"ת עורך דין. אם יש לך עדות טובה לומר אתה עורך דין טוב. בשביל לעזור לך בא המלך, והוא נותן לך את הכח לומר את העדות גם במקום שזה לא מתאים לך להיות שם – מקום חילוני אפילו. אם כי כאן מדובר על סנהדרין, אבל נאמץ את זה לעניננו למקום שבאמת לא לכבודך להיות שם, מכל הבחינות, אבל לטובת בן המלך – המלך בעצמו בא וגם אתה בא. העיקר שהכהנים ידעו שכהנים יודעים עדות על בן המלך. זו סגולה מיוחדת של כהנים. ככל שאתה יודע עדות יותר טובה אתה יותר כהן גדול. כמו שרבי פינחס מקוריץ אמר, שמי שצדיק גמור זה מי שאוהב רשע גמור, ומי שצדיק שאינו גמור זה מי שאוהב רשע שאינו גמור. אז מי שיש לו יותר עדות טובה לומר על בן המלך – גם כשהוא נקלע למצב הכי קשה – אז הוא הכהן הכי גדול.

אם כבר מדברים על הסוגיא הזו, כתוב "כל הדבר הגדול יביאו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו הם" – ככה יתרו אומר למשה רבינו, נותן לו עצה טובה. הגמרא אומרת שאם הכהן הגדול עושה עבירה שחייבת מלקות לא צריך לדון אותו ב-עא, אלא רק אם זה דיני נפשות צריך סנהדרי גדולה לדון אותו. הגמרא שואלת למה, הרי כתוב "כל הדבר הגדול" – "דבריו של גדול", שדורשים על כהן גדול – ועונה שבכל אופן לא כתוב "דבריו של גדול" אלא "כל הדבר הגדול" (למרות שדורשים "דבריו של גדול") וזה "דבר גדול ממש". אחד המקומות הנחמדים שכתוב "ממש". מה זה "דבר גדול ממש"? רק דיני נפשות. אם היה כתוב ממש "דבריו של גדול" אז גם עשה ולא תעשה גרידא של כה"ג היה צריך לדון לפני עא, אבל עכשיו כשכתוב "כל הדבר הגדול" ורק דורשים "דבריו של גדול" אני אומר שזה "דבר גדול ממש", אבל דבר שחייב מלקות לא צריך עא. זאת אומרת שיש צד בו לכהן גדול יש "דין הדיוט" – זו לשון הגמרא. עיקר הגדולה של הכהן גדול נוגע לנפשות. בכל הענינים של הכהן הגדול שלא נוגע לנפשות – הוא הדיוט. נקשר עם מה שאמרנו קודם, שהגדולה של הכהן הגדול שהוא הכי-הכי יודע עדות על בן המלך, ונאמר שזה דיני נפשות – זו הגדולה שלו. אם זה לא נפשות אלא משהו אחר אז הוא הדיוט. אבל "דבריו של גדול" זה דווקא ב"דבר גדול ממש". הביטוי הזה של הסוגיא, "דבר גדול ממש", עולה שופר גדול (דבר ממש = שופר), עליו כתוב "תקע בשופר גדול לחרותנו", "אז יתקע בשופר גדול". זה שופר של משיח, של הגאולה, הכל בזכות הכהן הגדול שהוא גדול – עיקר הגדולה שלו זה הצד נפשות שבו. ויש לו עדות להציל את בן המלך. באמת יש שם תוספות שאומר שאם זה איסורא לא צריך את הענין הזה שהמלך יבוא וישב שם. תוספות אומרים שכל דבר שנוגע לאיסורא אז "אין חכמה ואין תבונה כנגד ה'", ואז אי אפשר לומר "והתעלמת" כי זו זילותא. בכל אופן, זה תוספות, אבל הגמרא לא מחלקת ככה. זה ודאי חילוק אמיתי, נכון ופשוט, שתוספות אומרים, אבל בגמרא פשוט שהכהן הגדול בא להעיד רק בנוכחות המלך – בפשטות זה כמו שאמרנו, שבא להעיד לטובת בן המלך ולהציל אותו, ואז המלך בא ויושב שם. לחיים לחיים! שתציל את הבנים של המלך, שנרגיש שהמלך נכנס בעצמו, "לית אתר פנוי מיניה", אז תמיד אפשר להעיד לטובת הבנים של המלך. לחיים.

הרמב"ם לא מביא את כל הסיפור הזה, אלא רק אומר שאם יש לו עדות למלך ישראל מעיד לו. אולי הכוונה למלכי בית דוד, אבל הגמרא לא מדברת על מלכי בית דוד אלא על מלכי ישראל. הרמב"ם אומר שאינו חייב להעיד, אבל מותר לו, אבל מהגמרא ורש"י נראה שכלל לא צריך מעיד. בכלל ב"והתעלמת" זו מחלוקת ראשונים אם מומלץ או לא.

עכשיו העו"ד הטוב שלנו יתרגם את הדברים, יוריד את זה מהשמים לארץ.

[היה קצת דיון]

אמרנו, לפני שהגעתם: ידוע שכל מילה שיש ע אפשר לשים א בתוכה – אותה מלה עם א זו הפנימיות של ע. אמרנו שאותו דבר זה כ ו-ק – פרשת עקב זה גם עקבתא דמשיחא וגם שהעסק מתעכב. יש עכבות בתוך העקבות, וצריך לזרז. מצד שני "כל עכבה לטובה". הרבי שואל מאיפה זה, אבל היות שזה כתוב זה כנראה נכון. אחר כך מצוין שזה מובא במדרש שמואל על פרקי אבות בשם איזה פירוש. יש כמה דברים שלא יודעים מאיפה הם, ומביאים את זה משם, כמו "אין נביא בעירו" (זה משהו מוסלמי, אבל כתוב גם במדרש שמואל – גם הנסיון מוכיח שזה נכון).

אם נחזור ל-א ו-ע, אז בתוך "אדם לעמל יולד" – יש תעמולה, איך עושים את זה? עם הרבה אימיילים.

[עוד דיון]

ברכה אחרונה.

שיהיו בשורות טובות. ניגנו "כתיבה וחתימה טובה", את הניגון החדש ואת "דרור יקרא".

עוד דבר מהשיעורים בחו"ל: הפסוק "אך בצלם יתהלך איש" = ז"פ 137 = אברהם במספר קדמי. שם רש"י מביא דונש ומנחם, ושולל לגמרי מנחם. בדרך כלל הוא מסכים עם מנחם, אבל כאן מסכים עם דונש. דונש אומר לשון "צלמות" ומנחם אומר שזה "צלם אלהים". זה חלק מההעמקה אם האדם חי או מת ביחד. אם "אך בצלם יתהלך איש" זה צלמות, שהוא מת, או שזה "צלם אלהים" שהוא חי. כאן רש"י אומר שלא יתכן מנחם. במפרשים האחרים יש שמסכימים עם מנחם. אחד החדושים שחדשנו ש"צלם" זו המילה לספקטרום. היום זה לא רק באור אלא גם בקול. צלם = צליל, שניהם מלשון צל. לפי זה מי שהוא "בצלם אלהים" היינו מי שההקרנה שלו היא באותו ספקטרום של אלקים. זה אברהם אבינו הראשון, שעולה "בצלם אלהים". זה מאד מתאים לנו, שבדרך כלל מסבירים שנקודה-קו-שטח זה גם נקודה-ספירה-פרצוף. עד עכשיו הסברנו שספירה יחסית לנקודה זה כמו ספקטרום (זה אפילו מילולי). כשמקרינים אור לבן דרך מנסרה רואים את כל הקשת-הספקטרום. זה היחס בין נקודה לקו-ספירה. עיקר הדילוג מספירה לפרצוף – להפוך את זה לאדם. בצלם אלקים הפשט זה פרצוף, אבל כאן רואים מאד יפה – לא היתה לנו כל כך אסמכתא לווארט שיש דילוג מספקטרום לאדם, וכאן יש אסמכתא יפה – שהמקור של המושג "צלם" הוא ספקטרום, כל הצלילים שלו, כל הצבעים שלו, כל קוי האור שלו. עד כדי כך שאפשר ללכת יותר רחוק ולהגיד שהרי אלהים זה 86 – לכל יסוד בטבע יש את הספקטרום שלו, ו"צלם אלהים" צריך להיות הספקטרום של ראדון, החומר הכי רדיואקטיבי שיש. מחד הוא הגז האציל הכי גבוה שיש – עצמי, שלא מתחבר לאף אחד (כמו מספר ראשוני) – ומאידך הוא הכי רדיואקטיבי בין כל היסודות, וממילא הוא גם הכי מסוכן. המספר שלו זה 86 – הספקטרום שלו זה "צלם אלהים". מי שיכול ללכת בזה הוא משהו מיוחד – יכול לגרום לפירוק כולם, כל מי שמקרין עליו את הצלם שלו. עיקר הווארט כאן זה החיבור בין ספירה לפרצוף, בין ספקטרום לשיעור קומה. כל הפרצוף – כל חיתוך האברים של האדם, עם יחסים מיוחדים של חתך זהב וכו' – זה מוצפן בתוך הספקטרום (שהוא כמו קוד, כמו צופן). הספקטרום של כל יסוד, של כל חלקיק – לכל דבר יש ספקטרום – זה כמו הדי-אן-איי שלו. אפשר לומר שזה ה"צלם" שלו. אז יש לנו עוד מלה חשובה כדי להחליף את הביטויים.

[הרב אמר למישהו: שגם תהיה פיזיקאי גדול, חוץ מת"ח גדול – שזה ילך ביחד. לך מתאים להיות פיזיקאי. לחיים לחיים.]